אֶל רֵעִי בַּטֶּלֶפוֹן קָרָאתִי.

שְׁאֵלַנִי קוֹל: בְּבַקָּשָׁה – –

הֲשִׁיבוֹתִי לוֹ לַקּוֹל:

שׁוּם בַּקָּשָׁה – –

אָמַרְתִּי רַק וַדֵּא

אִם מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב בִּקְצֵה-הַחוּט.

אַתָּה מַקְשִׁיב? אָז מָה אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

אֱמֹר לִי, יַקִּירִי, אַתָּה שׁוֹמֵעַ

מַה מְּאֹד-מְאֹד אֶרְצֶה לוֹמַר לְךָ

בְּזֶה הָרֶגַע? בֶּאֱמֶת?

אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת בְּדִידוּת-רֹאשִׁי,

אֶת הַמְנַעַנְעִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל פְּסַנְתֵּרִי,

אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּמָמָה הַנִּשְׁבֶּרֶת בְּקִרְבִּי?

וְאוּלַי – – אוּלַי שִׁגְרָה הִיא רַק לוֹמַר: “בְּבַקָּשָׁה” – –

שׁוּם-שׁוּם בַּקָּשָׁה – –

אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?