ביוגרפיה זאת של המשורר אבות ישורון משתרעת על־פני תקופה של כ־90 שנה, למן ימי ילדותו ונעוריו בעיירתו הפולנית קרסניסטאוו, דרך נדודיו עם משפחתו במלחמת העולם הראשונה, עלייתו לארץ, נסיונותיו וכשלונותיו להשתלב בעבודת כפיים ובעבודה פקידותית; יחסיו עם אנשי חבורת הסופרים ׳כתובים׳, ׳טורים׳ ו׳מחברות לספרות׳; אימוצו על־ידי קבוצות ספרותיות עכשויות והתקבלותו על־ידי קהל קוראים רחב; ועד פטירתו ב־22 בפברואר 1992.

הביוגרפיה מתארת את דמותו המקורית ורבת־העוצמה של משורר שבע־ימים ויצירה זה, שאין לו אבות לא בשירה העברית ולא בשירה העולמית והוא אינו צאצא של שושלת גיניאולוגית כלשהי. ניתן לומר שהוא ׳אבות׳ של עצמו; sui generis. הביוגרפיה סוקרת את יחסיו עם בני משפחתו, בני דורו, סופרים, אמנים, הנשים שבחייו, מעריצים בני גילים שונים – כשהיא מסתמכת על חליפת־מכתבים – בעברית וביידיש – לאורך תקופה של למעלה משישים שנה; על השוואת הטיוטות השונות של מכתביו ושיריו; על ראיונות עם עשרות אנשים, מעיירתו קרסניסטאוו, בני המשפחה המצומצמת, קרובים ורחוקים, ידידים, אנשים שהכירוהו משנותיו הראשונות בארץ, בתל־אביב, במושבות שבהן עבד בפרדסים ובשמירה, ואנשי ספרות ואמנות שקיימו עמו קשרים אישיים ואינטימיים וכן קשרים אמנותיים במשך עשרות בשנים (כמה מאלה הלכו לעולמם תוך כדי כתיבת ביוגרפיה זאת).

אין כמו אבות ישורון משורר העושה שימוש נרחב בחומרים אוטוביוגרפיים, הזרועים בדרך של אסוציאציות חופשיות בשירתו, ללא־הסוואה, ללא מחיצות בין עבר להווה, כשהוא מושך את העבר אל ההווה; אי־לכך, עשויות עובדות־חייו של המשורר לשפוך אור על מוטיבים חוזרים בשירתו, שבהופעתם המקוטעת בשיר, לפעמים ללא קשר סביר לנושאו – עלול הקורא, אפילו זה האוהב והמעריץ, לתעות בין נבכיו במעגלים סגורים. ניתן לומר, שאם מלקטים את כל הקטעים האוטוביוגרפיים בשירתו, המפוזרים בה באי־סדר ׳מופתי׳ ולפעמים בדרך של אסוציאציות פרטיות לחלוטין – מתקבלת ביוגרפיה.

כל המובאות מפי אבות ישורון שמקורן אינו מצויין בהערות, הם דברים שהשמיע המשורר בשיחות ארוכות שניהלתי עמו במשך תקופה של כחמש שנים רצופות.

לאורך כל שנות עיסוקי בביוגרפיה זאת נעניתי בנדיבות, באורך־רוח יוצא מגדר הרגיל, וברגישות מירבית, על־ידי אשת המשורר, פסיה ישורון ז״ל, ועל־ידי בתו, הלית ישורון־יריב. זאת, למרות העובדה שהצפתי אותן בשאלות, שלא פעם היו ׳מנדנדות׳ ומביכות. אלמלי שיתוף הפעולה שלהן היה ספר זה לוקה בחסר רב.

הגעתי בספרי זה עד יום פטירתו של ישורון. אי־לכך, אין התייחסות במסגרת זאת למאמרי ההספד שנכתבו לזכרו של המשורר או למסות שנתפרסמו אחרי הופעת “אין לי עכשו”.

מראי־המקום משירי אבות ישורון ממוספרים בביוגרפיה זאת בהתאם למיספורם בספרי שירתו הבודדים (ולא בהתאם למיספורם ב׳כל שיריו׳!). ספרי השירה מסומנים על־פי המילה הראשונה של שמותיהם.

המובאות משירת ישורון ומדבריו מסומנות במרכאות כפולות, ואילו כל האחרות – במרכאות פשוטות, כדי להקל על ההבחנה בין אלו לאלו.

המובאות מן השירים ניתנות בשורות רצות ובניקוד מלא. הסימנים המציינים חלוקה־לשורות הוצאו, כדי לא להכביד על הקורא.

יש לשים לב, שבשלושת ספריו האחרונים עקר המשורר משיריו את השורוק ואת החולם המלא.

חֲבָל עולם

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַנְגִּינָה.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַנְגִּינָה.

שֶׁכָּל עוֹלָם חֲבָל שֶׁכָּל עוֹלָם

טוֹב, שֶׁכָּל עוֹלָם בַּיִת. אֵם.

לֹא רַק אֲנִי נִסְתָּר מֵעוֹלָם.

גַּם הַמַּנְגִּינָה נִפְטֶרֶת מֵעוֹלָם.

אַךְ הַמַּנְגִּינָה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ.

הַמַּנְגִּיָנה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ.

“קפלה קולות”, כ״ח כסלו תשל״ז

“אני אדם, שכפי שאת רואה אותי, אני אדם שעוצר בקרבו רחשושים של אטאוויזמים קטנים, של זכרונות, שאם אתה מעורר בי מנגינה כלשהי, או שיר לכת כלשהו, או כל שיר, או איזושהי מנגינה, כלשהי, פתאום בא לך הרגשה של אושר רב, שצליל דומה למה שנשכח־נשכח והיה לך, זה מקים בך זכרונות שהיית פעם, רסיסי זכרונות ולא יותר, ואתה מאו־שר! מאושר שזה היה. רגע בא ורגע חולף, אבל נפשך יוצאת. רגע חולף, בו־ברגע־בו־ברגע בא וחולף. עד עכשיו אני מדבר על זאת בלי לדעת מה זה. זה, אני אינני יודע אם זה יש בכל אדם. למעטים, לרגישים. אולי אני בין אלה. ברגע שבא טוֹב, – הוא כבר הלך. ברגע זה, האב־והאם הזה. השמינית שבהם באים. הוא מֶשֶׁך של חיים בלתי רגילים. של משהו. אושר גדול, משהו ערב מאד. משהו נשבה בך מאד. משהו של מוסיקה גדול. איך אומר לך את זאת? זה משהו, שמא מילדות, או ברגע שאמא שלך שטפה אותך מהדם. כשהגיח התינוק מהרחם שלה. אולי המגע, ראשית המגע עם האור, אולי האש, אולי ראשית המגע עם השד של האם, עם אמא שלך. אבל זה רגע שעכשיו, במשך החיים, בא – ונעלם. כרגע! כמו שאני אומר שֵׁם: אידה. רגע אחד. הרגעים האלה לעתים פוקדים אותי. מוטב שלא יפקדו אותי. לא נשאר מזה כל זכר. ואני מאושר מאד שחוויתי את זה, אבל כל־כך חבל שנעלם! אני שומע מנגינה, ותוך כדי, לא שייך למנגינה שאני שומע, בא הדבר הזה לרגע אחד. אפילו בלי מנגינה. בא לי משהו. משהו שקורה לי אפילו כשאני חוצה את הרחוב. אינני יודע מה. משהו שפתיך נגעו בשפתי אמא שלך. משהו שלא חוזר יותר. גם אמא. לא חוזר יותר. אחרי רגע אינני זוכר יותר. אבל טוב שזה היה. היה – ואיננו. גלגול? אינני יודע. יכול להיות. מי יודע. על־כל־פנים, אין לי הרגשה שזה קרה היום. תחושה מלאת אושר, כל־כך הרבה אושר! כל־כך יפה! אין מילים, אין מילים! טוהר! אין שירה כזאת בעולם, אין אלהים כזה בכלל! זה פוקד אותי. לעתים. האם אפשר שזה מוות?”

מתוך ראיון עם כותבת שורות אלה באביב 1988.

החוט הסמוי של המנגינה העלומה “החוזרת על עצמה”, אפשר שהוא מוליך אל תְּחִלִּית הָרֶבַע הרָאִשׁוֹן שֶׁל הַמֵּאָה¹, אל "האב־והאם הזה״, אל מוצאי קֹלת של הַמַּיִם לִפְנֵי שֶׁמַּיִם רַבּים זָרמוּ — עד למקור עיבורו ולידתו וצמיחתו של המשורר אבות ישורון, שאביו ואמו – ברוך וריקל פרלמוטר, קראו לו בשם “יחיאל (חיל) אלטר”.

 

א: לפני המקום (פשדמיישצ׳ה)    🔗

אין לתאר ניגוד גדול יותר בין שתי משפחות יהודיות פולניות־מסורתיות, מאשר הניגוד בין משפחת אמו של אבות ישורון (הוא יחיאל פרלמוטר) ובין משפחת אביו. האם ריקל, מוצאה ממשפחת רבנים מפורסמת שאילן היוחסין שלה, שורשיו מגיעים עד רש״י מצד אחד ועד המהר״ל מפראג ור׳ יהודה החסיד מצד שני – שלשלת דורות בת אלף שנים אשר אחת החוליות האחרונות שלה שכנה בעיירה הקטנה נסכיזש, בחבל ווהלין שבאוקראינה המערבית, שבימי סבו של יחיאל פרלמוטר, הרב יעקב לייב שפירא, היתה בתחום רוסיה. שפות הדיבור בה היו רוסית ואוקראינית. רבנים רבים וידועי־שם פיארו משפחה זו, אשר ענפיה מסתעפים לצרפת, לאיטליה, לספרד (חוטר אחד מהם הוא נצר לדון יצחק אברבנאל), לגרמניה, לפולין ולרוסיה, כאשר המפורסם בשושלת רבני נסכיזש היה הצדיק ר׳ מרדכי, שהיה ידוע גם כבעל־מופתים², ואולם אחרון האדמו״רים בנסכיזש היה ר׳ שמואל מרדכי שפירא (שמיליקי) – דודו האהוב ביותר של יחיאל פרלמוטר, צעיר בניו של סבו הרב, דור חמישי לאדמו״ר הראשון שקבע את מושבו בעיירה זו.

האב, ברוך פרלמוטר, מוצאו ממשפחת סוחרים אמידים, אנשי־מעשה, (“פשוטי־אדם”, בלשונו של אבות) שהתגוררה בכפר פשדמיישצ׳ה (׳לפני המקום׳, בפולנית), בפאתי העיר הקטנה קרסניסטאוו במחוז לובלין שבפולין הקונגרסאית. משפחת פרלמוטר הגיעה לפשדמיישצ׳ה במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה, בימי המלכה יקטרינה הגדולה, שעודדה התיישבות יהודים ב׳רוסיה החדשה׳ (שטחי פולניה שסופחו לרוסיה) כדי לקדם את המסחר. אבי סבו של יחיאל, רב אברום, הוא שהשיג מידי המלכה רשיון להקים טחנת קמח על שפת הנהר וייפרזש.

גם רב אברום וגם פנחס, סבו של יחיאל־חיל, נולדו בפשדמיישצ׳ה, וכמוהם אביו של יחיאל, ברוך פרלמוטר. הגברים במשפחה, כולם עבדו בטחנה. את אחד האחים, שהיה משותק ברגליו, נישל הסב פנחס מחלקו בנכסים המשפחתיים, כיוון שלא יכול היה לעבוד. דוד זה היה שוכב באחד מחדרי הבית ואשתו, הדודה זוסלה, היתה מטפלת בו. אבות ישורון מספר עליה, שבראותה אותו, הילד, בטל ממעש בחצר, היתה תופשת אותו, מביאה אותו לחדרה, מאכילה אותו תפוחי־אדמה ואחר־כך היתה מחבקת ומנשקת אותו ומאלצת אותו לינוק משדיה (כך!).

כלל היה נקוט בידי סבתו של יחיאל, הרבנית (נצר להשל״ה, הוא ישעיהו איש הורביץ) ברכה שפירא מנסכיזש, שכאשר הגיע מי מילדיה לפרקו, השיאה את הבנים למשפחות מיוחסות, ואילו את הבנות השיאה למשפחות מבוססות: הבנים – לייחוס: הבנות – לביסוס. (בעלי־ייחוס, אומרים, מתחתנים עם בור שומן: אחר־כך נוזל השומן ונשאר רק הייחוס…). כך נהגה גם עם בתה הבכורה ריקל ושידכה אותה לבנו של סוחר־הקמח העשיר מפשדמיישצ׳ה, ברוך פרלמוטר, צעיר נאה וגבוה, שערו וזקנו שחרחרים ופניו עצובות. הזוג הצעיר התיישב, כמקובל, בבית האב והחותן, סבו של יחיאל, ׳בעלבתישע יידען׳.

פנחס (פנחס׳ל), נחשב לקמצן גדול, ׳הקמצן הידוע׳: עד כדי כך, שהשם ׳פנחס׳ל׳ הפך להיות כינוי לקמצנות, וסיפורים מסיפורים שונים היו מתהלכים בעיירה על קמצנותו זו. הוא שלט במשפחה ביד רמה ובניו, מנדל, שמיל וברוך, שהיו תלויים בו מבחינה כלכלית, היו סרים למשמעתו ומצייתים לו בכל עניין. התינוקת הבכורה שנולדה לזוג הצעיר, מאטל, מתה זמן קצר אחרי לידתה. כשחשה ריקל שפירא־פרלמוטר כי קרבים ימיה ללדת בשנית, נסעה לבדה לבית הוריה בנסכיזש, להיות על־יד אמה. ריקל הגיעה לנסכיזש בסתיו 1903 ועשתה את ראש־השנה בבית הוריה. שלושה ימים התהפכה בציריה וביום השלישי, במוצאי יום־הכיפורים, בשעת הנעילה – ״בשעת פתיחת נעילת השערים״ יאמר המשורר – ילדה בן. משנתבשרה היולדת, כי תינוק־זכר, תם, זיווני, ׳עם מראה של בריאות', הגיח זה עתה מרחמה, קראה בקול גדול: ׳איז דא אזא גאט ווי אונדזער גאט!׳ (׳היש אל גדול כאלוהינו!׳), והנשים שסבבו אותה, אמה, המיילדת, דודות ואחיות –היו מוכות־השתאות: ׳מה קורה פה?׳ ׳מה קורה פה?׳. יחיאל־אלתר (חיל, חילניו, חיל אלתר לייבן היו שמות החיבה בפי אמו) נולד, איפוא, במוצאי יום הכיפורים תרס״ד, ה־19 בספטמבר 1903 (ולא כפי שמצוין בטעות באנתולוגיות אחדות). זמן קצר אחרי לידתו חזרה ריקל עם תינוקה אל בית בעלה בפשדמיישצ׳ה. על כל יגונה על מות התינוקת, כיסתה ריקל באהבתה לבנה זה.

פשדמישצ׳ה – כפר הילדות, עם טחנת המים, החורשה, האחו, והנהר. אורח החיים של משפחת פרלמוטר היה כפרי, כשל איכרים אמידים. “הבית היה פשוט, המאכלים היו פשוטים”, אומר אבות ישורון. “הם חיו חיים יהודיים, כמובן, אבל לא הלכו בגדולות. עבודה קשה עבדו. סחבו שקים של דגן על הכתף. עבודה קשה להיות טוחן. זה לא מסחר. עבודה קשה מאוד”. את העבודה הפיסית הקשה עשו בעיקר שלושת בניו של פנחס: מנדל הבכור (שהתחתן מאוחר יותר עם בת העיר חלם ועבר להתגורר בעיר זו), בורך, הוא אבי יחיאל־חיל, ושמואל־שמיל, ואילו שתי הבנות³ עזרו במלאכות הבית וציפו לשידוך מתאים.

בורך היה סוחב שקי תבואה ושקי קמח קשורים ב׳שפאגאט׳ על הגב ומעלה אותם מטחנת המים למחסן דואר נטוש; עבודה מפרכת למדי לגבי ׳א־בעלבתישע קינד׳ כפי שכינוהו ילדי היהודים, או ׳גוספודארסקי סין׳, בפי ילדי האיכרים הגויים. סבא פנחס, כיוון שלא אהב אוכלי לחם חינם, לא סבל את אחיה החורג של אשתו, איצ׳ה אידל, הכבשה השחורה במשפחה, שהילדים קראו לו ׳דערפעטאר׳. התפקיד שהועד לו במשפחה היה לשאוב את מי המעין הקרים והצלולים מהבאר (׳סטוק׳), להובילם בעגלה רתומה לסוס ולהעבירם לבית באסל ודליים. שם איחסנום בחביות. ובלשון השיר: “אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה, ויוביל מים לבית. הוא הדוד קרא לה ׳ואשקה”׳⁴. לא יוצלח היה, נכשל בכל עסקיו ולרוב הלך בטל. אחרי שהתחתן והתגרש ונשאר עם בן אחד, היה בא לבית גיסו הגביר פעם בחצי שנה למכור מגפיים בעיירה הסמוכה קרסניסטאוו.

שפת הדיבור בבית היתה מעין בליל של יידיש ופולנית עתיקה. (ואילו בבית סבתו של יחיאל, בנסכיזש, דיברו רוסית ואוקראינית. “האוקראינית קרובה לי” אומר אבות ישורון, “כמו הרוסית והפולנית”). את חדוות ילדותו המוקדמת בפשדמיישצ׳ה, את הרגשת שייכותו, את תחושת ההזדהות החושית שלו עם כפר גידולו, מבטא אבות ישורון בשירים רבים:

אִמִּי לַטַּחֲנָה

וְאָבִי לְפְּשֶׁדְמִישֶׁצֶ׳ה

דְּגָנִים וְחִטִּים

סֻבִּין וְשִׁבֹּלֶת שֻׁעָל

אֲבְנֵי רֵחַיִם

וֹהַמַּיִם גַּלְגַּל

מְכֹנֹת גְּלִילִים

וַלְסִין שִׁכֹּרִים

טֹחֲנֹת חִטִּים

קֶמַח לָבָן

נְהִי וְסֹד

הַגַּלְגַּלִים רָעֲשׁ

הָאִכָּרִים צָרְחֻ

הֹצִיאֻ קֻפְסַת

מַחֹרְקָה טַבָּק

שְׁטִינְקֻבְקָה בְּזֹל

בִּגְנֵבָה הֶחֱזִיק

בְּתָקְפָּה הַקֻּפְסָה

בִּשְׁקַעֲרֻרִית כַּף

הַיָּד וּבִשְׁתֵי

אֶצְבָּעֹת גִּלְּלֻ

סִיגָרִיָּה בִּנְיַר

עִתֹּן הִרְטִיבֻ

בְּרֹק הַלָּשֹׁן

הַסִּיגָרְיָּה הַגַּלְגַּלִים

רָעֲדֻ הַקְּרָשִׁים

הַתִּקְרָה הַלְּוָחִים

הָרִצְפָּה בֵּין

הַלוּחִים סֹד

הַמַּיִם הָעֲמֻקִים

עֲלֵיהֶם מֹסַד

הַטַּחֲנָה רָעַשֻׁ

הַמִּשְׁעָנֹת הַיָּדִיוֹת

קָפַץ הַמַּפְתֵּחַ

הַגָּדֹל לָשֹׁן

וּבְרִיַח כָּל

זֶה לִפְנֵי

מִלְחֶמֶת הָעֹלָם

הָרִאשֹׁנָה⁵

ביטוי נאיבי – בטרם גילה אבות את קולו הייחודי – לאידיליה הכפרית שחש בפשדמיישצ׳ה, נמצא לימים בקטע פרוזה קצר שכתב בהיותו בן שלושים; קטע זה אמור להיות התחלה של סיפור, אשר נושאו – חלום־סיוט של אשה צעירה, נצר למשפחת רבנים מיוחסת, אשר חיתה בכפר, בין איכרים פולניים, ליד טחנת הקמח השייכת למשפחת בעלה: “זה היה בוקר־אב צח ובהיר. למטה הנחל שוטף לו כמשפטו תמיד בליטוף קל, ואשר יותר למעלה, לימין, הולך הוא וממהר בשיטפו. ועל יד המפל נדמה כאילו אווזים לבנים מתחרים בצוללים תהומה, כדי לתפוס איזה טרף. על האחו השטוח כשולחן ירוק, אשר מעבר לנחל, רעו בהמות עקודות מפוזרות לאורך גבול החורשה, המתנערת למעלה הגבעה המארכה, המחייכת בשיניה השחום־ירקרקות.– – – על הגשר, מימין, מוסיפות לצאת מול פני הטחנה פרות אל המרעה. אחת אחת מתגלות הן וממשיכות את דרכן בעצלתיים ואיטיות יתרה. והנה לבסוף נראית גם הרועה הצעירה עם מקל בידה וממהרת את העדר. על ידה השניה תלוי דלי.”

יחיאל הוקסם מן הפעילות הרוחשת בטחנת הקמח של סבו, זו הנשקפת בחלקה מבעד לזגוגיות חלונותיו הקטנים של ביתם הנמוך, הכפרי, שרהיטיו, שולחן גדול, מזנון גדול, שעון־קיר, אשר ברוך היה מתמתח מלוא גופו להזיז את מחוגיו שֶׁצָּרְחוּ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּגַלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם⁶, דרגשי־עץ, עם מזרוני־הקש אשר בבטנם, משמשים כמצעים בלילה, ושאון אשד המים הנשפכים מגב הגלגל הגדול אל הנהר, מהדהד בין כתליו. שַׂקֵי בָּר יוֹרְדִים לְבִקְעַת הַטַּחֲנָה הַנָּהָר. הַטַּחֲנָה לוֹקַחַת מִדָּה כְּנֶגֶד כָּל שַׂק וּתְבוּאַת הַשֶּׁקֶט כְּנֶגֶד גַּלְגַּל הַמַּיִם הַסֹּבְב עָלָיו אֶת הָרִהוּט הָרֵיִק שֶׁל בֵּיְתֵנוּ⁷ּ. לְבַיִת זה, שלא הצטיין בהכנסת־אורחים, היה מגיע איכר פולני זקן בשם פושבסקי, גוי עתיר־נכסים שעשה עסקים עם הסבא ואף זכה להתכבד אצלו בכוס תה. בין לגימה ללגימה היו פנחס פרלמוטר ופושבסקי ׳משוחחים׳ ביניהם. מה אמרו? – ׳נאש בוג אי ואש בוג׳ (אלוהים שלנו ואלוהים שלכם).

פשדמיישצ׳ה היתה מרוחקת מהעיר הקטנה קרסניסטאוו מרחק של שלושה קילומטרים. בשבת היו הסבא ובניו הולכים לשם ברגל, להתפלל בשטיבל של הרבי מטריסק⁸. משום איסור לשאת משא מחוץ לתחום־שבת, היה יחיאל, הנכד, נושא את הסידור. פעם אחת נסע חיל עם אביו לראות את הרבי, כשזה הגיע לקרסניסטאוו: “אני הלכתי עם האבא אל המסיבה עם הרבי. כל־כך חם היה! בחורף זה היה והחלון היה פתוח, ויצאו אדים חמים. כזה חום היה בפנים. כל־כך הרבה אנשים היו באולם! אני עמדתי למעלה, בקומה השנייה וראיתי את הרבי למטה ספון בין המוני חסידיו ושמעתי את הקול של הרבי חלוש־חלוש. בסוף אימרי דרבנן, הרבי הרי אומר תוירה, אבל אני שמעתי רק משפט אחד: ׳אוב משיח וועט ער קומען…׳ את מבינה את זה? הוא לא אמר שמשיח יבוא והוא לא אמר שמשיח לא יבוא…׳ אויב משיח וועט ער קומען…׳ כלומר, אם משיח יבוא… עוד קודם לכן אמרה לי אמי בשבת בין השמשות: ׳מחר משיח בא”׳. בשל קירבתו לנהר, מחשש שטפונות, היה ה׳טריסקר שטיבל׳ ניצב על כלונסאות ומתחתם, מצדם האחד, התגורר השמש, רפואל רוזנצווייג, קבצן־שבקבצנים, ולץ גדול. הוא היה מנקה ושוטף את רצפת השטיבל ואת הפרוזדור, וכשסיים את מלאכתו זאת, שימש כסבל; עמס שק קמח על גבו, קשר בחבלים, והעביר מן העבר האחד של הרחוב לעברו השני. ואולם רובו של השטח שמתחת לכלונסאות, היה ריק. מגרש ריק. ובאמצע הריקות הזאת היה בולעץ גדול, “כמו שגזרו עץ והשאירו שורש”. על הבולעץ היה מונח מעיל. מעילו של אייזיק פרעסער (הזללן), יהודי אביון, גלמוד, אשר משום־מה היה שוכח שם תמיד את מעילו. אייזיק פרעסער זה, היה עובר על־פני העיירות, מחזר על פתחי הבתים, ומקבל מעקרות הבית את שיירי הקוגל של שבת; חמיצת כרוב בחורף; איטריות־בחלב בקיץ, אך מעולם לא בא על שבעו. חלומו היה – אמר – שהנהר כולו יתמלא ׳קלוצקאלאך ודובאלאך׳ (איטריות ושעועית) ושהוא, אייזיק, ישלב את ידיו מאחורי גבו, ויאכל, ויאכל. מפעם לפעם היה נשאר בעיירה ועובד בעבודות מזדמנות. גם הסבתא, חנה פרלמוטר, שכרה אותו לעדור את גינת הירק שלה בפשדמיישצ׳ה, וכך נעשה מקורב למשפחה. מעילו של אייזיק פרעסער, שהיה מונח ימים שלמים על הבולעץ שמתחת לשטיבל, קסם ביותר לילד יחיאל. לא זו בלבד שהיה רואה אותו שם כשבא להתפלל עם אביו בכל ליל שבת; גם ה׳חדר׳ שבו למד, גבל עם השטיבל. יום אחד, לא יכול עוד הילד להתאפק, וניגש לבדוק מה יש במעיל הזה. היה שם מעיל־בתוך־מעיל, כיס־לפנים־מכיס. ובכיס הקטן, העמוק מכל הכיסים, גילה מטבע עטוף בסמרטוטים. ׳צוואייער׳. מטבע של קופייקה. סקרנותו של הילד באה על סיפוקה. הוא חזר ועטף את המטבע והחזירו למקומו בכיס־לפנים־מכיס של המעיל. (״היקר בזכרונותי" – צוחק אבות ישורון בן השמונים ושש, את צחוקו החם, החזק, המקוטע).

בן שנתיים היה יחיאל כשנולד אחיו ישראל, וכל השנים לא פסקה היריבות בין השניים. “אמא הלכה אתי, החזיקה בידי, ושרולקי הלך אחרינו. שאלה אמא: ׳איפה אתה?׳ ושרולקי אמר: ׳איך גיי, איך גיי׳,” מספר אבות ישורון. ובדרך השיר הוא אומר: אֲנִי נוֹלַדְתִּי בְּנֶסְכִיזשׁ, בֵּיִת אָבִיהָ. וְאָחִי נוֹלַד בִּקְרַאסְנִיסְטַאוו, בֵּיִת אָבִינוּ. אָבִי אָהֵב אֶת אָחִי הַצָּעִיר שְׂרָאלְקִי, וְאָחִי קוֹרֵא לִי עֵשָׂו⁹.

הנה כי כן: מכאן ואילך תישא היריבות ביניהם אופי מיתי־קלאסי. יחיאל היה בן תפנוקיה של האם, ריקל, אשה ממוצעת קומה, שעיניה תכולות, והפאה הכבדה שעל ראשה בלונדית־זהובה, ירכיה רחבות, הילוכה מרושל, ושמלת הפשתן גדולת־המידות שהיא לובשת בוקר וערב, עשויה משבצות זעירות, שחורות־לבנות. בזכות אהבת אמו חש יחיאל את עצמו מוגן בבית, והרגיש והתנהג כבן יחיד, שדרש ונטל לעצמו את אהבתה כולה, הוא גם היחיד מבין כל אחיו שקרא לאמו ׳מאמעשי׳, בעוד שהם קראו לה ׳מאמע׳. העובדה שאביו של ישראל־שראלקי העדיף אותו על פני אחיו, לא פיצתה אותו על הרגשת הקיפוח ועל החסך באהבת אם, זו אשר חש כי נגזלה ממנו וניתנה מלוא־חופניים לאחיו הבכור.

כך מתאר אבות ישורון את ילדותו המאושרת, זו שאמא מסוככת עליה ומקרינה עליה חום ואהבה: הַיְלָדוֹת בַּשְּׂמָלוֹת הַטְּהוֹרוֹת עִם קַו הַתֶּפֶר מִכָּתֵף אֶל כָּתֵף. עִם נַעֲלַיִם כַּפְתּוֹרִים מִן הַצָּד. יֵשׁ אֵיזֶה טֹהַר, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, יֵשׁ אֵיזוֹ שַׁחֲרוּת בַּמוּזִיקָה. רַגְלַי עוֹד קְטַנוֹת. הַכַּפְתּוֹרִים מַגִּיעִים רַק עַד הַבִּרְכַיִם. וְאֵיזוֹ אִמָּא שׁוֹרָה עָלַי. אֵיזוֹ שְׁכִינָה בַּכֹּל¹⁰.

בקטע פרוזה מאוחר יותר: “ריח חום לב של בית ומשפחה. המבנה מבחוץ ומבפנים לי מזכיר את ארון המלבושים של אמי, בו היו תלויות שמלות שבת ומועד. בו נופלים שרוולי חולצות רחב למעלה צר למטה רכוסים בשלושה חרוזי כפתורי פרלמוטר, ומהשרוולים יוצאת כף יד רכה עם אצבעות קצוות של אמי. לבושי אבי – לא. בגדי אבא תלויים על צירי הדלת והיו שמושים מקוצר רוח ומעבודה קשה. כל ליל שישי שאבא בא מן הטחנה בפשדמיישצ׳ה מלא מקומח. ומעיל היום־יום – כמעט בחוץ על יד הדלת. ואני אהבתי לבוא עם ראשי אל תוך יער מלבושי אמא, אל בין הרוך והריחות”¹¹.

אמא ריקל, בת לשושלת מפוארת של מלכים־רבנים, הרגישה את עצמה נסיכה. היא קיימה, אמנם, את מצוות אימה, ששידכה אותה עם איש־מעשה, אך הדבר היה למורת־רוחה. תמיד הרגישה עליונות על משפחת בעלה וסכסוכים רבים היו פורצים בינה לבינם ובינה לבין בעלה שאופיו רתחני, בכל הנוגע לחינוך הילדים. בפשדמיישצ׳ה היה יחיאל בטל מלימודים, מבלה ימים שלמים בין ה׳שקצים׳ שבכפר, משחק עמם על שפת הנהר, במקום ללמוד ב׳חדר׳ ולהצטיין בתורה. גם הזלזול בהלכות נימוס ודרך ארץ במשפחת סוחרים פשוטי־עם זו, דחה אותה ובייש אותה. מושגיה האסתטיים, שלא ראתה בהם ניגוד לאדיקותה ולאורח־חייה היהודיים, היו זרים לבעלה, ברוך, שהיה “אוכל מן האצבעות”, ועוררו את לעגו של חמה, פנחס. נוסף על כך, סבלה ריקל מקמצנותו החולנית של זה, ומתלותו המוחלטת של בעלה בו. הדברים הגיעו לידי כך, שברוך נאות סוף־סוף להפצרותיה של אשתו, לצאת מצל קורתה של משפחתו הענפה ולשכור דירה לעצמם.

הנה כי כן, כשהיה יחיאל בן חמש בקירוב עקרה המשפחה המצומצמת של ברוך וריקל פרלמוטר לקרסניסטאוו, ששם הקים פנחס הסב טחנת־קמח נוספת, מונעת בקיטור, בניין גבוה מאבן, בן ארבע או חמש קומות, ובו מנוע שהובא משווייץ. מספר אבות ישורון: “יוצר גדול היה הסבא הזה. יומם ולילה חשב איך לעשות עוד, עוד ועוד יותר. טחנה עוד יותר גדולה. לא הסתפק בטחנת המים בפשדמיישצ׳ה, בנה עוד טחנה בקרסניסטאוו. מרחוק, מרחוק, השמיעה הטחנה: טיק! טיק! טיק! טיק! ממרחק מילין וורסטין. מרח־וק מרח־וק שמעו את זה: טי־ק! טי־ק! והיתה ארובה גבוהה של פח, שראית איך היא יוצאת מתוך הענק הזה, טי־ק! טי־ק! זה נפלא!”

קְרַסְנִיסְטַאוו נקראה אז בפי היהודים ׳מקום׳. ׳מקום׳ בפלך לובלין, מרחק של חמש־שש שעות נסיעה ברכבת מווארשה. וכך היה רשום בפנקסי היהודים של הקהילה: לא ׳קרסניסטאוו׳, (שפירושו: מים עומדים אדומים) כי אם ׳מקום׳.

קְרַסְנִיסְטַאוו – עִיר שְׁגָּדַלְתִּי בָּה, עִיר גִּבְעָה עִם קְלוֹיְסְטֶר, עִם רַחֲבַת אִכָּרִים שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן, עִם גַּן עַרְמוֹנִים שֶׁהָיוּ מִתְנַפְּצִים בִּקְלִפּוֹתֵיהֶם שִׁבְעָה לְכָל עֵבֶר¹² – מתאר אבות ישורון את עירו ה“מרובעת”, שבמרכזה גן ערמונים רחב־ידיים, ותזמורת מכבי־אש מנגנת בו בכל יום ראשון ובימי חג נוצריים, מעל בימת־עץ מגולפת מעשה אמן. עיר דמויית חצי־אי, שנהרות מקיפים אותה משלושה עברים וגשר עץ העובר על־פני נהר ויפרזש הרחב שידע קרבות הרבה, מחבר בין העיר הצפונית, זו הבנוייה סביב הפארק, העיריה והכנסיה, ובין העיר הדרומית, שנחשבה מאז ומעולם רובע של עניים, ובו התגוררו רוב יהודי העיר: בעלי־מלאכה, חנוונים זעירים, עגלונים. בגלויה מצוירת מן המאה השבע־עשרה (העיר נוסדה במאה החמש־עשרה) מזדקרת הכנסיה על שלושת צריחיה וכיפות הבצלים שלה, דוגמת כנסיה ביזנטינית, בין מגדלים מעוגלים, טירות מבוצרות, בתים קטנים עם גגות רעפים. כל אלה, בימי שלטונה של השליאכטה, האצולה הפולנית הישנה, כשדמויות חצי־אגדיות כהקיסר קז׳ימיר הגדול ואהובתו היהודיה אסתרקה, שכנו בארמון שעל ההר והשקיפו ממנו על סוללת העפר שהקיפה את הגיטו, בו חיו בעוני ובדחקות אחיה היהודים של המלכה הרחמנית. בניגוד לרוב העיירות היהודיות בפולניה, הצטיינה קרסניסטאוו בנקיונה (לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה, היוו היהודים 10% מכלל אוכלוסייתה שמנתה למעלה מאלפיים תושבים), ברחובותיה המרוצפים, במדרכותיה הרחבות, בתעלות המנקזות את מי הגשמים אל הנהר, בפארק הערמונים שבמרכזה, שזוגות נאהבים היו מסתודדים על ספסליו. ומראש המגדל של בית העיריה, שסורגים מעשה־חושב גדרו אותו, היה הכרוז מחצצר את השעה, בוקר, צהריים וערב.

מול הכנסייה הקתולית הגדולה, שמאחורי בניין העיריה, מצאה לה משפחת ברוך פרלמוטר, את משכנה: וְהַבַּיִת בִּקְרַסְנִיסְטַאוו מֻל הַטֻּמְאָה. אֵצֶל זִ׳יטְקֹבְסְקִי. נַַגָּר עֹשֶׂה אֲרֹנֹת מֵתִים עִם צְלָבִים. הַקְּלִיסְטֶר¹³.

ואולם, לפני שהדירה בבית הגוי היתה מוכנה לקלוט את המשפחה היהודית, מצאה זו אכסניה זמנית בבית חברתה הטובה של ריקל – פריידה רישה.

והדבר כך היה: ברוך ובני־ביתו יצאו את פשדמיישצ׳ה בעגלה מחופה, רתומה לשני סוסים (׳בויד׳); ובעלות העגלה מהכפר אל הרמה עֹד שָׁמַעְנֻ אֶת דִכְדּכוֹ שֶׁל הַנָּהָר שֶׁנִשְׁפַּךְ רָאִינֻ אִכָּר לָקַח שַׂק בָּר עַל הַגַּב, שָׁפַךְ עַל הַרֵחַיִם בִּמְחִיר הַנָּהָר שֶׁנִשְׁפַּךְ¹⁴. בדרך העפר הריקה מאדם, התעכבו ליד קיוסק קטן ועלוב שהיה שייך לאיש בודד בשם נוסן בוים המכונה ׳טראך׳ ויושבי העגלה השיבו את רוחם במשקה קל. אחר־כך המשיכו בנסיעתם, כשמגמת פניהם הבית האחרון בשורת הבתים, בית העץ של פריידה ריישה, היא חברת ילדותה של ריקל.

פריידה ריישה הצעירה היתה נשואה לסוחר תבואות בשם דוד פיירשטיין (דוד ׳קופף׳ כינוהו, בזכות כישוריו וחכמתו) והיתה מטופלת בילדים קטנים¹⁵. נראה שיופיה, טוב־לבה ורצינותה כבשו את לב הילד יחיאל־חיל. עד היום רועד קולו של אבות מהתרגשות בהיזכרו בה: “אשה כזאת!” הוא אומר, “איזו אשה היתה! אין מוצאים היום נשים כאלה. איזו אשה! איזו הופעה! היא היתה גבוהה, עיניים אפורות־ירוקות ככה, גדולות, פה גדול בעל ביטוי, פנים טובים, פנים חזקים, נשים חזקות היו. בתים גדולים. תיבות־נוח. בניינים גדולים. בנייני עולם. כל אחת מיוחדת. כל אחת יסוד עולם. כל יהודיה יסוד עולם. הגברים היו העם היהודי. כל אחד דומה לשני. הנשים היו כל אחת מיוחדת. אשה יהודיה היתה יסוד עולם. מכאן ההערצה הגדולה שלי לאשה”.

היה זה בית נמוך בתוך חורשה אפילה, פינת־חמד מוצלת על דרך העפר שבמעלה הגבעה. אופל החורשה גירה את דמיונו של יחיאל הילד ולימים נתן לכך ביטוי בשיר: פַּעַם בַּיַּלְדוּת, הָיָה בָּיִת. וְעַל יַד הַבָּיִת הָיָה בֻּסְתַּן עֵצִים אָפֵל. סִפְּרוּ, רָאוּ שָׁם חַיָּה עוֹבֶרֶת. וּמֵאָז, הַחַיָּה הַמִּסְטִית שָׁם¹⁶. “החיה המיסטית” מופיעה כאן כסמל אירוטי של הילד יחיאל, שנשיותה הכובשת של פריידה ריישה, כנשיות־חוץ־אמהית – עוררה בו, יש לשער, חושניות מינית, אולי לראשונה.

כברת־דרך מביתם של הפיירשטיינים, בכניסה לעיר, ניצב ביתו בן הקומה האחת של ז׳יטקובסקי הגוי, נגר של ארונות מתים. “גרנו עם אמי בעיר המרובעת, בית פולני לבן שפם, עושה ארונות מתים עם צלבים. מולנו הקלויסטר, ולנגדי קיר שיש גבוה, חלק, בלי חלון”¹⁷. כך מתאר אבות ישורון, בקטע פרוזה, את המראה הנשקף מדירת המגורים הנפרדת הראשונה של משפחתו המצומצמת, כשהקיר השיישי, המנוכר, נוטע בלב הילד הרך, תחושה מוקדמת של אטימות וחוסר־מוצא. ואולם אמו, ריקל, תלתה בקירבת מגוריהם לכנסיה, את סיבת האסונות שפקדו את המשפחה בדירתם זאת, כאשר במקום ׳ושיוויתי ה׳ לנגדי תמיד׳, היה לנגד עיניהם בית־היראה של הגוים: וּלְהִתְיַשֵּׁר עִם הָאֹבְּלִיסְק הַמַּשְׁקִיף שֶׁל יֵשֻׁ וּמִרְיָם שֶׁל הַכְּנֵסִיָה הַקָּתֹלִית הָאֵזֹרִית הַקֹּשְׁצִ׳יל הַטֻּמְאָה שֶׁל ה־XVlII-XVll אֲשֶׁר יָשַׁבְתָּ וְהָיִיתָ יֶלֶד¹⁸. ובעל־פה הוא מספר: “לעיני נולדו הרבה ילדים בבית. אהבתי את כו־לם! נחמדים היו. מתוקים, ילדים אצלנו היו כל־כך יפים! פנינים! לי היו חיים מאד יפים בבית, נעימים היו, גדלתי בלי להיות עסוק עם האחים שלי. עם אהבתי אותם או אי אהבתי אותם. גדלתי כמו כוכב שמנצנץ. אינני יודע מי מהאחים היה קרוב לי יותר מאחרים. אני, איך אגיד לך, אני גדלתי הצידה. אני גדלתי אל העולם שלא ידעתי מהו העולם. גדלתי בלי להיות עסוק עם אהבתי או אי אהבתי את אבי ואת אמי. גדלתי באלכסון. עם עצמי הייתי עסוק”¹⁹. אך למרות היותו עסוק עם עצמו, טבעו המאורעות במשפחתו את חותמם החזק והעמוק בנפשו: “אמא שלי מתו לה ילדים. גרנו בדירת פולני עושה ארונות מתים. מולנו היתה כנסיה גותית, פולנית. אמי תלתה את כל הצרות שבאו עלינו בעובדה שגרנו שם. יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות שכבה על הילד והילד נחנק. לקחו ממנה את הילד והניחו אותו בפינה. היא רצה כמו חיה, כמו נמר שניצוד, ולא נתנו לה לגשת אליו. אחרי זה, חדשים ארוכים אמי שכבה במקום הזה, שבו הונח הילד עד לקבורה”²⁰.

אמונתה של ריקל, שהקירבה לכנסייה היא שהמיטה עליה את אסונה, גרמה למשפחה לעזוב את מקום מגוריה אצל הנגר הגוי ולעקור לדירה אחרת, בבית בן קומותיים במרכז העיר, מול גן הערמונים, שבחזיתו חנויות. חנות דלה אחת של אטינגר, שתי חנויות קונפקציה של שמולץ ושל שטיצר, חנות כלי ברזל בבעלות חיים דרקסלר. כשהתפנתה אחת החנויות והוצעה לשכירות – שכרה אותה ריקל פרלמוטר ופתחה שם חנות מנופקטורה. גם כדי להסיח דעתה מן הצרות וגם כדי להיות פחות תלויה בחמה פנחס. לא ארכו הימים, ושוב נכנסה ריקל להריון. התינוקת לאה (לייצ׳ה), אשר לידתה היתה בסימן של מעין־פיצוי על האירוע הטראומטי של מות התינוק, גם היא מזלה לא שפר עליה. בדרכי הנדודים של המשפחה בימי מלחמת־העולם הראשונה, נרדמה מתחת לכרכרה, וכשזו עקרה ממקומה, פגע הגלגל בראשה. כתוצאה מכך נשארה חולנית, מוגבלת, וסבלה מכאבי ראש חזקים. בעצב וביגון ילדה ריקל את ילדיה. חבלי הלידה שלה היו קשים והיא היתה מתהפכת בציריה. עוד טרם יצאה לאה־לייצ׳ה מחיתוליה נולד לריקל עוד תינוק, וכבר בימיו הראשונים – חלה. וכך מתאר זאת אבות ישורון:

בית. יֶלֶד בַּעֳרִיָסה חָלָה. כְּמוֹ שֶׁמִּתְבַּקֵּעַת

אֲדָמָה כְּשֶׁמִּתְבַּקְּעַ ביָּתִ. קֶשֶׁר שֶל אַהֲבָה עַל יַד בָּיִת

שֶׁהוֹרְסִים אוֹתוֹ. כְּאֵב עַל אֲדָמָה אִמָּא הַנִּשְׁבֶּרֶת. חֲנֶן עַל

הַיֶלֶד. נוֹתְנִים כַּפִּית חָלָב לַפֶּה (סְתָם לְנַסּוֹת), מַחֲזִיר

דֶּרֶך הַנְּחִירַיִם. דּוֹקְטוֹר זַלֶבְסְקי. דּוֹקטוֹר

לִיצְקִינְדּוֹרְף. דּוֹקְטוֹר שְׁפְּרִינְגֶר. (וְ) הַמְרַפֵּא יוֹיְנֶה

פֶלְצֶ׳ר²¹ מֵדִיף מֵעַצְמוֹ קַרְבּוֹל יוֹתֵר מִכֻּלָם. יֶלֶד קָטֹן

בַּעֲרִיסָה בַּמִטָּה שֶׁל הָאִמָּא־גְּדוֹלָה. הָעֲרִיסָה עַצְמָהּ

מִתְגַּלְגֶּלֶת. (הִיא עַצְמָה) (כְּ) יֶלֶד מְגַלְגֵל יֶלֶד אַחֵר.

בְּצָמוּד לַמִּטָה צְלוּחִיוֹת שְׂמֵחוֹת וּבַקְבּוּקִים שָׂשׂוֹן,

צַעֲצֻעִים רְצִינִיִּים שֶׁהַיֶּלֶד הִתְחַנֵּךְ בָּהֶם (הִתְחַנֵּק).

רֵיחַ קַנְפוּר. שְׁפוֹפָרוֹת. קֻפְסוֹת. מִשְׁחוֹת. כַּדוּרִים. תָּפַס

לוּלָאָה שֶׁל חֲזֵה אִמוֹ, וְנִפְטַר. לְיֶלֶד אֵין לְוָיָה. קַבְּרָן

לַיְזֶרוֹנְיֶה בָּא עָטַף וְלָקַח אוֹתוֹ וְהִסְתּוֹבֵב אִתוֹ עִם

הַפָּנִים אֵלֵינוּ. בָּא עָטַף וְלָקַח אוֹתוֹ (מִסְתּוֹבֵב עִם

הַפָּנִים) לעיניך. כִּסּוּ אֶת הַמִּטָּה. הַבַּקְבּוּקִים נֶעֶלְמוּ.

שֶׁקֶט הָיָה²².

אחת התמונות החיות ביותר בזכרונו של המשורר: ישיבתה הרכונה של ריקל בצד העריסה ושירי־הערש – ביידיש, ברוסית ובאוקראינית, שהיא שרה בקול חרישי לקצב הנענוע של העריסה: ושם־החיבה ׳טאטלך׳ ׳טאטלך׳ (אבות) מחליף את מילות השיר שנשתכחו ממנה או שהוא ממלא את החסר ברפרטואר שירי־הערש שלה.

משהחלה ריקל לעבוד בחנות המנופקטורה (חנות קטנה, שמבחר הבדים שעל מדפיה עלוב למדי), שלחה את בנה הבכור, יחיאל, ל׳חדר׳ של המלמד ר׳ פישלה ועוזרו – הבעלפער, שם שמע לראשונה עברית, בשיעורי הטיטשחומש (עם תרגום ליידיש); אותו ר׳ פישלה, שלִפְנֵי מִלְחָמָה הָיָה קַפְּדָן וַּמֲעִנִישׁ, וְאַחֲרֵי מִלְחָמָה הָיָה רַךְ וְהָלַךְ²³. ובשיר מאוחר יותר אנו מוצאים:

רַבִּי מְלַמֵּד הָיָה אֹכֵל שְיָרִים. הָיָה אֹכֵל מֵהַשְׁיָרִים שֶׁל

תַּלְמִידָיו. אֹכֵל אֶת הַלֶּחֶם שֶׁהוֹתִירוּ תַּלְמִידָיו. רַבִּי

מְלַמֵּד הָלַךְ לִי בַּנֶּפֶשׁ. זוּג מַגָּפַיִם קָנָה רַבִּי מְלַמְּדִי.

זוּג דֹּרְכָנִים — הוּא אָמַר. סֻלְיָה עָבָה עֹר וָעֹבִי.

לְאָן הוּא הָלַךְ לִי בַּנֶפֶשׁ?²⁴

הילד הרזה והחיוור, שאמו הרעיפה עליו מלוא־חופניים אהבה ותפנוקים, שנא ללכת ל׳חדר׳: חַיידֶער־יִינְגְל – בְּחַיידֶער לֹמְדִים יֹֹמָם וָלַיְלָה קָמַץ אָלֶף – אֻ. קָמַץ בֵּיִת - בֻּ. קָמַץ גִּמֶל - גֻּ. וּבַלַּיְלָה חֹזְרִים בְּלַאמְטֶעְרן לָבָן, בְּנֵר לָבָן²⁵.

הוא שנא את האווירה, שנא את אשת המלמד ולימודי החומש והתלמוד הקשים היו לו לזרא. (ובכל זאת הוא מודה – בראיון עם בתו הלית –שהמלמד והבעלפער שלו נתנו לו את העברית, והוא אסיר תודה להם על כך). נחמותיו היחידות ב׳חדר׳ היו שעשועי הדמיון שלו סביב סיפורי המקרא ופיסות הגיר הצבעוני שהילדים היו מגלגלים ומציירים בהן אותיות וצורות מצורות שונות.

בגעגועיו העזים לכפר של סבו פנחס, בו בילה שנות חיים מאושרות ללא עול לימודים שנואים ומשמעת חמורה מלווה בעונשים, השפיע על חבריו שיתלוו אליו לפשדמיישצ׳ה, שם, סיפר להם, יש לו ארון אגדי ובו צבעים מרהיבים, שיוכל לחלק ביניהם. רק עלו על דרך העפר המובילה אל הכפר, נשמע להם קול רעשו של גלגל המים הגדול של הטחנה הַגַּלְגַּל הַגָּדֹל שֶׁעַל גַבּוֹ הַנָּהָר, (הגמל שפגש מאוחר יותר בחולות ארץ־ישראל, ושהילך עליו קסם, גם הוא הזכיר לו את גלגל המים בטחנה: רָאִינֻ אֶת הַגָּמָל הַגָּדֹל הָעֲנָק אֶת הַגַּלְגַּל הַגָּדֹל שֶׁהֵרִים אֶת הַנָּהָר הַגָּדֹל בַּצַּוָּאר אֵיךְ זָרַק אֹתוֹ הַחֻצָה), והילדים החלוּ להתרוצץ על שפת הנהר שהיה מָלֵא ושָׁלֵו בין שתי גדותיו־חרצובותיו ומבעד למימיו נראו להם הדגים שְׁקֻפִים בָּעֲלָטָה, מסתוריים ואבודים. קסם היופי והכוח שבגלגל המים אשר לטחנת סבו מלווה את אבות ישורון מאז ילדותו ובכל שנותיו, וניתן לו ביטוי רב עוצמה: רֹאֶה אֲנִי מַעְגַּל כֹּחַ מְגַּמֵּא, גַּלְגַּל פַרְסֹת מִתְהַפֵּךְ, מְסַמֵּא, מַבְהִיק, מַבְרִיק. סֻס נִגְמַר לוֹ הַפַּרְסָה וְנִשְאָר עֹמֵד²⁶. וכך בשירים רבים, טבוע הרושם העמוק של המראה נורא־ההוד. אטראקציה אחרת שהיתה שמורה לחבריו של חיל בפשדמיישצ׳ה, היתה מחסן־התבואה הגדול שֶׁעָמַד עַל כְּלֻנְסָאֹת בִּשְׁלֻלִית מַיִם מִן הַגֶּשֶׁם שֶׁל אֶתְמֹל ובו הריחיים הטוחנים את הדגן. (במקום מזומנים, היה שכר־הטחינה של האכרים, ׳מייסטל׳ — איפה קבועה — של קמח־חיטים) וליד מחסן־התבואה ניצבו הסוסים בִּקְצִיץ הַתֶּבֶן שְׁפִזְּרֻ הַסֻּסִים בְּקַרְנֵי עַרְבַּיִם עֹמְמֹת זָהָב ואחרי תפילת ערבית, היה האב, או אחד הדודים, רותמם לעגלה ומחזיר את הנערים לקרסניסטאוו.

הנאות ונחמות קטנות שהסיחו את דעתם מעגימות ה׳חדר׳ נמצאו לילד חיל ולחבריו גם בקרסניסטאוו עצמה. פייבל זיגלבוים²⁷, יליד העיירה, מספר על הרבנית, אשתו של מוטל המלמד, שעל מנת לסייע לבעלה בפרנסת המשפחה, אפתה ׳נוטלים׳, מין ממתק מרובע מדבש ומפרג, שהיה לו ׳טעם גן־עדן׳, ומכרה אותו בפרוטה ב׳חדרים׳ השונים, שכולם היו מרוכזים באותה השכונה (שכונת המלמדים של הטריסקר שטיבל). היא היתה נוהגת למכור גם בהקפה ולרשום את החוב בפנקסה הקטן. ואילו ילדי העניים, שהרבנית הרחמנית לא יכלה לראות בקיפוחם, שילמו את מחיר ה׳נוטלים׳ בכך שעזרו לה לבחוש את הפרג בדבש, או שהיו שומרים על תבניות הפח שלא יקדיחו באפיית־יתר.

 

ב: טעם של מועד קטן (נסביזש); הוילך (בנדודים)    🔗

באוגוסט 1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה. חודש אב היה זה, ובתשעה בו צמו יהודי העיירה ואמרו קינות, והילדים, כנהוג, זרקו במבוגרים ערמונים קוצניים, ואלה הסתבכו בזקנים וקשה היה להתירם. כל מי שיכול היה להתרחק מהגבול הגרמני־אוסטרו־הונגרי ולמצוא מקלט זמני במזרח פולין, עשה זאת. ריקל פרלמוטר, שהיתה רגילה לצאת לבית אימה פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, להסב בחגים עם בני משפחתה – הקדימה הפעם את נסיעתה. היא ארזה את מטלטליהם, העמיסה אותם על עגלה רתומה לסוסים ואבא־ברוך נהג בהם.

בעיירה נסכיזש, שבעיבורה מגורי היהודים – רובם, כאמור, בעלי־מלאכה, חנוונים וסוחרים זעירים, בבתי עץ נמוכים, מטוייחים, עלובים, גגות לווחים מקומרים, גמלוניים וגינות־ירק קטנות בחצר האחורית – התמקדו החיים סביב בית הרבי, ששימש גם אב־בית־דין. היה זה צריף גדול יחסית, מרחק של בתים אחדים מבית־הכנסת, במרכז העיירה הבוצית, שלא היתה בה אף דרך סלולה אחת. בהיקף־מה מן המרכז התגוררו בעלי הבתים האמידים יותר, ומאחוריהם, סביב העיירה, היו שכונות של גויים. כשהגיעו ריקל וילדיה לבית אחיה הרבי בנסכיזש, היה יחיאל בן עשר שנים. ״אני זוכר צריף עץ גדול באמצע העיירה –ושקט אלוהי״, יאמר המשורר. “נסכיזש – עיר שנולדתי בה, היא כח ומסתורין ובית עלמין של צדיקים. עם צריף בית של הרבי, אבי אמי, שלא ראיתי אותו”. (בן שלוש היה כשסבו הרבי נפטר, וצעיר־בניו, ר׳ שמואל־מרדכי, הדוד שמיליקי, ירש את כס הרבנות לאחר פטירת אחיו הבכור, יצחק). “היא מטמורת בנוייה מקרשים, מחמר, מטיח, היא צריפותם־של־הצריפים; עיירה מרחפת, עניות קדושה, צדיקים־קדושי־עליון, כולם. כל מה שהיה קטן, היה גדול אז”.

שלושה בנים ושלוש בנות ילדה הסבתא ברכה, אמה של ריקל פרלמוטר, אשת הרבי יעקב לייב שפירא, השליטה האמיתית בבית. “את היפעה האמיתית ירשה הסבתא. היא דמות! היא דמות!” אשה גדולה היתה. גדולת־גוף, פנים חזקים, גבריים קצת, “כוחנית אופי”. אשה מעוררת חרדת־כבוד. “א־יידענע מאשינקע, יהודיה־מכונה” – יאמר עליה אבות.

כל הקיץ היו ריקל והילדים בנסכיזש, והאב ברוך היה בא לעשות אתם את החגים. מספר אבות ישורון: “משהגיעה שעתו של אבי לחזור לקרסניסטאוו, שכרו עגלה מאחד האיכרים וכולנו ליווינו אותו לעגלה. כשכבר ישב בתוך הכרכרה, הביטה עליו סבתא ברכה מתוך הוקרה מסויימת ואמרה: ׳א סוחערשע מענטש׳, אדם סוחרי. כלומר: לא רע, לא טוב. א סוחערשע מענטש. סוחערשע מענטש היה מכובד, כל העם היהודי היה סוחערשע מענטש, החתימה הזאת בסוף הביקור של אבא היתה ברכת שלום לדרך מצד הסבתא. זה טוב לבת שלה. הרבה מאוד יש בזה. משם נסעה העגלה ואנחנו נכנסו לצריף”. ואולם, ברצותם להקניט את ריקל, כינוה בני משפחתה מתוך חיבה, ׳האיכרה מפשדמיישצ׳ה׳ והיא ראתה זאת כעלבון.

בפתח ספרו “זה שם הספר” מתאר אבות ישורון בצמצום, בחסכנות שירית ובתמציתיות את בית סבתו הרבנית, ואת בית הכנסת בנסכיזש: “בית הרבי, בו אולם סגור, בו ארון סגור, בו ספר־תורה סגור, קראו לו ׳טהרות׳. בית הכנסת, בו תקרה גבוהה, בו מנורה גבוהה, בו צפור גבוהה, קראו לה מנחושת”²⁸ החומרה, הצדיקות, הקדושה של בית הרבי (הדודים והדודות, אחיה ואחיותיה של ריקל, עדיין התגוררו שם כולם), כשהכל סגור בו בפני הילד, הכל ׳טהור׳ מגעת, ואפילו הציפור שעל גבי המנורה בבית־הכנסת, אותה ציפור שבטחנה של סבו פנחס מפשדמיישצ׳ה היא סמל החופש והחרות – כאן, בטריטוריה הרבנית, היא “גלופה מנחושת”, “ציפור הנחושת”, קשה, נחושה. אין פלא שבמודעותו של הילד־המשורר, בן־התפנוקים החושני והחמדן, שגידולו בטבע, בחופש, שהחמדנות והאימפולסיביות של משפחת האב זורמים בדמו, שהמתירנות והמרדנות הנפשית והרוחנית טבועים באופיו – מסמל הסבא פנחס את החיים, את החיוניות, את היצריות, את האונות, בעוד שהמשפחה הרבנית של אמו (האוהבת, החובקת עד מחנק) – היא בעיניו סמל החניטה, אף כי חניטה שיש בה יופי רוחני, אמנותי; ואין פלא שהוא השתוקק השתוקקות ללא־מעצורים להוריד את ציפור־הנחושת מכתר המנורה (המאור הרוחני, אם נרצה) ממרום רוממותה, ולטמנה אצלו, שתהיה שלו, שתחדל להתנשא עליו.

״הרבה מתייחד הייתי – עד שהורדתיה, עד שטמנתיה, עד שגילו אותה" כותב אבות ישורון באותו שיר־פרוזה. ואולם בשיר אחר, בקובץ מוקדם יותר²⁹, יש תיאור מפורט – במשקל ובחרוז ובסגנון החידתי האופיניים לשירתו המוקדמת – של הפיתוי שנתפתה הילד לקחת לעצמו את ציפור הנחושת, כיצד הוא מורידה מהמנורה, שעה שבית־הכנסת שרוי בחצי־חושך: חֶלְקַת מְנוֹרָה, הָעֵירֻמִית, כְּמַסְרֵק בְּאִשָּׁה עַל־קצה־מַזְלֵג, עוֹנָה עוֹנָה עִם חֲלוֹמִי […] וְצִּפּוֹר נְחֹשֶׁת־הַמְּנוֹרָה – זֹאת פְּרוּחָה צִפּוֹר הַנְּחֹשֶׁת – סִכַּת־צַוָּאר שֶׁל הַתִּקְּרָה. וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת חֲצִי חוֹשֶׁךְ. [… ] לוּ לִי חַאסָקֶה קַלַּת הַמּוֹשֶׁט אֲנִי לְהַשִׂיגָהּ – צִפּוֹר הַנְּחֹשֶׁת. וְהוּא מעלה סַפְסָל עָלָיו סַפְסָל, כִּסֵּא עָלָיו כִּסֵּא. סַף מֵעַל לְסַף. כַּעֲלוֹת אֵל הַקּוֹסֵם. והוא מאמץ את לבו לא לפחוד, שכן לְאַחַר הַיּוֹם־כִּפּוּר־קָטָן³⁰ הוא אמור לחזור לכפר סבו בפשדמיישצ׳ה, עוד לפני שיספיקו לגלותו. ולפתע נופל לו הכובע. הה! עונש מידי שמים! והנה, קול הכרוכיה נשמע מבחוץ. היא, הכרוכיה, עדה למעשהו! אך הרי כתוב: ׳ברוך מתיר אסורים׳ והוא, בכוונתו להתיר את הציפור מכלאה! הנה הוא מסובבה, מפריד אותה מן הנברשת. צָרִיךְ כְּבָר פַּעָם אַחַת לִגְמֹר. אֲנִי שׁוֹמֵעַ דוֹם מַתֶּכֶת: – בְּרִי! והציפור נופלת על הפרוכת של ארון הקודש, שאריות רקומים עליה. והנה, בסובבו את הציפור ועמה את המנורה, נדלקה לפתע המנורה, ושפכה אור אדום על הגנב הקטן. הילד פרץ בריצה החוצה, וטמן את ציפור הנחושת בחול שבחצר.

כשהתגלה בעיירה העדרה של ציפור הנחושת מן המנורה, היה בבית הרבי “דיון מכוח: מי נשא את צפור הנחושת מעל ראש מנורת הבית?” עדיין לא העלו בדעתם ש׳נכד הרבנים׳³¹ זה שבעיניהם נחשב “מעין עולה חדש”, עלול להיות בעל־העבירה, ואולם, לרוע מזלו, השקיפה אז בעד לחלון מַאטְל־גִּ׳ינְגִּ׳ית־הַצַּמוֹת, בת דודו, הרב יצחק שפירא, וביום שישי בין־הערביים, כשיצאה מַאטְל סֻבֵי־קַיִץ לחצר, לְהַמְרִיק פָּמוֹט שַׁבָּת בחול הנקי שבחצר, נָקְקָה – וְהֵרִימָה צַעֲקִים, שֶׁמָּצְאָה אֶת הַמַּשְׂכִּית.

כשהגיע הילד יחיאל־חיל ל׳בירור׳ אצל דודיו, נכנס לאולם ששימש חדר־מגורי המשפחה, חדר גדול, מאורך, כולו ארונות. ארון הספרים, שניצב לאורך כל הקיר, שלט בחדר כולו. בימי נעוריה, בהיותה בבית אמה בנסכיזש, היה תפקידה של ריקל לאוורר את הספרים ולאבקם. זכר לכך אנו מוצאים בקטע סיפורי משנות השלושים, שלא פורסם, בו מתאר המשורר את הרהוריה של האשה הצעירה – בת־דמותה של ריקל – בהיותה יושבת בכפר־בעלה, בעל הטחנה, וזכרונותיה מוליכים אותה לעיירת עלומיה בבית אמה הרבנית: “היא היתה כל־כך דבוקה בהם, בספרים האלה, היא היתה המוקירה אותם. ובימי עלומיה, בבית ההורים, היתה מסירה מהם את האבק מדי שבוע ושבוע, והיתה מאוירה אותם.– – – ובגומרה את עבודתה בחוץ, היתה מאספתם חבילות, חבילות הביתה, ומסדרתם על האצטבאות בסדר נאה: את הספרים ׳הגדולים׳, הגמרות וכו׳ – על האצטבאה העליונה; את החומשים וה׳עשרים וארבעה׳ – על השנייה; ואת ׳סתם׳ ספרי קדושים המרובים – על השלישית, וכן הלאה. בקטון פורמאט הספר, קטנה גם מדרגת אצטבאתו בארון. מקום מיוחד הקציעה באצטבאה העליונה ל׳ספרים הביתיים׳ כלומר: לחיבורי ה׳סבאים והדודים הקדושים׳, אשר באגדת היוחסין של משפחתה. את הספרים האלה היתה מכבדת ומחבבת חיבה יתרה, ובתענוג מיוחד ורגש גאווה היתה פותחת ומדפדפתם, אף כי לא הבינה דבר”.

ארון אחד בחדר המגורים, מלא היה כלי בדולח וזכוכית. ואולם הארון החשוב ביותר בבית, שנפש הילדים יצאה אליו, אף שהילך עליהם מיסתורין ואימת־חרדה, היה ארון־הקודש – ה׳טהרות׳ – ובו ספר התורה.

יחיאל התייצב איפוא בפתח חדר־המגורים, אגרופו בפיו. המשפחה כולה היתה מכונסת אותה שעת ערב, אחרי הארוחה, בחדר הגדול, סביב שולחן העץ הארוך שבתווך; שתו תה וגלגלו שיחה – סבתא ברכה בישיבתה הזקופה ובנותיה. הנכדות רכנו על ספת הפלוש הירוקה וסרגו מפה; ואילו הדודים, הרב שמואל־שמיליקי, אברך יפה מראה זקוף קומה וטוב לב, ויוסלה הדיין, מרא דאתרא, איש כבן ארבעים, רחב כתפיים, עיניים קפדניות, מצח גבוה וזקן מוזנח, שניהם בקאפוטות ובשטריימלים – היו מסובים בראש השולחן. “יושבים: דודי, רבי, יושב כסא אביו. יושבים: דודי, דיין. וכל השאר סביב. משנכנסתי, הביטו, שתקו”. הילד יחיאל־חיל, מבויש ומבוהל, ביקש נחמה וסעד מוסרי אצל דודיו, שיאמינו לו שלא לקח את הציפור: “אני נפלתי על הרבי: – נכון שאני לא?” והדוד האהוב שמיליקי, הרב רך הלב, לא איכזב. “לא, לא”, מיהר להרגיעו, “לא יתכן שאתה לקחת”. אך הדוד הדיין “אמר אמת” כדברי השיר. “אתה לקחת”.

היום מודה אבות ישורון: “בטח שלקחתי. אני עצמי לא רציתי להאמין בזאת שלקחתי”. (הפיתוי החזק ליטול לעצמו פריט אמנות זה או אחר ששבה את עינו, היה תוקף את המשורר גם בשנים מאוחרות יותר. להלן, טיוטה של מכתב – ברוח ההומור הטובה עליו – שהפנה אבות ישורון אל מכריו, בעלי וילה, אשר פסל השיש בגינתם עורר בו מחדש את היצר הרדום מן הילדות: ״זכרתי את הדגה– – – וזכרתי את הפסלים– – – ונזכרתי בסיפור ששמעתי מפי איש מהילדות על דבר פסל שנגנב, פסל צפור הנחושת מעל נברשת בית המדרש בעיר מולדתי סבא סבא. והנה סבור אני כי לא היה הוא היחידי ואף לא הראשון שהצטיין בחוש זה, חוש לגניבת ערכי אמנות פלסטית. בראש ובראשונה היתה זו רחל אמנו שגנבה את התרפים – ברי שיכלה לרכשם לה על נקלה בהבדל פרוטה בשוקי ארם נהריים, שדומות היו העשתרות למיניהן בשוקי כנען. ולמה גנבה? כדי שלא תחול הפסקה ליעקוב תוך המקח והממכר. הדבר מיותר לחלוטין, בהצמדת זמן הרכש. וכך גונב ילד שד אמו. השני בתור היה עכן, שגנב את לשון הזהב; והשלישי זה אני. עוד בהגיעי לגינת ביתכם וראיתי את פסל השיש הזרוק כמופקר בחוץ ביום סגריר זה, הנתון לרחמי שמים וההשגחה העליונה – שמתי בלבי את הדבר… אז, ברגע ההוא חש חושי הנ״ל בדחיפות עצומה ומסוכנת של התגברות ההתפתות הנ״ל ובהיותי בביתכם, כמעט נפלט מפי: כמה עולה אצלכם לגנוב פסל?…").

בנסכיזש היה יחיאל מוחזק בתוך המשפחה המלכותית של הרבי, כילד תפנוקים של המשפחה. “אי אפשר היה לקרוב אלי לכל אחד ואחד”, יאמר. זמן קצר למד שם אצל מלמד, והמלמד נוהג בו כבבן מלך, כבעל זכויות יתר.

ההקפדה על אדיקות דתית עד כדי סגפנות ששררה בבית הסבא והדודים מנסכיזש, חרתה חריתה עמוקה בנפש הילד, אשר רגישותו ודמיונו ונטייתו להפשטה, באו לו מן העורק הרבני הזה שבנפשו. הנה תמונה שעולה בזכרונו: “עוד קודם לכן, לקחתני אמי ל׳ימים נוראים׳, והייתי נוכח במתן ׳ארבעים־חסר־אחת׳, שנוטלים כולם, קודם ׳כל נדרי׳. השַׁמָּשׁ מצליף בשוט קר. נכנס דודי, נטל גם הוא”³².

במכתב ששלח יחיאל למשפחתו בפולין, בראש־השנה 1932 ³³, מתייחס המשורר לאפיזודה טראומטית זאת שאירעה בילדותו: “בנסכיזש, ראיתי פעם בערב יום כיפור, את הדוד יוסלה ז״ל הקפדן, ׳בעל עיניים של שאלות־ותשובות׳, מרא דאתרא החמור, שוכב על רצפת הפרוזדור של בית־הכנסת, ובשתיקה מאופקת מקבל בחפץ־לב 39 מלקות מיהודי פשוט, ׳חי־וקיים׳. הייתי ילד, ועמדתי ממש משתומם. הסתכלתי על הדוד יוסלה, נזכרתי כיצד היה מרביץ לפעמים מלקות לי, והנה כעת הוא שוכב לו עם הפנים לרצפה ומקבל בעצמו את המלקות – ושותק. עמדתי ולא הבנתי. מחזה כזה לא ראיתי מימי. אני חושב שאז, ברגע ההוא, נשתלה בקרבי אמונה למשהו בלתי מושג, בלתי מובן, משהו אמיץ וחזק. שכן, נוכחתי במו־עיני איך אדם מסוגל לעבור בשתיקה על משהו שאין לשערו כלל. אני עומד לי ומסתכל על הדוד יוסלה ועל היהודי הזה עם השוט בידו, אני רואה את המלקות שהוא מרביץ על גוו של הדוד ואתם מתארים לעצמכם מה התרחש בתוכי כילד באותה שעה. ואז נזכרתי בקולה הלבבי, הסמכותי, של הסבתא ברכה, שהגיע מביתה, קולה הרועם, השובר את אוירת הנכאים של הימים הנוראים ואת שתיקתו היהלומית של הדוד שמוליקל ז״ל; ׳הנני העני ממעש׳. אני הזדעזעתי: כמה חריף וגורלי היה אז הקול הזה. ׳הנני העני ממעש׳. נרעש ונפחד הייתי. את פירוש המילים ידעתי; הדוד שמוּליקל היה מלמד אותי את דברי הפיוט שבסידור. אדם מקווה, שואף, משתוקק, ולפתע נעצר. עומד לפני שוקת ריקה. לא יכולתי לתת עצה לעצמי. הייתי עני ממעש. אולי זאת היא הסיבה שהדוד יוסלה, כהן־בן־כהן, הרשה להלקותו. ולא די בכך שהניח להלקותו, עוד הוציא מכיסו מטבע, ושילם ליהודי שהלקהו. פה איבדתי את עשתונותי כליל. יצאתי אתו מבית־הכנסת; הלכנו הביתה. ובגניבה אמרתי בלבי, שאם הוא משלם אפילו בעד מלקות, סימן שאינו קבצן כמו שחשבתי!”

בנטייתו להאשמה ולהענשה עצמית, שמקורם במוסרנות המחמירה של בית־הסבא מנסכיזש, נאבק אבות ישורון כל חייו, בכוח הארציות והגשמיות שספג בבית סבו השני, בעל הטחנה, ה׳סוחרשע מענטש׳ מפשדמיישצ׳ה (אלמנט החומרה מצוי דווקא בבית הסבא הרוחני, בעוד שאלמנט החופש מצוי אצל הסב החומרי, בעל טחנת־הקמח). למרות היותו מודע לגבולות המטושטשים, לפעמים, בין הגות לשירה, הרי הוא עצמו לא התעניין מעולם בדברי ההגות התורנית שכתבו הרבנים בני משפחתו, ואפילו ברח מדברים אלה במודע. עם כך, נראה ששני הזרמים המנוגדים שבאופיו, שירש משני ענפי משפחתו, זה הרוחני, של הדבקים באמונה והחיים חיי תורה, וזה החומרי של ה׳סוחרשע מענטש׳, שהתגלגל אצלו לכושר של קליטה כל־חושית של החומר, הם הם מקורות הכוח המפעילים את שירתו.

בינתיים התחזקה המלחמה והיא התחילה להיות מורגשת בחומרתה בישובים הקרובים לגבול המזרחי של המדינה, וקרסניסטאוו בכלל זה. לא היה מקום לדיבורים על חזרה הביתה. משפחת ברוך פרלמוטר המשיכה לשבת בבית הסבתא ברכה, מתוך ציפייה לבאות. ילדי העיירה הסתייגו מהילד חיל. לא נוח היה להם בחברת בן־התפנוקים הזר, המיוחס גם בעיני עצמו, המפגין עליונות עליהם. בהיותו בודד, בטל ממעש ומשועמם, הרבה לשוטט בדרכי העיירה הבוצית ולהתבונן סביבו. גם עם בני משפחתו הרבה לטייל בבית־הקברות, בין העצים, בין קברי הצדיקים, אלה אבות־אבותיו, בני שושלת הרבנים המפוארת. לא תמיד אהב את שראו עיניו. פֹּה עִיר אִמֵּנוּ: צְרִיף. חָרָךְ, כְּדֶקֶל אוֹר, הַחַדְרָה פְּנִימָה³⁴, והוא התגעגע לכפר, לטבע, לטחנה. העיירה נסכיזש היה לה בעיניו טַעַם שֶׁל מוֹעֵד קָטָן³⁵, שהזמן נעצר בה מכבר: הַשָּׁעוֹן הָלַךְ מִפֹּה מִזְּמָן.

בין עינוגי הקיץ בעיירה, היה מראה האווזים המשתכשכים במי השלוליות בחצרות הסמוכות של הגויים, זמן קצר אחרי דגירתם. הגויים עצמם אכלו בשר־חזיר, אך את האווזים גידלו ופיטמו בעיקר בשביל הלקוחות היהודים שלהם, והוציאום לשוק לקראת חנוכה, שאז החלו היהודים לאגור את שומן האווזים (שמאלץ) לפסח. מוסד השחיטה היה חלק אינטגראלי מהווי העיירה והילדים היו רגילים לכך, שאותם אווזים שניקנו בשוק על־ידי אימותיהם בעודם חיים, חזרו הביתה שחוטים. ובערב התיישבו הנשים והנערות בחדר המחומם, לצידן דלי ובו האווזים החמים עדיין מן השחיטה של הבוקר, סינר רחב למתניהן ומטפחת הדוקה לראשן, למרוט את הנוצות. רכונות אל הקערה שלפניהן, נזהרות לקבץ את הנוצות לבל יתעופפו בחלל החדר, מילאו בהן אחר־כך ציפות וציפיות להיותם כרים וכסתות, נדוניה לבנות שהגיעו לפירקן. תוך כדי מריטה, היתה אחת הנערות מספרת סיפורים מופלאים מאת המספר היידי הפופולארי שומער, כגון על חתן מרומה ועל כלה שהוליכוה שולל – אותם קראה באחד מן המעישע־ביכלאך (ספרוני מעשיות), שרכשה בעיירה הסמוכה, סרנה, בדמי־החנוכה שלה. הילדים אהבו לבקר בסרנה, שהיתה אפופה הילה של רומנטיקה, שהאגדה מספרת כי נכנס בה הדיבוק. אדיקותה של משפחת שפירא לא ידעה גבול: בהיות שומן־האווזים מיועד לפסח, הרי כל הפעולות הקשורות בחיתוך השומן הקפוא ובהכשרתו, נעשו בכלים של פסח, מוכשרים־למהדרין, שצריכים היו להורידם לשם־כך מעליית־הגג. אך שכר־המצווה היה בשרם הרך והלבן של האווזים, אשר הוגש לסעודת־שבת.

דמויות של יהודים פשוטים, בעלי־מלאכה, ריתקו את עין האמן של חיל; אחת מהן, שייע נוז ארוך־האף, חייט המתמחה בתפירת ווסטות חמות מצמר־גפן (׳קבקים׳) לאיכרים הגויים. הוא היה מתפאר במעשי־ידיו בפני אשתו בונייע, אם חורגת רשעה ומענה לילדיו רפי העיניים, היתומים מאם, שעה שהיה מַעֲלֶה שַׁרְווּל אֶת בְּעָלָיו כְּהַעֲלוֹת שַׁבְּלוּל קוֹנְכִית עָלָיו. לֹא יָדַע שָׁבְּלוּל מִינֵהוּ. לֹא יָדַע שָׁרְווּל שׂמֹאלֵהוּ. סיפורים מסיפורים שונים היו מתהלכים בעיירה על שייע נוז. פעם, בסעודות ליל־שבת, כשידו של החייט העני לא השיגה לקנות בשר ובלית־ברירה הסתפקה המשפחה בכוסמת־בחלב, טפטף נר־החלב העשוי שומן־מן־החי אל תוך קדרת מרק החלב והטריפו. הצטער שייע רוב צער ופסק, שבמקום לשפוך את המרק שנטרף, יאכלו בני משפחתו הרעבים סביב־סביב לטיפות נר־החלב…³⁶.

סיפור אחר קשור באשת החייט, בונייע. ילדי העיירה המציאו תעלול: חבשו לראשיהם כיפות של חמניות שגרעיניהן נשלפו מהן, נעמדו ליד גדר צריפו של שייע וקראו לעברה של אשתו: ׳בוניע, בוניע, חידלי לענות את היתומים!׳.

דמות אחרת שהציתה את דמיון הילד־המשורר היה לַיְיבִּישׁ סַנְדְּלָר: וְהוּא רֵעִים עםִ שׁוּלִיה. פַּטִישׁ. מַרְצֵע בְסַלָּם. רָם נוֹקְבִים נוֹקְבִים סֻלְיָה. כאשר מת לייביש, אמרה לחיל ריקל אמו, כי “בּשמים ראוּ ארון־אש, וארבעה שרפים הכריזו: פֹּה מַעֲבִירִין אֶת לְיִיבִּישׁ הזקן לארץ־ישראל”. ובדמיון הילד, ששנים רבות אחרי האירוע נתגבש אצלו בשיר, הצטיירה התמונה כך:

יוֹם שֶׁנִתְעַלָּה הָאִישׁ, בּוֹ בִּשְׁמֵי הַלֵּיל נִרְאָה אָרוֹן

מוּאָשׁ בְּאֵשׁ פַּטִישׁ, מִדָּלֶת אַמּוֹתָיו קָרָא, מֵאַרְבַּעַת

מְלַבֵּי אֵשׁ, אַרְבַּעַת מְשַׂרְפֵי: ׳פֹּה מַעֲבִירִין אֶת לְיִיבִישׁ

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!׳

עוד סיפרה לו אמו, שכאשר שבו האבלים לפקוד את קברו של ר׳ לייביש, מצאו עשבים־שוטים במקום קבר…

כשעזב הצבא הפולני את קרסניסטאוו, הצטרף ברוך פרלמוטר אל משפחתו בנסכיזש. אך המלחמה דלקה בעקבותיו. מספר אבות ישורון: “לילה אחד התחיל להקיף את העיירה צבא גרמני, רוכבים, פרשים גרמנים. אני זוכר את הלילה הזה; כולנו יצאנו לרחוב ובעוד זמן שכרנו עגלות, הטענו את הילדים על העגלות וכשהפרשים הגרמנים בדקו וראו פליטים, נתנו לנו ללכת. נדדנו מעיירה לעיירה עד שהגענו לעיר פינסק. שם חנינו עד שגם פינסק נכבשה על־ידי הגרמנים”.

כל נסכיזש עזבה את העיירה. הדוד שמיליקי, הרב, והדוד יוסלה, הדיין, שנטלו עמם למסע את ספר התורה, ה׳טהרות׳, השתקעו בקובל הסמוכה לנסכיזש ולא חזרו עוד לביתם הקודם³⁷. גם הסבא פנחס הניח את עסקיו בכפר ובעיירה בידי בנו שמיל (הדודה איטה נשארה לנהל את הבית) והגיע בנדודיו, הוא וסבתא חנה, עד העיר מינסק. עַל כָּל הַכְּפָרִים שֶׁעָבַרְנוּ עִם כָּל הַהוֹיְלַאךְ³⁸ שֶׁלָּנוּ מִן לַאפַּאִחי עַד אוֹשְׁפִּיצִין³⁹ בִּמְעִיל קָצָר חֲגוּרַת תֶּבֶן אֵזוֹר לְמָתְנָיו כְּפִי שֶׁאָנוּ, אֶחָד צֵל אָרֹךְ אֶחָד צֵל קָצָר, כָּבֵד מְלֻבָּשִׁים⁴⁰.

מזכרת חיה אחת מן הבית, מן הכפר, ליוותה אותם בכל דרכי נדודיהם. היתה זו וַשׁקה, סוסתם האהובה של הילדים, שהאב ברוך הביאה עמו מפשדמיישצ׳ה. סוסה זו היא נושאו של שיר מוקדם של המשורר, “סְפִיָרה עַל וַשְׁקָה קְלִיאטְשְׁ”:

וַשְׁקָה קוֹבִּילָה מִדֶּשֶׁא יַלְדוּת. הַקְּלִיאטְשְׁ⁴¹ עִם הַצַּוָּאר הַשָּׂעִיר. וְחָמְדָה לָהּ חַמְדוּת וְהָיָה לָהּ שִׂיא וְנוֹלַד לָהּ סְיָח. לֹא רָאִינוּ הֵיאַךְ. הָיִינוּ כְּאָח. רַגְלֵי יְלָדִים כְּעֵין וְרֶד קָטָן וְיוֹצְאוֹת מִן הַבֹּץ כְּפִטְרִיָה צְחֹרָה. (– – –) עָלוּ יְלָדִים לַעֲגָלָה שֶׁל קוֹבִּילָה. יְלָדִים שְׂמֵחִים לִנְסֹעַ, לָכֵן יָשְׁבוּ חֶרֶשׁ… מִמִּלְחֶמֶת עוֹלָם רִאשׁוֹנָה פְּלִיטִים הוֹבִילָה, עַד הַבַּיִת נִסְגַּר עַל מַסְמֵר וְעַל קֶרֶשׁ…

וְעוֹד: הָיִיתִי יֶלֶד. מֵתִים לֹא רָאִיתִי, אֲבָל סֻסִים גְּדֹלִים שְׂרֻעִים בַּתְּעָלָה וְחַיָּל רֹשֵׁם דִין וְחֶשְׁבֹּן לִמְפַקְּדוֹ. עַד מֵת הַסֻּס מֵאֲפִיסַת כֹּח כְּדֵי לִמְסֹר דֹח. עֹד קֹדֶם לָכֵן רָאִיתִי אֹתָם חַיָּלִים חֹרְתִים בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן בְּשֹׁקֵיהֶם מִסְפָּרִים לַסֻּסִים הַמְגֻיָּסִים. הַשֹׁק נִרְגַּז וְנִרְגַע. כֻּלָם יָשְׁבֻ בְּתֹך הָעֲגָלָה. אָבִי עִם הַשֹּׁט וְהַמֹּשְׁכֹת הָלַךְ בְּצַד הַסֻּס. אִמִי הָלְכָה בָּרֶגֶל אַחֲרֵי הָעֲגָלָה⁴².

ובשיר־פרוזה משנות השישים הוא מתאר: "במלחמת־העולם הראשונה. היינו בשיירת פליטים יהודיים. במושב־המזרח שני הדודים עם ה׳טהרות׳; במושב העגלון – אבי עם הסוסים. אמי הלכה ברגל. – בלבד שהעגלה תמהר. במקום־שהוא, שני הדודים ירדו עם ה׳טהרוּת׳. אבי נשאר עם סוס אחד. אמי יחפה– בלבד שהעגלה תמהר. אמי יחפה ואבי עם הסוס״⁴³, – היא הסוסה וַשׁקה.

סיפר אבות ישורון⁴⁴: “בדרך, כולנו ישבנו בעגלה, אבא מחזיק במושכות, הוא אהב סוס, רגיל היה, ואנחנו בעגלה. ואמי, שמעולם לא ראיתי את בשרה, את רגלה היחפה, לא ראיתי שום מחשוף לאמי מלבד הצוואר וכפות הידיים, בפעם הראשונה ראיתי את אמי עם רגליים יחפות; בפעם הראשונה ראיתי את הרגליים הלבנות הקטנות של אמי, הולכות יחף אחרי העגלה, כדי לא להכביד על העגלה, כדי להקל על העגלה. הלכה ברגל. יחפה. נשברתי אז. בפעם הראשונה אמי, הבלונדית הזאת, האשה הזאת, והשמלה הרחבה הזאת שהיתה עשויה מבד, משבצות דקות, שחורות ולבנות, השמלה שהיתה ידועה לי, שאמא היתה לובשת יום יום בבית, והיתה כל־כך הולמת אותה, השמלה הזאת לובשת והולכת יחפה אחרי העגלה. נשברתי. נשברתי. היתה לי רחמנות על אמי. המלכה הזאת, זה לא יתכן דבר כזה. פתאום אני רואה את אמא הולכת יחפה. היתה כל־כך שומרת על הילדים. על רגל יחפה של ילד. על טוב הלבשתם וטוב הרגשתם, על טוב מצבם, על שיפור מצבם של הילדים. מה שראיתי אצל אמי היה בשבילי ברוך גדול, שברון גדול. יחד עם זאת, אמא היתה פי אלף יותר קרובה לי מאשר קודם. עם כל ראותי אותה בשפלותה, נניח, בירידתה הנסיכותית, היתה כל־כך קרובה לי, כל־כך חבקתי אותה בלב, אהבתי אותה. כל־כך קרובה. עד עכשיו. זה שראיתי אותה שנתנה את כל עצמה למעננו, למען הזמן, למען התנאים שהיינו נתונים בהם. כאילו אמרה: קחו אותי, מה שאתם רוצים תעשו ממני. קחו אותי, אני האחרונה בעגלה. אתם הראשונים. קחו אותי. כך היתה אמא. אני לא אשכח את הרגע הזה. זה כל חיי. אמא שלי. ובלבד שהעגלה תסע. בבית היא היתה שלטת, אם הבית. מנהיגת חיי הרוח והנפש והחומר בבית, על כולנו. ואילו כאן, במלחמה, בעגלה… אמי היתה תמיד, תמיד, מלאת הרהורים. אני זוכר שהיתה עומדת מול הראי, מסתכלת בפניה וחושבת, חושבת, לראות איך היא חושבת. היא היתה מביטה על עצמה למצוא את המחשבות שלה בפניה. הסתכלה בפניה לראות את המחשבות שלה. פארטראכט, אומרים ביידיש. תמיד היתה נתונה להרהורים. עיניים כחולות מביטות תמיד לחלום בתוכה. וכל שהולכת בדרך, מלאת הרהורים, אחרי העגלה, שכוחת עצמה. גם שכוחת הרהורים של עצמה.”

הסמליות הארוטית ביחסו של הילד יחיאל־חיל אל אמו, המשתקפת בסיפור זה בראשוניותה ובתמימותה והמתוארת ברגישות ובדקות הנוגעים ללב, דומה שאינה זוכה לטרנספורמאציה אל אהבת אשה, כזאת המצופה מן המשורר הבוגר. ובתור שכזאת, אין לה ביטוי בשירתו המוקדמת או המאוחרת. דמות האשה כסמל האמהות (“כל העולם הוא אמהות…האדמה היא אמהוּת, האהבה היא אמהוּת”⁴⁵) וההקרבה, כשתכונות אלה הן המעניקות לה את מימד האצילות, היופי והכוח הרוחניים הנפשיים והחמריים ועם זאת, חמיקותה, סודיותה, היותה בלתי־נתפשת בהרהורים עצמם – דומה שקבעונה נקבע בנפש הילד בתקופה ההיא, של הנדודים (אפשר להרחיק לכת ולראות את העגלה בטלטלתה, בנדודיה, כסמל הרחם וכך גם יחפותה – חפותה – של האם בהליכתה אחרי העגלה, כסמל הבתולים). המיית־הלב של הילד־המשורר למראה האם היחפה, שברון הלב הכמה אליה והחרד לה, אימת חילול הטאבו המקודש של עירום האם, אפילו טפח־של־עירום, כף רגלה המעורטלת, צחה־וברה כבטרם־חטא, זו אשר רושמה נחרט בדמיון בנה־הילד למשך כל חייו והותיר אחריו חלל “כתולעת זו שחדרה אל תוך הבית־המערה והיא זוחלת וזוחלת וזוחלת, ובצאתה נשאר חור, עם ריק סביב. העולם אנס את אמי. ואחרי־כן בא חילול של הכל. חילול של שבת־קודש, חילול של שולחן משפחתי בשבת ובחגים, חילול של חיים דתיים יהודיים שהיו מגדל גדול ונשא, חיים עשירים, מלכות”⁴⁶. (ואם נרצה: חילול תומת האם גרר בעקבותיו את חילול סמכות האב).

כך גם דמות הגבר־האב, זה ש“אהב סוס”, המושך במוסרות הסוס בהיותו יושב על דוכן העגלה

ונוהג בה, גם דמות זאת נקבעה בעוצמה רבה בתת־תודעתו של הילד וסמליה המיניים המובהקים משרתים את שירתו ומפרים אותה.

יהודי פולין, בכל מקום שהגיעו אליו בבריחתם המתמדת מהמלחמה, קלטה אזנם סיפורי קורותיהם של יהודים אחרים. חלקם היו מבוססים על מעשים שאירעו, לעתים בתוספת נופך של הומור שחור. מספר אבות ישורון⁴⁷: “במלחמת־העולם הראשונה, היינו בשיירת פליטים יהודיים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו, ונדקר בחזהו. חבוש צמר גפן כאשר הוא – הרי אץ עכשיו וספל חלב בידו, לאשתו, ועיניו לספל. הביט לספל – החליק לבור; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל. דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ביאליק: ׳אשתי מותרת או אסורה?׳, הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו, והיהודי בשלו. אחרי המלחמה חזרו היהודים לעירם. רבים מהם קצוצי זקן, מאשר גזזו להם חיילי גנראל האלר, לוחמי חירות פולין. נשאו סנטריהם בפיהם. חבשו לחייהם במטפחת”.

 

ג: מים אדומים עומדים (קרסניסטאוו, רח׳ רינק 1)    🔗

באחד משירי הפרוזה שלו, מזכיר אבות ישורון את נדידת החסידות בפולין מזרחה והילדים צועקים אליהן: הַחֲסִידה, הַחֲסִידָה, הַקֵּן עוֹלֶה בָּאֵשׁ![⁴⁸] כשחזרה משפחת ברוך פרלמוטר לקרסניסטאוו בסוף מלחמת העולם הראשונה, מצאה שביתה וכן חנות המנופקטורה שבחזיתה עלו באש בשריפה הגדולה שפקדה את העיר. ואולם הסבא פנחס, שחזר לעיר חודשים אחדים קודם לכן, הספיק לרכוש בית לעצמו ולסמוכים על שולחנו, לבנו ברוך ולמשפחתו, וכן לאחיו הבכור מנדל (דודו של אבות ישורון), שחזר מחלם, והצטרף יחד עם משפחתו לבית אחיו פנחס. הדוד הצעיר, שמיל, נשאר בקרסניסטאוו במשך כל המלחמה. הוא וגיסו דוד בוינפלד, בעלה של הדודה איטה, בנו לעצמם בית במרכז העיר והתגוררו בנפרד מיתר המשפחה. בית זה נחשב לאמיד יותר מזה של הסבא; היתה בו רצפת עץ (פארקט) מצופה בשעווה אדומה ואחד מקירות הסלון נדמה ליער ברזילאי עם קופים, בצבעים מרהיבים, מצוייר ב׳שאבלונה׳. את אחד מחדרי ביתו הועיד הדוד שמיל ל’מניין', שהתכנסו אליו הסבא פנחס, הדודים ובני־הדודים ושכנים. זאת, מאחר שבית־הכנסת נפגע אף הוא בשריפה. הוא גם רכש מחזורים וסידורים חדשים וספרי ׳צאינה־וראינה׳ לחדר־התפילה הארעי שלו, במקום אלה שנתבלו ונחרבו בדרכי הנדודים ובשריפה הגדולה – מידי ה׳פאקען טרעגער׳ (רוכל־ספרים) שהיה מגיע לעיירה לעתים מזומנות לרענן את מלאי ספרי הקודש של הקהילה. שמיל ודוד היו גם שותפים לניהול טחנת־הקיטור שבפרוור העיר (זקרנצ׳ה), בעוד שברוך ומנדל היו אחראים על הטחנה שליד פשדמיישצ׳ה (קבנקה).

הבית הדו־אגפי (באגף אחד הסבא ובנו הבכור מנדל ומשפחותיהם ובאגף השני ברוך ומשפחתו וכן דייר קודם, יהודי בשם חונה זלצמן, סוחר בביצים, המכונה יאצ׳ניק), בית־לבנים מסוייד, ארוך, דמוי רכבת, שגגו המשולש עשוי לווחי־עץ (שינדל) ומרפסת בחזיתו. לכל אחת משלוש המשפחות הוקצו שני חדרים גדולים, שהאחד מהם שימש גם מטבח וחדר־רחצה (שרפרף ועליו קערה), ומרתף היה לבית, שהיו מאחסנים בו את הירקות למשך החורף: תפוחי־אדמה וסלק וגזר וכרוב; ועלית־גג שהיו תולים בה כביסה (בחורף קפאה הכביסה ונהייתה קשיחה כפח) ובית־כסא־שדה בחצרו האחורית; ולפני הבית מגרש גדול, בית־קברות נוצרי לפנים. בשנים שבין שתי מלחמות העולם, שימשה החצר מגרש־חניה לעגלות ולכלי־הרכב השונים שהכפריים היו מגיעים בהם בכל יום שלישי ליום היריד, יריד חזירים בעיקר. הילדות שייבלה ופייסלה, בנות דודתו המנוחה של יחיאל, שהתחנכו אצל הסבא וכן פייסלה השנייה, בתו של הדוד מנדל, היו יושבות עם חברותיהן בכניסה שבפתח הבית, צוחקות ומלהגות, ואילו הסבא פנחס, שנהנה להטות אוזן לשיחן, התעניין בסקרנות יתר לפשר צחוקן. החצר שמאחורי הבית היתה שייכת למכבי־האש המקומיים. תזמורתם התאמנה שם, והסוסים שבאורווה שימשו כּרכבם. הילדים היו מאושרים להיכנס לחצר ולראות את הסוסים. “הזנבות הגדולים, המיסתוריים, של הסוס!”, אומר אבות ישורון, ובקטע פרוזה מאוחר:⁴⁸ ״בית ברחוב רינק 1. 1 בלבד. ולא יותר. בית בודד. מגרש לפניו. בית־קברות היה. פולני. עכשיו יום שוק. באמצע שני עצים. למטפסי עצים ומבלי נוער". בשיר אחר הוא מזכיר את הבוסתנים ליד ביתו⁴⁹: קְרַסְנִיסְטַאוו, רְחֹב רִינֶק 1. מִיָּמִינָה בֻּסְתָּנִים, מִשְּׂמֹאלָה בֻּסְתָּנִים, מִקָּדִימָה מְאֲחֹרָה בֻּסְתָּנִים, וּמִלְפָנִימָה אֶחָד. ואמנם, העיירה היתה משופעת בעצי־פרי לרוב, כולם בבעלות פולנית. בקיץ היו היהודים חוכרים את המטעים למשך העונה ובחורף היו מאחסנים את הפרי במחסנים. צעירי היהודים היו מגיעים למטע לקנות פירות וזכו בינתיים לבילוי בצל העצים.

המלחמה שיתקה את קרסניסטאוו. חלקה הגדול של העיר היה שרוף, הרוס, וכדי לשקם את החיים היה הכרח להקים הכל מחדש. אבא ברוך חזר לעבוד בטחנה בפשדמיישצ׳ה. ברגל הלך ממקום מגוריו בעיר אל הכפר – וברגל חזר. (“הלך עם החיים, עם הכפר”) ואמא ריקל פתחה מחדש את חנות המנופקטורה שלה⁵⁰, אך גם עול הבית כולו היה עליה. זאת, כאשר המים לשימוש יומיומי נאגרים בחבית (בפינת המטבח) ובחורף, כשהטמפרטורות צונחות הרבה מתחת לאפס, קופאים שם המים ויש להפשירם. (בקיץ נהגו לאסוף את מי־הגשמים הרכים לכביסה ולשטיפת רצפה ולחפיפת־ראש); כאשר בערבי־החורף הארוכים נעשות מלאכות־הבית לאור העששית המפויחת; כאשר שמירת המצוות הדקדקנית, של כשרות ושל שבת, מצריכה הקפדת־יתר בכל הנוגע למשק הבית ולכליו. מה גם, שריקל לא הצטיינה כעקרת־בית ועיסוקים אלה דרשו ממנה מאמץ כפול־ומכופל. ככל הנשים היהודיות בעיירה, היתה גם ריקל מבשלת בימי חמישי בערב את ארוחת־השבת: דגים ו׳גרים׳ (בשר שמן צלוי־חתוך וקומפוט וחסה בחומץ) ומורידה את הסירים למרתף לקירור ולאיחסון; וגם לחם וחלות ופלעצלאך (פיתות עם פרג ובצל) אפתה לכל ימות השבוע. באחד משיריו המאוחרים מתאר אבות איך אפתה לחם במו־ידיה. בתנור שקירותיו מודבקים קני סוף ומטוייחים טיט וטיח והוא מוסק על־ידי עצים או פחמים, אפתה ככרות לחם חומים, עגולים: יָדֶיהָ חֲזָקֹת חֲטֻבֹת לְבָנֹת. יָדַיִם בְּרִילַנְטִים יָדַיִם. זָרְקָה רְאשִׁית עִסָּה לְאֵשׁ כְּחֻלָּה בְּעֵינַיִם כְּחֻלֹת. זֹאת עָשְׁתָה אִמִּי בַּעֲשִׂיַת לֶחֶם אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה⁵¹. לאחר שפתחה את חנותה, החלה להעסיק משרתת יהודיה (׳א דינסט מיידל׳) שעזרה לה במלאכות הבית. שעות הפנאי השבועיות היחידות שלה היו בשבת לפנות־ערב, אחרי הקוגל. או אז היו היא ושלוש חברותיה פריידה־ריישא, גולדלה ואטהלה – ׳ארבע הגראציות׳, כינו אותן בעיירה – לובשות את בגדי־השבת שלהן ויוצאות לטייל במרכז העיר או בגן־הערמונים. אומר אבות ישורון: “אחרי המלחמה החיים הזדחלו; נעשו חולין. הכל היה פחות חשוב; שום דבר לא דרש עוד תשומת־לב מיוחדת. הדברים ויתרו. הלחם ויתר להיות לחם טוב; המרק ויתר להיות מרק טוב”.

הקהילה היהודית הקטנה זכתה באותן שנים לעזרה רבה מיהודי אמריקה. בגדים ומצרכי־מזון נשלחו ל׳קומיטאט׳ (ועד־הקהילה) וחולקו לנצרכים. ברוך פרלמוטר האב היה חבר הוועד או המועצה המקומית. כשהיה חוזר הביתה – ברגל — מן הטחנה בפשדמיישצ׳ה, רק התרחץ והחליף את בגדיו המקומחים, עוד לפני שהספיק לאכול ולשתות, מיד היה רץ לישיבת המועצה. את ארוחתו האחרונה אכל בחצות הלילה. ואולם, למרות מעורבותו הציבורית ("נשימת־חיים שלו, הציבור״, אומר אבות) – לא היתה משפחת פרלמוטר פופולארית בקרב הקהילה היהודית – מעידים שרידי קרסניסטאוו בארץ. גרמה לכך קמצנותו של הסב פנחס, ה׳גביר׳, שהיתה לשם דבר. ‘הקמצן הידוע’, אמרו כשדיברו בו. ואת סיפורי הרכיל שהתהלכו אודותיו היו אנשי העיירה מספרים בהנאה גלויה: הוא היה מלווה בריבית לפולנים, ובקייץ, כשאין מדליקים את התנור, היה מחביא בו את השטרות שקיבל מבעלי־חובו ואת מקום המחבוא העלים אף מאשתו. והנה, כשסבתא חנה׳לה הסיקה בפעם הראשונה את התנור, בתחילת החורף, עלו בלהבות כל אותם שטרות שאגר פנחס׳ל במשך כל הקייץ. סבתא חנה׳לה, שגם ממנה חסך בעלה את כספו, התביישה בפני חברותיה. היא היתה מחביאה מפניו, בארון, את הלחם והחלה שהיתה אוספת לצדקה במשך כל השבוע, וכשאחת מנשות העיירה הצדקניות היתה מגיעה לביתה כדי לקבל את נדבתה, היתה היא מסתירה את הלחם מתחת לסינורה ויוצאת אליה לחצר, בגניבה, שמא יראה אותה בעלה במעשיה.

בשל קמצנותו, מספרים בני העיירה, היה פנחס׳ל משתמט ממצוות הכנסת־אורחים. ערב־שבת אחד, כשהגבאי לחץ עליו להזמין אורח לביתו – יהודי עני שהזדמן לקרסניסטאוו ונאלץ לעשות את השבת בעיירה – לא היתה לפנחס ברירה, ובשפה רפה ביקשו להתלוות אליו. והנה, בשעת הארוחה, במקום לפרוס את החלה כמנהג היהודים, השאירה פנחס שלמה, החזיק בידו את הסכין וחופף בה כמלווה את קצב מזמורי השבת, ועם זאת עודד את האורח הרעב לפרוס לעצמו חלה: ׳עסט עפעס, עסט עפעס!׳ – דחק באורח המסכן. לבסוף התפרץ האורח: ׳הסכין בידך! איך אפרוסי׳ ענה לו סבא פנחס: ׳אמרתי: עסט, לא פרעסט!׳

וסיפור אחר: מנהג היה בקהילות, שכשיש ליהודי יארצייט (יום זכרון), הוא מעמיד בקבוק וודקה על השולחן בבית־המדרש, וכל דיכפין ייתי ויתכבד. הסבא פנחס, ‘הקמצן הידוע’,׳אירגן׳ לעצמו את היארצייט שלו לזכר אביו ואמו כך, שיפול בעשירי בטבת או בט״ז בתמוז, שניהם ימי צום, ואז יינצל ממתן כיבוד. והנה, בערב העשירי בטבת, הגיע פנחס לבית־הכנסת לומר ׳קדיש׳ כמנהגו, ואולם צום העשירי בטבת מתחיל, בניגוד ליתר חגי ישראל וצומותיו, לא בערב היום אלא בבוקר המחרת. היה בין החבר׳ה לץ אחד, פינקאלע שמו. אמר פינקאלע לפנחס: ׳פנחס, חייב אתה לכבד אותנו בוודקה! זה היארצייט שלך!׳ – ׳ראשית, אין לי בקבוק אתי׳, טען ר׳ פנחס, ׳ושנית, הרי בצום אנו עומדים!׳ הזכיר לו פינקאלע שהצום מתחיל רק מחר. ׳ובבית יש לך?׳ – שאל. ׳בבית – יש…׳, ענה פנחס, מתוך הנחה שבליל חורף קר כזה לא יתחשק לחבריה לכתת את רגליהם בשלג עד ביתו. אבל פינקאלע החליט ללמדו לקח. ׳מה הבעיה?׳ אמר, ׳נלך אתך הביתה!׳ פנחס ניסה להתחמק, אך פינקאלע לא הניח לו. לבסוף הלכו כולם לבית הפרלמוטרים. פנחס עשה להם שם הצגה שלמה: העמיד פנים כמחפש בקבוק בכל הבית. לבסוף ׳מצא׳ בקבוק של רבע ליטר והעמידו לפניהם. לאחר שהריקו אותו, אמר פינקאלע שחייב הוא לכבדם גם בקינוח כלשהו. פנחס ניסה שוב להתחמק, טען שאין לו כלום בבית, לבסוף הוציא מתוך ניקרה בתנור סיר עם אגסי־בר קטנים, שבדרך־כלל אינם טובים למאכל, מאלה שאפשר לקטפם מהעצים חינם אין־כסף. אמר לו פינקאלע: ׳זכור, ר׳ פנחס, שמצווה לחסל את הכיבוד עד תומו!׳ ופנחס עמד ורעד, שמא יעמדו בדיבורם ויחסלו את כל האגסים שבסיר…⁵².

אבות ישורון מתקשה להשלים עם הדימוי הזה של סבו, ובהזדמנויות שונות אף ביטא את צערו הרב על כך ואת סברתו, כי הקנאה בעושרו של פנחס היא שגרמה להגזמה־לתיאבון בסיפורים על קמצנותו: ״סבי לא היה נתון לנתינה״ – מלמד עליו נכדו סניגוריה: “הוא היה עסוק בעשייה”. ועם כך נזכר אבות כיצד היה הסבא שולף את ארנקו “כמו ירייה” ותוחב את הפרוטה לידו של קבצן מחזר־על־הפתחים, במלמלו אגב כך: ׳קח כבר! קח כבר!׳ (ולפי חיקויו של אבות את הסבא, נאמר ה׳קח כבר!׳ מתוך תיעוב ושאט־נפש).

היחסים בין ריקל שפירא־פרלמוטר לבין חמה, פנחס, המשיכו להיות מתוחים ביותר, גם כאשר התגוררו המשפחות באגפים נפרדים (אך באותו הבית), ואילו ברוך, אדם פשוט, בלום־רגשות ולא מתוחכם, מצא את עצמו בין הפטיש והסדן: בין אביו העריץ, הסמכותי, שפרנסת משפחתו תלויה בו – ובין אשתו הסמכותית, הנחושה־בדעתה, המתפארת במורשת אבותיה ומפגינה את ייחוסה והנוטעת בילדיהם תחושה של ייחוד ועליונות על סביבתם החומרנית. ׳היא ניפחה לבנים שלה את הראש׳ – אומרת נ.ז., קרובת־משפחה של אבות ומביעה השערה שראתה בזה פיצוי על כך שבתור אשה לא ניתן לה להמשיך את השושלת הרבנית של משפחתה. ואולם המלחמה קטעה את לימודיהם היהודיים של הבנים. (״המלחמה קברה לי את ההווה והעתיד אז״ – אומר אבות). ב־1918 היה הבן הבכור יחיאל בן חמש־עשרה. חייו, שהתנהלו קודם על מי־מנוחות, נשתבשו בנדודי המשפחה. הוא ראה וקלט והפנים בתוכו התנסויות אנושיות מורכבות, וחמימותו וצייתנותו אבדו לו.

״אחרי המלחמה היה תוהו־ובוהו בעולם״ – אומר אבות ישורון – “אי־סדר. היה מאבק בין התרבויות הרוסית והפולנית, אך גם זה נמחק, נטחן. ההנחה במשפחה היהודית היתה, סוף־סוף ימצאו שידוך, וזה יפתור את בעיות הפרנסה. לא חשבו על איזה מקצוע חופשי כמו רופא, עורך־דין וכיו״ב. שידוך זה חנות, מסחר זעיר, משהו כזה…” הלימודים היהודיים דחו אותו והוא סרב ללכת ל׳ישיבה׳. פה ושם עוד למד קצת גמרא אצל מלמד פרטי, אך גם מכך השתמט: “כשחזרנו לעיירה אחרי המלחמה כבר לא למדתי. בישיבה לא למדתי. כבר לא הייתי במצב של ישיבה. אני הייתי כבר איש העולם הגדול. חזרתי לקרסניסטאוו אדם אחר לגמרי. המלחמה עשתה עלי חריש עמוק. אני חזרתי מהמלחמה לברוח מכל מה שהיה קודם, ללכת אל העולם, אל העולממממם! כמו שאדם בורח מבית בוער או מבית שבער פעם, ואחרי השריפה של הבית ללכת אל המגרש שעל־יד הבית, החוצה, שלא לפלוש עוד פעם לבית הזה. אחרי המלחמה אני רציתי את העולם. את העולם. העולם זה הבית שלי. העולם, בטח אין לו מלחמות. העולם בטח אין לו מהפכות, העולם בטח לא נשרף, העולם בטח לא נשטף באוקינוסים, בגלים, גלים של מוות. העולם הוא העולם. הוא מחוץ לכל זה. העולם הוא היופי, העולם הוא השירה, העולם הוא האשה, העולם הוא הגבר, אבל לא אלה שממיתים אותנו ולא אלה שמסכסכים לנו את החיים”. בעצה אחת אתו, שלחה אותו ריקל לקורס ללימוד השפה הפולנית. אומר אבות ישורון: “עכשיו אני יודע שאהבתי את הפולנים. אז לא ידעתי זאת. התאהבתי בכוח הגזע הפולני. אהבתי את הנערה הפולניה, את הנוער הפולני ההולך לגימנסיה (באותם ימים לא היה עוד חוק לימוד־חובה בפולין – א.צ.), ההולך לצבא הפולני, הלובש מדי צבא פולניים. ההמון הפולני”.

יידיש לימד יהודי בשם יוסקה לרר, איש גדל־קומה, בעל עיניים גדולות, צְנום עֲצָמוֹת הַמּוֹרֶה יוֹסֶקִי⁵³, שהתגורר בשכונת המלמדים של ה׳טריסקר שטיבל׳. ואילו עברית למד אבות אצל הַמֹּרֶה לְקֻרְסִים לְעִבְרִית רֹזֶנְבֶּרְג.

פרשת לימוד העברית החלה ביוזמת נערים אחדים – ויחיאל בראשם. הם שמעו על המורה רוזנברג מלובלין הקרובה, התקשרו אליו והזמינוהו ללמד בעירם, כשכל מחסורו עליהם. אי־לכך פתחו בהרשמה בקרב הנוער היהודי ולבסוף התארגן קורס ובו קרוב ל־40 תלמידים. הוועד היוזם אף סידר למורה דירה למגורים ומן הסבא פנחס שכרו מבנה ישן בחצר טחנת הקיטור שלו, ששימש לפנים את מכונאי־הטחנה. מן המורה לפולנית – לייזר לאופר – קנו שולחן וספסלים ומעט ציוד משומש וכך קרם הפרוייקט עור וגידים. המסורות והנלהבות ביותר ללימודים היו הנערות. הן היו כרוכות אחרי המורה והיו נרגשות בשיעורים כמו בלימודי קודש – אומר אבות. הלימודים בקורס ניתנו מתוך חוברות בשם ,מקראי־ציון', שיצאו־לאור בעברית ובתרגום ליידיש מטעם הקרן־הקיימת־לישראל. היו בהן שירים מתקופת ספרד ואילך, שהמכנה המשותף ביניהם היה הנושא: ארץ־ישראל. באמצעות חוברות אלה גילה לעצמו יחיאל גם את יופיה של היידיש, שפת אביו ואמו, והד לכך נשמע בשירו "טובלנד⁵⁴“:

וְאֲנִי נַעַר וְקָרָאתִי מִקְרָאֵי צִיּוֹן. כָּל הַשִׁירִים הָאֵלֶה. טוֹבְלַנְד. נוֹלַדְתִי אִתָּךְ יַחַד. אִמִּי קָרְאָה עַל דוֹקְטוֹר הֶרְצֶל: יְהוּדִי נוֹשֵׂא אֶת הַזָּקָן. פִּתְאֹם יָפְתָה עוֹלְמִיִּית אִינְטֶלִיגֶנְטִית הַיִּידִישׁ. וְלִפְנֵי שֶׁחָזַרְתִּי לְעִבְרִית חָזַרְתִּי לְיִידִיש.

שירים עבריים אלו, בתרגומם היידי, היו מקור השראה לשירו הראשון של יחיאל פרלמוטר “די נבואה אין געזאנג” (נבואה בשיר)⁵⁵. בדמיונו הצטיירו אז הנביאים כיהודים עם זקנים, מרקדים ושמחים באומרם דברי שירה: לִלְמוֹד לַאטַיינִישׁ, לִכְתֹב, פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי, שִׁיר ׳דִּי נְבוּאָה אִין גֶּעזַאנְג׳, בְּיִידִישׁ⁵⁶ – שיר זה אבד לו עוד בהיותו בפולין ורק מאוחר יותר מצאו בתוך “קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה״ של סבו, ״בה נתונים בעירבוביה חוזים של ריבית, של מכירה ושאר ניירות – והשיר נבלע עמהם. השיר נשאר שם”⁵⁷. אם נרצה לדרוש בסמליות, נוכל לומר, שהשורש הרוחני שירש ממשפחת אמו נחבא במעין חממה חומרית פרועת־סדרים וחסרה יראת־שמים (חומרית, להבדיל מחומרנית, במקרה של יחיאל־אבות) של בית סבו מצד אביו. באותה תקופה כתב גם מעין שירי־מחאה ברוח עתונאית, מעין דעת־יחיד, נגד עיסקות לא חוקיות ולא טהורות של סחר־מכר של יהודים. כתיבת שירים לא נחשבה למעשה יוצא־דופן בעיירה. צעירים נהגו לנסות את כוחם בצירופים פואטיים בעת משבר של אהבה, כמתנת כלולות או כמחאה. אך בין משוררים־לעת־מצוא אלה, מי שבלט בכשרונו, מי שניבאו לו עתיד בשירה לא היה יחיאל פרלמוטר כי אם אחד פנחס אוקסנברג, בנו של רוכל בשוק, שבעוניו אפילו דוכן לא נמצא לו, והוא מכר את הכמה־תפוחים וכמה־לימונים שלו – ישר מסלו. אותו פנחס הסתובב בעיירה בעניבת־פרפר שחורה ותואר של פייטן משוח על מראהו. כשהתאהב פנחס אהבה נואשת בבת־האופה, ריבה נאה, עליזה, שהיתה אמורה לנסוע אל דודה באמריקה, שם הפייטן את נפשו בכפו וחיבר לה שיר אהבה ארוך, נוגה ומליצי, להשפיע עליה שתשנה את החלטתה. והנערה הלכה אמנם שבי אחרי קסמי השיר וביטלה את נסיעתה ונכנסה עם הפייטן לחופה⁵⁸. “כולנו התפעלנו מדמותו של פואט, ולא ממה שכתב”, אומר אבות ישורון⁵⁹. “השניפס, השפם והתספורת – זה היה בשבילנו מיצקביץ׳”.

שובל של אשמה אשר ליווה את יחיאל־אבות לאורך ימים היה כרוך בחוב שנשאר חייב למורה רוֹזֶנְבֶּרג בעד הקורסים לעברית⁶⁰:

הָיִיתִי בַּוַּעַד לְשֵׁם כָּבֹד. אַךְ כֶּסֶף אֵין לִי. נִשְּׁאַרְתִּי חַיָּב לוֹ כֶּסֶף. כָּתַב לִי רזנברג מִכְתָּב: יֵשׁ לוֹ לְוַתֵּר לַעֲנִיִּים אֵין לוֹ לְוַתֵּר לַעֲשִׁירִים. אֲנִי בָּוַּעַד לְשֵׁם כָּבֹד, וְהֻא מְסַיֵּם: מְכַבָּדְךָ כְּעָרְכְּךָ.

ניתן לשער שחובו לרוזנברג הצטבר בתקופה מאוחרת יותר, זמן לא רב לפני נסיעתו לארץ־ישראל, שאז ירדה המשפחה מנכסיה ויחיאל התבייש לבקש מאביו שיפרע אותו. על תקופה זו של חייו, מספר אבות ישורון: ״אני – הייתי חולם. אני לא עשיתי שום דבר. קראתי ספרים. שאבתי מהם, למדתי מהם. בספרייה הדלה בקרסניסטאוו היו תרגומים נפלאים של הקלסיקונים הרוסים. היה שלום־עליכם. והיה מיצקביץ', אותו משורר־צייר רב כוח של הנוף האנושי הפולני עם ׳פאן טאדיאוש׳ שלו, או ‘דג׳אדי’, יצירה גדולה, כתובה בכוח רב והיה סלובאצקי, הליריקון עדין הנפש. היה לי קשר עצום לזה, אני לא ידעתי עוד אם אני חלק מזה או שאני לא חלק מזה. אני לא אכלתי שום ארוחה בלי שיהיה לפני ספר פתוח". בביתו לא גילו התנגדות; שכן, היה זה בית מסורתי, אך לא דקדקני בענייני מצוות. בכל זאת חבש תמיד יחיאל כובע בבית. לא כיפה, כי אם כובע שחור. פעם תפשו אביו ברחוב גלוי ראש וסטר על לחיו. עתונים יומיים ביידיש הגיעו, אמנם, לקרסניסטאוו מווארשה (‘מאמנט’, ׳פארווערטס׳, ׳היינט׳) והיו בתי־אב בקהילה שהיו מנויים עליהם, ואולם בדעת פנחס ובניו לא עלתה כגון זאת. חתימה על עתון נחשבה לבזבוז כסף; מה גם, שהבנים היו משיגים גליונות־עתון ישנים מחבריהם.

ובאשר לזיקתו לתרבות הפולנית, מספר אבות בשיר־פרוזה⁶¹:

פּוֹלִין בִּיְמֵי קִמּוּמָהָ הֶעֶלְתָה יְצִירוֹת גְּדוֹלֵי סוֹפְרֶיהָ וּמְשׁוֹרְרֶיהָ – – – מוּל עָצְמָה כָּזֹאת, חֻלְשָׁה הָיְתָה לָדַעַת, אִם יֵשׁ לָנוּ מְשׁוֹרֵר. הַמּוֹרֶה לְקוּרְסֵי עֶרֶב לְעִבְרִית אָמַר: יֵשׁ. בְּיַאלִיק עִם מְגִלָּת הָאֵשׁ. אֲבָל אֲנִי לֹא הִכַּרְתִּי. לֹא לָמַדְתִּי אֶת שִׁירֵי בְּיַאלִיק בְּבֵית סֵפֶר. קָלַטְתִּי אוֹתָם מִן הָרְחוֹב – – – הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַל בְּיַאלִיק הָיָה הַצְּלִיל הַפוֹלָנִי שֶׁל שְׁמוֹ. זֶה נָתַן לִי כֹּחַ".

הנה כי כן, כבר אז הלך הנער־המשורר שבי אחר קסם הביטוי הלשוני התלמודי, כמו גם אחר הקוריוז הפלפולי.

הקורס לפולנית בהדרכתו של לייזר לאופר נלמד מתוך ׳שלושים ושתיים אגרות׳ שערך שבח וולקובסקי. החוברות ללימודי גרמנית, עברית ופולנית, יצאו־לאור בווארשה, אך הממשלה הפולנית לא הכירה בהן ומשתתפי הקורסים לא זכו בתעודות. בסוף הקורס קיבל יחיאל ציון לשבח ממורו בזו הלשון: ׳הבחינה עלתה יפה׳. גם עברית התחיל ללמוד מן החוברות הללו, אך הספיק להגיע רק עד החוברת הרביעית. להיטותו ללמוד שפות זרות היתה רבה. הוא לא הסתפק בפולנית ובגרמנית. גם אנגלית הלך ללמוד בקורס שניהל אותו פולני־גולה שחי שנים רבות בלונדון וחזר לפולין המשוחררת. עד מהרה השתלט יחיאל על האנגלית הבסיסית והחל לקרוא ספרים בשפה זו. אֶת הַחְרֶסְתּוֹמַַטְיָה מִשְּׁנוֹת הָעֶשְׂרֵה. אֶת הַגְּרַמַטִיקָה הַלַּטִינִית מִשְׁנוֹת הָעֶשְׁרֵה⁶². לאן נשא נער תמהוני תאב־חיים זה את עיניו? – אומר אבות ישורון: “כל אחד אולי רצה משהו אבל לא עשה מספיק, לא ידע איך לעשות, לבדו היה כל אחד. אני הייתי חצוי בלבי, מה אני רוצה יותר, לנסוע לפריס או לתל־אביב. לפריס או לארץ־ישראל. אני נמשכתי מאד לפריס. חלמתי להגיע למרכז של השכלה, ברלין, פריס, ללמוד משהו. חלמתי על זה, אבל מה ואיך עושים, זאת לא ידעתי. אבי יצא מבית פשוט. ידע קרוא־וכתוב ביידיש, אבל לא היתה לו שום השכלה. אמי היתה משכילה על־פי דרכה שלה. הרגישה את עצמה בת רבי. אמי הבינה אותי אבל לא ידעה איך לעזור לי. היו סכסוכים בין אבי ובין אמי גם על הרקע הזה של חינוכי. אבי היה קצת רתחן. יחסים לא טובים היו בין אמי לבין משפחת אבי”. ועוד: “אני רציתי להיות חופשי. חופשי מהכל. גם מן הבית. גם מן ההורים. גם מן הקרובים. לעצמי, לעצמי ללכת. לא שבעתי לשתות את העולם, את השמים ואת הארץ. רציתי את האלגנציה, את החליפה היפה, רציתי נעליים יפות, רציתי עינים כחולות, רציתי בלורית יפה. רציתי שירה, רציתי לכתוב ספרים, רציתי מוזיקה, רציתי הרבה”.

חבריו, בני דורו, מספרים על יחיאל מאותם הימים, שהיה פדאנט בלבושו, עד כדי גנדרנות. ׳נשמה גנדרנית׳, יאמרו⁶³. את מכנסיו, מספרים, מתח מתחת למזרון, שיתגהץ הקפל, ואחר־כך היה מתיישב על השולחן וקופץ לתוך המכנסיים. נראה כי הוריו גערו בו על מנהגו זה ואבות ישורון נותן לכך ביטוי בשורות השיר: עַל שֻׁלְחָן אָסֻר לָשְבֶת, הָיֻ אֹמְרִים בַּבַּיִת. שֻׁלְחָן הֻא מִזְבֵַּח, הָיֻ אֹמְרִים בַּבַּיִת“⁶⁴. משה רייכמן ויחיאל היו בחברה אחת. נפגשו כמעט בכל ערב, בכל פעם במקום אחר. אחיו ישראל פרלמוטר הצעיר ממנו בשנתיים, לא השתתף בפגישות הללו. ׳טיפוס אנטי־חברתי, ישראל זה׳, אומר עליו משה. בהיות יחיאל בן שמונה־עשרה שנים שלח לחברו ברכת שנה־טובה ביידיש: ״יום הדין – למה נירא ולמה נפחד הלא יחד למשפט נעמוד”. ׳בחור עדין כל־כך׳, אומר משה על יחיאל, ׳אך יחד עם זאת ארוגאנטי ואנין־דעת מאין כמוהו׳. כדוגמה לכך הוא מספר על אשה אחת בעיירה שאפתה פלעצל טעים במיוחד. חיל אהב מאוד את הפלעצל הזה, אבל אם במקרה היה אפוי לא לפי שביעות רצונו, היה זורק את הפלעצל בשאט־נפש לפארק.

אביו של יחיאל וכן דודיו לבשו עדיין קאפוטות גם בימי חול, ולראשם חבשו כובע שחור עגול, ׳יידיש ריטל׳ (מעין ירמולקה גדולה עם מצחייה קטנה וסרט שחור), שהיו מברישים אותו בקפידה. ואולם יחיאל ואחיו לבשו חליפות שחורות, חולצות שצוארונן גבוה ומעומלן, עניבת ׳דג מלוח׳ או ׳פרפר׳, או עניבת צעיף רחבה, ולראשם חבשו מגבעת שחורה. מספרת נ.ז. בת אחיו, ישראל: ׳בילדותם קנו ליחיאל מעיל מבד מעולה, תפור “טיפ טופ” אצל חייט נחשב. כשישראל ביקש אף הוא מעיל כזה, קנו לו איזה תחליף עלוב למעיל של אחיו׳. את זכרו של החייט שתפר לו את החליפה מתעד אבות ישורון בשיר⁶⁵:

הַחַיָיט שֶׁחָזַר מֵהָצָּבָא הַצַּאִרי חָזַר לָעַיָרָה, פְּאָת זְקָנוֹ שְׁמֻרָה עַל לְחָיָיו. לֹא גִלַּח. בַּא אֵלֵינֻ לָקַחַת מִדָּה. אָמַר לְאִמִי: אֵין לִי כְּתֵפַיִם. יֵשׁ לִי רַגְלִים.

טיפוס מיוחד במינו של חייט־תיקונים היה יהודי עני מרוד, בשם גדליה, שכינויו בפי הבריות היה ׳שוטן׳ (שטן) על שום שבלילות היה מתחכך לאורך קירות הבתים בעיירה, כשהוא עטוף במגבת, פרוסת לחם יבש בפיו ובידו פנס שדה, והיה מבהיל את המאחרים בנשף.

פולחן הבלורית היה חלק מן הטיפוח החיצוני שיחיאל שקד עליו באותם ימים. כדי להתהדר בבלורית ובפסוקת בפני הנערות צריך היה להעיז להסיר את הכובע, שכיפה לא חצצה בינו לבין ראשו הגלוי. החווייה הגדולה ביותר של החבריה בהתכנסויותיהם היתה לעבור על האיסור של כיסוי־ראש. לגבי יחיאל הכובע היה מיותר. פשוט מיותר.

על יחסיו עם אחיו ישראל, שהעוינות לאחיו הבכור מלווה אותו עד היום, אומר אבות: “שראלקי, אתו אינני יודע מה קרה. אין לי קשר אתו. נורא. לא עשיתי לו שום דבר. רק מפני שאותי פינקו. אותו לא. אני נורא מצטער. לא עשיתי לו שום דבר. האחים גדלו בצל הכוח שלי. אולי נהגתי בשררה, בגסות, עם אחי. הייתי גבוה, ׳חכם׳, דיברתי דברים שהם לא ידעו לדבר, וזה הטיל עליהם אימה. אמא העריצה אותי. יכולתי להיחנק מאהבת הורים. אחי ישראל זו בעיה. הפסיק אתי את היחסים. לא מדבר אתי. לא מגיד. אולי מפני שפונקתי על־ידי אמי. מפני שדרשתי עוד חליפה ועוד חליפה והוא לא דרש במפגיע כמוני”.

סימפטומטית לייחוד שביקש – וקיבל – יחיאל־חיל במשפחתו היא צורת הפנייה שלו להוריו כ׳טאטעשי׳ ו׳מאמעשי׳, בעוד שכל שאר האחים קראו להם ׳טאטע׳ ו׳מאמע׳. (משהפר אחיו את שתיקת שלושים השנה ביניהם ובא לבקרו בבית־החולים⁶⁶, המשיך אבות לדבר על ׳טאטעשי׳ ו׳מאמעשי׳ בעוד ישראל משיב לו ב׳טאטע׳ ו׳מאמע׳). וכך מסביר המשורר – בדרך הביטוי השירי – את הרקע ליחסיו הטראומטיים עם אחיו, שמקורם בהפלייה מצד ההורים⁶⁷:

אָבִי לֹא הָיָה כָּךְ אוֹהֵב אֶת הַדּוֹמֶה לִי, כִּי הָיִיתִי דוֹמֵה לוֹ. חַיָּב אָדָם לְהַרְגִּיז אֶת הַטּוֹב עַל הָרָע, אוֹמֵר הָרַמְבָּם. לְהוֹסִיף מִן הַמְּצִיאוּת עַל הַחֲלוֹם, אוֹמֶרֶת אִמִי. כִּי יַעֲקֹב אִישׁ תָּם תַּמֶוַאֶטע וְעֵשָׂו אִישׁ צַיִד. אַנִי נוֹלַדְתִּי בְּנֶסְכִיזשׁ, בֵּיִת אָבִיהָ. וְאָחִי נוֹלָד בִּקְרַסְנִיסְטַאוו, בֵּיִת אָבִינוּ. אָבִי אָהַב אֶת אָחִי, הַצָעִיר, שְׂרָאלְקִי, וְאָחִי קוֹרֵא לִי עֵשָׂו – – – הִגִיעוּ הַדְּבִרִים כְּדֵי עַד שָׁנִלְחַצֵנוּ לַפִּנָּה. אֵינֵנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הוּא, אַבָל אֲנִי בֶּאֱמֶת בַּפִּנָּה.(– – –) אָחִי לֹא מְדָּבֵּר אִתִּי. אֲנִי יוֹסֵף. אֲנִי עֵשָׂו. אֵינֵנִי יָשֵׁן בַּלֵּילוֹת. אִבי לֹא הָיָה דּוֹמֶה לִי. אוּלָם הָיִיתִי דּוֹמֶה לוֹ. (– – –) מִי עוֹד זוֹכֵר מִי יָכוֹל לְהַגִּיד לִי אֶת הָאֱמֶת, אוּלַי נָתְנָה פֵּרוּרִים לֶחֶם לִי. כַּמָה פֵּרוּרֵי לֶחֶם עִם נַקְנִיק בְּיָד בְּשַׂקִּיק מִבֵּיִת סֵפֶר מִבַּד לָבָן אוֹ עִם רִבָּה. אָב אֶחָד הָיָה לָנוּ. אֵם אַחַת פָּרְשָׂה לָנוּ. אָחִי וְאֲנִי לֹא הִתְנַחַלְנוּ שְׁנֵינוּ בְּבֵּיתֵנוּ. מִי זוֹכֵר וִּמי יוֹדֵעַ (– – –).

ליחיאל היו, אמנם, עוד שני אחים, חיים־מאיר ושמואליק, שנולדו זמן קצר אחרי תום המלחמה (האחים ישנו בחדר ששימש גם מטבח – שניים־שניים במיטה – ואילו ההורים והאחות ישנו בחדר־המגורים), אך פער הגילים הגדול בינם לבינו וכן עזיבתו את העיירה ועלייתו לארץ בהיותם ילדים עדיין, גרמו לכך שצעירים אלה יעריצו את אחיהם הבכור ויראו בו מופת ומושא לחיקוי⁶⁸.

לעומת זאת, תכונות אופייניות מסויימות המשותפות לאבות ולישראל – על אף השוני הקוטבי ביניהם – תורמות אף־הן ליריבות ביניהם: שניהם אנשים פרובוקאטיביים, דווקאנים־להכעיס. תמיד ינקטו עמדה הפוכה לזו של בן־שיחם, תמיד יתנצחו אתו, גם כשמדובר בעניינים של מה בכך, יומיומיים. ולא זו בלבד שיסתרו את דברי זולתם, גם את דברי עצמם הם עשויים לסתור באותה שיחה עצמה. אצל ישראל – סכסכן מטבעו – קורה שכאשר מסכימים עם דעתו והויכוח מתחיל לדעוך, או אז ישנה לפתע את עמדתו כדי ללבות מחדש את אש־המריבה. אצל אבות, שאיננו איש ריב־ומדון, ויש בו מידה רבה של אמפאטיה לזולתו – נובעות הסתירות הללו של אמירת דבר־והיפוכו מאיזו ספקנות עמוקה, מצורך פנימי לראות תמיד גם את צדו השני של המטבע; למצוא איזה פן־לקולא, איזו נקודת־זכות, אפילו אבסורדית. כך או כך, החיכוכים עם אחיו ישראל, האופייניים לאחים קרובים־בגיל, משתקפים גם בשיר “אינבול”⁶⁹, בו מתאר המשורר כיצד חמד את בול קרן־קיימת שמצא אחיו, ואימצו לעצמו. בבוקר גילה ישראל את אבידתו והחזיר לעצמו את הגזילה. בלילה שב יחיאל והפקיע את הבול לעצמו. וכן הלאה וכן הלאה, עד אשר מיטשטש גבול הקניין או הפרטיות בין האחים וסמל התקשורת שביניהם משתבש.

כשהתארס ישראל באוקטובר 1932 עם גולדה בורשטיין – עלמה מעיירה סמוכה לקרסניסטאוו, מביעים בני משפחתו של יחיאל במכתביהם אליו לארץ־ישראל, את תמיהתם מלב דואב על כך שאפילו לא ברך את אחיו ב׳מזלטוב׳. ׳איך מסוגל אדם בעל אופי עדין כשלך לנהוג כך?׳ – זועקת האם ריקל: ׳התנהגות זאת שלך גורמת לנו נדודי־שינה׳. אולם נזיפת בני־המשפחה לא תיקנה את דרכיו של יחיאל. גם לחתונתו של ישראל במרץ 33׳ לא שלח לו ברכה.

 

ד: חותם ולא מוחק    🔗

אהבתו הראשונה של יחיאל היתה לבתו הבכירה של יהודי בשם בן־ציון שטיצר, דנדי סמוק־פנים, בעל חנות לכלי פורצלאן. משפחת שטיצר התגוררה בטור הבתים שבו עמדה גם חנות המנופקטורה של ריקל. כדי ללכת ל׳חדר׳ צריך היה הנער חיל לעבור דרך החצר שלהם. אבות נזכר בילדה היפה שעמדה בחצר, לבושה חולצה ממשי בצבע נחושת עם משולשים ירוקים וכיצד הסתכל בה ולא יכול היה למוש ממקומו – כל־כך יפה היתה בעיניו. שאלה אותו הילדה: ׳חיל, מדוע אינך הולך ל׳חדר׳?׳ והנער הפטיר כנגדה: ׳לא רוצה!׳ זו היתה אהבתו הראשונה.

אחריה באה שרה הוכמן. היה זה כשחזרו לקרסניסטאוו אחרי המלחמה. אביה של שרה, שייע הוכמן, גם לו היתה חנות מנופקטורה גדולה בטור הבתים שמנגד לחנותה של ריקל, וגן הערמונים חוצץ בין שתי החנויות. שתי בנות היו לו, אחת מהן שרה.

מֵעֵבֶר לָרְחֹב, בַּצַד הַמֻּאָר שֶׁל גַּן הָעַרְמֹנִים, יֵשׁ שָׂ.ה. שַׂעֲרֹתֵיהָ אֲרֻכֹּת וְּבְהִרֹת. עֵינֵיה צְפֹנֹת וּבְהִירֹת. אֲפִילֻ פָּעָם אַחַת לֹא דִבַּרְתִּי אִתָּה.

— כתב המשורר בזקנתו⁷⁰. נערה גבוהה ורזה היתה שרה, בלונדית עם עיניים כחולות, חזות של נוצריה פולניה. האם ריקל אמרה עליה שיש לה מצח של גוייה. חיבבה אותה מאוד, העריצה אותה על השכלתה, שכן שרה ה. למדה בגימנסיה, נשאה ספרים ביד, היתה לבושה יפה, רגליה בגרבי משי. והנער חיל היה מצפה לה שעות עד שהיתה חוזרת מהגימנסיה הביתה. העובדה ששרה מצאה חן בעיני אמו, דיה היתה לחזק את לבו באהבתו. ברצון היתה ריקל מועידה לבנה את הנערה.

“שעות רבות הייתי מחכה עד שתופיע שרה מן הבית בפתח החנות. זה היה אושר גדול בשבילי. כשהיא הופיעה זה היה כמו האדם האחרון מחכה לשמש, עד ירד ערב. אני מאוהב בה עד עכשיו. אף פעם לא דיברתי אתה מילה אחת ועד עכשיו אני הוגה בה. היא לא דמות ערטילאית. היא קיימת. היתה קיימת. הדמות הזאת מלווה אותי עד עכשיו”.

בן־דודו של יחיאל, ברוך־יונה בן מנדל (מנדל וברוך פרלמוטר ניהלו בצוותא את טחנת־הקמח בפשדמיישצ׳ה), היה בחור פיקח, ערמומי, שופע בריאות ומלא אמביציות⁷¹. היה לו יחס פטרוני אל יחיאל, שנחשב בעיניו תמים, ׳תאמעוואטע׳, ובאותם הימים היה ברוך־יונה חברו הקרוב ביותר. יחד שיחקו ביליארד או סנוקר במוצאי־שבת באחד מבתי הקפה של העיירה; בימי ראשון היו מטיילים בפארק להזין את עיניהם ב׳קושארים׳ (חיילי צבא פולין, ששכנו במחנה גדול על־יד הנהר) המתנים אהבהבים עם השיקסעס אחרי צאתם מתפילת יום א׳ בכנסיות. הקושארים היו עורכים הקפות בפארק ובכל פעם שנתקלו בקצין, הצדיעו לו (ויצא שהצדיעו לאותו קצין עצמו עשרות פעמים). בימי חול היו שני החברים משוטטים לאורך הרחוב הראשי– ׳פלאס ה־3 במאי׳ – רחוב רחב, סלול אבנים סגלגלות, מדרכות רחבות ומרוצפות לו, ומשני צידיו בתים בני קומותיים ושלוש עם גגות רעפים, חלונות גבוהים, מרפסות קטנות ומעקים עם פיתוחי־ברזל ועציצים, שברובם התגוררו יהודים, וכן חנויות שדלתות־עץ להן, כבדות וגבוהות. או שהיו מטיילים לאורך הנהר, ה’וויפרזש', שהשתפך לוויסלה ובתחילת הקייץ היו שטות עליו רפסודות שהסיעו עצים לדנציג. שם היו פוגשים את חבריהם הטובלים בנהר, שגם שחיינים מעולים ביניהם, ואפילו צוללנים ודייגים חובבים. לעתים פסעו יחדיו בדרך־העפר, – ׳דרך פולנית׳ – אשר הובילה אל הרמה היפה, איזור חקלאי עשיר בשדות־בר, מיושב על־ידי כפריים גויים. כשהם מדלגים בדרכם בין הערוצים הרבים שמי הוויפרזש מסתעפים בהם, או שהם פוסעים על־פני גשרי הקרשים הארעיים שהכפריים מעבירים עליהם פרות וחזירים ואווזים, אל המרעה אשר באחו. מספר אבות⁷²: “אני זוכר שעברתי עם בן־דוד שלי בפולין בכפר, וכשהיו הכלבים מתנפלים עלינו, לעתים קרובות האיכר עמד וחייך ולא מנע מהכלבים להתנפל עלינו. בן־דוד שלי היה אומר בפולנית לכלב, תביט, הבעל־בית עומד ומחייך, ולא נובח, ואתה נובח. זה תמיד הצליח לו. אז האיכר היה קורא הביתה את הכלב”.

בכל מוצאי־שבת הלכו לראינוע וחזו בשחקנים ושחקניות יפהפיים, אלים ואלות. אך סרטי צ׳רלי צ׳פלין הרשימו אותם במיוחד. אלה עוררו בהם געגועים וערגה ל׳העולם הגדול׳. באותה תקופה קרא יחיאל לראשונה ספר מספרות העולם בתרגום עברי. היה זה ׳במסתרי פריס׳ של אויז׳ן סו, אשר גירה בו איזה חלום ישן ללכת לפריס, ללמוד באיזו אוניברסיטה, אולי להיות איש אירופי. כדי להידמות למשכיל, נסע לעיר הגדולה לובלין, שם התגוררה משפחת דודתו שורלה, אחות אמו – להזמין לעצמו משקפיים;

בְּלוּבְּלִין נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת וּבִקַּשְׁתִּי מִשְׁקָפַיִם לִרְאִינֹע. הַפּוֹלָנִי אָמַר: לֹא. לִרְאִינֹע צָרִיךְ בְּעַיִן פְּשׁוּטָה. וְזֶה בִּשְׁבִיל פַאנְטַאזְיָה⁷³.

גם ברוך־יונה היה מאוהב בשרה הוכמן, וגם הוא היה אורב לה בפתח החנות של הוריה, לתת בה את עיניו בדרכה הביתה מן הגימנסיה. אהבתם המשותפת לשרה קרבה עוד יותר את בני־הדודים והיא היתה הנושא העיקרי של שיחותיהם. לבסוף לא יכלו לשאת עוד את מצוקת־אהבתם והחליטו לכתוב לה מכתב. ביידיש כתבו: ׳ראינו אותך… יש לנו הכבוד לכתוב לך… את יפה בעינינו והיינו רוצים להיפגש אתך׳. והם חתמו: ׳ברגש כבודנו׳. ימים וחודשים חיכו בני־הדודים המאוהבים לתשובה. משנואשו – נתקפו בושה על מעשם. התחילו לטכס עצה איך לקבל בחזרה את מכתבם. לשרה הוכמן היה חבר, שלמד אתה בגימנסיה. שמו היה מוטל ואגנר. הנערים ידעו על החברות הזאת, אך לא חשו את חומרת הקנאה. משגמלה בהם החלטתם להחזיר לעצמם את מכתבם, החליטו להיכנס ישר ללוע הארי, אל אותו מוטל ואגנר, וביקשוהו שיתווך בינם לבין חברתו. מן התיווך הזה לא יצא כלום, “אבל שנינו עד עכשיו אוהבים אותה”, אומר אבות ישורון. כך מתועדת אפיזודה זאת בשיר⁷⁴:

מִי שְׁקָּרָא אֶת הַשִׁיר עַל הַיָּמִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ– הוּא רָאָה אֶת הַמִּלִים שֶׁשָׁלַחְתִּי לְנַעֲרָה, מִלְעֵיל, תָּו רָפוּי, קָמַץ אַשְׁכְּנַז: ׳בְּאֵיתָן לָקְחָה לִבִּי׳? וּמֵעַל וּמְעֵבֶר לַיָּמִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ תָּסֵב הַנְּעֲרָה הָהִיא אֶת פָּנֶיהָ אֵלַי וְתַבִּיט בִּי וְתִּתְַּן לִי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּעֹלָם לֹא שָּלְחָה לִי תְּשׁוּבָה. כָּתְבנוּ מִכְתָּב מְשֻׁתָּף אֲנִי וּבֶן דוֹדִי, וְחָתַמְנוּ בְּרֶגֶשׁ כְּבוֹדֵנוּ. וּכְשֶׁבָּאָה הַכְּלִמָּה הַמָּרָה שֶׁל אִי תְּשׁוּבָה, אָמַר בֶּן דוֹדִי: חָתַמְתִּי וּמָחַקְתִּי. וְאֲנִי אָמַרְתִּי: חָתַמְתִּי וְלֹא מָחַקְתִּי⁷⁵.

אחרי הפיאסקו עם שרה הוכמן היה יחיאל מאוהב – או חשב שהוא מאוהב – בבחורה בשם ציריל, עמה נפגש ׳בחברה׳. מספר אבות ישורון באחד משיריו המאוחרים:

כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעִיר. אֶחָד מִמִּלְחֶמֶת הָעֹלָם הָרִאשֹׁנָה חָזַר וְהַמִלְחָמָה חִדְשָׁה וְנִעֲרָה אֶת פְּנֵי הָעִיר. אֶחָד רָאָה נַעְרָה. אִמָּהּ מֵתָה. הִיא לֹא יֹצֵאת. פַּעַם יָצְאָה מֵהַבַּית. שְׁמָה צִירִיל. אָכֵן אָהַב אֹתָה⁷⁶.

עִם צִירִיל זֹאת כבר היה לו קשר־מה, קשר פוריטאני, ברוח הימים ההם, או, כפי שמתבטא מ.ר. חברו ובן־דורו של יחיאל מן העיירה: ׳עם בחורות הלכנו בצינעה׳. והיתה “בת הכלזמר־הספר העדינה, שלא ידעתי שהוגה בי, הנה החלום, והנה הדמות, ואיה הנערה? אין מה לדבר”⁷⁷.

והיתה גם לולה פרלמוטר, בתו של המתבולל הידוע יעקב פרלמוטר (אין קירבת דם בינו לבין משפחת אבות), הווכחן הגדול, שהיה בא במיוחד לבית־הכנסת לעורר שם פרובוקאציות בשאלות דת ומדינה. יהודי ממושקף ומגולח־זקן זה היה אביהן של שתי בנות יפהפיות: ברונקה ולולה. ברונקה, פקידה בעירייה, היתה יוצאת עם ׳שייגץ׳, פקיד־בנק, ומעוררת בכך את קנאת הבחורים היהודים. ואילו יחיאל שם את עינו בלולה, אך כפי הנראה, ללא תוצאות של ממש. כשהיה כבר בארץ, מספר השיר⁷⁸, ראה אבות ישורון צילום של אחיו, חיים־מאיר, בחברת לולה פרלמוטר:

לֹלָה עִם שְׁנֵי עַצֵי אַשֻּׁחַ בָּעֵינַים. הַבַּחֻרָה הַכִי יָפָה בִקְרַסְנִיסְטַאוו. עָמְדָה בַּחַלֹן, קֹמָה שְׁנִיָּה, מֻל גַּן הָעַרְמֹנִים. יֹֹם אֶחָד, וְּכָבר אֲנִי הָיִיתִי פֹּה, רָאִיתִי אֶת אָחִי הַצָּעִיר, אֶת אָחִי חַיִּים מֵאִיר, מְצֻלָּמִים וַעֲלֻמִיּם עִם לֹלָה.

משנוכחה ריקל, שיחיאל בכורה נותן עיניו בבחורות, החלה להרהר בשידוך. אומר אבות ישורון: “הייתי בחור יפה, ומקובל היה בעיר, מי שהכיר את המשפחה, ידע שאתי שידוך זה לעילא־ולעילא. הבית הכין את עצמו לזה”. ואכן, הצעה לשידוך לא אחרה לבוא, והיה זה כשביקרו יחיאל ואמו בעיר קובל, בחתונת קרובת־משפחתה של ריקל. בין האורחים שהצטופפו בחדר המיועד לגברים היה יהודי ׳חם׳ בשם מרגוליס, ידיד בעלי־השמחה. ובתו סוניה, עלמה משכילה ונאה, שקיבלה חינוך עברי בבית־ספר ‘תרבות’, שימשה אותה עת את חברתה הכלה, זו שהיתה מסובה על כרים במושב המכוסה סדין לבן. הבדחן מעתיר עליה ברכות, ואילו היא מזילה דמעות. סוניה מרגוליס זו, היא היא העלמה שבה דיבר אביה נכבדות עם קרוביה של ריקל פרלמוטר, לשדכה לבנה הבכור. וכשהכריז הבדחן מי־ומה במתנות, קיבלה משפחת פרלמוטר, האם ובנה, הזמנה לבוא למחרת אל בית מרגוליס לתה, לפתוח בגישושי היכרות. כשהגיעו לבית מארחם בשעה היעודה, התנצל בפניהם מרגוליס, שהגישו תה ולא יי״ש. ׳הגשנו תה׳ – אמר, ׳מפני שיהודי בחיים – בעולם התֵהוּ…'⁷⁹.

אומר אבות ישורון: “השדכנות היתה אז פורחת: הלך על גלגלים; הכלה היתה נחמדה, חכמה, הכל היה מוכן, אבל לי לא היה רצון להתחתן”.

אך מרגוליס לא התייאש. כעבור שבועות אחדים, משבושש דבר־החתן המיועד לבוא – נשלחה אחותה של סוניה לקרסניסטאוו, לבקר אצל הפרלמוטרים ולהשתדל בענין אחותה.

על יחסיו עם אחיו, חיים־מאיר, שהיה צעיר מיחיאל בכחמש־עשרה שנה והוא הכירו ממכתביו אליו לארץ יותר משהספיק להכירו בעיירה, אומר אבות: “אחי חיים־מאיר. אליו הייתי קרוב. מאד. אני מצטער כל־כך, אם אני מתגעגע לאח, זה לחיים־מאיר”. אחרי שעזב יחיאל את העיירה, הצטרף חיים־מאיר ל׳החלוץ׳. חבריו מהעיירה מספרים, שבניגוד לשני אחיו הגדולים יחיאל וישראל, שהיו טיפוסים לא־חברתיים, מתבדלים, ונמנעו מלקחת חלק בפעילות ארגונית־יהודית כלשהי, היה חיים־מאיר תורם מכשרונותיו, בדיבור, בכתיבה ובקריאה אמנותית, ומהשכלתו (בזכות חוק לימוד־חובה, למד ח.מ. בבית־ספר פולני) לפעילות ציבורית, במסגרת תנועת־הנוער בעיקר.

אומר אבות ישורון: “הצמיחה בפולין, בחיים היהודיים, ההתפתחות, הנוער שגדל, הספרות, העתונות, המפלגות, התנועות החברתיות, הציונות, הבונד, פועלי־ציון־שמאל, גורדוניה – כל אלה גידלו נוער נהדר והכינו אותו אל עידן עלותו ארצה (גם אל עידן השואה…). לקרסניסטאוו כל זה הגיע לאחר המלחמה הראשונה. כך גם לעיירות אחרות. אני לא הייתי מאורגן בשום תנועה. אני מטבעי לא מצטרף לארגון גדול. לא עומד בזה. לא ניסיתי. הייתי ציוני, קודם כל. אז קניתי שקל. הייתי חבר – לא באופן אקטיבי – בצעירי ציון. מתמיד אני ציוני. מאז שאני זוכר את עצמי. הבית לא היה ציוני. שם לא היה מדובר בזה. ידעו מה זה. אמא שלי אמרה: ׳הרצל? – הוא נושא את הזקן׳. היא חשבה שהוא מגדל זקן מטעמים דתיים. בבית לא חשבו על העניין הציוני. דיברו על זה באופן חיצוני, היו רחוקים מזה. בית זעיר־בורגני רגיל. דת – דת. אבל לא זרם חברתי להצטרף אליו. מעטים מאד היו בתים ציוניים בעיירות. בנוער – כן. לא במשפחות. בעירי היה איש אחד בלבד, שלמה לייביש, שיום אחד בשבוע, מליל שבת עד מוצאי שבת, דיבר לשון הקודש, אבל לא היה זה מטעמים ציוניים. אני לציונות לא הייתי צריך להגיע. זה היה בתוכי. הרבה חשבתי וקראתי על ארץ־ישראל. זה משך אותי. בעולם הפולני, שהכל צמח וגדל בו בהכרה לאומית פולנית, בתרבות פולנית, זה עורר קנאה עזה וכבוד רב. היה רצון להצטרף לזה, אפילו להיות חלק מהם. אהבתי אותם וקינאתי בהם ורציתי להיות דומה להם. בהכרה פוליטית, יהודית שלנו. התנועה הפולנית הלאומית־סוציאליסטית, היתה מין מפא״י כזה. הנוער היהודי אהב את פולין. יהודים פולנים אהבו את פולין. יהודים אוהבי העולם. בכל לבם. והעולם – איפה שהם נמצאים”.

הצהרתו של אבות ישורון בשיחה הנ״ל, שהיה ציוני מתמיד, מאז שהוא זוכר את עצמו, סותרת אמירה מאוחרת יותר שלו, בהפרש של חודשים אחדים בלבד מן הראשונה, כאשר הצהיר באזני כותבת שורות אלו: “לא הייתי ציוני כשבאתי הנה. לא ידעתי מה זה ציונות!”.

ואמנם, גם בעניין זה היה דמיון בין שני האחים. חיה, בתו הבכורה של ישראל, מספרת: ׳ישראל בא לארץ־ישראל בגלל ציונות, אך כאן, בארץ, דיבר נגד המדינה; כשהוקמה המדינה, טען שהיהודים אינם מסוגלים להסתדר בינם לבין עצמם, שבלי גויים המדינה הזאת לא תתקיים; זאת, על אף העובדה ששנא ערבים. קשה להגדיר את דעותיו הפוליטיות; הוא משהו של־עצמו, אך קודם־כל הוא אנטי. אנטי־מפא״י – היתה לו ממש שנאה תהומית למפא״י, לבן־גוריון; אנטי־הסתדרות; אנטי־מדע – זאת, שעה שהשכלה היא ערך־עליון בעיניו והשכלתן של בנותיו עמדה בראש מעייניו. כשנכדו הבכור עמד להתגייס, אמר לו סבו ׳הציוני׳, ה׳בייגיניסט׳: ׳אני לא מבין למה אתה לא נוסע מכאן; אין כאן עתיד!׳

אומרת הלית, בתו של אבות: ׳היותו של אבות איש הפכים מתבטא בכל דבר. היום הוא יגיד ככה וכעבור שבוע, בשיחה על אותו נושא ממש, הוא יגיד דברים לגמרי הפוכים. ואת שני הדברים הוא יבטא בלהט עצום ובאמונה מוחלטת. אין דבר סופי. אין דבר מוחלט. כל דבר, בעיקר במישור האנושי, הוא גם כך וגם כך, והסך הכל שאת מקבלת אחרי מרתון של שיחות, זה דבר מאוד מורכב, דבר אנושי מסובך מאוד, אבל לא חד־משמעי לרגע אחד. כשאת מחברת את הדברים, את מקבלת אמנם, את המימד של הספקנות׳.

אומרת נאוה, בתו הצעירה של ישראל: ׳בישראל יש אלמנטים של כפירה. יש בו מבט דו־צדדי על כל דבר׳. האם האיפכא־מסתברא הזה, ה׳להכעיס׳, היצר לסתור את עצמם ואת זולתם, נובע אצל שני האחים מן הניגוד בין משפחות האב והאם? בין החיספוס, הנוקשות, הנחישות, וכן התאווה לנכסים אצל הסב פנחס פרלמוטר מצד אחד, ובין הדבקות בערכים רוחניים ומוסריים, כושר ההתבוננות וההגות, אהבת השם ואהבת האדם אצל צאצאי שושלת הרבנים מנסכיזש, מצד שני?

בחורים צעירים, בריאים, בני בעלי־בתים שירדו מנכסיהם, הסתובבו בעיירה באפס־מעשה. למרות דאגות הפרנסה, לא היה נאה לבחורים ללמוד מלאכה, כגון סנדלרות או חייטות או נגרות. שכן, בעלי־המלאכה נחשבו למעמד נחות. הם התגוררו ב׳גרובלה׳, בצד המזרחי של הנהר (היהודים היחידים שהורשו – לפנים – להתגורר בעיר המערבית, היו סוחרי הגילדה הראשונה. לקראת סוף המאה שעברה, הסתננו לשם גם סוחרים אחרים), בבתי־עץ קטנים, גגות עשויים רעפי עץ להם. כמעט לא היה קשר חברתי בין יהודי ה׳גרובלה׳ לבין הסוחרים מן המערב. (חברות מעורבות של יהודים וגויים לא היו קיימות כלל ועיקר). אחת ממשפחות בעלי־המלאכה הבודדות שהתגוררו בצד המערבי של העיר, היתה משפחת השרברב והמסגר שלוסר (ביידיש, מתקן מנעולים). אחד מבניה, ברל, היה בן־גילו של יחיאל. המשפחה מרובת־הילדים התגוררה בחדר קטן בקומת המרתף של הבניין הגבוה של בית הפוסטה, והחדר היה מלא ברזלים. ״האבא – יידעלע כזה קטן־קומה, זקן אדמוני, והבן ברל, גם־כן ג׳ינג׳י, אבל לא הכרת שהם ג׳ינג׳ים, כי היו חלודים כמו הברזל שלהם. היו מכוסים בקמח של ברזל. יהודים שיצאו מחלודה. תמיד היו פעילים, תמיד עבדו״ – מתאר אבות ישורון.

יחיאל, שהיה בטל ממלאכה, הוקסם מן הנער הנושא על כתפו תיבה גדולה עם כלי עבודה ובה פטיש, צבת, מברגים, ארגז כבד, והוא הולך אתו מקצה העיר ועד קצה לתקן איזה מנעול, בריח, ידית. עד כדי כך כבש ברל שלוסר את דמיונו של המשורר, שהוא הקדיש שיר שלם לדמותו: “הבלדה של ברל שלוסר”⁸⁰. וזה לשונה:

בִּקְרַסְנִיסְטַאוו הָיָה לוֹ בֵּיִת מְלָאכָה שֶׁל בַּרְזֶל נַיָּד וְשֶׁל מַנְעוִּלים וּמַפְתְּחוֹת שֶׁל הָעִיר. הָיָה עוֹבֵר אֶת הָעִיר עִם אַרְגָּז הַמַּכְשִׁירִים לְמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ. הָאַף שֶׁלוֹ תָּמִיד מְלֻכְלָךְ כְּשְׁצִרִיכִים לִגְרֹף אֶת הָאַף. הָאָב שֶׁלוֹ חֲתִיכַת צִנּוֹר עוֹבֵר אֶת הָעִיר בִּשְׁטְטִיל קְרַאסְנִיסְטַאוו.

כל השורה הארוכה־הארוכה של השיר, העוברת לעמוד הריק שמנגד – מציירת את הליכתו של ברל שלוסר, כשהוא עובר את כל העיר: הולך, הולך, הולך, הולך, הולך – – –

ברל שלוסר הגיע לארץ בגפו בשנות השלושים, לבדוק אפשרויות של עבודה. הוא רעב ללחם וחזר לפולין. שהותו הקצרה בארץ היא נושא הבית הראשון של “הבלדה” הנ״ל:

בֶּרֶל שֶׁלוֹסֶר הָיָה פֹּה בָּאָרֶץ. שַׂעֲרוֹתָיו אַדְמוֹנִיּוֹת. וְהַקַּשׁ הַקָּצוּר שֶׁל רִיסֵי עֵינָיו, כְּמוֹ קַשׁ קֲצוּר שֶׁל דוּנָם פַלְחָה. יָשַב וְיָדָיו בְּלִי מַטָּרָה וּבְלִי מְלָאכָה. זְבוּב עָמַד לוֹ עַל הַיָּד. נָתַן לוֹ סְטִירָה וָמֵת. בֶּרֶל שֶׁלוֹסֶר יָשַׂב בְּבֵית סֹהַר.

וכך ממשיך השיר ומספר את סיפור ׳פשעו׳ של ברל, שהרג זבוב, ומתאר את ישיבתו בכלא (עובדה שאיש מאנשי העיירה בארץ אינו יודע עליה ואף המשורר אינו זוכר מנין לו זאת, שהיא בבחינת ליצנציה־פואטיקה), תיאור פלאסטי, חי, מצחיק:

שׁוּב זְבוּב עָמַד לוֹ עַל הַיָּד. הוֹרִיד לוֹ פְלְיַאסְק. הַדָּם הִבְרִיק. קַל לָתֵת חֲנִינָה. הֶרִים יָד. הִנְחִית שׁוֹט. הֵעִיף פֵלִיג. חָטַף אוֹתו. הָרַג אוֹתוֹֹ. מָקוֹם שֶׁל דָּם נִשְׁאַר מַבְרִיק. לֹא נִגֵּב הַיָּד.

בני גילו של יחיאל, אלה אשר בזמנם לא הוחל עדיין חוק לימוד חובה בפולין, זכו לפחות מבחינה זו, שבהימצאם בחברה הומוגנית, בתוך השבט המשפחתי או הקהילתי, לא חשו כל־כך באנטישמיות. מכאן הכרזתו של אבות ישורון בהזדמנויות שונות: “אני לא סבלתי מאנטישמיות”. שכן, צעירים ממנו בשנים אחדות בלבד, אלה מבני קרסניסטאוו שהחוק הביאם לבית־הספר העממי הפולני, מספרים על שנאת ילדי הגויים אליהם, שגברה עקב הצטיינותם בלימודים, על התנכלויות להם, על הפלייה שחשו בה על כל צעד ושעל. ואילו הסוחרים הזעירים סבלו מה׳אנדקים׳ הלאומניים, אשר מנעו כניסת קונים לחנויות היהודיות. סיפרו, שאפילו ההגמון (פרופוש) הנכבד, צריך היה להתגנב לחנות בדלת האחורית, מפחד משמרות האנדקים. סוחרים אלה סבלו מנגישת השלטונות וחגי ישראל היו בשבילם מועדים לחרדה: סמוך לחג הפסח היו השלטונות ממנים ועדה (קומיסיה) שהיה בה ייצוג ליהודים, ותפקידה היה להטיל שומות על הסוחרים, בהתאם למחזור המכירות שלהם (לא לפי הרווחים, אלא לפי הפדיון). ואילו בחג הסוכות היה מועד התשלום. הממונה מטעם משרד האוצר הפולני על מיסי היהודים, אחד בשם ז׳וברובסקי, היה ידוע כאנטישמי גדול, ושמו בלבד הפיל אימה על הסוחרים היהודים. אך לעומת עדויות אלו של שרידי העיירה, חוזר ומכריז אבות ישורון: “אנטישמיות, אנטישמיות, שטויות. איך יכולה להיות אנטישמיות לגבי הארץ שקלטה אותך? היהודים אהבו את פולין למרות האנטישמיות. אהבו אותה מפני שבה נולדת וגדלת בה ודיברת עוד בפולנית עתיקה. היהודים אהבו את פולין ללא־תנאי. לא תנאילנד. הם אהבו את פולין בתמימות. מפני שבה נולדו, בה פיתחו לשון שלהם, והיה קשר בל־ינתק שלהם עם הארץ הזאת”. ועל אביו הוא אומר: “אבא אהב את העיר קרסניסטאוו. אהב את פולין. אהב את העם הפולני. הגוי – גוי. אך הוא הרי נולד אתם! אהב את הכפר, את פשדמיישצ׳ה”. (ואמנם, דומה כי דברים כאלה יכול לומר רק מי שמעולם לא בא במגע קרוב עם גויים, לא במלל ולא במעשה; לא למד אתם ולא סחר עמם, לא קיבל מכות מה׳שקוצים׳ והיה מנותק ממציאות העשייה היומיומית).

בחג פסח אחד, כשאמר הקהל ׳הלל׳ וברוך פרלמוטר עבר לפני התיבה (הוא ואחיו מנדל הצטיינו בקולותיהם הנאים והיו משמשים מדי פעם שליחי־ציבור) – ניגש סוחר אחד אל ברוך, תלש ממנו בכוח את הטלית, וצעק ברוגז: ׳אתה ז׳יצ׳י ז׳נאבצ׳י!׳ (מודיע), בהאשימו אותו כי הלשין לשלטונות על הכנסותיו החייבות במס. קשה לדעת אם היתה זו דיבת־שוא או, כפי שטוענים אנשי עירו של ברוך, ׳אין עשן בלי אש׳. בקהילה יהודית קטנה כמו זו שבקרסניסטאוו, עוברת השמועה מפה לאוזן בבית־המדרש, בבית־המרחץ, וכיוצא באלה מקומות שיהודים מתכנסים בהם, ועד מהרה היא עושה לה כנפיים בכל העיירה. על־כל־פנים, מכינוי־הגנאי ׳מויסר׳, אשר דבק בברוך פרלמוטר מאז אותו מקרה, לא קל היה לו להיפטר.

בעיני בני משפחתו, בניו וכלותיו, נחשב ברוך פרלמוטר לאדם פשוט, שתקן, אך נוטה לבוא לידי ריתחה, שלא גילה אהבה או חמימות לילדיו ולא התערב בחינוכם. דמות חיוורת, מטושטשת, לעומת אביו פנחס, ששלט במשפחתו ביד רמה ולעומת אשתו המיוחסת, הרגשנית והדעתנית. בכל זאת נזכרים בו בני משפחתו מתוך חיבה ומתוך חמלה מהולה באשמה והתפקיד הדומיננטי למדי שממלא האב בשירי אבות ישורון מעיד על כך שדמותו העסיקה את הילד יחיאל הרבה יותר משהדבר היה מודע לו כשחי במחיצתו. יחסו זה, המסובך והבעייתי, של אבות לאביו, אשר לא העלה ארוכה למרות השנים הרבות שחלפו מאז, משתקף – בדרך הסמל של החלום – בשירו “רבעת”⁸¹, אשר נכתב בינואר 1970:

רֻבַּעת

נִמְלָא כִּיסִי בִּצְפִיפוּת

פִּתָּה צְפוּפָה. תְּפוּחָה

כִּגְלִימַת כְּפָר בְּחֹרֶף.

הֲפוּכָה בַּבִּטְנָה. תְּפוּרָה

כִּמְעִיל חָרְפִּי מְרֻפָּד.

הֲפוּכָה הַבִּטְנָה בַּחוּץ.

תְּפוּרָה רִבּוּעַ וְרֻבַּעַת.

אָבִיתִי אֶת הַפִּתָּה

גַּם שֶׁל אָבִי.

הִסְתַּכֵּל אָבִי כִּי

כִּיסִי מָלֵא. וְהָלַךְ.

הָפַכְתִּי אֶת עֵינַי,

אָבִי עוֹד עוֹמֵד.

עַד כָּאן הַחֲלוֹם.

התמונה המצטיירת היא של חלום ארוטי, אשר בו מתאווה המשורר גם ל“פתה” (לפיתוי) של אביו, כלומר: לאמו. (ישורון מעדיף “אביתי” בבי״ת; זה המחזיק בתוכו את השם “אבי”). ואולם הפיתוי שמתפתה בו הבן, גלוי לפני אביו, אף־על־פי שהיצר, הגולם (״כפר״ – כְּ־פָּר) מתחפש בחלום לגלימה המונחת בכיסו “הפוכה”, שלא כדרך הטבע. כלומר: אהבת אמו מונחת, אמנם, בכיסו, אך התאוותו אליה היא שלא בדרך הישר. (על־פי הגמרא, להפוך שולחן, משמע: לשכב עם אשה; גם המילה פת (פתה) מרמזת לאשה, בלשון חז״ל: ׳אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו⁸² — אין דומה מי שיש לו אשה, לזה השרוי בלי אשה). שיר־חלום זה, זרוע מילות לשון־נופל־על־לשון בעלות קונוטאציות ארוטיות (פיתה – פיתוי; פות; גלימה – גולם; בטנה – בטן; מעיל – מעילה־באמון; רבוע ורבעת – הרבע) כך גם אותיות פר, למשל, מופיעות 5 פעמים בבית בן 7 השורות הקצרות; ואילו האות פ בתוספת תנועות שונות (פי; פו; פה) מצויה בבית הקצר הנ״ל 13 פעמים, ואולי היא באה מ׳פאטער׳ – אב.

מבין החסידים בעיר, חלקם של חסידי ׳טריסק׳ היה הגדול ביותר, ובילדותו של יחיאל היה רבם יעקב לייבלה. נמוך־קומה היה, בעל זקן שיבה קצר, דמות מצומקת, שנראתה בעיני הילד כמופלגת בשנים, ביראת־שמיים וברוחניות. פעם אחת בלבד פגשו חיל ביחידות כשבא אליו עם אמו, והרבי הניח את ידיו על ראש הילד וברכו ונתן לו מטבע, קמיע, למזל. את מקומו של יעקב לייבלה על כס רבנות טריסק ירש אחרי מותו ר׳ מוישלה, אבל אז היה כבר יחיאל נער מגודל, שלא מצא עניין בשטיבל וברבי של בני משפחתו. דמות אחרת מהטריסקער־שטיבל, הזכורה לטוב שעד היום מרגשת את אבות ישורון עד דמעות, היתה זו של שמיליק הגבאי, “בעל־תפילה יקר”, כדברי המשורר. היה זה ׳א בעלבתישע ייד׳, שכשהיה עובר לפני התיבה היה קולו – הנדיר באיכותו – מרעיד את הלבבות. גם לחסידי ׳גור׳ ולחסידי ׳ראדזין׳ המעטים, כמו לכל עדה חסידית בעיירה, היה שטיבל משלהם. אפילו לציונים היה שטיבל משלהם… יהודי מזרח העיר התפללו בבית־כנסת שכונתי – מבנה עץ – וכאשר נשרף בית־הכנסת הגדול, המערבי, במלחמת־העולם הראשונה, הלכו הסוחרים האמידים להתפלל שם, בין בעלי־המלאכה העניים, כאלה שנהגו לגלח את זקנם. הם שמרו על השבת ועל המועדים היהודיים וניהלו מטבח כשר, אך לא נחשבו לדתיים־למהדרין. משנבנה בית־הכנסת המערבי מחדש, בניין אבן שבית־המדרש צמוד אליו, היתה השליטה בו נתונה לבעלי־המלאכה המתעשרים, שבהתבססם כלכלית, נדדו ממזרח העיר למערבה. תופעה מיוחדת במינה היה הרבי מטרובין (טרובינער רעבע) שזכה בכינוי ׳הרבי הפרולטרי׳, שכן החסידים שנהו אחריו באו מחוגי בעלי־המלאכה העניים, ה׳חופשיים׳ יותר: חייטים, סנדלרים, כובענים, קצבים, וגם כלי־זמרים לעת־מצוא. אחד מחסידי ׳טרוביף, עגלון ׳מגולח׳, שהיה מסיע יהודים מתחנת־הרכבת העירה, נשאל יום אחד: ׳למה לכם רביי׳ השיב להם העגלון: ׳הנגידים האלה, עם הזקנים, להם יהיה רבי ולנו לא?!׳ והיו גם יהודים שהקפידו על כל קוצו של יוד, אך לא היו קשורים לשום חצר רביית.

הסובלנות הדתית היחסית בקהילה היהודית בקרסניסטאוו התאפשרה במידה רבה בזכות אישיותו של רבה הראשי, הרב נפתלי רוטשטיין⁸³, אדם פיקח, נעים הליכות, אהוב ביותר על צאן־מרעיתו. הרב רוטשטיין נחשב ל’בעל ראש פתוח', כזה המוצא נוסחת־פשרה המתחשבת בפרט ואינה סותרת את דיני התורה. דיוני־תורה התקיימו בביתו, סביב שולחן העץ הארוך, כשספרי קודש מקיפים את הקירות, והרב, אב־בית־הדין, מטיל סמכות, אך לא מורא. ואולם, השבת ומועדי ישראל נשמרו בקפדנות בקרסניסטאוו. בערבי שבתות וחגים היה ׳מוישה שאבעס׳ עובר בין חנויות היהודים, דופק על החלונות ומזכיר לחנוונים שהשבת בפתח. ואז, תוך דקות אחדות סגרו הכל את החנויות ובחלונות בתי היהודים הבליחו נרות השבת.

באשר לחומרת אדיקותו של ברוך פרלמוטר, בני־עיירתו הטילו בה ספק, וכהוכחה לפשרנותו הדתית, מביא אריה שנון (שטינצייגר)⁸⁴, את הדוגמה הבאה: כאשר חשבו ב׳החלוץ׳ על ׳פרודוקטיביזאציה׳ וחיפשו תעסוקה לבני־הטובים, שלא יהיו סמוכים על שולחן אבותיהם, פנו לתעשיין אחד, יהודי חם מזאמושץ׳, שהשקיע את הנדוניה של אשתו במפעל רהיטים בקרסניסטאוו (היה לו פטנט מיוחד, לכיפוף ידיות־עץ באמצעות חימום), בבקשה שיעסיק את הבחורים במפעלו. התעשיין ניסה להתחמק בטענה ש׳אין לסמוך על יהודים׳, ובכך שהמפעל אינו שובת בשבת, והרי לא יעלה על הדעת שבני־חסידים אלה יסכימו לחלל שבת! אבל על שכר של שלושה זלוטים ליום – סכום נכבד בימים ההם – לא יכלו חברי ׳החלוץ׳ לוותר. החליטו, אם כן, להתחכם להורים: בבוקר־שבת לבשו כנהוג בגדי יום־טוב, חמקו מן הבית, הגיעו בגניבה למפעל, ושם החליפו את בגדיהם. ואולם בקהילה קטנה וצפופה כזו שבקרסניסטאוו, שכל יהודי ידע מה מתבשל בקדרת שכנו, קשה היה להסתיר דבר־כפירה שכזה. הדבר נודע, קמה צעקה, האשימו את ראשי ׳החלוץ׳ שהם ׳עושים גויים׳ מהילדים שלהם. ׳מכל ההורים קיבלנו שטיפה חזקה׳, מספר א. שנון, ׳חוץ מאשר מאביהם של חיים־מאיר ושמואליק. ברוך פרלמוטר שתק. לא אמר כלום. לא בא בטענות או בטרוניות. הסקנו מזה שהוא דתי בערבון־מוגבל׳.

לעומת זאת, בכל הנוגע לאדיקותה של ריקל, לא היה ספק־ספיקה. גאה היתה על מורשת משפחתה ועל ייחוסה, ואורח־חייה הלם את גאוותה זו. היא קיימה את מצוות התורה מאהבה. אהבה זו לכתבי הקודש ולספרי היראים שספגה בבית־הוריה ליוותה אותה עד סוף ימיה. בראשית שנות השלושים כתב אבות קטע סיפורי שנסב על ריקל בנעוריה: "היתה אוהבת לפתוח אותם, את הגמרות הגדולות והכבדות ובהבעה רצינית־תמימית ובחרדת־קודש על פניה המרוכזים, היתה מעיינת בעמודים הארוכים ובאותיות רש״י ה׳קטנטנות והמשונות׳, תוך צמצום שפתיה הורודות; היתה יוצאת בנשימה עמוקה מרוכזת לשבילים הלבנים־הזרים אשר בין העמודים, והיתה תועה בסמטאותיהם הקטנות. אחר־כך היתה מדפדפת, דפדף ועיין, את העלים הגדולים הקשים, שהעלו קול חריקה בההפכם״. וותיקי קרסניסטאוו זוכרים אותה – אשה ממוצעת קומה, עגלגלה, עיניה תכולות והפאה הבלונדית־אדמונית מבליטה את פניה הסגלגלות – ישובה על מפתן חנות המנופקטורה שלה וקוראת בסידור. אחרי שעלה יחיאל בכורה לארץ־ישראל עשתה לה נוהג לצום בכל שני וחמישי בשבוע. ייתכן שהאמינה שעל־ידי הצומות והתפילה תגן על שלום בנה במרחקים.

 

ה: טראנס מעבר    🔗

קשה לדמיין בחור כיחיאל־חיל, חריג־שבחריגים במקוריות ובאקסצנטריות שלו, ובעל נפש אמן – על רקע הקהילה היהודית הקטנה, הסגורה, הקופאת־על־שמריה, בעיירה פולנית פרובינציאלית, שהרגשות הלאומניים של תושביה הגויים זה אך החלו לגאות וכבר נמצא להם אפיק צר, נקמני, כלפי היהודים המעטים שבתוכם. אומר אבות ישורון: “אני בעיירה התבלטתי בזה שלא התבלטתי. אולי רק זה שהייתי בחור יפה… כשהייתי אתם, ביניהם, אחרת חשבתי עליהם משאני חושב עליהם היום. בתוך התנאים שהייתי נתון בהם, הייתי עסוק בדברים אחרים לגמרי. הייתי בחור צעיר. קצת למדתי מדרכיהם וקצת לא למדתי מדרכיהם. הייתי די עסוק עם עצמי, שלא לחקות משהו אחר. היה לי הכל. על־פי הרמה של קרסניסטאוו, אז, לא נפלתי מהם גם בהשכלה. אולי עליתי עליהם. ודאי שהייתי רחוק מהשכלה, אבל הבנה, שכל, כושר ביטוי, זה כן. רציתי להיות משורר. הבנתי שאני רוצה להיות משורר. הבנתי. אני לא רואה אפשרות אחרת, עד עכשיו. מה יכולתי לרצות להיות אם לא משורר? להיות משורר זה יפה, זה פואט. כתבתי ולא כתבתי. אני חושב שכתבתי וחשבתי שיש לי כתבים. שיש לי מאנוסקריפטים. מצא־חן בעיני המלה הזאת. לא ידעתי מה. ספרות, לא ספרות. מאנוסקריפטים היו לי”. אחד מחבריו של יחיאל, בן־גילו, בחור גברתן בשם איצ׳ה בלאט – אביו עסק בקניית בהמות קטנות, מבכירות, בשוק – עמד להתחתן בסמוך לעזיבתו של יחיאל את פולין. “איצ׳ה זה דיבר יידיש מצחיקה, עם מלים מסבתא של סבתא, מהתנ״ך. כשהתארס, אמרתי לו: ׳אני אתן לך מתנה מאנוסקריפטים׳”. יחיאל, האהוב, המפונק וה׳שמור׳ על־ידי אמו, שטיפחה בו הרגשה של ייחוד ועליונות – מצא את עצמו בעיצומו של קונפליקט מתסכל, כאשר המציאות החיצונית טפחה על פניו. ברחובות העיירה ובפארק פגש גויים גבוהי־קומה, בלונדיניים, עם עיניים כחולות, אשר אחיו היהודים נראו לו עלובי־צורה לעומתם; וכשהיה מבקר בעיר הגדולה לובלין, נתקל בפולנים מבני האצולה, שלבושם – פראק שחור עם פסי־משי בצידי המכנסיים, עניבה לבנה וצילינדר – הקסים אותו ועורר בו קנאה.

בראיונות השונים שהעניק המשורר במשך השנים, הוא מתוודה על אהבתו ל“הדם הארי, הלא־יהודי”, לפרצוף הגויי, לקומה וללבוש של האריסטוקראטיה הפולנית. "הרגשתי רגש נחיתות המלווה כל אדם יהודי מחוץ לארץ. נחות משרי הארץ, מבני הארץ. קנאתי מאוד באדם הפולני. בריאים, יפים, צמחו מהאדמה שלהם״ — אמר אבות ישורון; וכפיצוי על רגש נחיתות זה בפני הלאומנות הפולנית – השתדל לדבוק בציונות. היו אמנם בעיר תנועות ציוניות או ציוניות־למחצה אחדות, אך בכל אחת מהן היו רק חברים בודדים. (׳הקלוב הציוני׳, שאיחד את כל המפלגות לפעולות תרבותיות משותפות, נוסד בתחילת שנות השלושים, כשיחיאל היה כבר בארץ־ישראל). כמשקל־נגד לאקסטאזה הלאומנית־הפולנית, נסחפו צעירים יהודים לרעיון הקומוניסטי, אך הללו באו בעיקר מחוגי בעלי־המלאכה העניים (במזרח העיר נוסד איגוד מקצועי של פועלי המחט היהודיים) שבחלקם הצטרפו ל׳בונד׳, ואולם מבין ה׳בונדיסטים׳ נשאר בעיר רק אחד, נגר בשם קנוגל, שהיה נוהג להתייצב מדי שבת במרכז הגן הציבורי ולנהל ויכוחים ׳חמים׳ ומרתקים עם יהודים. הצעירים היהודים שהצטרפו מאוחר יותר לתנועות הנוער הציוניות־הסוציאליסטיות, לא היה בהם אותו קסם, בדומה לקסם הפולני, ששבה כל־כך את לב הבחור האיסטניס, המשורר־בכוח. בתמימותו, בבורותו בכל המתרחש במציאות הארץ־ישראלית, בנה לעצמו בהזיותיו מין ארץ־ישראל דמיונית, עולם מפואר של טוהר ויופי וזיו־עליון, מין גן־עדן המצפה לו. כשהגה בארץ־ישראל, עלו בדמיונו תמונות מן החומש, קבר־רחל, הכותל המערבי. את תמונת הכותל ראה לראשונה אצל הדוד איצ׳ה אידל. (לא־יוצלח זה, עטף את ששת שטרות־הכסף היקרים שקנה אחרי המלחמה בתמונת הברושים שעל־יד הכותל המערבי. האמין שקדושת־הכותל תשמור עליהם. כשהתפללו במניין, התלוצצו עליו המתפללים: ׳ר׳ איצ׳ה, מתי תמכור כבר את הקרונים שלך?׳ אבל הוא דווקא אהב שהקהל התגרה בו. ׳מה רע שיש לי קרונים? אני שוכב – יש לי קרונים. אני קם – יש לי קרונים. הם תמיד אתי!׳) תמונות אלו עוררו בו התרגשות של געגועי אהבה וכיסופים למשהו שהוא מעבר לשממון של העיירה, לעולם חדש לגמרי, כביר, מושך, ארץ־ישראל שתהיה כולה שלו והוא כולו שלה. קסם רחוק, מוזר, שהנער המשורר נשבה בו, נטע בו תשוקה עזה לכובשו לעצמו, וקסם הילכו עליו צלילי־לשון, צירופי־מילים, שמות. כך, למשל, שבה את דמיונו השם ׳מלכי־צדק׳: בעיני רוחו הצטייר ׳מלכי־צדק׳ זה כמלך מזרחי רוכב על סוס, כפי שראה פעם באיזה ציור פרסי מוזר.

רעיון העליה לארץ־ישראל החל מנקר בראשו, ניקר ולא הרפה, כמעט באופן כפייתי. בנוסף על החלומות שנתרקמו בדמיונו בקשר עם ארץ־ישראל, היתה העליה לארץ גם דרך להיפטר מחובת הגיוס לצבא הפולני (הצהרה על שאיפה לחיות בארץ־ישראל היה בה, על פי החוק הפולני, כדי לפטור מהשירות הצבאי). בחור לא־מציאותי ולא־מעשי זה התחיל להתעניין איך משיגים סרטיפיקאט. ואולם מכסת הסרטיפיקאטים הזעומה נקבעה על־פי מפתח מפלגתי או תנועתי, לחלוצים שעברו הכשרה או לבעלי־מלאכה שהוכיחו כי משלח־ידם עשוי לפרנסם, או מחוץ למכסה – לבעלי ממון. יחיאל לא נמנה עם אף אחת מן הקטיגוריות הללו. ביאושו, החליטו הוא וחברו ברל בוכוולטר להגיע ברכבת לגבול הרומני, לגנוב את הגבול לצ׳רנוביץ ושם להיפגש עם אנשי המשרד הארצישראלי. משהו ודאי יסתדר שם, והם יצליחו איכשהו להגיע לארץ. הם נדברו להיפגש בתחנת־הרכבת של קרסניסטאוו ולצאת ברכבת הבוקר הראשונה לווארשה.

השכם בבוקר, כשהכל ישנים, יצא יחיאל בחשאי מהבית, צרור בגדים בידו ופרוטות אחדות בכיסו, וירד לתחנה. חברו לא היה שם. במקומו הגיעו ברוך וריקל. מזה כמה ימים היה חשוד עליהם. הרגישו בתכונה כלשהי. בקלות גילו את העדרו. הגיעו בהולים ובחרדה נוראה הפצירו בבנם שישוב הביתה.

בו־במקום הבטיחו לו, שאם ישיג סרטיפיקאט, אם לא תהיה הנסיעה כרוכה בהרפתקאות ובסכנות – יניחו לו לנסוע‘⁸⁵.

מכאן ואילך התחיל בעל־חלומות זה, ששנא כל פעילות ציבורית, לעסוק במעשים שיקנו לו את זכות העליה; הוא התנדב ל׳ימי סרט׳, לגיוס כספים לקרן־הקיימת וקרן־היסוד, מכר ׳שקלים׳ מטעם מפלגת־פועלים זו או אחרת, המקנים לבעליהם זכות בחירה לקונגרס הציוני, ועם כך דאג לקבל על כל פעולת התנדבות כזאת תעודת הוקרה כלשהי (“הייתי פרובינציאל אמיתי”, אומר אבות). תעודות אלה צרף למכתבים הלוהטים שכתב ל׳פלשטינא אמט׳ (המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית) בהם ביטא את אהבת הארץ המקננת בו ואת חפצו העז להיות חלוץ בארץ־ישראל. הוא לא חדל להטרידם. הריץ מכתבים בזה אחר זה. בשאלון שקיבל ציין את מקצועו: מכונאי. והרי סבו הוא בעל טחנת־קמח המופעלת על־ידי מכונת קיטור! ופעמים כה רבות ביקר בחדר המכונות של הטחנה וראה איך המנוע הגדול מפעיל את גלגלי הריחיים הטוחנים את התבואה! הפלא הטכני של המנוע הגדול! אמנם, להניע את המנוע אין הוא יכול, אבל ללחוץ על הכפתור ולהפסיק את פעולתו – זאת עשה לא אחת. בהשגחת המכונאי, כמובן. אך לצורך המטרה הקדושה של העליה לארץ – הריהו בעל־מקצוע לכל דבר!

בִּשְׁעַת סְעֻדַּת שַׁבָּת־אַחֲרוֹנָה, מקונן א. ישורון באחד משיריו המוקדמים⁸⁶, נַעֲנָה כְּבַר אַבָּא, נַעֲנָה. ׳אֶרֶץ־יִשְׂרַאֵל מְקֻדֶּשֶת מִכָּל הַאֲרָצוֹת מְחֻדֶּשֶׁת׳. נַעֲנָה כְּבַר אַבָּא, נֵאֶנַח. וּבְיוֹם מִן הַיָּמִים יְמִימָה עֲזַבְתָּ אַתָּה אֶת אַבָּא־אִמָּא וְאֶת אָחוֹת וְאֶת אַחִים וְאֶת אָחוֹת וְאֶת אַחִים וְאֶת הָעִיר בְּלִי מָה.

פרידתו של יחיאל ממשפחתו ומעירו יש לה ביטוי – כמעט אובססיווי – לאורך כל שירתו של אבות ישורון, על כל מעברי הסגנון שבה. ניתן לחבר את הקטעים העוסקים בה למן שיריו המוקדמים ועד לאלה המאוחרים ללא תוספת פירוש – ויתקבל סיפור הפרידה כולו, על כל פרטיו ודקויותיו⁸⁷:

קן קרבן

הַשֻּׁלְחָן מִמֵּנוּ אֲכַלְנוּ כָּל הַשִּׁבְעָנָה

יָרַד מִמְּנוּ הַצֶּבַע חוּם וְעָלָיו

עוֹד הִתְגּוֹשְׁשׁוּ פֵּרוּרֵי

לֶחֶם שֶׁל אֲרֻחָה אַחֲרוֹנָה.

בְּיוֹם שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת אֲנִי

רִאשׁוֹן. הַשֻּׁלְחָן הָיָה מֻדְאָג וְהַפֵּרוּרִים

הָיוּ קְמוּטִים וַעֲצוּבִים כְּשַׂק הַיוּטֵָה שְׁמִּמֵּנוּ לֻקַּח קֶמַח.

עַד שֶׁרָאִיתִי קֵן תָּלוּי כְּקָרְבָּן עַל פְּתִיל אֶחָד

בְּרוּחַ מִשְׁתּוֹבֶבֶת מוּל הַקֵּן הָרִיק בְּכֹּח עוֹדֵף.

בִּזְרִיקָה מוּל זְרִיקָה הוֹדֵף

אֶת מַה שֶׁהָיָה פַּעַם בֵּיתִי

כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי בַּבַּיִת.

החיפזון וקוצר־הרוח מציינים את פרידתו מהבית (כך, המעיל שהוא מוסר לחייט לקצרו, כמוהו כמעילה־באמון, המתבטאת בקוצר־רוחו לברוח ממשפחתו: נָתַתִּי לוֹ אֶת מְעִילִי הָאָרֹךְ לַחַיָּט שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ קוּנְצִים, מַהֵר מַהֵר לְקַצֵּר כִּי אֲנִי נוֹסֵע מַהֵר⁸⁸ ובשיר מוקדם יותר⁸⁹: סָגַרְתִּי לְפָנַי אַרוֹן הַמַּלְבּוּשִׁים ויַחֵּרֱקָ. אָבִי, אִמִי, לִווּנִי. הוֹלְכִים אַחֲרַי אַחִים, אָחוֹת. בְּבִגְדֵי חֹל הַכֹּל. הָאַחִים עוֹד מִן הַטַּייטְשְׁחֻמָּשׁ. כָּל אֶחָד מִין פָּשׁוּט. וְכֵן הָאָב: זָקָן־וָאָב שְׁחַרְחַמִים. אַךְ כְּלוּם אֶרְאמוֹ עַל־לֹא־שׁוּבִי וַאֲנִי מָה הִתְנַהַלְתִּי. אוֹי מַה הִתְנַהַלְתִּי.

שעת תפילת נעילה של יום־הכיפורים תרפ״ה. שעת הולדתו העשרים ואחת של יחיאל. ריקל וברוך, כל אחד במקומו, זה באולם וזו בעזרת הנשים של הטריסקר־שטיבל, תשושים מיום ארוך של צום ותפילה – והפעם שלוחה תפילתם לשלום בנם־יקירם המפליג למרחקים לא נודעים. ואילו הנער עצמו, מלא חלומות ותקוות לאיזה עתיד אגדי שבו ייפתחו לפניו ‘שערי ארמון’, ׳שערי גנוזים׳, ׳שערי היכל׳, ׳שערי זבול מחנים׳, ׳שערי טהרה׳, ׳שערי כתר׳ – כנאמר בתפילת נעילה, מתפלל בדבקות: ׳פתח לנו שער. בעת נעילת שער. כי פנה יום: היום יפנה. השמש יבא ויפנה. נבואה שעריך׳. ובהתלהבות־יתר יקרא עם כל הקהל בסוף התפילה: ׳לשנה הבאה בירושלים׳.

יום הולדתו, ביום־כיפור, היה מאז ומעולם מקור גאווה ויראה למשורר־בעתיד. "מלים מחרידות – ׳יום כיפור״׳ – יאמר; “יש להן משמעות חשאית, סמויה, בשבילי; כאילו הייתי נושא מין גורל, מין שליחות, בכך שהייתי חייב להיוולד ביום־כיפור”.

ובזקנתו יאמר למראיינת⁹⁰: “זה יום גדול. הזמן, הזמן העולמי של הטבע, הזמן הזה שהיה לו מקום לרגע אחד שאני איוולד. הזמן הגדול שפינה מקום – – – כל רגע הוא מעגל חדש. כל מה שקורה. מה לא? באותו רגע הרי יכול היה להוליד כוכבים, גאלאקסיות, זמן חדש, להחריב עולמות, אז הוא השתגע הזמן הזה, ועשה את המעשה הזה שלו, להוריד אותי. התפנה מכל עיסוקיו, להוריד אותי – – – ביום זה של ריכוז כל־כך הרבה תעצומות נפש, שכל בני האדם באותו יום צמים. מלילה קודם, עשרים וארבע שעות, דרוכים במחשבה אחת, בהכרה אחת, על יום אחד, של נעילת שערים”.

וארבעה ימים אחרי יום־הכיפורים תרפ״ה ישבה המשפחה בסוכה שהוקמה בחיפזון, בחצר הבית הארוך, הדו־אגפי והחד־קומתי – ביתם של הפרלמוטרים. האב ברוך ישב ושתק. האם ריקל נאנחה עמוקות וקשות. רגשותיהם היו קרועים ובלולים: מצד אחד – הנסיעה לארץ־ישראל פוטרת את בנם־בכורם מחובת הצבא הפולני (“לא הייתי להוט ללכת לצבא; פייטר גדול לא הייתי”, אומר אבות) ומצד שני: הדאגה המכרסמת את הלב לגורל הבן האהוב, האנין והמפונק. אומר אבות: “פתאום הכתר של המשפחה עוזב… הולך לארץ־ישראל… לא ניתנת האפשרות לשמוח בחתונה שלו; ניטל מהם הסיכוי הזה. כל זה אכל אותם. ואילו אני בשלי: אני צריך להיות חופשי מהבית. חופשי לעצמי”.

מאז אותם ימי החגים בתרפ״ה מקננת במשורר אשמה סמויה. מאז הוא מבקש לכפר על איזה חטא שדבק בו; מאז הוא נכסף לאהבה ולרחמים ולסליחה. מספר אבות ישורון בשיר הנ״ל:

יוֹם כִּפּוּר נוֹלַדְתִּי, בְּחִפָּזוֹן יָשַׁבְתִּי בַּסֻכָּה. נָסַעְתִּי עַל סֻכּוֹת, בְּחִפָּזוֹן נָתַתִּי נְשִׁיָקה. מִשִׂמְחַת תּוֹרָה נָסַעְתִּי. ובשיר־פרוזה מאוחר יותר⁹¹ ניתן תיאור ההכנות לפרידה ואי־הוודאות שהיה שרוי בה: “שם בעיר. יום עוזבי אני את עיר אבי אני. כמדומה, יום לאחר החגים. לאחר כל החגים. גמרנו עם החגים. אחי הכין דראמה. אחותי הכינה דראמה. אבי, אמי, אינני יודע. העיר פשוטה לא לעזוב. ואני נוסע. ׳כל שאני נוסע – לארץ ישראל אני נוסע', אמר רבי נחמן. ואני לא יודע. אם לשנים רבות, נסיעה ראשונה אבידה ראשונה. להפוך אבידה למציאה, לא הייתי מגיע”. ובשיר אחר הוא מספר על סל הנצרים שארז בו את חפציו⁹²:

הָיָה לִי סַל נְצָרִים מֵהַבָּיִת, מַה שֶׁנָּתְנוּ לִי לְחַיִים. זֶה הַסַּל זְמַן רַב לִי מוֹלֶדֶת שֶׁמַּחֲזִיקִים בָּה חֻלְצָּה, מִכְנָסַיִם, כְּמוֹ מִטָּה בִּפְנִים. הַסַּל הַזֶּה הָלַךְ אִתָּנוּ כְּאֲרוֹן הַבְּרִית, כְּשֶׁהָיִינוּ פְּלִיטִים בַּמִּלְחָמָה. הַסַּל, אִם אַתָּה בִּפְנִים – אַתָּה מוּגָן. לֹֹא נִשְׁבַּר וְהֶחֱזִיק אֶת הַכֹּל. אֶת הַסַּל הַזֶּה נָתְנוּ לִי לְחַיִים.

ובשיר שכבר הו״וים הולכים ונעלמים ממנו⁹³:

בְּנֵי עִירִי בְּעֶרֶב הַפְּרִידָה, יָדְעֻ: יַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְיִיסַּע. וּלְמָחֲרָת כְּשֶׁקָּמֻ בְּנֵי הַגִּיל מִשְּׁנָתָם, יָדְעֻ: הֻא כְּבָר

נָסַע. – – – תָּמִיד הָיִיתִּי בִּטְרַאנְס מַעֲבָר. תָּמִיד בִּטְרַאנְס. לֹא יָדַעְתִּי, בְּאֹתוֹ בֹּקֶר כְּשֶׁנָסַעְתִּי מֵהַגִּבְעָה

מִקְרַאסְנִיסְטַאוו, נָסְעֻ אִתִּי מְלַוִּים. אֵלֶּה הַקֹּלֹת שֶׁשָׁמַעְתִּי, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי. אֵלֶּה שֶׁאָמְרֻ וְלֹא אָמְרֻ, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה שֶׁאָמַר. אֵלֶּה הַבָּתִּים שֶׁחָלֵפֻ, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה שֶׁחָלְפֻ. אֵלֶּה כְּבִישׁ אַבְנֵי צֻר, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה אַבְנֵי צֻר. דִּבְרֵי הַפְּרִידָה בְּקִצֻר, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה בְּקִצֻר. אֲנִי חֲלִיפָה קְצָרָה קַאסְקֶט עַל הַוְיֶפְּרְזְשׁ, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה עַל הַוְיֶפְּרְזְשׁ. הָעֲגָלָה שֶׁנָסְעָה אִתִּי עָבְרָה אֶת הַנָּהָר, בְּפַעַם הָאַחֲרֹנָה מֵעֵבֶר לַנָּהָר. אֻלַי עֲגָלָה עַל קְפִיציִם. אֻלַי לְהַסְפִּיק לָרַכֶּבֶת. אַךְ לֹא עֶגְלַת אֲסִירִים.

באותו קובץ הוא מוסיף לספר על פרידתו: על סבתא חנה׳לה שברוב צניעותה נמנעה מלהצטרף אל המלווים, אך התייפחה בחשאי כי לבה אמר לה שלא תראה אותו עוד. ואחותו הילדה שאמרה עליו באמצע הפרידה ממנו: הֹלֵךְ לֹא לִהְיֹת⁹⁴.

אומר אבות ישורון בשיחה איתי: "בוקר אחד לקחתָ עגלה על גלגלים גבוהים, עם שני זוגות סוסים ויצאתָ את קרסניסטאוו, למטה, אל תחנת הרכבת, לווארשה או לווינה. ומאז, מהבוקר הזה, לא ראית אותם.

מ־1925 לא ראית את אביך ואת אמך. מאז עד עכשיו. וזה נעשה גרוע ככל שהשנים חולפות. מבוקר עד ערב אתה חולם על זה, אתה הולך לתיאטרון, לקונצרט, ואתה חושב על זה. אתה הולך לבית־שימוש, אתה חושב על זה תמיד, תמיד. אתה עושה פיפי ואתה זוכר את זה. אתה לא משתחרר מזה. כל מה שאתה עושה כאן זה מזכיר את הבית. רק ששם עשית את זה כשאבא ואמא היו שם. ופה אתה עושה אותו דבר עצמו – בלי אבא ואמא. איך אפשר לשאת דבר כזה? הייתי רוצה לדעת אם גם אחרים תקועים בעניין הזה כמוני".

נושא עזיבת ביתו ונטישת הוריו ואחיו חוזר ונשנה בשירתו של אבות ישורון לא דווקא באופן ישיר, אלא גם בעקיפין, באמצעות סמלים, שתחילה אינם מודעים לו, אך הם חודרים להכרתו תוך כדי כתיבת השיר. כאלה הם השירים הרבים המתארים קיני צפרים נטושים והרוסים, בעיקר בספרו “השבר הסורי אפריקני”, אך גם בספריו הבאים, כאשר נטישת ההורים נדמית בשיריו לקן תָּלוּי כְּקָרְבָּן עַל פְּתִיל אֶחָד; לְקֵן בָּטֵל, הוֹלֵך בִּטְלָאִים (בְּתוֹךְ), קֵן שׁוֹטֶה, אֵין לוֹ שִׁמוּשׁ. יוֹנִים אֵינָן רוֹצוֹת בּוֹ. אֲנִי וְאֲחֵרִים אֵינָם רוֹצִים בּוֹ⁹⁵. (גם כאן, יש לשער שהמילים הממוסגרות לאורך כל השיר, הן חומר־הגלם שנשאר מהטיוטה).

מווארשה יצא יחיאל ברכבת לוינה. וינה – העיר האירופית הראשונה והיחידה מחוץ לפולין, שיחיאל פרלמוטר־אבות ישורון ביקר בה אי־פעם. ׳וינה האדומה׳ היתה באותם הימים מרכז הפעילות הציונית וכן היתה מקום מושב הועד הפועל הציוני. עם בואו התייצב יחיאל במשרד הארצישראלי (׳פלשטינא אמט׳) שהיה אמור לארגן את נסיעתו לארץ־ישראל. להתרחק ממרכז העיר לא ניתן לו, כיוון שחייב היה לשמור על קשר יומיומי עם ה׳משרד׳, בכל זאת הספיק לערוך אי־אלו סיורים ברגל ולהתרשם מן הפאר ההאבסבורגי של העיר, על יפי גניה ועל שלל הסגנונות הארכיטקטוניים של בנייניה ההדורים.

הניתוק הפתאומי והדרסטי ממשפחתו החמה, האוהבת והדואגת, מעירו הקטנה, היפה, הנקיה, האינטימית, משפת הוריו ומשפת הארץ שאימצה אותו לטוב ולרע, ניתוק אכזרי זה החל לתת בו את סימניו כבר ברכבת מווארשה לווינה. יצא לו לשבת ברכבת ליד בחור פולני, גוי, שהיה אף הוא בדרכו לווינה. הבדידות, הדחקות, הזרות, ההתרחקות מהמולדת, הגעגועים, קירבו את השניים זה לזה, והבחור הפולני הבליג על דעותיו הקדומות, על רתיעותיו, והחל לשוחח עם שכנו־למסע היהודי – דבר מאוד לא מקובל באותם הימים – על פולין, על ווארשה, על האהבה שהוא רוחש למולדתו. אחר־כך עבר לדבר על נושאים אינטימיים יותר, שפך את לבו לפני חברו־לשעה, שיתפו בפחדיו, בגעגועיו.

בווינה, בכרך הגדול, הסואן, הזר, התעצמה תחושת לבדיותו של יחיאל. היותו לבד־לבד בפעם הראשונה בחייו; ובדידות קשה וטראומאטית זאת, שהחלה לאיים עליו כבר אז, באותה התנתקות פתאומית ממשפחתו, ליוותה את אבות ישורון לאורך כל חייו.

ב־1 באוקטובר 1925 הפליגה האניה האיטלקית ׳ג׳יאניקולו׳⁹⁶, מטרייסט בדרכה לארץ־ישראל, ורב־חובל גרמני־אוסטרי, שעוֹרוֹ בּלוּק משמש, נוהג בה. יחיאל סקר את סביבותיו: היו בקהל תיירים נוצרים, עולי־רגל ואחרים, וכן קבוצות של חלוצים וחלוצות מן ההכשרות של התנועות השונות. הוא לא הכיר נפש חיה ביניהם. אבל כאב הבדידות, הגעגועים לחום אנושי, הבטלה, השעמום, גרמו לו להתקרב מעט אל אחיו־לאניה אלה. גם הרעב הציק לו, שכן זמני האכילה לא תאמו את הרגליו בבית. שם, בבית, הניחוהו לנפשו לישון עד שעה מאוחרת והיה נוהג לקום בהתאם ל׳שעון הביולוגי׳, ואילו באניה, כשאחר לארוחת הבוקר נשאר רעב עד הצהריים, וקרה שגם על ארוחה זו יצא לו לפסוח. למזלו, ריחם עליו משגיח הכשרות היהודי וְחָתַךְ לִי חֲתִיכַת נַקְנִיק וְנָתַן לִי עִם לֶחֶם⁹⁷. לאט־לאט, לאחר גישושים של קירוב לבבות בתוך קהל הנוסעים היהודיים, נתגבשה איזו קבוצה לפעילות ׳תרבותית׳. היות ואחת הנוסעות היתה זמרת – יהודיה מווינה בשם שנאבל האפליך – החליטה הקבוצה היוזמת לקיים קונצרט וקיבלה על כך אישור מרב־החובל. ״הכינונו קונצרט״ – מספר אבות ישורון בשיר⁹⁸ – “היתה אתנו שנאבל האפליך, זמרת יהודיה מווינה. היא שרה אתנו, וקולי שלי עולה על קול שלה, בהרבה. הסתכלה בי במבוכה. עוד חש אני מאז את הבושה, שהתיישנה בינתיים, כיוון שאין להשיבה. ומאז אני למד, שהמלווה, קולו חייב להיות נמוך בהרבה משל הסולן”.

הנוסעים הלא־יהודים ישבו בכסאות־נוח בצוותא עם הקפטן. הם לא אהבו את המהומה הזאת, ועל טענתם כלפי הרעש שמקימים היהודים (“עשינו רעש גדול”, מספר אבות, "כאילו כל העולם שלנו. ארץ־ישראל התחילה בשבילנו כבר באניה״) – השיב להם הקפטן: ׳Sie Werdcn auch ein Konzert haben…׳ (גם אתם רשאים לקיים קונצרט).

אחד הנדרים הראשונים שנדר יחיאל פרלמוטר (הוא נדר – וקיים – יותר מפעם אחת בחייו) היה: לא לחזור עוד לעולם לפולין. זה נוסח הנדר בשיר⁹⁹:

אִם חָזֹרֲ אֲנִי אֶחֱזֹר, אֳנִיָּתֵנוּ שְׁקֹע תִּשְׁקַע. נדר שהוא מעין סגולה שהאניה, אשר טולטלה שלא כדרכה בלב ים לא סוער במיוחד, תחזיק מעמד עד שיגיעו לחוף מבטחים. ואמנם, היתה זו לה הפלגתה האחרונה לפני ששבקה את חייה. ועצם הַעֻבְדָּה, שֶׁהֶעֱבִירָה אוֹתִי מִבַּיִת שָׁם לָאָרֶץ כָּאן נראתה לבחור אחוז־החרדה כנס שאירע לו בזכות נדרו. ואולם בשיר אחר¹⁰⁰, מספר המשורר מפי אחת אֶסְתֵּר גִּיטְל, בַּת עִירוֹ, שאת הנדר נדר באוזניה עוד בערב האחרון שלו בעיירה: בָּאָה אֵלַי, אֶסְתֵּר גִּיטְל, בַּת מִן הָעִיר, וְסִפְּרָה עָלַי מַעֲשֶׂה שֶׁכָּזֹאת: עֶרֶב טִיַלְנוּ בְּעֶרֶב. בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי הַנְּסִיעָה. נִשְׁבַּעְתִּי בִּי אָמַרְתִּי: אִם זוֹ אֳנִיָּתֵנוּ תָּשׂוֹג, אִם סְפִיָנֵתֵנוּ תָּשׁוּב אָחוֹר, שֶׁאֳנִיָּתֵנוּ תִּשְׁקַע. זֹאת הַסִּבָּה שֶׁהֵם לֹא יָדְעוּ — וַאֲנִי לֹא יָדַע. (כלומר: הוריו לא ידעו על נדרו זה, וגם הוא עצמו לא זכרו, אך ייתכן שאי־היענותו לבקשת הוריו לבקרם בפולין ולו רק פעם אחת, למרות הפצרותיה־תחינותיה של אמו – סיבתה בנדר זה.

 

ו: שמש עד קור (ארץ־ישראל)    🔗

ב־14 באוקטובר 1925, תאריך מקודש בחייו של אבות ישורון, בשמחת־תורה תרפ״ה, ירד יחיאל פרלמוטר מן האנייה ׳ג׳יאניקולו׳ אל חוף בת־גלים שבחיפה. נמל חיפה טרם נבנה אז ולא היו מיתקנים לקליטת אניות גדולות בסמוך לרציף. סירות משוטים היו מגיעות מן החוף, מתקרבות לאנייה וספנים ערביים היו תופשים את הנוסעים בזרועותיהם ומורידים אותם לסירות – ואל החוף. כְּשֶׁיָרַדְתִּי מִן הָאֳנִיָּה, וְעָלִיתִי עַל הַחוֹף, קֹר נִתְקַפְתִּי בְּגוִּפי, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה שֶׁמֶש. שֶׁמֶש הִתְהַלַּכְתִּי עַד קֹר. חרדת הבדידות והזרות, חרדת הנעלם שלקראתו הלך נער אגוצנטרי ומפונק זה, שלא ידע טעם בדידות ומחסור מימיו, היא הבאה כאן לידי ביטוי, והקשר בין המציאות שלתוכה נקלע ובין דמיונותיו, היה כקשר שבין החיים לאמנות. בגיל עשרים ושתים לא נמחו עדיין עקבות חלב־האם מעל שפתותיו של הבחור, ומשניתק באכזריות מאמו המקורית, אימץ לעצמו בדמיונו את האנייה, שנותק גם ממנה כהינתקו מאמוֹ:

בָּאתִי גַּם אֲנִי בָּאֳנִיה אֵם, שֶׁמֵּאָז לֹא שָּׁמַעְתִּי

עָלֶיהָ. וְגַם הַיָּם עָשָׂה שֶׁיִּהְיֶה גָּמוּר וְסָגוּר¹⁰¹.

ואולם, בניגוד לאמו הביולוגית, שקנאה לו ושמרה עליו מכל משמר, מקיאה אמו־המאמצת את ולדה מקירבה: “עוד לפני שבלעה אותי כריסה המלאה של ׳ג׳יאניקולו׳, ותקא אותי פה, אל־חוף חיפה”¹⁰². ואילו הספן הערבי שנשאו בזרועותיו מן האניה, מדומה בשיריו לאביו – בשחימות עורו, בשחור עיניו ושערו, בזרועותיו הפתוחות לקבלו במעין חיבוק אבהי, שעה שהוא מגיע לארץ המובטחת לו מאבותיו.

לבדו עלה יחיאל מן הסירה אל החוף. איש לא ציפה לו על הרציף. המטען שהיה עמו באניה כלל מזוודה, וסל נצרים, שבהם ארזה לו אמו דְּבָרִים חַמִים לְאַרְצוֹת חֹם¹⁰³.

בהגיעו לרציף התחיל לחפש את מטענו. את המילה ׳מזוודה׳ לא ידע; שאל אנשים איפה ימצא את ציקלונו. איש לא הבין את המילה ׳ציקלון׳. לא ידעו מה הוא מחפש. עד שהבינו שהוא מחפש מזוודה, התברר לו שהמטען, שהכיל גם עשר חליפות וסמוקינג אחד, הגיע ליפו, ורק שם ניתן לשחררו. אומר אבות¹⁰⁴: “מהבית הבאתי מעט אותיות, ואין די מלים. דיברתי בידיים וברגליים. חשתי וניחשתי, התנפלתי. שודד הייתי כל הגה וכל משב־פה וכל הברה שהתפלטו פה בסביבה. בהול מאוד הייתי, שאם לא כן, אני בחוץ.” ולי סיפר: “הייתי עולה־חדש בודד. לא קיבלתי שום חינוך תנועתי. לא ידעתי התיישבות מהי. שמעתי ׳קיבוץ׳, אבל זה היה כל־כך רחוק ממני! ידעתי ארץ־ישראל – וזה הכל. הייתי אנטיפודה של קיבוץ. בלי מסגרת תנועתית, בלי משפחה, בלי חברים. הרגשתי בדידות גדולה. לבדי. אדם צעיר, בלי השכלה, בלי מודעות. באתי סתם לארץ־ישראל”.

לאחר שעבר חיטוי בקרנטין – ריח הפורמאלין שקידם את פניו שם, המשיך ללוותו עוד כמה ימים – לאחר שעבר בדיקות רפואיות לרוב (“מה הם חשבו, שיש לי עגבת? הייתי בתול!”), יצא ברגל מן הנמל לראות את העיר חיפה. היה זה בעונת הבשלת פרי הצבר. בצידי הדרך גדלו פרא שיחי צבר לרוב והצעיר האירופי המיוזע, המלוכלך, שהשמש האסייתית קופחת על ראשו, נמשך כבחבלי קסם אל הפרי האדמדם־סמוק, הרירי־והמיצי, (“בחוצלארץ, כשהזכירו את טעם הצברה! אתה משוגע על זה! רק תנעץ שיניים – אתה שותה המון מיץ! מותק של מיץ!”) מספר אבות¹⁰⁵: “אני בא לכרם של צברים, תופש את הפרי, ואני מרגיש שאני לא יכול לזוז כבר. כל הקוצים הקוציים, הקוצניים האלה, נדבקים בעד המכנסיים, בעד התחתונים, בעד הבשר, בצוארון, בשערות, כל מקום שאתה נוגע – קוצים. זה נמשך חודשים עד שיצאו הקוצים האלה; התרחצתי, אבל זה לא יצא! וזו פתיחה יפה מאוד לארץ־ישראל”. מאוחר יותר הופנה לוועדה של ההסתדרות (׳הסוכנות היהודית׳ לא הוקמה עדיין) לעשות ממנו מתיישב. אך יחיאל חיפש בני־עיר. מכר ומודע כלשהו. בידו היתה כתובת זמנית של חיים־יהושע, בן עירו שהקדים לבוא ארצה, בנה של פריידה־רישה, חברתה הטובה של אמו. חיים־יהושע היה חבר קבוצה קבלנית בהרצליה. יחיאל, שמצא את עצמו לפתע במעמד של אביון, כמעט ללא פרוטה בכיסו, נסע להרצליה. חיים־יהושע התגורר בצריף גדול עם עוד פועלים שכירים. לצריף הזה הכניסו עוד מיטת ברזל אחת ושם הלינו אותו. מספר מקומות העבודה היה מוגבל ובקושי נמצאו לעולה החדש ימי עבודה מעטים. “בצריפים דווקא לא היה מחסור. קרשים ומסמרים היו. וחול היה. חול הארץ. השירה שלי התחילה ונגמרה אז. מאז אני לא כותב שירים טובים. עם השירים שלי אז הרגשתי משורר. כפות רגלי רשמו את חול הארץ. אמת־לאמיתה. רשמתי את חיי בארץ. מה כתבתי אז? כתבתי יומן. מחברת פשוטה. בלוק קטן. רשמתי למעלה: ׳יום אחד בארץ־ישראל,. עברתי עמוד. ׳יום שני בארץ־ישראל׳. עברתי עמוד. ׳יום שלישי בארץ־ישראל׳ וככה – כמה שבועות – עד שהתעייפתי. אלה היו שירי הטובים ביותר. הם לא נשארו¹⁰⁶ לכתוב שירים אז, בארץ־ישראל?! – בפולין היתה שפת גנבים ביידיש. מין הוטנטוטית. כשהיה גונב סוס, היה שואל את חברו: לאן מותר לסוס להביט? כלומר: לאן מותר למכור את הסוס הגנוב? וחברו היה עונה לו: אסור לו להביט לשם, אסור לו להביט לשם. ככה אני. אסור היה לי להביט לצדדים. ואסור היה לי להביט אחורה לפולין”.

ולמראיין, ששאלו ב־1970 על ימיו הראשונים בארץ, אמר¹⁰⁷: “היינו ילדותיים כל־כך. רציתי להיות ותיק. כל יום היה רכוש. כשפגשתי בנמל אדם שהוא כבר שנה בארץ, זה היה כמו שאתה מדבר היום על אברהם שפירא”.

הפגישה עם הארץ, עם אקלימה, עם המחסור ששרר בה, עם קשיי חייה, הממה צעיר מעודן זה, שבבת־אחת, ללא הכשרה או הדרכה או התנסות כלשהי בחיי עצמאות, נתקל במציאות שכדי להישרד בה דרושים תעצומות גוף ונפש ורצון והחלטה נחושים: עבודה מפרכת – כשנמצאה כזאת – מזון דל, מגורים עלובים, מחלות. יחיאל סבל מחום השמש (שָׁפַכְתִּ עָלַי פַּיְלָה שֶׁמֶשׁ¹⁰⁸), מהברחש, מקוציותו של הצבר, כאמור, שברעבו היה נאלץ לאכלו, מעינויי גוף וממצוקת בדידות.

בזמן היותו בקבוצה הקבלנית בהרצליה, חלה בקדחת טרופית ונלקח לבית־החולים ׳הדסה׳ בתל־אביב. ששים שנה מאוחר יותר, העלה אבות ישורון את זכר ׳הדסה׳ בשיר¹⁰⁹: […] הַדַסָּה תֵּל־אָבִיב. הֶחָצֵר הַגְּדֹלָה וְהַיְדֻּעָה מִשְּׁנֹת הָעֶשְׂרִים, ׳הֲדַסָּה׳ תֵּל־אָבִיב שֶׁמַּכְנִיסיִם לַחֲדַר מִיֻן בִּרְחֹב בַּלְפוּר וּמֹצִיאִים בִּרְחֹב מַזְאֶ״ה, מֵהֶחָצֵר, שֶׁרִצְפָּתָה חֹל תֵּל־אָבִיב מְדֻשְׁדָּשׁ, שֶׁל תֵּל־אָבִיב הַקְּדֻּמָה, שֶׁהָיֻ בָּה צְרִיפִים לְכָלְלֵי מַחֲלֹת: מַלַרְיָה טְרֹפִּיקָה וְטֶרִצְיַאנָה, פַּאפַּאטַאצִ׳י, מַחֲלֹת עֵינַיִם, דִיזִנְטְרִיָה, חֹלִי רְאֹת, מַחֲלֹת עֹר – לְחֹלִים שֶׁבָּאֻ מִשָׁמַיִם נְמֻכִים וְשֶׁמֶשׁ גְּבֹהָה לְשָׁמַיִם גְּבֹהִים וְשֶׁמֶשׁ קְרֹבָה¹¹⁰.

כשהבריא מחוליו חיפש יחיאל עבודה בתל־אביב. אומר אבות¹¹¹: “הארץ היתה זרה לי; יפו היתה זרה לי; האנשים היו זרים; השלטונות הבריטיים, הנוף, הכל היה זר לי. זה לא היה אירופאי, זה מלוכלך, ישן, עתיק מדי בשבילי. מערת המכפלה שלכם, איזה מין חורבה… אחרי אירופה הרעננה, המגדלית, האלגנטית, כרגע ראיתי את וינה!… ואתם כל־כך עתיקים… הרגשתי מחנק. האנגלים עם המכנסיים הקצרים שלהם וגרבי־צמר עד הברכיים… זה מוזר! גבר עם מכנסיים קצרים?! רגליים חשופות?! – הייתי מאוד בודד ורציתי להיות בתל־אביב. תל־אביב היתה קרטונית; עם בתים של קרטון, צבעים של קרטון; עיר של בדידות. הייתי מסתכל: מה קורה לי, מה קורה… באתי כאדם מסתכל, כתייר. בעירי ניבאו לי שאשאר בארץ רק יומיים. אני עד עכשיו לא רגיל לארץ”.

לשכת־העבודה התחשבה אז במבריאים התשושים מקדחת וסיפקה להם עבודה קלה, כגון קיפול ניירות בכריכיה. ואולם היתה זו עבודה זמנית בלבד, ועד מהרה נמצא יחיאל מופקר לשוק־העבודה החופשי, הדליל והפרוע.

בלילות הראשונים שלו בעיר העברית לן באכסניה של עניים, מעין ׳הקדש׳, באחת הסימטאות הצרות של שכונת ׳נוה־שלום׳ שעל גבול יפו. “ימים מרים היו אלה. אני, נכדו של סבי, בעל טחנת קמח מצד אחד; ונכדו של סבי הרבי מנסכיזש מצד שני, שגדלתי בתפנוקים ולא חסר לי דבר, מתגלגל למקום כזה. הייתי מלא בושה. כאילו הוצאתי את הבושה שלי מכל הכיסים”.

היו אלה ימי העליה הרביעית ושנת 1925 היתה שנת המשבר הגדול. ימים אחדים עבד יחיאל בסווארות בנמל יפו. אחר־כך נרשם בלשכה והצטייד בכרטיס של מחוסר־עבודה. בן עיירה סמוכה לקרסניסטאוו עבד כבנאי אצל קבלן בשם בלאייר, והקבלן הסכים שיביא אתו חבר, עולה־חדש, כפועל שחור, תמורת 35 גרוש ליום. היה עליו לסחוב דליים ליציקת הגג ולהעלות לבנים מלמטה למעלה, מלמטה למעלה. יומו הראשון בעבודה פיסית קשה שבר אותו. הוא חש כאבים עזים בגבו ועמוד השדרה שלו נפגע. על אף זאת, בלית ברירה, הוסיף לעבוד בעבודות מזדמנות בבניין. כבר אז התמרד כנגד עבודה שכל־כולה אינה אלא לצורך פרנסה: "בינתיים, שילמתי מזמני, שהוא יחיד ואין בלתו״ – מתאונן המשורר באזני מראיינו¹¹² – לא על הקושי הפיסי הכרוך בעבודתו, כי אם על בזבוז הזמן…

באחד משיריו המאוחרים, שנכתב ב־1987 אחרי שחזר מהלווייתו של אבא קובנר, עוררה בו תמונת חברי הקיבוץ הכורים קבר למשורר המנוח, את זכר הימים ההם, כשחברי קיבוצים עבדו אתו כשכירים בבניין¹¹³.

נראה שהקסם שמהלכים על המשורר – עד היום – שלדי־בתים, בנויים־למחצה או הרוסים־למחצה, מקורו בשנים בהן עבד בבניין (אם כי אין להתעלם גם מההיבט הפסיכולוגי, של תחושת אי־הגמירות, כביכול, או של היעדר ה׳פיניש׳ או ההיקצוע שלו עצמו). כאמור, לא היה יחיאל מוכן לקשיי־העבודה. איש לא סיפר לו מה מצפה לו בארץ. שום הכשרה לא קיבל וחבלי קליטתו היו רצופי סבל והשפלה וגעגועים לביתו בגולה. משעזב את האכסניה־לעניים, לאחר תקופת מגורים קצרה ברחוב מגדל שב׳נוה־צדק׳ עם בן־עיירה סמוכה לזו שלו (שם מִישְׁכֵּן בַּעֲבֻר כִּכַּר לֶחֶם בַּחֲנֻת בִּרְחֹב שַׁבַּזִי את טבעתו מהבית עם אבן הברקת השחורה) – שכרו הוא ועוד חבר, אחד ליברך, חדר בצריף מטויח ברחוב ברנט שב׳נוה־שלום׳, אצל אלמנה ספרדיה. הגב׳ ג׳ויה היתה אשה גבוהה, רזה, שחרחורת וטובת־לב, אם מרובת בנים ובנות שדיברו ביניהם לדינו. הסתודדו על דייריהם האשכנזים בלדינו. “פרנקים אמתיים היו”, אומר אבות ישורון, “טובי־לב, עם אחר לגמרי! ואותנו, האשכנזים, קיבלו בהערצה”. בחפשו בכל אשה את אמו הרחוקה והבלתי־מושגת (מַה שֶּׁהָיָה בְּחוּץ־לָאָרֶץ, נִקְרָא לָזֶה מַאמַאהוּת. אֶצְלִי זִכְרוֹנוֹת.¹¹⁴), היה אסיר תודה על כל גילוי של חמימות ודאגה מצד אשה. כך ניסה להאריך ככל הניתן את מגוריו־בשכירות אצל הגב׳ ג׳ויה ורק משנתפרקה השותפות בינו לבין אותו ליברך, היה נאלץ לחפש לעצמו מגורים חדשים.

מספר אבות¹¹⁵: “רחוב שבזי היה רחוב ששם גרתי באיזה חור. אבל, החיים, הבילוי, המראה החברתי היה להגיע לאלנבי. אלנבי היה הרחוב הגדול שמה, חברי, מחוסרי עבודה, פגשתי אותם שם. ושם אני זוכר, ליל ערב, גשם, לפנות גשם, לא היה חורף דווקא, מין אביב כזה או סוף קיץ, או סוף חורף ואני זוכר את דיזנגוף, את מאיר דיזנגוף, רוכב על סוס. זאת לא אגדה. ידוע שדיזנגוף היה לו סוס. איפה היה לו סוס. היה לו סוס. אבל הוא החזיק סוס בשביל להצטלם.”

פנייתה של הנערה אילי רַינֵר אל המשורר שיספר לה על תל־אביב הקטנה לצורך עבודת־גמר שלה הולידה תאור של שכונת מגוריו הראשונה בעיר זו¹¹⁶. ולמראיינו בשנת 1970 סיפר¹¹⁷: “ואני, בלכתי על המדרכה ברחוב שבזי, שומע את קול המדרכה ברחוב בקראסניסטאוו, את אבי, את אמי, את אחי ואחותי ודודי, וטחנת־המים בכפר וטחנת־הקיטור בעיר, וסבי והיהודים והבגדים והמגדים והדגים וההיינט והמומנט, כל העול־העם הזה על אנוכי, ההולך ברחוב שבזי”.

במשך שלוש השנים הבאות, עד מאורעות 1929, מיטלטל יחיאל פרלמוטר בשכונות השונות של תל־אביב הקטנה – הוא וה״פקלאות״ אשר אתו – כשהוא מחליף מקומות מגורים וחברים־לחדר. מספר אבות ישורון בשיר, שמבנה המשפט שלו, יידי־פולני אופייני¹¹⁸: כְּשֶׁהָיָה לִי לַעֲבֹר. כְּשֶׁהָיָה לִי צָרִיך לְהַחְלִיף אֶת הַצְּרִיף, הֶעֵבַרְתִּי קָדִימָה מְלֵאָה גְּלוָּיה חַמָּה מִטָּה עִם הַשְׂמִיכָה וְעִם הַכַּר הַמְקֻמָּט, הֶעֱבַרְתִּי אֶת הַסַּל מִרְחוֹב מִגְדָּל לִרְחוֹב בּוּגְרַשׁוֹב בָּאֶמְצַע הָרְחוֹב. – הוּא הוּא סל הנצרים שהביא עמו מקרסניסטאוו כשהוא מלא חליפות מחוייטות. ובהיותן זרות לארפנת הארץ ולאקלימה, השליך את כולן בשוק הכרמל והשאיר לעצמו חליפה אחת כזאת טראנטה שאפילו אותה הצליח לאבד, ועוד חליפה שחורה וחגיגית שמסר לגיהוץ, אך לא פדה אותה בגלל חסרון־כיס.

והדלות, המחסור, החלו לתת בו אותותיהם. הבגדים המעטים שהשאיר לעצמו מבין החליפות הרבות שהביא מהבית — נתבלו, ואין ריקל, או כל אשה אחרת לתקנם. ואילו הוא עצמו – שתי ידיים שמאליות לו… "כשהגעתי לארץ פיזרתי הכל. את התחתונים ואת הקוסטיומים ואת העניבות היפות ואת החליפות היפות, את התפארת, הלבושים היפים שלי, גם את הצילומים פיזרתי״. ההיקרעות בין געגועיו התוכפים וגוברים לביתו בפולין ובין עקשנותו – ולאו דווקא מטעמים אידיאולוגיים – להכות שורשים באדמת הארץ שבה נחושה דעתו להיקלט – גרמה לו לכפות על עצמו הדחקה־בכוח של רגשותיו החזקים והמעודנים ביותר, אל מחילות עמוקות ואפלות בנפשו. כך, באופן פרדוקסאלי, על־מנת להשתחרר מעבותות האהבה הדביקה שקשרו אותו אל אמו, אל משפחתו, היה עליו להקשות את לבו, להתכחש לרגשותיו. זאת, כמוצא יחיד לצמיחתו האישית והשירית: הִנַּחְתִּי אֶת אֲבוֹתַי שָׁם תַּחַת עֲצֵי הָעַרְמוֹנִים, עַל מְנָת שֶׁלִי יָנִיחוּ פֹּה. מֵאָז עָבַרְתִּי מִצְּרִיף־לָגוּר אֶחָד לִצְּרִיף־לָגוּר אַחֵר, מִצְּרִיף־לָגוּר אֶחָד לִצְּרִיף־לָגוּר אַחֵר. אֲנִי פָּרוּף פְּרִיפוֹת וְסִכּוֹת בְחֶלְקֵי גּוּף שֶׁל נוֹכְחִים וְנוֹכְחוֹת וְזִכְרוֹנוֹת וְחַי חֲלוֹמוֹת וְחַי כָּפוּל¹¹⁹.

את אהבתו הכואבת, הנואשת, בעיקר לאמו, את געגועיו אל כל המייצג בעיניו את הגנים הגזעיים של משפחת אביו: הקלסתר האשורי, פשטות ההליכות, חכמות דרכיו הכפריות וערמומיותו הטבעית של סבו – את כל אלה הערה יחיאל אל מושא בלתי־צפוי לחלוטין: אל ערביי הארץ. באשה הערבייה שבאוהלי הבדווים גילה את האינסטינקטים האמהיים המחודדים, את קנאות האם לוולדותיה, את יצר ההקרבה שלה, הטבוע בדמה ובמסורתה, את הארוטיות החריפה. ואילו בגבר הערבי גילה את עקבות הדם הקדמוני, הפרימיטיבי, הזורם בעורקיו שלו: החושניות הראשונית, הבוטה, הפרועה, עַיִר־הפרא שבו; שורש־נשמתו של איש־החושים.

מספר אבות ישורון: “זמן קצר מאוד אחרי שבאתי ארצה, טיילתי לבדי בדרך מנזלה ליפו. הלכתי בחולות. הייתי נתון במחשבות. לא מאושרות ביותר. לפתע אני רואה בא לקראתי ערבי ואומר לי: ׳סלאם עליכום׳. היה דומה מאוד לאבי. עיניים שחורות, זקן שחור, עור שחום, פנים עצובים. פעם ראשונה שמעתי את ה׳סלאם עליכום׳. הערבים לא היו בעיני המשך של התנ״ך¹²⁰. באתי לגמרי אחרת. ראיתי דברים לגמרי אחרים. באתי לעולם החדש הזה, והייתי מוקסם ומאוהב. מוקסם ומאוהב בערבי הזה, בקול הערבי הזה, שקורא את הקוראן, הקול הזה של המואזין. לא היה לי אלא מקל ביד. היה יכול הערבי להרוג אותי. כמו פרעוש. נעמדתי, הערבי הוריד את הליחה, פחד. בא מעזה. בשלוש בלילה זה היה. אני נעמדתי במקום. נתתי לו לעבור. כמו אדם שעובר לו הפחד, הוריד את הליחה. ניגשתי לערבי הזה. לא אשכח את זה. הוא פחד. לא אני. הערבי הזה היה בשבילי ארץ־ישראל”. ובראיון עם בתו הלית הוא מספר¹²¹: “כל כך הייתי צמא לשירה של הארץ הזאת, להיות דומה להם, לשירים שנולדו בארץ הזאת. כל־כך קינאתי בתפילה הערבית של המואזין, כל־כך אינטגראלי עם הארץ הזאת, המוזיקה של הערבי, ואני ראיתי אותו בלילה, בשלוש בלילה, עובר לבדו, ערבי על גמל, בין שמיים וארץ בודד הלך ושר תפילה מן הקוראן, והארץ הזאת הקשיבה לו, הקשיבה לו. התמלאתי קנאה”.

סיפור הפגישה של יחיאל עם הערבי על הגמל מופיע בוואריאציות אחדות בראיונות השונים שהעניק המשורר במשך השנים. בראיון ליצחק בצלאל, ב־69׳, אמר: “חיפשתי בארץ משהו יהודי, שאיננו היסטוריה, לא ידעתי כיצד נראה אברהם אבינו או דוד המלך. עיר האבות נדמתה בעיני כמין יפו. עליתי לארץ ברמ״ח אברי, עם מלוא הנשימה החמה של יהדות חיה שבי. והנה הערבי הראשון שפגשתי בארץ עצמה, היה איש עם זקן שחור, שהזכיר לי את אבי. פגשתיו בדרך והוא פנה אלי ב׳סלאם עליכום׳. הוא השליך גשר אל נפשי. היה זה גשר דו־סטרי, הלוך ושוב. מצאתי בו משהו יהודי. הנוף בארץ היה נוף של גמלים וכבשים. כך בתל־אביב, וכך אחר־כך במושבות שבהן הייתי”.

הד לאותה פגישה עם הערבי, אשר הטביעה על המשורר הצעיר את חותמה העמוק, נשמע בשיר שנכתב כעבור חמישים שנה¹²²: “ונסעתי לארץ־ישראל, והלכתי בחולות. והנה, אדם ראשון שבא לקראתי עם ׳סלאם עליכום׳, היה ערבי. עם זקן שחור כאבי. אז עשיתי לי חשבון: מלפני הדורות הרבים יכול להתגלגל אדם כזה. נכון.” לא רק את דמות הוריו השליך המשורר על הערבים; יהודים פולנים שעלו אותו זמן לארץ דמו בעיניו – כאז כן עתה – לבדואים¹²³: הַבֶּדּוּאִים שֶׁבּאוּ מִפּוֹלַנְיָה שֶׁלֹּא כַּמְתֻכְנָן הִתְפַּשְׁטוּ עַל רְחוֹב בַּלְפוּר מוּל אֹהֶל שֶׁם עַכְשָׁו וְעַל הַמִּדְרוֹן מוּל הַשִּׁקְמִים עַכְשָׁו נוֹרְדִיָה. וְהָיוּ בָּאֳהָלִים וְהָיוּ בְּסֻכּוֹת וְהָיוּ בִּצְרִיפִים. אולם ׳אהל שם׳ של תל־אביב הקטנה מעורר בו, איפוא, אסוציאציה עם אהלי הבדואים, והוא מקבל בשיר משמעות סמלית.

מבעלת־ביתו שב’נוה שלום', זו שבמאור־פניה הקלה עליו את דלותו ואת מצוקתו, עבר יחיאל למגורי ארעי ברחוב יצחק אלחנן שבשכונת בְּרֶנֶר, בסמוך לצריפו המפורסם של ברוך אגדתי, ובקרבת־מקום לשכונת ׳מנשיה׳ הערבית (בִּשְׁכוּ׳ בְּרֶנֶר שָׂרַף צְרִיף גַּפְרוּר הַשֶּׁמֶשׁ. כַּדוּר הַשֶּׁמֶש גָּר שָׁם. שְׂכַר דִירָה כִּמְעַט וְלֹא. הָעִקָּר שֶׁגַּרְתִּי.¹²⁴).

באותם ימים הוא מקבל מכתבים מהבית – כל שבועיים מכתב, “כמו שעון”; על־פי־רוב מאמו, אך גם מאביו, מאחיו, מאחותו. ואולם מכתבי התשובה שלו אליהם מתמהמהים. וכי מה יכתוב להם? שהוא עובד – לכשמזדמן – בעבודות שחורות בבניין ושהעבודה מפרכת? שהבדידות והגעגועים אוכלים את לבו? שימים שלמים הוא רעב ללחם, בגדיו בלויים ונעליו מרופטות ומחוררות והוא קושר את סוליותיו הקרועות עם שרוכי נעליו. ואמנם, העלים מהם את האמת על מצב הארץ ועל מצבו האישי. “לא יכולתי לכתוב להם, הייתי אדם הרוס”, הוא אומר. אלא שמכתבי אמו ממשיכים לזעוק אליו בזעקה אחת גדולה: ׳למה אינך כותב?׳ בבקשת רחמים על עצמה, שיחמול על בריאותה, שיתן סימן חיים ולו במכתבים קצרים, אך לעתים קבועות וקרובות. גם אביו מתחנן לפניו שיחוס על אמו ויכתוב. אומר אבות ישורון¹²⁵: “דנתי אותם לפרך של געגועים אין סופיים – – – עם שיודע אני שכתבתי להם רבות, נראה היה לי כאילו לא עניתי להם מעולם – – – התביעה החוזרת שבהם: ענה – לא הרפתה ממני”. ולבתו הלית הוא מספר¹²⁶: “בימי הראשונים בארץ, פעם אחת אני מקבל מכתב ובו שני דולרים. בבית היה מצב של עניות. הם בקושי רב חסכו את הדולרים האלה. או שמישהו כתב להם שאני מחוסר עבודה. אני קיבלתי ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשלוח חזרה אבל פחדתי שזה ישבור אותם. לא שלחתי אבל היו לי ימים ולילות של עינויים, ממש, ולא שלחתי, וכשכתבתי לא כתבתי אפילו אם קיבלתי או לא קיבלתי, שרציתי להעלים אפילו מעצמי, ושלחו לי עוד פעם, ולא דיברתי על זה והם לא שאלו אותי על זה. שום שכר הם לא קיבלו ממני”. וכך הוא מבטא את אשמתו כלפיהם בדרך האירוניה השירית: לְךָ נָתַתָּ אֶרֶץ וּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, לָהֶם נָתַתָּ יִידִּישׁ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ… לֹא בִּקְשׁוּ תְּפִלִּין בְּיִידִּישׁ… רַק לְרֵיחַ שְׁמָנֵיךָ מִנֹּעַר צָבְאוּ לְיַד הַדֹּאַר. אַתָּה צַפּוֹת לְטָבֵי דוֹלַר, הֵם צִפּוּ לְטָבֵי דֹּאַר. לוּקְסוּס מִכְתָּבִים כָּתַבְתָּ, מִלְשֹׁן פַּיְטָנִים־מִתֹאַר, סַגִּי יֹהַר!¹²⁷

באין לו כתובת קבועה, בהיותו מיטלטל בין חדריו השכורים־הזמניים, היה יחיאל מקבל את מכתביו על־פי כתובת ההסתדרות. מספר אבות ישורון¹²⁸: “משבאתי לארץ־ישראל, ביקשתי עבודה ואמרו לי לך להסתדרות. עכשיו כבר אין הסתדרות, יש אגודות מקצועיות, אבל אז ששאלתי, אמרו: הסתדרות. עבודה לא קיבלתי; אבל בבית זה, בחדר קטן, היה יושב איש אחד גידם, פעמיים בשבוע, והיה בורר במהירות בידו האחת השמאלית, כתוכי בתיבת זמרה, מכתבים מהבית, שהיו מתקבלים על־פי כתובת ההסתדרות. אני הייתי חוזר וקורא בהם בכל הזדמנות: במטבח הפועלים ובהפסקות בעבודה. לחברי שתמהו, אמרתי: קיבלתי זה היום ולא הספקתי לקרוא. נהניתי מגעגועי בני הבית, כי הייתי פה לבד. הם הגיעו אלי שנים רבות ונתפזרו דרך נדודי בכל הארץ. אפשר לומר כי זיבלתי את אדמת הארץ במכתבי אמי, ופתאום נפסקו. בבת־אחת. כמו פומפיאה”.

את ברוך אגדתי, חברו־לשכונה, ראה יחיאל פו־למוטר לראשונה בהופעת מחול שלו בפולין. כבר אז הוקסם ממנו. קודם־כל, משמו: בורוך אגדוסי! גם בורוך, וגם אגדוסי!… וכן מסגנון תנועות המחול החסידיות והתימניות שעיצב באמצעותו את דמות החלוץ הארצישראלי. ואולם בארץ התפעל בעיקר מהופעתו האקסטרווגאנטית, כשטייל בסמטאות הצרות של ׳שכונת־ברנר׳ – לבדו או בחברת ידידיו –, בחליפה מחוייטת לפי מיטב האופנה האירופית ומטפחת מקופלת כפרח בדש המיקטורן; במעיל גברדין משובץ וצעיף לצוארו, כובע לבד רך מעוטר בסרט רחב לראשו ומקל רועים בידו. יחיאל ידע להעריך טעם ואיכות בלבוש, אפילו היה בו משום ניקור־עיניים, על רקע דלותם ויחפנותם של חבריו החלוצים. לאמן – כאגדתי – מותר. בנשפים שאירגן אגדתי, נשפי הפורים המפורסמים ונשפי־הילולה אחרים, לא נטל יחיאל חלק. הוא היה זר מדי לסביבתו, אאוטסיידר במלוא מובן המילה. תפקידו בדרמה של הימים ההם, שגיבוריה היו אידיאליסטים־אנרכיסטים, מופקרים־חסרי־כל, שחרתו על דגלם את חרות האדם העובד על רקע המהפכה הלאומית־הציונית, היה משקיף מן הצד. הוא היה מסתכל חד־עין־ואוזן שקולט בחושים חדים להפליא פרטים ופרטי־פרטים של התמונה כולה ומשמרם בזכרונו ומעבדם בדמיונו. האם משום שהוא רואה בכל פעם פרט אחר של התמונה השלמה, נוטה אבות ישורון לומר דבר והיפוכו?

אחד האירועים התרבותיים הראשונים שנכח בהם יחיאל בארץ, היה ׳משפט הדיבוק׳ – משפט ספרותי שנערך על מגרש בית־העם ברחוב בן־יהודה פינת בוגרשוב בתל־אביב, בטרם נבנה עליו הצריף המפורסם, אשר שימש מעין ׳היכל תרבות׳ לבני העיר ולשוחרי תרבותה בשנות השלושים והארבעים. באותם ימים של אביב וקיץ תרפ״ו ניצבה שם במה גדולה בירכתי מגרש רחב־ידיים, מגודר, ובו שורות־שורות של ספסלי־עץ שהוצבו הישר על האדמה החשופה, אדמת חול וזיפזיף, המשך לחולות שפת־הים הסמוך. המשפט, אשר אמר לחרוץ את גזר־דינו – לשבט או לחסד – של המחזה ׳הדיבוק׳, של מחברו ש. אנסקי ושל חברי התא״י (תיאטרון ארץ־ישראלי) אשר השתתפו בהצגתו באותה שנה, (“רצו להזהיר את הערווה שבעם־היהודי, את הערווה שבנו”, אומר אבות ישורון), נערך על־ידי ׳המחלקה לספרות יפה של אגודת הסופרים והספרות העברית׳ במעמד אלפי שומעים, באור לכ״ה סיון ובאור לה׳ תמוז תרפ״ו¹²⁹. בתפקיד הקטגורים במשפט שימשו הסופרים יעקב פיכמן ואליעזר שטיינמן (ועדיהם: יצחק למדן ואברהם שלונסקי), הסניגורים היו המורה ד״ר חיים הררי, המסאי יעקב רבינוביץ וזלמן רובשוב¹³⁰ (ועדיהם: ד״ר מ. בלובשטיין¹³¹ ומ. אלדובי) ועל דוכן השופטים ישבו הסופר אשר ברש (יו״ר), הפובליציסטן ד״ר משה גליקסון, והמשורר יהודה קרני. בשם הנאשמים דיבר השחקן מנחם גנסין.

הנקודה האישית של יחיאל פרלמוטר במשפט זה, שגרמה לו להתרגשות נוסטאלגית, היתה כאשר יהודי, שהזדהה כבן העיירה סרנה (זו הסמוכה לנסכיזש, שהאגדה מספרת כי נכנס בה דיבוק) קרא מן הקהל: ׳אני, בן סרנה, מעיד בזה שאצלנו בעיירה נתגלה בפירוש מקרה של ־דיבוק׳!׳ וכשנשאל אבות ישורון, אם הוא מאמין בתופעה של ׳דיבוק׳, ענה ללא היסוס: “כן!”

אומר אבות: “הלכתי אז לכל אירוע תרבותי בעיר; ראיתי כל מה שהוצג בארץ; לא אכלתי, לא שתיתי, לחפש את ארץ־ישראל החדשה, העברית. הנשמה יצאה אל יצירה עצמית שלנו; האינטימיות הזאת: מצחיק היה. היינו כל־כך יפים אז, עם בית־העם הזה; ריצפה לא היתה לו, יחפים בעצמנו היינו. התמימות הזאת, האהבה העצמית; אביונים, עם חדש. אני, יינגעלע מקרסניסטאוו, טיפש כזה, פתאום יש לי תרבות, שפה, אמונה – משלי. שמחה משלי, תיאטרון משלי; מניין זה מגיע לי, כל־כך הרבה. אוצר כזה שיאהב אותי, שאני אוהב אותו. לא היה אדם מאושר ממני; כל־כך מלא תודה הייתי לעם ישראל שנתן לי את כל זה. פתאום לא היתה לי טיפת קנאה בעם אחר. פתאום יש לי מלך, מלכה, נסיכים אמיתיים; יפהפים, יפהפיות, עברית חדשה, שונה, יפה, אהובה עלינו, גאה, והיא גאה בנו ומאמינה בנו, ושמחה שאנחנו מאמינים בה”.

ב־28־1927, כשהחריף המשבר הכלכלי, נפסקה כליל עבודת הבניין ויחיאל, מובטל בין מובטלים, היה חסר כל אמצעי מחייה. אפילו שני הגרושים, הנחוצים לארוחה הדלה, המוזלת, במטבח הפועלים של חנה מייזל, לא היו מצויים בכיסו. ואולם בקומה השנייה של אותו בית ברחוב גרוזנברג נמצא מרכז הפועל־הצעיר. ובאחד מחדריו היה מועדון, ובו עתונים לכל דיכפין. שם יכול היה יחיאל להיפגש עם בחור זה או אחר מבני עירו ולדפדף – חינם אין כסף – בעתונים היומיים.

יום אחד הקדים יחיאל להגיע לפגישה עם חברו ודלת ה׳מטבח׳ טרם נפתחה לקלוט את הבאים בשעריו – פועלים קשי־יום, בגדיהם מרובבים מן הטיח והסיד הדבוקים בהם – ללגום את מנת המרק היומית, המוזלת, ולקנח בלחם ובתה. בדרכו למועדון עלה באפו ניחוחו הריחני של לחם טרי, לבן, כריח מאפיה בלילה. וברעבונו מזה ימים רבים לא יכול היה להתאפק, ניגש אל אחד השולחנות, טבל פרוסת לחם במעט חרדל ושם בפיו. אחת המגישות שראתה אותו בקלקלתו רמזה לחברתה, וזו הביאה לו צלחת סלט והסתלקה ללא אומר. "לא אשכח להן זאת, לאחיותי הנצחיות הללו. התביישתי נורא, לו היה לי קבר לקבור את עצמי מרוב בושה״ – אמר אבות ישורון.

זכרונותיו מתל־אביב של אותה תקופה צרורים באחד משיריו המאוחרים¹³²:

הֹרִים אֵצֶל הַבָּנִים יָשְׁבֻ בְּנַחֲלַת בִּנְיָמִין בַּגִּנָּה עַל סַפְסָל. עִשְׁנֻ סִיגָרִיָה חֲרִיפָה ׳כַּרְמֶל', — הַשְּׁטִינְקֻבְקָה שֶׁבַּסִּיגָרְיוֹת — כְּדֵי לְהַרְבֹּת בְּשִׂיחָה זֶה עִם זֶה. לְהַקְדִישׁ מְצִיצָה מְהַסִּיגָרְיָה זֶה לָזֶה. סֹף נָתְנֻ הַשְּׁאֵרִית לְמִי שֶׁיֵּשׁ פיִּהָּ צִיגַרְנְשְׁפִּיצְל. הַבָּתִּים מְכֻסִים כַּרְכֻּבִּים וְקֶרָמִיקָה אֹרְיֶנְטַלִית עִם גְּמַלִּים נֹשְׂאֵי תֹּצֶרֶת הָאָרֶץ וְנַעַר הֹלֵךְ בָּם. וְגַם בָּנֻ פָּלָטִין וּפָלָצִין כְּרֹזְנִי פִּילִין – – – אָבִי יָכֹל הָיָה לָבֹא לִבְנֹת פֹּה בַּיִת. זֶה שֶׁאֲנִי עֹבֵד אֶצְלוֹ אֵינֶנֻ אָבִי. בְּכָל זֹאת נִשְׁמְרָה אַחְדֻת הַלֵּב. אִשָׁה קְטַנָּה. תֵּימנָיִהָ קְטַנָּה. עַל עַכֻּזָה הַקָּטָן. בִּרְחֹב קָטָן. יֹשֶׁבֶת.

משכונת־ברנר עבר יחיאל לרחוב בוגרשוב. שוב, עם שותף מזדמן. לרשותם עמד חדר אחד, והול. שם, על הקיר שבהול, תלה את התפילין שלו, “דזבין אבא לבר־מצוה”, שכבר בלאו־הכי יצאו מכלל שימוש. כשהתגורר באותה דירה, קיבל התקף שני של קדחת ונלקח ל׳הדסה׳. כשחזר מבית־החולים מצא את מטלטליו מתגוללים בחצר והתפילין נעלמו: מִשָּׁם לִרְחוֹב בּוּגְרַשּׁוֹב, עִם הַפֶּקְלָאוֹת. שָׁם חָלִיתִי שָׁם תָּלִיתִי אֶת הַתְּפִלִין. מִשָׁם הִשְׁלִיכוּ לִי אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, לִפְנֵי שֶׁעוֹד חָזַרְתִּי מִבֵּיִת חוֹלִים¹³³.

מגוריו הראשונים כשהוא לבדו, ללא שותף, היה חדר קטן בצריף עלוב, בחצר סגורה (על שום לולי־התרנגולות של בעלת־הבית) באחת מסמטאות שוק הכרמל. בשיר פרוזה שנכתב בשנות השבעים¹³⁴, מספר אבות ישורון על כלבלב קטן, ׳חומי׳, שנטפל אליו כשחזר לצריפו זה בשעה מאוחרת בלילה. המשורר אספו אליו: “החדר היה קטן והוא לן למרגלותי. היתה תקופת חוסר עבודה, והוא אכל מה שהיה. כאשר חוזר הייתי, הבחין חומי בצעדי מרחוב רחוק. קם על רגליו, התנפל על הדלת, מקרצף ומגרד ומתלבט ושורט בציפורניו בדלת מבפנים החצר, במאמץ להגיע אל הבריח”. הכלב התחבב עליו, ונפש החיה שציפתה לו בביתו כשחזר משיטוטיו הבטלים בחוצות העיר, היתה לו מקור של נחמה בעוניו ובבדידותו. “חומי נעשה כלב גבוה, עיניו גדולות ועגולות, וצבעו כשמו: חומיות. זנבו עמוק כשבלים. גבו שקדים בתרמילים, בטנו כבוטנים”. אך כיוון שאמצעיו הדלים של יחיאל לא הספיקו כדי להזין כלב גדול כמוהו, והוא הניחו לחטט בערימות האשפה של השוק, ככלב חוצות לכל דבר – פגע הדבר בגאוותו ובנאמנותו של חומי. ויום אחד הוא עזב את בעליו ונעלם. היטב חרה למשורר, והלך לחפש את כלבו בשווקים שביפו, ולא מצאו. לבסוף גילה את חומי בתוך להקת כלבים “עיפה, עדה אילמת ולא נובחת, שהתקבצה מכל עפר ואפר, כלבים שעמדו מלכת. בלי להניד אוזן וזנב, מחכים לקצב”, בפתח אחד האיטליזים שביפו. “פתאום זינק, לא ראיתיו קודם, חומי, מתוך החבורה. כרות הוא מזנבו, זנבו אין עימו, והוא קטן נשאר החצי. חומי בורח, בורח מפני, כסופה ורעם, בורח מפני, כי זנבו אין לו, אזניו אסופות אחורה כסופה ורעם מפני”.

בראשית 1928 פגש יחיאל את אחד האנשים המרתקים שהכיר אי־פעם, שהשפיע עליו חום וחיבה והשכלה, והיה בבחינת מדריך רוחני ורבי וחבר – את פנחס לרר. הידידות ארוכת־השנים ביניהם עברה תהפוכות רבות; היחסים ביניהם היו ונשארו מורכבים ורבי־פנים, אך דומה שחבר כפנחס לרר לא היה ליחיאל פרלמוטר (או לאבות ישורון) לא בנעוריו, לא בבחרותו ואף לא בבגרותו, כשכבר הוכר וכובד כמשורר. מסביר אבות ישורון בשיר־פרוזה¹³⁵: “האור שבחדר המדרגות לא תמיד עומד לנו עד הקומה העליונה, וכן מלמעלה למטה. אז אנו מבקשים ממלוונו: ׳תחזיק לי את האור׳. פירוש הדבר: לשמור עם האצבע על כפתור החשמל, שאם יכבה – ידליק– – – ידיד כזה יש לי מראשית ימי בארץ, המחזיק לי את האור. איני יכול עכשיו שלא לקרוא בשמו: פנחס לרר שמו, יאיר נרו”.

יחיאל היה אז בחור בודד לגמרי. פה ושם סיפקה לו הלשכה יום עבודה. לעתים היה מבקר אצל צוועקין, בן עיירה סמוכה לשלו, עיירה בשם ׳רייויץ׳ – זה שנתן לו את יום העבודה הראשון שלו בארץ, אצל הקבלן בלאייר. צוועקין זה, בַּיוֹם עָבַד בִּמְרִיצָה עַל כְּבִישִׁים. מִטְפַּחַת עָטְפָה רֹאשׁוֹ מִתַּחַת לַכּוֹבַע, מֵהַשֶׁמֶשׁ¹³⁶, ובשבתות ובחגים התפלל בצריף של בית־הכנסת השכונתי ׳אחדות ישראל׳. אשתו של צוועקין, מוצאה היה מהעיר חלם, שהיא אף עירו של פנחס לרר. בביתם של הצוועקינים שבשכונת ׳נורדיה׳, נפגשו יחיאל פרלמוטר ופנחס לרר לראשונה.

לרר, מבוגר מיחיאל בארבע שנים, היה כבר בעל־מקצוע. נגר. הכשיר עצמו לנגרות בבית הספר המקצועי ׳אורט׳ בווארשה והמשיך את לימודיו ב׳אורט׳ בתל־אביב. הוא בא מבית של אוטודידאקטים, חובבי ספרות מושבעים. אחיו, משה לרר, היה אז מזכיר המוסד לחקר לשון יידיש ופרסם מחקרים על ענייני לשון ועל נושאים יהודיים־פולקלוריסטיים. בחליפת המכתבים המתמדת בין שני האחים נידונו בעיות ספרותיות העומדות ברומו של עולם. לרר, איש שיחה מקורי, נלהב, שופע ומרתק, כבש את לבו של יחיאל הצעיר כבר בפגישתם הראשונה. בפעם הראשונה בחייו נתקל באדם כזה, שעניינים שברוח – ספרות בכלל זה – הם בראש מעייניו. כאוטודידאקט לכל דבר, הכיר לרר יצירות מן הקלאסיקה הגרמנית, הרוסית, האנגלית, הסקנדינאבית; התעמק בספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה; התעניין בציור ובפיסול; קרא, בתרגום, מיתוסים אכדיים ושומריים והודיים; ידע תנ״ך; פסוקים מהספרות התלמודית, מהמדרשים, היו שגורים על פיו, וסוגיות של הלכה ואגדה לא היו זרות לו. וכמובן, גילה בקיאות רבה בשפת יידיש ובספרותה. אך גם את ספרות התחיה העברית הוקיר; ואילו הדקדוק העברי ותורת המשקל וההטעמות בפיוט העברי, הילכו עליו קסם. במשך השנים התכתב פנחס לרר עם כמה וכמה סופרים בענייני בלשנות, פאראפסיכולוגיה ועוד. ביניהם: דב סדן (שטוק, באותם הימים), יצחק אפשטיין, אהרן צייטלין, סוצקובר ואחרים. עם כל זאת מסוגל אבות ישורון – שיש לו הערצה לא־מודעת לאקדמאים – לומר, בזקנתו, על לרר: “הוא לא היה משכיל. אף אחד מאתנו לא היה משכיל. זה היה הבלוף שלנו הגדול, הפיקחות היהודית, החן, החום. אף אחד לא למד בבית־ספר מסודר, כל אחד למד ב׳חדר׳. הקומונסנס היהודי, האהבה, חום־הלב, זה היה הכוח שלנו. לרר היה ילד חינני, ילד שובה־לב, כל אחד מאתנו הביע את אהבתו לאבא שלו ולאמא שלו ולעיירה שלו. ההבעה הזאת של האהבה עשתה אותו לילד חינני. זה האוניברסיטאות שלנו וזה הפנים שלנו. היינו נינוחים, נעימים אחד לשני”. עם זאת, מודה אבות, כי לרר גילה לו הרבה דברים בספרות; “הוא ידע יותר ממני. תמיד יחד הלכנו. במשך הזמן התחיל להיות הרבי שלי. רבא דאתרא שלי. הוא איש שיחה מקסים. הוא דיבר אתי על ביאליק בצורה כזאת שאיש לא דיבר אתי על ביאליק – עד היום. אֲנִי וַחֲבִרי לֵרֶר פִּינְחָס הָיִינוּ מְהַלְּכִים עִם עֶרֶב וּמְדַבְּרִים עַל ׳הַבְּרֵכָה׳ של בִּיַאלִיק וְעַל ׳שִׁירֵי הַחֹרֶף׳, מִכֶּרֶךְ הַשִׁירִים שֶׁהֵבִיא מֵהַכְּרַךְ שֶׁלו¹³⁷ֹ. הוּא עורר בי את המודעות של מה שאני יודע. מה שהוא ידע אני לא ידעתי ומה שאני ידעתי – לא ידעתי שאני יודע. נמשכתי אחרי הקסם של האיש הזה. הוא איש קסם. הוא דיבר אתי על בעיות פילוסופיות, על האדם, על הכל”.

ואמנם, הפגישה של יחיאל עם לרר היתה מיפנה בחייו. לפתע נגלה לפניו עולם־ומלואו של חיי רוח, אשר המשורר-לעתיד לא ידע את נפשו מרוב ערגה והשתוקקות אליו, אבל עדיין גישש באפלה כיצד ובאיזה אופן יוכל להשתייך אליו. שכן, אותה תקופה החלה מפעמת בר הרגשה של מעין “שיחה פנימית”, של איזה צורך “להשיח מהלב, עם הלב”; ואולם הרושם שדבק בו עוד מהעיירה, כי שירה היא “משהו בטלני”, עיכב בעדו מלנסות את כוחו בכתיבה. לרר הוקסם מצעיר יפה־תואר זה, (׳משכמו־ומעלה׳) בן־טובים ואיסטניס גמור; מן העברית המגורגרת שבפיו (גם את לרר שידל לגרגר את הרי״ש) – ׳לעגי־מעוג׳ שהעז לעשות מהם נפלאות – משפתו היפה והייחודית, אפילו שהבחור אינו בקי במקורותיה העמוקים, מן המטאמורפוזה שעברה זו בפיו. מספר פנחס לרר: ׳אז, בשנים ההן, קראתי את יעקב וסרמן, והתרשמתי שפרלמוטר הוא כאותו אסופי ב׳קאספר האוזר׳, שראה לראשונה עולם ומלואו, שיצא לראשונה מבור כלא. הוא היה אקסטרווגאנטי, ביזארי, מוזר, נטפל לעברית קשה. הגשתי לו משוררים, כל מיני, רילקה, נפשו נקעה. ביאליק, לא נמשך, לא רצה לשמוע. לא דיבר אליו. אבל כשציטטתי לו מ׳עלילות גילגמש׳ בתרגום טשרניחובסקי, התנפל על זה, גמע כל מילה, ומאוחר יותר כתב שיר, שבו אני מופיע בתור ׳עין גידו', החבר של גילגמש, שהוא בן דמותו של המשורר פרלמוטר׳.

מיום שגילה יחיאל את פנחס לרר, לא מש ממנו. הלך אחריו לנגריה – כשנמצאה ללרר עבודה כנגר – שכיר; ליווהו לחדרו, יחד שוטטו בחוצות העיר הלבנה, וכל מי שפגש יחיאל באותה תקופה התוודע אליו באמצעות לרר. פרט לישראל דיין, בן־דודו של פנחס (׳פינייע׳) שאותו הכיר עוד לפני שלרר הגיע לארץ.

׳הפגישה הראשונה – הראי הראשון של האדם׳, אומר ישראל דיין. ופגישה ראשונה זו בין יחיאל ובינו, הנביטה ידידות בת־שנים ביניהם. היא התקיימה כבר בראשית 1926, בלשכת־העבודה שברחוב נחלת בנימין (כעבור חודשים עברה הלשכה ל׳הבית האדום׳ שברחוב הירקון). ישראל דיין, בחור נמוך־קומה, ראה בתוך קהל האנשים שבאו להחתים כרטיסים של מחוסרי־עבודה, ראש אחד בולט משכמו־ומעלה, ותואר־פניו יפה מאין־כמוהו. ישראל נמשך אחרי האיש, וכשניגש להכירו, נודע לו שמוצאו מקרסניסטאוו, אשר אף היא, כעיירתו של ישראל – במחוז לובלין. בפעם השנייה נפגשו השניים במועדון של ׳אחדות העבודה׳, במרתף ברחוב אלנבי, סמוך לשפת־הים, כשיחיאל בא לשם לחפש איזה שיר בדף הספרותי של ׳הפועל הצעיר׳, והשיחה בין השניים נסבה על רשמי הארץ. ישראל – אז מחוסר עבודה ומחוסר מקצוע, הלך ללמוד הוראה בסמינר בירושלים, וכשהגיע לת״א לחופשות, הצטרף אל פנחס ואל יחיאל בשיטוטיהם הליליים ברחובות העיר הצעירה, הבהירה. ׳יחיאל הכיר כל חצר וכל באר וכל ברז באלנבי ובנחלת־בנימין והסביבה׳ – מספר ישראל – ׳באהבה דיבר על המים הטהורים והרעננים של ארץ־ישראל; בקצף על שפתיו דיבר. בהתלהבות. הכיר את כל הברזים בתל־אביב. מכולם שתה מים׳. הָלַכְתִי בָּךְ הַכֹּל בְּרֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁהַסּוּס אוֹכֵל יָשָּׁר מֵהָאֲדָמָה. לִפְעָמִים אֲנִי מוֹסֵר נֶפֶשׁ בְּעַד כָּל בֶּרֶז שֶׁשָּׁכַחְתָּ פָתוּח¹³⁸ – יפעם הביטוי האמנותי בצד העובדות בשטח.

מספר פנחס לרר: ׳לא היתה אז עבודה, לא היה רמז לעבודה. בימי סגריר הוא הסתופף אז על־ידי, בצילי. אבל אז גם לי לא היתה עבודה. בלילות היינו מסתובבים ברחובות העיר הצעירה. ידי לא זזה מידו; פעם חזרנו מהים בשעות הקטנות של הלילה. היה זה במוצאי־שבת וכל העיר חזרה אז מהים. כולנו היינו רטובים, ראשנו מלא רסיסי טל. שרנו בקול רם, בחורים ובחורות, והרעש היה גדול. כשעברנו ברחוב שיינקין פינת אלנבי יצאה תימניה אחת למרפסת וצעקה: ׳ימח שמכם וזכרכם! מתמזמזים לכם כל הלילה ולא נותנים לישון! אנחנו אנשים עובדים, אנחנו! צריכים לקום בבוקר לעבודה!׳ פרלמוטר שמע ׳מתמזמזים׳ – נו, נו, נשמתו יצאה! ׳מתמזמזים׳! הוא תפש אותי באמצע הרחוב ונשק לי. ׳מתמזמזים׳! זאת לא היתה מילה שכיחה אז, זאת מילה תלמודית, כמובן, אבל אז היא לא היתה עדיין בשימוש יומיומי. התלמוד, הה! האנציקלופדיה בריטניקה שלנו! ליום־הולדת התשעים שלי – ׳בן תשעים לשוח׳, כתוב בפרקי־אבות – רצו לקנות לי עניבה, עט נובע, מויחל, מויחל, רק מסכת־שבת תנו לי, בתרגום שטיינזלץ. פרלמוטר התחיל ללמוד עכשיו תלמוד? – מאוחר מדי! היה בחור טוב, אבל לא למד. הוא פחד מפני השפעה פחד מוות. פחד מפני השפעה של טשרניחובסקי, למשל. היתה לו אימה־של־בהמה. כשביאליק ביקר באמריקה, ב־26', 27׳ זה היה, סיפר איך עמד בפני קהל, עם העיניים הפעורות שלהם, והיתה לו ׳אימה־של־בהמה׳. בבית העם סיפר את זה. פרלמוטר לא היה קרוב כל־כך לביאליק׳.

אומר אבות ישורון: “אגיד לך את האמת. אני לא הערכתי שום שירה עברית. לא אהבתי שום שירה עברית. גם ביאליק לא”. וכלפי זה אומר פנחס לרר: ׳איך אפשר שיאהב את ביאליקי ביאליק מדוד ושקול; פרלמוטר הוא ההיפך מביאליקיזם! מפני זה נתפש לאנשי ׳כתובים׳.׳ ואולם בליל שמחת־תורה, כשהמשורר הדגול היה פותח את דלתות ביתו לפני הציבור הרחב, ובחורים ובחורות היו פורצים שם בריקוד הורה סוער, היה יחיאל, הצופה במחזה מתוך התפעמות, מעיף מבטים אל עבר המשורר הנערץ ותוהה על סוד גדולתו; וכשהוקם אולם ׳אהל שם׳ ב־1929 וביאליק הנחה את ׳עונג שבת', לא הדיר יחיאל את רגליו מאירוע מרכזי זה בחייה התרבותיים השוקקים של העיר (נשמעו בו הרצאות על נושאים תנ״כיים ותלמודיים, הושרו שם ניגונים חסידיים מפי החזן רביץ ומקהלתו) – והוא מספר איך שבת אחת נכנס לאולם בחור עם סיגריה וביאליק, שנהג לפתוח ולנעול את הכנס, שאג לעברו: ׳לזרוק אותו כמו כלב!׳ כך ביאליק, שאבות ישורון מטיל ספק אם היה בכלל אדם מאמין.

באשר ליחסיו עם פנחס לרר, אומר אבות שהם לא היו חד־משמעיים. “לא אהבתי אדנות רוחנית עלי”, אך אין הוא חולק על ההשפעה הגדולה שהיתה ללרר עליו, והואיל וכבר אז התחיל לכתוב שירים, נעשה תלוי יותר ויותר בדעתו עליהם. כאן נעוץ תחילתו של הקונפליקט ביניהם.

מספר אבות ישורון בשיר משנות השבעים המאוחרות¹³⁹:

הָיִיתִי נִכְנָס אֶצְלוֹ בַיוֹם לַעֲבוֹדָה וּמַרְאֵה לוֹ שִׁירִים וְהִקְשִׁיב. וְהִקְצִיעַ בַּמַּקְצֹעַ אֶת הַקֶּרֶשׁ וְהִקְשִׁיב וְהֶחֱטִיב בַּמַּקְצֹע וּבָחַן בְּאֶצְבַּע וְלָשׁוֹן אֶת לַהַב הַסַּכִין וְנָגַע בְּחֶלְקַת הַקֶּרֶשׁ וֲּנָסִרים וְּסָרִטים יָצְאוּ לוֹ לָעוֹלָם כְּמוֹ קֶסֶם.

ופנחס לרר אומר: ׳הוא לא היה מלוטש, לא מחונך, פרא־אדם, לא שלט בעולם רגשותיו. לא החזיק את מוחו. משום כך אולי חיבב אותי. אני כאילו הייתי הנגר, ההיפך ממנו, המקפיד עם עצמו, ושולט ברוחו ויודע לשון הקודש ואוהב דווקא בשירים משקל ושוא־נע וחריזה טובה¹⁴⁰. היה עומד על ידי שעות בנגריה שבשכונת ברנר ומסתכל איך שאני עובד. אמר לי שאני נוגע ומחליק ומסיר ומסלק מן הקרש את הפגום, המקולקל, ונשאר השלם, היפה — כמו אצל מיכלאנג׳לו. אמר שאני מביע רעיון בעץ כמו מיכלאנג׳לו. כן, פרלמוטר, אני ריסנתי אותו שלא במתכוון. היה בחור נחמד, אבל כל השגעונות האלה! א שטיק מישיגינער! לפרלמוטר היתה תאווה חייתית לעברית. האופן שבו הוא משתמש בלשון! יש לו אומץ. מה זה אומץ? – חוצפה! חוצפה של קדושה! לא מפחד ולא מתבייש! אני, בעצם הווייתי, הייתי בולם אותו. היו לו אז חלומות רעים, סיוטים, על גיבן עם חטוטרת, חלומות זוועה!׳.

מוסיף אבות ישורון: “היו לי חלומות נשכחים כאלה, חלומות משתקעים. כולי הייתי הגיבן אז. נכנע, מוכה, עזוב, לא שלם כפי שחלמתי להיות, כפי שהתכוונתי להיות. ראיתי את עצמי קריפל כזה, בעל־מום, הצד הימני שלי חסר היה לי. והרי אדם חי בצד הימני שלו, ישן על צדו הימני, צד ימין זה הבית שלו. ראיתי את עצמי מין קוואזימודו¹⁴¹ כזה, דואלי הייתי, שני אישים בקרבי”.

והמשורר מפנה אותנו לאחד משיריו המוקדמים, בו ניתן ביטוי לאותו מום, שהוא תוצאה של אישיות שאולה, מאומצת, והתכחשות לאישיות המקורית: ה׳אני׳ – ה׳פרסונה׳, וצילו המומי, ה׳מלבדני׳: עֵת עוֹבֵר אַתָּה ברחוב, עֵת עוֹבֵר אַתָּה בָּרְחוֹב, עוֹבֵר בִּבְלִימָה – הַמִּלְבַד־אַתָּה… – – – וְשָׁם הוּא צָג, הוּא זֶה, שֶׁבְּעַד־אֲנִי – עָקְרֶנוּ כְּאֶבֶן אַחַת, עָקְרֶנָּה שֹׁרֶש אַל־יֵחַד וּסְקֹל אֶת הַמִּלְּבַדֵּנִי¹⁴². והוא גם ה׳קריפל׳ הדוסטוייבסקאי, הפסיכופאט מוכה־האל, שטירוף־השירה בוער־כאש בעצמותיו.

בשירו הנ״ל משנות השבעים, מספר אבות ישורון איך הזמין אותו פעם לרר לסעוד עמו ב׳מטבח׳ של חנה מייזל ואיך דווקא אז פרצה מלבו באימפולסיביות ילדותית המחאה על החסר המצטבר שלו בחום, בחיבה, בהערכה, על קיפוח מתמשך, על שיברו המומי של חלום הגדולה שלו; מחאה־זעקה שפרצה מלבו הפצוע, והוסוותה בחמת־זעם, על שקיבל, כביכול, מנת־מזון מוקטנת: הוּא (לרר - א.צ.) הָיָה תָּמִיד עָבַד. וְלֹא תָּמִיד אֲנִי עָבַד. פָּעַם עָבַרְנוּ מִטְבַּח הַפֹּעֲלִים גְרוְּזֶנְבֶּרְג, וְהוּא לָקַח אוֹתִי לֶאֱכֹל. מַזָּל שֶׁלִּי, נָתְנוּ לִי מנָהָ מֻקְטֶנֶת. הִתְרָעַמְתִּי וְרָצִיתִי לִשְׁבֹּר אֶת הַצַּלַּחַת. חֲבֵרִי הִפְסִיק אֹתִי: ׳אֲבָל לֹא נֹתְנִים יוֹתֵר! אֲבָל שְׁמַע! כַּמֶּה שֶׁנֹּתְנִים!׳. תג לאיפיון שלו מאותם ימים: נתח הבשר הזול ביותר ב׳מטבח הפועלים׳ היה אז ביצי פר. ואולם האסוציאציה שהיתה לאיסטניס זה עם אותו ׳אבר עדין׳, פגעה ברגשותיו, ומתוך עקרון סרב לטעום ממנו. עד כדי כך הגיעה הפוריטאניות שלו באותם ימים, שאפילו רמזים לדברים־שבצנעה במקאמות ההיתוליות של ביאליק גרמו לו סלידה.

מספר פנחס לרר: ׳היינו מתהלכים עד שתים־שלוש בלילה; היינו משוחחים. הוא היה קונה תמרים, שק מלא! לחמניות משלשום. אנשים צעירים היינו, דיברנו על החיים, הספרות, בחורות, כוכבים בשמים, מדע, איינשטיין, על הכל. היינו חופשיים כמו ציפורי־דרור… היות ולא אהב את העיון, את החטטנות, היה עומד בנגריה ומקנא בי. נתתי לו לפעמים להחליק את העץ, לעזור בפוליטורה, בעל נפש, הפוילישער הזה. בעל נפש. שיברו אותו, בא מבית כזה, של בעלבתים, אפשר היה לעשות ממנו כלי טוב. הוא לא מפותח, אין לו שליטה על רגשות, אקסמפלר כזה. היה עצלן הקריאה׳.

ובכל זאת: ׳אהבת איתנים היתה לו לאותיות העבריות. איזה אטאוויזם היה בו. לא במובן של שגעון קדומים, מה שנקרא. דווקא במובן הטוב של המילה. כל השגעונות האלה, המניאקאליות… אבל עיון לא אהב. עצלן גדול היה. היה בורר לו כמו תרנגולת מה שהוא צריך לשיריו, מהתנ״ך, מפה ומשם. באופן שלו, הוא יודע תנ״ך. צריך לכבד אותו כדי לדעת מה הוא בורר לעצמו מילים כאלה! איך הוא תופש איזו מילה פה ושם. אני מתפלא שאהבת ארץ־ישראל לא בלעה אותו! הוא היה צריך לי. נהר אחרי; אם אני הייתי צריך לו – ספק… החזקתי אותו במושכות, חזק. אהבתי אותו. אהבתיו כי ידעתיו. יש שיר שכתב עלי שאני מתבייש בו כל חיי. הרבה הבלים. שיר ארוך על פרלמוטר ולרר. אוי ווי, ווי. התביישתי… ככה כותבים? אני אינני יודע מה לעשות בזה. פרוזה הוא כותב יותר יפה מהשירים. יודע לכתוב. יפה. הוא גם פוטוגני קצת. עכשיו מזדקן…׳.

בשירו הנזכר על פנחס לרר, מתאר אבות ישורון¹⁴³:

לֶרֶר פִּנְחָס הָלַך וְשַׂח וְאֲנִי לְצִדּוֹ הַסְכֵּת. עָבַרְנוּ חַצְרוֹת הַבָּתִים, וְהֵדֵי שִׂיחָתֵנוּ הִגִּיעוּ לַחֲצֵרוֹת. מִדֵּי פַּעַם הָיִיתִי סָר לִשְׁתּוֹת מַיִם בֶּחָצֵר, פֶּה אֶל פֶּה מֵהַבְּרָזִים וְשֹׁמֵע מְשְׁחְשְׁלִים מה שדברנו. בָּפִּנָּה עָמְדָה חָבִית מְלֵאָה (רֵיקָה) סִיד, כַּמָּה בּלֹקִים וּמַחֲטֵי קָזוּאַרִינָה עַל הָאָרֶץ. מְאֻחָר בַּלַּיְלָה שְׁמֹת הָרְחֹבֹת מְלַוִים אֹתָנוּ. כְּשֶׁאֵין אִישׁ שֹׁמְעִים רַק אֶת שְׁמוֹת הָרְחֹבֹת. כָּל צָעָד עַל הַשֵּׁם. כָּל צַעַד עַל הַשֵּׁם. כְּשֶׁשָּׁתִיתִי מַיִם בֶּחָצֵר, כְּאִלוּ שָׁתִיתִי מַיִם בַּמִטְבָּח. כְּאִלוּ נִכְנַסְתִּי לַבַּיִת וְלָקַחְתִּי לִי כֹס מַיִם. תֵּל־אָבִיב עִירִי, שָׁתִיתִי מַיִם בֶּחָצֵר. אִלוּ יָדַעְת, כִּי בְּלִי לֶרֶר פִּינְחָס הָעֹלָם אֵינְיָכֹל. תֵּל־אָבִיב עִירִי, שָׁתִיתִי מַיִם בַּחֲצֵרֵךְ, אִלּוּ ידָעַתְּ, אִלּוּ. קַיִץ קַיִץ. אָנִיָה יָם גָּדוֹל. אִישׁ וְחֹל הַחֹף. בָּא, לַיְלָה, שְׁתֶה מַיִם בֶּחָצֵר. אֲנִי. לֶרֶר פִּנְחָס. מְאֻחָר בַּלַּיְלָה. שְׂמֹת הָרְחֹבֹת.

“לרר היה נשמה חצויה”, אומר אבות. “מצד אחד רצה יידיש, חי ביידיש כל ימיו, אהב אותה והעריץ אותה, אבל מצד שני, גם העריץ עברית, והיה מלא קנאה והערצה למה שיש לנו, לאוצרות העבריים שלנו”.

יחיאל ביטא אז רי״ש לשונית ולמשמע המבטא המזרחי, האותנטי, התלבט אם להתאמן ברי״ש גרונית, הוא העלה את הבעייה באוזני חברו. “לרר הסכים שאני אדבר ברי״ש לשונית. ׳וודאי רי״ש לשונית׳, אמר. אבל ה׳וודאי׳־של־הסכמה שלו, היה של ביטול…”.

אחת הנערות שיחיאל, כרווקים־יחפנים אחרים, נתן בה את עינו היתה ׳רחל היפה׳, טייחת מדופלמת, בדומה לאחיותיה למקצוע באותם ימים, שכן מלאכת הטיוח של ׳הבתים הגבוהים׳ בני שתיים־שלוש הקומות היתה ברובה בידי בחורות. על רחל זאת מוסבות השורות: גַּם בְּתֵּל־אָבִיב הָיְתָה אָז בַּּחוּרָה שֶׁשֶּׁמָהּ רָחֵל. קָרְאוּ לָה רָחֵל הַיָּפָה¹⁴⁴.

באותם ימים של חוסר עבודה ותנאי קיום עלובים, התחיל יחיאל, לפתע פתאום, לירוק דם. הלך להיבדק אצל ד״ר שמעון איינהורן, שהיה גם פסיכולוג וסופר, ונהג לפרסם ב׳רשומות׳ של ביאליק.

מספר פנחס לרר: ׳היו אז ימי סגריר ופרלמוטר היה רעב, צמא, קרוע. ראה איינהורן שיש לפניו בחור שלא הרבה מצויים כמותו בשוק. הורה לו לקחת איזו תרופה, משהו, והוא התרפא׳. (האם העטה יחיאל על עצמו את מחלת אביו? שכן, באותם ימים עצמם שהה ברוך פרלמוטר בעיירת המרפא אוֹטבוֹצק שבסביבות וארשה בעקבות השחפת שנתגלתה אצלו). בכל זאת אושפז ב׳הדסה׳ לצורך בדיקות. וכך זכור הדבר בשיר משנות השמונים¹⁴⁵: הָיָה רֹפֵא עֵינַיִם גָּבֹה לְכָל גָּבֹה. וְד״ר בָּרֻכִין, סַבְּרַא בְּמִבְטָא ׳רֵישׁ׳ שֶׁל יְלִיד הָאָרֶץ. — ׳ד״ר בְּרֻכִין, יֵשׁ לִי שַׁחֶפֶת!׳ — ׳לָמָּה לְךָ שַׁחֶפֶת? שְׂפָתֵיךָ אֲדֻמֹת מִדַי בִּשְׁבִיל חֹלֵה שַׁחֶפֶת!׳

את אהבתו לסרטים חייב היה לדכא אז בשל חסרון־כיס, ואולם בזכות כרטיסי־החינם שחילקה ההסתדרות למחוסרי־עבודה, ראה הצגות תיאטרון. כך ראה ב־1927 את ׳היהודי הנצחי׳, ׳הגולם׳ ו׳חלום יעקב׳ ב׳הבימה׳; צפה ב׳נשפי פרץ׳ ובהצגת ׳הדייגים׳ ב׳אהל׳; וכן בהצגות סאטיריות בתיאטרון ׳הקומקום׳, נוסף על כך היה מנוי על החזרות הגנראליות של התזמורת הסימפונית הארצישראלית, שהתקיימו באולם ׳בית־העם׳ בכל יום שלישי, בניצוחו של פורדהאוז בן ציסי. (בֵּית הָעָם בִּרחוב אליעזר בן יהודה בתל אביב עשוי היה ממסגרת קרשים שמהם עשו צריפים. בית העם היה בלי גג ובלי רצפה. הרצפה היא החול שפת הים, הצדפים, הזיפזיף¹⁴⁶). החזרה הגנראלית להופעת הבכורה של הכנר המהולל ישה חפץ לא נכללה בקונצרטים למנויים, ויחיאל, שלא השלים עם כך, גמר אומר להיכנס לאולם בגניבה (׳להתפלח׳) דרך גדר־העץ. הסדרן תפשו, הטיח בו מכת אגרוף וסילקו משם. יחיאל, דמו עלה לראשו. בחור חזק היה. אחרי גמר הקונצרט ארב לסדרן, עקב אחריו כשעבר בשביל צדדי בדרכו לביתו, (״עקב בצד אגודל הלכתי אחריו״ – יאמר) – והנחית עליו מהלומות עזות.

על הפלקאטים המכריזים על הצגות התיאטרון והקולנוע באותם ימים, כותב אבות ישורון בשיר משנות השמונים המוקדמות¹⁴⁷, בתחבירו השירי האופייני, זרוע עיצורים, מחוספס, מגומגם, המרמז על מצבו־של־האדם בדרך התמונה הלוקאלית:

קִירְקְרֶשִׁים. מִגְרָשׁ רֵיק. ’Heaven. Heaven’

קִירְקְרֶשִׁים פְּלַאקַאט. מֹדָעֹת. הַכְרָזֹת.

הַצָּגֹת. קֹלְנֹעַ. תֵּיאַטְרֹן. קֹנְצֶרְטִים.

סְרָטִים. “ד״ר ג׳הן” בְּלֻז. “זְהָבָה עִם שְׁלֹשֶׁת הַדֻּבִּים”.

(– – –) קֻפַּת הַקֹּלְנֹעַ

סְגֻרָה פְּתֻחָה. מְשֻׁכַת הַבַּרְזֶל לַעֲמִידָה לְכַרְטִיסִים

פְּגִיעָה. רֵיקָה. בֹּדְדָה. הַמִּלָּה הָאַחֲרֹנָה שֶׁל

שֵׁם הַהַצָּגָה הָאַחֲרֹנָה תֻּאֲרָה בַּקֶּרַע

שֶׁל הַפְּלַאקַאט הַקָּרֻעַ. כָּל הַטַּעַם שֶׁבַּגְּמָר,

וִיהִי עָצֻב, הָאֲנָשִׁים הֹלְכִים הַבַּיְתָה.

כָּל הַטַּעַם, שֶׁבִּגְמַר הַהַצָּגָה, הָיֻ עֹמְדִים לְהִשָּׁאֵר.

בִּגְמָר הַהַצָגָה הָיֻ הָאֲנָשִׁים

נֹטִים לְהִשָּׁאֵר. בָּחֻץ לֹא מְדָבְּרִים

כָּל כָּךְ הַרְבֶּה אֱמֶת כְּמוֹ שֶׁכָּאן. כָּאן אֹר,

שָׁם חֹשֶׁךְ. כָּאן בֵּין אֲנָשִׁים, שָׁם כָּל אֶחָד הֹלֵךְ.

גם למסיבות פרטיות של ה׳חבר׳ה׳ נקלע מדי פעם, בזכות חברותו עם לרר בעיקר. מספר פנחס לרר: ׳אני זוכר שישב פעם באיזה נשף. בחורים, בחורות, רקדו, פרלמוטר ישב ככה, רגל על רגל, ועישן. באו ומשכו אותו למעגל. בחורות לקחו את לבו. התקרבו אליו. היה יפה־תואר, הצחוק שלו הדהד, כמו צהילה של סוס. שאלו אותו: מה אתה יושב גלמוד? אבל הוא המשיך לשבת ככה, רגל על רגל, להסתיר את מכנסיו הקרועים… בזמן ההוא כתב רומן ביידיש. הראה לי. לא גרסתי. סנטימנטאלי. אפס משהו על איזו משוגעת׳.

בפסח 1928, לאחר פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום שכר הדירה שלו, נאלץ יחיאל לפנות את חדרו שבשוק הכרמל. הוא נותר ללא קורת גג. ביאושו, חכך בדעתו אם להצטרף לקיבוץ. במקום זה הצטרף – ביחד עם חברו פנחס לרר – ל׳הטיול הגדול׳ לים המלח ולואדי קלט, בהדרכת זאב וילנאי. 1500 איש נרשמו לטיול. חצי ארץ־ישראל היהודית של אז, כדברי לרר. בשנות השבעים המוקדמות, העלה אבות ישורון את זכר הטיול הזה בשיר¹⁴⁸, שתיאור הנוף בו, בדרך האנשתו היבשה, החסכונית, הנעדרת סנטימנטאליות, מקרבו אלינו עד כדי אינטימיות, ללא התחכמות אירונית מגבוה:

הִזָּכְרוּ־נָא הִזָּכְרוּ־נָא בַּטִיוּל, הָרִאשׁוֹן לִיְהוּדָה, וַאדִי קֶלְט, שְׁנַת פַּח. עוֹד בַּיִת לֹא הָיָה לַּי בַּבַּיִת. סוּס בּוֹדֵד הָיִיתִי. וִּמִשָּׁם אִמִי כּוֹתֶבֶת: אֵיךְ אֲנִי יְכוֹלָה יוֹמְטִיב לַעֲשׂוֹת. יָצָאתִּי לְטִיוּל. הָאָרֶץ מַזְמִינָה אוֹתִי לְהִתְאָרְחַ. אַף־עַל־פִּי שֶׁיַּדְעָה כִּי מִן הַטִּיוּל אֵין לִי לְאָן לָלֶכֶת. אֲבָל זֶהֶ רֶגַע חֲגִיגִי. אָז לָמָּה נַחְשֹׁב? כִּי אִם אֵלֵךְ שׁוֹנֶה מֵאַיִן יָבוֹא לִי בַּית, יְכוֹלָה הַגְּבֶרֶת לוֹמַר לִי: ׳אֲדוֹנִי, זֶה כְּבָר לֹא׳. אָז כְּבָר הָלַכְתִּי וְסָחַבְתִּי מַיִם מִמֵּימִיָּה אַחֶרֶת. וְלֹא הָלַכְתִּי לְקִבּוּץ.

על אותו טיול מספר פנחס לרר: ׳היה זה יום חמסין כבד, אך מצב הרוח היה מרומם. פרלמוטר צהל משמחה, כאילו יצא מבור כלא, כאילו מי בראשית נשפכו עליו. השתנק, גמע, בלע את הרקיע, שאף מן הרקיע הארצישראלי, החופש של ארץ־ישראל, שאף מן האור, מן האויר הארצישראלי, מלוא ריאותיו. כל־כך התאווה, כל־כך צעק, השתכר מצירופי המילים של העברית, כאילו היה צפון בהן סם חיים, איזה יופי פלאים. שמח על כל הגה, על כל ניב, כאילו היה בהם מרפא לחיים, נשם בצלצולי העברית, כאילו נולד מחדש, וואס העייסט, קולו נשמע כמו ׳קול בריעו׳. נוף ארץ־ישראל, הניגוד הזה עם הגולה, הוא גמע את הפלא הזה, והביע את זה באקספרסיה כזאת, שקינאתי בו, הוא ממש צעק מרוב שמחה, השתנק, גירגר בקולו, היה אז ריק וחסר־כל. ׳גרדום׳. נאמר במדרש רות על אלימלך: ׳וילך איש גרדם׳, והכוונה – חסר־כל. פרלמוטר היה אז חסר מכנסיים, לא עלינו, רעב ללחם, אפילו מים לא היו לו, לקח אצל זה ואצל זה, התיידד עם כולם. היה יפה־תואר, טוב־מזג, מוזר בהליכותיו, היה צריך לדעת איך לאהוב אותו. דיברנו בינינו יידיש. כן, יידיש זה לא רק שפה, זה נפש, זה לב, הלב שלם, אך הפה סגור… צריך לשטוף יפה־יפה את הפה כשמדברים על יידיש; את הקירבה והאהבה שלו ליידיש ירש פרלמוטר ממני, שיננו את המילים האלה של היידיש, ליקקנו ונישקנו את השמות האלה: פשדמיישצ׳ה, ריקלה, לאהטשה, פריידה רישה, ניסן טראך, איצ׳ה סטאליר, אלה שהופיעו יותר מאוחר במאניה כזאת בשירי אבות ישורון. אז גם סיפרתי לו על קלידסה, מחבר האפוסים ההודיים בשפת הסנסקריט. הוא שמע ׳סנסקריט׳ – תיכף נתפש לזה. לא נתן לי מנוחה. המצא לי את קלידסה! הב לי שקונטלא (המחזה של קלידסה –א.צ.) אלה היו תכשיטי הנפש שלו, הוא היה מין שייגעץ, פרא־אדם נחמד! איש יקר מאוד פרלמוטר. הפכפך, משורר בתוך־תוכו, יכול היה להיות משורר. מי יודע אם אמנם הביע את עצמו. הג׳נטלמן הזה, שיש לו דבקות חסידית, חום, הרבה חום. כשהוא נדבק אל מישהו!…׳

ואבות ישורון: "יצאתי לטיול מחוסר־עבודה וכשחזרתי לא ידעתי במה אקנה לי פרוסת לחם. אבל ראינו עולם ומלואו. קסום, קסום. ארץ נפלאה. כל־כך הרבה סלעים יפים. רציתי את הארץ, להגיע לארץ. לעשות ממני למשהו. לעשות חיים״. על הירח בואדי קלט – "הירח כפי שיש לי אותו בזכרון מהטיול הראשון שלי לים המלח״ – על אותו ירח המזכיר לו “את המולד” בעיירתו, והוא אז ילד ״נוגע בפפי שלו כתולש את הרך שלו מהלחם שלו״ – שר אבות ישורון כעבור חמישים שנה, כשיר שסגנונו ודאי אינו רומנטי¹⁴⁹:

שָׁט יָרֵחַ שָׁם הֲכִי גָּדוֹל לָאַדָמָה, עַד אָז לֹא הִצְבִּיעוּ עַל הַפוֹסְפַטִים, וְלֹא הָיוּ סַמִּים וְלֹא הָיָה מָוֶת. דָבָר אֶחָד כֵּןּ: הָיָה לָנוּ פַּח מַיִם. תִּרְאֶה תִּרְאֶה מִן הָעֲרָבָה מִתְרוֹמֵם לְאַט, עוֹבֵר אֶת מַחְסוֹם הָרֶכֶס, עוֹבֵר תַּחַת עָשָׁן תַּחַת עָנָן, עוֹבֵר מִמְּצִיאוּת לִמְצִיאוּת".

בשיר אחר – חֹם וּכִמָּהֹן – משנות השמונים¹⁵⁰, שתחושת הנוף בו חריפה ועזה, מילה־מילה לעצמה, מילה בסלע, חורט המשורר שוב את נוף ים המלח וואדי קלט, בסטקאטו האופייני לשירתו המאוחרת, כשהעדר השורוקים והחולמים מגביר את תחושת החדירה הכוחנית של האמירה ביבושת מדעית כמעט ומרסן את ההפלגות האסוציאטיביות הבלשניות־מיתיות ואת הקביעות המטאפיסות:

נָסַעְתִּי עַל הַבֶּרֶךְ הָעֲגֻלָּה שֶׁל הָאָרֶץ לְיָם הַמְּלַח. הַנֹּף לֹא מְטֻפָּח. פָּתֻחַ. אֶבֶן כְּבֵדָה אַחַת עַל אֶבֶן כְּבֵדָה שְׁנִּיָה מֻנַּחַת פִיזִי כְּמוֹ הָר נֹשֶׂא הָר עַל הָעֹרֶפ. גָּם עָרְפָּה חָזְרָה פֹּה אֶל הָעֹרֶף. הָלַכְתִּי עוֹד בִּשְׁנַת 1928 בְּדֶרֶךְ בְּוַאדִי קֶלְט. לִהְיֹת מִדְבַּר אֲבָנִים — מִדְבַּר יְהֻדָה תָּמִים. הרָיֵ מֹאָב כְּמוֹ כִּכְּרֹת לֶחֶם חֻם.

יחיאל חזר מן ׳הטיול הגדול׳ לים המלח ולא היה לו בית להיכנס אליו, להתקלח, להחליף בגדים, לשתות משהו חם, להניח ראשו על כר. חברים לטיול שמעו על מצבו וסיפרו לו על איזה צריף בשכונת שפירא, בקצה ואדי מוסררה, השייך לשני פועלים אחים, שאחד מהם נשוי וזה עתה נולד לו תינוק. עקב כך עקרה המשפחה כולה מן הצריף והוא נשאר בינתיים ריק. מתאר אבות ישורון בהומור הישרני, היבש, התם כביכול שלו, זה האופייני לשירתו המאוחרת, את מגוריו בצריף זה שבקצה השכונה ״אל אקצה״ (העדר התנועות של השורוקים והחולמים – וגם השמטת הה״א מ׳מוסררה׳, לצורך הדגשת המבטא הערבי של השם – מוסיף כאן להומור תבלין של יובש פסקני)¹⁵¹:

גַּרְתִּי בִּצְרִיף שְׁנֵי אַחִים. הֵם הָיֻ שְׁנֵי אַחִים. וְאֲנִי הַיִיתִי אָח אֶחָד בִּלְבָד. אֲנִי שֹׁמֵעַ אֶת שְׁמִי בַּלֵילֹת. אֶת קֹלִי מִן הַבֶּטֶן. הֵד מִן הַדָּם: ׳חִיל!׳ זֶה הָיָה שְׁכֻנַת שַׁפִּירָא. קְצֵה הַבֹּץ שֶׁל וַאדִי מֻסְרַרַ. סֹף הַפַּנָּסִים. צְרִיף אֶל אַקְצָה. חֹשֶׁךְ. הֵם לֹא הִתְעַנְינֻ בִּי. לֹא גָּר פֹּה. נָתְנֻ לִי לָגֻר בְּחִנָּם.

 

ז: אורינטציה; תחת השרשים (ב’הגנה', מגדיאל)    🔗

ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, עלה יחיאל מצריפו בשכונת שפירא למרכז העיר, ובדרכו ללשכת‑העבודה פגש בחור‑מכר והלה סיפר לו בהתרגשות על מאורעות הדמים שפרצו בירושלים: אספסוף ערבי מוסת נע לעבר השכונות היהודיות שבפרברי העיר כשבידיהם אלות וסכינים ונשמעות גם יריות. הסתבר שאותו בחור היה חבר ה’הגנה' ולרשותו עמדה מכונית. הוא התכוון לעלות בו‑ביום לירושלים לעזרת המגינים, ויחיאל, במצבו אז של אובדן, של יאוש, הביע בהתלהבות את רצונו להצטרף אליו והציע לגייס גם את חברו, בן עיירתו, יהושע פיירשטיין – זה שאירח אותו בפלוגת העבודה בהרצליה כשרק הגיע ארצה – אשר ברשותו P.B. קטן המכיל 6 כדורים. (על טעמים נוספים להתגייסותו ל’הגנה' מעיד המשורר באמצע שנות החמישים¹⁵²: “כשנכנסתי לארגון ה’הגנה' – עשיתי זאת משלושה טעמים. ראשית, אוכל לכתוב על כך במכתבים להורי בפולין; שנית, למען חברי, שיראוני ויאשרוני; שלישית, מצפון רומנטי”).

האימונים מטעם ה’הגנה' התקיימו באולם ‘ועד העיר’ שברחוב הנביאים, וכשנודע שעטרות הותקפה, נשלחו יחיאל ועוד חמישה בחרים לחזק את הכוחות המגינים שם. את המתנדבים חילקו לארבע קבוצות וכל בחור קיבל רובה. יחיאל הוצב באחת הרפתות שבמושב, שהיו בה שתי פרות מבוהלות, שגעייתן משכה את תשומת‑לב היורים. שלושה ימים שמר יחיאל בעטרות. בשיר משנות השבעים המאוחרות, בלשון דיווח סיפורי‑לאקוני, המבליט את הקומי, מוסר אבות ישורון את פרשת התגייסותו להגנת ירושלים במאורעות תרפ"ט¹⁵³:

אָז פָּרְצוּ מְאֹרָעוֹת עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע וְזֶה הֵרִים אֶת הַמֹרַל. אֲנִי מִתֵּל‑אָבִיב חִפַּשְׂתִּי דֶּרֶך לְהִתְנַדֵּב לַהֲגָנָה בִּירוּשָׁלַיִם. בְּוַעַד הָעִיר הָיִינוּ מְסֻגָּרִים וּמִתְאַמְנִים בְּנֶשֶׁק, וּבַחֻץ הִתְרֹצְצוּ תַּחַת צְלִיפַת הַכַּדוּרִים הָעַרְבִיִם, יִצְחָק בֶּן צְבִי עִם רָחֵל יַנָּאִית: ‘אֲבָל אֵיךְ לְשַׁנֹּת אֶת הָאֹרְיֶנְטַצְיָה (= שֶׁל הַפְּקִידוּת הַבְּרִיטִית), אֵיך לְשַׁנֹּת. אֶת הָאֹרְיֶנְטַצְיָה’ אֶת הָאֹרְיֶנְטְטַצְיָה. מִחוּץ לַשַׁעַר עָמַד חַיִּים שִׁיֶד בֶּן עִירִי מִקְרַאסְנִיסְטַאוו עִם אֶקְדֹּחַ בְּגֹדֶל אֵבֶר הַמִּילָה שֶׁל תִּינֹקִים וּבִקֵּשׁ לְהִכָּנֵס. אֲבָל לֹא הֻכְנַס. וַאֲנִי הָלַכְתִּי לְהַתְקָפָה עַל עֲטָרוֹת, וְהָיִיתִי בְּעֶמְדָה בְּרֶפֶת עִם שְׁתֵּי פָּרֹת.

במכתב ששלח יחיאל למשפחתו בעיירה ואשר הובא בחזרה לארץ על‑ידי אשתו, פסיה, כאשר בירה בפולין ב‑1937, מגולל יחיאל את קורותיו בירושלים, באותו קייץ רווי דמים¹⁵⁴:

כשהגעתי לירושלים בשליחות ה’הגנה' ביום שישי, עב שבת, ראיתי לפני תמונה משונה: ירושלים כולה היתה כאילו מתה, אף‑על‑פי שהיריות פסקו. יצאנו מהמכונית, שישה בחורים, ברחוב הנביאים, במרכז הפעילות של ה’הגנה' וחיכינו לאוטו המשא אשר עליו העמסנו את הנשק. עמדנו על המשמר, שהנשק הזה לא יפול לידי המשטרה או לידיים בריטיות אחרות. פתאום, בתוך הדממה המוחלטת, שמענו תקיעת חצוצרה. שאלנו מה זה ואמרו לנו שאלה שומרי‑שבת, המכריזים על שעת נעילת החנויות. אתם תופשים מה זאת אומרת? – בשעה כזאת, שבין שחיטה לשחיטה, כשלא רק אין זכר לחנות פתוחה, גם לנפש חיה אין זכר ברחוב, ברגע כזה, רגע לפני המבול, קוראים שומרי‑שבת אלה לסגור את החנויות!… הייתי עצוב ולחשתי לעצמי: אידיוטים, אידיוטים, האם כדאי ליהרג בגללכם? – בינתיים הגיע אוטו‑המשא שלנו, ועלינו לאולם, להודיע לחברי ‘ההגנה’. כשאני נזכר בתמונה הזאת, של תקיעת‑החצוצרה ערב השחיטה, אני מתאר לעצמי שכבר סופר אי‑שם על הכוהן הגדול שעסק בעבודת‑הקודש ערב חורבן בית‑המקדש, באותו הרגע עצמו שבו נערכה ההתקפה הגורלית על ירושלים. כל אחד מאתנו הוא כוהן, ולעתים גם קורבן. אבל ללכת לקראת השחיטה כצאן לטבח, כאותן כבשים עיוורות מהישוב היהודי בחברון, זה לא צריך להיות האידיאל שלנו. עליכם לדעת, שבמאורעות האחרונים פה השתתף אספסוף ערבי מוסת, רוצחים צמאי‑דם, אך הערבי הפשוט אין לו חפץ בפרעות ובאי‑שקט ואילו היה יותר משכיל, לא היה מניח לאפנדים העשירים, בעלי הכרסים, לעשוק אותו ולהסיתו למהומות. הפועל הערבי, הרועה הערבי, אלה חיים בשלום עם אנשי המושבות והקיבוצים ואלה כן אלה מזמינים איש את רעהו בשמחותיהם. כך גם היחסים בין היהודים לערבים ב’עטרות', לשם נשלחתי על‑ידי ‘ההגנה’. אבל היה גם מקרה אחר. בין היום השלישי ליום הרביעי להיותי בירושלים, היה ליל יריות בלתי פוסקות. למחרת בבוקר, כאשר הכל השתתק, יצאנו, שלושה בחורים, לעמק יהושפט. על‑יד אחד הסלעים היה מונח אדם, כולו שותת דם, ולצדו שתי קופסאות סיגריות ‘מלוקי’. כשהתקרבנו אליו, הפכנו אותו ושאלנו אותו מי הוא, מניין בא, מה קרה לו. בתחילה סירב לדבר, אבל כשהבטחנו לו שנביאו לביתו, כדי שיוכלו לחבוש את פצעיו, סיפר שהוא רועה מכפר ערבי קרוב, שהאדונים (‘חאוואג’ה’) באו לכפר, חילקו לכל אחד שתי קופסאות סיגריות, ופקדו עליהם ללכת לפרוע ביהודים. ‘יש שם הרבה כסף’, נאמר להם. אינני יודע עד כמה אמת היה בדבריו; ייתכן שחשב לקנות אותנו בסיפורו ואז נצילו. אולי רק חלק מן האמת סיפר. אך אני עמדתי והשתוממתי, ראיתי את העלם בן ה‑18‑17, השוכב כאן, בתוך שלולית הדם שלו, זה העלם שחום‑העור, שעכשיו, משאיבד דם כה רב, הפך להיות צהוב‑ירוק, עמדתי והסתכלתי על הפנים הילדותיות האלה עם העיניים השחורות המבוהלות, וחשבתי: ידינו לא שפכו את הדם הזה. אנחנו לא אשמנו ואף אתה לא אשמת. לקחנו אותו עמנו, להגיש לו עזרה ראשונה. כפי הנראה הלכנו מהר מדי, מפני שהוא ביקש: ‘שוויע! שוויע!’ והיה רצון לומר אז לכל אלה החפצים לשפוך דם בעמק יהושפט ובמקומות אחרים בארץ‑ישראל, לומר להם בפירוש: ‘שוויע, שוויע, אחי!’ את האימה התחלתי להרגיש רק כאשר הגעתי לתל‑אביב וחבר שלי, בראותו אותי החל לחבקני ולנשקני. רק אז הבנתי שהייתי באמת בסכנה.

עובדת היותו מסוגל להשתמש בנשק העניקה ליחיאל תחושת כוח ובטחון. את הצורך ביכולת פיזית כזאת, מקביל המשורר – בשירו “פקלאות”¹⁵⁵ – לצורך להבקיע בכוח את השיר מעובריותו:

מִשָּׁם לִירוּשָׁלַיִם. מִשָּׁם לַעֲטָרוֹת. מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע אֲנִי רֹבֶה קַשָּׁת. – – – בַּשִּׁירָה צרִיכִים לָלֶכֶת בְּכֹּח.

יחיאל חזר מירושלים לצריפו בשכונת שפירא בהחלטה נחושה לפרוץ את מעגל הכשפים של חוסר‑המוצא, שבשגרת חיי הדלות והעליבות שהיה נתון בהם. הוא נטל עמו צרור קטן של חפצים אישיים ויצא למושבות השרון לחיפוש עבודה המפרנסת את בעליה וחיים שיש בהם מעט יופי. לפחות יפי‑הטבע. “אני לא ידעתי מה לעשות”, אומר אבות ישורון, “מה אעשה בחיי. הגעתי לידי הכרה שאני מוכרח לעזוב את תל‑אביב ולעבור למושבה. להתניע את התנועה שלי”. ולבתו הלית, בשיחה שלא התפרסמה, הוא מספר: “כשעליתי ארצה והתחלתי ללכת בין המושבות, היה חם מאוד, הייתי לבד מאוד, בודד מאד, לא ידעתי מה, הלכתי עם מכנסיים ארוכים, פתאום הרמתי אותם עד הנה, עד הירך. נדהמתי מעצמי. מה אני עושה? כך בצורה כזאת לחשוף רגל עד כאן? נדהמתי ממה שעשיתי. אמרתי בלבי: איך אתה מתהלך בצורה כזאת שחצנית בארץ‑ישראל! התחלתי לבכות, את יודעת. כיתום התהלכתי. אולי לא בכיתי, אולי נדמה לי שבכיתי. אבל היה לי משבר גדול בעניין זה. אף פעם לא עשיתי לעצמי דבר כזה. בשבילי זה היה בְּרוֹך גדול. בדיוק כפי שהיה לי כשראיתי בפעם הראשונה את הרגליים הלבנות הקטנות של אמי הולכות יחף אחרי העגלה, בדרכי נדודינו במלחמת‑העולם הראשונה, כדי לא להכביד על העגלה” (מעניין שהתואר ‘יחף’ בא בשירו במקום ‘עירום’: “בְּשָׂרָם חַי יָחֵף”¹⁵⁶).

תוך כדי שיטוטיו במושבות השרון, הגיע למגדיאל. “אני בא למגדיאל. זו מושבה קדושה. זו מושבה בתולה ממש. מריה מגדלנה. כתבתי עליה שיר. משכה את תשומת לבי. כולה חול. גבעות לא גבעות, אלא סימני הרוחות שמחליקות ויוצרות גבשושיות חול. אדם הראשון עוד לא היה שם. עוד לא עבר שם”. ובמכתב לחברו פנחס לרר, מעשרה ביולי 1930 הוא מספר:

בבואי למגדיאל הלכתי לבקש לי חדר. נכנסתי לאחת החצרות של משפחה מזרחית. שתי ילדות‑אחיות, כבנות שמונה ועשר, בחול. – לא, אין אצלם חדר (על פני הצעירה השזופים עלה כמעט הצער). יצאתיה, והאיש רם הקומה וזעיר הסנטר שמע מאחורי גבו את הצעירה אל הבכורה: רוצה לגור? אין לו בית? – – – המצאתי בית? – נכנסתי בעבודה. אוהב אותה, אוהב עד כאב. יום‑עבודה – יום גאולה הוא לי, פדיון‑שבוי. אף התמחיתי בה, בעבודה, והיתה זאת שמחה כנה, בשמעי מפי פועל עין‑חרודי אחד, פועל קבוע במקום הזה, זה משנים, באמרו: הטוריה בידך – כקשת בידי הכנר. כה אמר. ואני הלכתי והרהרתי מתוך גאות‑עצבון: ‘שולט בטוריה עד להלל, ידיד‑דמים לה…’ הגוף המעונה עודנו כורע לפעמים, שח לאדמה (לאדמה – ולא לעפר), אך הנפש – זו חוגגת, הפעוטה, סופקת כפיה הקטנות, כיתומה צוהלת, אשר רוח‑חדוה עברתה לפתע ותעוררנה, ותשכיחנה את אסונה לרגע… אך אם תגוז הרוח, אם תגוז? – כאדמה דוממה זו את ידיה, ידי יוסף סוטה תמים, תנעץ, ותגעה: חלציני, אמא – כי שחור החטא!…

על ‘חטא’ זה, שנתייסר בו המשורר, הוא ‘נענש’ בחלומו, עליו הוא מספר במכתבו הנ"ל ללרר:

כך, כך: חלום רע חלם חוני סמבטיוני (הוא האיש!…), חלום נורא‑בלהות: על גדות נהרו שכב ויישן בלילה, והנה שטפוהו, עברוהו, הגלים והציפוהו, ואת הטחנה הרסו, ויעקרו את הגלגל – זה משוש חייו! – והריהו מטלטל על קצה ציר אחד בתוך זעם גלי‑אשמנים, – נבוך, מהומם ואוילי, וקצף‑פרא מזנק מנחיריו המומתות – – היוקם הסכר? – לימיו המטורפים, ללילותיו סגור סגורי השמים, לכר‑ראשו עקוב‑הדמע פתרונים…

האם הוא ‘חטא’ יצריו של עלם בתול זה, המתעוררים בלילה ומשטים בו בדמיונות פרועים, משולחי‑רסן, כאשר אין בכוחו להקים את ה’סכר' המיוחל, לעצור בעדם? מאבקו הנואש ב’חטא' מוצא את ביטויו בדברים שהוא אומר ללרר, באותו מכתב עצמו, על דוסטוייבסקי:

במכתבך הזכרת, כפי שאני זוכר, את דוסטוייבסקי. הנה רבות הדעות עליו הסותרות זו את זו. יורשה נא לי להביע את הרגשתי הברורה והקבועה: דוסטוייבסקי אין להבין – עמו צריך להתייחד, כהתייחד נדון‑למות עם הקטכיזם. אני הנני קורא אותו תמיד בהרגשה של אדם הטובל בים רחב ועמוק, הגלים לופתים אותך, דגדוג אש מקורו באימת‑מות מבעית את חוט‑שדרתך, ואתה נמשך, נמשך, נמשך, הלאה אל המים, והלב פועם, והרגלים מפרפרות, תרות אחרי קרקע – אשר אולי תשיגנה במחיר שקיעתך… יש רגעים ונדמה לי, כי הוא ‘חוד‑חנית ההצלה’, אשר בה הנני עומד להיערף…

ואולם, על השמחה האמיתית שמילאה את לבו בפגישתו הראשונה עם מגדיאל, כאשר כל חושיו נפתחו בבת‑אחת לטבע המקום ולנופו, מספר אבות ישורון בשירו “חמש מגדיאל”, הפותח את ספר שיריו “הומוגרף”. שמחה בראשיתית זאת, מתערבת בשיר בשמחת הפגישה‑מחדש, בקוצר‑רוחו לקראת הפגישה‑מחדש, עם המושבה כעבור יובל שנים, לצורך עשיית סרט. משורות מסוימות בשיר אנו למדים, שתקופה ארוכה ניסה המשורר להדחיק את זכרונותיו הכואבים מתקופת חייו הראשונה בארץ:

חֻמָּשׁ מַגְדִּיאֵל

דַּהֲרִי לְמַטָּרָה נִכְסֶפֶת.

דֶּרֶךְ, שִׁכְבִי לִי.

רֻצִי עִמִּי יַחַד.

אֵימָתַי נַגִּיעַ? הַדֶּרֶךְ

לְהַרְאֹת אֶת עַצְמָהּ

שֶׁאָנֻ נֹסְעִים וְנֹסְעִים.

אַחֲרֵי שֶׁיָּצַאְתִי מֵהַשִׁכֻּנִים

הָעֲיָרֹת הַהַתְחָלֹת. פְּשִׁיטַת

יָד בְּבַקָּשַׁת סִיגָרִיָּה.

אַחֲרֵי שֶׁיָּצַאְתִי מֵהַשִּׁכְחֹנֹת.

אַחֲרֵי שֶׁשָּׁכַחְתִּי מֵהַשִּׁכְחֹנֹת.

אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁלַכְתִּי הַשִּׁכְחֹנֹת.

הַרְחֵק, דֶּרֶך, הַרְנִִינִי.

הַרְחֵק, דֶּרֶך, הַרְנִִינִי.

הַרְחֵק, דֶּרֶך, הַרְנִִינִי.

פָּנְתָה הַדֶּרֶךְ לְמִסְעָף

צְדָדִי בֵּין שְׁתֵּי

אֲדָמֹת עִם גַּבְשֻׁשִׁיֹּת.

גַּבְשֻׁשִׁיֹּת מְמֻלָּאֹת הִפָּצְצֻיֹת

מֵחֲרֻלִּים וּשְׁלָפִים וּמִתְפַּקְּעֹת

מֵחֹל חַמְרָה וּמִשָּׁרָשִׁים.

מְתֻקָּעֹת עִם חֲרֻלִּים

חֹל חַמְרָה וּשְׁלָפִים

אֲדְמוֹת אַבֻּ קִישְׁךְ.

מֵעֹמֶק קַרְקָעִית מַגְדִּיאל

שָׁמַעְתִּי כֶּלֶב צָרֻד

וַאֲנִי עֹד בַּדֶּרֶך.

יְלָדִים יֹשְבִים בַּחֹל.

“אִישׁ רֹצֶה לָגֻר?”

“אֵין לוֹ בַּיִת?”

מן הראוי לשים לב כאן, ללעיסה החוזרת של שמות העצם, המגבירה בקורא את ההנאה מתחושת המגע הפיזי עם העצמים; ואמנם הדימוי הבא, המרמז אף על יחסו למיניות הנשית, מחזק, כהד, את התחושה הנ"ל:

הַדֶּרֶךְ זְרֻעָה רֵיחַ

בֹּשֶׂם בֹּדֵד שֶׁאֵין

אִישׁ לְמִי לְהִדָּבֵק

הַדֶּרֶךְ זְרֻעָה רֵיחַ

נִיטְרָ דֶּה שׁוֹ זֶבֶל, כְּאִשָּׁה

מַחֲזִיקָה אֹכֶל בַּפֶּה.

כֶּלֶב מַגְדִּיאֵלִי נֹבֵחַ.

נָס נָסֹג מֵעַצְמוֹ

וּמִתְחַבֵּא: אֹרֵחַ בָּא.

נַגְּנִינִי, דֶּרֶך, נַגְּנִינִי.

בְּכָל הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה

קֶשֶׁר יָחִיד אֵלַי.

חַיָּב כֶּסֶף לְדוֹיטְשׁ.

בְּעַד אֲרֻחֹת וְהַצְּרִיף.

פַּרְדֵּס שִׁיפֶּר בַּנְקְרֹט.

דויטש זה, המוזכר בשיר, אב למשפחה מרובת‑ילדים, היה מן הפרסדנים הקטנים. אך בבעלותו היה צריף גדול והוא נהג להשכיר חדרים עם ארוחות לפועלים. יחיאל, שהתגורר אף הוא זמן‑מה בצריפו של דויטש קיבל כאחרים, ארוחות ‘על חשבון’, עד שירווח לו, אך עד יומו האחרון לא פרע את חובו לדויטש…

בסדרת קטעי‑השיר הדיווחיים‑הסטנוגרפיים, עם הטעם המיוחד של מילות‑היידיש והשמות הערביים השזורים בהם, אלה המתייחסים לתקופת‑מגדיאל שלו, מעלה אבות ישורון אפיזודה זו¹⁵⁷:

לֹא הָיָה לִי אֵיפֹה לִישֹׁן. אָז אִישׁ אֶחָד בְּמַגְדִיאֵל נָתַן בְּיָדִי שִׁילִינְג, מַבְכִּירָה שֶׁלּוֹ לְהֹבִיל לְהַרְבָּעָה בְּאַבֻּ קִישְׁךְ¹⁵⁸. הָיָה זֶה הֶאוֹקְסְנְשׁוַאנְץ. זְנַב הַפָּר הַמַּגְעִיל. בָּרחָה מִמֵּנִּי הַפָּרָה. וְלֹא הָיָה לִי הַשִּׁילִינְג.

ואנו נזכרים בקטע משיר אחר, מוקדם יותר¹⁵⁹, בו מגלה לנו המשורר את שמו של בעל המבכירה – איכר בשם ביאליק. מן הקטע ההוא מסתבר לנו גם שהפרה נחלצה מאחיזת‑החבל של יחיאל ו“דָּהֲרָה לְבַדָּה אֶל הַשּׁוֹר”.

בין העבודות המזדמנות, החד‑פעמיות, הביזאריות, שנפלו בחלקו של יחיאל במגדיאל היתה גם עבודת הקברנות. בשירו “פקלאות”¹⁶⁰, המגולל את דרך נדודיו בארץ‑ישראל עד הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בשכונת שפאק, כותב אבות ישורון: מִשָּׁם לְמַגְדִּיאֵל. לָאָדוֹן ווֹלוֹדיָה. לִכְרוֹת קֱבֱר לְאַבָּא שֶׁלּוֹ. חָצַבְנוּ נַזַּאז אֲנִי וְלִיפְשִׁיץ¹⁶¹. בָּא ווֹלוֹדְקָא בָּא: אָבִיו לֹא בָּא. (ראוי לשים לב לשורה האחרונה, המקוננת על אביו של וולודיה: אבוי לו, שכבר לא בא יותר בין החיים…). “אדון וולודיה” זה, אשר לו ולשותפו שיפר היה פרדס קטן – לכל איכרי מגדיאל היו אז חלקות קטנות, בנות עשרה‑עשרים דונם – העסיק את יחיאל ואת ליובה חברו בניכוש יבלית שפשתה בין שורשי עצי‑ההדר, אלא שהשותפים פשטו את הרגל, ויחיאל וחברו פוטרו.

מעבידו הראשון של יחיאל כפועל קבוע במגדיאל, היה הפרדסן רחמים אסיאו, מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁ לְצִיֹּנִים בְּסֹפִיָה. כבעל גינונים עירוניים מזרח‑אירופיים, נהג בדרך‑ארץ כלפי פועליו. אבות ישורון מתאר בשיר¹⁶² שכאשר עברו הפועלים על יד גדר ביתו של מר רחמים אסיאו, לָשִׁים אֶת הַטֻּרִיָּה. מָקֹם לָשִׁים קְצָת לֶחֶם וְשַׂכִּין, היה הוא עֹמֵד חֻצִי גֻּפוֹ הָעֶלְיוֹן מִחֻץ לַגָּדֵר, עֹמֵד בְּשַּׁעַר הַפִּשְׁפָּשׁ של הַבַּיִת מִבְּלֹקִים – – – צִנֹּרֹת מַיִם דַּקִּים מֻנָּחִים עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח, כְּרַגְלַיִם בְּחֹל הָלְכֻ בַּמִּסְתָּרִים – – – וּמַר אֹסיאוֹ הֶחֱוָה קִדָּה. קָדָה קָדָה. יחיאל לן אז בחדר‑הבאר של הפרדס. אחרי ‘פרדס אסיאו’ נשכר לעבודה ב’פרדס שיפר' שב’בחריה' הרחוקה מרחק של ארבעה ק"מ ממגדיאל. אז שכר חדר בצריפו של דויטש.

אחרי ימי הבטלה הכפויה בעיר – או, במקרה הטוב, ימי עבודה מפרכת של סבלות בבניין – היטיב אויר הכפר עם יחיאל ועורר בו גל של נוסטאלגיה לימי ילדותו המאושרים בכפר הפולני. עבודת‑האדמה חוללה נפלאות במצב‑רוחו של המשורר, והוא נצמד אליה והתרפק עליה במלוא חושיו, וניחוחה עולה ברבים משיריו. רֹב הָאֲדָמָה מֵכִיל אֱת אַדְמַת מַגְדִיאֵל – נאמר בשיר משנות השישים המאוחרות¹⁶³. וּבָהּ שָׁרָשִׁים שֶׁל לימוֹן וְשָׁרָשִׁים שֶׁל בְּרוֹשׁ וְשָׁרָשִׁים שֶׁל חֻשְׁחַשׁ וְשָׁרָשִׁים שֶׁל שַׁמּוּטי. מקטע של שיר בו מוזכר ‘פרדס שיפר’¹⁶⁴, נוכל ללמוד על יחסו המטאפיסי של המשורר לדומם. ובמקרה זה, באורח פרדוקסאלי, מתייחס המזלג אל המשורר, כאילו הוא‑הוא הדומם:

בְּצֵאתִי לִפְתֹּחַ בֹּרֹת לִנְטִיעָה פַּרְדֵּס שִׁיפֶּר בְּבַּחַרִיֶּה אַרְבָּעָה קִילֹמֶטֶר מִמַּגְדִּיאֵל, לָבַשְׁתִּי בֹּקֶר בֹּקֶר מִכְנְסֵי חַאקִי נְקִיִּים מַעֲשֵׂה יָדַי כִּבַּסְתִּי, תַּחַת הַבֶּרֶז בַּחֻץ לְיַד הַצְּרִיף שֶׁל דּוֹיְטְשׁ, שֶׁבְּתִיל. וְעָשִׁיתִי חֲבִיטָה בְּשֶׁמֶן עַל מַחֲבַת בְּחִפָּזֹן וְנִשְׁמַט הַמַּזְלֵג וְעָשָׂה שְׁפְּרִיץ עַל הַמִּכְנְסַיִם. וְכָך הָיָה שֶׁהַמַּזְלֵג נָפַל תָּמִיד וְעָשָׂה שְׁפַטײם שֶׁל שֶׁמֶן. יֹם אֶחָד שָׁאַלְתִּי מַה זּוּ שֶׁהַמַּזְלֵג חָדַל לִנְפֹּול? הֵבַנְתִּי שֶׁהַמַּזְלֵג עָשָׂה שְׁמִינִיוֹת בָּאֲוִיר כְּדֵי עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לִשְׂפָתוֹ הַנֹּפֶלֶת שֶׁל הַמַּזְלֵג, לַעֲשׁוֹת הַכָּרָה כְּאִלֻּ הָיִיתִי חֹמֶר דֹּמֵם¹⁶⁵.

בחמישה‑עשר שירים מתקופות שונות מזכיר אבות ישורון את מגדיאל. באחד משיריו משנות השבעים המאוחרות מספר המשורר איך, בבואו למגדיאל, בכה מתענוג כששמע מן הגרמופון שבחנותו של אחד ‘זמיר’ את שיר‑העם החביב ‘דער פאסטעכל’. מיד נזכר בחייט‑הנשים מקרסניסטאוו, אשר שיר זה עצמו בקע מן הגרמופון שלו. הוא הציבו בחלון הקומה השניה של ביתו שבמכרז העיירה ואת הרמקול בצורת חצוצרה כיוון ישר לגן‑העיר. והנה, בשיר משנות השמונים המוקדמות, שנושאו הוא העלמותו של הילד אורון ירדן ז"ל והחיפושים אחריו¹⁶⁶, מגדיאל מייצגת בתחושתו את “השרשים”, את החיק האימהי החם, את האינטימיות (השם מגדיאל מעורר במשורר, בשיר אחר באותו הקובץ, את האסוציאציה עם מרים המגדלית¹⁶⁷), את הקצב האידיאלי של מחזור‑הטבע ומחזור‑הזמן:

בֶּעָבָר יָשַׁבְתִּי בְּמָקֹם קָטָן, מַגְדִּיאֵל, שָׁם שָׁתְלֻ עַד שָׁלֹש שְָנִים מִן הַמַּנְבִּיטָה. אַרְבַּע שָׁנִים מִן הַהַרְכָּבָה. שֶׁבַע שָׁנִים עַד פְּרִי הִשַּׁאמֻטִי. וַאֲנִי הִתְיַשְַׁבְתִּי תַּחַת הַחַמִּים הַחֲשָׁאִיִּים הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הַבְּרֹשִים לַעֲקֹר יַבְּלִית, וְהַיַּבְּלִית הִיא כְּמוֹ תֹלַעַת, כָּל הַשָּׁבֻעַ. וּבְמֹצָאֵי שַׁבָּת הָלַכְנֻ, אֲנִי וְלֹבָה, לַקֹּלְנֹעַ בִּכְפָר סַבָּא. שָׁם רָאִינֻ סֶרֶט עִם זַ’נֶט מֶקְדוֹנַלְד שָׁרָה. וְהָיִינֻ כָּל הַשָּׁבֻעַ מְשֹחֲחִים בְּזַ’נֶט וּבַסֶּרֶט וַאֲנַחְנֻ בְּמָקוֹם קָטָן תַּחַת הַשָּׁרָשִׁים, מְבֻדָּדִים מֵהָעֹלָם, בְּמֹשָׁבָה אַחַת, בְּקֹלְנֹעַ אֶחָד, בְּהַצָּגָה אַחַת, בְּעֶרֶב אֶחָד, בְּשָׁבֻעַ אֶחָד. בּסֶרֶט אֶחָד.

האסוציאציה הקושרת את מגדיאל עם האמא, עם הרחם והשד, קיימת אפילו שעה שהמשורר מתאר, בשיחה, בזקנתו, את ‘תקופת מגדיאל’ של נעוריו. על הפרדסן ליבר, למשל, יאמר שהיה “מין תינוק מגודל כזה” ויוסיף: “כל עם ישראל הוא תינוקי. עדיין קשור בשד של האמא שלו”. כשנפגש עם חברי מועצת המושבה בשנות השמונים¹⁶⁸, והזכיר להם שעבד בפרדס ליבר, התעוררו הכול והחלו לספר סיפורים מופלאים על בטלנותו של ליבר ועל שלומיאליותו. סיפרו, למשל, שלא ידע לחרוש, וכשהיטה את ידית המחרשה, נכנס עם הלהב ישר לתוך קיר בית חותנו של אחד מחברי המועצה הנוכחית. (ליבר זה פשט לבסוף את הרגל ולא היה לו ממה לשלם לפועליו. אי‑לכך, לא יכלו הפועלים לפרוע את חובם לדויטש, שבצריפו שכרו חדר עם ארוחות). אחר משנות השמונים, “הצפרים וההתישבת”¹⁶⁹, מקביל המשורר את תחושת החופש של הצפורים המרננות, המסתפקות‑במועט, לתחושת החופש שלו עצמו באותם ימים, למרות הסתפקותו אז במועט שבמועט:

אֶפְשָׁר אֻלַי מִפְּנֵי שֶׁלַּמַּחְרֵשָׁה שְׁתְֵי כְּנָפַיִם וְלַצִּפֳּרִים שְׁתֵּי כְּנָפַיִם. אֵלֶּה חֹרְשֹׁת בָּאֲדָמָה וְאֵלֶּה חֹרְשֹׁת בָּאֲוִיר. בִשְּעֵה שֶׁאֲנַחְנֲ הָיִינֻ עֲסֻקִים בַּעֲבֹדֹת חַקְלָאֻת וּבַעֲבֹדֹת סְבִיב הַבִּנְיָנִים וְעַל יַד מַחֲרֵשָׁה וְעַל יַד כָּל טֻרִיָּה עָפָר, הָיֻ צִפֳּרִים בָּאֹת תָּמִיד וּמִתְּיַצְּבֹת לְיַד בֹּרֹת הַנְטִיעָה וּבֹרֹת הַהַשְׁקָיָה, וּמִכָּל רֶגֶב אֲדָמָה שֶׁהַטֻּרִיָּה פָּתְחָה, מִתַּחַת שִׁנֵּי הַסְּקְיַיפֶּרִים וְסַכִּינֵי הַמַּחֲרֵשָׁה חָטְפֻ אֵיזֶה גַּרְגִּיר. אֵיזֶה מַשֻּׁה אֶפסֶ. עֶפעֶּס אַ גּאָרְנִישְׁטְ, דְּבַר מָה, כְּלֻם, אַפְסִי, שֶׁהָיָה טָמֻן, אֵיזֶה זֵרְעֹן. וְלֹא הִפְרִיעַ לָהֶן נְקִישֹׁת הַשַׁרְשָרֹת. וְלֹא הִפְחִיד אֹתָן שְׁרִיקַת הַשֹּׁט עַל הַפִּרְדֹּת. וְלֹא הִרְחִיק חֲרִיקֹת הַסְּקְרַיּיפֶּרִים.

עם כל שכרונו מן הטבע, מן האדמה, חי יחיאל במגדיאל בבדידות גדולה, ללא חברים, ללא חברות. “אני חיה של משפחה”, אומר היום אבות ישורון. “לא ידעתי אז”. האיכרים, רובם התגוררו בתל‑אביב. עבדו בפרדסיהם בימות השבוע ובשבתות ובחגים בילו עם משפחותיהם בעיר. כך שאפילו זקנים וילדים לא נראו במושבה, שלא לדבר על נשים צעירות. הסרטים שראה יחיאל ביחד עם חברו ליובה בכל מוצאי‑שבת בקולנוע של כפר‑סבא – היה הבילוי היחיד שלהם. הרבה סיפורים יש לאבות על מגדיאל. הוא נזכר ביהודי מאיטליה בשם ספניולטו ולו שבע בנות ובן אחד, לכולם שמות תנכיי"ם יוצאי‑דופן. ספניולטו היה מטייל בחולות המושבה לבוש בפראק שחור עם עניבה לבנה. היה לו פרדס קטן בן עשרה דונם. והנה, יום אחד, כמה שנים לאחר ההרכבה, כשהעצים כבר גדלו והניבו פירות, נתגלתה בליטה בברך אחד מהם, ובבליטה פשה ריקבון. לילה אחד כרעו‑נפלו כל העצים בפרדסו של ספניולטו. היה זה מאורע בלתי‑נשכח במגדיאל. נזכר אבות ישורון: “טרגדיה! ממש בכיתי. הרי גידלתי עצים אלה, השקיתי אותם, עדרתי, אהבנו את מגדיאל בתוך רעבוננו. היא עצמה היתה רעבה, גבעת החול הזאת. היו בה אנשים פשוטים, טובים, מחלת העצים היתה לכולם טרגדיה ממש. כאילו משפחתי שלי חלתה”.

הווי העבודה בפרדסי מגדיאל, תחושת האחווה והעזרה ההדדית בין האיכרים (מקרה מחלת העצים הנ"ל בפרדסו של ספניולטו) אלה הנם נושא שירו משנות השמונים המוקדמות¹⁷⁰, כאשר התיאור המפורט והמדוקדק של העץ החולה משרה על השיר אוירה של פואימה אידילית; ואילו רצף שמות הפרדסנים מוסיף לשיר תבלין של פזמון עממי. כך, היעדר הקובוץ והחולם‑מלא תורם לשיר נופך של גחמה ואקסטרווגאנצה, אך גם של גרוטסקה. והשיר מסתיים באפיזודה פוליטית‑מפלגתית, כביכול, אם מוסר‑השכל פרולטארי אירוני, ברוח פיקארסקית:

בָּעֶרֶב בָּא דָּוִד בֶּן גּוּרְיֹון לְבֵית הַמֹּעֵצָה הַמְּקֹמִית מַגְדִּיאֵל בִּשְׁביל יְסֻּדָה בְּכֹרָה שֶׁל לִשְׁכַּת עֲבֹדָה מּשָֻתֶּפֶת לְפֹעֲלִים וְאִכָּרִים. אֲנַחְנֻ (הַפֹּעֲלִים) עָמַדְנֻ בַּחַלֹּן. בֶּן גּוּרְיוֹן יָצָא וְאָמַר לֹא נָאֶה לַעֲמֹד. אֲבָל אֲנַחְנוּ עָמַדְנֻ וְרָאִינֻ.

באוסף הטיפוסים שהיו במגדיאל באותם ימים היה גם פרדסן זעיר מהודו, מחסידי קרישנאמורטי, שהתגורר במושבה עם בתו, “נערה טהורה ובתולית,” לפי תיאורו של אבות.

מכתב שקיבל יחיאל מחברו פנחס לרר בהיותו במגדיאל עודדו במידה כזאת, שגם כעבור שישים שנה הוא מדבר עליו בהתרגשות גדולה: “זו תעודה אנושית, יפה, עמוקה, מכתב – ביידיש – של עידוד, של אהבה, של חבר טוב. מכתב שהוא למעלה משיר. זעזע את כל נפשי, המכתב הזה. מאדם שלא מילא תפקיד של משורר, אך מעלתו היתה אף גדולה ממעלת משורר. המכתב היה כתוב בעפרון שחור ורוב הכתוב בו נמחק עם הזמן. חבל. כתב‑ידו של לרר היה אלוהי, כל‑כך יפה!”

באחד ממכתביו באותם הימים דחק בו לרר לנסוע לפולין כדי לבקר את משפחתו הדואגת והמתגעגעת אליו. מכתביה קורעי‑הלב, שותתי‑הדם, של האם ריקל – שהגיעו אליו מדי שבועיים – היו רצופים יסורי‑געגועים לבנה‑בכורה האהוב, וייחולים למכתבים ממנו, שהתמהמהו שבועות רבים. בדאגתה הנצחית לשלומו – הזכירה לו את הבטחתו, כשנפרד ממנה, לחזור להתראות עם המשפחה לפני שתעבורנה שנתיים לכל היותר. נראה שזמן‑מה שקל, אמנם, יחיאל את רעיון הביקור בפולין (הוצאות ההפלגה היו אמורות להיות, כמובן, על המשפחה), אך לבסוף השיב ללרר במכתב ממגדיאל: “בעניין הנסיעה. ‘החלטתי’ שלא לנסוע. הודעתי על זה גם להורי. לא, אעמיד את עצמי כחבית ריקה מתחת לגשם סגרירי – ובידי אין במה לפייסו… הנני אוסר עליך כל ערעור או הגבה. אל תכאיב לי”.

פרדסני מגדיאל הזעירים פשטו את הרגל בזה אחר זה והפועלים לא יכלו עוד לסמוך על כך שתזדמן להם עבודה ברציפות. אפילו ז’וכוביצקי, “אלוף מגדיאל”, זה שהנהיג עבודה עברית בין האיכרים, היה חסר‑אונים נוכח המצב הכלכלי המתדרדר. הפועלים התחילו לרחרח במקומות אחרים. יחיאל, שאיבד כל תקווה לעבודה, הרהר בעזיבת המקום. אחד מפועלי מגדיאל חזר אז ממקוה‑ישראל וסיפר שיש סיכוי לקבל עבודה אצל קראוזה, מנהל החווה החקלאית, ב’העידור הגדול'.

 

ח: זמירות של חרקולים (ראשון לציון)    🔗

בסוף חורף 1931, משפסקו הגשמים, יצא יחיאל למקוה‑ישראל לקחת חלק ב’העידור הגדול' (ה’בחאר') של הפרדסים שם, שנעשה לקראת ההשקיות של הקיץ.

ואולם בדרך למקוה התעכב לימים אחדים בתל‑אביב. כאן פגש את פסיה יוסטמן, שעתידה היתה להיות אשתו.

פסיה הגיעה ארצה ב‑1929 מהעיירה קמינסק שליד לודז‘. בניגוד ליחיאל, זאב בודד ללא שום גב תנועתי או מפלגתי, היתה היא פעילה בתנועת ‘גורדוניה’ בלודז’ ועסקנית הקרן‑הקיימת לישראל באותה העיר. כבר אז התגלתה כנערה מרדנית, דעתנית, ובוטחת בעצמה, שאינה נרתעת להביע את דעתה באזני הממונים עליה. כך לא היססה לנזוף בשליחים מהארץ, משנוכחה שהם מבזבזים שלא לצורך את כספי התנועה. עד מהרה עלתה פסיה בסולם העסקנות התנועתית, ואף נבחרה כנציגה לוועידת ‘גורדוניה’ בפולין. שם הכירה את פנחס לוביאניקר (לבון) שעמד בראש התנועה בפולין והידידות ביניהם נמשכה גם לאחר עלותם, בו‑בזמן בערך, לארץ, משנפגשו שוב במסגרת המפלגתית. גם מנהיגים אחרים במפא“י ובהסתדרות הכירה עוד מימי שליחותם בפולין: יוסף שפרינצק, אברהם הרצפלד ואחרים. את העסקנות ירשה פסיה מאביה, סוחר העצים מנדל יוסטמן, נשיא ארגון המיעוטים באיזור לודז' שפעל רבות למען אירגונו בבחירות ל’סיים' הפולני. מנדל יוסטמן היה בן למשפחה חסידית מיוחסת (בן‑דוֹדו ויועצוֹ ש הרבי מגוּר) שעם רבניה נימנים גם הרב מפילץ, בעל 'חידושי הרי”ם‘, ואחרים. איש אדוק מאוד בדתו אך סובלני ורחב‑דעת. היה חבר ב’אגודת ישראל’ הלא ציונית, אך אוהב ארץ‑ישראל היה, שהתייחס בהומור סלחני לפעילותה הציונית‑סוציאליסטית של בתו. כשהתפרסם באחד העתונים היהודיים, שפרויליין פסיה יוסטמן נבחרה לנשיאות ועידת ‘גורדוניה’, הגיב אביה באירוניה מהולה בשמחה סמויה על ה’כבוד' שנפל בחלקם… אפילו את קושיותיה ה’חצופות' של בתו שהטילו ספק באושיות היהדות, קיבל בהרמת‑גבה חייכנית, ולא נלאה להשיב עליהן בדרכי נועם. הוא היה אומר: ‘הרי כתוב: ‘כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות’. תיפלות למדה ממילא, אז גם קצת תורה לא יזיק…’.

סבה מצד אמה – בת שנה היתה פסיה כשנתייתמה מאמה – היה מיליונר, סוחר ובעל‑בתים בווארשה. ובשנים הראשונות לעלייתה ארצה, לאחר מות הסב, וכשעוד ניתן היה להוציא כסף מפולין – היתה פסיה מקבלת את חלקה משכר‑הדירה שנגבה מן הדיירים. פסיה עלתה בנובמבר 1929 והעברית היתה כבר שגורה על פיה. מטעם קיבוצה בתנועה היתה אמורה להצטרף לפלוגת‑העבודה במושבה חדרה, אך מסיבות בריאותיות חייבת היתה להישמר מאוד מן המלריה, שהיתה נפוצה אז ביותר באיזור זה המכוסה ביצות, וקבעה את מושבה בתל‑אביב.

באביב 1931, כשנפגשה לראשונה עם יחיאל פרלמוטר, התגוררה פסיה – גרושה זה‑מקרוב, לאחר נישואים קצרים לפנחס גורן (תעשיין, איש‑ספר, בן‑תורה, בעל מידות מצויינות, גם הוא יליד פולין) – לבדה בחדר ברחוב גרוזנברג בתל‑אביב, ועבדה כפועלת ב’לודזיה' בשכר של 12 גרוש ליום (אחרי‑כך הועלה שכרה ל‑14 גרוש). בניגוד ליחיאל, היתה פסיה מוקפת ידידים,. חברי מרכז גורדוניה הרבו לבקרה בחדרה, והמפתח שנהגה להשאיר בארון‑החשמל עמד תמיד לרשותם. יום אחד, כשעמדו להגיע קרובים שלה מפולין, סידרה יפה את חדרה, העמידה עוגה מאפה ידיה על השולחן, ונסעה לקבל את פניהם בנמל חיפה. כשחזרה עם אורחיה, נדהמה לגלות שאין לה במה לכבדם. הסתבר שחברי‑תנועתה הקדימו אותם בחדר, ומשראו את העוגה, עשו לעצמם כרה, ולה השאירו פירורים אחדים ומכתב תודה חם…

פעם הוזמנה לביקור אצל חברתה בתיה, שהיתה פעילה כמוה בוועדה לענייני הפועלות מטעם ההסתדרות. היא לקחה אתה את משה בקס, חבר שהגיע במקרה לבקרה אותו ערב. שם, באותו בית, ברחוב בוגרשוב, פגשה את יחיאל פרלמוטר, שהכיר את בתיה מימי עבודתו בכריכיה עם עלותו ארצה. (תוצאתה של פגישה מרובעת זו היתה שאותו משה התחתן עם בתיה ויחיאל התחתן עם פסיה). בפעם השנייה נפגשו ברחוב באקראי. פסיה חבשה לראשה כובע קש גדול, ויחיאל החמיא לה על כובעה, שכל‑כך הולם אותה. בפעם השלישית ראתה אותו פסיה, כשעברה במקרה באוטובוס ליד מקוה‑ישראל, בדרכה לרחובות. יחיאל עמד בשער, והיא נופפה לו לשלום מחלון האוטובוס.

לאחר שהייה קצרה בתל‑אביב, יצא כאמור, יחיאל יחד עם חבר ממגדיאל, לקחת חלק ב’העידור הגדול‘. (“מה זה העידור הגדול?” – אומר אבות ישורון – “שהאדמה תזכור!”). בבית גבוה וצר, בעליית‑גג ובה מיטות רבות, ‘הבוידם’ – התגוררו הפועלים. היתה שם פלוגת‑עבודה שפועליה קבועים, ובראשם קפלן, מנהל הפרדסים. כיוון שמקום עבודתם היה מובטח להם, הטילו הפועלים הקבועים את העבודה הקשה – העידור העמוק סביב העצים – על הזמניים שזה מקרוב באו, שעבדו בקבלנות. אחד השכירים ה’וותיקים’ היה המשורר והמסאי מרדכי עובדיהו, ששיר משלו התפרסם אז ב’מאזניים' ועשה רושם גדול על המבקר פ. לחובר. יחיאל התרשם בעיקר מחולצתו הכחולה הנאה, בעלת השרוך הכחול, של עובדיהו. אך גם את שירו אין הוא מבטל. עוד משורר‑לעתיד מבין השכירים היה פנחס לנדר (לדור). אחרי עזיבתו של יחיאל את מקוה, הגיע לשם מנאנסי שבצרפת, נתן אלתרמן בן ה‑22. תוארו, מהנדס חקלאי, לא עמד לו והוא עבד ב’שלישיה' עם עובדיהו ועם לנדר בחפירת בורות להשקייה.

עם גמר ‘העידור הגדול’, שנמשך כשבועיים ומשהו, חזר יחיאל לתל‑אביב. כאן, הירבה לבלות בחברת ידידו פנחס לרר. תיאטרון ‘הבימה’ חזר אז מסיור הופעות ממושך באירופה ושני החברים, שהכסף בכיסם לא הספיק להם כדי רכישת כרטיס ל’הדיבוק' – הצגת התיאטרון הראשונה באולם ‘מוגרבי’ החדש – ישבו על הגדר, כדרכם, לשמוע את הצגה מבעד לחלונות ולדלתות הפתורים לרוח הקיץ¹⁷¹.

אז הבריק הרעיון במוחו של יחיאל, החצוף והנועז מבין השניים, והוא שלח פתק לשחקן צ’מרינסקי, שגילם את תפקיד ‘הצדיק’ ר' עזריאל, בזו הלשון: ‘שני אלמונים, חלוצים מפולין, אין להם כסף לקנות כרטיסים. אנא, הכניסנו!’ צ’מרינסקי, שהתרשם כפי הנראה, מחוצפתו השובבה של הכותב, שלח את הסדרן שיכניס לאולם חסידים יחפנים אלה של התיאטרון.

בחיפושיו אחר עבודה, החליט יחיאל לפסוח הפעם על לשכת העבודה, זו שסיפקה לו עד אתה עבודות ‘שחורות’ בבניין, ולפנות ישר לדוד בן‑גוריון, אשר שימש אז מזכיר הועד הפועל של ההסתדרות. בן‑גוריון קיבלו לשיחה – התפקידים לא היו מוגדרים באותה תקופה והיחסים בין המנהיגים והחברים מן השורה היו ללא חציצות – אך לא היתה לו סבלנות להטות‑אוזן לרחשי‑לבו ולמצוקותיו של פועל בודד, אלמוני ותמהוני זה, והוא הפנה אותו לאליהו גולומב. בתוקף היותו נציג תנועת‑העבודה ב’הגנה‘, היתה לאליהו גולומב (“אדם יקר. פשוט, לבבי, אני לא יכול לשכוח אותו”, אומר אבות ישורון) שליטה ב’איגוד השומרים’, שהיה קשור באופן בלתי רשמי ל’הגנה‘. הוא קלט את אישיותו של יחיאל, הבין ללבו, והמליץ עליו בפני ראש השומרים בכרמי ראשון‑לציון. באחד מקטעי הפרוזה המוקדמים בשירתו¹⁷² מספר אבות ישורון על התקופה שהיתה לדבריו הפה ביותר בחייו:" נשלחתי לשמירה על‑ידי אליהו גולומב ז"ל, יוצר ה’הגנה’, האדם עלי אדמות, אל ראש השומרים באחת ממושבות הדרום. היתה שעת רצון להחדרת השמירה העברית; ובעוד שהמשמרות למען החדרת העבודה העברית בפרדסים, בהם עבדו ערבים, עוד יפה‑יפה בעינן עומדות היו – נתן לי פתק. ראש השומרים הזקן, שלאורך כל שפתו העליונה מתוח היה שפם לבן, כפתיל דק, הוליכני אל כרם תעודתי. בימים ההם היה המושג ‘שומר’ – מושג של גברתנות; והמושג ‘כרם’ – מושג של שלווה שפוכה, מיסודו של עצבון, שהיתה זקוקה לסעדו של בן לוויתה השומר, אשר משרוקיתו על פי חגורותיו, למען יתהלך עמה על פני השדה. אך השדה חזק ועומד, והאדם נע וכליותיו בקרבו… – זאת שלוות‑עצבון נשאו פניו השזופים‑המהוסים, החדים‑העצורים של השומר הקטן‑הזקן. לכן לא הפתיעני באמרו, בלשון משובשת‑אבהית כשהצביע על המלונה: ‘תוכל לָשוּן!’ אך נראה כמפריז קצת בהוסיפו: ‘גם צעירה תוכל להביא לך!’ ואכן הפריץ בעיניו הקטנות‑הרזות. גם מתח את שפמו הרץ‑הגזוז".

השומרים העברים, לדברי ישורון, באו משולי החברה. עניים מרודים היו. אחד מחבריו השומרים של יחיאל התפאר במדליה שקיבל מהבריטים בהיותו חייל ב’גדוד‑העברי' (מ’נהגי הפרידות' של טרומפלדור). בשירו “פקלאות”¹⁷³ מלגלג המשורר ברוח ההומור הטובה עליו: פַּעַם צִרְעָה עֲקָצָתְהוּ. קִבֵּל מֶדַּלְיָה בְּעַד צִרְעָתְהוּ. ואולם “ראש השומרים” היה שונה: בחור גלילי היה, כבן חמישים, בעל גוף בשרני, טוב‑לב, אנושי, “חלק מהארץ הזאת, זו שמצמיחה נביאים ויוצאי‑דופן. נולד מהייחורים של הבננות”. הוא דיבר בבי"ת דגושה ורכב על סוסה לבנה עם כתם שחור על הצואר, את הסוסה אהב כנפשו, ובתירוץ שהיא בהריון, לא הניח לאיש מלבדו לרכוב עליה.

יותר מכל עבודה אחרת שעשה, הלמה השמירה את רוחו החופשית ואת נטיותיו האינדיבידואליסטיות של יחיאל. באקוורל‑שירי מאוחר¹⁷⁴, מדבר המשורר הבא‑בימים, מתוך געגועים רכים, ענוגים, ברוח ‘שיר השירים’, על הלילות בכרם:

הַגָּג בַּלַּיְלָה נִרְאֶה כְּבֹּיְדְם אוֹ כִּמְלֻנָה בַּכְּרֳמִים בְּ‑1932 כְּמוֹ בְּבֵּית‑דֶּגַ’ן בַּעֲיֻן‑קָרָא בְּשָׁמַיִם מְעֻנָּנִים, רַק לַחֲלֹם בָּהֶם. עֲנָנִים לָנֻם בָּהֶם. לְבַקֶּשׁ אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי בַּכֶּרֶם.

ראשון‑לציון ישבה על אדמות ‘עיון קארה’, היא ‘עין הקורא’ התנ"כית. באותם ימים, היו שבטי בדווים מתפרשים על פני חולות ‘עיון קארה’ על אהליהם, גמליהם, נשיהם וטפם ומשכירים עצמם לשמירה ולעבודה העונתית בפרדסי היהודים. הפגישה של יחיאל פרלמוטר עם הערבים‑הבדווים, במראה פניהם, בצליל שפתם, בארחם‑ורבעם, בהיותם חלק אינטגראלי, אקזוטי, מנוף הארץ – פגישה מהממת היתה, של אהבה‑ממבט‑ראשון¹⁷⁵. היקסמותו מהגמל תפשה את מקומה של היקסמות מוקדמת יותר – מהסוס:

גְּמַלֵּי עַיּוּן קַארָה, רַכֵּי חוּט הַשִּׁדְרָה, אוֹכְלֵי הַקּוֹצִים, אָכְלוּ אֶת סוּסֵי קְרַאסְנִיסְטַאוו רַבֵּי הַמֵּרוֹץ וּמַקְצִיפֵי קֶצֶף לָבָן בֵּין הָרַגְלַיִם וְהַפַּחֲדַיִם¹⁷⁶.

כל‑כך ריתקוהו הגמלים, כל‑כך אהבם, שהניח להם לֶאֱכֹל גֶּדֶר צַבְּרִים קוֹצִים של הכרם ששמר, אף‑על‑פי שהסתכן על ידי כך באיבוד מקום עבודתו. הגמלים – כבעליהם הבדווים – סימלו בעיניו את ארץ‑ישראל בעצם הווייתם הנוודית‑המדברית, ואותם אפשר היה לפגוש גם בתל‑אביב, כשהם נושאים על גבם זיפזיף, משפת‑הים. “הנה, למשל, הגמל”, יאמר לרחל איתן, בראיון ל’הארץ‘, במרץ 65’, “בעצם צריך הייתי לאהוב יותר סוסים – – – מה לי ולגמל? יצור גמיש כל‑כך חסר הוד ובעל עמוד שדרה רך מדי. אבל כשאני נפגש בו, בגמל, מתחילה מיד לפכות לבלי איזו חיבה עמוקה, ותום‑לב”. ובשיחה עם עלי מוהר (‘דבר השבוע’ 28.8.7) יוסיף: “כשבאתי בשנות העשרים מאירופה, בכל אשר פניתי, הארץ בהאזנה. אפילו לטאה, ברדוף אותה אויב בחום הכי‑גדול, הקשיבה לפני שברחה מאויביה. גמל צרור ועצמות של המדבר הזה, היה הולך ומקשיב – – – גמל גדול ארץ‑ישראל: יכול ארבעים יום בלי מים”.

בְּרִית שֶׁל צוֹם וְצִמָּאוֹן¹⁷⁷ כרת המשורר עם הגמל, ויש מקום לסברה כי שיקף בתת‑מודע שלו את ה’גמליות' שבתוכו; ובגבנונו = דבשתו (“הגיבן ב’מעשיות על הגיבן' זה אני” – אומר אבות) הצטיירה באותם ימים הווייתו שלו בעיני עצמו וכך גם חתם את שירו כַּלַּת הַדְּבַשׁ¹⁷⁸: נְאֻם הַבַּעַל חֲטֹטֶרֶת. (דַבֶּשֶׁת – אותיות דבש; וניתן לפרש: המתיקות הטמונה בהווייה הדבשתית או שירת הגיבן). רגלי הגמלים הדקות והארוכות, הנושאות גוף גדול ומסורבל; צוארם הארוך: תָּמִיד פְּשׁוּטֵי צַוָּאר – כְּמוּבָלִים אֶל כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ…¹⁷⁹ לסתותיהם החזקות ושפתיהם המעובות, העיקשות; צבעם המדברי ופסיעותיהם האציליות, הקלות למרות החול הלוהט, על אף משאן הכבד, מבטם התר את מרחבי המדבר: וַהֲזָיָה, כְּאוּר טָמִיר, בְּעֵינֵיהֶם; כושרם להתקיים בלי מזון, כמעט: בְּצוֹם וּבְצִמָּאוֹן וּבִסְעֻדַּת הָעֲנִיִּים; התפרצויות של קצף בלתי מרוסן בעת ייחומם – כל האיפיונים האלה יש להם השלכות – מודעות או לא‑מודעות – על רחשי‑נפש, מאוויים כמוסים, התרפקות על קרעי‑תכונות שלו עצמו, אשר בגמל הוא ראה את השתקפותו השלמה וההרמונית.

מתארה של הדבשת דומה למיתאר ערמת הזרדים שעל ראש האשה הערבייה. שניהם – בבחינת נוף, לבושים שמתחתם מסתתרת בעורמה, הערווה. ערוות‑הארץ וערוות ה’דברים'. כך, כובדה של הדבשת (העיוות הנפשי, אם נרצה, האשמה, זכרון האימים הקולקטיבי) והמשא אשר עליה, הם בניגוד לכוח המשיכה של האדמה; בניגוד לכוח המשיכה של “המישגל”:

[…] כְּשֶׁגָּמָל קָם, אָז הוּא מֵרִים עִם הַדַּבֶּשֶׁת אֶת כָּל הַנּוֹף. נוֹף הָאָרֶץ מִתְרוֹמֵם מֵעַל אִשָּׁה עַרְבִיָּה לוֹקֶטֶת זְרָדִים עֲרֵמָה. מְרִימָה עַל רֹאשָׁהּ, וַאֲני מִצַּד שֵׁנִי מֵרִים לָהּ. וְעָמַדְנוּ זֶה מוּל זוֹ תַּחַת הָעֲרֵמָה. גֶּבֶר קָם מִן הַמִּשְׁגָּל בְּאַנְחַת רְגָעָה. גָָּמָל קָם עִם הַמִּשְׁקָל, בְּנִגּוּד מִן הַמִּשְׁקָל שֶׁל אֲדָמָה. בְּנִגּוּד, בִּגְנִיחַת נִתּוּק, בְּאֶנְקַת אֶקְסְטַזָה, (אנקת – אנקה. א. צ.) בַּעֲבֵרָה בִּפְנֵי אֱלֹהִים מַתְחִיל אֶת יוֹמוֹ הַנָווּד.¹⁸⁰

את מעשה הקנאה והנקם של החאג' אחמד, בדווי מתימן, שומר מקשת –האבטיחים אשר גבלה בכרם שעליו שמר יחיאל, מספר אבות ישורון בשיר‑פרוזה בשם “זמירות של חרקולים”¹⁸¹: “בערב התאספו השומרים מכרמי הסביבה. ואל תשאלו. מי במפוחית‑פה ומי בזמרה ומי בריקודי פולקה ומזורקה וקוזאצ’וק – – – אשתו של החאג' אחמד היו פניה משושרים ששר ושרשרת. תינוק היה נתון על כרסה; במעומד ובמאורך תלוי היה בפטמתה. האשה על שבתה נתונה היתה לטלטולי גו ולצלצולי שרשרותיה – כאילו לראשונה שומעתם – מעליצותם של הבחורים. וכמו הרגיש בכך התינוק – ועשה ברגליו תנועת מלקחיים, כגור צפרדעים, במאמץ לטפס ולעלות בגרם המעלות של חזה אמו. ולשוא. האשה כמרקחה. כאן באה עזרה מן הצד. מן הצד עמד החאג' אחמד… לבוש היה מכנסיים שחורים. מעוקלים ומצומדים עד הקרסול. ולבוש היה מעיל שחור‑שחור עד הברכיים. וזקוף היה צוארונו עד למעלה קישור‑החאג’ים הלבן, הנאפד על כיפת ראשו. ודומה היה הצוארון השחור לתריסי העיניים, אשר עגלונים מתקינים להם לסוסים, לבל ייראו את התנועה מימין ומשמאל לדרך. החאג' אחמד, שעמד בשתיקה כבושה בתוך הנעשה, הרגיש, כי עליו לצאת לזירה… נטל ודלה רגלו ביד ימין ורגלו ביד שמאל, זרק והפיץ אבריו על פני הכביש… מפריצי עיניו ותנועותיו ניתן היה ללמוד כי היה זה מעשה בו‑גופו ובהם‑גופם ואף בה‑גופה – אשתו‑עצמו – גם יחד. זה הספיק. חזה אשתו הפך לבובה כושית, עשויה גומי, תוצרת יפן… התינוק השיג את הפטמה, הטיל את פיו, ונרדם. ואילו הבחורים, עם שעודדוהו, סנטו בו: – אירפע, יה‑חאג‘! דליו שוקיים!… החאג’ אחמד סגור בין התריסים. החאג' אחמד חזר מן הזירה, ונשם. צל בגדיו כיסהו. לבנונית‑החאג' הבהיקה ברעדה…” והוא יצא “בריקוד עוועים קודר, מעשה ידי קנאה לאשתו, אשר איש לא התכוון לקחתה מאתו. – – – עוד עומדים אנו עכשיו ליד אחד השיחים. והנה מתוכו מתגלה לפנינו אשכול ענבים עגול, מלא ומפתיע – כאילו שמר הוא את צעדינו… הוא היה יחיד בשיח; אך כל עלים שבו לא הספיקו להסתירו מפנינו. איש מאתנו לא היה רעב לענבים. ואף‑על‑פי כן. אשכול שכזה… קטפוהו. האשכול הספיק לכולנו. היה כלא היה. – – – חאג' אחמד ראה זאת – ושמר זאת… – – – למחרת בבוקר באה במרוצה על הכביש, לאורך הכרם, עגלה על שני אופנים, רתומה לסוס יחיד”.

היה זה האדון, בעל הכרם, שיחיאל ראהו בבוקר זה לראשונה. מסתבר שהחאג' אחמד הלשין על יחיאל בפני האדון וזה “מסר לראש השומרים על העדרו של האשכול מן השיח” – ובו‑במקום הודיע לראש השומרים על פיטוריו של יחיאל. ראש השומרים, שלבו לא מלאו לגזול מפועל עברי את פרנסתו, העביר את יחיאל לשמירה במקום אחר. הפעם היו בפיקוחו כמה‑וכמה כרמי ענבים ושקדים. אך אשמת המעילה באמון, שבעל הכרם האשימו בה, פגעה בו קשות, למרות העובדה שלא הובטל מעבודה, שכן, יחיאל נקשר לכרם ששמר עליו לאהבו: “השביל דרכתי לי בכרם שבין השער והמלונה. אותו שריג משריגי הגפן שהתפשט לרוחב. אני מסלקו והוא חוזר. כאותם חתולים על אמצע הכביש…” – כל חושיו נתעוררו בו לאהבה את הכרם ואת מקשת האבטיחים, כפי שבשעתו גמעו כל פרט ופרט מן הפרדס במגדיאל, מתוך שכרון והתבסמות שנתבררו ונתבהרו ברגישות הביטוי הדק והמדויק להפליא: “האבטיחים במקשה עושים רושם של חסרי הבעה עצמית. אסירי להט החמה המה; השמש היא אדמתם ונתונים לרחמיה בלבד. נשתלחו, כביכול, לכאן באורח מקרה, בצורה נחשלת למדי הונחו, כמו בידי אדם, אחד פה ואחד שם, לרעות שכוחים באדמה שכוחה זו, בבתולת קרקע זו, שאף היא נעדרת חתימת ירק וכמעט לא מעובדת ולא שתתה מים, כגמלת המדבר, אלא פעם אחת בלבד. – – – והאבטיחים בקטנותם גרוריים היו, עֲזבסוּפִיים, נדחיי רוחות מי‑יֵדע‑מאין, נספי חולות בני‑בלי‑מִשָׁם, שחישבו להטמינם בחול. עד שבא כובדם”.

וממרחק הזמן, בדרך הריחוק האצילי של השירה, מקונן אבות על אזלת‑היד הנוראה שחש, כשומר הכרם, אל נוכח תופעת‑המַשחית – הארבה, שהוא מכנה אותו “צוענים של האל”: “ארבה מכל המינים – משחיתים נוראים, זוללים אכזריים, נוכלים, מנקרי עיניים של הענב, מוצצי דם האשכול, חיים על עצירת גשמים – כל התולעת הזאת, שבימי קרה נחבאים אל החורים ובימי חמה נודדים ואין מקומם; אלה מחוללי הדראמה האיומה שבינם לבין הגפן הפוריה, שהשמחה, השקטה בששון תסיסתה, השיכורה בצניעותה והמוסתרת; אלה מלאכי הבהלה – כאן הם כולם, בכרמי שלי, שאני נוטרו ושאין בידי לגרשם מעל פני הכרם. – – – השכם, כעלות, עלו הארבה – להחם את קני ההטלה מקשי‑קיא התירוש וסובאו זה הלילה. שיכורים כלוט עלו הארבה; משומעים למעלות”. – תיאור שלציוריות המופלאה שלו יש הקבלה רק בתיאורי הארבה שבספר יואל.

הקשר האדיפאלי בבסיס יחסו הרגשי של יחיאל אל אמו, שגרם לו אשמה כבדה, בושה, הכאה‑על‑חטא כביכול, רצון עז להינתק, להיחלץ, לברוח למרחקים – סביר להניח שנתן את אותותיו ביחסו לנשים בכלל. האידיאליזציה שעשה מבת העיירה, שרה הוכמן, ביחסו הרומנטי אליה כמוזה, בהערצתו המופשטת לדמותה ה’גויית‘, הלא‑מושגת, שאיסור קמאי כעין טאבו, אוסר עליו להתקרב אליה, אפילו לא בדיבור – נמשכה גם על בנות‑מינה האחרות, שפילסו במדה זו או אחרת מסילות ללבו של צעיר חושני זה, המגלה יופי דק, נסתר, בתופעות הטבע הנחותות והשפלות ביותר, על‑אחת‑כמה‑וכמה – באשה. לא פעם הכריז אבות ישורון באזני אנשי‑שיחו: “בעיני אין אשה לא יפה. כל אשה יפה. אין מה לדבר”, ולבתו יאמר:¹⁸² “כל האהבות הן גזירות שוות מן האמהות, האחת והיחידה”. כך, הקטע הסיפורי שכתב יחיאל פרלמוטר בשנות השלושים הראשונות (סיפור זה לא ראה אור מעולם; משפטים בודדים ממנו צוטטו בפרקים קודמים של ספר זה), נושאו הוא הרהוריה של אשה צעירה, בת‑דמותה של ריקל אמו, המתגוררת עם משפחת בעלה, בעלי טחנת‑קמח, בכפר פולני קטן. בהיותה בת לשושלת רבנים מיוחסת, היא חשה בושה ואשמה בחיי ה’איכרות’ שלה, שכל‑כולם חומרנות. הקטע שלהלן מדגים את יחסו הרומנטי‑הסנטימנטאלי של המשורר לאמו ואת היחסים בינה לבן בנה האהוב – וסגנונו, המזכיר את סיפוריו של ברדיצ’בסקי, שונה מאוד מסגנונו המאוחר, המנצנץ בשפע דימויים מקוריים וציוריות פנטסטית, תמציתית. ניתן לומר שקטע זה הוא ‘סיפור אהבה’ יחיד ביצירתו:

“היא הרהרה – בתנא הרהרה – בנה הקטן, משאת נפשה, קרן‑חדותה פה, באי השמם, בכפר הנכרי והזר, אשר בו היא נכלאה שלא מפני חטאיה… – – – בלילה היתה ‘בבית’, בעיירת‑מולדתה – – היא אינה זוכרת כיצד ומתי זה באה שמה, אלא שפתאם ראתה את עצמה יושבת על ספת הפלוש הירוקה אשר באולם האורחים הגדול, בבית אבותיה, בבית הרבנית. – – – תנא עמד דבוק בין ברכיה בצד שמאלו ובימינו ובפניו היה מופנה כלפי חוץ, כשאצבע תקועה בפיו ושתק. – – תוך כדי ניקוי באלונטית רטובה את כריכות העור (של הספרים, בבית הוריה – א. צ.) בהעלותה ברק נוצץ, היתה משתקפת בחיבה ובשביעות‑רצון מעבודתה הנעימה עליה, כבעין אספקלריה חומה, והיתה מתבוננת אל דיוקן פניה הקטנים‑העגולים; אל קצה סנטרה המהוקצע הסגלגל; אל חוטמה המחוטב יפה, שצבע עורם הבהיר הפך פה שחום‑כהה. והיתה כה מתענגת מהמחזה הזה ומתעלצת: איך זה נעשיתי לאחרת – ח‑ח‑ח כמו צועניה!‘… היא שלחה את ידה מעל לכתף אל מאחורי גבה והעלתה מחלפת מתולתלת ותניחנה על החזה. אחר‑כך הרימה את ידה המשורוולת לבנות ומכופתרת עד הכף ושלחה את אצבעותיה הארוכות‑הלבנות בסבך שערות‑צהבה, הרכינה במקצת את ראשה בהפנותה חופן מלאת סבך תלתלים אל מול ה’ראי’, אשר הרימתהו קצת למעלה, ובהגביהה את עיניה התכולות, פרצה בצחוק חדש: ‘פ‑ר‑ר‑ר‑ס‑ח‑ח‑ח – בדיוק ככושיה, בדיוק כושיה!’…. ועיניה הבריקו אז בברק פלדה כזה; בברק שחום‑פלדי, מתחת לריסיה המורמות, מתחת לגבותיה האפורות!…. – – – ויש אשר בהיותה היא עסוקה כה ושקועה בעבודתה, מבלי להרגיש מה מסביבה, עמדה הרבנית בקומתה הזקופה ושני בניה הגדולים – – – הם עמדו והתבוננו לגופה הדקה המבליטה את גזרתה הצנומה מתוך שמלת‑האלפגה השחורה, המהודקה יפה, אשר שתי מחלפות ראשה הזהובות משפלות ומתנועעות אנה ואנה עם כל תנועת ראשה על כתפיות סינורה – – – והרבי, שאהב את אחותו אהבת‑נפש עמד אף הוא ועקב בעיניו הטובות השחורות, ופניו הכשרים הפיקו אהבה אין קץ.”

האמהוּת, אליבא דמשורר זה, קשורה קודם‑כל בהקרבה. בהקרבת האם למען ילדיה, שברית‑דמים, שבועת‑נצחים, כרותה בינה לבינם – עד עולם. ואם, חלילה, מת מי מילדיה, היא תתאבל עליו כל ימי חייה, לא רק בלבה, גם בלבושה, תעטה אבל. מודל כזה של אימהות היתה לו – באורח טראגי – המשוררת יוכבד בת‑מרים, שאיבדה את בנה‑יחידה במלחמת העצמאות, ומאז לא חדלה מהתאבל עליו. בה, בבת‑מרים, מצא את האידיאל הנשי הלא‑מודע שלו משכבר הימים, כשהאשה הנה בבחינת מוזה נאצלת, בלתי‑מושגת: גְּבִירָה, אַיֵּה מְקוֹם סַלְעֵךְ¹⁸³ והגבר‑המשורר הוא בבחינת “עבד”: יוֹשֵׁב לְרֶגֶל לַאֲדָמָה. בְּמַבַּט כָּפוּל מַבִּיט אֶל שֶׁבֶט מוּסָרֵךְ. וְאַתְּ אִלְּמָה; שנפשה טהורה כשל מרים המגדלית; שְׁאַתְּ בָּרָה כְּבַר‑בִּטְנֵךְ, או: קַנָּאָה שָׁכָלָה – אזי ימתקו מימיה הגנוּבים של האהבה; אזי, כּדבר השיר: אֵין בְּעָיוֹת… ¹⁸⁴

והנה, האשה הערביה, האסורה באיסור של טאבו, לא רק למגע, אלא גם להזין בה את העיניים; הבדווית, שגופה מכוסה מכף רגל ועד ראש, שפניה מוסתרות ברעלה; נשים מוסלמיות אקזוטיות אלה הלמו בצורה מופלאה את הנוסחה הנשית הפוריטאנית האידיאלית לגביו, ששיחררה אותו מ“בעיות”. נוסיף על כך את היותה מודל של הקרבה עצמית, לבעלה ולילדיה. אפילו השמות הליריים שנתן לגיבורות שיריו הערביות, מעידות על הפונקציה שמילאו בדמיונו היוצר: “חַלימה” – החלומה; “נַהימה” – שהלב הומה אליה אך היא בלתי ניתנת להשגה. ואילו הוא עצמו מזדהה בשירים אלה עם הנער המנגן, אלדין, שעַל הַטֹּהַר יִתְחַנֵּן, אֶל הַזֹּהַר יִתְרוֹנֵן, כַּעֲלֶטֶת יִתְגוֹנֵן…¹⁸⁵, אותו נער “עול יומו” שבני הכפר לעגו לו בֵּין מִשְׁפְּתָים, על היותו צמוד עדיין לשדי אמו וכשיום אחד אזר עוז ואמר בלבו" בְּאַלְלָה, אֶעְבְּרָה נָא וְאַעְלַע ממעיינה של חלימה, זאת למרות הזהרותיו של זקן הכפר: זָר בִּכְיָה וְזָר הַצְּחוֹק. גוּרָה לְךָ, אֶלְדִּין, לֹא יֵצֵא מִזֶּה מָתוֹק! – מר היה גורלו. הַדֶבָּה (הצבוע – א.צ.) אֲכָלַתּוּ! בשיר שנושאו הגיבן המיסתורי, “הַגִּבֵּן הַהוּא…¹⁸⁶”, קורא השָׁר לנהימה מנהימת לבו: ואֵיך אָשִׁיר לָךְ מִשִּׁירֵי לִבֵּנוּ – וּלְשׁוֹנִי דָבְקָה לְחֵיק מִדְבָּר. יָרֵאתִי בּוֹא הַלַּיְלָה, שֶׁגִּבֵּן הוּא וְאֵלָיו אָז שְׁנֵינוּ נְחֻבָּר! כלומר: מעשה גבר באשה, בלילה, מעשה של כיעור הוא, של תיעוב, של עיוות מעורר רחמים, שהמשורר יודע עליו כבר מנעוריו: הוּא מַכִּיר אוֹתִי מֵאָז… מֵהַגֵּנַהַם… עַתָּה נִכְנַס אֶצְלֵנוּ כֹּה שָׂעִיר וָחַף" (“חף” – חב; – א.צ.) כבר אז כרת עמו ברית‑עולם: אָמַר לי: ‘אֵרַשְׂתִּיךָ לִי אֵי‑שָׁם, אֵי‑פַּעַם’… הוּא נָשָׂא לוּחוֹת שֶׁל בְּרִית בַּכָּף". כלומר: למרות העובדה שברית‑הנישואין מחפה, כביכול, על מעשה‑הכיעור של המין, גומר המשורר אומר לרצוח אחת‑ולתמיד יצר מתועב זה שבתוכו, והוא חש אוזלת‑יד לנוכח עליבותו בביצוע המעשה. כך ימשיך השר להתאבק עם ‘מום’ זה שבתוכו: כָּךְ לַיְלָה לַיְלָה אֶתְאַבֵּק עִם הַגִּבֵּן, נַהִימָה, אֶתְהַפֵּךְ עַל הַמִּשְׁכָּב, אֶכְאָב.

אומר אבות ישורון: “שיר הגיבן מבטא חוויה אישית. באותה תקופה הייתי מסוכסך מבחינה רגשית, מנטאלית ואולי ארוטית. היה בי רגש של ביישנות עוד מן הבית. עד היום אני אוהב להסתכל בנשים בעיניים גלויות, אבל כשאשה מסתכלת בי בעיניים גלויות, אני משפיל עיניי. השמש המבשילה את העגבניות הבשילה אותי, התבכרתי”.

(המשוררת יונה וולך סיפרה, שניסתה פעם ‘להתחיל’ עם אבות, אך לא יצא מזה שום דבר. היא קבעה פגישה אתו על ספסל בשדרות בן‑גוריון; אבל הוא לא הבין את כוונתה. כשנפגשו – פרץ בהתקפי צחוק עצבניים).

רק בשלב מאוחר יותר של חייו מוכן המשורר להשלים עם הרעיון, שהאשה הערבייה היתה לגביו מושא של תשוקה, כמסופר בשיר הנ"ל משנות השבעים המוקדמות¹⁸⁷:

עַל דֶּרֶךְ עָפָר, בֵּין פַּרְדֵּס גוֹלְדְבֶּרְג וְתֵל‑אָבִיב, עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, יָשְׁבָה אִשָׁה בְּאֹהֶל קָטָן, עוֹשָׂה עֲדָשִׁים לְרַמַּדַּאן, אָמְרָה: חַוַּאגָ’ה, לֵיל. חַוַּאגָ’ה, הִגִיעָה שְׁעַת לַיְלָה שֶׁל חַשְׁכוּת. מִימִינִי תֵּל אָבִיב. יָפוֹ מִמּוּלִי. וּמִצְּרִיַח ‘גַּ’מַעְ יֵפִי’ אַחְמַד שַׁרַע מַכְרִיז פְּסוּקֵי רַמַּדַּאן. וַאֲנִי הָלַכְתִּי בְּדֶרֶךְ הֶעָפָר וְחָשַׁבְתִּי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ.

המעוררת, כמובן, אסוציאציה עם תמר אשת ער.

אומרת הלית ישורון על אביה: ‘ההרגשה היא, שהאיש סוחב על הכתפיים משא כבד מנשוא, שהרבה שנים יש לו כובד נורא על הכתפיים. ובלילות יש לו סיוטים איומים. הוא לא סוגר את הפה כל הלילה. מדבר מתוך שינה כמתוך בולמוס. כמו הגיבורים של בקט. הוא צועק בחלום, בוכה, נאנק מכאב, מקונן, הכול. כך היה בכל לילה ולילה’¹⁸⁸.

מרוב מאבקים לרסן ולהדביר תחתיו את יצריו ‘החייתיים’, (“חַיְגַּס”, הוא מכנם בשירו דְּבֶלֶת תְּאֵנִים:¹⁸⁹ עַד דֻּרַךְ דֻּרַךְ תַּחְתָּיו חַיְגַּס הַגַּיְא עַד בִּלְתִּי גָבֶר אָז שִׁבְעָתַיִם עַז חַיְגַּס – וּנְבֶלֶת מִתְחַדֶּשֶׁת!) – בוערת כותנתו לעורו, (מעין כתונת‑הפסים של יוסף, הבן האהוב, המפונק) והוא מתחנן לפני ידידו המאזין לו: נָא כְּבֹס לִי כְּבֹס אֶת כֻּתָּנְתִּי בּוֹעֶרֶת¹⁹⁰, שכן, אפילו יברח הרחק הרחק מאמו – מקור אשמתו האדיפאלית – תבער הכתונת לעורו: יִבְרַח – וְהַכֻּתֹּנֶת לְעֹורוֹ, יִבְרַח –וְלֹא יָמוּשׁ, הָהּ אִמָּא! – מְתנה האני‑השׁר את צרתו באזני נהימה. היא היא נהימה, אשר בדמינו הפראי, הפרוע, נדמה לו כְּמוֹ הֵרִימָה אֶת הַשֹּׁבֶל הַכֹּהֶנֶת¹⁹¹ וכי שׁוּעָלִים שׁוֹטְפִים‑עוֹבְרִים אֶבְרֵי רֵיחַיִךְ, וְהֶבֶל קֶמַח, אֵל רַחִים, עוֹלֶה מֵהֶן וּמִירֵכַיִךְ! (ריח הקמח שהביאו עמם הגברים במשפחה מן הטחנה, ריחף תמיד בביתם – א. צ.).

אחד הכרמים החדשים שעמדו לפיקוחו הלילי של יחיאל, לאחר שסר חינו בעיני בעליו (“אדונבדק”) הראשון, גבל בפרדס. שומר הבאר של אותו פרדס היה בדווי נמוך‑קומה, שמנמן, בשם אבו‑עמאר, “אדם חסר אופי”. הוא התגורר באוהל עם אשתו פאטמה, גבוהה, רזה, “שלהבת‑אש”, בנו אוסמאן ושתי בנותיו, שאחת מהן, ג’אמילה, מוזכרת בשיר “דבקה”¹⁹². המשפחה כולה עבדה בעבודות עונתיות בפרדס. ומעשה שהיה כך היה: חברו של יחיאל, פנחס לרר, הגיע יום אחד מתל‑אביב לבקרו בכרם. היה זה בשעות אחר‑הצהריים של יום חמסין כבד ושני החברים יצאו לטייל בחולות ראשון‑לציון. מספר פנחס לרר: ‘כעת, במבט לאחור, אני רואה כמה הסתכנו. זה היה זמן לא כל‑כך רב אחרי רצח ברנר וחבריו¹⁹³, היו יכולים להרוג אותנו. החום היה ללא‑נשוא; רשפי‑אש נטפו מן השמיים. פתאום ראינו נערה בדווית שוכבת אפרקדן, הידיים למראשותיה והיא שרה. שרה לשמיים. קולה הלך למרחקים. פרלמוטר נפל אפיים ארצה ושאג שאגה גדולה. נפשו יצאה! כה לקח המראה את לבו! כאילו נפתחו לפניו השחקים. כולו בער באש אהבה. לערביה הזאת, לארץ‑ישראל. נשרף בפנימיותו מרוב אהבה. פצחנו גם אנחנו בשיר: ‘מי זאת עולה מן המדבר…’. כשאמרנו ללכת, הגיעו שני בחורים עם שבריות וחרבות. פרלמוטר התחיל לדבר אליהם ערבית. וואס היסט ערבית! הוא ידע ערבית כמו שאני יודע תורכית. הגה לא ידע! בידיים וברגליים דיבר! רק מרוב אהבה וקירבת‑נפש האמינו לו שהוא מדבר ערבית. האמינו לנו שפנינו לשלום. שאנחנו שוחרי טוב. הביאו מאיזה מקום מים. אינני יודע מאיפה לקחו. מדבר שממה היה שם. כמו סהרה. מקצה עולם עד קצה האופק היה ריק. גבעול לא היה. שום ירק, מדבר צחיח. הביאו קמח ואיזה פח של קונסרבים. משהו, התחילו ללוש מצות, שלפו מאיזה מקום גבעולים אחדים, הדליקו מדורה, וכיבדו אותנו. פרלמוטר היה עושה הכרות עם ערבים במקומות שבהם עבד, מי ידוע באיזה אופן.’ מוסיף אבות ישורון וצוחק: “כשהתקרבנו, הצביעה ג’אמילה עלי ואמרה לאחותה: תראי איזה עיניים יפות יש לו!”

היתה זו תחילתה של ידידות בת‑שנים, עם הפסקות ארוכות שבהן לא התראו כלל, בין יחיאל ומשפחת אבו‑עמאר. בהיותו שומר, היה בא לאהלם ומתנה בפניהם את צרותיו, מספר להם על המרדפים שערך בלילות בעקבות גנבי הפרי שהגיעו מעזה. לבדו רדף אחריהם, בלתי‑חמוש. ואולם דמותו הרזה, הגבוהה, של יחיאל, במכנסי רכיבה (‘בריצ’ס’), פרגול קטן בידו, הצליחה להרשים את הגנבים. ובעוד שאבו‑עמאר גילה מורך‑לב כלפיהם, העמיד יחיאל פנים שלוות ובטוחות, צעד מעדנות, והגנבים נמנעו מהתגרות בו, לפחות באופן פיסי. מסביר אבות: לא פחדתי. אדם בארצו הוא אדם טבעי. משוחרר. לא פוחד. איש לא יגע בי. כשבאתי ארצה התרפאתי בין‑רגע מהמחלה של הנחיתות והפחד שליוו אותי בגולה. אין גבול לתודה העמוקה שיש לי לארץ הזאת, על שנתנה לי את היקר מכל – את עצמה – ושיחררה אותי מהפחד". והוא מספר¹⁹⁴: “עבדתי כשומר בכרמי‑שקדים. קטיף השקדים נעשה על גבי מחצלאות פרושות סמוך לנוף העץ, הקוטפים היו מלקטים את השקדים שעל גבי המחצלת, ורוב השקדים נקברו בחול החם מסביב למחצלת, ואלה מיטב השקדים, שמקבלים את מתיקותם בחול החם שבו היו מונחים יום יומיים ויותר. בלילות היו באים רבים מן הכפריים וגונבים את השקדים מתוך החול הלוהט. גירשנו אותם מצד אחד והם פרצו ושבו מצד אחר. היינו מפרקים מהם את השאבריות, מגרשים אותם מן הכרם ולוקחים מהם את השקים. בבוקר היינו מתאספים סביב המדורה של אבו‑עמאר, שומר בדואי שהופקד על פרדס קטן, והוא היה מחלק לנו קהווה ומכבד אותנו בסיגריות מלופפות בנייר עיתון משאריות טבק שאסף ביפו”.

 

ט: גמול    🔗

זקן השומרים אמר ליחיאל: ‘תוּכל לָשׁוּן’. והוסיף: ‘וגם לַביא בּחוּרה תּוכל’.

באחד מלילות‑שבת של יולי 1932 הגיעה פסיה יוסטמן למושבה ראשון‑לציון. אחרי הצהריים פקדה את חבריה בקבוצת ‘גורדוניה’ שבמקום, ובערב יצאו כולם לאסיפה מטעם מועצת‑פועלי‑ראשון. פסיה בת העשרים ושבע (יש אומרים שנראתה כקרובת‑משפחה חיוורת משהו של חנה רובינא), חכמה לכל הדעות, חברותית, תוססת, פגשה באסיפה את הסופר הצעיר, בן ראשון‑לציון, מרדכי טביב, שאותו הכירה מביקורים קודמים שלה בקבוצת ‘גורדוניה’, אך נתנה את עינה במישהו אחר. שכן, בין הצעירים הרבים שמילאו את האולם, ראתה לפתע את אותו בחור אלמוני (משורר, אמרו, והוסיפו בבת‑צחוק: ‘א משיגינער!’) שהכירה בבית ידידתה בתיה בתל‑אביב. יפי‑תארו, מוזרותו, הביישנות והחציפות ששימשו בו בערבוביה, פירצי הגמגום והעילגות שנתקף בהם בלהיטותו לבטא איזו מחשבה מקורית, בלשונו האזוטרית, צחוקו הרועש, הרועם – כל אלה ריתקו אותה. היא ניגשה אליו, עשתה הכרה בינו לבין מרדכי טביב, ושניהם ליוו את יחיאל אל סוכת‑השומר שלו בכרם. טביב חזר למושבה לבדו. פסיה נשארה עם יחיאל בסוכה.

אומר פנחס לרר: ‘פסיה אהבה אותו, אפשר לאהוב אותו. אבל זה מסוכן. אוהבים אותו, חשים אמפטיה כלפיו, אפילו ‘איינפלונג’, אבל גם נרתעים ממנו. זה זבול אחר, כמו פרגוד דק ועדין יותר ממֶשי. עולם בפני עצמו. מה לבחורות ולו, זר ומוזר, איש קשה. איך אדם זה נלחם עם עצמו, עם התוהו‑ובוהו של עצמו, עם הפחדים שלו, עם העולם התחתון שלו, עם העטף, עם הגשמיות שלו, רבונו‑של‑עולם, עם היצרים שלו, עם התאוות, בינו‑לבינו, נפתולים, נפתולי אלוהים. לא כל אחד יוצא בשלום’.

מן הלילה ההוא, בסוכת‑השומר שלו, עם הבחורה הכמעט‑זרה לו שלצידו, לא יצא יחיאל בשלום. הרהורי אשמה וחרטה קשים תקפו את הבחור הפוריטאני, האסתטיקן ללא‑תקנה, האיסטניס, אנין‑הדעת, הרגיש כמיתר של כינור (‘רגישות כזאת!’ – אומר לרר – ‘איך יכולים ללכת בחיים עם רגישות כזאת?’) ועם זאת, בעל‑תאווה, הבוער באש‑להבה של יצריות עזה, מוזרה, משולחת‑רסן – שבגיל עשרים ותשע ידע אשה לראשונה.

“לא ידעתי אשה” – אומר אבות ישורון – “אומלל הייתי, ביישן, מופנם. כשפגשתי אשה לא ידעתי איך לדבר אליה. הייתי פונה אליה בשם משפחתה. ‘שלום, שלום’ – זה כל מה שידעתי לגיד. לא חשבתי איזה רושם עשיתי עליה. כשפסיה באה אתי לסוכה, התעליתי. גאה הייתי. להוט הייתי לדעת איזה רושם אעשה עליה. הדימוי של השומר אז, היה של רוכב על סוסה, עם שברייה בחגורה וברק בעיניים, בחור אמיץ, ללא‑חת, רומנטי, כובש לב הבחורות. אני לא בדיוק תאמתי את הדימוי הזה. פסיה גילתה אלי יחס טוב. פעם ראשונה שידעתי אשה. הרגשתי ניקלות ובושה. כגבר, כזכר, כאדם. חטאתי כלפיה, אשמתי. הייתי חייב לכפר. אז אמרתי: ‘פסיה – נתחתן!’. כל‑כך רחוק הייתי מזה. כל‑כך לא חשבתי על נשואין ועל משפחה, כל‑כך הייתי ציפור דרור! חשבתי על שירה, על העולם… כשנפלט ממני המשפט: ‘פסיה, נתחתן’, לא ענתה. חשבתי שאפילו לתשובה אינני ראוי. שאין לי כפרה. אמרתי שוב: ‘אנחנו נתחתן!’ לא האמנתי במה שאמרתי. לא רציתי להאמין. רציתי רק להבטיח. אבל חשבתי שהבטחה מוכרחים לקיים. עם כל אי‑ההסכמה הפנימית. צריך לבצע מה שהבטחתי. איך, מה לא ידעתי. פסיה היתה בחורה חכמה. אדם המכיר את החיים, את העולם, עסקנית מנעוריה, מנהיגת‑נוער. לא היה לי כל‑כך סימפטי החכמה הזאת. היא התייחסה אלי כאילו אני מהקבוצה המודרכת שלה. הקול הציוויי שלה. הייתי כל‑כך טיפש לעומתה. לא הייתי מתוחכם. לא חינכו אותי בדברים כאלה. אמרתי בלבי: ‘שיהיה לך! מגיע לך!’” (בשבת, כשטיילו יחיאל ופסיה לקיבוץ ‘עין הקורא’ של ‘השומר‑הצעיר’, שם היה יחיאל מתקלח, ניתנה לבחורה הצעירה הזדמנות להכיר נוהג מסויים של בעלה‑לעתיד: להשתהות במקלחת שעה ארוכה).

באוגוסט 1932 הוחג בראשון‑לציון יובלה של המושבה הביל“ויית. הנוער רקד בחגיגות, זקני המושבה סיפרו זכרונות על ראשיתה. פסיה היתה אמורה לבוא לחגיגות, אך היא לא הגיעה. בקטע הפרוזה השירית הנזכר לעיל, “זמירות של חרקולים”, מתייחס אבות ישורון בתיאורו אל ותיקי המושבה (“הקדמאים”) החוגגים את יובלם: “קדמאים – שאר מופתם: מבוע ראשון, חאן ראשון, תלם ראשון. נחלתם ב’נזילה' לבניהם; – – – בחצרות משקיהם דלתות המבנים פתוחות לרווחה. סוס ושכוי יחדיו ילקוטו, דרור וחמור יחדיו יחלוקו. כל עלה רענן וכל קליפת אקליפטוס – כלות נפשה של בהמת‑הבית‑לא‑נקשרה בחבל. והם, הזקנים, מענווה ומזכר המשא, כתובת עשו להם – לבנים אדומות‑שרופות, עשו להם – וקבעוה במצח ביתם: 'בילו 1883 תרמ”ג'.” ואילו בהמשך הקטע, נעה המצלמה השירית אל בימת הטכס – בלוויית דברי הקישור של המשורר:

חביבי ישראל אלה, בשיבת ראשם, עשויה ומסופרה ספירה שבתפארת, בטעם הוגי עולם וחולמי עם, בחליפותיהם השחורות‑חגיגיות – – – ושמותיהם, אפילו הם ב’סקי‘, – ‘צקי’, – ‘ביטש’ – צליל מעבירים היו, צליל דחיל ורגיל, בנפשם של הנאספים לפני הבמה. ולאחר מכן, כאשר, דרך משל, אחד מן הנאספים הללו נקלע למושבתם – והנה אנשים – גם כן ב‑סקי‑צקי וכו’ – ופניהם גבוהים, עזוקים, מסוקלים; דוברי ערבית תזזית, עברית בסיסית, יידיש עסיסית – – –.

אי‑הופעתה של פסיה לחגיגת היובל גרמה ליחיאל תמיהה ואכזבה. היה זה בניגוד לציפיותיו ה’פסיכולוגיות'. לאחר הצהרתו בלילה הגורלי – ‘פסיה, נתחתן!’ – פקדה אותו מצוקה וחרדה, בהיותו בטוח שפסיה תאלצהו לדבוק בהבטחתו ולא תשאיר לו פתח מנוסה לחזור בו. אך פסיה, אשה חכמה, הבינה יפה את המתחולל בנפשו של ילד‑פרא מגודל ויפה‑נפש זה שהתאהבה בו. לא זו בלבד שלא נתלתה בהכרזתו הספונטאנית, וכך השאירה אותו תוהה לגבי כוונותיה, אלא שהמשיכה לשחק בקלפים הנכונים והצליחה להסתיר ממנו את להיטותה.

הנה כי כן, טרפה פסיה את מערכת היחסים ביניהם וגרמה לכך שבמקום תחושת המילכוד שהיה נתון בה, תיפגע גאוותו הגברית, והוא יחוש עלבון ואי‑וודאות. המכתב שכתב יחיאל לפסיה מיד עם תום חגיגת היובל מעיד על הרגשתו כלפיה באותם הימים. למרות שהוא מאופק ובו תיאור ‘ספרותי’ של החגיגה, ניכרת בו השתדלותו להרשים את האהובה הסוררת:

ראשל"צ 32.VIII.22

פסיק שלי,

אם לא איזו ישיבה אצל ה’אמהות' היא שמנעה ממך מלבוא לחגיגת היובל – הרי שאוכל באמת לברכך על מידת ההתאפקות והשליטה והאורגינליות – מלה זו יש בה כדי לקחת את לב הבחורות – והעצמיות וכו' וכו‘, שהבלטת במעשך זה. חשבתי שתבואי. כל החגיגה בעיקרה היתה אך רשמיות ו’תכניות’ במסגרת – והמון ושאון ואבק ומחנק. לא הצילו גם ‘ידי הבנות‑הענוגות’ (‘דאר היום’) שחלקו יין מהול במים מתוך הקיוסקים שהוקמו בשביל ‘מזנון’ לורחינו היקרים (פעם) ביובל החמישים'…

עם כל זה אין להגיד שהחגיגה היתה נעדרת לגמרי חן ידוע ומומנטים שובי‑לב. הרחוב עם שני טורי עמודורים בצדדיו; שער הקשת העטור פרחים וירק ופנסים ססגוניים – פנסי גזוז אמנם – למדרונו; הקהל הרב הלבוש צבעוניו שעלה וירד דרך השער – כל זה עשה מרחוק רושם עשיר של מחזה תיאטראלי טבעי וחי מימי הביניים – אם כי שהרבה מהצלחתו יש לזקוף למצבו הטופוגראפי של הרחוב הראשי, העומד על גבעה.

שלושה חודשים שמר יחיאל בכרמי ראשון‑לציון. “התקופה היפה ביותר בחיי” – יאמר. “הארץ נהדרת. מיין קליינע שיינע מיידעלע. ארצונתי, קטנטונתי. נורא אהבתי את הארץ. בכל כוח האהבה שלי אהבתי אותה.”

ימי הבציר האחרונים בראשון‑לציון וכן ימי השמירה האחרונים – נחרתו כה עמוק בלבו של המשורר, שהם נשתמרו, חיים וצעירים, גם בערוב‑ימיו¹⁹⁵:

כָּל הַתְּמֹכֹת וְהַסְּמֹכֹת וְרִצְפֹּת הַקְּרָשִׁים תֻּכְרְךֻ וְנֶאֶרְזֻ וְהֻשְׁלְכֻ. כְּמוֹ בַּכְּרָמִים בְּ‑1932, בִּגְמַר הַבָּצִיר, לָקְחֻ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ חֲבִילָתוֹ וְהָלַךְ הַבַּיְתָה בַּמִּשְׁעֹלִים לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב בֵּין הַכְּרָמִים, בֵּין הַשִּׂיחִים הַגְּמֻלִים מֵאֶשְׁכֹּל הַלְכֻ וְחָזְרֻ הַשֹּׁמְרִים הַפְרֶנְקִים לְבָתֵּיֶהם בְּרִאשֹׁן‑לְצִיֹּן בְּחֶדֶר אֶחָד וּמִטָּה אַחַת, וּפְרֶקְיִנְיֶה.

כשחזר העירה מן השמירה, בסוף אוגוסט 1932, שכר חדר בשכונת הצריפים ‘מחלול’ שעל שפת‑ימה של תל‑אביב. חדרו של יחיאל, בצריף קטן וארוך, עמד – כיתר צריפי השכונה הגובלת בבית‑הקברות המוסלמי – על גבעה רמה. דרך סידקי קירות‑הקרשים זחלו חרקים. כששטף את רצפת חדרו – על‑פי מצוותה של בעלת‑ביתו, הגב' שווארץ – חלחלו המים אל תוך החול. כדי להקל על עצמו את מלאכת השטיפה, מילא יחיאל את הדלי במים מן הברז שבחוץ, ושפך אותם אל תוך החדר דרך החלון, לקול צעקותיה של הגב' שווארץ. היתה זו ראשיתה של יריבות בת שנתיים ביניהם, התגרויות והתנצחויות בלתי‑פוסקות, שנאה הדדית, כמתואר בשיר¹⁹⁶: זָרַקְתִּי דְּלִי מַיִם לַחַלּוֹן. הָרִצְפָּה הִתְרַחֲצָה, הַצְּרִיף הִתְחַלְחֵל. בעלת‑הבית בַּעֲלַת צְרִיף נָתְנָה לַשְּׁכֵנָה קְלָלָה בִּשְׁבִילִי. – – – דְּלִי מַיִם זָרַקְתִּי לַחַלּוֹן. בַּצְּרִיף הִתְרַחֵץ חֹר בַּחוֹל. מַחְלוּל יְסוּדָתָה חוֹל וְכֻּרְכָּר וְיָם וְטוּרְקִיז וְלִימוֹן וְכָּחֹל. (מן הראוי לשים‑לב לאליטראציות הפיסוליות בתמונה ‘פיסית’ חושיית זאת: התחלחל – חל – מחלול; חר – חול – כחל וכו') ואולם יחיאל התנחם בגב' מייאז (“אהבתי את שמה הצפצפני, האירוטי:ממ‑א‑ז…”), השכנה שהתגוררה בצריף שממול, אשה רוסיה, “בבה”, גברית, נפש טובה, רחמנית, אשת סנדלר גבה‑קומה ורזה, שכדי לעזור בפרנסת המשפחה, עבדה ככובסת בבתי זרים. היא ‘אימצה’ את הבחור השלומיאלי, יפה‑התואר, בעל שאר‑הרוח, ואילו יחיאל התרפק על דמותה האימהית, שבאסוציאציה לאמו הטבעית היוותה לגביו – בפוטנציה – גם מוקד משיכה אירוטי. ובלשון השיר: דֶּרֶךְ קֶסֶם, דֶּרֶךְ צְבָעִים בְּחֻלְצָה, וְדֶרֶךְ יֶלֶד בְּאִשָּׁה. צְבָעִים כָּאֵלֶּה בְּחֻלְצָה בְּאִשָּׁה בְּחָצֵר בַּיַּלְדוּת. (“חֻלצה”, באסוציאציה לחליצת‑שד – א. צ.) גברת מיַאז הָיְתָה כּוֹבֶסֶת, חָלִיתִי בִּשְּׁלָה דַּיְסָה בִּשְׁבִילִי. מחלתו המיסתורית של יחיאל (מעין שיתוק בצד השמאלי של הגוף – אומר אבות) אירעה כשעבד זמן‑מה בשרברבוּת אצל איזה בחור שלא סבל אותו. גם את העבודה לא אהב. לבסוף רבו, והעסק התפוצץ. פסיה, שהתגוררה אז בגפה ברחוב דיזנגוף, הגיעה לצריפו של יחיאל ביחד עם חברתה הטובה, פרומה, לסעוד אותו בחוליו. “אך מי שהיתה לי כאמא” – יאמר אבות – “שהביאה לי דייסות מתוקות והאכילה אותי, היתה גב' מייאז”.

הסמליות הנוצרית על השלכותיה הפסיכולוגיות המוקדמות, אשר שורשן נעוץ ביחסי הילד יחיאל ואמו, המוצאת את ביטויה בעוצמה זו או אחרת לאורך כל שירתו, באה לידי ביטוי אף בתמונות שקישט בהן את חדרו הקטן בצריף: גַּ’אקוֹנְדָה מִנְּיָר, פַּאוּלוּס מִקַּרְטוֹן, בְּחַדְרִי בַּצְּרִיף בִּשְׁכוּנַת מַחְלוּל. – – –

גם על בילוייו הימיים מספר בשיר זה השומר הרומנטי; ואילו הבעיה שהטרידה אותו בקשר עם הבטחת נישואיו לפסיה, מוצאת את ביטויה בדימוי השירי:

בְּלַיְלָה הִתְרַחַצְתִּי בְּיָם אָפֵל. הַגַּלִּים הִתְחַתְּנוּ בְּיָם חֲתֻנָּה. עַד הַצְּרִיף יָם מַחְלוּל, אֲנִי סַפָּן בְּיָם חַסֶּקֶה. – – – לְתֵל‑אָבִיב בָּאתִי מִשְּׁמִירָה בִּכְרָמִים. הַמַּשְׁרוֹקִית בַּצְּרִיף בַּתִּקְרָה תָּלִיתִי.

ועל הנוהג הספורטיבי הזה של רחיצה בים (לילית, או יומית), שמר המשורר גם אחרי שעזב את השכונה הימית.

גם פנחס לרר ביקר את יחיאל בחדרו שבשכונת מחלול בעת חוליו (לרר טוען שמחלתו המיסתורית לא היתה אלא שפעת), והביא עמו ‘שיירה של בחורים ובחורות’. הרעפים בצריף היו מבוקעים והגשם דלף על מיטת החולה. הרים אחד הבחורים את השולחנצ’יק שבחדר – מספר לרר – ותקע אותו בחלון, להגן מפני הגשם.

משהחלים, קיבל יחיאל עבודה בבית‑חרושת למרצפות, ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן‑גוריון (שדרות קרן‑קיימת אז): עָבַדְתִּי בַּרַאפַאס. בַּעֲשִׂיַּת בַּלָּטוֹת. עֲבוֹדָה בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא – הוא כותב¹⁹⁷. גם הסופר מרדכי טביב עבד שם. באוגוסט 1966 מונה מרדכי טביב – ביחד עם יוסף אריכא – לערוך את מאסף ז' של אגודת‑הסופרים לשנת תשכ"ז. פנייתו אל אבות ישורון, לשלוח לו מפרי עטו למאסף, המציאה לנו, בדרך‑אגב, עדות מאלפת על אפיזודה זאת של עבודתם המשותפת במרצפות. כותב מרדכי טביב:

בשני פנים נתגלית לי מאז הכרתיך. אחד, והוא הראשון, בכרמי ראשון לציון, ומאוחר יותר, בבית החרושת למרצפות: ‘גרבוב את טרכטמן’. – – – זכרתי שכאשר היינו עובדים יחד בבית החרושת הנ"ל ועמדנו שנינו משני עברי המכבש, שהיה מופעל בלחץ חשמלי, – אתה להכנסת התבניות תחת המכבש ואני להוצאתן לאחר פעולת הלחץ – איך לפתע‑פתאום היית מפסיק את פעולת המכבש, מוציא מאי‑שם שבכיסיך בדל‑עפרון ופיסת‑נייר, רושם לעצמך משהו ולאחר‑מכן חוזר ומפעיל את המכבש. זכרתי את התמהון, את הלגלוג (שלא מעט היה לי בו חלק, לבושתי, אף שלא אשמתי, שהרי איך יכלתי לדעת סודן המוזר של אותן פסיקות תכופות שלך?) ואת יצחק הקטן (זוכר אותו?) שהיה מזמרר לך בקולו הממזרי, כל אימת שהיית מפסיק ורושם: אצלנו בג’רמניה אומרים ‘ארבייט’ וברוסיה אומרים ‘רובוטו’.

בהמשך המכתב מספר טביב איך הזדמן יום אחד לקפה ‘קנקן’ שבכיכר דיזנגוף, ומשנכנס לשם יחיאל פרלמוטר, הלחיש לאוזניו ‘מאן‑דהוא’ זהותו של האיש, והביע הערצה לשירתו. ‘ואני צחקתי רמות’, כותב טביב. ‘ואני אמרתי: הרי זה יחיאל שבשנת כך וכך נלוויתי לאחת, פסיה שמה, שנתארחה בקבוצת ‘גורדוניה’ שבמקומנו, ששם הכרתיה, ויחד עמה הלכתי בערב אחד לבקר שומר אחד תמהוני של כרמי ענבים בסוכתו… ועוד הוספתי ואמרתי: הרי זה יחיאל, שיחד עמו עבדתי בקצה העולם שמצפון להצטלבות שדרות הקק"ל‑דיזנגוף, אשר לשם עבר, מרחוב קינג ג’ורג’, בית החרושת למרצפות ‘גרבוב את טרכטמן’. ואני צחקתי לא מתוך פקפוק במה שליחש ריעי לאזני, אלא מתוך כך שהבנתי עד כמה הצלחת להערים עלינו ולהעמיד לך הסתר‑פנים; וכן צחקתי מתוך שמחה על עצם הגילוי'.

אותו פועל, ‘יצחק הקטן’, זה שטביב מזכיר במכתבו את לגלוגו על יחיאל, הצליח לבסוף לעורר עליו את חמתו של יחיאל והוא סטר לו על לחיו. סטירה זו גרמה לפיטוריו. ואולם כאן התערבה לטובתו פסיה, שהיו לה מהלכים במפלגה ובהסתדרות. היה זה בראשית ינואר 1934. יצחק בן‑אהרן, מזכיר מחוז תל‑אביב של מפא“י, שמע מבבה אידלסון כי דרושה עובדת‑ארכיון למרכז החקלאי. הוא קרא מיד לפסיה והפנה אותה בדחיפות אל חיים הלפרין, מי שהיה המזכיר הללי של המרכז החקלאי. בזכות שמה הטוב וכישוריה, אך גם בזכות מליצי‑יושר שהיו לה מימי פעילותה ב’גורדוניה' ומעסקנותה במועצת הפועלות – התקבלה לעבודה כארכיבאית בחצי משרה, אך עד מהרה הועלתה לדרגת מזכירה כללית במשכורת של 8 לא”י לחודש. בתור שכזאת, הכירה את כל פעילי ההסתדרות. לאחר שפוטר יחיאל מעבודתו בביהח"ר למרצפות, פגשה במקרה ברחוב את ז’ליסט, מזכיר האגודה של פועלי המרצפות. כששמע שליחיאל פרלמוטר קשר לפסיה, הבטיח לה שיסדר לו עבודה במקום אחר – גם‑כן במרצפות. וכך אמנם אירע. מרגע שהיתה מסודרת במשרה מלאה וקבועה, גמרה פסיה אומר להחיש את נשואיה ליחיאל. ‘חיכיתי שתהיה לי משרה שלמה, לא סמכתי על פרלמוטר באשר לפרנסה’.

 

י: מאנוסקריפטים    🔗

שנתיים ימים עברו מאז ביקורה של פסיה בסוכת השמירה של יחיאל בראשון‑לציון ועד נשואיהם ביוני 1934. בו‑בחודש, בה‑בשנה ראתה אור מחרוזת שיריו הראשונה: “צום וצמאון” (על משקל ‘שכול וכשלון’ – האיר אבות) בגליון הראשון של השבועון הספרותי ‘טורים’, שרוב משתתפיו היו אנשי חבורת ‘יחדיו’.

מספר אבות ישורון בלשון של פרוזה‑שירית על האירוע השני¹⁹⁸: “קבוצת הסופרים ‘יחדיו’ (אברהם שלונסקי, יצחק נורמן, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה), היתה יושבת יום יום בקפה ‘רצקי’ ברחוב אלנבי. בידי היו כמה שירים כתובים, בצריף בשכונת מחלול, מונחים. יום אחד בא אלי חבר מקיבוץ¹⁹⁹ ועברנו על יד ‘רצקי’. חברי הציץ, ואמר: ‘שלונסקי נראה כקוף’. למרות שהתמרמרתי על כינוי זה, אך בלבי חשתי הקלה. למחרת ניגשתי אל שלונסקי וביקשתי ממנו לקרוא שיר קטן²⁰⁰. הוא קרא והפך פנים ואחור פנים ואחור, ושאל אם יש לי עוד. אמרתי בהיסוס: ‘יש. אבל’. ‘תביא תביא’, אמר לי. ‘צריך להעתיק’, אמרתי. ‘אין לי דיו’, התחמקתי. ‘אין לך דיו? ‘תביא תביא’. בשבועון ‘טורים’ שנה א’, בעריכת א. שלונסקי, נדפסו, בעמוד הראשון, על כל העמוד, כמה שירים בשם ‘צום וצמאון’, ששלונסקי קרא להם פואמה”.

בשירים אלה באה לראשונה לידי ביטוי התפעמותו של המשורר מההווי הבדווי, זה אשר הפרה את דמיונו והיה מקור השראה בלתי‑נדלה לשירתו המוקדמת כולה. בראיון עם רחל איתן אומר אבות²⁰¹: “איש צעיר – האדמה היא השמיים שלו. במידה שכל מה שעל פני האדמה מפורש יותר – כן הוא סתום יותר. היפוכו של דבר ביחס לאדמת‑הארץ. באירופה הכל היה אפוף הוד וסוד. בבואי לארץ התפרש הכל, נעשה בהיר וחסר‑צללים. ואז גיליתי את ‘הנושא הערבי’. בהם, בערביי הארץ, ראיתי את היהדות המקראית בששת ימי המעשה שלה, והם שהעניקו לי את ממד המסתורין שאבד לי. כבר מחזור שירי הראשון, ‘צום וצמאון’ שנדפס ב‑1934 ב’טורים', היה בסימן של ערבים וערביות”. ושנים אחדות לאחר‑מכן, יאמר²⁰²: “כשבאתי לארץ היה משהו מוזר. הכל היה עדיין רחוק ממני. הנוף, ההווי, ואז הבאתי כביכול לעזרתי את החלום מפולין. כן‑כן אמנם חם לך פה, אבל בתורה כתוב על יעקב, האבן על הבאר, רבקה עם הכד, וכל זה בלי החום והחמסין. אל תשכח, אמרתי לעצמי, זאת ארץ‑ישראל שלך! כך נסתייעתי בחלום. הייתי קרוב מאד לערבים, כיוון שהם הזכירו לי מאוד יהודים: הזקנים, העבאיות. חיפשתי צדדים של קירבה ביני לבין הארץ הזאת. – – – ראיתי ערבים, גמלים, חמורים, ואהבתי את הכל, כי רציתי לאהוב את האדמה ואת כל מה שעליה”.

ואילו על שלונסקי, שטביעת‑עינו גילתה לראשונה ערכם של שירי משורר אלמוני זה, אומר אבות ישורון בשיחה עמי:

“שלונסקי ריתק אותי יותר מכל משורר עברי אחר. אפילו יותר מביאליק. אפילו יותר מטשרניחובסקי או משניאור – שראיתי אותם. יותר מכל הסופרים שהכרתי. הוא היה תקווה גדולה. לכל אחד ואחד. קרא לכל אדם: בוא אלי לקוות. בואו אלי להיות תקווה שלכם. אני התקווה שלכם ואתם התקווה שלי. בואו אלי עם התקווה שלכם. כששלונסקי לא היה מגיע לקפה, היתה לי אכזבה. אהבתי את חברתו. האיש הזה היה תקוות כל אלה שפתחו דף חשוב מאוד בשירה העברית, בסיפורת העברית. כל אלה הם בהשפעת שלונסקי. לאף אחד מלבדו לא היה הכשרון הזה. בין שהלכו בדרכיו בין שלא הלכו בדרכיו. אם כתבו כמוהו או לא כתבו כמוהו. אבל הם באו ממקורו של שלונסקי. הוא עצמו כתב על אבא ועל אמא ועל אדוני ועל משיחי. ועל כאב ועל בדידות ועל אדם‑הוא‑אומלל; שירה רוסית, כמובן, בעברית. חיבבתי אותו מאוד. כשישבתי אתו והוא עסק בשיר שלי, הכין את שירי הראשון לדפוס, הייתי מאושר מאוד”.

ובראיון עם בתו הלית²⁰³, הוא מקדים ואומר באותו נושא: הוא מקדים ואומר באותו נושא: “שלונסקי נתן לשירה להיות שירה גברית. הוא הכניס את ההברה הספרדית בשתי רגליים. ואחרים שהתחילו, הלכו בדרכו. – – – לולא ההברה הספרדית לא היתה העברית קמה כשפת דיבור. כל הנוער נתפס בדיבור עברי הודות להברה הספרדית, שהיא אירופאית, מצלצלת מבחינה פונטית, וזה עשה שלונסקי. שלונסקי גברי בשיריו. אפילו חזר על נושאים רוסיים, על צער הבריאה ועל עצב, מה לך בארץ שטופת שמש, למרות כל זה השיר שלו גברי. קשה להבדיל בין משורר ובין מעשיו. אין אתה יכול לדבר על שירת שלונסקי בלי הדמות שלונסקי, בלי מה שקשור בו, בלי העורך שלונסקי, המתרגם שלונסקי, בלי הבלורית שלונסקי. בלי מרכז של משוררים צעירים, בלי מי שנתן תקווה לשירה החדשה. ועורר בי שמחה. ושמחה מעוררת יצירה. לא בצער יוצרים. זה עשה שלונסקי. אני מתגעגע אליו. מי שחסר כאן זה שלונסקי. אנשים כאלה לא באים כל יום. הקסם לא חזר. שלונסקי וכל הכרוך בו זה שלונסקי”. ועוד הוא מוסיף בעניין זה²⁰⁴: “שלונסקי נתן לשירה העברית את הכינור ואת מכוון הכינור. את הריתמוס, המוסיקה והלשון והדרך לחידוש ולחיפוש הלשון. מי שבפועל כתב שירה בהברה ספרדית, שהיתה בגד המלך של לשון השירה העברית, שהוציא אותה במכלול לבושה בהברה הספרדית. אלמלא הוא לא היתה צמיחה. הוא פתח שערים. הכיניס לשירה אנשים בעלי יכולת וגם לבלי יכולת. הוא נתן למוח רשות לחשוב על דברים שקודם לא העזו. הוא חלוץ השירה העברית הישראלית. ממנו ומפירותיו נהנים עכשיו. כל מה שצומח החל ממנו. כולם צמחו ממנו. גם אלתרמן.”

את הכרת‑הטובה שרחש לשלונסקי ניתן להבין גם על רקע חריצת‑המשפט הקטלנית שיצאה שבועות אחדים קודם‑לכן מפי מבקר הספרות העברית הידוע ביותר באותם הימים, פ. לחובר. יחיאל שלח אליו את שיריו בדואר, שיחווה את דעתו עליהם, ולחובר הזמינו לביתו. המשורר הצעיר נכנס בדחילו‑ורחימו לקבינט של לחובר, ומיד נתקף חולשת‑דעת ורתיעה למראה חשיבותו ורצינותו של החדר, עם הפורטרטים של שופנהאור ואחד‑העם התלויים על הקירות, ולמראה פניו החיוורות, העצובות‑הרפויות של המבקר המשכיל, ו“גגות נחיריו המוגבהים”, בלשונו של אבות. על‑פי היבושת שבקולו, חש יחיאל מיד, כי שריו אינם לטעמו. ‘מצאתי הכל בשירים פרט לשירה’ פסק לחובר, שאמת‑המידה שבידו לא היתה עשוייה למוד את שירי י. פרלמוטר. גם לסופר אשר ברש הראה את שיריו. “היה לי יחס אישי אליו, בגלל השפם שלו ובגלל צורת הדיבור שלו” – אומר אבות. ואמנם, ברש קיבלו בסבר פנים יפות ואפילו מחמאה חלק לו: ‘יש לך קוו מזרחי חם’ – אמר. ואולם לשאלתו של אבות אם ראויים השירים לדפוס, ענה לו חד‑משמעית, ש’אין אפשרי לפרסם'.

התקבלותו של יחיאל פרלמוטר לחבורת ‘כתובים’ הנערצת עליו (“הם עשו עלי רושם חדש, צעיר, קנאתי בכל מי שהיה לו כסא ביניהם, כשחברי אמר לי ששלונסקי דומה לקוף, כמו השתחררתי מאיזה קושי; כמו הוסר ממני איזה מחסום, דוגמת המחסום הגבוה בעיירה, שהיה מתרומם על מנת לתת מעבר לעגלות הרתומות לסוסים”); העובדה ששיריו נתקבלו בעין יפה על‑ידי הארי שבחבורת ‘כתובים’, שעומדו בצורה כה מכובדת וראו אור “בעמוד הראשון על כל העמוד” של השבועון – אלה הביאו למהפך שלם במצב‑רוחו ובבטחונו העצמי. אין פלא שהוא חוזר ומסמיך לשלונסקי את המלה המנצנצת – תקווה. בפעם הראשונה מאז עלותו לארץ חש גאווה על שתקווה שפיעמה בו התגשמה. חש בטחון בכשרונו, בכוחו. רוחו התרוממה לגבהי‑גבהים; סחרחורת של שמחה עברה אותו²⁰⁵. כשצריך היה להגיע למערכת 'טורים להגיה את שיריו, כיוון את ביקוריו כך, שימצא את שלונסקי לבדו, בלי עוזרו, י. נורמן. אומר אבות²⁰⁶: “נורמן הטיל עלי אימת‑מוות בנחיריו הסולדות כארובות של אנייה כבדה ובמאמריו הביקורתיים על שירה. ז’אנדרם של השירה”. גם כשהביא למערכת את הפואמה שלו “בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן” לבחינתו של שלונסקי, דאג שיהיה לבדו.

“שלונסקי ישב לבדו ועיין בספר. מותר לי להפריע לך? שאלתי, והוא השיב בקול צרוד אך מופנה אלי, וגם זה היה טוב. נתתי לו שלושה‑ארבעה בתים של השיר. הוא בדק אותו, הפך את הדף מצד לצד בתנועות‑יד חפוזות, קצת שיחק והעמיד פנים כעושה מעשי‑אלכימיה והכל באדנות כזאת, אולי כדי לעשות עלי רושם, או להטיל עלי אימה”.

בבואו למערכת עם צרור שיריו המקומט “צום וצמאון” ישבה שם כל החבורה, ועמם הסופר היידי אופאטושו, תושב ארצות‑הברית, שהיה אז בביקור בארץ. פה אחד החליטה החבורה לעברת את שמו של יחיאל מפרלמוטר ל’הפניני'. (‘ידעיה הפניני היה משורר טוב’, ניסה נורמן לשדלו) ואולם בראות יחיאל את שמו החדש מתנוסס על הגהות שיריו, התמרד והחזיר לכותרת את שמו המקורי.

עליונותה של פסיה עליו בנסיון שהיה לה ביחסים שבינו‑לבינה, שבהיותה בוגרת ממנו בנפשה (“לא הייתי שלם עם המוסד של הנשואין; לא הייתי די מבוגר לזה; לא עיכלתי את המושג הזה”), בכך שהיתה לה משרה קבועה ופרנסה בטוחה (“היתה לי בעיה עם פסיה; לה היתה משרה ולי לא היתה משרה; יצא שהיא עבדה ואני לא. התאוננתי באזני לרר והוא אמר: מה זה! נשואים זה היא נותנת לך ואתה נותן לה!…”) – העובדות הללו שהרתיעו אותו כל‑כך, לא היה בהן עוד משום איום לגביו. עכשיו הוא בא לנשואים האלה במלוא הערכת‑עצמו. כוחו‑וגבורתו עמו, בעניינים שברוח, בדיוק כפי שכוחה‑וגבורתה עמה, בענייני‑מעשה והוויות‑העולם. בסערת‑הרגע, בהלוך‑נפש אופורי, גמר‑אומר לא לדחות עוד את הנשואין. את מועד החתונה קבע ליום בו יופיע הגליון הראשון של ‘טורים’, ושירו‑שלו מתנוסס בראשו. זאת בתנאי שיראה קודם את העתון ויווכח שאכן לא קרתה שום תקלה של הרגע האחרון; אם יתנהל הכל בהתאם לציפיות – יתחתן יחיאל ביום חגו של המשורר.

הנשואים התקיימו ביום חמישי, חמישה‑עשר ביוני 1934 (יום ב' בתמוז תרצ"ד) ברמת‑גן, בנוכחות שלושה (!) עדים. פנחס לרר מצד החתן ואדון שמיס, בעל‑ביתה של פסיה, מצד הכלה; אך הואיל ונדרשה אישיות מוּכּרת בציבור שתאמת את זהותם של החתן והכלה, הזמינו ברגע האחרון את ענתבי, מזכיר מועצת פועלי רמת‑גן, שיחיאל הכירו עוד מימי מגדיאל, כששימש מזכיר מועצת הפועלים שם. ביום חתונתה עבדה פסיה יום עבודה מלא. כיוון שהיו אלה נשואיה השניים, וכיוון ששניהם ביקשו להימנע מאורחים, לא סיפרה לאיש על המאורע. אפילו מאחותה הבכירה, חנה (חנצ’ה) רייזל, שהגיעה מפולין ב‑1933 והתגוררה עם בעלה החב"דניק הלל מיכאלי (מיכאליץ) בתל‑אביב – העלימה את הדבר. (“אהבתי מאוד את הלל, איש תם היה” – אומר אבות ישורון, ומספר על רבו של הלל, יהודי קטן‑קומה, שהלל העריצו, והוא העלה אותו ואת משפחתו לארץ‑ישראל).

בדרך לאוטובוס הנוסע לרמת‑גן נזכרו יחיאל ולרר, שאין להם כיפות. השאירו את פסיה בתחנה והלכו לחפש חנות לתשמישי קדושה. לעומתם, הגיעה פסיה לחופה מוכנה: שאלה אצל חברה – כלה טריה מזה שבועות אחדים – טבעת קידושין. (כעבור שנה פיצתה את עצמה ורכשה לה טבעת משלה, אך זו – וכן פמוטים, מתנת‑הפרידה של ריקל לבנה‑בכורה – נמסרה ל’כופר‑הישוב' בפרוץ מאורעות 1936).

החופה נערכה בביתו של הרב²⁰⁷, והרבנית כיבדה את בעלי השמחה בעוגה. מיד לאחר כך יצאו הזוג הצעיר ושלושה העדים לחגוג במסעדה תל‑אביבית. למחרת, ביום שישי, הלכה פסיה לעבודה. יחיאל עבר לגור בחדרה של פסיה שבדירת שלושה חדרים בבית דו‑קומתי ברחוב דיזנגוף. ביתר החדרים התגוררו שתי משפחות עם ילדים.

כשבועיים אחרי חתונתם, נזכר יחיאל ששכח להוציא את כתבי‑היד שלו מצריפו שבשכונת ‘מחלות’. פסיה מיהרה לשם, אך השק עם כתבי‑היד לא נמצא, וכל השירים שהיו בו הלכו לאיבוד. כששמעה הגב' שווארץ, בעלת‑הצריף, שפסיה התחתנה עם דיירה‑לשעבר, הסתכלה עליה ברחמים, ואמרה לה ביידיש: ‘שתהיה לי שנה יותר טובה משלך יהיו כל החיים’. זאת היתה ברכתה. ואבות, לאחר למעלה מחמישים שנות נשואים עם פסיה, אומר²⁰⁸: “אשתי הסתגלה אלי. קודם לכן אולי סבלה; היא אשה חכמה, הבינה את החיים והבינה ממה אני מריח ונטלה את הסיכון. המשוררים מאוד זקוקים שיתייחסו אליהם בהבנה ושלא ישפילו אותם; זה המפתח לחיי משפחה של משורר עם אשה. כי הגבר על‑פי רוב מעורר גיחוך בהתנהגותו. הוא זקוק להבנה. מצד אשתי היתה לי הבנה”.

חדרם ברחוב דיזנגוף היה מקום מגורים ארעי, כיתר החדרים השכורים שהשניים היטלטלו ביניהם בתוך דירות‑משפחה – ברחוב יוחנן הסנדלר, ברחוב נחמני ועוד, עד שהגיעו ב‑1935 לדירה נפרדת משלהם, ברחוב החשמונאים 81 בתל‑אביב, שאותה שכרו ביחד עם פנחס לרר. בחדר אחד התגוררו יחיאל ופסיה; בשני – לרר, אחותו פרל ובתה דבורה’לה; ואת השלישי השכירו. שכר‑הדירה היה 7.50 לא“י בחודש וכל אחד מהדיירים שילם 2.50 ל”י. כשעזב הדייר השלישי ולא נמצא דייר אחר במקומו, חיפשו בקדחתנות הלוואה, לשלם את חלקו בשכר‑הדירה.

בוקר‑שבת אחד, זמן לא רב לאחר כניסתם לדירה ברחוב החשמונאים, התכבד יחיאל בביקור מפתיע: שומר הבאר של הפרדס בראשון‑לציון, הבדווי אבו‑עמאר, הגיע בלוויית בתו ג’אמילה. היה זה ביקורו הראשון של אבו‑עמאר אצל ידידו היהודי מאז גמר הבציר בכרמים בסוף אוגוסט 1932. אבו‑עמאר לא ידע את כתובתו של ידידו, אך מכרים משותפים במושבה נתנו בידו פתק ובו מצויין שמו המלא של יחיאל ושם העיר תל‑אביב. עם פתק זה הגיעו אבו‑עמאר ובתו עד שדרות רוטשילד. האיש הראשון שפגשו בשדרה היה, הפלא‑ופלא, דודהּ של פסיה, אח אמה, שאך זה הגיע מפולין והוא שהביאם אל ביתם של הפרלמוטרים. ביתם היה האחרון ברחוב, וכיכר גדולה הפרידה בינו לבין המושבה הגרמנית ‘שרונה’. אבו‑עמאר התפעל מן המרחב העומד לרשותם, וראה בדמיונו את האוהל רחב‑הידיים שניתן להקים עליו – ואיחל לידידו שירבה חילו וזרעו. גם מינחה הביא עמו בשק שעל גבו: ירקות וביצים ותרנגול חי כפות‑רגליים. יום שלם בילו אבו‑עמאר וג’אמילה בביתם (גם סעדו על שולחנם מרק עם אטריות, שעמלו קשה לגלגלן על הכף). כשרק פרשו לדרכם, התיר יחיאל את רגלי התרנגול – ושלחו לחופשי.

וזה נוסח הסיפור מפי פנחס לרר: ‘חיינו יחד, נשמנו יחד, היה זמן שגרנו יחד, שתי המשפחות, ברחוב החשמונאים. הבית השקיף על המושבה הגרמנית שרונה. פעם, בשבת בבוקר, ראינו ערבי כבן שישים נושא שק על שכמו ובידו החזיק פתק שעליו כתוב: פרלמוטר, רחוב חשמונאים. היתה אתו גם ילדה. הבאנו את הערבי הביתה. והוא פרק את השק עם התרנגול והשקדים והירקות. פסיה עשתה לוקשן. אכלו בידיים, שפכו את המרק על הבגדים, הורידו את נעלי העץ, בסוף נתנו לו פמוט במתנה. פרא‑אדם נחמד, פרלמוטר הזה, השתנק, גירגר מרוב שמחה על הערבי. הוא עצמו הרי התגלגל כבדווי. לקח את לבו, הערבי’.

מגורים משותפים של שתי משפחות‑ידידים, מבחן לא קל הוא לידידות; מה גם, שהידידות במקורה היא בין הגברים בלבד. ואולם במקרה הפרלמוטרים והלררים, עמדה זו יפה במבחן. הקלה העובדה, ששתי הנשים יצאו בבוקר לעבודה (פרל, אחותו של לרר, עבדה ככובענית מחוץ לבית), והילדה דבורהל’ה סודרה ליום לימודים ארוך בבית‑החינוך²⁰⁹. אחרי שעות העבודה היו שני החברים יוצאים לטיול של ערבית. היחסים ביניהם, כבין תלמיד ורבו, לא נשתנו גם לאחר פרסום שיריו של יחיאל בשבועון המרדני והיוקרתי. לרר המשיך להביא ספרים לידיעתו של יחיאל ולעודדו לקריאה ולעיון. אך החבר‑השכן היה תלמיד סורר. ‘הוא היה עצלן של קריאה’, יחזור ויאמר לרר מתוך צער ואכזבה, ובהה‑בשעה גם בהתפעלות. ‘מה שהוא נשא והרה! ברר רק מה שהיה נוח לו. רחרח, ברר, מה שמתאים לו. ‘היוואתה’ של לונגפלו! אהב את זה מאוד. מה עוד? את ‘ויקטריה של קנוט האמסון לא אהב. גם לא את יעקובסון. אהב את הדמויות יוצאות‑הדופן, דקות‑הסגולה, יוהאן נאגל מ’מיסתורין/ של האמסון²¹⁰, תומאס גלאן מ’פאן’… פעם אמר לי על החבורה של שלונסקי, על אנשי ‘כתובים’, איך שהם יושבים להם שמה בבתי‑הקפה עם השגלונות והלחנות שלהם. זה הוא מצא בספר ‘דניאל’: ‘שגלתך ולחנתך’ במובן של פילגש. שני כרכים גיגנטיים, נפוחים, מטילי‑אימה, מונחים על השולחן שלו, כן? – ‘היכל הקודש’ של מנדלקרן²¹¹ הקונקורדנציה החשובה ביותר של התנ"ך, ששוקן רכש והדפיס מחדש. לא עיין שם אפילו באות אחת! אבל היתה לו תאווה. השתוקק פתאום לרכוש את שני הכרכים של אבן גבירול, ומכיוון שלא היה לו כסף, מכר את הסמוקינג שלו שהביא מבית‑אבא, עם שני דשים ממשי או מאטלס וקיבל תמורת זה אבן גבירול. לא קרא גם את זה. לא נתבשם מגדולי הלשון: ר’ יעקב הנדל, הרב קוק, נג’רה, ואצל הגויים: ג’ויס, פרוסט. לא התקרב אל כל אלה. או, ‘משפט האורים’ של שטיינברג, שאברונין חידש. אני אהבתי כל‑כך דקדוק, כל אות, כל תג, כל קוץ אהבתי. כמו הילד אצל יאנוש קורצ’אק ששואל כל הזמן: ‘מה זה? מה זה?’ פרלמוטר ברח מספרים. אין לו הדיסציפלינה של קריאה. קירקגארד, למשל. מה לו ולקירקגארד? אבל הוא שמע קירקגארד ונתפש לזה אין ללעוג לזה. אימה ופחד, קירקגארד. פרא‑אדם. אולי זה מה שתפס אותו. וגוגול הוא קרא? אולי רחרח פה‑ושם. אל לא קרא. בשביל לקרוא צריך להרוג את עצמו, גוגול וקירקגארד זה בחבילה אחת, שניהם טראגיים מאד, פה יש עניין לפסיכיאטריה, שניהם היו נגועים בבעיות של בינו‑לבינה. צנועים, רליגיוזיים, אבל גם עיוות נפשי היה. גוגול הרי שרף את ספריו! מי עוד בין אלה הגדולים? טולסטוי, כמובן. אבל הוא שלט בעצמו! הוא לפת את שני עמודי העולם ושיבר אותם. קראנו אז יחד את רילקה, פרלמוטר לא העריך את זה. היינו שקועים בקריאה. ‘המתמיד’ של ביאליק, קראנו אז. לפעמים נהנה לקרוא שירת יידיש. משה לייב הלפרן, למשל. מכל המשוררים הידיים אהב דווקא את האמריקאי הזה. אהב את האירוניה שלו (נעיר כאן, שניתן להשוות את הדיאלוג שמנהל אבות ישורון עם המוות בשירו “אדון מנוחה”²¹², עם זה של קודמו, הלפרן. בעוד ישורון מתקומם על מרותו של המוות ומסרב לקבל את סמכותו והוא בועט ברגליו ומטיח בו דברים מרים ומנבל את פו ומתגרה בו בכל כוח החיות המצוי בו תוך כדי מאבק נפשי נפתל וחסר סיכוי ותוחלת, עם ההכרח להיכנע ולקבל עליו את גזר‑דינו – הרי הלפרן מנהל עם המוות דו‑שיח כנוע ומפוייס, בנסיון להתקרב אליו, לקנות את לבו, להתיידד עמו ולהתרפק עליו, בבחינת: ממך אליך אברח).

‘מה עוד קראנו אז?’ – ממשיך לרר – ‘כן, ‘מוניש’ של פרץ – אבן הפינה של הספרות היידית המודרנית. והרי ראשית עוברו של פרץ ביידיש, ‘שירי היה מצלצל אחרת לגמרי לו הייתי שר גויית בשביל גויים’ – אמר. כך גם אני. לו ביידיש, ובנסיבות אחרות, כל‑כך הרבה היה לי מה להגיד על פרלמוטר, ביטני מלאה ערמות על פרלמוטר שלי… אלוהים אמר לאברהם: ‘כי ידעתיו’, כלומר: אהבתיו. עברית שפה עמוקה. יהואש, המתרגם הגדול של התנ"ך ליידיש, אמר, שכל מילה בעברית, יש לה צילינדר על הראש’.

 

יא: ג’אקונדה מנייר, פאולוס מקרטון    🔗

באמצע אפריל 1936, עם פרוץ מאורעות‑הדמים, שהחלו בהתנפלויות של המון ערבי על התושבים היהודים ביפו ובפרברי תל‑אביב, נקרא יחיאל – חבר ה’הגנה' מאז 1929 – להתגייס לשמירה על השכונות העבריות הגובלות בעיר הערבית.

רחל כהנא‑פסטר²¹³ היתה אחראית איזורית (א"א) על יחידת‑התצפית שברחוב הרצל 88, בה היה מוצב גם יחיאל פרלמוטר. היא זוכרת את יחיאל כיוצא‑דופן בחבורה הצברית, אשר רוב חבריה הגיעו ל’הגנה' מארגוני‑נוער חלוציים. עם כל השתדלותו ‘להיות בסדר’ ולמלא כהלכה את הפקודות, התקשה בעיקר בתרגילי‑הסדר (‘לא התמצא עם השמאל‑ימין’). היחסים עם החבר’ה באו לו ביסורים, להבחנתה של רחל, ואי‑היקלטותו ביניהם היתה הנקודה הכאובה שלו. יחידת‑התצפית חלשה על הדרך שבין תל‑אביב לירושלים, כאשר תפקיד היה לאבטח את התחבורה מפני מטר של צליפות מן המסגד באבו‑כביר, ששיתק את האיזור כולו. ואילו הבנות היו ממונות על העזרה‑הראשונה ועל חלוקת תקציב‑המזון היומי (11 גרוש ליום). בשעות הפנאי שיחקו בקלפים וסיפרו צ’יזבאטים, אך יחיאל רק בהה באחרים ולא לקח חלק במשחקיהם ובהתבדחויותיהם. יום אחד הגיע לביקור בבית‑הוריה של רחל שברחוב הרצל. הביא עמו מחברת שירים וקרא לפניה. חש בהיעדר התהודה מצדה והתבייש כי נתפש לחולשה. בסוף קיץ 1937, כשגברו ההתפרעויות ופשטו לכל אזורי ההתיישבות היהודית, בעקבות מסקנות ‘ועדת פיל’ – נשלח לעשרה ימים לשמירה כנוטר בכפר הנוער בן‑שמן, ואחרי כן לשמירה של כשבועיים במושב כפר‑יעבץ של ‘הפועל המזרחי’ בשרון. אבות ישורות נזכר, שבאותו בניין אשר מעל גגו היה צופה למרחקים לאור‑היום, ובלילה היה הזרקור המוצב עליו סורק את החשיכה סביב סביב, ואיתותים היו משוגרים ממנו לישובים הרחוקים – הותקנה באופן זמני המקלחת של הבחורות; ובכן פעם שנפתחה דלת‑המקלחת, חשדו הבחורות שהשומרים מציצים אליהן מהגג והן היו צורחות בהיסטריה: ‘לסגור את הדלת!’ בצילומיו מאותם ימים נראה יחיאל גבוה, זקוף, במדי‑הנוטר שלו – מכנסי חאקי קצרים מהודקים בחגורה צופית וחולצת חאקי קצרת‑שרוולים, ולראשו כובע‑גאפירים עשוי פרווה (‘קולפאק’).

כל אותה תקופה המשיך יחיאל לעבוד על שירי “על חכמות דרכים” והעתיקם לכרטיסיות קטנות על גבי קרטונים של קופסאות סיגריות ‘מטוסיאן’ או ‘דובק’, כשהשם ‘פלסטיין’ מתנוסס עליהם באותיות לטיניות. וב‑25 לספטמבר 1936 ראו אור בדף הספרותי של ‘הארץ’, שעורכו היה אז אברהם שלונסקי, שניים משירי המחזור הזה: “תמר” ו“גמל ונער”.

ההשראה לשירו הארך, הקשה ביותר לפיצוח, “בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן”²¹⁴ היתה ליחיאל עוד בהיותו במגדיאל ואת הטיוטה לארבעת הבתים הראשונים שלו²¹⁵ כולל המוטו הלקוח מספר ‘יוחנן’ שבברית החדשה, חיבר כבר אז.

בסתיו 1937 מסר יחיאל את ה“בלדה” כולה לדוב שטוק (סדן), עורך המוסף הספרותי של ‘דבר’. כעבור שבועיים, מלא הגיעה כל תגובה ממנו, ניגש למערכת לברר מה גורל שירו. דב שטוק קיבלו בסבר‑פנים יפות, התעניין, כדרכו, במוצאו. הסתבר ששניהם הגיעו לארץ באוקטובר 1925 על סיפונה של אותה אניה עצמה – ג’יאניקולו'. ואולם באשר לשיר, אמר שהוא מרגיש בכוחו, אך אינו מבין אותו וברצונו להיוועץ באשי המערכת. עברו עוד שבועות אחדים. בדחילו ורחימו היה יחיאל מדפדף מדי יום שישי בדפי העתון של שבת, למצוא את שירו במוסף הספרותי, אך השיר לא הופיע.

אמר על כך פנחס לרר: ‘ב’דבר’ ישבו אנשים חמורי‑סבר. זכאי החוזה בכוכבים, עם ה’קצרות' שלו, מגלגל עיניים לשמים; זלמן רובשוב (שז"ר); אנשים קשים, כבדי‑מזג, יודעים לשון‑הקודש יפה יותר ממנו. ואלה, אחרי שקלא‑וטריא ממושכים, השכילו והדפיסו אותו. אלמלי פרסמו אותו אז, היה בא פרלמוטר לידי מייט'.

אבל עד שפורסם השיר עברו, כאמור, שבועות רבים, וסבלנותו של יחיאל פקעה. “הייתי פזיז ונעלבתי”, הוא אומר ממרחק של למעלה מחמישים שנה. ואכן, באחד הימים של אותו סתיו, רץ ל’דבר' בהחלטה נחושה להוציא משם את שירו. נאמר לו שהשיר הורד לדפוס וכי כבר נערך סְדָר. אך יחיאל לא חזר בו מהחלטתו. דרש שיוחזר לו שירו, וכשהוסבר לו שכבר השקיעו שעות רבות של עבודה בסידור, השאיר מכתב לדפוס ‘דבר’ ובו לירה אחת, שלפי הערכתו היא מהווה תמורה לשלשה ימי עבודה.

לכבוד

דפוס ‘דבר’

כאן

ח.נ.

הנני שולח לכם בזה 1 לא"י שכר סידור שירי “בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן”.

אבקשכם לפזר את הסידוּר ולהשמיט את ההגהה.

בב"ח

י. פרלמוּטר

עם קבלת המכתב הופיע חיים שורר, עורך ‘דבר’, במרכז החקלאי, החזיר לפסיה את הלירה ואמר שדב שטוק מבקש להיפגש עם יחיאל. בפגישה שהתקיימה ביניהם, הסביר שטוק למשורר הנעלב, כי פרסומו של השיר נדחה בשל אורכו, וכי חיכה להזדמנות שיוכל לעמדו כראוי, יחידי בעמוד. גם פועלי‑הדפוס נרתמו למלאכת השכנוע. הראו לו לוחות‑סְדָר מאובקים ובהם שירים המצפים זמן רב לפרסומם. יחיאל נתרצה.

ה“בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן” ראתה אור בדף הספרותי של ‘דבר’ ב‑26 לפברואר 1936. מצויה בידינו טיוטה לא שלמה של מכתב שכתב יחיאל לדב שטוק מיד לאחר פרסומו של השיר²¹⁶.

לכבוד החבר דב שטוק

ח. נ.

מאז ביקורי האחרון אצלך התעורר בי תכופות ההכרח לכתוב אליך בענין ה“מגדלית”. לבי חרד מאוד. יש להסביר, להבהיר, לבאר; וכשאני מנסה זאת בעל‑פה – אינני מצליח. ואף עתה, בכתב, ספק אם אגלה במעט מן ההומה בו. – – – אגע רק בקווי ההיכר הראשיים: מאין היא? – ‘לידתה שלה היתה אתנן דמים’, כלומר: בת זונה, אשר היא, התינוקת מגדלית, ניתנה‑נולדה לאמה כאתנן דמים, ר"ל, רבים ושונים היו האתננים שניתנו לאמה – ופעם כאילו באורח‑נדיבות קבלה אתנן זה. ‘לה‑למופת, כי זכר לנפשו לה יתר על כל עוכר’ (‑בשרה). ולידה שכזאת – לידתה שלה'.

זהו רק הקטע הראשון של מכתב מייגע זה, אשר לא נראה כי הבהיר לדב שטוק את השיר כהוא‑זה. שכן, ההקשרים שהמשורר מנסה לפרשם במכתבו הם אולי האלמנטים היחידים המובנים בלאו‑הכי מתוך השיר עצמו. גם הנסיון שעשה המשורר בהמשך מכתבו, לתרגם את אחד מבתי‑השיר ליידיש, כדי להבהיר לעצמו את כוונתו (“נסיתי לתרגם לעצמי, למען הבהיר לי את הלשון המגובשת שלו”) – על אף היותו מאלף ביותר, אינו תורם להבהרתו²¹⁷.

כשנשאל אבות ישורון בראיון ב‑1970²¹⁸, מה גרם לכתיבת השיר הזה, השיב:

אני לא יודע מה גרם לכתיבת השיר הזה. מה לי ולנושא קתולי? אולי שיר באידיש השפיע, אולי בית‑הכנסיה שגרנו לידו. אולי רציתי משהו דתי‑אירוטי? הארץ הזאת יוצרת נזירים. השקט, הדממה, הלחש הזה של הנוף הזה. שוב לא הייתי בעיירה האירופאית הרועשת. כאן הכל היה בלי צבעים, זר ומוזר, חול צהוב. הייתי כמו נזיר, רציתי להיות טהור עם הכל, הייתי שייך לזכרונות הארץ הזאת. הנוף, זכרון הדמויות והמאורעות ההיסטוריים, כל זה מעטה עליך חוויה של התנזרות, התפעמות, התמעטות פנימית, אתה קרוב לאלוהים. וכל העניין הזה של מריה מגדלנה, המסתורין, אשה, נזירה, אלוהית. ההסתפקות במועט, כל מה שחסר לי כאן הפנים אותי, נסוגותי פנימה, פנימה. אסרתי על עצמי לדבר ולחשוב באידיש, ועם זאת לא היתה לי די עברית. אז אל תדבר, אל תחשוב, רק פנימה, פנימה! אם מותר לי עכשיו לחשוב מה הייתי לפני שנים רבות כל‑כך, זה הייתי אני, וזה הביא לכתיבת השיר.

כעבור למעלה מחמישים שנה מאז נכתבה ה“בלדה”, שאלתי את אבות ישורון על הרקע לחיבור יצירה זו, שמצויים בה סממנים ברורים של המיתולוגיה הנוצרית, כאשר הבן הנזכר בה, הנו פרי‑רוחה של אם קדושה וקדשה כאחת. וכך השיב המשורר: “כשבאתי ארצה, נער קדוש הייתי, כולו טוהר, ראוי לארץ הזאת. הייתי מטוהר מכל רבב של חטא. נורא אהבתי את הארץ, כמו טיפש אהבתי אותה. קיים מושג דתי, פולחני‑קאתולי, ‘קישטוו’ – המנקה, המטהר. בשל חטאינו קיבלנו עונש גיהינום ולאחר הטבילה בבאר המטהרת, ב’קישטוו‘, אנחנו יוצאים מזוככים ומקודשים. עבודת‑האדמה היתה בשבילי ה’קישטוו’ הזה. שיחררה אותי ממצוקת החטא. בעבודת‑האדמה הגעתי לשלמות. באהבתי את האדמה, את העפר, כשעדרתי אותה, ריפאתי בה את שפתי בנשיקותי (שלא כבהגיעי לארץ. אז לא נשקתי את האדמה, כפי שעשו אחרים), היתה לי נטיה להשתטח עם הבטן על האדמה. להיות קרוב אל החום של האדמה. כמו בהזדווגות. הרומן שלי עם המוות התחיל אז. אני מרגיש שיהיה לי חם וטוב בתוך האדמה הזאת. החלפתי שם, שפה, אך לאדמה נשארתי נאמן. ביום‑כיפור האחרון (תש"ן; יום הולדתו ה‑86 של אבות ישורות – א. צ.), בבית‑הכנסת, כשנוהגים לכרוע ולהשתחוות, ממש כרעתי והשתטחתי עם כל הגוף על הרצפה – האדמה. זאת היתה כריעת‑כהנים שלי”.

בהיותו במגדיאל קרא יחיאל מתוך ‘הברית החדשה’ את המשפט מספר הבשורה של יוחנן, ששימש לו מוטו ל“בלדה”: ‘הנה אני אומר לכם: שאו את עיניכם והביטו אל השדות, כי כבר לבנים הם לקציר’. “יופי כזה! חלום בהקיץ, ממש!” – יאמר. דברים אלה, שכביכול אין בינם לבין השיר ולא כלום, ייתכן והם נוגעים באורח‑פלא בקצה החוט של הנעלם המיסתורי, הטומן את הזרע הרוחני, שבכוחו נברא השיר. ועליהם כדאי להוסיף את הקטע המסיים את מכתבו של יחיאל לחברו פנחס לרר, מכתב שנשלח ממגדיאל ב‑10 ביולי 1930, המעיד כמה רווח לרוחו הסוערת, כשמאבק האיתנים שלו עם הרהורי החטא שָׁכָך, ומושאו – האשה המפתה – ‘מתגלה’ במיטתו בטהרתה ובתומתה, כשההולדה מתגשמת ללא מעשה החטא: “חדרי, אשר עם המרפסת הארוכה הקסקרטית, הצופה פני הרי ישימון, מתוקן ונקי, ומטתו, צחה וצחורה, מחכה ל’אם המשיח' הנאצלה, אשר תזכה את העולם ב’בן אלהים' חדש…”.

לפרשת ה“בלדה” קדמו אירועים אחרים:

לאחר פיטוריו (השניים) מבית‑החרושת למרצפות, החליט יחיאל לחזור לאהבתו הראשונה: האדמה. הוא מצא עבודה ברעננה, אצל פרדסן דתי, יהודי פולני, נמוך‑קומה, מזוקן, שעבד ביחד עם פועליו בעידור, בהשקיה, בניכוש עשבים שוטים. הפרדס היה רחוק ממקום ישוב, ובגמר העבודה היה הפרדסן מאריך בתפילת‑מעריב, אחר‑כך היה מנקה את הכלים, מסדרם בחדר‑האריזה, מטפל במשאבה שבחדר‑הבאר, וכיוון שפחד להישאר לבדו בפרדס, היה על יחיאל לחכות לו עד שיגמור את עיסוקיו. “היה מין קריכער – זחלן – כזה. עיני יצאו מכלאן שנצא כבר משם”, אומר אבות. הוא היה פועל מצטיין; תמיד ראשון בשורה בעידור, ופרדסן זה, חזר ודרש אותו – ורק אותו – מלשכת‑העבודה. “כמו גדי קטן הייתי”, אומר אבות. “נהדרת היתה האדמה; אהבתי לעדור בטוריה, לפתוח את הצבע החום, החם, של האדמה. כשהתחתנתי, הרגשתי איבדה; שאני מאבד את האדמה. ברעננה חזרתי לאהובתי הראשונה”.

את אהבתו לאדמה ביטא המשורר בשירים, כמו גם בדברים שבעל‑פה. כך הוא אומר למראיינת ב‑1981²¹⁹: “אהבתי את האדמה. אהבתי לפתוח את האדמה בטוריה. האדמה נענתה לי. בכל לשון שבעולם אני מודה לאדמה. כשגרתי בעיר, בכל פעם שראיתי כיברת אדמה, בא לי לפתוח אותה בטוריה. אינני יודע אם אהבתי את אדמת ארץ‑ישראל דווקא. לא יכולתי לאהוב את הארץ דרך ישעינו הנביא, דרך ירמיהו. אני מוכרח לאהוב את הארץ דרך משהו מאגי. דרך אדמה, דרך אשה, דרך ילד”.

ולבתו הלית הוא אומר²²⁰: “אני עבדתי הרבה בפרדסים, בנטיעה, בשורשים של החושחש המתוק שהרכבנו, שורשי עצי פרי, ריח באדמה, כשאתה עושה עידור ונתקל בשורשים ואתה רואה שהטוריה פצעה שורש של עץ הדר. ואתה רואה שיש פצע, שנגרד העור, הקליפה של שורש. בהיותו באדמה היה קליפה, והבשר הלבן שלו היה כל‑כך חי, רענן כמו ילד חדש. שורש שמונח באדמה עם הקליפה, שכל חייו באדמה, אתה מוריד את הקליפה אתה מגלה עץ לבן עסיסי, טוב, שכל שהוא יותר באדמה יותר לבן הוא, יותר עסיסי. אתה מריח אליו. אתה מריח את ריח האדמה. אדמה כזו עם ריח הדר היא אדמה מתוקה. אתה תוקע אף באדמה זה דבר נעים מאוד”.

ברעננה מצא המשורר השראה מחודשת להשלמת ה“בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן”.

התחבורה בין רעננה לתל‑אביב לא היתה נוחה באותם ימים. אוטובוסים – ארבע פעמים ביום – היו נוסעים דרך פתח‑תקווה – למעלה משעה. יחיאל נאלץ לשכור חדר במושבה ולחזור הביתה, לתל‑אביב, לשבתות. ואולם קרה, שפסח על שתיים וגם על שלוש שבתות ברציפות. בהתכתבות עם פסיה מאותה תקופה (טלפונים לא היו כמעט בנמצא) – מבצבצים אהבתה וגעגועיה אליו מכל מכתב, וכך גם בקשתה‑תוכחתה החוזרת‑ונשנית, שיבוא לשבת, וכעסה על שאינו כותב לה. במכתב מה‑23 באוגוסט 36‘, למשל, בו היא פונה אליו (כפי שנהגה גם טן‑דו וגם בנוכחות אחרים) בשם ‘פרלמוטר’, כותבת פסיה: ‘מתוך התרגשות אינני מסוגלת (אני הכתבנית) לכתוב הרבה כפי שקיווית ממני, ובפרט שהמכתב מאד מאד לא מסודר. – – – יתכן שהייתי מסוגלת לכתוב לך מכתב ‘אהבה’ כאילו הייתי בת 18, אבל ביודעי את יחסך לדברים כאלה, אני מבליגה על רגשותי ואתה בודאי תבינן מבין השורות’. והיא חותמת ב’רב שלום והרבה הרבה נשיקות, שלך פסיה’. ובמכתב מה‑25 באוקטובר 36', היא אומרת: ‘הייתי רוצה להבין את הסיבה הפסיכולוגית של הדבר, למה דווקא במכתבים אליך אינני מצליחה. האם זה מעין ‘אימתא דמילא’?’

עם השנים התיידד יחיאל בתקופה ששהה ברעננה: עם המשורר משה שלנגר (בן‑מנחם), איש עדין‑נפש, הולך‑שפי, שלפני עלותו לארץ חי ופעל בפרייבורג שבגרמניה ביחד עם משוררים עברים, כשאול טשרניחובסקי ומאיר מוהר; ועם צבי קרול, מבקר ופיליטוניסט, שעבד אז אצל קרובו הפרדסן ב’גבעת‑חן' שליד רעננה. “איש נחמד, בעל‑מליצות כשל אד”ם הכוהן", אומר אבות, שלימים יסתופף בחבורת ‘מחברות לספרות’ וישבע מרורים משלונסקי וחבריו.

בינתיים איכסנה דירת הפרלמוטרים בתל‑אביב עוד דיירת אחת. בזכות הסרטיפיקאט שהצליחה פסיה להשיג לאחותה הצעירה, שרה יוסטמן, הגיעה זו לארץ באוקטובר 1935, ונקלטה אף היא בדירה הצפופה שברחוב החשמונאים, עד הישלחה למשק הפועלות בשכונת בורוכוב. באותו חודש עצמו – אוקטובר 35' – הגיעו מפולין גם אחיו וגיסתו של יחיאל – ישראל וגולדה. מכיוון שהגלויה ששלחו מפולין – כמו גם גלוייתה של שרה – לא נתקבלה בזמן, איש לא בא לפגשם בנמל חיפה. יום אחד הופיעו בדירה שברחוב החשמונאים, ובהיעדרם של יחיאל ופסיה, השאירו את צרורותיהם ויצאו לחפש לעצמם מגורים. לילה אחד בלבד לנו בדירת אחיהם הבכור, ולמחרת עברו לחדר ששכרו לעצמם. ואמנם, קשה לדמיין שני אחים אלה, בני‑אדם‑לעצמם, אגוצנטריים, עקשנים ופרובוקאטיביים, חיים בכפיפה אחת, ולו גם תקופת זמן קצרה ביותר. מתאר אבות ישורון:,ישראל הגיע, כמו תמידף מתגרד פה, מתגרד שם, אותו שרוליק. מוריד את הכובע קצת על המצח, מדאגה, מדבר לא ברור. קשה להבין אותו. הוא בתוך הקושי של חייו. בתוך הגזע, כמו אבא ברוך, כמו הדוד מנדל; לא מוצא את עצמו".

זמן קצר אחרי הגיעם לארץ, פתחו ישראל וגולדה חנות מכולת קטנה בצפון תל‑אביב (מאוחר יותר הרחיבו את עסקיהם לכדי מכולת סיטונאית גדולה בדרום העיר). בני משפחתו של ישראל סבורים, שרגשי הנחיתות של אביהם ביחס לאחיו הבכור נבעו מהארוגאנטיות שגילה כלפיו יחיאל; ויחס זה הוא שדחפו להתבצר בעמדות קיצוניות, הפוכות מאלה שלו, ואף לעבור לצד השני של המיתרס הפוליטי, אם כי מעולם לא כחבר מפלגה. ישראל התייחס אל כסף כאל רע הכרחי שחייבים להרוויחו (אשתו היא שניהלה את העסק ביד רמה) ואולם יחיאל, לפי סברתם, ראה את החנוונות כמשלח‑יד מאוס ואת עצמו החשיב נאור, ליבראל, חבר ה’הגנה‘. ישראל, יהודי דתי שומר‑מצות, בעל דעות ימניות‑בורגניות, רוויזיוניסט קנאי; שעה שיחיאל נחשב לחלק מן המימסד של ארץ‑ישראל העובדת, אם לא בזכות עצמו, הרי בזכות פסיה, מפא"יניקית ‘שרופה’, בעלת מהלכים במפלגתה. כאדם אינטליגנטי, בעל סקרנות אינטלקטואלית, שלא הגשים את האפשרויות הגנוזות בו, בזבז ישראל את כשרונותיו הרטוריים על נאומים חוצבי‑להבות, דמגוגיים, עוקצניים וסרקסטיים – נגד בן‑גוריון, שנוא‑נפשו, למשל – בזירת הפרלמנט הביתי שלו. היו אלה נאומים עקרים, שהוא השתמש בהם בכל התחמושת המילולית וה''הגותית’ שברשותו; זאת, שעה שלאחיו המשורר נמצא אפיק אמנותי פורה לנתב אליו את כוחותיו היצירתיים, אפילו שההכרה שזכה לה היתה אז זעומה ביותר. ועל אף זאת, לשני האחים תכונה משותפת, יסודית, והיא – אי‑יכולתם להבחין בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית. אומרת הלית על אביה: ‘המציאות של אבות זה מה שהוא רואה ומה שהוא מרגיש לגבי דברים; לא מטריד אותו ולא מעסיק אותו אם זה אובייקטיבי או סובייקטיבי. זה בכלל לא איכפת לו. הוא בכלל לא שואל את עצמו את השאלה הזאת. זה ככה – נקודה. אז עכשיו תשברי את הראש. את חושבת שלא ככה – תהיי בריאה. מין דבר כזה. הוא נורא שומע קול אחד – את הקול של עצמו’. ומילים דומות אומרת בת‑דודה, פרופסור חיה מרוז, על אביה ישראל.

באותם ימים הועלתה פסיה לדרגת מזכירה ארצית של ארגון עובדי מוסדות חינוך חקלאיים. בתוקף תפקידה החדש, ובהיותה חברת המרכז החקלאי – הרבתה לנסוע, ולא אחת קרה שהיתה מגיעה הביתה בשעות הקטנות של הבוקר. מלבד עבודתה השוטפת ב’מרכז', התמסרה פסיה גם לפעילות התנדבותית. היתה מזכירת הסניף האזורי (סניף ד') של מפלגת פועלי א“י, והקימה את מועדון הסניף ברחוב יהודה הלוי 66 בת”א; כמו כן הקימה את מועדון התרבות של הסתדרות הפקידים, ודאגה להזמנת המרצים למועדון. כך הכירה סופרים ומשוררים כשמעון הלקין וכאברהם שלונסקי, עוד לפני שנפגשה אתם כאשתו לש יחיאל.

גם במשפחת לרר התרחש בינתיים אירוע בעל משמעות חשובה: בת‑דודו של פנחס, הנערה פרלה (להבדיל מאחותו פרל. ‘פרלה איז א קינד’, אמר לרר לאחותו), הגיעה מפולין ונקלטה אף היא בדירה שברחוב החשמונאים. לא עבר זמן רב, ופנחס ופרלה באו בברית הנשואין – אצל אותו רב רמת‑גני שחיתן את יחיאל ופסיה. כך התחלפו הדיירות בחדר הלררים. פרל ובתה יצאו ממנו, ופרלה נכנסה לדור בו; אך לא לאורך ימים. למרות היחסים הטובים ששררו בין שני הזוגות, העדיפו פנחס ופרלה להיפרד מידידיהם ולעבור לדירה משלהם. הקושי להשכיר שניים מבין שלושת החדרים שבדירתם אילץ את הפרלמוטרים לחפש לעצמם מקום‑מגורים חדש. הם חזרו לסגנון המגורים המקובל באותם ימים על זוגות צעירים המתפרנסים מיגיע‑כפיהם: חדר בתוך משפחה. חדר כזה נמצא להם ברחוב נחמני 22 ומכתבים שכתבה פסיה ליחיאל מפולין, כתבה על‑פי המען הזה, שכן באפריל 1937 קיבלה חופשה ללא‑תשלום מ’המרכז החקלאי‘, והיא הפליגה לארץ הולדתה באניה ‘פולוניה’ (קו גדיניה‑אמריקה; פולניה‑פלסטינה) לתקופה של ארבעה חודשים, לבקר את בני‑משפחתה. בשכר‑הסופרים שקיבל יחיאל מ’דבר’ תמורת “המגדלית” – 3 לא“י – תפרה לעצמה חליפה לקראת הנסיעה. הוצאות השהייה שם כוסו מחלקה בירושת סבה, אשר מת בראשית 1929 והותיר אחריו ארבעה בתים בווארשה, שהכניסו שכר‑דירה ביד רחבה. היות ועל‑פי החוק הפולני באותם ימים מותר היה להוציא אל מחוץ לארץ 10 זהובים בלבד (סכום פעוט זה שלחה לארץ באמצעות הבנק) – לא חסכה בהוצאות בעת שהותה בפולין. כך יכלה להרשות לעצמה לבלות חודש ימים במקום‑מרפא אופנתי – בקריניצה, לערוך מסעות בין בני המשפחה הרבים ולחלק מתנות ביד נדיבה. בבואה לווארשה ציפו לה בתחנת הרכבת חמולות שלמות של דודים ודודות ובני‑ביתם, אשתו השנייה של סבה, אחים ואחיות. אחרי שהתעכבה ימים אחדים בבית דודתה בעיר הבירה, נסעה אל בית משפחתה לקמינסק – עיירת קייט מיוערת ליד לודז' ובה פנסיונים לנופשים שהיו מגיעים בקיץ מכל רחבי פולין. שם, בבית אביה, סוחר עצים ובעל מנסרה, חיכתה לה ‘כל העיירה’ (שמנתה כ‑80 משפחות יהודיות). בבית אחותה אלקה שבפשדבויש, עיירת‑הולדתה של פסיה, גיסה נוח, שידע עברית, חקר אותה לפשר ה”בלדה של מרים המגדלית", שראתה אור ב’דבר', אך ספק אם הצליחה פסיה לאלפו דעת. (גם פנחס לרר שלח את “המגדלית” אל אחיו בפולין, וזה מסר את השיר לעינו של זליג קלמנוביץ‘²²¹, שיחווה את דעתו. ‘יש בזה קולוריט מזרחי’ פסק קלמנוביץ’). פסיה הפעלתנית והתכליתית לא ישבה בפולין בחיבוק‑ידיים. בהיותה בווארשה השתדלה אצל אנשל רייס, שעמד אז בראש המשרד הארצישראלי, להשיג סרטיפיקאט לאחד מאחיה, כדי להעלותו לארץ²²².

חשיבות מיוחדת – לענייננו – בביקורה בבית הפרלמוטרים בקרסניסטאוו, במחצית השנייה של מאי 37'. שש שעות נמשכה הנסיעה ברכבת מווארשה לקרסניסטאוו, ובהגיעה לשם – ביום שישי, ערב חג השבועות תרצ"ז – לביקור בן תשעה ימים, באה לקבל את פניה בתחנת הרכבת המשפחה כולה, לרבות צעיר‑האחים, שמואליק, שהגיע במיוחד מההכשרה. כולם – מלבד האב ברוך, שהיה חולה ומדוכא, והתבייש שלא היה לאל ידו לפרנס את המשפחה בכבוד. בהיכנסם לבית, נדהמה פסיה למראה עיניה: יחיאל תיאר לה את משפחתו כמשפחה אמידה, שאמנם ירדה מנכסיה, אך לא חיה בעוני. והנה מצאה שבני‑הבית חיים בצפיפות, לבושם ישן ומוזנח והמצעים מטולאים. מראות אלה דיכאו את רוחה.

זאת ועוד: כשהגיעה לביתם של קרובי משפחתה שלה, באה כל העיירה לקדם את פניה, ואילו כאן – מלבד המשפחה המצומצמת הגיעה לברך את בואה רק משפחת סוחר‑הביצים, זו המתגוררת באגף הסמוך. אלה הביאו קוגל לכבוד האורחת, כמנהג המקום. אפילו דודיו ודודתו של יחיאל לא טרחו להגיע, להזין בה את עיניהם (לימים הבינה ש’ברוגז' שרר בין ריקל – הגאוותנית והמתנשאת, לדברי פסיה – ובין בני משפחת בעלה). והרי היתה זו אורחת מכובדת ביותר: אשתו של בנה הבכור, האהוב, של ריקל, אשר שתים‑עשרה שנים חלפו מאז נפרדה ממנו ומאז אין מנוח ללבה ולמחשבותיה, הנוהות אליו; אשה שניכר היה כי ראויה היא להיות רעיה לבן השוגה בחלומות, בהיותה מציאותית, מעשית, ‘מאורגנת’ – היפוכו הגמור של הבחור התלוש, השלומיאל. בחושה האמהי המחודד הבינה ריקל שאהבתה של פסיה לבנה, תגונן עליו מפני תלאות החיים, תבטיח לו ‘פנסה’ מסודרת, תדאג לכל מחסורו, תעניק לו בית. נוסף על אלה – היא בחזקת יורשת. לא עשירה, לא יחידה, אך מן הסתם אפשר לפנות אליה לעזרה בנוגע לנדוניה של לייצ’ה, האחות הנכה, שהשתדכה זה לא מכבר לבן‑דודה. ריקל אף פנתה אל כלתה בבקשה להלוואה כדי שיוכלו ‘להתחיל במסחר’ – כדבריה. ואולם פסיה, שהתקשתה למכור את חלקה באחד הבתים של סבה, בשל המסים הגבוהים שרבצו על הבית, שמרה על המאות האחדות של הזהובים שבידיה לצורך ה’החלמה'. אף‑על‑פי‑כן הרעיפה מתנות על כל בני המשפחה. לברוך, האב, קנתה ‘פורטפייל’ (תיק); לאמא ריקל הביאה סיכה – מתנת יחיאל ובחירתו האישית; את האחות לאה (לייצ’ה) ואת האחים פינקה במיוחד. ללאה הביאה סיכה וצמיד וכן חולצת‑משי ואריג ממשי לחליפה, שאת דמי התפירה שלה שילמה מכיסה. לאחים חיים‑מאיר ושמואליק הביאה חפתים ועניבות ומווארשה שלחה להם אריגים לחליפות.

ריקל, מצידה, פינקה את פסיה על‑פי דרכה, פינוק שפסיה מאסה בו. בבקרים היתה רוכנת על מיטתה ומנשקת ומגפפת אותה; היתה מעתירה עליה דברי חיבה, דוחקת בה שתאכל מן המעדנים שהכינה למענה. אך פסיה איבדה לחלוטין את תאבונה. לא נוח היה לה, שרק אותה מושיבים לאכול, בעוד יתר בני‑הבית מסבים יחד לשולחן רק בשבתות או בצהרי יום ששי, כשנהגו ללעוט מרק שעועית מבושל בכנפי אווזים. מלבד זאת: באין מכתבים מיחיאל אליה זה כמה שבועות, יכולה היתה להבין ללב חמותה, שזעקה נואשות בכל אחד ממכתביה אל בנה: ‘כתוב! כתוב!’.

במכתבה מ‑23 במאי 1937 מקרסניסטאוו, כותבת פסיה:

יקירי, האם הנך באמת לא חס על עצבי? הרי הם בלאו הכי די מתוחים. אני מסתובבת כל הימים כבעולם התוהו וכמו כן משתדלת לשלוט כלפי חוץ על מנת שבבית לא ירגישו בדבר. אבל כמה קשה דבר כזה אי אפשר לתאך לך. תבין שאי השקט שלי הולך ומתגבר מדי רגע. בני הבית חושבים שבהם האשם ומה עלי לומר להם? אני שמחה שעוד מעט אעזוב את קרסניסטאוו ואוכל לחיות כרוחי, כלומר, לא לזייף את הפנימיות. בביתכם הרגשתי טוב מאוד, הטיפול סביבי היה יוצא מגדר הרגיל. כולם, אבא, אמא, והנוער, לא ידעו מה לעשות אתי ואני, אוי ואבוי למצב רוחי. אני דורשת בכל תוקף תיכף ומיד להודיע לי מה קרה לך. עכשיו אני כבר בטוחה שלא נשיכת כלב²²³ אלא מי יודע איזה דבר מסוכן, לכן במצב רוח שכזה חדלתי לגמרי לאכול. הנני משביעה אותך להודיע לי תיכף על הנעשה אצלך ואם אסור לך להניע את היד שתכתוב שרה, אבל מהר ככל האפשר.

במכתבה מה‑26 למאי 37', לאחר שקיבלת את מכתבו המיוחל של יחיאל, מתארת פסיה את המצב הקשה בבית. היא כותבת על איזה משפט‑תביעה²²⁴ שהאח שרולקה הסתבך בו עם ‘גוי’, ושאחרי עלייתו של שרולקה לארץ‑ישראל הוטל על האב ברוך להתייצב במקומו. לשם כך היה עליו ללוות שלוש‑מאות זהוב כדי לשלם את ההלוואה, וכן לצורך הנדוניה של לאה – דובר על מכירת חלקו של ברוך בטחנת‑הקמח, שהיתה מכניסה לו ארבעת‑אלפים זהובים בשנה. אך הוא מאן, בינתיים, לוותר על רכושו.

מעת הגיעה לקרסניסטאוו התחילה פסיה לפנות אל בעלה, במכתביה, בשמו הפרטי, יחיאל. ב‑4 ביוני 1937 היא כותבת:

הן לא תתפלא שמתוך איזו דחיפה פנימית אני חדלה לקרוא לך בשם המקובל ‘פרלמוטר’ ועוברת לצורה יותר אינטימית. יתכן שההשפעה באה בימי שהותי בביתכם, במקום שהשתמשתי רק בשם זה, ופתאום נדמה לי שהשם הזה הוא ההולם ביותר את יחסי אליך. ובכן, מהיום והלאה – אם לא תתנגד לזה – אקרא לך כנ"ל. טוב שזה לא בא כמצות אנשים מלומדה אלא מתוך קירבה נפשית אמיתית.

(בתקופה מאוחרת יותר, עם שובה לארץ, חוזרת פסיה לקרוא לו בשם משפחתו, כמנהג הימים ההם).

בעת שהותה בקרסניסטאוו – וכן בעיירות השונות שבהן התגוררו בני‑משפחתה הרבים – נוכחה פסיה במו‑עיניה במצבם הנואש של הצעירים היהודים. ‘כאן בפולין’, היא כותבת ‘העם מתנוון בהחלט, הנוער מחוסר פרספקטיבה, רק כליון מחכה להם. האנטישמיות גדולה מאוד, על כל צעד ושעל אתה מרגיש את יהדותך. לא הייתי יכולה לחיות כאן בעד כל הון דעלמא’. ובמכתב אחר היא מוסיפה: ‘מצב הרוח בפולין הוא מזופת מאוד. קשה ממש לנשום באווירה האנטישמית שנוצרה כאן בזמן האחרון. – – – המצב בפולין קטסטרופאלי’.

חיים‑מאיר, שב‑35' לא ידע את נפשו מרוב אושר, כשהתבשר על‑ידי ‘המשרד הישראלי’ בווארשה, כי נתקבלה עבורו ‘המלצה’ מהארץ לסרטיפיקאט (‘המלצה’, לא ‘דרישה’, יחיאל, שרוב הזמן היה מחוסר‑עבודה, התקשה להוכיח לשלטונות הבריטיים שיוכל לקיים את אחיו בארץ) – התאכזב מרה משנוכח שסיכוייו לקבל סרטיפיקאט ולעלות לארץ הנם קלושים ביותר. שמואליק היה אז בן תשע‑עשרה, בגיל הגיוס לצבא הפולני, והצעתה של פסיה לזייף את גילו ולסדר לו תעודת‑לידה של בן שש‑עשרה נתקלה בחששותיו ובהיסוסיו של האב ברוך ותכניתה נכשלה.

מקרסניסטאוו חזרה פסיה לווארשה, ומכיוון שזה זמן‑מה סבלה ממיחושים ומעייפות, ציווה עליה הרופא להפסיק את העישון. מסתבר שתכניתה לצאת להבראה במעיינות מרפא היתה דבר בעיתו. ואמנם, מווארשה נסעה פסיה לעיירת‑המרפא מושינא, אך נידחותו ובידודו של המקום, כשלבה נקרע מגעגועים ליחיאל (‘איזה געגועים תוקפים אותי, עד כדי שגעון’ – היא כותבת לו) משרים עליה דכאון והיא מחליטה לעבור לקריניץ, המרכזית יותר, הקרובה יותר לעיר הגדולה. שם גם עמדה לרשותה ספריית‑השאלה עשירה ונמצאו לה אפשרויות מגוונות של בידור. מקריניץ כותבת פסיה ליחיאל, שלא יחוס על הפרוטה, ואם יחסר לו כסף, שילווה בבנק, וכשהיא תחזור – ישלמו. ‘הרי מצבנו עכשיו טוב מאוד, אני אבריא ונוח ושוב שנינו נעבוד ונחיה לנו את חיינו הטובים’. בתשובה למברק בהול ששיגר יחיאל לקרסניסטאוו בעקבות הידיעות שהגיעו לארץ על פוגרום בעיירות קמין וצ’נסטוכוב, מברק שהשיגהּ בעיירת‑המרפא, מרגיעה אותו פסיה, שקמין אינה קמינסק כפי שחשד, אך היא מוסיפה, שאותו דבר עצמו עלול להתחולל בכל עיירה יהודית בפולין.

 

יב: תיו של נע ונד    🔗

במכתבו לפסיה מהחמישה באוגוסט 1937, כותב יחיאל:

הרבה דברים עוקצים ועריצים סבבוך פתאום מכל צד בעיר זו, מתועבת זו, המלאה יצר רע, תאות מרפקים – וקטנות, קטנות שאין לה חוש המידה, המביאה אותך לידי יאוש מעליב, לידי אבדן, ושותק גם אתה, – עד כי נדמה, שהופך אתה להיות אחד מהם… הנה אני אומר: ‘ושותק’ – ואמונה אין בזה; הנה אני אומר ‘ידיד’ – ואיני מבין מלה זו; הנה אני אומר – – לא, לא אומר כבר כלום! לתרגיה נבזה וטפשות כאחד! – – –

הרגשה קשה זו, שליוותה את יחיאל בתל‑אביב במשך שנים רבות – זאת למרות הרושם האופטימי המטעה שעושה שירתו האורבאנית המאוחרת – נבעה בעיקר מחוסר יכולתו להשתלב בה בעבודה המפרנסת את בעליה. נסיונותיו הכושלים, החוזרים‑ונשנים, בעבודות מזדמנות, בתעשייה ובפקידות, הותירו בו, לאחר רוב אכזבות ועלבונות, חותם של מרירות והתנשאות מחד גיסא, והתקפלות‑בתוך‑עצמו ורדימות אדישה מאידך גיסא.

לאחר שנסתיימה עונת הקטיף בפרדס ברעננה, מצא יחיאל את עצמו שוב מחוסר עבודה. והפעם – לתקופה ממושכת. ימים שלמים היה יושב בדירתו – תחילה בזו שברחוב החשמונאים ואחר‑כך בזו שברחוב נחמני – בטל מעבודה. אומר פנחס לרר: ‘הרבה שנים הלך בטל. כן, אבל בטלה הרי זו עבודה! עבודה קשה – בטלה!’

מצב‑רוחו היה ירוד, ואפילו בקריאה התקשה להתרכז. ‘הייתי סמוך וקרוב לספרים טובים, ולא יכולתי להשפיע עליו שיקרא’, דולה לרר מזכרונותיו שמות ספרים וסופרים שהיה שקוע בהם באותם ימים ושניסה לחבב אותם על חברו: ‘על גיבורים ועבודת‑גיבורים’ של תומס קרלייל, בתרגומו של א. י. איינהורן (‘איזה תרגום!’), ‘פילוסופיה של האמנות’ של היפוליט טאן, ‘החוויה הדתית לסוגיה’ של ויליאם ג’יימס, ידידם של פרויד ושל ברטראנד ראסל, הומאניסט גדול, מהולל, שאפילו הלל צייטלין, החב"דניק שחיפש קירבת אלוהים, אמר עליו: ‘האיש הנאמן הזה’… ‘רציתי לקרב את פרלמוטר אליהם, אבל הוא היה רחוק! אפילו משוררי יידיש לא רצה להכיר, לא גולדשטיין, לא לייוויק, לא כל אלה. לא רצה להכיר אותם, כן. ‘רשומות של צייד’ של טורגנייב. אינני זוכר אם נתפש לזה או לא. מעניין הבחור הזה פרלמוטר. חיים לא קלים היו לו’.

משגברה מצוקתו של יחיאל, נחלצה פסיה למצוא לו עבודה באמצעות קשריה עם אנשי מפא"י. דב הוז היה אז סגנו של רוקח – ראש העיר תל‑אביב – ועל‑פי בקשתה, פנה אליו אליהו גולומב (גיסו) שימצא תעסוקה ליחיאל במחלקת הגבייה בעירייה. תפקידו של יחיאל היה לעבור בין בתי‑העסק והדירות הפרטיות שבאיזור הגבייה שלו במרכז המסחרי ולגבות את מסי העירייה. לא עברו ימים רבים, ומחצר אחד הבתים הגיח כלב גדול, שהתנפל על יחיאל ונשכו בידו. מהנשיכה – או שמא מהזריקות שקיבל נגד כלבת – תקף שיתוק זמני את ידו הימנית, הנשוכה, ובמשך למעלה מחודש ימים לא יכול היה להניע את אצבעות ידו. מחמת אי‑יכולתו לכתוב, נטל לעצמו יחיאל חופשה מהגבייה, שארכה 33 ימים. משהחלימה ידו והוא חזר לעבודה, הודיעו לו כי פוטר.

המעשה עם הכלב אירע ימים ספורים אחרי הפלגתה של פסיה לפולין. ממכתבו אליה ב‑1 ביוני 37‘, נראה כי הממונים עליו הוליכו אותו שולל, שכן, הוא לא חשד כלל שיפטרוהו כתוצאה מחופשתו המאולצת. (ואולם פסיה, בחושיה המחודדים בכל הנוגע ליחיאל, חשדה – ממרחקים – שמשהו אינו כשורה אתו. שכן, במכתבה אל אחותה שרה, היא שואלת אותה: ‘למה פרלמוטר לא חתם על העיתון, האם אין לו כסף? ואולי חס ושלום הפסיק לעבוד? תכתבי לי, שרה, עלי לדעת הכל’). באותו מכתב כותב יחיאל: "לא מעט שמחה גורמת לי העובדה, שהיד הימנית הטובה שלי חוזרת ומקבלת שוב עול‑משמעת – אף כי עדיין בהיסוס‑מה, עודה סולדת קמעה – אך טב לה. מפתיעים אותי כיווני‑החן, יפי‑החולניות שבכתב ידי הזה ה’חדש’, שקם לתחיה כאותו בן‑יחיד שקם מחולי‑רע והריהו מתנודד בין הכסאות דרך גנדרית ולבוב‑עצמו, עד – עד שהוא נופל על הספה מחמת עייפות כלשהיא – וחוזר וקם. פסיה, מכתביך טובי הרוח הנוני מאד. ביחוד בימים כאלה שלי – עד שהם הפכו למצרך ראשון – כמעט דחוף – ועליך על‑כן לוותר על המפתח של ‘פיפטי‑פיפטי’ ולא לחכות עד שאני אכתוב לך – מה גם שאני חוזר לעבודה בקרוב ולא תהיה שעתי פנויה. – – – יחסי עם המשרד הם סדורים ורגילים – ואף לבשו נימה לבבית. המנהלים לא נתנוני לוותר על החופש. הן תביני שהכל בסדר." (בתשובה על כך, מאשרת פסיה: ‘באמת יפה מאד מצד מנהליך’).

באשר לנשיכת הכלב, פנה יחיאל אל עורך‑הדין התל‑אביבי מ. ז. גודארד, שיתבע בשמו פיצויים מבעל הכלב (אחד בשם מטלון) ובמכתב שנתקבל אצלו ב‑28 ביוני 37', שואלו עורך‑דינו אם קיבל שכר עבור ‘ימי הבטלה’ שלו או בעד חלק מהם ומה שכרו היומי. ואולם אחרי מהלומת הפיטורים שניחתה עליו, הניח לעניין התביעה.

כמסופר לעיל, פקעה סבלנותה של פסיה נוכח שתיקתו של יחיאל, שלא צרף אפילו דרישת‑שלום למכתבי אחותה אליה והיא שלחה לו גלויה נרגזת מעיירת‑הנופש שבה שהתה לצרכי הבראה: ‘מכל הנסיעה שלי לא תצא שום תועלת לבריאותי. למי שיש בעל מסור כמוך מוכרח למות ממחלת סרטן או שגעון. במשך 3 החדשים שאני בפולין, קבלתי ממך 2 מכתבים!! יום יום אני מחכה לנושא מכתבים עד שנהייתי ללעג ולקלס בעיני הבריות. ברצוני להפסיק את הקשרים עם כולם’.

על כך משיב לה יחיאל, במר‑לבו, ‘מכתב טראגי’, כדבריה של פסיה – מה‑29 ביולי 1937:

פסיה יקירתי,

עדיין אינני מבין – עוד לא עיינתי לעומקי – את פירוש המלים ‘ברצוני להפסיק את הקשרים עם כולם’ שאילו הבינותין כמשמעותן – הייתי… הייתי, מבין אותן; כן, ממילא מונה לך גורל רע בחיים משותפים אתי. ואת אשר יגורתי והססתי לספר לך – מהפרעת מנוחתך והבראתך יגורתי, מערעור בטחונך – ואילו כל רגשותי ומצפוני דרשו והפצירו בי במפגיע: 'ספר לה, גלה לה, אמור לה שאבדה משרתך, וכי תיו של נע‑ונד חרות במצחך; גלה לה דוקא עתה, בהיותה רחוקה ממך, בחו"ל, תן לה אפשרות וברירה… – דווקא עתה, שברצונה ‘להפסיק את הקשרים’ ואף אתה אל תשים לב, אשר הוא חם אליה כאשר עוד לא היה, מכיל אותה כאשר עוד לא הכיל, – כי שכחת, ידידי, כל ימיך לבקש דבר אחד: כי בטרם יוציאך אלהים מהחיים – יוציאך תחילה מאהבה לחיים… ואל תחששי לי, פסיה, – כי עוד שיחה שבעל‑רוח היתה לי עם רוחי, עם נפשי – עם נפשי‑שירי… הוא, האחד, לא יפטר אותי, אמר.

פסיה קיבלה מכתב נואש זה של יחיאל כאשר שהתה בעיירת‑ילדותה קמינסק ומיד עם קריאתו התיישבה לענות עליו. וזו לשון תשובתה:

קמינסק 25.7.37

יחיאל יקירי. מכתבך הדהים אותי, לא בגלל המשרה, אלא בגלל תכנו המשונה, האם בגלל זה שאבדת את המשרה ישתנה יחסי אליך, לא ולא יחידי יקירי, אני אוהבת כמות שהנך, עם ובלי עבודה, אהבתי אליך גדולה עד שאין לה שיעור, ואם כתבתי שאני מפסיקה את הקשרים אתכם הרי זה היה רק מתוך כעס שאינך כותב. אינני שואלת כלום איך קרה הדבר, כנראה שזה גורלנו המשותף. אל תצטער. אני חוזרת בסוף אוגוסט לכל המאוחר, משרתי בטוחה, אעבוד וארויח ואתה שוב הרי תקבל עבודה, יעבור זמן מה, לעת עתה אל תפול ברוחך, האמין באהבתי הגדולה. לא האמנתי שאני מסוגלת כך לאהוב. אתך אני בכל המצבים

שלך לנצח, פסיה

(במכתב אחר המתייחס לאותו הנושא, היא שואלת: 'כלום לא האמנת בי? מדוע? והרי כל מכתבי אליך הם רק זעקת לב אוהב, אפילו הגלויה ההיא. האם אינך יודע כמה אני קשורה בך? – – – אני פשוט מתביישת שכך עלה לי, שהאדם האהוב עלי ביותר כך חושד בי. – – – ').

לאחר שחתמה את מכתבה, נזכרה פסיה בדבר וכותבת שאת פרשת הפיטורים היא מסתירה מקרוביהם בפולין; אי‑לכך היא מבקשת משרה, אחותה, שלא תכתוב על כך הביתה. עוד היא מוסיפה, שתשתדל למכור את חלקה בירושה, והיא מציעה ליחיאל שילווה בינתיים כסף מאחיו שרוליק, וכשתגיע לארץ, תחזיר לו. הייעוץ האחרון שנותנת פסיה ליחיאל במכתבה: שישתדל אצל דב הוז שלא יפטרוהו ושואלת אם ייתכן שהפיטורים אירעו בגלל ה’שבר' (הנשיכה? – א. צ.).

העלבון הצורב ותחושת הכשלון המחפיר שליוו את יחיאל לאחר שרשרת של פיטורים ממשרות שפסיה השיגה לו באמצעות קשריה המפלגתיים, באים לידי ביטוי בשני מכתביו הבאים של יחיאל לפולין, אשר ניכרת בהם טלטלה בין יאוש לתקווה. זו התעוררה בו, כאשר שניים משיריו התקבלו לירחון ‘גליונות’ שבעריכת יצחק למדן.

וזו לשון המכתב מ‑29 ביולי 37':

פסיה,

טפשונת, ועוד יש בך העוז והאומץ לענות ‘שכזה’ מכתב על הכתיבה השרלטנית ההיא שלי? ויתכן שלא היתה זאת שרלטניות גרידה – כי אם הדוק עניבת החנק בבת‑אחת: מצד אחד – הפיטורים; מצד שני – הגלויה שלך… וגלויה מאד היתה היא בשבילי – למרות מה שכתבתי: ‘עדיין אינני מבין’… אכן, מה הבינותי! כשבא אסון על האדם, עיניו פקוחות מאוד, לבו מבין מאוד – והוא מצפה להמשך!… אני מודה, שאת מכתבי האחרון כתבתי מתוך שפלות‑רוח, אם גם התאמצתי לשמור על הטון הספורטיבי. אין הוא אומר אלא כך: שמא באמת יש ברצונה… – במטותא! כשהגיע מכתבך – הצנעתיו הצנע היטב עמוק בחביוני…

בהמשך מכתבו, מתייחס יחיאל לתוכחתה של פסיה, על כך שגילה לה את עניין הפיטורים בהיותה בחו“ל (‘סוף סוף לא טוב עשית שכתבת לי מה שכתבת, הרי יכולתי להיוודע על זה בבואי הביתה. – – – יתכן שמעכשיו ראשי שוב יהיה מודאג, פן חסר לך משהו, ושוב אני טרודה במחשבה של דכאון שלא נוכל לחיות טוב במובן הכלכלי ולי זה נחוץ בקשר עם מצב בריאותי’) והוא חוזר ומצדיק את עצמו בכך שמצפונו הכתיב לו לעשות הן. עם זאת הוא מבקש ממנה להסיר דאגה מלבה ולהמשיך בהבראה ובמנוחה “בכל היסודיות”. (במכתבו הבא, הוא מבקשה – גם בשם בני‑משפחתה בפולין – להאריך את שהותה שם עד לאחר החגים, “כי כדאי וראוי ויקר להתבשם מאוירת החג היהודי בבית אבא, דבר שהוא עוד מעט יקר המציאות בחיינו המקוריים – ושבתל‑אביב זו משתדלים לחקותו חקוי של קוף ציני… – –”). עוד הוא מרגיעה, שאינו סובל “מכל לחץ חומרי”, ושרק היא חסרה לו, אך בהיזכרו שהיא מבריאה ונחה – הרינו מתמלא “סיפוק נפשי ממש”. על בקשתה לספר לה על פרטי הפיטורים, הוא כותב שאין לו “יכולת נפשית” לעשות זאת, אך הוא משער שרוקח ניצל את היעדרו של דב הוז “לבצע את המזימה”. את מכתבו זה מסיים יחיאל כפי שיסיים את הבא אחריו – ב”איזה הפי אנד" (למרות הנימה הפסימית המתווספת אליו: “באמת אינני יודע לאן אפנה ולאן אגיע”):

“עוד מעט יופיעו בדפוס שני שירי, אשר את האחד מהם, בעל רוח קשה ודחוסה אף הוא, דקלמתי לי לפי תומי, בשכבי פעם בערב על הספה, וששרה, מבלי שארגיש כלל שהיא מקשיבה או מבינה משהו, – אמרה בסיום: ‘ובכל זאת – זה שיר אהבה!’”.

שני ה“שירים מגינהם”: “הגבן ההוא…” ו“זאת הכתנת”, ראו אור בירחון ‘גליונות’ בטבת תרצ"ח²²⁵.

על מידת אצילותו של למדן, עורך ‘גליונות’, נוכל ללמוד מתגובתו להתבטאותו הבוטה של יחיאל בקשר עם הפואמה שלו ‘מסדה’ (שנחשבה באותם ימים ל’קלאסית'): “קראתי את הפואמה שלך עוד בפולין” אמר לו יחיאל. “לדעתי, זהו שיר ריק”. מספר אבות ישורון: “כששמע למדן את דברי, החוירו פניו, הוא נפגע קשה. ובכל זאת פרסם את שירי”. מסתבר שלמדן התכוון להוציא חוברת על הנושא הערבי. שירים של משוררים עבריים על ערבים, וכשהביא לו יחיאל את שיריו, “היה מאושר מאד. הצטעצע בהם, הראה לכל אדם איזה שירים הוא קיבל. אף אחד לא כתב עד אז על הנושא הערבי מלבדי. למדן חיכה, עיכב את הוצאת החוברת, חשב שאולי אלוהים יעזור לו ועוד מישהו ישלח לו שיר על הנושא הערבי, שתהיה לו חוברת מוקדשת לנושא הזה”. אך למעשה, פרט לשירו של יחיאל, הופיע בחוברת רק עוד שיר אחד, על ‘מינארט’ (צריח המסגד). “הוא היה גאה מאד בשירים שקיבל ממני”, אומר אבות ישורון. “היה שמח נורא, הראה כל הסופרים את שירי. אף אחד מהמשוררים לא ידע מה זה ערבי. פתאום בא בחורצ’יק ונותן לו שני שירים על נושא ערבי. אני עצמי לא ידעתי כמה ‘גדול’ אני, כמה הצטעצעו בי. הנושא שלי היה ארצישראלי, מקומי, הערבי, מה שראיתי ברפת, בחמור, בגללי החמור הערבי, זה היה ארץ‑ישראל בשבילי. על זה כתבתי. זה הנושא שלי. אני ראיתי את הערבים שהם שומרי‑הקברים שלנו”.

יחיאל חיבב את למדן, אך לבו נכמר עליו. “לא הלך לו, ללמדן”, הוא אומר, “רוח של סגריר נשבה ממנו; הוא המשיך בסגנון הישן, של ההבראיסטים, כאשר שלונסקי, בן‑גילו, ומרקע רוסי דומה, היה מחדש גדול, מרענן את הלשון, מקסים אותנו, הצעירים. ‘קרנקיימת, קרנקיימת’ היה אומר על תופעות נעבעכיות ביישוב, על תפישות פרובינציאליות. למדן לא יכול היה לפרוש כנפיים; שום עוף לא יכול אז לפרוש כנספים; שלונסקי כיסה בכנפיו את השמיים”.

בראיון עתונאי שהעניק אבות ב‑1 באפריל 1975²²⁶, משתמע, שהנושא הערבי נדלק בו מלכתחילה, עם התפעמותו מנוף‑הקדומים, והוא ראה עצמו כגואל אותו מנידחותו, מזניחותו בשירה העברית שלפניו, מעין מעשה של התקדשות למצווה. אלה דבריו:

“כשהתחלתי לכתוב שירה, התחלתי גם לחפש שירה. אני רוצה ‘לקנות’ ספרות ואין לי מקום בה וכמוני איש אינו כותב. היה בי איזה רגש של נדחקות, איזו עליבות פנימית ויחד עם זה הכרה פנימית; אם זו המנה שלי – אוכל אותה עד תום. אף אחד לא כתב על הנושא הערבי. כאילו מסביב אין ילדים בעלי עיניים חולות, ופאלאחיות היוצאות לשדות בבגדי צבעונין, ארץ נפלאה ויפה בכל גילוייה, אהובה, שיש בה כוח לכוף את הפאלאחיות עם עכוזיהן כלפי מעלה ולמשוך את שדיהן כלפי מטה לאסוף את תנובת השדה. המוסלמים לובשים בגדי‑חג גם ביום חול, ועובדים גם ביום שישי. ארץ הנותנת את אהבתה לכל מי שכופף קומתו אליה. כך אהבתי אותה. אני מת בפניה. אהיה כפרה שלה. לא מצאתי שותפים שיאהבו אותה כמוני”.

באותם ימים של בטלה‑מכורח, שכשאשתו בחוץ‑לארץ, והוא עצמו, משוחרר מהתחייבויות משפחתיות, כל זמנו בידו – יצא יחיאל יום אחד, ברכבת, לטייל בעמק‑יזרעאל. בקרון רכבת‑העמק, המפורסמת באיטיותה (אפשר לרדת ממנה תוך כדי נסיעה ולקטוף כלניות בשולי‑הדרך – היו מתבדחים) – פגש יחיאל את הסופר‑המסאי יעקב רבינוביץ. היכרותם קודם לכן, לא חרגה מעבר לברכת‑השלום, כשהיו נפגשים בשכונת מגוריהם שבלב תל‑אביב (רבינוביץ – מספרת פסיה – היה נוהג לטייל עם הסופר אשר ברש. זה לצד זה פסעו, מקלותיהם בידיהם, האחד צולע על רגלו הימנית, והשני על רגלו השמאלית). הפעם, בהזדמנם יחדיו בקרון הרכבת, פתחו בשיחה על ספרים, על שירים. בדרכו הישרנית, הבוטה, בספונטניות‑האמירה שאינה מתחשבת ברגשות הזולת (מאוחר יותר, משמתברר לו כי פגע בזולתו הוא אמנם מתחרט על דבריו) אמר לו יחיאל: “מר רבינוביץ, אני מתפלא שאתה כותב כמו שמדברים!” רבינוביץ, שהבין לפי הטון שבו נאמרו הדברים כי אין זו מחמאה, שאלו למה לא צריך לכתוב כמו שמדברים. איננו יודעים מה ענה לו אז יחיאל. היום, מסביר אבות ישורון: “המילים שאנו מוציאים מפינו – שקרים מקובלים, או אמיתות מקובלות – מטמאות אותנו. אדם המוציא מילה מהפה, מטמא את נפשו, אותה ציפור נעלמה שהיא נשמתו. עצם הכתיבה, פוסלת אותנו, את האדם. לכן אנחנו כותבים ומוחקים ושוב מוחקים ושוב כותבים – ולא מצליחים לומר את האמת. לכתוב כמו שמדברים – משמע, לכתוב את השקר‑המקובל”.

בהמשך שיחתם השתוקק יחיאל לדעת מה יחסו של רבינוביץ לחבורת ‘כתובים’, ובמי הוא מצדד בחילוקי‑הדעות שבין שלונסקי לביאליק. עד מהרה התברר לו שרבינוביץ לא קרא שום דבר משל שלונסקי וחבורתו. ואולם, מששאלו לדעתו על כתב‑העת ‘טורים’, אמר לו רבינוביץ שאין זה אלא ‘קבארה, קבארה’.

אירוע תרבותי שיחיאל נכח בו באותם ימים, היה ‘ערב ליוויק’ (המשורר והמחזאי היידי, בעל ‘כבלי משיח’, ‘הגולם’, ‘מאחורי המנעול’ ועוד). ליוויק קרא אז משיריו, ביידיש, כמובן, ויחיאל, שאהבתו ליידיש – בת‑תחרות לעברית – ‘אהבה מסותרת’ היתה, בהחבא, בלחש, קרא מן האולם לעבר הבמה: “קרא משירי הארץ!” וליוויק נענה לבקשתו והתחיל לקרוא שירים שכתב בתקופת שהותו בארץ‑ישראל.

פסיה לא שעתה להפצרותיו של יחיאל שתאריך את שהותה בפולין לצורך הבראה ומנוחה. ‘למה הנך רוצה לשחק תפקיד של גבור?’ – שואלת פסיה במכתבה מה‑4 ביוני 37', ‘הרי במילא אינני מאמינה לך שלא חי בך הרצון לראותני בבית, לכל הפחות למריבה קטנה אתה בוודאי מתגעגע’. גם לקרסניסטאוו לא חזרה, כפי שהבטיחה לבני משפחתו של יחיאל. נראה שנמנעה לעבור שוב את טכס הפרידה מהם, שהיה מלווה, לדבריה, ‘בכי מר של האמא, וגם בעיני אבא נראו דמעות’. על הרושם היוצא‑מגדר‑הרגיל שהשאירה עליהם, אנו למדים ממכתבי בני‑המשפחה לבנם בארץ וכן מהרגשתה שלה עצמה. ‘הרושם שעשיתי בבית וגם בעיירה הוא טוב מאד’, היא כותבת, ‘הירבו לדבר אודותי’.

ואילו מכתבו של יחיאל אל פסיה מה‑8 באוגוסט 37', משקף את יחסו האמביוולנטי לשובה הקרוב:

פסיה יקירה,

הופתעתי לידיעה על שובך הקרוב ארצה – וקבלתיה מתוך רגש מעורב: מצד אחד, ‘אני שמח’, כמובן, כפי ששאלת אותי במכתבך האחרון, שאת מואילה לחזור אלי. הן סוף כל סוף אין לי נשים בשביל שתשכונה כל ימי חייהן ב’ווארמבאד', ומצד שני – חוששני, שמא אני הוא, מאיזו בחינה שהיא, גרמתי לכך, שקצרת את ירחי הדבש שלך (אומר אני ‘ירחי הדבש’ – אך בלא לגלוג!). היוצא מדברי שאם כה ואם כה מאושר אהיה לקבלך ב… דלתותי הפתוחות – אם רק תוכלי לעבור בהן עם כל הקילוגרמים שלך.

בהמשך מכתבו הוא מנסה שוב להשפיע עליה שתאריך את ישיבתה בפולין עד לאחרי החגים, מפני ש“אין מה למהר”. ובמה שנוגע ל’געגועיה' הוא אומר “ומניין לנו שאדם נוצר יותר לאהבה מאשר לגעגועים עליה? עול החיים קשה הוא, פסיה, ואין מה להחפז, אם ישנה רק אפשרות לכך בשבילך, לשאת בו”. והוא מסיים את מכתבו כך: "כל האמור לעיל אין זה אלא סייגים שהסתייגתי בהם, ‘מפני ש…’ אני עבד פחדן של המצפון ומפני שהלשון שלי לא נתנה לי לשמש כלי‑בטוי כי‑אם כלי לכסות כל הבטוי,– מובן, אהובה, פסיה?

בואך לשלום ולאהבה, יחיאל.

ובפוסט סקריפטום הוא כותב: “אל תביאי שום מתנות– לא לי ולא לאחרים. אהרוג אותך!” תוספת זו שלו, מתייחסת למשפט מסויים במכתבה של פסיה אליו, בו היא מוכיחה אותו על אובדן העט‑הנובע שלו– מתנתה: ‘איך זה אבד לך העט הנובע, האם מתנתי לא יקרה בעיניך? אני חושבת על המתנה שעלי להביא לך, אבל אינך שומר על תשורותי, אז הרי אין להן ערך בעיניך’.

עוד הוא כותב לפסיה במכתבו מה‑8 באוגוסט 37', כי הוריו גילו לו על ארוסיה של לאה אחותו עם בן‑דודם יעקב‑לייב שפירא וכי ‘מחירו’ של הבחור דנן “שלושת‑אלפי זהוב נדוניה”. אחיו ישראל, הוא כותב, תרם את חלקו – עשר לא"י. האם תוכל פסיה להשיג בווארשה הלוואה למטרה זו? – הוא שואלה, בשם הוריו, ומוסיף: “אני מוסר לך את הדברים כפי שביקשוני, פסיה, מבלי לקבוע את יחסי ואת עמדתי, מטעמים ידועים לך, – אם גם גורל אחותי קרוב‑קרוב ללבי”.

פסיה חזרה לארץ בסוף אוגוסט. היא הביא פמוטים ליחיאל, מתנת אמא ריקל. ברשותה היו חמישים לא“י. ברשותו של יחיאל – חצי לא”י.

שוב נדדו הפרלמוטרים – כדיירי משנה – מחדר לחדר, מזה שברחוב נחמני 22, לנחמני 26, ומשם לרח' יוחנן הסנדלר.

פסיה סרבה להשלים עם אובדן משרתו של יחיאל כגובה בעירית תל‑אביב, ומיד עם חזרתה מפולין, השפיעה עליו שיכתוב לדב הוז – מי שהמליץ בשעתו על קבלתו לעבודה שם – מתוך תקווה שיתקבל לתקופת נסיון נוספת. זאת, בנוסף לשיחת פנים‑אל‑פנים שקיים עמו. להלן טיוטת מכתבו של יחיאל לדב הוז, מה‑28 בספטמבר 37':

חבר דב הוז הנכבד,

נוסף למכתב הרשמי שמסרתיו היום על שמך – עלי לכתוב גם מכתב בלתי רשמי; כי יש ויש עוד לומר ולא אמרתי בשוחחי אתך היום.

והנה הדברים העיקריים: במקומי נתקבל ע"י מר בנבנישתי²²⁷ קרוב שלו (אשתו ספרדיה ממשפחת בנבנישתי) שהוא היה מעוניין להכניסו מזמן, ויתכן שזה קבע בהרבה את גורל עבודתי.

במכתב הרשמי לא יכולתי לציין את ההכשלה שבאה מבפנים. מהיום הראשון שנכנסתי לעבודה ראו אותי הרביזיוניסטים אשר אתם באתי בקשרי עבודה, בעין רעה. לדוגמה: אחד פקיד בשם קושטאי המכין את הדו’ח היומיים בשביל ה' רוקח, ירד לחיי. בהתחלה היה יום יום משמיד את הדו’ח שצרפתי לגליונות הגביה והיה טוען שלא מסרתי לו אותו. בכלל היה מחפש לו כל מיני טענות, ובין אם היו מבוססות או בלתי מבוססות – בכולן היה ניכר רצון רע. לכן יש לחשוב שבדו’ח שלו היה מציין אותי לרע. אני התמסרתי לעבודה בכל לבי, הייתי עובד מספר שעות בלתי מוגבל, ויש לי גם הבטחון המלא שמלאתי את העבודה על הצד הטוב ביותר, ואמנם כל הגובים כמעט תמהו על פיטורי מכיון שראו את מסירותי וגם את הצלחתי; אולם כמובן, נגד הכשלה מבפנים קשה לאדם חדש ללחום, ואין לי כלל בטחון, אם בבואך לברר את הדברים תוכל לעמוד על טיב עבודתי, מאחר שאת הדו’ח הכין קושטאי… ואף גם זאת: למרות שמר בנבנישתי אמר לי: ‘אתה אפילו הצטיינת ושאם מר רוקח ישאל לדעתי אסכים שתחזור’ – אין לי אמון בדבריו, מכיוון שהח' פרלסון²²⁸ אמר, שלו הוא אמר אחרת; כמובן, אילו אפשר ונאה היה הדבר להפגיש אותי עם בנבנישתי בנוכחותך, היה נאלץ לדבר ברורות. ולבסוף עלי להוסיף: אמנם במכתב הרשמי בקשתי לקבלני לתקופת נסיון נוספת, אך חושש אני שמא שוב יכשילוני. אני מצפה, בעיקר, בכליון עיניים לבירור העניין, מתוך הרגשת אחריות גם כלפיך, ואשמח אם תוכח בצדקת דברי.

הנני מודה לך בכל לבי בעד טרחתך,

בב"ח – י. פרלמוטר

נראה כי השתדלותו של יחיאל לשוב ולקבל את משרתו בעירייה לא נשאה פרי, שכן, בראשית נובמבר 37' אנו חוזרים ופוגשים אותו ברעננה, שם הוא מועסק בתחום העבודה היחיד שבו לא חש עצמו מושפל, שלא נחל בו כשלון פעם אחר פעם – בחקלאות. כבשנים קודמות, כן גם עתה, נשכר לעבודה בפרדס, לעונת הקטיף.

כרוב הישובים היהודיים בארץ, קלטה גם רעננה משפחות של עולים אשר הצליחו להגיע – טיפין‑טיפין – מפולין האנטישמית, במסגרת מיכסת הסרטיפיקאטים הזעומה שהוקצבה ע"י ממשלת המנדט. עם אחדים מהעולים‑החדשים הללו עבד יחיאל בפרדס. שיחותיו עמהם בשעת העבודה, על רקע התלישות של העולם והפרובינציאליות של המושבה הקטנה, הניבו בתי‑שיר דלהלן, בשנות השמונים המוקדמות²²⁹:

גָּר הָיִיתִי בְּרַעֲנַנָּה. נֶאֶסְפֻ שָׁם וְיָשְׁבֻ עֹלִים חֲדָשִׁים מִפֹּלַנְיָה. אֲנָשִׁים הַיּשְׁבִים בְּעִיר קְטַנָּה לֹא יַעֲלֶה בְּדַעְתָּם עִיר גְּדֹלָה. הֶם שָׁאֲלֻ אֹתִי הַרְבֵּה שְׁאֶלֹת עַל הָעִיר, שֶׁאֵינָה רְחֹקָה, וְלִבְסֹף שָׁאֲלֻ אֶת הַשְּׁאֶלָה: ‘בְּתֵּל‑אָבִיב יֵשׁ גֹּיִים?’

לאחר שחזרה פסיה מפולין, דחקה בבעלה שיפעל ביתר מרץ להעלות את אחיו, חיים‑מאיר, לארץ. ממכתבה מ‑13 לנובמבר 37' לרעננה, נראה כי יחיאל הגיש בקשה לרשיון העליה של אחיו, ובעקשנותו לא הסכים שפסיה תכניס בה שינויים לפי שיקול דעתה. כך באים לידי ביטוי במכתבה זה, קשריה ההדוקים עם אנשי מפא"י והסוכנות היהודית:

שלום רב לך!

עלי להודות לגשם של אתמול עבור מכתבך, אחרת בוודאי לא הייתי זוכה לקבלו. כמובן שיש להכניס שינויים, אבל מכיון שהעמדת אולטימטום, אני נמנעת מלעשות זאת, המכתב די טוב. – – – בלי ספק עליך לכתוב שהנך פועל חקלאי כל שנותיך בארץ, מלבד תקופה קצרה שבה הגשת את הבקשה לרשיון עליה. אולי גם טוב שתקבל אישור ממועצת פועלי רעננה, או אם רצונך בכך, אני בעצמי יכולה לכתוב לך תעודה בשם המרכז החקלאי. לפועל חקלאי במקרים אלה זכות קדימה. לשפרינצק טלפנתי היום והוא הבטיח לי לכתוב את המכתב עוד היום. מה אצלך? אני מתארת לי שבימי הגשם לא כל‑כך נעים ברעננה, אתה גם לא יכול לטייל בסביבה. המעיל שלך מוכן, ולו לא בקשתך הנמרצת לא לבקרך, הייתי מביא הלך אותו, אבל ככה… – בד למעיל עדיין לא קניתי למרות שכבר הרבה חפשתי, אבל קשה למצוא משהו שזה גם ישביע את רצונך, הרי לך טעם משוכלל. (ברצינות גמורה). פרלמוטר, למען השם, אם אין עבודה תבוא ביום חמישי בערב. אם תרצה לפני כן, איז אודאי גוט. אני כל‑כך מחכה ליום הששי, שאם יש לך איזו שהיא אפשרות אתה יכול וצריך לקצר את ימי שהותך שם.

בהמשך המכתב מסבירה לו פסיה שביטול נסיעה שתכננה לחיפה אל אחותה, לא נגרם בגלל חסכון חצי‑הלירה לדמי נסיעה, אלא מחשש שמא תחמיץ ביקור צפוי שלו בשבת. היא מסיימת את המכתב בחלום שחלמה: ‘אמך באה ארצה אינקוגניטו, אתה ידעת על כך ולי לא אמרת כלום, היא היתה כאן שבועיים, הסתכלה לחיינו ורק אחרי שנסעה אמרת לי שזאת אמך, אני כל‑כך רגזתי עליך, נורא’.

חלום זה של פסיה, המעיד על מציאותה של דמות האם הדומיננטית, המוחשית כל‑כך, בחייהם, למרות ריחוקה הפיסי, האם הצופה בהם תמיד ומעורבת ביחסיהם – העיקה, כפי הנראה, על פסיה ועוררה בה חימה יותר משהיתה מוכנה להודות בכך. שכן, פירושה שלה לחלום (‘כנראה שאני אוהבת אותה מאד’, היא כותבת) הנאמר ללא שמץ של אירוניה, מפי אשה חכמה כפסיה, מעיד על הדחקת יחסה האמיתי אל ריקל ועל הסתרתו, במודע או שלא במודע, מיחיאל. אמונתה של פסיה בכוחה של הפרוטקציה להזיז דברים, מתבטאת גם בהצעתה ליחיאל, בסוף מכתבה, שיכתוב ישירות אל גרינבוים²³⁰, מכתב אישי, ויסביר לו את השתלשלות פרשת הטיפול בעלייתו של אחיו.

חתימתה, במכתביה לבעלה, זועקים את אהבתה ואת געגועיה: ‘ביום חמישי נתראה אם ירצה השם?… פרלמוטר!! שלך בכל, פסיה’.

איננו יודעים אם שפרינצק אכן צירף את מכתבו לבקשה של יחיאל לרשיון העלייה של אחיו. אם‑כך‑ואם‑כך, משיר בפרוזה של אבות ישורון²³¹אנו למדים שלא היה המשך של פעילות לבקשה הנ"ל (כגון: נסיעה לירושלים, להשתדל אצל השלטונות; ביטויי מחאה, גיוס עזרה מצד בעלי‑השפעה וכד') והרגשת הבגידה שלו בבני משפחתו שנשמדוּ, המשיכה ללוות את המשורר עד יומו האחרון. הרי העדות משיר הפרוזה: “נשאת אתך הבטחות? לא יכולת לקיים אותן? חשבת בכלל? הם האמינו לך שתשלח? (סרטיפיקאט – א. צ.) אף פעם לא נסעת להשתדל בדבר? לא דפקת בשולחן? לא הכרזת שביתת רעב? לא התמכרת על הרצפה? לא הלכת לממשלה? לא דפקת בשלטון לדרוש בטוח רשיון להציל? לא אסרו אותך? – – – נוח לך עכשו? המוות בילע לנצח בגידתך? מאז עלית לארץ עד רגע הישמדם תחת שמי יי?”

כשלונו בקבלת רשיון‑עליה לאחיו; הידיעה שאין הוא עונה על ציפיותיהם ממנו; הבושה והאשמה שמילאוהו בשל כך – כל אלה הדמימו לשבועות ארוכים את מכתביו אליהם. וכי מה יכתוב להם, שאין הוא יכול להיות להם איש‑בשורה? – מכתביו המסוגננים משנים עברו, שהיה בהם יותר מקורטוב של התפארות, ואשר שימשו לו תחליף לביטוי שירי (יחיאל יצר את מכתביו, כפי שהוא יוצר שיר; ניסה ניסוחים שונים והעתיקם פעמים רבות) – ‘גמרו את עצמם’. כעת הגיעה שעת האמת, שעת המעשה וההצלה. ובכך נכשל.

אומר אבות ישורון²³²: “את המכתבים כתבתי למעני, אפשר לומר, לא למענם. זאת המציאות. הייתי מפונדרק מילדותי. לא רק על‑ידי אמי, על‑ידי אני עצמי. לא לחינם אחי שונא אותי. לא מדבר אתי”. הנה‑כי‑כן: יחיאל ניצב בראי‑עצמו, עני‑ממעש ונכלם.

 

יג: השכונה המשונה המכונה שפאק    🔗

באחת השבתות של דצמבר 1937, הלכו פסיה ויחיאל לבקר מכּרים, שעברו זה‑לא‑מכבר לדירתם החדשה ברחוב ברדיצ’בסקי 8 בתל‑אביב. היה זה בית חדש בשורת בתים שווי‑צורה בני שלוש קומות (עדיין לא בסגנון העמודים החדיש דאז, ואף לא בסגנון הבאוהאוז היוקרתי) – שזה אך נבנו ברחובות הצדדיים, הסלולים בחלקם, של ‘שכונת שפאק’ הַשְּׁכוּנָה הַמְשֻנָּה הַמְכֻנָּה שְׁפַּאק בְּתֵל‑אָבִיב²³³, שנקראה כך על‑שם בעל הקרקעות והבתים הראשונים שממזרח לשדרות רוטשילד ומצפון לרחוב שינקין. הפרלמוטרים התפעלו מהדירה המודרנית, בת שלושת החדרים, של מכריהם (העליה הגרמנית היתה אז בשיאה והיה קשה למצוא דירה בשכירות בתל‑אביב), והביעו את משאלתם למצוא לעצמם דירה דומה. משנודע להם ששניים מבין שלושת החדרים של דירה זהה באותה הקומה, האמצעית, נועדו להשכרה, קפצו מיד על המציאה ובו‑בשבוע חתמו על חוזה עם בא‑כוחה של בעלת‑הבית, אשר היא עצמה התגוררה בספרד. שכר‑הדירה כולה היה 8 לא“י לחודש ושליש ממנו שולם להם ע”י דייר‑המשנה, זה שהתגורר בדירה לפניהם²³⁴.

בנייני שלוש הקומות המעטים של שכונת שפאק היו מוקפים בתי‑לבנים בני קומה וקומותיים, וצריפים אחדים. כמו‑כן היו בשכונה כמה מאפיות קטנות, ביתיות. אחת המאפיות הללו, בקומת הקרקע בבית נמוך, היתה של הָאוֹפָה מִבֶּרדיצֶ’בְסְקי אוּרִימְלַנְד²³⁵, שכאשר היתה מובילה את הלחם לקונים בסוס ועגלה, היתה העגלה שוקעת בחוֹל בארבעת גלגליה. משהחליפה את הסוס בחמור ובעגלה דו‑אופנית, היתה זו שוקעת בגלגליה האחוריים בלבד. היא המאפייה

שֶׁחָתוּל לְבַנְלְבַן קִבֵּל טֶבַע בָּצֵק וְצֶבַע קֶמַח, הִתְנַפֵּל בְּחַמָּמוּת עַל אַדְמָתָהּ הַמַּאֲפִיָּה, מִתְחַתֵּל בַּעֲפָרָהּ. – – – הַבָּצֵק, הֶחָתוּל תָּפַח עִמוֹ בְּהִתְחַמְמוּת הַבֶּטֶן הַמְפֻחָה, שֶׁרָאוּ בַּחַלּוֹן הַבָּצֵק עִם הַפּוּפִּיק מְכֻסֶּה בְּסָדִין²³⁶.

(הנה כי כן: תופעת הווייתו הבצקית‑התופחת, בצבעו הקימחי, של החתול, זה הקורם עור וגידים בעינו הפנימית האינטואיטיבית של המשורר, נקבעת בתודעתנו, כאמת יישותית חדשה, כמו שההווייה המרובעת: האופה ‘אורימלנד’ בכלל זה – העגלה, הסוס והלחם – נהפכים בשיר, ובמודעות קוראיו – לתופעה אחת, שאינה נזקקת להפרדה תחבירית כלשהי). גם בתי‑מלאכה זעירים היו בשכונה, העיירתית משהו, האינטימית:

כָּל מִינֵי בְּנֵי בַּעֲלֵי לָשׁוֹן שֶׁל מְלָאכָה. מַסְגֵּרִיָּה. נַגָּרִיָּה. לוּלִים בֶּחָצֵר. תַּעֲשִׂיַּת בְּלוֹקִים, נַפָּחִיָּה, חַלּוֹנוֹת שָׁפְעוּ פִיחַ. רוּחוֹת תָּלוּ אָבָק²³⁷.

סנדלר היה שם ושמו “יוּדְנְגְלוֹיְבְּן”, שהתגורר בחדר אחד קטן, ברחוב ‘קריית‑ספר’, וחדר זה שימש למגורי המשפחה בת ארבע הנפשות ולבית‑המלאכה גם יחד²³⁸; והיה שם נגר, שיושרו, אמרו, כיושר סרגלו; וחלבנית יהודיה, בעלת השכלה רוסית רחבה, אשר למשפחתה שתי פרות במושבה הגרמנית ‘שרונה’ והיא חילקה חלב לבתים, מכדי מתכת גדולים, והתברכה בעבודתה; ובקצה רחוב מרמורק עמד בית נמוך‑קומה וגג רעפים לו, ‘בית‑האינוואלידים,’ שדייריו הנכים היו משקיפים מפתחי חלונותיו הגבוהים על העוברים‑ושבים²³⁹. בתי‑כנסת שכונתיים קטנים שימשו את התושבים, רבים מהם שומרי‑מצוות. אחד מאלה, בית‑כנסת ‘ליטאי’, של המזרחי, עמד ברחוב החשמונאים פינת יהודה‑הלוי, ורבו, איש קטן‑קומה, חולני, התגורר עם משפחתו מרובת‑הילדים בבית קטן ברחוב קריית‑ספר הסמוך. בתקופה מאוחרת יותר, בשנות הששים, ניסה אבות ישורון להתפלל שם, אך הגבאי, יהודי שתלטן, תקיף, לא‑אדיב, טיפוס של גבאי בעיירה, אשר היפלה לטובה את הבעלבתים ששילמו עבור מקומם בכותל המזרח – הבריחוֹ משם. (אומר אבות ישורון: “אני בבית‑הכנסת הזה, כמו איזה מטומטם הייתי”). בית‑כנסת אחר שאותו היה פוקד יחיאל, שכן בצריף מאורך שבתחילת רחוב מרמורק, ומן השלט אשר הציבו במגרש הריק שליד בית‑הכסת, אשר לפנים היה בו פרדס, שֶׂלֶט שִׁלְטוֹן כָּחֹל בָּהִיר וְאוֹתִיּוֹת לְבָנוֹת וְדֶשֶׁא יָרֹק²⁴⁰ – ניתן היה ללמוד, כי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִבָּנֶה בְַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית כְּנֶסֶת; משמע, בית‑כנסת גדול. עוד שני בתי‑כנסת קטנים עמדו ברחובם של הפרלמוטרים ממש: זה שבפינת יהודה‑הלוי, וזה שליד שדרות‑רוטשילד, של ‘אגודת‑ישראל’ (אשר ברשותה גם בית‑ספר בשכונה) ובו שמש גברתן הַשַּׁמָּשׁ הַגְּבַרְתָּן שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן. ואולם לא השמש עצמו מדליק את דמיונו של המשור, כי אם אִשָּׁה שֶׁגָּרָה לְיַד, שהוֹלֶכֶת לְבַד, הַשַּׁמֶּשֶׁת²⁴¹ הוא מכנה אותה שלֹא שִׂיֲחָקה תַּפְקִיד מן המניין (מעניין להשוות את תפקידה של השמשת המרימה מן הארץ, לתפקידו בחברה של המשורר המֵרים כָּל מַה שֶׁנּוֹצֵץ²⁴², שבמגרתו

אֹסֶף שֶׁל בְּלַאי. חֲתִיכוֹת שֶׁל כְּרוֹם. מַפְתֵּחַ בְּלִי רַגְלַיִם. מַסְמֵּר מַרְבֵּה שִׁנַּיִם – – חֲתִיכוֹת נִיקְל, כְּרוֹם, בַּרְזֶל – – שְׁיָרי עֲצָמוֹת. שַׂעֲרוֹת רַגְלַיִם – – – כָּל זֶה מֻנָּח כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹצֶה חוּצוֹת).

כך, בהיסח‑הדעת, שלא ברצונה, שימשה ‘השמשת’, אשר התגוררה בחדר, בדירת‑הקרקע שבחצר בית ‘אגודת ישראל’, את הרחוב כולו, וכדי לזכות בכמה פרוטות, רחצה מדרגות במַכֹּלֶת גֹּלִיזְדָה ובמכלת של הָאָדֹן כַּץ, סיפקה נייר לכל נצרך לבית‑השימוש שבחצר (היא עצמה הֵטִילָה מַיִם בֶּחָצֶר). בזוך עיניה התכולות, בפניה התמות, המאירות, בהיותה ישות רוחנית תועה וערטילאית וחופשית – היתה צִפֹּר וכְשֶׁיָּשְׁבָה בַּבְּקָרִים בְּסֹף הַשְּׁדֵרָה עַל הָאָרֶץ וּמַאֲכִילָה אֶת הַצִּפֳּרִים תַּחַת הַפִיקֻסִים, הָיְתָה צִפֹּר. וְכָל מִי שֶׁעָבַר רָאָה צִפֹּר – והוא היסוד השירי שבה עצמה, או חלק המשורר שבה. כל זמן שחי השמש החוקי, הסתיר הוא בגרתנותו את הוויתה האשפתית, המופשטת מנשיותה, המסכנת במסכנותה את סדרי השפיות בשכונה; מה עוד, של’שמשת' הָיָה לָהּ צֹרֶךְ לְהַסְתִּיר. מַשֶּׁהוּ הָיָה צָרִיךְ, ובשכונה קרתנית זו, איך אפשר להסתיר, ולמי יש צורך להסתיר סוד כלשהו, שאינו בהכרח נכות גופנית או נפשית? (אֲבָל בִּרְחוֹבִי לְהַסְתִּיר לֹא הָיָה וְצָרִיךְ לֹא הָיָה) השַמֶשֶת הערימה על השואלים לשם כּלבּה – ‘לַאכּי’ (מזל), אם בגלל חשש ‘בריא’ מעין‑הרע, או בשל סוד אפל כלשהו הרוחש במוחה החולני. והנה, בשיר אחר, המתייחס גם הוא לשמשת, מתקרא אותו כלב עצמו בשם אַפְלָלוֹ²⁴³, כאשר פירוש השם “אפללו” – שֵם שגור של אשה, בפי יהדות מרוקו – הוא מזל. כלומר, המשורר הלך בעקבות השמשת, ש“נלקחה מרחֹב ברדיצ’בסקי” בכוח, ומילא את משאלתה, כביכול, בכך ש’הסתיר' את שם כלבה. היא אותה שמשת עצמה, אשר התגוררה בדירת הַשְּׁמַאטֶעס, בין קירות מְשֹׁמְמִים וּמְזֹהַמְמִים. בַּיִת מָלֵא לִכְלֻךְ, ערמות של זֶבֶל גְּרֻטָאֹת וגזוזטרא מרובעת לו, עם דֶלֶת וְחַלֹּן טָרֹק ובה ארגזי עציצים עם פְּרָחִים פְּרֻעֵי רֹאשׁ – גְִבְעֹלִים יַרְקֹנִיִּים בֹּעֲרִים, וארגז אחד, הַצָּבֻעַ יָרֹק, מָלֵא עָפָר וְעָלִים כְּלֻלָבִים מְחֻדָּדִדים. ואכסדרא יש בבית ולה תריסים עם לוָחים, וחצר קטנה גֹדֶל בֵּית שִׁמֻּשׁ ובה עץ עבות ומִתְהַלְּכִים בֶּחָצֵר כְּלָבִים. חֲתֻלִים. יֹנֵי בָּר. הַשַָּמֶּשֶת.

כל חברה וההירארכיה שלה. כך גם חברת המשוגעים. המשוגע הראשון שהכיר יחיאל כילד, בניומ’לה המשוגע, היה גר בכפר סמוך לפשדמיישצ’ה, והיה הולך מכפרו לעיירה כשהוא צולע על ירכו. הוא היה מחזר על הפתחים ואוכל מכל הבא ליד מבלי שהבחין מה אכל, אך את הפרוטות העמטות שהיו בכיסו, הרוויח מעבודתו כפחמי, כשהיה סוחב שקי פחמים על גבו וממלא בהם את תנורי‑הבתים. ככל שהיה משוגע, השכיל בניומ’לה לחסוך את כספו, ובכל ערב פסח היה הולך ברגל לווארשה, אל אמו, להביא לה את חסכונותיו ולהסב עמה בחג. סיפרו עליו, על בניומ’לה, שידע בעל‑פה את כל שמות התחנות מקרסניסטאוו עד ווארשה. הוא פחד פחד‑מוות מאש; כשרצו להוציאו משלוותו, היו קוראים: ‘בניומ’לה, אש!’ ואז היה נתקף חרדה, צועק ובוכה ורוקע ברגליו.

וכאן, בשכונה התל‑אביבית, היתה משוגעת ‘שמשת’, שהיא מעין ישות‑ביניים: נברנית‑פחים מצד אחד – כֹּל שֶׁהִיא לוֹקַחַת מִשָּׁם הִיא דּוֹמָה לְכֻלָּם. כֹּל שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מהֶם הִיא קְרוֹבָה לְאָבִיהָ (שבשמיים – א. צ.) ובה‑בשעה גם קדושה – כִּכְּרִיסְטין בַּהֵיכָל הַקָּטָן – ויראת‑שמים; אך היא גם מעין אופליה שכזאת: הוֹלֶכֶת כְּמוֹ בַּמַּיִם עַד קַרְסוּל. עַד מַבּוּל. בֵּין שְׁתֵּי הַלְּחָיַיִם שֶׁל הַמַּיִם. – – – בְּלַיְלָה שׁוֹמֵם, בְּלַיְלָה בְּלַיְלָה, יוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת. בְּלַיְלָה בְּלַיְלָה לְרַחֵף עִם אָבָק. לְרַחֵף. לְרַחֵף. ובחברה זו היה גם חולה‑רוח שהיה שכנה של השמשת. איש קטן‑קומה, עצוב, חייכני, שכינויו ‘דֹקְטֹרְלַיְן’ ניתן לו בזכות תוארו, לפני שאיבד את שפיות‑דעתו במנה‑ריכוז נאצי. בליל‑ירח היה ‘דֹקְטֹרְלַיְן’ יוצא בריצת‑אלכסון, בשפשוף‑המדרכה, מחדרונו הנידח שבמעלה רחוב ברדיצ’בסקי, ותצלום בידו, של נערתו משכבר‑הימים. לאור הירח היה מתבונן בתצלום ומתרפק עליו. “חולה אהבה היה”, יאמר עליו אבות ישורון, “עטוף געגועים עצומים לאשה”. ויום אחד הגיעה, אמנם, איזו אשה ואספה אותו. ובלשון השיר:

בִּשְׁעַת מְסִירַת הַדְּבָרִים, הַבַּיִת הַזֶּה רָחָב מִבַּחֻץ. בֶּחָצֵר אֲדָמָה לֹא נְגֻעָה. עֵץ עָבֻט בְּרֹחַב. גָּר פֹּה, פַּעַם, בְּאֵיזֶה חֶדֶר, דֹקְטֹרְלַיְן. אִישׁ קָטָן. כְּבָר אֲנִי לֹא זֹכֵר. יָצָא מִזְּמַן לִזְמַן לְאֹר הַפָּנָס עִם תַּצְלֻם. מְמַלְמֵל מֵאַיִן שֶׁהֻא. עַכְשָו אֵינֶנֻ כְּבָר.

ואולם במדרגה הנמוכה ביותר במערכת ההירארכית של גלריית משוגעי רח' ברדיצ’בסקי, היה אחד משוגע גֵר, לא תושב, שהיה עובר‑אורח ברחוב וּמִי שְׁהִפְרִיעַ לוֹ הָיָה מַעֲמִיד מֻכָן אֶת עַצְמוֹ לְהַרְאֹת אֶת אֵבֶר הַמַּשְׁתִּין. מֻכָן לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ – כֻּלָּם בָּרְחֻ. לגבי משוגע‑גמור זה, היתה השמשת – צדקת נסתרת – בבחינת אלוהים, המזין אותו ומלבישו מן ההפקר, בִּשְׁבִיל הָאִישׁ הַזֶּה הָיְתָה הַשַּׁמֶּשֶׁת מַצְפִּינָה חֲבִילַת אֹכֶל בִּנְיָר בֶּעָצִיץ בְּאַרְגָּז אֲדָמָה עַל הַגְּזֻזְְטְרָא. – – – אִישׁ לֹא רָאָה מָתַי הַשַּׁמֶּשֶׁת שָׂמָה אֶת הָאֹכֶל. – – – פַּעַם רָאִיתִי אֶת הַמְּשֻׁגָּע תֹּקֵעַ יָדוֹ לִמְקֹם הָאֹכֶל וּמֹצִיא חֲבִילָה עִם זֻג מִכְנָסִים. ואולם כלבה של השמשת, מזלה (“לאכּי”, “אפללו” שלה), החלק החייתי שלה עצמה, אם נרצה, ניגודו של עידונה הרוחני‑החולני, אם נרצה, חושיו ‘הטבעיים’ מואסים במשוגע וּכְּשֶׁבָּא הַמְּשֻׁגָּע, הַכֶּלֶב נָבַח וְחָזַר וְהִבְרִיחוֹ מֵעֵינַים שֶׁלּוֹ. דָּבָר זֶה הָיָה מֹצִיא אֶת הַמְשֻׁגָּע (פָּנִים כֵּהִים זַעֲפָנִים) מִן תּהֻ בֹהֻ שֶׁלּוֹ. הָיֻ שְׁתֵּי רַגְלַיִם שֶׁהָלְכֻ בְּלִי חֶשְׁבֹּן. כָּאן דָּבַק הַּכֶּלֶב. הַמֶשֻׁגָּע הִתְגֹּנֵן, קָפֵץ כְּפָרָה. כְּפֶרֶד. כאן כבר אין מצב דיכוטומי של מעין ערטילאיות רוחנית, אף‑כי חולנית – וחיתיות. כאן – תֹהֻ בֹהֻ" מוחלט. מצב, שבעינו הפנימית של המשורר, הוא משוגע כרֵיאלפֹליטיק של הֻ וָה (יהוה + הקולות שמשמיע המשוגע).

כשם שהפרגמנטים השיריים הקשורים בהוויה העיירתית והמשפחתית שלו בפולין פרצו מתוכו, צרופים וברים מרגשנות‑יתר, רק לאחר שמושאיהם נשמדו, כך – להבדיל – שיריו הקשורים בשכונתו וברחובו, החלו לנבוע מתוכו רק אחרי ששינו את פניהם עד לבלי‑הכר כמעט. בתים ישנים מסולקים מן הרחוב בזה אח זה; עצים נעקרים; דיירים וותיקים הולכים לעולמם. וכל אלה, שהיו משוקעים וספוגים בנפשו של המשורר כחומרים תוססים המשביחים עם הזמן, פרצו אל הנייר רק לאחר שנים: היה היתה “דירת השמעטעס” של השמשת, והַדִּירָה יָצְאָה. הָאִשָׁה יָצְאָה. הֶחָצֵר יָצְאָה. הָעֵץ יָצָא. הַזֶּבֶל יָצָא. הַלִּכְלֻךְ יָצָא וְהָרֵיחַ יָצָא, נִשְׁאֲרָה חִרְבֶּה מַאפִישׁ כֹּחַ. (מן הראוי לשים‑לב לצרוף העממי של “כח” עם המילה הערבית “מאפיש” – אין – היוצר תחושת הפלקס נשיפתי של אין‑אונים); וכָּל מִי שֶׁעֹבֵר הַיֹּם בִּרְחֹב בֶּרְדִיצֶ’בֶסְקִי, אֵינוֹ יֹדֵע בְּאֵיזֶה עֹלָם נִמְצָאִים. שכן, לְשַׁנֹּת אֶת הָרְחֹב, משמע לְשַׁנֹּת אֶת הַזְּמַן.

ואומר ישורון למראיינו²⁴⁴, באמצע שנות השבעים: “אני גר בסביבה הזאת הרבה זמן, ויש למקום טבע של עיירה. אמנם, אינני מכיר אישית את האנשים, אבל אני מכיר אותם מראייה. הם ראג’ל (הולכי‑רגל) וכהולכי‑רגל הם כולם שווים. אין עורך‑דין ואין אופה”. (פעמים רבות בקשוהו בתו וחתנו שיחליף את דירתו בקומה נמוכה יותר, או בבית עם מעלית, אך הוא סרב בתוקף. “אני מוכרח את החלון שלי, ואת הגזוזטרה שלי, ואת המדרגות שלי” – יאמר, “פתאום יהי לי שכן אחר בחלון, ולטים אחרים ועצים אחרים!…”)

מזרחה ל’שכונת שפאק' השתרעה המושבה הגרמנית ‘שרונה’ – העליונה והתחתונה – שנודעה בהדר בתיה בני הקומה והקומותיים בסגנונם המרכז‑אירופי, בגינותיה המטופחות ובנקיון המופתי של רחובותיה. בשרונה זאת, הקים הסייס הידוע גורדון, “בית‑ספר לרכיבה על סוסים” –’מוסד' מכובד באותם ימים, חלק מן הנוף הבורגני של הישוב העברי הצעיר. מאז ימי נעוריו בקרסניסטאוו, הילכו הסוסים קסם על הילד יחיאל וריתקו את דמיונו. עד כדי כך, שהמשורר – בזקנתו – מייחס לשיר, את תכונות הסוס. שִיר הוּא סֻס, יאמר בשיר‑פזמון בשם “קֹמַנְדּוֹ סֻס”²⁴⁵. לא זו בלבד: שיר אינו אלא וריאציה פתולוגית לסוס: שִׁיר וַריַט וַריַט פְּסִיכֹפַּט, מעין מחווה של סימפטיה לפאתוס‑הנפשי (סִימְפַּטְיָה לַפְּסִיכֹפַּטֹּס) בדהרת‑הבזק שלו הקצבית, הרוחנית, באונותו. הסוס מייצג בעיני המשורר את הבוטות הנחרצת החד‑משמעית של האמירה השירית, (אֲנִי סוּס אֶחָד. אוֹכֵל מִצַּלַּחַת אַחַת. כּוֹתֵב מִשַּׁרְווּל אֶחָד²⁴⁶), כאשר היחיד, המצעיד לבדו את עולמו, כוחו ככוחם של שִׁשִׁים רִבּוֹא²⁴⁷. אין פלא, איפוא, שהילת הקסם של הסוס, מושלכת גם על בעליו. כך, פניו השדופות והמכורכמות של המורה‑לרכיבה גורדון, שבאו לו מפעילות ספורטיבית בחוץ, בכל מזג‑אויר, נדמות למשורר כפְּנֵי גָּמָל²⁴⁸ (עוד חיה המרתקת משורר זה) כצַבָּרִים אַדִּירִים בִּקְלִיּפֹות, כתְּלִישׁ וְקֶלַח וּכְרוּב פֶּרַח וכיוצא‑באלה.

מישטח רחב‑ידיים של עשב ירוק, דשן, חצץ בין ‘שרונה’ לבין השכונה היהודית. ואולם, מאחורי בתיה הבנויים של השכונה, לפני הגדר המקיפה את מישטח‑הירק, היה מין מגרש משולש²⁴⁹, מושתן, שקוצים ודרדרים גדלו בו פרא ושמבנים נטושים מבעליהם שימשו בו לכל מיני צרכים: נגריה, תעשיית בלוקים, נפחיה. מיבנה עזוב כזה הוכשר על‑ידי מאן‑דהוא להצגות קולנוע בלילות‑שבת, בעיקר, כשהעיר ‘מתה’ ואפשרויות הבידור מעטות. שם צפו יחיאל וחבריו בסרט האילם ‘פרש בלי ראש’ (עָמַד בַּיִת נָמוּךְ בֵּין תִּקְרָה וְרִצְפָּה. פַּעַם הִצִּיגוּ סֶרֶט אִלֵּם ‘פָּרָשׁ בְּלִי ראש’). ומישהו אחר הקים לולי‑תרנגולות בחצר הפנימית של בניין עזוב; לולים קטנטנים, של מטר ל על מטר, בחצי גורן עגולה (“האדם הוא תינוק כזה” – אומר אבות ישורון – “הכל נולד כך, בלול קטן”); ובית נטוש אחר, בית‑לבנים, (גֶשֶׁם יָרַד עַל הַלְּבֵנִים. הִשְׁחִיק הַטִּיחַ בֵּין הַלְּבֵנִים. כָּל מִינֵי צְבָעִים הִתְקַלְפוּ. אִשָּׁה וּשְׁתֵּי תְּמִימוֹתֶיהָ, עִם עָצִיץ בַּחַלּוֹן, עָזְבוּ), שימש, לאחר שעזבוהו הנשים – מסגריה. ויחיאל פרלמוטר, השומע את קול אלוהים גם מתוך המכונה, הלך אחרי לב‑הילד שלו אל תוך החדר האפל: נִכְנַסְתִּי לַחֲדַר מְכוֹנָה. עָמַד גַּלגְלַּ עֹמֵד. נָתַתִּי לוֹ פּוּש. הִסְתּוֹבֵב. נֶעֲמַד. סִבּוּב נוֹסָף לֹא בִּקֵּש.

מגרש אחר – על אדמת פרדס שנעקר – זה המקיף את צריף בית‑הכנסת מרמורק – ריתק את דמיונו של יחיאל: זאת היא שָׁם חֶלְקָה רְחוֹקָה אֲדָמָה זִבּוּרִית, הוא מספר בשיר²⁵⁰, שֶׁתֵּל‑אָבִיב לֹא עָשְׂתָה מִזֶּה טְרַאסָה. עֵשֶׂב בְּאֶמְצַע דָּרוּס. בְּצֵל בְּצַד אֵיזֶה שָׁם פֶּרֶא עֲשָׂבִים עֲזוּבָה עִם חַיּוֹת מִתָגּרְדוֹת עִם הַגַּב, זְמַן שֶׁהָיוּ תַּנִּים. החיות במגרש העזוב התל‑אביבי, מתקשרות במיסטיקה הפרטית שלו מימי הילדות, עם אופל החורשה ליד ביתה של פריידה רישה פיירשטיין, חברתה של ריקל, שבביתה התארחו זמן‑מה ריקל וילדיה. פריידה רישה זו (“פרֵיידַת חַיַי”, ישיר המשורר בזקנתו) שבנשיותה הקוסמת עוררה את הדמיונות הארוטיים המוקדמים – החוץ‑אימהיים – ביותר של יחיאל, אלה אשר מצאו את ביטויים הסימלי ב“החיה המִסטית”. ואמנם, הבית‑השירי המתייחס לחיה המיסטית מקרסניסטאוו, נתעבר בו באותה תקופה (סוף 70') שבה נתעברו וראו‑אור בכפיפה אחת (“שער כניסה שער יציאה”), השירים על “רח' מרמורק ת”א" ועל “שכ' שפאק ת”א“. לא זו בלבד, אלא שהמשכו של הבית‑השירי הנוגע לחיה המיסטית, נסב על נושא מִגְרָש הַבּוּר הנ”ל ברח' מרמורק, והוא ניזון ממנו: פַּעַם בַּיַּלְדוּת, הָיָה בַּיִת. וְעַל יַד הַבַּיִת הָיָה בֻּסְתַּן עֵצִים אָפֵל. סִפְּרוּ, רָאוּ שָׁם חַיָּה עוֹבֶרֶת. וּמֵאָז, הַחַיָּה הַמִּיְסִטית שָׁם. אֲנִי עוֹבֵר בְּפַעַם בִּרְחוֹב מַרְמֹורֶק. יֵשׁ הִיא שָׁם חֶלְקָה בּוּר יֵשׁ בַּמִּגְרָשׁ עֵשֶׂב לְשֶׁעָבַר. אֵיךְ זֶה הַטֶּבַע עוֹבֵר שָׁם. כָּל הַפִּנָּה רָחוֹק. צֵל עֵצִים אַשּׁוּחַ. קוֹצִים מַבִּיטִים הַצִּדָה²⁵¹. כך מעוררת חלקת צמחיית הקוצים ועצי ההדר והפלפל הבודדים בפינת המגרש התל‑אביבי עם בוהק לובן הקיר המסוייד של בית‑הכנסת, את זכרון קיר ביתה של פריידה‑רישה על רקע חורשת‑האשוח הקרסניסטאווית. (ה“קוצים” התל‑אביביים “מביטים הצדה” מרוב בושה…) כך צל‑העצים בפינה התל‑אביבית אינו אל צֵל בֹּסֶר או בֹסֶר צֵל לעומת האופל המיסתורי של החורשה בקרסניסטאוו – מעין יער קדומים, בעיני‑רוחו של הילד יחיאל.

נושאו של השיר “הַסְּעֻדָּה”²⁵², הוא חגיגת‑קידושין שנתקיימה לרגל חיתונם של בת האדמו“ר ממודזיץ, עם בן הרבי של ביה”כ מרמורק, ואבות ישורון היה בחגיגה זו אורחם של שני המחותנים גם יחד. עד שנות השישים המוקדמות היו ביקוריו של אבות בבתי‑הכנסת שבשכונתו מקריים, ובהפרשי זמן ארוכים. ואולם מכאן ואילך החל להתפלל בקביעות – בשבתות ובחגים – בבית‑הכנסת של חסידי מודזיץ, שברחוב דיזנגוף 40. את דרכו חזרה לבית‑הכנסת, מסביר אבות ישורון כחיפוש הדרך הביתה, וכן, כהשפעת אלתרמן עליו: “אלתרמן התחיל ללכת לבית‑הכנסת, אני הלכתי אחריו”, הוא אומר; ומעניין, שבחיפושיו אחר “הדרך הביתה” הגיע אבות לאותו בית‑כנסת עצמו בו התפלל שנים רבות לפניו אחיו המנוכר, ישראל. אבות הגיע לשם לראשונה לתפילת ‘כל נדרי’ וניגש לברך את אחיו, אך הלה לא שעה לברכתו. גם כל היום שלמחרת התעלם ממנו, וכך – עד גמר הצום. (משנוכח ישראל שאבות מתחיל להתמיד בביקוריו ב’שטיבל שלו', זה ששימש לו, מלבד מקום‑תפילה, גם זירה לויכוחים פוליטיים, עקר משם את רגליו וקבע לעצמו במה חדשה לתפילה ולפולמוס).

הרקע העובדתי לשיר “הסעֻדה” הנזכר לעיל, הוא זה: בשבת בבוקר, בראשית החורף, אחרי שפסק הגשם אך הקור היה עז, לאחר התפילה, לאחר ה’קידוש', בְּבֵית הַצְּרִיף הָאָרֹךְ של בית‑הכנסת מרמורק, בָּאֻלָּם הָאָרֹךְ ישבו המחותנים בראש השולחן הארוך, וסביבם החזן, בעל‑הקורא והמוזמנים – המתפללים הקבועים של שני בתי‑הכנסת. והיו שלושה שאכלו בעמידה²⁵³, בחצר – ומשוררנו ביניהם. מקצה הצריף, מן המטבחון הקטן, הגישו הכלות של הרבנית קערה גדולה מלאה צ’ולנט מהביל. האווירה האינטימית, החמה, ביום החורפי הקר, קירוב‑הלבבות סביב השולחן, בצפיפות הנעימה של האולם הקטן, הסחרחורת הקלה מן היין ואֵדי הצ’ולנט וניחוחו, החדווה והחגיגיות, כל אלה השרו על המשורר תחושת עונג רוויה ודימו בעיניו את הצריף – דֹּפֶן קְרָשִׁים מִסָּבִיב לְבָנִים מִסִּיד – על מסוביו המלוכדים באחוות מפליגי‑ברוח, על רקע המגרש הריק ושלולית מי הגשמים – לספינה בים, וראש‑תורנה בערפל. מספר אבות ישורון בשיר: מִקְּצֵה צְרִיף הֵבִיא נָתָן קֶמְּפִּינְסְקִי (חברו לתפילה של המשורר בבית‑הכנסת ‘מודזיץ’ – א. צ.) צַלַּחַת שְׁעֻעִית שְׁחֻמְחַמְחֻמִּית מְרֻבָּכָה, רְכֻבָה – – – רְתֻחָה הַשְּׁחֻמְחַמִּית, הַשְּׁחֻמְחֶמֶת – – – הַמְחֻמְחֶמֶת הַשְּׁחֻמִּית אל שלושת רעיו שבחוץ (אדי‑החום ורכותה של השעועית הקלוייה, החומה והחלקה – שעע = חלק – שבצ’ולנט – תענוג לחיך – עולה מכל מילה ומילה). אין פלא שהַבַּעַל תֹּקֵעַ וְהַבַּעַל קֹרֵא מִצְטָרֵף מִן הַצַּד וְתֹקֵע מַזְלֵג לַעֲרֵמָה שְׁעֻעִית, חֻמִּית, שְׂרֻפִית, רְתֻחִית, כִּי טֹב, בַּבֹּקֶר סְתָו קֹר גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם.

עם שתיים משכנותיה לרחוב – אם ובתה – התחברה פסיה מיד עם בואם של הפרלמוטרים להתגורר בשכונה. האם, הגב' ליקוורניק, שמראיה כאצילה אוסטרו‑הונגרית, היתה עסקנית ידועה, עובדת ויצ"ו, מתנדבת לפעילויות ציבוריות שונות. אין פלא שפסיה מצאה שפה משותפת אתה. ואילו הבת, רות, טובת‑לב – מכניסת‑אורחים כאמה – אך מכוערת, נשארה ברווקותה למגינת‑לב האם. כל‑כך קיוותה האם וייחלה לחתן את בתה, שהיתה מעדיפה נשואים המסתיימים בגירושים, על‑פני מצב של ‘בתולה זקנה’. את מאווייה של האם באשר לעתיד בתה, מבטא אבות ישורון בשיר משנות השבעים המוקדמות²⁵⁴, לאחר פטירתן של השתיים (הבת, שאחרי מות אימה לא יכלה לשאת את בדידותה, נפטרה זמן קצר אחריה). כך נהפך השיר לקינה יבשה על בּלייה ועל מוות:

הָאֵם וְרוּת. מְהֵרָה תִּהְיֶה בְּעוּלָה. שֶׁתִּתְחַתֵּן. שֶׁתִּתָגּרֵשׁ. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּתוּלָה. רוּת אִישׁ שָׁמַיִם. הַתְּרִיסִים הָיו תַּקִּיפִים וְנשְׁאֲרוּ מוּגָפִים מִן הַמַּשְׁקוֹף עַד הַסּוֹף. מּבֵּין הַחֲרַכִּים רוֹאִים חֹר קְבָרִים. תְּרִיסִים שֶׁלֹּא רוֹחֲצִים מְגַלִּים רִמָּה וְחִירִיקִים. הָיָה הַתְּרִיס הַלָּבָן נָשׂוּי עַל כְּתֵפֶיה שֶׁל רוּת. עַכְשָׁו הוּא יָרַד מִכָּתֵף אַחַת. בְּפַנַּס הָרְחוֹב קוֹפְצִים חַלּוֹן חֶצְיוֹ בַּחוּץ, חֶצְיוֹ לֹא רָחוּץ, שְׁלִישִי שֵׁדִי חָשׁוּךְ. תֵּל‑אָבִיב הַתַּלְאוּבֶה. הָאֵם וְרוּת כָּל אַחַת מֵתָה לְחוּד. יַחַד עִם זֹאת רוֹאִים אוֹתָן יַחַד. לִפְעָמִים. מִבַּחוּץ.

 

יד: לילה גדול, חבריא!    🔗

‘מלחמות הקודש’, של החבורות הספרותיות השונות של שנות השלושים בינן‑לבין‑עצמן; התסיסה המתמדת, ההתנצחויות וההשתלחויות ההדדיות, תחילה של אנשי ‘כתובים’ (א. שטיינמן, א. שלונסקי, י. נורמן, י. הורביץ, י. זמורה ועוד) נגד השמרנות של ‘אגודת הסופרים’; נגד ההגמוניה הביאליקית²⁵⁵, ועמדתו השנויה‑במחלוקת של ‘המשורר הלאומי’ בנושא ה’דו‑לשוניות‘; ובעיקר: נגד הקונסנזוס הלאומי לגבי שירתו, הגורס שאין לגעת בה בכלים המקובלים על ביקורת‑השירה (מן הראוי להזכיר שנתן אלתרמן עול‑הימים, ‘הגן’ על שירו של ביאליק ‘ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם’ מפני הביקורת הקטלנית של שלונסקי עליו); אחר‑כך הינתקותה של חבורת ‘יחדיו’ מא. שטיינמן, על רקע מאבקי‑כוח אישים בעיקר (הצטרפו אליה, בנוסף על אנשי ‘כתובים’ לשעבר: נ. אלתרמן, ר. אליעז, א. חלפי, לאה גולדברג ועוד) והקמת הבטאון העצמאי ‘טורים’; ולבסוף – התפלגותה של חבורת ‘יחדיו’ והתלכדותם של אנשי ‘מחברות לספרות’ סביב המבקר והמוציא‑לאור ישראל זמורה – כל אלה פסחו כמעט כליל על יחיאל פרלמוטר, אף‑על‑פי ששירים מפרי עטו פורסמו ב’טורים’ של שלונסקי, וסיפרו הראשון “כל חכמות דרכים” ראה אור בהוצאת ‘מחברות לספרות’ של זמורה. מבחינה חברתית הוא היה בין פוקדי בתי‑הקפה וה’נשפים' הפרטיים של צעירים זועמים, לוהטים ופגיעים אלה, והיה עד – אילם על‑פי‑רוב – לויכוחיהם הסוערים, להתפרצויות זעמם או שמחתם, לווידוייהם הכואבים ולהתפייסויותיהם הרגשניות של אלה, בטוב לבם, או ברע לבם, ביין. ניתן לומר שמבחינת נטיותיו הנפשיות והאמנותיות, היה יחיאל שייך לגרעין הסופרים והמשוררים ה’מודרניים‘, אלה שניתקו עצמם מאגודת‑הסופרים השמרנית וה’גלותית’, בעלי הזיקה והכמהון לזרמים החדשניים והנסיוניים של ספרות העולם, אך גם לביטוי ארצישראלי מקורי. ואולם הוא היה נטע זר בפוליטיקה הספרותית ונפשו סלדה מן האינטריגות המתלוות אליה, כפי שהיה בלתי מעורב בפוליטיקה בכלל ותגובותיו הרגשניות, האימפולסיביות והפרובוקטיביות על אירועים מדיניים וחברתיים כאלה ואחרים, היו עצמיות ובלתי תלויות. “הייתי נגד הקרע עם ביאליק”, יאמר אבות ישורון; “לא הייתי מעורב אישית בענין הזה; לא הייתי איש כזה; המרד נגד ביאליק היה זר ומוזר בעיני. מה פתאום? עשו לו עוול גדול… לבו נטף דם”. עדות לכבוד הרב שרחש למשורר הלאומי, היא העובדה שמאז מותו של ביאליק, הקפיד ישורון להשתתף באזכרות המתקיימות מדי שנה בשנה בכ"א בתמוז, אם בהתכנסות המסורתית בבית‑ביאליק, אם בעלייה לקברו בבית‑הקברות הישן שברחוב טרומפלדור. אחד בתוך קבוצה המצטמצמת והולכת של נאמני ביאליק. כך קרה שכאשר שלונסקי הזדהה עם מפלגת ‘השומר הצעיר’²⁵⁶ וקיבל את הדוקטרינה שלה, היה זה אך טבעי שיחיאל פלרמוטר ימצא את עצמו במחנה הנגדי, של האוונגרד הספרותי הבלתי‑מזוהה; אם כי מעולם לא התמרד על שלונסקי עצמו בשל מה שכינו חבריו, ‘שתלטנותו’.

באמצע שנות השלושים היו בתי‑הקפה ‘כסית’ ו’אררט' ברחוב בן‑יהודה ו’שלג לבנון' ברחוב אלנבי, מעוזם של שלונסקי וחבורתו, אנשי ‘יחדיו’ ו’טורים' (המשוררים: לאה גולדברג, רפאל אליעזר, א. טסלר, נתן אלתרמן, ומאוחר יותר, יחיאל פרלמוטר; המספרים: יעקב הורוביץ, מנשה לוין וא. ד. שפיר; המבקרים: י. זמורה, ש. גנס, י. נורמן, ועוד). והיו ‘יושבי‑על‑הגדר’, כמו יוכבד בת‑מרים, י. טן‑פי, א. חלפי, ומאוחר יותר י. רטוש ואחרים.

עם י. בת‑מרים קשר אבות ישורון, מאוחר יותר, קשרי‑ידידות אמיצים. היה זה אחרי מלחמת‑העצמאות, בה נהרג בנה זוזיק הזז במסע הל"ה. דמותה – תמיד בשחורים – סימלה בשבילו את ההתקדשות הטוטאלית של אם שכולה לזכר בנה, והוא אף הנציח אתה באחדים משיריו. “בת‑מרים”, אומר אבות, “אני אהבתי אותה מאד. את שיריה קראתי במאמץ, אבל לה נתתי הנחה. מפני שאני יודע שהיא היתה כעסנית גדולה. היא אמרה: ‘הוא הוא הוא הוא!’ (הכוונה לפנייתה אל בן‑שיחה בגוף שלישי – א. צ.) אישית אני אהבתי אותה. אני אוהב אדם כזה כמוה, שהיא לא נהנתה בחייה אפילו מילה אחת. לי היא אמרה: ‘יחדל לכתוב עלי!’ אני לא בטוח שהיא נהנתה כשאמרו לה טובות על השירים שלה. היא היתה סלע קר, חיוני, פראי כזה. קפדן כזה, שומר‑על‑מצוות כזה. היתה בה שלמות כזאת של טיפוס היהודי שהכרתי. שידעתי שיש בה מן היהודי הזה. גינונים יהודיים אמיתיים. הטיפוס היהודי המקסים ביותר. וזה הלך לנו. זה היתה בת‑מרים”.

הישיבה בצוותא, ערב‑ערב, ולעתים– ביום ובערב, של אנשים רגשניים, סוערים, צמאים לתשומת‑לב ותאבי הכרה והערצה אלה – הם ונשותיהם – מה גם כאשר יצריהם ותסכוליהם מלובים על‑ידי שתייה מופלגת – חוללה דראמות, גלויות וסמויות. מכאן – שתיקות רועמות של נעלבים ועולבים, של ‘מחפשי אלוהים’ או של מתייסרים ב’וועלט‑שמערץ'; ומכאן – מלל עוקצני ופוצע של חריפי‑לשון; ובין‑לבין – פרשיות אהבה סוערות. יחיאל פרלמוטר, שהפנים את ניכורו, את זרותו, את מוזרותו (“לא ידעתי את נפשי”, יאמר אבות ישורון) – לא נטל, כאמור, חלק פעיל לא בחינגות, לא בהתפרקות ההדדית, כשאיש נופל על צוארי רעהו, ולא בתככים שמאחורי הקלעים. אלא שמחמת יושר שאינו יודע פשרות, מחמת סלידה, מחמת התכעסות מסיבות שונות – היה גם הוא מתפרץ מדי פעם, פוגע, מעליב – מתחרט מיניה‑וביה – או נפגע ונעלב. עדות לכך – פתקים ומכתבי חברים, השמורים בארכיונו.

מכתב ללא תאריך, שהעביר אליו א. ד. שפירא²⁵⁷:

פרלמוטר יקירי,

נקפני היום לבי, ואיני יודע מדוע. נדמה לי, שפגעתי בך אתמול במשהו, ומשום כך הלכתי הביתה. אני מצטער מאד, ואני רוצה בפגישה, כדי ליישר את ה’הדורים', שנתגלו, כפי שאתה וודאי סבור, בינינו באחרונה. אבל האמן לי, שכל ההתפרצויות הללו אצל נפש פרוצה כמוני הן חלי זמני, והוא יעבור. ואשר לאתמול – לא הייתי בקו הבהירות, כידוע לך, ונפשי היתה מרה עלי משום הרבה סיבות אני בטוח, שתסלח לי, כי וודאי אתה מבין לרוחי.

שלך

שפירא

וכזה לשונו של פתק, שוב ללא תאריך, ששיגר אליו מאוחר יותר נתן אלתרמן:

אבות ישורון, –

אינני זוכר מה דברי הבל יצאו מפי אתמול. על המעט שסופר לי אני מצטער ומבקש את סליחתך.

נתן

דמות דומיננטית בחבורה זו, מורכבת ומרתקת, שובת‑לב ונערצת, שהילכה קסם עליה מצד אחד, וסיבכה את אנשיה ביחסים בעייתיים ביותר מצד שני, היה נתן אלתרמן. היה בו צירוף של חכמה ועוקצנות ארסית, נדיבות והתאכזרות, במנות גדושות, והסמכותיות שניחן בה וההערכה הרבה לשירתו, קבעו אמות‑מידה גבוהות בשירה הצעירה של הדור והיוו אתגר ליוצרים המצויים במחיצתו. אולם בה‑בשעה שהחדיר רוח רעננה ומרוממת בחבורה, והדביק בהתלהבות לשירה העברית החדשה גם ציבורים גדולים ואישים בעלי‑השפעה מחוץ לחבורה המצומצמת – גרם לכמה מאנשיה תחושה של נמיכות והשתעבדות שקיצצה את כנפיהם.

לשאלתה של בתו הלית²⁵⁸, מה היו יחסי הגומלין בתוך חבורת ‘יחדיו’ ו’מחברות לספרות‘, עונה אבות ישורון: “אני רוצה להגיד לך. העניין הזה של אריה לגבי החיות מסביב, מצד אחד האריה יכול להיות מגן על כלל החיות. מצד אחר הן נתונות להשפעה של האריה. אם לא יהיו בפניו לרצון הוא יכול לטרוף אותן, או לזלזל בכבודן, או לא להכיר ביכולתן כחיות, שהוא מלך היער”. ולשאלה אחרת שלה, המתייחסת ל’חבורה’, הוא משיב כך: “אולי הדור ההוא חנק. אולי הדור ההוא לא הבין. נמאס מהדור ההוא. אתה ראית את הקטנויות, את ההתנהגויות, את התפתלויותיו עם עצמו ועם הדברים שלו, ויצא לךָ מהאף, וראית את קטנותה של השירה, קטנותם של שירים, היותם תלויים בדעת הקהל הקטן. ההשתעבדות, הקרתנות שבשירה העברית בזמני. קרתנות כלפי הציוני‑כלולי, הרצון למצוא חן, איך אני, זה אכל אותי. יכול להיות שאני פוגע פה במישהו, מישהו שיקר לי מאוד. אני בוכה על מותו. אולי אני מתחייב בנפשי, אבל אני מוכרח להגיד את זה, זה חנק אותי”.

דברים אלה ביטאו, כמובן, את יחסו של אבות ישורון להווי הספרותי של שנות השלושים והארבעים, חמש‑עשרה שנה אחרי מותו של אלתרמן. (אף כי הוא מסוגל לומר באותה נשימה, כי היתה זו “תקופה גדולה!”), אבל באותן שנים, כשהיה בן 35 ואלתרמן, הצעיר ממנו ב‑7 שנים פרץ אל תוך השירה העברית כרוח גדולה, סוחפת ומסחררת (תחילה עם ‘כוכבים בחוץ’ בהוצאת ‘יחדיו’, ומאוחר יותר עם ‘שמחת עניים’ בהוצאת ‘מחברות לספרות’) – נתקפו בני החבורה כולה חולשת‑דעת מול ענק שניצב לפניהם, ויחיאל פרלמוטר גם הוא היה בכללם, על אף שמטבעו התקומם על כל סמכות שהיא, והיה קנאי – מתוך חוש של הגנה טבעית, לייחודו, והתבצר בתוך עצמו.

ואולם, את הקרינה החזקה שהקרין אלתרמן על סביבותיו חש יחיאל פרלמוטר עוד לפני שהכירו. “את נתן אלתרמן הרגשתי בבלי יודעים”, כתב בשיר‑פרוזה – “חוזר על הפתחים”²⁵⁹ – בשנות השמונים המוקדמות; והוא מספר איך שבה את עינו לראשונה: “רואה הייתי ברחוב, פינת נחלת‑בנימין–השחר–גרוזנברג עלם כמעט, עם עינים ירוקות אפורות של פנים עגולים, מסורק לצד, הולך בצעד מהיר עם תיק ומהורהר. בלי להביט. המקום הזה היה בעת ההיא למעבר תדיר יותר של אנשים. אני עצמי גרתי בשכונת ברנר, והייתי בא משם אל כל העיר. המקום מראה את קדמיותה של תל‑אביב, שנבנתה על גבעות, ולפני שצופתה אספלט. – – – פה הייתי רואה את אלתרמן שהתאימה לו הטופוגראפיה, שדרך הילוכו כמו עולה מרגלי גבעה”. ואכן, גם צעדיו הספרותיים, הגליים, הרחבים והבוטחים של אלתרמן, היו אז בסימן של עלייה. עלייה מתמדת, שהילכה גם קסם וגם מורא על משוררי דורו. ויחיאל פרלמוטר, מתוך התודעה החזקה של ייחודו כמשורר, ניסה להשתחרר מזה וגם מזה. “אני מעיירה קטנה. באתי מעצמי. פחדתי להצטרף לכל זה. פחדתי שיצא שקר. באתי על ענשי. אלתרמן הרגיש בזה ולא אהב אותי. למרות הדרך‑ארץ שנהג כלפי, הוא הגיב בצורה אלימה לגבי מתנגדיו”. אך מן התחרות הסמויה שהיתה בלבו כלפי אלתרמן כבר אז, אין הוא יכול להתעלם. בראשיתו של אותו שיר‑פרוזה עצמו, מספר אבות ישורון בגאווה שקשה לו להסתירה, על העימוד המכובד שזכו בו שירי “צום וצמאון” בשבועון ‘טורים’ (צורת העימוד של שיריו היתה תמיד חשובה בעיניו; מבחינה זו היה ‘רודף‑כבוד’ במודע); והנה כעבור שבועיים, הוא כותב, “באותו עמוד ראשון, על כל העמוד, נדפס שיר של נתן אלתרמן בשם ‘משהו כחול, מאד כחול’”. ובעל‑פה הוא מוסיף ואומר: “אהבתי את השיר הזה. כשפגשתי את שלונסקי אמרתי לו: מה זה, את מקומי הוא תפס!” ובשיר‑הפרוזה הוא כותב: “את נתן אלתרמן אז עוד לא הכרתי. וכאשר נפגשנו הרביתי ושאלתי על השיר. וכאשר יותר שאלתי, יותר התחמק מתשובה. ובהופיע הספר ‘כוכבים בחוץ’, לא נכלל ‘משהו כחול, מאד כחול’ בו. בשיחה על ההשפעה אמר שהוא מושפע, אלא מוחק את העקבות. התפעלתי, לא להכניס שיר כזה לתוך ספר”.

חכמתו של אלתרמן, שנינותו, גילויי הרשעות שלו, דברים שאמר על חבריו בנוכחותם כשהיה בגילופין, והיו עשויים להשתמע לשתי פנים, של שבח ושל לעג – היו לשם דבר. כפל משמעות דומה נשאו גם ה’מחמאות' העוקצניות שהבזיק כלפי יחיאל פרלמוטר – שההתפרצויות הוולקניות בלתי‑מבוקרות שלו היו היפוכו של ברק הליטוש השכלתני האלתרמני – ויעיד על כך הפתק הנזכר לעיל, ששיגר אליו, לבקש את סליחתו. אפיזודות אחרות הזכורות לחברי ‘יחדיו’ והקשורות ביחיאל פרלמוטר, חלקן תועדו בכתב וחלקן נלחשו מפה לאוזן וקשה לדעת את מידת אמיתותן. כך למשל:

בסיפורו ‘נתן היה אומר’, מספר יעקב אורלנד, שבשכרונו ‘חלוש היה ולשונו גמגמה בחספוס דברים נטולי‑ממש שלוותה אותם חרש מין אירוניה קרה, ממורטה ושדית. חיוך מר שהה על פיו, והיה מפטיר כגון סתם: – – –’למה תוקע פרלמוטר סיכות‑נשים בשערותיו? שאל אותו, שאל אותו…’

וסיפרה לי ה. מ.: כשרק עלה לארץ מבקר ספרות ידוע, שאל את אלתרמן מי ומי בשירה העברית. הצביע אלתרמן על יחיאל פרלמוטר ואמר: ‘הוא! הוא אקסטראקט של שירה!’ (ואולם הכינוי ‘הבדווי הפולני’ שדבק בפרלמוטר בפי אנשי ה’חבורה', דומה שאינו הברקה אלתרמנית. זהו כינוי‑שבלגלוג, לצירוף המיוחד הזה של איש העיירה הפולנית על כל המשתמע בכך – צורת האכילה הבולמוסית‑המתלעלעת שלו, הכעס הכמו‑דתי‑קנאי וכיוצא באלה – וההזדהות האזוטרית שלו עם הבדווי). אחרים מספרים איך היה אלתרמן מפריע לאבות בכל פעם שניסה לדבר במסיבות החברים. כך במסיבה בביתה של י. בת‑מרים, ‘אלתרמן לא נתן לו לדבר’, מספר אריה נבון, ‘וכשדיבר הוא לחש באזני: ‘טוב, טוב, שיגמור כבר’.’

על שאלתה של הלית, בתו, מה היתה לדידו אותה חבורה, נותן אבות ישורון ביטוי לרגשותיו המעורבים כלפי חבריו, של אהבה והימשכות חזקה מצד אחד, ושל חוסר‑אמון ועלבון מודחק, מצד שני. “זו היתה מין תקווה משותפת, התרוננות יחד, על שירה עברית, על כתיבה, על קריאת שירים, על היותנו משוררים וסופרים צעירים בתוך ציבור סופרים של הספרות העברית. בעצם היינו כולנו שיכורים מן היחד שבנו. לא חשבנו הרבה. יכול להיות שכל אחד בלבו חשב, זה, בעל כשרון או לא בעל כשרון, אבל כל אחד אהב את השני, חיבב את השני קודם‑כל, חיבב, אז עם כל החולשות שלו. היתה אהבה ביני לבין החברים. זה נתן כוח לכתיבה, אמונה בעצמך. אם כי אני כשלעצמי לא האמנתי אף רגע, שמישהו הבין מה שאני כותב. קצת אני שמחתי על היחס אלי, אבל לא האמנתי שהיחס הזה מושתת על רגש של אמת. לא האמנתי שמה שכתבתי אז עורר בהם התרגשות”. ובשיר משנות השבעים המאוחרות²⁶⁰ (בו הוא משחק עם השם ‘כיסוי’ במובניו‑ניביו השונים), מתאר אבות איך יצא מתוק מעז; משוררי דורו “כִּיסו” אותו אמנם, בקולניות שיריהם, אך בסופו‑של‑דבר הרוויחה שירתו מן החממה האפלה שבה צמחה:

הֵם כִּסּוּ אוֹתִי אֵלֶּה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל יָדִי עַל הַסַּפְסָל. וּמִכֵּוָן שֶׁהָיָה לִי כִּסּוּי, אֲנִי כָּתַבְתִּי בְּחשֶׁךְ. שְטָרוֹת שֶׁלָּהֶם לֹא הָיָה שָׁוֶה כִּסּוּי. אַךְ לֹא יָדְעוּ עַל כָּךְ, כִּי הֵם עַצְמָם כִּסּוּי. וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי בְּחשְׁך.

ולהלן הדברים שאמר בקטעי‑שיחות²⁶¹ בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים: “אני את האנשים אהבתי. את הדברים שנאתי. אלתרמן אהב אותי, אבל הוא שיקר לי. היה חבר טוב. היה שואל אותי שאלות אינטימיות, אבל היה איזה כיסוי שהתכסה בו, של לעג, של אי‑אמונה. זה היה יחסו אל כולם. זה היה אופיו. וזה אכל אותי פגם ביחסי אליו. בכל זאת אהבתי אותו. תאמיני לי. איש נעים היה, חכם, אך היה לו צורך במחיאות‑כפיים מיידיות; שחכמתו תתקבל מיד. זה היה מלאכותי. עם כל זאת, אני מלא געגועים אליו ואני שרוי בצער רב על שלא הגיע ביחד אתי לימינו אלה. מה שנוגע לשירתו, השירה הצרפתית והאנגלית לא צמחה בעיירה שלי. אני שאבתי ממקורות אחרים. בעשר אצבעותי ובדם צפרני פילסתי את דרכי בשירה. הייתי ‘נבדל’ מהם, כמו שאומרים בספורט; לא כתבתי כמוהם ולא התקנאתי בהם”. כך, בשיר‑הפרוזה “חוזר על הפתחים” הנזכר לעיל, כותב אבות ישורון בגילו‑הלב האופייני לו: “אני, שירים, מלבד יוצאים מן הכלל, שיעממו אותי עד אפיסת כוחות. נדמה היה לי שכל זה מדבר לא לעניין. השימוש בטרמינולוגיה לסימון שירה ואיכותה כפי ששמעתי מסביבי, עשה אותי זר ובלתי מובן אבל היה לי די שכל לומר: ‘יש לי לשאת נאום בבית העם’. רק לא ידעתי מה”.

הרעיון שיש לוֹ לשאת נאום ב’בית‑העם'²⁶², אך אין הוא יודע מה ברצונו לומר, חוזר – באסוציאציות שונות ובפרקי זמן שונים – בכמה משיריו של ישורון והוא מעיד, כפי הנראה, על צורך דוחק ביותר ובלתי ניתן לריסון, להתבטא – ויהי מה. הדברים שיש לו לומר הם כאש עצורה בעצמותיו, אך אין הוא יודע מה צורה תהיה לכלי המתעצב בכור‑המצרף שלו. אומר אבות ישורון בשיחה, באמצע שנות השבעים²⁶³: “היתה לי הרגשה בשר‑ודמית ממש, שהספרות שנכתבה אז בארץ‑ישראל היא לא לעניין. מהו העניין לא ידעתי. מבית‑העם נשאו נאומים. הוא היה פתוח יומם ולילה לכל דיכפין, חתולים, כלבים ואנשים נכנסו ויצאו כחפצם, לא היה מה לגנוב. בית‑העם עם ד”ר בלובשטיין בעל הגרגרת, שהרצה יום אחד על קירקגור ויום אחד על צדק‑יופיטר שהתקרב לארץ. כאילו אין הכוכב מופיע בשום מקום אחר, רק בתל‑אביב. היה לי צורך לשאת נאום בבית‑העם. לא ידעתי מה אומר, הי לי צורך לצעוק, לומר משהו שכנראה עדיין לא נולד. עובדה, לא כתבתי אז ולא נאמתי. עכשיו אני יודע יותר על כך, כך נדמה לי". ואולם באותם ימים, אימת‑ציבור שלו היתה גדולה במידה כזאת, שכאשר הגיעה חבורה של סופרי ‘יחדיו’ לקיבוץ עין‑שמר להופעה משותפת בערב שהוקדש לשירתם, הפסיק את קריאתו כבר בראשיתה, כי מרוב התרגשות בגדו בו אומץ‑לבו וקולו, והוא נאלם דומיה באמצע המשפט²⁶⁴.

באחד מיומניו מספר י. זמורה על מסיבה שנערכה בקפה ‘כנרת’ לכבוד יום‑הולדתו הארבעים. אחרי שהוא מפרט אילו דברי הערכה חמים אמרו לו חבריו, הוא כותב: ‘י. פרלמוטר גמגם איזה משפט, שאין הוא רגיל בנאומים, אם כי יש לו הרבה טובות לומר. אלתרמן העיר כי זהו הנאום’.

התופעה של חוסר‑ענין מצד אמן לגבי יצירת אמנים אחרים בני‑דורו, על‑אף הימשכותו לחברתם, אינה אופיינית לאבות ישורון דווקא. מצד אחד, חבריו האמנים אמורים להיות קהלו המובחר, בני‑שיח המבינים את רזי אמנותו, בהיותם קרובים ל’מטבח' היצירה, שה’מאטריה' שממנה היא מורכבת אינה זרה להם; שחושיהם מחודדים יותר ובידיהם הכלים הטובים ביותר לבחון אותה. מצד שני, לא אחת ימירת זולתו מפריעה לאמן להקשיב לפנימיותו הוא, אפילו חושיו נענים לקלוט אותה והיא תואמת את טעמו ואת השקפתו האמנותית. באשר לאבות ישורון, הרי הקושי ‘לצאת מעצמו’ ולהיכנס ליצירת זולתו, האזוטריות הקיצונית של שירתו בהיותה זן תרבותי מיוחד במינו, והעובדה שרק בודדים בלבד, שקלטו בחוש את סגולותיה הייחודיות העריכו אותה בשנים ההן, כל אלה גרמו לו שיעטה שריון של הגנה מפני חבריו המשוררים, אלה שהיו מקובלים יותר. זאת ועוד: בהיותו ישר עם עצמו עד כדי קיצוניות, אין הוא מכחיש כי השירה לגביו – היתה שירתו שלו. ויעידו הדברים שאמר למראיינת ²⁶⁵באמצע שנות השבעים: “על ספרות להיות אקטואלית, והספרות שלנו לא‑כל‑שכן. מירווח הזמן דרוש ליוצר כדי למצוא את אורח המבע. כשאני מדבר על אקטואליה אני מתכוון להתייחסות לריאליה ולא לעניין המיידיות. לספרוּת יש זמן. אני לא פוסל שירה לירית ואינני עושה בה פוגרום, אבל אינני רוצה להתעסק עם השירה הלירית. אני לא קורא אותה”. ובקטע אחר בראיון הוא מרחיק‑לכת ואומר: “נכון שאי‑אפשר לצוות על ספרות יפה מה לכתוב, אבל הספרות העברית היא אחרת. היו לה ועדיין יש לה תפקידים. היא עוסקת בצרות של עם ישראל וחייבת לתת תשובה”.

משורר אחד, אחד בלבד, נתן, להבנתו, את ה“תשובה” השירית ל“צרות של עם ישראל”, והוא אורי צבי גרינברג. “רק משורר אחד יש בינינו, אשר ה’אותנטי' שלו הוא נפשה של האומה – והוא אצ”ג“, אומר ישורון בראיון מוקדם יותר²⁶⁶, “כל מה שחרד מפניו בשירתו, כל מה שידע וחש מראש – אירע לנו! הוא שגולל מעל השירה העברית בת‑זמננו את אלם השואה. אילולא זאת לאווזים דמינו בצדי הנהר… מימי חתימת התנ”ך קינה כזאת עוד לא היתה לנו בשתי לשונותינו”.

לאורי צבי גרינברג, ולזכרו, הקדיש אבות ישורון חמישה שירים ארוכים, בתקופות זמן שונות. ביום מותו הוא מכנהו בשיר²⁶⁷ “אֲדֹן הַמְּשֹׁרְרִים” ומקונן עליו כקונן דוד על יהונתן. והוא מזעיק בשירו את העם כולו: מִבָּתֵּי סֵפֶר, מִשְׁטִיבְּלַאךְ מִבָּתֵּי מְלָאכָה, מִקִבֻּצִים, מֵאֻנִיבֶרְסִיטָאוֹת, מִבָּתֵּי מִדְרָשׁת, מִבָּתֵּי חֲרשׁת, צְֻא לָרְחֹב, כִּי נָפַל הָלַךְ מִגְדַּל דָּוִד. הוא קורא לא. צ. ג. גְּדֹל הַמְשֹׁרְרִים אַחֲרֵי יִרְמִיָהוּ. מְשֹרֵר שְׁנֵי נְצָחִים. נֶצַח פֹּלַנָיה וְנֶצַח אֶרֶץ‑יִשְׂרָאֵל. ואומר עליו: לֹא הָיָה עֹד אִישׁ כָּזֶה. אִלֻּ הָיָה הָיִיתִּי שֹמֵעַ. וגם סיפור אישי הוא מספר בשיר: וַאֲנִי כְּשֶבָּאתִי לָאָרֶץ וְרֵיחַ הַקַּארַאנְטִין נָדַף מִמֶּנִּי לְכָל צַד, וְאָז לָקַחְתִּי לְיָדִי אֶת ‘הַגְַבְרֻת הָעֹלָה’, וְהָיְתָה לִי הַהִתְגַּלֻּת (זאת, אף‑על‑פי שכבר אז אמר בלבו: אֲנִי שֹנֵא אֶת שִׂנְאָתְךָ). וביום השלושים למותו של אורי‑צבי הוא כותב: אֶלֶף שָׁנִים לֹא תֻּכַל הַשִּׁירָה הָעִבְרִית לִנְשֹׁם לִרְוָחָה. למרות הכּנוּת בשבחים שהעתיר ישורון על אצ“ג, נראה שנהנה להדהים את מראייניו בתארים המופלגים שלו על גדולתו ותעיד על כך התבטאותו בראיון מוקלט ב‑1981²⁶⁸: “אני את אצ”ג רואה ראייה בלי‑מצרים. ראייה כוללנית ועמוקה שאין עמוק מזה. הוא המשורר הגדול ביותר של העולם. את שומעת? – אני לא אדם משוגע; אני יודע בדיוק כמה ארוחות אכלתי היום… הוא העולם. אין עוד כמוהו. הוא כולל את האדם ואת אלוהים ואת כל מה שיש. לא היה כזה בעולם”. אך שוב: היחס הדו‑משמעי של אבות ישורון לתופעות ולאישים, מתגלה גם במקרה זה, שכן, בשיחה טן‑דו איתי אמר: “את אורי צבי גרינברג הערכתי מאד, אבל גם‑כן בפינת‑הלב – לא”. והוא מרחיב ואומר: “הוא היה גדול בשירה. אפשר להגיד הכי גדול בשירה. לדעתי. מפני שהוא גונב הכל. הוא כולו כנפיים של פרפרים. כמה כנפיים יש לפרפר? שמונה? הוא פרפר מרובה כנפיים. בלשונו, בניסוחיו, במילותיו, גם בתימאטיקה שלו. אפילו הוא נתון בידי אחת הממשלות, חרות, או משהו. טוב, אז יש כוכב גדול שמאיר מרחוק. טוב שישנו. טוב שאני ראיתי אותו. הרבה כוכבים ראיתי. אני עולה על הגג ורואה הרבה אלומות‑אור. האלומה עוברת דרך האטמוספירה, כפס אור בשמים. הוא, הכוכב, משתגע בעצמו ומשגע אותנו. אורי צבי גדול משוררי עולם. ואני אישית, לא במיוחד אוהב את גדולי משוררי העולם. זה לא משורר שאני אוהב אותו אישית, באופן פרטי, אין לי משורר כזה”.

באביב 1938 ראו אור ב’טורים' שני שירים, ‘ברכת שושנים’ ו’יער‘, של משורר אשר שמו – יונתן רטוש – לא היה מוכר לחבורה. שלונסקי קיבל את השירים מפריס במערכת עתון ‘הארץ’, בו ערך את המוסף הספרותי; ואולם ברוב התפעלותו מהם, הפקיעם לטובת בטאונו ‘טורים’. משוררי ‘יחדיו’ נדבקו בהתלהבותו של שלונסקי והקול עבר במחנה: דרך כוכב! זאת, ע שנודעה זהותו של המשורר הצעיר. משהתברר לאנשי החבורה ש’יונתן רטוש’ הנו שם‑העט של הצעיר‑הזועם אוריאל הלפרין, שפירסם את סידרת המאמרים האקטיביסטיים בבטאון הרביזיוניסטי ‘הירדן’ ברוח ‘ברית הבריונים’, איש האצ"ל ועורך בטאונו ‘בחרב’; שותפם של דוד רזיאל ואברהם שטרן בחיבור ספר ההדרכה ‘האקדח’ – הוכו בתדהמה והתלהבותם מ’הגילוי החדש' שככה מעט. שכן, אפילו לא כל אנשי החבורה נטו שמאלה לעבר ‘השומר הצעיר’, כשלונסקי (ובעקבותיו לאה גולדברג ורפאל אליעז), הרי הרביזיוניזם על כל פלגיו היה מוקצה בעיניהם מחמת מיאוס. זאת ועוד: אביו של אוריאל, יחיאל הלפרין, היה שותף, למפעלו הציוני‑החלוצי של יצחק אלטרמן, אבי נתן; שניהם ייסדו את גני‑הילדים העבריים הראשונים בפולין וברוסיה, ואחר‑כך בארץ‑ישראל (ע“פ שיטתו של יש”י אדלר, בעל ה’חדר מתוקן'). אין פלא, שבין הבנים, שניהם משוררים בחזקת ‘כוכבים דורכים’ נתהווה מתח של תחרות סמויה, ומכיוון שזיקותיהם הפוליטיות של השניים היו כה שונות זו מזו, ושניהם היו אישים מרתקים ועריצים כאחד בתחומם – מוקפים, כל אחד בנפרד, מעריצים השותים בצמא את מוצא פיהם – נהפכה התחרות ליריבות קבוצתית. אף‑על‑פי‑כן, לא עשה אלתרמן דבר להצר את צעדי ‘בן‑תחרותו’. ואילו שלונסקי המשיך לפרסם את שיריו של רטוש ב’טורים' (זירים, שבראשונים שבהם אכן ניכרת השפעתו של ה’מאסטרו') וב‑1941 הופיע קובץ שיריו הראשון ‘חופה שחורה’ בהוצאת ‘מחברות לספרות’ שעורכה היה י. זמורה.

יחיאל פרלמוטר, אשר נכבש לקיסמו האישי של אלתרמן, למרות ההתנגדות שגילה כלפי התנשאותו, הרי במקרה של רטוש, אף‑על‑פי שקלט את המוזיקאליות של שירתו ואת קסם הריתמוס המאגי שלה, ראה אות כמלאכותית; יתר על כן, דחה אותו פולחן החרב והמוות ו’אדנות הגזע' המתפעמים בה. “מעולם לא הייתי חסיד גדול שלו”, הוא אומר בשנות השמונים שלו, “ועד עכשיו אינני אוהב את שירתו. שירים תנ”כיים; לכל מילה מדור; המיניות הגלוייה שלו היתה זרה לי. יותר מדי פרובינציאלי בעיני. ובכלל" – הוא מודה – “הייתי תפוס בשירי שלי”.

מיפנה חד לרעה חל ביחסו לרטוש מאמצע שנות ה‑40' ואילך – משהקימו רטוש וחסידיו את ‘הועד לגיבוש הנוער העברי’ והחל להוציא‑לאור את כתב‑העת ‘אלף’. היה זה זמן קצר ביותר לאחר שנתפשו בתודעת היישוב היהודי בארץ זוועות השואה והיקפה וכן ההשלכות שהיו לכך לגבי גורלו של כל אדם בארץ. בהוויה רגשית כזאת, דיבורים ומאניפסטים על ‘אומה עברית חדשה’; על ‘גוף אחר וחדש לחלוטין’, הנושא – יחידי – את הגאולה הלאומית, ללא זיקה בינו לבין ‘הפזורה היהודית’ ההיסטורית והתרבותית – נחשבו בעיני רבים לחילול זכר הנרצחים, לעיוות‑נפשי הקשור בשנאה‑עצמית מודחקת. תיעובו של אבות ישורון את ה’כנענים' – שם מאוחר יותר ל’הנוער העברי' – הרואה את עצמו כהמשכם של העברים ‘בתקופה העברית הקלאסית’, – היה לו ביטוי חריף ביותר בשיר שכתב באפריל 1973 (בעוד רטוש חי) –

"שפכתָּ כַּחַשׁ²⁶⁹: לֹא הָיִיתִי מְדַבֵּר אִתְּךָ לוּלֵא הָיִיתִי יְהוּדִי מִפּוֹלַנְיָה. – – – אַתָּה יְהוּדִי מִקּוֹנְסְק, (‘קונסק’ בפולנית ‘סוּסאי’; שם סתמי של עיירה, דוגמת ‘כתריאליבקה’ – א. צ.) לְיַד לוֹדְז‘. וְאַתָּה מִכָּאן. אַךְ בְּלִי הֵא הַיְדִיעָה. הַהֵא הַיְדוּעָה נְחוּצָה לְךָ, לְמַעַן תֵּדַע לְהוֹדִיעַ שֶׁאַתָּה לֹא‑מִשָּׁם, וְשׁוּם חֵלֶק אֵין לְךָ וְנַחֲלָה אֵין לְךָ וּמַחֲלָה אֵין לְךָ וְדָבָר אֵין לְָך עִם מִיליוֹנִים שֶׁלֹא יָדַעְתָּ לֹא חָלִיתָ לֹא יָגַעתָּ. כְּמוֹ שֶׁאֵין לְךָ עִם שֵׁבֶט סְלַאוי שֶׁהֻשְׁמַד וּ’מוּסָא דַּאג’ שֶׁקָּרָאתָ. שָׁפַכְתָּ קוֹנְיַאק עַל קוֹנְסְק. נֵס וּמָנוֹס לְבַּת‑יִפְתָּח שֶׁנָּתְנָה מוּתָהּ תַּחְתֵּינוּ וְלֹא אָמְרָה אֶת הַשֵּׁם. אַגִּיד לַאֲחוֹתִי אֲחוֹתִי לְבִיבוֹת חַיּוֹת מָכַרְתְּ בִּשְׁלֹש‑עֶשְׂרֵה בַּלַּיְלָה בְּוַרְשָּה לְפַרְנֵס אֶת הָעִבְרִית. בְּמַאי‑יוּנִי מַבְשִׁיל אַתָּה אוֹכֵל אֶת פֵּרוֹתֶיָה. – – – וְכָּכָה אַתָּה בַּעַר נִרְפָּשׁ נִשְׁאָר מִימֵי מִלְחֶמֶת יִפְתָּח הַקּוֹלָנִי עִם הַשְּׁמוֹכּ כְּמוֹשׁ. וְלֹא הָיִיתִי מְסַפֵּר לְךָ זֹאת לוּלֵא הוּמוֹר שֶׁלִי הַפּוֹלָנִי.

(שפכתָ קוניאק על קוֹנסק" הוא רמז למעשה שאירע ב’כסית', כשרטוש שפך קוניאק על ז’אקט הזמש הבהיר של אבות. התפרצותו של אבות על רטוש באותו מעמד היתה – על‑פי עדותו של יוסל ברגנר – מעל ומעבר לכעסו על הכתמת ביגדו. ‘במעשהו של המשורר הכנעני’, אומר ברגנר, ‘ראה אבות עלבון לילדותו; עלבּון לעיירה היהודית שנכחדה; עלבון לגלוּת כּולה!…’)

בשיחה איתי מוסיף אבות ישורון ואומר: “עד היום אני שונא את התנועה ה’כנענית'. בושה. בושה לעם היהודי. העם היהודי חי, נושם, קיים. על אפם ועל חמתם. אבי‑אבות הטומאה, התנועה הזאת; של אלילות מסריחה; של עשיית שתן ליד הקיר. לא רק הארוטיות שלו מקוממת אותי. האידיאולוגיה שלו דחתה אותי כבר מההתחלה, כשעוד הייתי יותר מסודר במחשבה מאשר אני היום” (נעיר כאן, שגם העובדה של העדר אטרקטיביות פיסית, אצל אחד המתהדר בהשתייכות לגזע ‘כנעני’ המשתבח בתכונותיו הפיסיות, דחתה אנין‑טעם כאבות ישורון, והוא ביטא זאת בהזדמנויות שונות) אך כדי לעשות צדק עמו, יעיר: “היתה בו, ברטוש, גם עדינות ואצילות‑נפש, הוא מסר את נפשו על ילדיו גם כשלא ידע איך למצוא פרוסת‑לחם; וגם אהבת אֵם היתה לו”.

ובראיון ב‑1990²⁷⁰, ידבר כך: “אני לא אמרתי שאני לא אהבתי את רטוש. אני לא אהבתי את הצעצועיות שלו. הוא היה משורר צעצוע. הוא היה משורר שאפשר לומר: אני נוסע ליריד ואני אביא לך צעצוע: שירת רטוש. זה מבריק מאוד. זה פונטי מאוד. זה מוסיקאלי מאוד. הכל זה מאוד מאוד מאוד. – – – הכל יש ברטוש. אפשר לעשות כל דבר מרטוש. ודאי שאת השקפת העולם שלו, את הכנענות, אני דוחה מכל וכל. מכל וכל. איפה כנעני אנחנו? מה פתאום כנעני? מה פתאום? סבא שלי היה פנחס. סבתא שלי היתה חנה’לה. זה כנעני? שמוֹק כמוך. אתה תקשור אותי באיזה עולם של חיים, ולא בעולם מיתוסים שאתה בדית מליבך, שמוצאים חן בעיניך באיזה כתבים עתיקים? – – – כל השמוקים האלה ששונאים אידיש, שונאים את העם היהודי, לא יודעים מה זה העם היהודי. לא יודעים מה זה לשבת אלפיים, אלף שנים וליצור שפה, יצירה אירופאית מופלאה כמו שפת אידיש”.

מה היה יחסו של רטוש אל פרלמוטר‑ישורון – דבר זה אינו ברי דיו. אבות אומר שרטוש “העריץ” את שירתו (כוונתו, כנראה ל“על חכמות דרכים”; ואילו יוחנה, אלמנתו של רטוש, וכן אחדים מחסידיו, טוענים, שהוא ראה בשירת ישורון המאוחרת, ‘קוריוז של העיירה היהודית’²⁷¹. אם כך ואם כך, ראוי לציין ששניהם לא הפליגו בערכם של משוררים בני‑דורם, להוציא אצ"ג. (יחסו של רטוש לסופרי ה’חבורה' מתבטא בהקדשות שרשם להם על סיפרו ‘חופה שחורה’: ל’פלוני, חד מהחבורה' – בשינוי שם המקבל בלבד).

“לילה גדול. לילה גדול. חברה', כך היו קוראים בלילות אצל ‘היהודי העצוב’. אצל ‘ליובה’ (‘הצועניה’), אצל ‘חצקל’. אצל ‘חיה הרחבה’, בבית קפה ‘כנרת’, ליד ‘שלג לבנון’ ברחוב אלנבי, אצל ‘חיה הרחבה’, ישבנו שנינו. רק שולחן עם מפה לבנה, קצת מקומטת. ולפי שהיתה מקומטת, העיבו הקמטים על לובנה. והיתה כמפה שעברו עליה שלוש סעודות שבת ומאכליהן: סעודת ליל שבת, סעודת יום השבת, והשלישית, השליסידֶס. אלתרמן ביקש להזמין קוניאק. וכשניסיתי להניאו מכך, הטפיח את כף ידו על פני המפה, וקרא: ‘אי, איך אפשר ככה לשבת סתם’²⁷².”

שתי מסיבות נערכו לכבוד הופעת ‘כוכבים בחוץ’ של נתן אלתרמן בפברואר 1938. האחת, ספונטאנית, ב‑3 בחודש, מיד עם הגיע העותקים הראשונים של הספר ממכבש הדפוס – בקפה ‘כנרת’ של ‘חיה הרחבה’ שברחוב אלנבי, סמוך לאופרה הישנה שעל שפת הים. (ויש אומרים: לא, כי ב’עטרה' היה הדבר, באגף הצדדי של בית‑הקפה שברחוב אלנבי, מול רחוב ביאליק, זה הפונה לשדרונת עצי‑הפיקוס המובילה לכרם התימנים. שם נוהג היה יחיאל לשבת לבדו, לאחר שיתר בני החבורה הלכו איש‑איש לדרכו). אם אכן ב’כנרת' התקיימה המסיבה, הרי היתה זאת ‘חיה הרחבה’, השמחה, ‘חיה מכנרת’ (על שום שהיתה לפנים חברה בקבוצת כנרת), שליבה החם משך אליו את יתומי‑השיכר הללו, שנזקקו, לאחר ליל הילולים, לאוזן קשבת ולמחילה ללא‑תנאי על חטאיהם, והיא היתה פונדקאית מאזינה‑לרחשי‑לב ללא גביית נשך. באותם ימים לא נחשב עדיין י. פרלמוטר כחלק אורגני של ‘יחדיו’ ותעיד על כך ההקדשה הלאקונית שרשם לו משורר ‘כוכבים בחוץ’ על סיפרו – 'לי. פרלמוטר בידידות רבה נתן אלתרמן, ‘המגדל הראשון’²⁷³, וסביב הפזמון רשומה הקדשה אישית יותר וחמה יותר, שהיא מעין גושפנקה על קבלתו של יחיאל לחוג המצומצם של החבורה: ‘ליחיאל פרלמוטר, אות אהבה וידידות שיכול היה להיכתב גם על נייר אחר’ וחתום השם הפרטי בלבד: ‘נתן’. הקדשה זו, ללא תאריך, ניתנה ליחיאל בנסיעתם המשותפת של שני המשוררים לחגיגות ציון יום השנה לעליה‑על‑הקרקע של קיבוץ ‘תל‑עמל’, בו היתה חברה אחותו של נתן אלתרמן.

המסיבה השנייה – ה’רשמית' – ל’כוכבים בחוץ‘, התקיימה בביתם של לוסיה ואברהם שלונסקי ב’מעונות עובדים’ ה‘, שאליה הוזמנו רק חברי ‘יחדיו’ בעלי המניות (שילמו אז לירה ארצי‑ישראלית אחת בעד מניה), ויחיאל פרלמוטר, שלא השתייך לחבורה בזמן ייסוד החברה – “הייתי עוד טמבל אז” אמר בשנותיו האחרונות.) – לא נמנה עליהם. (באותם ימים ראה עדיין שלונסקי את אלתרמן כבן טיפוחיו בשירה והוא גילה כלפיו – בד‑בבד עם הערכה מאין‑כמוה – גם יחס אוהב ופטרוני, שאינו נעדר חשדנות. אחרי המסיבה בבית ה’מאסטרו’, אשר אורחי‑הכבוד שלה היו הורי אלתרמן – השתוקק המשורר הצעיר, הנרגש התרגשות‑יתר בצאת ספרו הראשון לאור – להשתחרר מפטרוניו, מדברי ההלל והשבח שנאמרו במסיבה, מגודש ביטויי השמחה, בשירה ובריקודים – ולבלות את מותר הלילה (להמשיך את השתייה, כמובן) – בחברה שהוא חש בה נינוח. ‘כל המסיבות נגמרו ב’היהודי העצוב’,' אומרת שושנה טסלר²⁷⁴ וכך גם מסיבה היסטורית זאת.

באביב 1939 התפרקה סופית חבורת ‘טורים’ ו’יחדיו'. אקט הפירוק הונצח בצילום קבוצתי של הפורשים משלונסקי (ביניהם: נ. אלתרמן, י. זמורה, י. הורוֹביץ, י. נורמן ומ. לוין) אשר בשלב זה שמרו עדיין על קשר אתו ועם בטאונו החדש, ‘דפים לספרות’, המצורף לעתון ‘השומר הצעיר’. מכאן ואילך נוטל יחיאל פרלמוטר חלק פעיל בבילויי החבורה הפורשת ובדיוניה על ייסוד כתב‑עת ספרותי מטעמה. (עוד בטרם קרם הרעיון עור וגידים, הציע נ. אלתרמן שם לרך‑היילוד, שהתקבל על דעת כולם: ‘מחברות לספרות’). לחבורה נתווספה דמות חדשה, משורר מספר צעיר מקבוצת ‘פתח’ הליטאית, אשר אנשיה הועלו לארץ באמצעות חבורת ‘יחדיו’ – א. ד. שפירא (שפיר). על בני החבורה הוא עשה רושם של צעיר שיש בו רפיון חולני והתרגשות פנימית מתמדת, חבלי התאהבות בעולם ומלואו, אדם בעל דקות רוחנית. מספר אבות ישורון, בשיר‑פרוזה משנות השבעים הראשונות²⁷⁵ זמן קצר אחר מותו של שפיר בתאונת‑דרכים: “בא לארץ צעיר. רזה, גבוה. דק. עם ראש יפה ומצח של תורה. עם חוורון פנים, חיוך‑של‑חידוש לראותו. בא טרם אכזבה מחברים. טרם אכזבה. מלא אמונה בהם ותקוה לכתיבה. לחבורה ספרותית. לארץ‑ישראל של הספרות העברית – מארץ ליטא של הספרות העברית. כאן בארץ הוא רוצה להיות סופר עברי, אומר לי, רק סופר. חברים, איפה אתם? – – – עולם אחר הביא עימו א. ד. שפירא, ואותו השתוקק לספר. ארצו הקרובה לתרבות גרמנית שמעה על ‘ווינטר מרכן’ (אגדת חורף). א. ד. שפירא בידי אגדת ‘זכרון נושן של ליל‑חורף’ היה שבוי, בבית אחוזת משפחתו בליטא, שהיתה בקרבת יער אפל מלא זאבים טורפים, כשהזאבים באו לחצר האחוזה לילה אחד. – – – הוא דיבר על ספר שהוא רוצה לכתוב, ובו דמות בשם זאנג. זאנג ביידיש: שיבולת. מדיום רגיל. צומח מדי שנה כמתכנתו. וזאנג הוא גם ‘געזאנג’ (זמר). ואני ציפיתי לאותו ‘ספר זאנג’. היינו מטיילים והוא שותק. מחליק שערו ומעשן בלי הרף. השמיע הברות ואמר: לא. או חצי ‘לא – א’. לא מצא פינה לעצמו. מנוחה להעלות את הדברים על הנייר. – – – א. ד. שפירא בבואו נראה בתחילה רענן, כמו שאמו מנעילה לו נעלים ומורידה אותו לחצר. אך עד מהרה נראה תלוש. משם ומכאן. כל חבריו היו מיושבים בבתים. הוא לא. לא היתה לו פינה שקטה לדור ולהיות פטור מדאגות. היה מסור מאד לחבריו. כשהתחילו להוציא את החוברת ‘מחברות לספרות’, היה בא על פתחי המשתתפים להוציא מהם בכוח את כתב‑היד. וכשהדברים נשתהו, הלך אליהם במעיל‑החורף‑השחור‑הארוך‑המתולתל שלו, שהביא מהבית, בעל החוצנים החמים, חזר ואמר: עובד… עובד…. וממנו עצמו קשה ביותר להוציא האת הסיפור. עד שכתב! עד שמשכו זאת ממנו! – – – היתה לו כף יד עדינה כשל אציל יהודי. בה היה נושא ונותן בענייני תורה ודרך‑ארץ. תנועות כף ידו עוררו נטייה לחקותן. תנועות נשר מרחף עושה צווארו כחצי קשת. כגמל בצעדי חול. כידו של מוצארט”.

למרות כישוריו הבולטים כעורך, כמתרגם, כדקדקן וכמגיה – התקשה שפיר למצוא עבודה שיוכל להתמיד בה. העדר המעשיות והמציאותיות שלו, נטייתו להרבות בשתיה, עצלות מסויימת, היותו בודד בארץ – כל אלה גרמו לו לראות ב’חבורה' מעין משפחה מאמצת, העשוייה להעניק לו מקלט רוחני וחומרי כאחד. מיד עם בואו לארץ, דבק ביחיאל פרלמוטר. נראה שמשך אותו הצירוף של מקוריות תקיפה ועצמית עם הנבדלות התמהונית שבאישיותו של ‘הפרא האציל’ הזה הנה כי כן, הקן החמים והחיים המוגנים, שסיפקה לו פסיה, כאשת‑חיל נבונה ונאמנה – הקרינו גם על בחור בוהמייני, בודד ושלומיאל כשפירא. העובדה שיחיאל הינו מחוסר‑עבודה כרוני, תרמה אף היא לידידות שנרקמה בין השניים. מדי יום ביומו, ב‑4 אחרי‑הצהריים, היה שפירא מגיע לבית הפרלמוטרים ומוציא את יחיאל לטיול‑של‑בין‑ערביים. אחר‑כך היו שניהם חוזרים לארוחת‑ערב, ועם תום הארוחה יוצאים שוב, זו הפעם כדי להתרועע עם החבריה ב’כנרת' או ב’אררט‘, או ב’המוזג’ שבאלנבי, או ב’שליימר' שבכיכר דיזנגוף. וה’התוועדות' הממושכת היתה מגיעה לסיומה במעין קינוח‑סעודה אצל ‘היהודי העצוב’, ומתפרקת בשעות הקטנות של הלילה; לעתים נדירות – בהרגשת רוממות והפרייה הדדית, לרוב – בתחושה של עכירות ושממון מעיק.

אורח‑חיים כזה אינו מתקבל על דעתם של אנשים החייבים להשכים קום לעבודה. אולם נתן אלתרמן, שהיה בעל טור קבוע, תחילה ב’הארץ' ואחר‑כך ב’דבר‘, יכול היה לתמרן את שעות עבודתו כרצונו, ובזכות משכורתו, שהיתה גבוהה יחסית לזו של חבריו, וכן בזכות נדיבותו ופזרנותו, היה משקה את החבריה ונספחיהם על חשבונו. שפירא, האביון וה’שנורר’ הנצחי, שלא ידע ערך כסף מהו (פעם, כשהגיע עד פת‑לחם, ביקש מפסיה שתלווה לו לירה; ובלירה זו עצמה, כיבד את החבריה בהצגת‑קולנוע) – שמח על המציאה ושתה כאשר ימלאו לבו, ללא מעצורים. אצל ‘היהודי העצוב’ – ניחא; שם עלתה כוסית קוניאק חצי גרוש בלבד, וגם ניתן היה לקבל בהקפה, ‘על חשבון’, ואולם בצלוח על אלתרמן רוח של רוממות אבירית, הזמין את כולם ל’פילץ' האופנתי והיוקרתי, שעל שפת‑הים, שם עלתה כוסית קוניאק שמונה גרוש; ובכל‑זאת קיבלו החברים את נדיבותו כּדבר המובן מאליו, ושילמו אחר‑כך – בהשפלה. בעיקר שפירא, אך גם האחרים. יחיאל פרלמוטר, שהיה ‘איש‑כבוד’, לא נענה להפצרותיו של אלתרמן שישתה (י. זמורה, י. הורוֹביץ וי. פרלמוטר מיעטו בשתייה גם בהזדמנויות אחרות) ודומה שאלתרמן כיבדו על כך, למרות שניסה ‘לשבור’ את רוחו בדרכים אחרות.

יחיאל לא היה היחיד שפרנסתו לא היתה מכתיבה. יעקב הורוביץ, בעל תואר בפילוסופיה ובכימיה, התפרנס מעבודה בחברת ביטוח לפני שנהיה עורך המדור הספרותי של ‘הארץ’; אליהו טסלר עבד כמנהל חשבונות ב’דבר' ובתקופת מלחמת‑העולם, כשהוציא ‘דבר’ מוסף לאחר‑הצהריים, תרגם מרוסית סידרת ספרי מתח וריגול פאטריוטית, שהתפרסמה בהמשכים; ישראל זמורה שימש שנים אחדות שליח קרן‑היסוד ברומניה, אחר‑כך נעשה מזכיר החברה לפיתוח תל‑אביב ורק עם יסוד ‘מחברות לספרות’ הקדיש את כל זמנו לעריכה.

גם נשות הסופרים עזרו בפרנסה: פסיה פרלמוטר היתה, כאמור, פקידה ב’המרכז החקלאי' ומשרתה פירנסה בכבוד את משפחתה. היא נהגה להצטרף לבילויי החבורה רק בלילות שישי ובמוצאי‑שבתות, או בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות; רחל מרכוס‑אלתרמן היתה שחקנית, שעד הצטרפותה ל’תיאטרון הקאמרי' ב‑47', שיחקה בתיאטראות קטנים, קומיים, בעיקר כאלה שצצו מדי שנים אחדות בתל‑אביב וקמילתם היתה מהירה. מכיוון שבתיאטראות ממוסדים יותר לא האיר לה מזלה פנים (עונה אחת שיחקה ב’המטאטא' ותקופת‑נסיון קצרה עשתה ב’הבימה', אך הנסיון לא עלה יפה), החלה להופיע בערבי‑קריאה, עם תרגומי שירה של נתן, בעלה, מרוסית, מגרמנית, מאנגלית; או בהופעות‑אורח בלהקות שונות; שושנה טסלר, אשה נמרצת ויפהפיה נודעת, שנהנתה מחיזורים של סופרי החבורה כולם, היתה עוברת בין משרדי המהנדסים והאדריכלים בעיר ומשיגה מהם מודעות לבטאונם המקצועי; כמו כן החתימה מינויים עבור הוצאות ספרים ואף עבדה כספרנית. עם כל זאת, לא החמיצה את הצוותא המרגשת של החבריה, ונוכחותה הקבועה והבולטת בין המאחרים בנשף, הוסיפה נופך ארוטי לדיונים המייגעים, לעתים, על עתיד ‘מחברות לספרות’. (רמז על כך אבות ישורון, בשיר‑פרוזה משנות השמונים המוקדמות²⁷⁶: “קבוצת הסופרים שהוציאה את ‘מחברות לספרות’, נשי הסופרים היו כרוכות לה. שכל אחת היתה סלון עם ספרות מצד עצמה. בשל אחת כזו (שושנה טסלר – א. צ.) התנפל עלי אלתרמן ועשה לי חבלה בגרביים, בקראו: – ‘אתה מתנשא למלוך?’”); עדה זמורה החזיקה זמן‑מה בחנות פרפומריה, וכשזו פשטה את הרגל, נהגה לרקוח תמרוקים ולמכרם לנשות החברה. עדי‑ראיה מספרים כיצד היתה ניצבת במטבחה, בחלוקה הארוך, המצוייץ, ומערבבת את המשחות באצבעה הקטנה, מתוך מיכל גדול מחרסינה. ביגיעתה ובחסכנותה הצליחה לנהל בית‑פתוח, ‘בית‑ועד’ לסופרי ומשוררי החבורה, שהיו נכנסים ויוצאים בו בכל שעות היום והלילה, והיוו לא אחת מיטרד רציני לחיי הבית, כשבהשפעת האלכוהול הגיעו גם לידי התנהגות פרועה. בכל‑זאת ריתקה עדה זמורה אל ביתה צעירים מוכשרים ואבודים אלה, שצמאים לעין טובה ולמילה חמה. כך מבכה אבות ישורון את מותה בשירו “סְפִירָה עַל עָדָה זְמוֹרָה”²⁷⁷: עָמְדָה פִּתְחֵי הַדֶּלֶת, נָתְנָה לְאִישׁ שְׁלוֹמוֹ. נָתְנָה עֶלֶם עֶלֶם, נָתְנָה לוֹ עוֹלָמוֹ. אָסְרָה רִכְבָּה אָסְרָה חָלְיָהּ אָסְרָה רִגְבָּהּ אָסְרָה עוֹלָם.

דמות ססגונית אחרת מבין נשות החבורה היתה יורקיה חייבי‑גנס, רקדנית תימניה, חיננית ואקזוטית, אשתו של ש. גנס – מבקר וסופר, איש ‘הקבוצה הליטאית’ וחבר מערכת ‘דבר’ – שהיתה מופיעה ב’קפה דן' היוקרתי; דמות נוספת: אשתו האמריקאית, האמידה, של המבקר יצחק נורמן, שהיתה מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה.

סכסוכים בינו‑לבינה פרצו לא פעם בנוכחות כולם תחת מסווה של גילופין. בעיקר כשניסו הנשים לבלום את הסביאה המופרזת של בעליהן. “מה שאדם עושה בגילופין, זה מה שרוצה היה לעשות גם כשאינו בגילופין” – אומר אבות ישורון – “אותם הדברים שעשה אלתרמן כשהיה שיכור, לא אהבתי אצלו גם כשהיה פיכח. הגילופין זה רק תירוץ. הוא עשה מעשים בלתי אחראיים בשכרונו”. יחסים עכורים שבין הסופרים לבין‑עצמם היתה להם השלכה על התנהגות הנשים כלפיהם. כשניסה פעם יחיאל פרלמוטר להתערב במריבה ותבע מאלתרמן לבקש את סליחתה של רחל, אשתו, לאחר שסטר על לחיה בנוכחות החברים, מילא אמנם אלתרמן את בקשתו, אך רחל עצמה חיפשה הזדמנות לפרוע מיחיאל את עלבון כבודה שנפגע מפטרונותו; ובהיעדר בעלה, העליבה את דורש טובתה. על עצמו מעיד אבות, שכשהיה קצת שתוי, לא היה מתנהג “כל‑כך יפה”, אבל לא היה מעליב אנשים אחרים. ניתן להטיל ספק בקביעתו זו של אבות; שכן מתוך אימפולסיביות שאין הוא יכול לשלוט בה, אך לעולם לא בזדון או מתוך רשעות – מסוגל היה אבות לפלוט כלפי אנשים דברים חסרי‑טקט, פוגעים ביותר; אך אם העירו לו על כך, התבייש והכחיש בכל תוקף: “לא דיברתי ככה! לא אמרתי דבר כזה! לא יכול להיות שאני אמרתי דבר כזה! אני רוצה לבטל את השמועה שאמרתי ככה!” והחרטה שלו, אכן כנה ואמיתית. “אף פעם לא הייתי שיכור, מסומם”, הוא אומר, “לכל היותר הייתי קורא שירים”.

‘לילות גדולים’ ו’נשפים' היו אירועים שכיחים בהווי החבורה, לעתים קרובות נשנו פעמיים באותו לילה, פעם ראשונה בבית‑הקפה ופעם שניה בבית פרטי. עילות לכך היו ‘יובלות’ (הוותיקים שבחבורה הגיעו אז לעשור הרביעי של חייהם, ואילו הצעירים חגגו את יום‑הולדתם השלושים), וכן הופעות ספריהם של החברים, תחילה בהוצאת ‘יחדיו’ ואחר‑כך ב’מחברות לספרות‘. רוב ההתכנסויות העליזות הללו התקיימו בבית זמורה. שם גם נשתרש מנהג תה‑של‑ערבית בכל יום שבת: בקיץ – על כוס מים קרים מ’ארגז הקרח’, ממותקים בכפית ריבה; ובחורף – על כוס תה בלימון ו’קיכלאך‘, מעשה‑ידיה של עדה. והיי"ש, שהחברים הביאו עמם, הרווה את צמאונם בכל עונות השנה. והיו גם סיבות פחות יומרניות למסיבות: כמו, למשל, כאשר מי מהחברים ‘גילה’ לעצמו יצירה ספרותית גדולה שלא הכירה קודם והוא חפץ להתחלק בגילויו עם חבריו, ואז היתה החבורה מתלכדת סביב החווייה האמנותית הכובשת ביופיה והושמעו דברים של טעם ושל שאר‑רוח (יחיאל היה פורץ בצהלות שמחה כילד שחזה לראשונה ביפי‑העולם, ואושרו לא ידע גבול); או כאשר נערכה קרואה ביצירותיהם של אנשי החבורה עצמם, ודברי ההלל והשבח שהעתירו החברים על המחבר לא תמיד עלו בקנה אחד עם הביקורת שנלחשה מאוחר יותר מאחורי גבו. גם מאמרי‑שבח שכתבו המבקרים שבחבורה על עמיתיהם, יש והיו קוראים אותם באזני המבוקרים לפני התפרסמם, כדי לקבל את אישורם. י. זמורה, שבביתו נערכו, כאמור, רוב המסיבות, נהג לשכור דירות גדולות ולהשכיר בהן חדרים לדיירי‑משנה; כך, משהתגוררה המשפחה ברחוב פרוג 4, היתה דיירת‑המשנה שלהם המשוררת לאה גולדברג. מגרש ריק חצץ בין בית אלתרמן שברחוב בן‑עמי, לבין בית זמורה. מדירתו שבקומה השלישית נהג אלתרמן להשקיף על בית ידידו ולראות מי ומי בבאים בפתחו, ואם כדאי גם לו להצטרף לחבורה. ב‑41’ עקרה משפחת זמורה לדירה בת ארבעה חדרים ברחוב גנסין 5, מתוכם השכירו חדר אחד – זמנית – למשפחת טסלר, ואולם הצוותא של שתי המשפחות, שנתארכה לכארבע שנים, לא עלתה יפה ואפילו אחרי שעברו הטסלרים לדירה משלהם – בעקבות סצינה סוערת של האשמות הדדיות שהסתיימה במהלומות –נמשכה היריבות הקטלנית בין המשפחות – עד לאחרית ימיהם של אבות המשפחה. התפוררותה של חבורת ‘מחברות לספרות’ עם תום המלחמה, נגרמה לא מעט בעקבות הקרע בין משפחות זמורה וטסלר.

עד השעות הקטנות של הבוקר נמשכו השמחות בבתי החברים ומאחר שהפרידה היתה קשה עליהם גם אז, המשיכו לחנות היינות שברחוב המלך ג’ורג' פינת רש“י, שם מכר החנווני יין או קוניאק ‘ישר מן המשאית’. כשהבקבוק בידיהם, היו נכנסים לבית‑קפה קטן ברחוב רש”י, שאלתרמן כינהו ‘בואו לרש"י’, ובין לגימת תה‑של‑שחרית אחת למישנה – לגמו, איש‑איש בתורו, גם מהבקבוק.

כשצלחה על אלתרמן הרוח הטובה, לפני שנתהפכה עליו רוחו לרעה, והיה פוגע ומעליב, היו גם האחרים נדבקים בתחושה של עליית‑נשמה, מעין נועם אקסטטי, כשהכול אוהבים את הכול. ואולם לבד מ’הלילות הגדולים‘, הספונטאניים, או המתוכננים, היו גם סתם ערבים‑של‑חול, עם מטענים רגשיים קשים בלתי מפורקים, אכזבות ושממון. האוירה של הערצה כלפי אלתרמן, המשיכה המתמדת אל קסם אישיותו, דריכות הציפייה למוצא‑פיו – כל אלה החניפו לו, כמובן, אך גם דחוהו, הכבידו עליו וגרמו לו לבוז לאוהביו ולהתייחס אליהם בביטול ובגסות. ומאידך גיסא, אולי כדי לכפר על יחסו זה, היה אלתרמן נתפס לרגשנות, מחמיא לחבריו בהפרזות לעילא ולעילא, ואלה היו מתמוגגים מאושר. “הוא היה אדם סגור, מאוהב בעולמו, בבעיותיו”, אומר ישורון, “בלבו, בכל‑זאת היה לו רגש אנושי”… המשורר יעקב אורלנד, שהצטרף מאוחר יותר לחבורה, מספר על שתיקות שנמשכו שעות ארוכות, שתיקות מדברות ורועמות; אך גם על פתיחות עצומה לרחשי‑לב, על האזנה דקה זה אל זה, על מלאות רגשית – ‘יכולנו לשבת אפילו בשניים, שעות! – ולשתוק. והלא בשניים עוד יותר קשה לשתוק מאשר בשלושה’, יאמר. ועל יחיאל פרלמוטר הוא מספר, שהיה ‘שתקן לאללה, שתקן בחברה של שתקנים’. מה עוד, הוא אומר, שבחבורה כזאת, כשכל אחד היה ‘קליבר תרבותי, מעין סיני עוקר הרים’, חש עצמו פרלמוטר, שהשכלתו היתה מעטה ביותר, שלא בנוח. (עובדת אי‑השכלתו פגעה בדימוי העצמי של אבות. היה לו קושי להודות בכך, ובשיחה נטה לדלג על הנושא. בכל‑זאת, לשאלתו של מראיין ²⁷⁸, אם הרגיש את עצמו זר בחברת המשוררים של אותה תקופה, אלתרמן, שלונסקי, השיב אבות: “הם היו חברי. אותם אישית אהבתי ואת שיריהם קראתי, אבל לא הרגשתי שלמות פנימית עם שיריהם. אך ייחסתי זאת לעם‑ארצות שלי, לחוסר כוח‑המשיג שלי…”). ‘היתה בו הסתגרות‑מתוך‑הערכה לחבורה המלומדת הזאת’, אומר אורלנד. אף‑על‑פי שרק מעטים מבני החבורה היו בוגרי אוניברסיטאות, כל אחד מהם בא אליה עם משקע תרבותי‑יהודי ובקיאות בספרות העולם. ‘לא היתה לשון ותרבות אירופית שלא היתה מיוצגת אצלנו’, הוא אומר. ‘היה זה קצה זנבו של העולם הרנסאנסי‑האנציקלופדיסטי’, והחברים התמצאו גם בפרוזודיה של שירה, במשקלים, בצורות שיריות, בסגנונות. ‘אילו היה זר מזדמן לחבורה, היה בטוח, ודאי, שנקלע לחבורת אקדמאים עתירי‑ידע ורחבי‑אופקים’. יחיאל פרלמוטר, לדברי אורלנד, חש התבטלות מסויימת בחבורה כזאת, וכשהיו פותחים בשיח על נושא ספרותי כלשהו, היה מקשיב רוב קשב, אך לא יכול היה לקחת חלק בשיחה. ‘הוא לא חש בטוב בינינו, אבל לא היתה לו חבורה טובה משלנו; בתוך מנזר השתקנים הזה, היה הוא נזיר מיוחד במינו, אבל תודות לקרינה הפנימית החזקה שלו, חשנו שהוא שייך לנו. כולנו כיבדנו זה אצל זה את המיוחד והייחודי. והרי אנשים שלא חפצנו בהם, שחברתם לא נעמה לנו, לא היו יכולים לשבת אתנו! זה לא בא בחשבון כלל! טעמו הטוב של יחיאל, המשורר שבו, האינסטינקט הטבעי שבו, כל אלה עשוהו חלק מן החבורה’. ואשר לאלתרמן החכם, אנין‑הטעם – הוא בחל ב’חשיבותה של רצינות’, ושיחות ספרותיות מנופחות הדנות בדברים שברומו‑של‑עולם הביכו אותו. הוא העדיף את סוג ההתרועעות הקלה, הממזרית והקונדסית. מספר אורלנד: ‘הראשון שהיה פורץ בצחוק לשמע בדיחה שכבר הכיר, למשל, היה אלתרמן. אחריו – שפיר, שצחק בשפתיים הדוקות. אצל יחיאל פרלמוטר היה הצחוק מאופק יותר, היו לו אסוציאציות משלו, בקצב שלו. פתאום – נזכר במשהו והיה פורץ בצחוק. לפעמים היינו מכוונים את השיחה לדברים שהיינו משוכנעים שהוא מתמצא בהם, כדי לשתף אותו. לגרום לו נחת‑רוח. מאוחר יותר, כשישבנו לבדנו, אלתרמן ואני, היה אלתרמן אומר: טוב שעשינו את זה. ששיתפנו אותו’. (וזה היה הצד הפטרוני‑המתנשא של אלתרמן, שרבים נפגעו ממנו).

על ההבדל בין אנשי ‘מחברות לספרות’ לבין החבורות ששלונסקי עמד בראשן, אומר אורלנד: ‘בחבורה שלנו, אנשי ‘מחברות לספרות’, אף אחד לא יכול היה להתבטא בשטף לא טסלר, לא שפיר, לא אלתרמן. היה ‘צמצום האני’ לא משום עניותו, אלא משום עושרו. היתה הבנה הדדית שבשתיקה. היה פוטנציאל עצום. מרוב עומס – לא דיברנו, וכשהיה אלתרמן פולט לבסוף איזו מילה, היא היתה כל‑כך טעוּנה, שהיתה ‘מתפוצצת’ על רקע השתיקה הממושכת. שלונסקי, שהוציא, במקביל לנו, את ‘הדפים לספרות’ של ‘השומר‑הצעיר’, לא ידע להתבטא אלא בחידודי‑לשון, שהיתה בהם הסחת‑דעת. כשהגיעו בשיחה לרובד עמוק, היה קם והולך. חידודי‑הלשון שלו היו כמו פלאקאטים. הביכו אותו שתיקות המילים שלנו’.

לקראת סוף יולי 1939 קיבל יחיאל פרלמוטר מכתב מישראל זמורה על טופס של ‘מחברות לספרות’ וזה לשונו:

פרלמוטר יקירי,

השמחה שתשמח למראה כותרתו של מכתב זה (בכותרת נאמר: ‘מחברות לספרות. מופיעות שש לשנה בעריכת י זמורה’ – א.צ.) ברורה לי מראש והיא משמחת אותי מאד מאד; יחסך אלי ואל תכניתי להוצאת ‘מחברות לספרות’ מעודדני וממריצני מרך ועידוד נוסף לעשות את המעשה האחראי הזה; לא הרבית לפרסם משיריך, אבל המעט שפרסמת מעיד עליך עדות נאמנה, כי משורר חשוב אתה וכי דרכך דרך חדשה היא בשירתנו וחס לה להתערב ולהיטשטש במן ‘שירים’ בבמות כבמות המצויות אצלנו. אשמח מאד אם יעלה בידי לעשות את במתי אכסניה נאה גם לשיריך, שאתה בעצמך דואג דאגה עמוקה ויפה, שיהיו שלמים ומשוכללים.

פרלמוטר יקירי, חוברת ראשונה, שתופיע, אני מקווה, בראשית ת"ש, מחכה לשיריך. דווקא חוברת ראשונה, הצריכה להיות יפה וחשובה ולהוכיח על הדרך בעתיד.

אנא, אל תאחר לתת על ידי את שיריך.

ידידך ומוקירך י. זמורה

 

טו: הזמן מחוץ לענין    🔗

ב-4 בספטמבר 1939, לאחר סיפוח דנציג, הכריזו אנגליה וצרפת מלחמה על גרמניה. בן-גוריון, יושב-ראש הסוכנות היהודית אז, דרש נכונות להתגייס ליחידות העבריות בצבא הבריטי, בד-בבד עם המאבק בשלטון הבריטי נגד גזירות ‘הספר הלבן’. אלתרמן ויחיאל פרלמוטר מילאו אחרי צו ה’הגנה' והתייצבו, בבגדי חאקי, בשורותיה, כדי להפגין נכונות זו. הדבר חידד עוד יותר את יחסיהם עם י. רטוש, שהמלחמה בבריטים עמדה בראש מטרותיו והוא התנגד נמרצות לקריאת-הגיוס של ה’הגנה' (אף-על-פי-כן לא הסתלק לחלוטין מן השותפות עם החבורה, והמשיך להעניק מפרי-עטו ל’מחברות'). בדצמבר 1939 קיבל יחיאל פרלמוטר מכתב מאחיו חיים-מאיר. המכתב נשלח מהעיר קובל שבמחוז ווהלין, שהיתה בשליטת הרוסים אז (בהתאם לחוזה מולוטוב-ריבנטרופ על חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה), ואשר אליה ברחו שני אחיו, חיים-מאיר ושמוליק, לאחר כניסת הגרמנים לקרסניסטאוו, בסוף ספטמבר 39‘. במכתבו הנ"ל מספר חיים-מאיר לאחיו, שאחותם לייצ’ה, אשר נשארה בקרסניסטאוו ביחד עם הוריהם, ‘ילדה בן במזל-טוב’: פדיון-הבן נערך בביתם כשכל התריסים בו מוגפים, והוא מביע את דאגתו הרבה לגורל בני-משפחתם שם²⁷⁹. עם הגיע הידיעה לארץ על פלישת הגרמנים לעירו, נתקף יחיאל הלם; אך במשך הזמן (שנה וחצי חיו יהודי קרסניסטאוו תחת הכיבוש הגרמני עד אשר גורשו למחנות ההשמדה ‘מיידאנק’ ו’סביבור‘, באוקטובר 42’) הצליח הוא, כרבים אחרים ביישוב העברי בארץ, להדחיק את חרדתו לגורל משפחתו ולהמשיך באורח-חייו הרגיל. בראשית אוקטובר 39’, משנתבקש יחיאל על-ידי חבריו לערוך בביתו מסיבה לצאת ספרו של יעקב הורוביץ, היה עדיין שרוי בעיצומו של זעזוע פרוץ המלחמה ודחה את בקשתם. המסיבה התקיימה, איפוא, בבית זמורה (הוא עצמו יליד רומניה והוריו עלו ביחד עמו לא"י). למרות הקושי לקיים שמחה כלשהי בביתו בימים של חוסר ודאות ודאגה לגורל יקיריו, נענה יחיאל להזמנה להשתתף במסיבה זו – כמחווה לחבר – ופסיה ואחותה שרה נלוו אליו.

ההתכנסויות של החברים לא פסקו גם לאחר פרוץ מלחמת-העולם; להיפך, הן תכפו והלכו – (האם כדי להסיח את הדעת מן החרדות?) והנושא העיקרי שנדון בפגישות הראשונות היה הופעתה הקרובה של חוברת הביכּורים של ‘מחברות לספרות’, אשר אמורים היו להשתתף בה, מלבד אנשי החבורה הקבועים, גם י. פיכמן, י. בת-מרים, י. רטוש ואחרים. לקראת צאת החוברת גברה התסיסה בחבורה; היו חילוקי-דעות באשר לבחירת המשתתפים, ואפילו סדר ההופעה בחוברת גרם לעלבונות ולכעסים. (יחיאל פרלמוטר, למשל, שבעניינים אחרים אינו נוהג בקטנוניות, תבע בקנאות זכות-בכורה בסדר ההדפסה בכתבי-העת, וכך, בעצם, מאז ועד שנותיו האחרונות).

חוברת א' של ‘מחברות לספרות’ בעריכת ישראל זמורה ראתה אור ב-1 בינואר 1940. שיריו של יחיאל פרלמוטר, “כלת הדבש” ו“שבולת השועל” הופיעו בה בצד שיריהם של אלתרמן, א.טסלר, וי. בת-מרים. לכבוד הופעת החוברת נערכה מסיבה ב’המוזג' שנכחו בה כל אנשי החבורה ונשותיהם, ונתן אלתרמן נשא בה דברים נרגשים בשבח העורך, שכאחרים מאנשי החבורות הספרותיות (פרט ליחידים וביניהם נ. אלתרמן עצמו), לא נלאה משמוע את שבחו בפניו.

על שירו “כלת הדבש”, שעבד עליו חודשים אחדים, אומר אבות ישורון, כי הוא צמח על רקע של האשמה-עצמית: אך הוא ממהר להוסיף, שמבחינה אמנותית, זוהי הבאר שממנה יצאה הלשון שלו: “השיר הזה הוא שיא הגבריות שלי: ביטוי של אדם שמצא את כוחות: זהו מקבץ-כוח של ביטוי לשוני, הבנוי בלי יתר ובלי תוספת, כאשר המשקל נובע מכוחן של המילים ומכוחו של הבנין: נלוש מהחומר שממנו הוא עשוי”.

שבועות אחדים לאחר צאת החוברת, עמד א.ד. שפירא לעבור לחודשים אחדים לקיבוץ עין-השופט, כדי שיוכל לעבוד שם בשקט על תרגום של שני ספרים שהציע לו דוד הנגבי (העורך הראשון של ‘ספרית פועלים’) – הרחק מפיתויי בתי-הקפה ומסיבות השכרות בעיר: אך בעיקר כדי לזכות בשלוש ארוחות מסודרות ליום. ב’נשף' פרידה ממנו, שהתקיים בביתם של הפרלמוטרים בינואר 40', ביטאו זמורה והורוביץ את חיבתם והערכתם של כל אנשי החבורה לאידיאליסט-חלכה זה של הספרות, ושפירא, במעילו השחור, הארוך, הנצחי (“מעיל קרתני, מאריג מכודר שכזה”, אומר אבות ישורון), מתקשה לכבוש את דמעות-ההתרגשות בעיניו – השיב בקול רועד על דבריהם החמים של חבריו.

מסיבה אחרת – בפברואר של אותה שנה – שבני משפחת פרלמוטר לקחו בה חלק, התקיימה בביתו של זמורה, לרגל צאת ספרונו ‘שני מספרים’ (מסות על ח. הזז ועל י. הורוביץ). ובאותו חודש עצמו הוזמנו סופרי ‘מחברות לספרות’ על-ידי ועדת התרבות של קיבוץ עין שמר (ביוזמתו של צ. רודניק-ארד) לקרוא מיצירותיהם לפני חברי הקיבוץ ולשוחח עליהן.

ואולם הופעת החבורה בקיבוץ נגמרה בפיאסקו: יחיאל פרלמוטר וא.ד שפירא נתקפו אימת-הציבור שלא עלה בידיהם לכבשה. יחיאל ויתר על קריאתו מכול-וכול, ואילו אד"ש גימגם משפטים מקוטעים ומבולבלים. גם שאר האנשים (נ. אלתרמן וי. זמורה נעדרו מאותו מפגש) ‘לא הוכיחו את עצמם כגיבורים גדולים’ לדברי צ. ארד. רק המשוררת לאה גולדברג הצילה את המצב בקריאת שיריה ובהרצאתה. (פיג’מה מגונדרת שהביא עמו יחיאל לאותה נסיעה היתה נושא – עוד שנים רבות לאחר-מכן – לבדיחה, וזו נוספה על אוסף הבדיחות שאנשי החבורה נהנו כל-כך לספר עליו).

הד לאותה אימת-ציבור, לאותו אלם או שיתוק, התוקפים את אבות ישורון בכל פעם שמזדמן לו לקרוא משיריו מעל במה או להיות נוכח בערב לכבודו, נשמע בשירו “אמרתי לנשיא סערת נפשנו”²⁸⁰:

הם קוראים את שִירֵיהֶם בָּאֻלָּם, ולֹא שָׂמִים בַּלָּם בַּלֹּעַ. שֹׁמְעִים נְאוּמִים עַל עַצְמָם וְלֹא עוֹזְבִים אֶת הָאֻלָּם. הֵם נֶהֱנִים מִן הַהִתְרַגְּשׁוּת וְלֹא נֶחֱנָקִים מִן הָאֻלָּם הַזֶּה. אֲנִי קוֹרֵא שִׁירָה בְּאֻלָּם כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי וִידֶע. מֵעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי וִידֶע. תּוֹקֵע אֶגְרוֹף בַּגָּרוֹן וְהַגָּרוֹן לֹא שָׂם עָלַי. נוֹקֵשׁ נְקִישׁוֹת בַּשֻּׁלְחָן, לַעֲצֹר. הַלָנֶצַח לֹא אוּכַל עוֹד לִשְׁמֹעַ מִלָּה יוֹצֵאת מִגְּרוֹנִי בְּקוֹל. הַאִם מִישֶׁהוּ אַחֵר אוֹתָהּ מִלָּה דּוֵֹר. בִּי. מִמֶּנִּי? מָה אֱמֶת יֵשׁ בָּזֶה?

שני מכתבים קיבל י. פרלמוטר מחברו אד“ש בפברואר 1940 מעין-השופט. בקטע הפותח של המכתב הראשון, מהעשירי בחודש, מתייחס אד”ש למכתבו של פרלמוטר אליו: זה לשונו:

פרלמוטר יקר,

מכתבך יכולתי לדרוש בו תלי תלים של הלכות, ועל כן טוב הוא. והנה נצבת לפני מבין אותיותיך הגבוהות, שקומתך והילוכך מצטיירים בהן לעיני. והנייר הזה, אף הוא אותו הנייר של הפנקס שלך, אשר עליו אתה כותב בעפרון הסגפני מזמן לזמן את בתיך הנסתרים מעין כל חיים. ביקרתי, איפוא, רואה ולא נראה, בחדרך, שבו הם נסתרים עד שהם מופיעים בהיסוסם העקשני ובאמונתם הגאה, הכבדה, החולמת כפנים, שאין חלום נסוך עליהם כלל. – – – חבר קרוב, דומני, אינו אורח בבית חברו, אלא יושב ישיבת-קבע כצללית הרהיטים ללא דמות הגוף. האוויר בחדרינו מרשרש גם מן הריחוף שמביאים אתם הביקורים הנעלמים המתמידים של ידידי נפשנו.

במכתבו השני של אד"ש, מה-29 בפברואר, הוא מתייחס גם לנסיעה המשותפת של אנשי החבורה לעין-שמר, אך אין הוא מזכיר את תוצאותיה האומללות:

פרלמוטר, חברי היקר,

הריני יכול בעצם לאחר שלוש המלים הראשונות לסיים את האיגרת. יכול אני להסתפק בתוכנן של מלים אלה בלבד, כדי לשוחח אתך קצת מרחוק. – – – הנה הנסיעה המשותפת שלנו. כולנו דיברנו מעט מאד במשך נסיעה זאת. לא באנו פשוט לידי דיבור הדדי. האם הנסיעה עצמה אשמה בכך? יתכן שאין בני-אדם מתארחים זה אצל זה בדרך ובקרונות-מסע – – – ואת שיחותינו סיימנו בראשית שלהן. – – – נסיעה זו היתה חשובה מאד בעיני וכידוע לי גם בעיני כולנו. על אחת כמה וכמה שנסיעה זו היתה ראשונה לכולנו בצוותא חדא וחדשה לכם, שכבר מזמן לא נסעתם. אבל שנינו, נדמה לי, פרלמוטר, לא ניטיב לשוחח בינינו בשום מקום אחר מאשר בחדרך – בשעה שתהיה כאילו נוצרת מלכתחילה לשיחה – – – או באיזה מקום-פגישה תמידי, ישן, מזוהם קצת, אפלולי, ארוג קורים בפינותיו ובעל המקום מתהלך בו אנה ואנה פסיעות ארוכות, פלגמטיות… חובב אני את המקומות הישנים הללו לפגישה. ונזכר אני כבהרבה מקומות כאלו גם ב’יהודי העצוב'. אכן, הרי שם היינו נפגשים לעתים קרובות משוחחים ושותקים בעקשנות ורוגזים בלאט ומתפרצים בחתף ומצטערים ומרוצים כלשהו כאחד. – – –

לפעמים אני סבור, שאולי כדאי היה להמיר את כל הכתיבה הספרותית בכתיבת מכתבים לידידים. לפנים כתבו סופרים יצירותיהם בעיקר במכתבים. סנקה כתב כך. והרבה יוונים. – – – מפני מה ישנה עכשיו העצלות הזו לכתוב? מפני מה כל המעמסה הזו של הכתיבה? הקושי ואי-האמונה לפעמים הם רק אמתלאות. עייפות החיים? – – – ומבחינה מעשית, יודע אני מנסיון, שאסור לי לעבוד שתי עבודות בבית אחת. – – – אני, כקורא, אינני רוצה לקרוא דברים אחרים כמעט חוץ משלכם, בספרות העברית כיום, כמעט רק שלכם. – – – כשהייתי יושב בכפרי בליטא בימות החורף, שקוע ממש בכפר, סבור הייתי לפעמים – – – בהיותי אורח באיזה מקום, סבורני שהנני קצת אדם חשוב. אבל ישיבה מתמדת במקום זה היא, איך אומרים הבריות בעט ובפה, ‘אפורה’, שוממת מאד.

גם לפסיה הוסיף אד"ש במכתבו מלות תודה חמות, ‘סמליוֹת’ (‘בפרלמנט האנגלי, בישיבת התקציב האחרונה, סומן תקציב המלחמה באופן סמלי בסכום של מאה לא"י, כדי שלא לגלות לאויב. אני – רק משום קוצר-היד בלבד אנוס לסמן את תקציב שורות המכתב שלי במספר שורות סמלי גם כן’), בהן הוא מביע את תקוותו לראותם בקרוב, ‘ולשבת על כסא בחדר-האוכל, במטבח או בחדרו של פרלמוטר. לשבת בכסא סתם, כמימים ימימה, לדבר או לא לדבר’. והוא מבקש מפסיה להכין לו ‘ארשת פנים טובה’, שכן בערב הראשון לבואו לתל-אביב יהיה אורחה.

היישוב העברי בארץ-ישראל הדחיק מלבו את אימי המלחמה הרחוקה ממנו, את סיבלם ויסוריהם של יהודי אירופה, קרובים, בני-עיר, ידידים. הידיעות שהגיעו ‘משם’ היו, אמנם, חלקיות ואיש לא שיער את ממדי הזוועות, אך את תופעת ההתעלמות מן המתרחש בגולה אפשר להסביר, בין היתר, בהתרכזות כל מאמציו של הישוב במאבק על קיומו. בימי הפורים של 1940 חגגו הכל כרגיל, בנשפים פומביים ובמסיבות פרטיות: גם סופרי ‘החבורה’ לא הוקירו רגליהם ממוקדי השמחות. הפגישות העליזות בבתי החברים התרבו, על אף האגוצנטריות המתחדדת של החברים, והם נשארו כרוכים אלה באלה, עם הרגזים וההסתייגויות והרתיעות ההדדיות. באפריל של אותה שנה ראתה אור מחברת ב' של ‘מחברות לספרות’. שירו של יחיאל פרלמוטר “אפר בחן עזו”, הופיע בו בצד שיריהם של א. טסלר, צ. רודניק ונתן אלתרמן (שירו של אלתרמן מוּעמד הפעם – על פי בקשתו – בסוף החוברת, כמחווה של רצון טוב כלפי חבריו). באותם ימים גם נתרככו אלתרמן ופרלמוטר זה אל זה ויחיאל היה מבקר בביתו של נתן ברחוב בן-עמי 7, קורא משיריו, ומביע את התלהבותו מהם באזני החברים. הד לביקוריו אלה אנו מוצאים בשירו משנות השבעים²⁸¹, אשר נקודת-המוצא של נושאו היא גיבוהה של כיכר דיזנגוף:

לִפְנֵי שָׁנִים עָמַדְתִּי עַל גְזוּזְטְרַת בֵּיתוֹ שֶׁל נָתָן אַלְתֶּרְמַן, מִשָּׁם רָאוּ אֶת כִּכַּר דִּיזֶנְגּוֹף. אַלְתֶּרְמַן הֶרְאָה לִי אֶת הַכִּכָּר. וַאֲנִי לֹא הִתְרַגַּשְׁתִּי. נָתָן נָתַן עָלַי בִּצְעָקָה: ‘אַיִּי! אַתָּה לֹא אוֹהֵב אֶת הַכִּכָּר?’ עָבְרוּ שָׁנִים, וַאֲנִי בְּעַצְמִי יוֹשֵׁב בַּכִּכָּר. (היו שנים שאבות ישב ערב-ערב בככר דיזנגוף – א.צ.²⁸²).

בתשעה באב 1940 נחוג בבית אלתרמן יום הולדתו השלושים. שנה אחת קודם לכן מת אביו של נתן, יצחק אלטרמן, ואמו של המשורר²⁸³ עברה להתגורר עם בנה ועם כלתה. לכבודה הוזמנה למסיבה גם אמו האלמנה של אברהם שלונסקי, שבאה בלווית בנה. פסיה ישורון זוכרת מסיבה מוצלחת זאת, לא מעט בזכות רחל מרכוס-אלתרמן, שידעה, לדבריה, להכין ‘מסיבות עשירות’, אך גם בזכות שתי האמהות שישבו זו לצד זו והתברכו בבניהן, כשהאחת מחמיאה לרעותה: ‘אשרי יולדתו’: נוכחותן של האמהות ריסנה את בניהן וגרמה לכך שהאווירה תהיה שפויה ולא תגלוש להוללות-של-גילופין.

באותה תקופה החל אלתרמן לסבול מתופעות לוואי קשות כתוצאה משתיה מופרזת, ולאחר התקף חמור במיוחד, התנזר ממשקה במשך חודשים אחדים. החבורה כולה הרוויחה מכך אוירה של פיוס, והשיחות הספרותיות התנהלו ברוח טובה, ללא התפרצויות בלתי מבוקרות.

ב-9 בספטמבר 1940 חשו תושבי תל-אביב את המלחמה על בשרם, כאשר מטוסים איטלקיים הפציצו לפתע את העיר וגרמו לקטל של עשרות רבות, ולמאות פצועים. מאז, במשך שבועות רבים, תכפו האזעקות הליליות (ברובן אזעקות-שווא), והמתח והחרדה גברו ביותר; ההאפלה ששררה בעיר במשך כל שנות המלחמה השפיעה אף היא על אווירת הנכאים והקדרות.

בסוף ינואר 1941 נולדה בתו של אלתרמן, תרצה – מאורע שהטביע חותם עמוק על חייו. בליל לידתה של תרצה סובבו החברים עם נתן בחוצות העיר, כשמדי שעה הם ניגשים ל’הדסה' בציפייה לבשורה.

ובמרץ של אותה שנה נפל דבר בעולמם הרוחני של אנשי החבורה בפרט, ושל השירה העברית בכלל: ראתה אור, בהוצאת ‘מחברות לספרות’, הפואמה של אלתרמן ‘שמחת עניים’. האופוריה שהמשורר היה שרוי בה השפיעה רוממות-רוח ותחושת חגיגיות על כל סובביו, ועם זאת, גם קנאה מסותרת בהישגו הגדול. ההתמקדות הטוטאלית של כל בני החבורה באלתרמן והתבטלותם בפניו, וכמו-כן ההערצה ללא-מצרים שזכה בה, הרבה מעבר למעגל המצומצם של אנשי ‘מחברות לספרות’ – לא יכלו שלא לעורר באדם כפרלמוטר – אשר פולחן אישיות מכל סוג שהוא מעוררת בו סלידה – את יצר ההתגרות. במקרה זה היא באה לידי ביטוי בהאדרת שמו של משורר דגול אחר – אורי צבי גרינברג – באזני אלתרמן²⁸⁴.

על אף כל זאת, ואולי דווקא על שום האשמה שחש כלפי אלתרמן, ערך יחיאל מסיבה בביתו לכבוד ‘שמחת עניים’ (פסיה רחשה, מאז ומעולם, חיבה רבה לאלתרמן: זאת, גם לאחר הקרע הסופי שחל בינו לבין בעלה). במסיבה יצא יחיאל מגידרו לשבח את היצירה, והוא עשה זאת בסגנונו המיוחד, החושני והפרוע, שקשה למצוא דוגמתו להעזה ולמקוריות. ההתרגשות שאחזה באלתרמן למשמע דבריו גרמה לו שיפר את נדר ההתנזרות שלו, שעמד בו חודשים רבים, וגולת הכותרת של המסיבה, לאחר דבריהם החמים של יתר המשתתפים, היתה בקריאת שירים, איש-איש כאשר ידבנו לבו – מתוך הפואמה.

בינתיים קיבל יחיאל עוד מכתב מחברו אד"ש, הפעם ממקום-מושבו בגן-שמואל, בו הוא מעלה לפניו את רעיונו, להוציא חוברת קטנה, בת גליון-דפוס אחד, שתהיה מוקדשת ל’שמחת עניים', ותפתיע את המשורר: ‘מין תשורה של חג, שיש בה רוח של חגיגיות צנועה, רחשי רעות ודברי ספרות מוסבים אל הענין, בטעם טוב ובמאור פנים’; והוא פונה אליו בבקשה שיתרום לחוברת שיר כלשהו, לאו-דווקא כזה המתייחס לפואמה או למחברה. 'הן אתה גם כן קראת את ‘שמחת עניים’, הוא כותב, 'ויודע אתה מה ערכו, מה נעלה וגדול הספר, ובוודאי תרצה כמונו להשתתף בחגיגה הקטנה הזו שנחוג על ידי התשורה הקטנה, החוברת הזאת.

באפריל 41' ערכה פסיה מסיבת הפתעה בביתה, לציון נשואיה של אחותה שרה, אליה הוזמנו כל סופרי-החבורה.

ביוני 41, הופצצה תל-אביב בשנית. הפעם נפגעה ישירות שכונת מגוריהם של הפרלמוטרים, שכונת ‘שפאק’. ‘בית האינוואלידים’ על יושביו ספג את המהלומה הקשה ביותר, אך גם בניינים אחרים ניזוקו קשה מעוצמת המכה וההדף. במגרש בית ‘הבימה’ נפער בור גדול. משתי סיבות החליט יחיאל לאחר אירוע זה, ועל דעת עצמו, להתחלף בדירות – לצמיתות – עם שכניו מהקומה השלישית. האחת, הנדיבה יותר, ואולי היא סיבה-לכאורה: התחשבותו בקושי הנגרם לאותם שכנים, כשעליהם לרוץ עם ילדיהם למקלט לשמע כל אזעקת-אמת או אזעקת-שוא; והשניה, שהיא משכנעת יותר באמיתה: חשדו בשכנה אחת מבית סמוך, שהיא מציצה לדירתם. אם כך ואם כך, כשחזרה יום אחד פסיה מהעבודה, גילתה למגינת-לבה, שמבצע ההתחלפות-בדירות נעשה שלא בידיעתה והיא בחזקת עובדה מוגמרת. את מציצנותה של השכנה, בת קרסניסטאוו, מתאר אבות ישורון בשיר משנות השבעים המאוחרות²⁸⁵:

אִשָּׁה בַּת עִירִי מִפּוֹלִין עָשְׂתָה חָכְמָה וְגָרָה בַּחַלּוֹן בִּרְחוֹב כְּרֶמְיֶה בְּמַקְבִּיל לִרְחוֹב בֶּרְדִּיצֶ’בְסְקִי מוּל חַלּוֹנִי. לִפְנֵי שָׁנִים אוֹמֶרֶת לִי הָאִשָּׁה: ‘כְּשֶׁקָּמִים בַּבֹּקֶר רֹאִים אֵיך שֶׁאַתָּה קָם’. אָז מַה הִיא רֹאָה לִכְשֶׁרֹאָה אֵיךְ אֲנִי קָם? אֲחַפֵּשׂ אֶתְמֹלְיָמִים?

שיר אחר באותו הקובץ, אף-על-פי שהוא מתייחס לשכנה אחרת ולחדר אחר בדירתו, מעיד אף הוא על רגישותו של אבות למציצנות כלשהי לחדריו: אפילו ה’מציצנות' של תצלום-הוריו מפריע לו:

לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵט בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר הוֹרַי. הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי – – – שְׁכֶנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָּׁה קוֹרֵא: מָה, אַתָּה טַרְזַאן? תִּתְבַּיְּשִׁי אַתְּ![²⁸⁷]

בהזדמנות זאת, של מעברו לקומה העליונה, זימן לביתו את חברו פנחס לרר, להתגאות בפניו בדירתו החדשה: ואילו לרר הביא עמו ספר חדש שרכש לעצמו בדרכו אל חברו, את ‘שירי חיים לנסקי’ (בהוצאת ‘דבר’ ובעריכתו של א. קריב). יחיאל העלה את לרר על גג ביתו, והשתבח בפניו, כמה שפר עליו חלקו, שאין לו כעת שכנים מעל ראשו: החברים התהלכו על גג הבית ושוחחו נכבדות בזה העניין. כשחזרו וירדו לדירה, התיישבו לעיין בשירי לנסקי, אך נוכחו שדפי הספר מחוברים עדיין. לרר לקח סכין, הפריד בין הדפים ומה רבה היתה פליאתו, כשנפלה עינו על שורה מקרית של אחד השירים: ‘אינני רוצה רצפת זר מעל ראשי’… מאוחר יותר, מצא בהקדמתו של קריב, משפט האומר, כי דברים שלכאורה נראים לנו מקריים, מסתבר, כי אינם כאלה כלל וכלל… אפילו לרר, הרגיל בתופעות פאראפסיכולוגיות, הופתע מצירוף-מקרים זה.

יחיאל אהב לעלות על הגג שלו (לפני שסגרו עליו בעוד קומה, בשנות השבעים המוקדמות). מן הגג יכול היה להשקיף על השמים, לראות את הכּוֹכָב וְאֶת הַשָּׁבִיט²⁸⁶, להרהר בינו-לבינו, שהכוכב פָּשׁוּט זֶה אֶחָד מִן הַבֶּטוֹנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיְצִיקָה כְּפִי שֶׁאָנוּ מַכִּירִים זֶה אַלְפֵי שָנָה אֲתָר הִיסְטוֹרִי. כשנולדה בתו הלית, היה תולה שם לפעמים על חֶבֶל הָרוּחוֹת – – – כְּבִיסָה קְטַנָּה כַּחֲבַצֶּלֶת שֶׁל הֵלִית הַקְּטַנָּה. וּבְאוֹתוֹ זְמַן יכול היה לראות בקומה למטה, אִשָּׁה וְרַגְלֶיה חֲלוּקוֹת בְּחָלוּק.

“ראית פעם איך כוכב מנשק כוכבת?” – ישאל אבות בן השמונים את בתו בראיון²⁸⁷ – “גם אני לא, אבל אני מרגיש שזה ישנו. כוכב מוצא פעם כוכבת ממרחק הגלאקסיה. אני ראיתי פעם כשהיה לי גג פתוח, ראיתי איזה שמיים באחד הלילות, ובפינה אני מבחין דבר כזה, נפתח כמו ממעטפה, שהכיסוי שלה נפתח קצת, וכביכול מהמעטפה יוצאות קרניים ונכנסות למעטפה אחרת. פס כזה מקרניים לקרניים. על יד זה קורה דבר כזה: רחוק רחוק, על יד פתח תקווה בשמיים, על יד יהודיה בשמיים, בוער איזה פרימוס. להבה של פרימוס ממש. כוכב נשרף, בוער כמו פרימוס. הלהבה היתה אש רגילה, פשוטה. וראיתי שהטבע כל-כך פשוט, הטבע. כל-כך בלי חכמות, כל-כך קרוב, שמע, אני בית שלך, שם גדלת, שם אמא שלך גדלה – – – ושם אחיך היה ושם היתה האש הזאת, תראה אני בשמיים, זו אותה אש”.

והנה, יום אחד, החלו להתנכל לישות הגגית הזאת, זה מרחב-המחייה הקיומי-היקומי שלו: שָׁמַעְתִּי מַכִּים אֶת הַבַּיִת. לְהוֹרִיד אֶת הַגַּג בְּכֹּחַ. לְהָרִים קֻרְנָס מַכָּה עַל מַכָּה. וַאֲנִי גָּר תַּחַת הַגַּג. והמשורר מקונן על אובדנו: לֹא יִהְיֶה לְךָ לַעֲלוֹת אֶל הַגַּג. לְשָׁם אֵין עוֹלִים יוֹתֵר. שַׁנֵּה כִּוּוּן יָמִינָה, שַׁנֵּה כִּוּוּן שְׂמֹאלָה. לֹה יִהְיֶה לְךָ. והוא מתנה את מצוקתו: כָּאן יֵשׁ קַבְּלָן עוֹלֶה לִי עַל הָרֹאשׁ. יַעַר ‘לַייסְטִים וּ’קְרֶשִׁים’ – סָמוֹכוֹת הִצִּיג, הַצְּלָלִים הֵם הָעֵצִים. גַּג עַל גַּג יָצִּיק. כָּל חַיַּי לְהָצִיק. וּמַה זֶּה כְּבָר אֲנִי גָּר פֹּה. והוא מיצר על כאבו של הגג: בַּלַּיְלָה, בִּגְמַר הָעֲבוֹדָה, הַגַּג חוֹרֵק כִּמְאֻשְׁפָּז. – – – אֶת הַגַּג עַכְשָׁו סוֹגְרִים. – – – הַקֻּרְנָס מְנַפֵּץ אֶת רֹאשׁוֹ. – – – שוֹמְעִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל עַצְמוֹ. עַכְשָׁו שֶׁנּוֹפֵל הַטִּיחַ, שוֹמְעִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֵלַי.

בקיץ 1941 ריחף על הישוב היהודי בארץ-ישראל איום ממשי: הצבא הגרמני, בפיקודו של גנראל רומל, התקדם עד אל-עלמין שבצפון אפריקה. האימונים בנשק של חברי ה’הגנה' – ויחיאל בתוכם – נעשו אינטנסיביים ביותר.

באותם ימים, נכנסה לביתם של הפרלמוטרים דיירת-משנה חדשה, רווקה בשם גוסטה, מראשוני בית-אלפא שעברו לרמת יוחנן. עשר שנים התגוררה ‘גוסטה שלנו’ עם המשפחה וידידות אמיצה ביותר נקשרה ביניהם.

באחד החודשים האחרונים של 1941 קיבל יחיאל פ. מכתב מנערה בשם הגר²⁸⁸, המתגוררת בירושלים. במכתב זה מעלה הנערה את ‘בעיית השיר הבלתי מובן’, שהחלה להציק לה, משנתקלה בשיריו של י. פרלמוטר, “כלת הדבש” ו“שבלת השועל” ב’מחברת' א'. חמש-שש טיוטות של תשובת המשורר להגר, מצויות בארכיון, ומקטעיהן מובאים המשפטים הבאים:

השיר הבלתי מובן בא מהמרעית הנעלמת של הרוח, המפליג – אם לפי מושגי ימינו אלה – משדה התעופה הסודי שלו וסמליו – עיגול וריבוע – אף הם סודיים. האכנהו בשם ‘השיר השרירותי’? הריהו בריה בפני עצמה, חולף על-פני שתי עדשות עינינו וטורפן זו בזו – ומשחיזן ולוטשן אגב טיסתו, בן החלוף! ואף אחרי היות עינינו עיני נץ המבחינות מגובה רב בעכבר קטן על-פני האדמה – לא יעמוד. כי לא בכוונת מכוון. ואולם, כשם שהטבע אינו סובל ריקנות, כן גם רוח האדם. ואז נוצרת האילוזיה, ואם היא אינה מושפעת או מושאלת ממישהו, אלא אך ורק ילידת הייחוד השלם עם היצירה האמנותית – עלולה היא להיות שלוחה מצליחה של השיר הבלתי מובן.

התפלפלות זאת של י. פרלמוטר, הבאה להצדיק את סתימותוֹ של שירו, לא תפשה, כאשר המדובר היה בשיריהם של אחרים. המשורר עוזר רבּין מספר שפעם, כשישבו על ספסל בכיכר דיזנגוף הישנה, הוכיח אותו אבות ישורון על שיר שלוֹ שראה אז אור באחד ממוספי הסִפְרוּת שבעריכת שלונסקי, ושאבות לא הבינו. “שירים צריכים להיות פשוטים כמו לחם”, אמר אבות לעוזר, בפסקנוּת, כּדרכו; וזה נזכר בשירו של ישורון “כּּלת הדבש” וחייך, ולא אמר דבר; אך בלבו חשב: ‘הפוסל – במומו פוסל’.

ובספטמבר 1941 הופיעה מחברת ה‘-ו’ של ‘מחברות’ ובה שניים משיריו של י. פרלמוטר, “דבלת תאנים” ו“פֶשֶט”, מתוך מחזור השירים על רקע ההווי הבדווי, העתיד לראות-אור חודשים אחדים מאוחר יותר בספרונו הראשון: “על חַכמות דרכים”²⁸⁹.

פסיה פרלמוטר ילדה את בתה בבית החולים ‘הדסה’ שברחוב בלפור, באותו חדר בן שלוש המיטות, באותה מיטה עצמה, שבה ילדה רחל מרכוס-אלתרמן את בתה תרצה.

לידה זו היתה בבחינת נס; שכן, מאז ימי ילדותה נחשבה פסיה ל’מקרה לב' ונאסר עליה להרות. גם בתחילת הריון זה הלכה לבית-החולים להיוועץ ברופאה שלה משכבר – בכוונה לעשות הפלה. בהיעדרה של הרופאה, ובחששה שהזמן פועל לרעתה, החליטה פסיה לפנות אל ד“ר שיבא מ’תל-השומר', שחודשים אחדים קודם לכן אושפזה במחלקתו בקשר עם רגל חולה. שיבא התעניין מדוע אין לה ילדים; ההסבר שנתנה לו לא הניח את דעתו, ואחרי בדיקות מקיפות שעשה לה, הגיע למסקנה שאין סיבה לאסור עליה ללדת. בכל-זאת, כדי להרגיעה, החליט על בדיקות חוזרות, שתוצאותיהן עודדו את המשך ההריון. תקופת ההריון היתה מהמאושרות בחייה של פסיה, והיא הודתה במכתב לד”ר שיבא על התושיה שגילה. גם הלידה עצמה עברה עליה בקלות יתר וללא כל סיבוכים, והמיילדת²⁹⁰ ניבאה לאב המאושר ילד נוסף – לאחר שנתיים של מנוחה לאם… ואולם יחיאל היה רחוק משלוות-נפש. מרגע שתקפו את פסיה הצירים והיא נלקחה לבית-החולים, ועד שהודיעו לו כי שלום לנולדת וליולדת, היה יחיאל מוטרד וחרד והוא התהלך ברחובות אכול דאגה קשה. משהגיע לבית-הקפה, להיות בין חבריו במצוקתו, ניכרו בעליל מבוכתו ופיזור-נפשו – והכל נשתתקו. רק שפירא פלט: ‘כולנו קרובים לפרוץ בבכי’. גם לאחר שנתבשר על הולדת בתו, היה אושרו מהול במבוכה. “הטמטום שלי”, יאמר אבות ישורון, “ביישן גדול הייתי. התביישתי להתחתן, והתביישתי להיות אבא… היא היתה תינוקת ח-מו-דה! נורא אהבתי אותה! אבל החבאתי בלבי. שאיש לא ירגיש. באהבה גנובה אהבתי אותה. מותר לאהוב ילדה, ובושה לאהוב אותה”.

אחר-כך החלה פרשת בחירת השם לבתו, שהיתה מלווה בהתלבטות הרת-גורל, לדידו, בספקות ובחרטות ובהיעדר החלטה עד הרגע האחרון; כפי שאירע גם כשחיפש שם לעצמו ולמשפחתו. פעמים אחדות ביום הגיע לבית-החולים עם שם חדש באמתחתו, שהתחרה עם הקודם לו במקוריותו ובמוזרותו. עד אשר נפלה ההכרעה על השם ‘הלית’ (מן המילה ‘הל’, עטרת נוגה וזוהר) הקרוב לשם הפולני ‘הלנה’ (“נמשכתי לשם ‘הלנה’” אומר המשורר, “שהוא שמן של נערות פולניות יפות – סלביות, עיניים כחולות, שיער זהוב – בניגוד לנערות היהודיות הניכרות על-פי עיניהן”). ולשאלת מראיינו בשנות השמונים המאוחרות²⁹¹, משיב המשורר: “אתה רוצה לדעת כיצד נולד שמה של בתי? אשתי כרעה ללדת והחבורה אמרה: מה יהיו חלומותיו? נראה איזה שם יבחר. הם ידעו שחיפשתי שם. הם לא יכלו להביא בחשבון שם של הורי, כי לא ידעתי אז מה גורלם. היה לי חלום לקרוא לה הלנה. אחר-כך חשבתי: הלינון, הלנה הקטנה. ובסוף בחרתי בשם הלית. אבל גם צריך אישור של הסביבה, ולפני שהלכתי לבית-החולים הדסה בתל-אביב לרשום את השם, באתי לבית-הקפה ואמרתי לחבורה: השם הלית. ואלתרמן אמר: הוא הליט והיא הלית. ואמרו שפחדו נוראה שהפעוטה תיפול בפח הלשונים שלי”²⁹².

ממשרתה ב’מרכז החקלאי' לקחה פסיה חופשת-לידה לחצי שנה, לטפל בילדתה. בהיותה בת שבועיים חלתה הלית בשעלת קשה. בחוסר נסיונה, לא זיהתה פסיה את המחלה, שבגיל כל-כך רך עשויה להיות קטלנית. ואולם, במסיבת-ההולדת שהתקיימה בביתם, משך שיעולה החזק של התינוקת את תשומת-לבם של סימה ואהרן מסקין והם יעצו לפסיה להזעיק מיד רופא. יום אחד באה דבורה’לה, בת אחותו של לרר, לבקר את משפחת פרלמוטר והלית, כבת שנה עמדה במיטתה. אמרה דבורה: ‘ובכן, פרלמוטר, כעת יש לך ילדה משלך’. ענה לה יחיאל: “כן, היא יתומה לי ואני יתום לה”.

הצטרפותה של ברית-המועצות למלחמה נגד גרמניה הנאצית, הפיחה רוח של תקווה ביישוב, והחיים החלו חוזרים למסלולם. ואולם אזעקות-ההתראה לא פסקו. כבר בשבועות הראשונים להולדת בתה, היתה פסיה – והתינוקת בזרועותיה – יושבת שעות באכסדרת ביתם, ומצפה להישמע אות הארגעה. באותם ימים עצמם היה יחיאל פרלמוטר טרוד רובו-ככולו בהגהות על ספר הבכורה שלו, “על חכמות דרכים”, שראה-אור במאי 1942, בהוצאת ‘מחברות לספרות’. “אני לא הייתי נלהב להוציא ספר”, אומר אבות ישורון. “לא חשבתי שאני מוכן לזה. זמורה, הוא שהיה נלהב! בכל שבת, בחמש, כשהיינו באים לביתו, היה מזמין את כל אחד לחוד לחדר הסמוך, טופח לו על הגב וקורא: ‘תן ספר!’ אז נתתי ספר”.

 

טז: פרי הילולים    🔗

בניגוד לאשתו פסיה, שהריונה וחבלי-לידה שלה קלים היו, הרה יחיאל את ילידי-רוחו והביאם לאויר-העולם תוך התחבטויות רבות ובקשיים גדולים. מן המפורסמות הוא, שאת שיריו אין יחיאל-אבות ממציא למערכת אלא ברגע האחרון ממש, לפני צאת העתון: שיום ההדפסה של שיריו הוא יום של כאב ראש לסדרים, למעמדים, למדפיסים, למגיהים; כי עד הדקה האחרונה, הוא מסוגל להעמיד את כל בית הדפוס על רגליו, כדי לשנות קוצו-של-יוד, או חולם-חסר, או קובוץ. פתאום, בחצות, לפני סגירת העתון, יקפוץ לבית הדפוס, מפני שנזכר, או שמא חלום פקד אותו, שו“ו מיותרת עלולה לפוצץ את כל שורת-השיר. כדי לרצות את העובדים, הוא מסוגל לשחד אותם במחמאות, בגינוני-חן ובהבטחות שפרעונן וודאי לא בעולם הזה… ‘אם נמנה מספר השערות הלבנות בראשם של עורכים ספרותיים, הרי זה כמספר התיקונים וההגהות שעושה אבות בשיריו אחרי שכבר נמסרו לדפוס’ – אומר אחד העורכים הספרותיים. ערב צאת ספרו הראשון לאור, הסתכסך י. פרלמוטר קשות עם עורכו; שכן, לי. זמורה היו יומרות לערוך את יצירות סופריו ומשורריו, או לפחות לייעץ להם; ואילו משורר זה אינו מקבל מרות של עורך ואינו שועה לעצות בכל הקשור לשירתו. הפעם, עשה זמורה טעות קשה, בכך שבחש בשיריו של יחיאל פ. שלא בידיעתו, ותיקן על דעת עצמו. כשהגיע יחיאל לדפוס ‘הארץ’ ברח' מזא”ה 54 בת"א, בו נדפס ספרו – ראה מה עוללו לשיריו ונתקף חמת-זעם. בו-במקום הודיע נחרצות שהוא מוציא את סיפרו מהדפוס. זמורה הוזעק. דין-ודברים קשה התפתח בין המשורר לבין עורכו, שבעקבותיו כתב זמורה לי. פרלמוטר את המכתב הבא:

ידידי פרלמוטר,

אני שרוי בצער רב: על גילוי כעס מכוער, על פליטת דברי-רשע: הכל מחמת יאוש מן האפשרות שהיא למורת רוחי עד כדי אי-יכולת להשלים עמה. – סלח נא.

החלטתי – עשה בספר כרצונך והלואי ודעתי וטעמי יתבדו.

האמנם אסור לי להיות מו"ל? ואולי גם עורך? לא ברכני אל, כנראה, שאפילו חברים, האומרים לטעמי טוב, אינם מכבדים אותי, לא כל שכן שלא אוהבים. אמן. יהי רצון!

שלך כתמיד

י. זמורה

ובצד, נותן זמורה הוראות למנהל הדפוס:

אריאלי, –

אנא, עשה כל מה שיבקש ממך מר פרלמוטר ולא תדפיס אלא לאחר שהוא יאמר זאת.

בכבוד

י. זמורה

ספרו של פרלמוטר, “על חכמות דרכים”, לא זכה לשום הד ציבורי. אמנם משוררים חדי-אוזן כשלונסקי וכאחדים מן החוג של ‘מחברות לספרות’ ואלתרמן בראשם – העריכו את ייחודו של הספר, את צירופי-לשונו, צליליותו וצבעוניותו האקזוטיים, האישיים והעצמיים כל-כך; (התדמית הרומנטית של שירים אלה, הנוצרת עקב ריבוי האביזרים האקזוטיים הפזורים בהם – מתבדה לחלוטין למקרא השירים בשלימותם, שהם בעלי תכונות דיסהרמוניות וא-רומנטיות, משעברו את כּור-המצרף של סדנת-המשורר). אך הם לא נתנו לכך ביטוי בכתב²⁹³. אחרים הסתייגו מסתימותם-להכעיס, כביכול, של אחדים משיריו אלה, מן העילגות ומן האזוטריות שלהם. לרוע-המזל נפל הספר יוצא-הדופן בין הכסאות. ‘טורים’ של שלונסקי, פטרונו הראשון של יחיאל, שממנו היה מצפה לתגובה הולמת על ספרו – חדל להופיע ארבע שנים קודם-לכן; ואילו כתב-העת החדש של שלונסקי ‘אורלוגין’, החל לראות-אור שנים אחדות לאחר-מכן. כך, שפרט לרשימה קצרה של י. זמורה בבטאונו שלו, ‘מחברות לספרות’, היתה לספר זה עדנת-התייחסות רק באמצע שנות החמישים, משהחלה ההתעניינות במשורר זה בעקבות שיריו ה’פוליטיים' וההתקפות הקשות עליהם.

באשר לשם ספרו “על חכמות דרכים”, אומר המשורר בן השמונים ושמונה: “מפליא איך הגעתי אז לשם זה; לנושא כזה. “על חכמות דרכים”; על דרכים שאיננו יכולים לשלוט בהן; שיש להם כוונה משלהן; דרכים לא ידועות לנו. מחשבות-דרכים זרות לאדם. חידה בעיני גם עכשיו השם הזה. חידת החיים והגורליות של החיים; הבלתי ידוע לאדם בדרכו בחיים”.

ואולם מפליא ביותר מה שהוא אומר למראיינת²⁹⁴ עשר שנים קודם-לכן, כאשר הוא מייחס לספרו הראשון דברים, אשר דומה כי אין להם נגיעה לא לנושאו ולא לרוחו של ספר זה. אלה דבריו: “יכול להיות שברחתי מספרי הראשון, “על חכמות דרכים”. שם היה געש של הטבע; געש של יצרים; שכך-וכך מאיימים עליך שיקרה לך לאחר שתהיה בקבר; שכך-וכך עכברים יאכלו לך את אבר-הזכר שלך ועכברה תאכל לך את הגרון שלך ותעשה קקה על העיניים שלך. שזה יהיה לאדם לאחר מותו. זה לא כתוב שם, זה כששואלים אותי עכשיו, למה רומזים השירים שם”.

חודש לאחר צאת ספרו לאור, קיבל יחיאל מכתב נוסף מי. זמורה. כעורך ‘מחברות לספרות’ הוא מבקשו לשלוח שיר, או שירים אחדים, ל’מחברת' הבאה. את פנייתו במועד מוקדם כל-כך לפני צאת החוברת הוא מסביר כך: ‘אתה רגיל להשהות את שירך עד הרגע האחרון ושמא זה טוב, אבל אני עייף וקשור בזמן ובעניינים חמריים ולא תמיד אני מסוגל לעשות את רצון החברים’. בו-בזמן הוא מזמינו לשלוח שירים ל’מחברות' בכל פעם שיעלה ברצונו. את מכתבו זה מסיים זמורה כך: ‘אנא, פרלמוטר, כתוב ומסור ואל תלך אחרי חולשת העלבונות שלך; אין לי כל חשבונות אישיים עם מי שלא יהיה בשעה שהדבר נוגע בשירתו או בסיפורו – – – והסבור אחרת טועה מאד לגבי ועושה לי עוול גדול’.

לאחר חופשת-הלידה שקיבלה פסיה מ’המרכז החקלאי‘, נרתמה במשנה מרץ למצוא תעסוקה ששכרה בצידה לבעלה המובטל. שוב נסתייעה בקשריה עם בכירי ההסתדרות, הפעם עם י. שפרינצק, מי שהיה אז המזכיר הכללי. ובינתיים, עד שיישאו מאמציו של שפרינצק פרי, סידרה לו עבודה זמנית במחסן-עצים ביפו, בבעלותו של בן-דודה מצד אימה – דוד מוזס. את העצים שיובאו מבורמה סיפקו לו הבריטים לצורך תעשיות-עץ, ביניהן לתעשיית אדני-רכבות. תפקידו של יחיאל היה לברר את גזעי העצים הגדולים, לסווגם ולמיינם, בעיקר לפי אורכם, עוביים וטיבם. ואולם יחיאל, שמאז ומעולם היה מוקסם מן ה“בולץ” (בול-עץ), בעיקר במקום גידועו העירום, קבע לעצמו אמות-מידה אחרות, אסתטיות, למיון העצים, בהתאם ליופיים בעיניו (“על-פי טעמי ולא על-פי מקצועיות”, יאמר). את שנשאו חן מלפניו – הניח בזהירות ובעדינות בצד; ואת השאר – זרק לערימת הפסולת. חברו לעבודה, הפועל הערבי חאג’ עבדו, ניסה להסביר לו את כללי המיון המקובלים, לאלפו במלאכה, אך יחיאל אינו ניתן לאילוף. כך נאלץ חאג' עבדו לעבור מחדש על הערימה של יחיאל ולמיינה בהתאם לנדרש.

ביטוי ספרותי-אמנותי למעלליו במחסן העצים ניתן למצוא בשירו של אבות ישורון משנות השבעים המאוחרות: “בתיה לישנסקי”²⁹⁵:

– – – הַבְּרִיטִים הֵבִיאוּ מִבּוּרְמָה עֵצִים לְמַחְסַן עֵצִים בְּיָפוֹ, בּוֹ עָבַדְתִּי תַּחַת קֶסֶם קִסְמִים, מִשָּׁם לָקַחְתִּי לִי חֲתִיכָה עֵץ בּוּרְמָה. הַמַּחְסָן הָיָה גְּבַהּ עֵצִים בַּעֲרֵמוֹתָיו. הָעֵצִים בִּמְקוֹמוֹת הַחִתּוּךְ עֲרֻמִּים. קִסְמִים כָּל אֶחָד מִן הַיַּעַר שֶׁלּוֹ. כְּפִיסִים כָּל אֶחָד מִן הַצִּפָּרִים שֶׁלּוֹ. עָבַדְתִּי וְזָרַקְתִּי בִּשְׂפַת קִסְמִים כִּשְׁפֵי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה לַגֹּבַהּ וְאָחוֹרָה כְּפִיסִים וְקִסְמִים. חַאג' עַבְּדוּ שֶׁעָבַד עִמִּי בַּמַּחְסָן אָמַר: אִנְתָּ לַאזֶם פַאהֶם. אַתָּה צָרִיךְ לְהָבִין. חָשַׁבְתִּי, לְגַמְרֵי גָּמַרְתִּי. חֲזַק, חֲזַק וְנִתְחַזָּק. אַךְ הוּא הֵעִיף אֶת זֶה וַאֲנִי תָּפַשְׂתִּי לוֹ.

יום אחד הופיעה במחסן הפסלת בתיה לישנסקי, בלוויית חברתה-לחיים, הציירת אני נוימן. בתיה, שהכירה את יחיאל, ביקשה לבחור לעצמה בולעץ לצורך פיסול. יחיאל, מעריץ מושבע של פיסול ושל פַסָלים, נתן בידה שני גזעים, היפים ביותר שמצא, בתנאי שאת אחת משתי העבודות הפיסוליות שתעשה מהם, תעניק לו במתנה. שני פסלים של בתיה לישנסקי מצויים בביתו של אבות ישורון: ‘השואבות’, גילומו של הבולעץ הבורמזי מאז, ופסל מאוחר יותר: ‘אדם וחווה’, שלצורך פיסולו סיפק לה אבות את העץ הגולמי ואת הרעיון גם יחד. הד שירי לאפיזודה הקשורה בבתיה לישנסקי ובפיסלה, נמצא בשיר הנזכר לעיל:

אֲשֶׁר לַגוּשֶׁץ, אֲנִי מַכִּיר בּוֹ מַשֶּׁהוּ אֱנוֹשִׁי. בְּצַד יָמִין אֶת אָדָם. וּבְצַד שְׂמאל, הַמְעֻבֶּה, אֶת חַוָּה הָרְחָבָה. וּבִלְמַעַלהָ, בַּשְּׁלִיץ, אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.

המשכו של השיר מתייחס אל פְּנִים הַפְּנִינָה של חתיכת העץ (פירוש השם פרלמוטר: אם הפנינה) שהוא אֲדַמְדַּם מְדֻבְדְּבָן (וניתן לפרש את השיר הנ"ל גם מנקודת ראוּת של יחסו האדיפאלי לאמו, כאשר הכריתה של הו’ו היא בבחינת פולחן-הכָּרֵת שהמשורר גזר על עצמו בעוון תשוקתו האסוּרה אל אמו). יחיאל, המאוהב בעץ שלו, המתגעגע אליו, לא חדל להאיץ בפסלת שתתחיל לעבוד על פסלו: עד שבשלב מסוים נואש ולקח ממנה את הגושעץ, אך התחרט והחזירו לה. להלן, דו-השיח הטלפוני ביניהם כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר: –

הַלְלוֹ, אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת עָצְמַת הָעֵץ! אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הָעֵץ! – רַק עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי. לֹא, אִי אֶפְשָׁר. הַשָּׁבוּעַ הַבָּא אֲטַלְפֵן לְךָ. לִקְרִיאוֹתַי הַחוֹזְרוֹת, עָנְתָה, כִּי הִתְחִילָה. לֹא יִהְיֶה צֹרֶךְ לִצְבֹּעַ (=אֶת הַפֶּסֶל). יֵשׁ לוֹ צֶבַע קִיּוּמִי. כָּךְ, בַּחֲמִימוּת, בְּנוֹתֶנֶת תִקְוָה. – – – אֲנִי מְחַפֵּשׁ דֶּרֶךְ אֶל הַפַּסֶּלֶת שֶׁתִּתְמֹךְ בִּי, שֶׁתִּקַּח חֲזָרָה אֶת הָעֵץ. שֶׁתָּשׁוּב שֶׁתִּקַּח שֶׁתְּפַסֵּל וַאֲנִי אַאֲמִין. [– – –] אוּלַי בַּחֲלוֹם הִיא הוֹלֶמֶת. פַּטִּישׁ כְּבַחֲלוֹם מַכֶּה בִּתְמוּנַת הַדָּם וְהַסַּדָּן. הֲלֹא לוֹקְקִים אֶת הַוְּלָדָה. אֵם הֲלֹא נוֹשֶׁקֶת אֶת וְלָדָתָהּ לְמַעַן וְלָדָתָהּ שֶׁתִּחְיֶה. וְעַל הָעֵץ לִהְיוֹת עֵץ תַּחַת יַד אַהֲבָתָהּ הַקָּשָׁה שֶׁל הַפַּסֶּלֶת לְהִתְעַנּות לִהְיוֹת. וַאֲנִי אֶקַּח וְאָקוּם וְאֵלֵךְ וַאַחֲזִיר לָהּ אֶת הגוּשֶׁץ.

מתנתה-המוזמנת השניה של בתיה לישנסקי למשורר, ‘אדם וחווה’, גם היא מן העץ שהוא עצמו סיפק לה, זכתה לשיר ארוך נוסף, שנכתב ב-87', והוא מופיע בספרו של ישורון “אדון מנוחה”²⁹⁶. לפי שיר זה, מסתבר שהמשורר ניסה להכתיב לפסלת את צורת הפסל: אַתְּ צְרִיכָה לָקַחַת אֹנִים לְמַהְפֵּכַת הָאֲדָמָה. אָדָם הָרִאשֹן עִם כָּפֻל כְּפֻלִים וּמְכֻפָּל וְחַוָּה מַבִּיטָה בּוֹ בְּמַקֹּר – אך היא טֹעֶנֶת חֵרֻת לַעֲשׂת; עוד אנו למדים מהשיר, שאריאלה, הבחורה המטפלת בלישנסקי, שימשה מודל לדמות הנשית בפסל (עשתה זאת לאחר שחזרה משעת השחיה היומית שלה): כָּכָה כְּשֶׁיָשַׁבְנֻ וְחִכִּינֻ עַד שֶׁחָזְרָה אֲרִיאֵלָה מֵחֶמְדַּת הַשְׂחִיָּה וְהָיְתָה יָפָה לִהְיֹת חָוָּה. גם כאן באה לידי ביטוי ציפייתו קצרת-הרוח של המשורר לפסל המובטח, אשר צורתו הטבעית של הגושעץ – החריץ, (החֹר) באמצעו, מקור ההשראה שלו – הכתיב לו את חלוקתו המינית (אדם וחווה) ואת יעודו האמנותי: לֹא אֻכַל לֹמַר אִם בְּשָׂרִי חָדַל לְפַרְפֵּר מִיֹּם שֶׁמָּסַרְתִּי אֶת הַחֹמֶר לְיַד זָר. הַחֹר הֻא הַחֹמֶר וְהַפֶּסֶל טְלַאי. הַחֹר הֻא הַחֹמֶר וְהַפֶּסֶל אַנְטִי חֹמֶר. התקוות שתלה המשורר בגוש-העץ שלו, קנאותו לו, היו עזות כל-כך עד שאמר בלבו, כי אם לא ייעשה בו כאשר הגה בעיני רוחו, אם ייפרט רעיונו לפרוטות, יבוא עליו בכוח הזרוע וינפצהו לשניים: לָאָדָם הָרִאשֹן וְלָאָדָם הַשֵּׁנִי.

התכונה של חמדנות אצל יחיאל ולהיטותו הכפייתית להשביע את חמדנותו, מוצאות את ביטויין בהזדמנויות שונות לאורך כל חייו, מאז חמד, כילד, את “צפור הנחושת”, אותה שכיית-חמדה המתנוססת מעל נברשת המנורה בנסכיזש. (“בילדותי רציתי כל ציפור שתהיה שלי”, אומר אבות לאיש-שיחו²⁹⁷). כך חמד את פסל-השיש בגינת-ביתם של מארחיו; כך את פסליהם של בתיה לישנסקי ויחיאל שמי (אחד מהם ביקש – וקיבל – במתנה; ואילו את השני הפקיע לעצמו, כמעט בכוח). והרי עוד מעשה של חמדנות, השנוי במחלוקת, שכמוהו כסוגיה תלמודית מובהקת: אמו של יעקב שפירא²⁹⁸ (חוקר אילן-היוחסין של משפחתו, בן-דוד של יחיאל מצד אמו) הביאה עמה בעלותה לארץ מפולין ב-1937 חנוכיה וגביע-יין, שניהם מכסף, בני 150 שנה ומעלה, אשר עברו בירושה מאב לבן בבית בעלה הרב איציקי ואשר הועידה אותם לצעיר-בניה בארץ. זמן קצר אחרי עלותה לארץ חלתה האם ומתה, ויעקב, שעמד עדיין ברווקותו ונדד מחדר שכור אחד למשנהו ובשנות המלחמה שרת בצבא הבריטי והיה מחוסר כתובת קבועה – סיפר, כי חשש להשאיר אצלו את הנכס היקר והפקידו למשמרת אצל בן-דודו, יחיאל פרלמוטר, שהיה כבר ‘בעל בעמיו’, נשוי ובעל דירת-קבע. ב-1947 נשא יעקב לאשה ניצולת-שואה, בת-דודו מצד אמו, אך מיד לאחר-מכן התגייס לצה"ל, ועד שהשתקע בדירה משלו, עברו עוד שנים אחדות. בינתיים התקשר אבות בעבותות-אהבה לנכס המשפחתי, וכשנתבקש²⁹⁹ על-ידי יעקב להחזירו לו – סרב, בטענה שהחפצים ניתנו לו במתנה, ברוח טובה, (על-פי גירסתו של אבות, זלזל אז שפירא, כאיש מפ"ם, בתשמישי קדושה, ורק מאוחר יותר התהפך עליו לבו), מה גם, שתחתית הגביע היתה שבורה ואבות תיקנה על חשבונו – ושזכותו בירושה אינה פחותה מזו של בן-דודו. שנים רבות התעקש אבות להחזיק בחפצים היקרים ללבו, וכשהתחתנה הלית, במרץ 64', שימש הגביע לעריכת הקידושין. רק בהתערבותו של אורי צבי גרינברג – מודעם המשותף של אבות ושל י. שפירא – ולאחר איומים במשפט מצד התובע, נעתר אבות והחזיר – מתוך כאב-לב – את החפצים לדורשם.

בתקופה הקצרה שעבד במחסן העצים ביפו, נהנה יחיאל לשוטט ברחובות העיר, להסב אל אחד השולחנות הנמוכים בבית-קפה כלשהו, לספוג אל קרבו את ניחוח הקהווה והנרגילה, להשתכר מן הבטלה הקשובה לכל אשר סביבו: למלוס המונוטוני הבוקע מן התפילה במסגד כמו לקולות המריבה הבוקעים מבתי-הזונות.

אומר אבות למראיינו³⁰⁰: “אהבתי את יפו. מאד אהבתי אותה… יפו היתה עיר של בני-אדם פשוטים וטובים. עניים, עממיים, קרובים לאדם. זבובים היו בה וצרעות שעקצו אותך. העיר היתה מלוכלכת, אבל היא היתה יקרה לי, נעימה לי. הכרתי שם בתי-קפה, אנשים, סבלים… אני זוכר איך פעם, לפני מלחמת העצמאות, באתי ליפו יום-יומיים אחרי יום-הכיפורים, לא מפני שאני אוהב ללכת דווקא ליפו בתקופה זו, אלא מפני שרציתי לפגוש שם מישהו³⁰¹. היה זה בחודש הרמדאן. ובכן, אני בא לג’מעה, למיסגד הגדול ביותר ביפו, והוא היה מלא ערבים. רציתי לשים את הנעליים בארגז הנעליים, ולא היה מקום לשים אותם; ואם יכולתי אחר-כך למצוא אותם, זה היה נס. אגב אינני זוכר שהחליפו לי אי-פעם את הנעליים. כן, מעולם לא קרה שערבי סמרטוטר, שישן ברחובות, יקח את נעלי הטובות…”. ואולם, הסתירות ביחסיו של אבות כלפי אנשים, וכלפי מקומות ותופעות, באים לידי ביטוי גם ביחסו אל יפו שלפני מלחמת העצמאות. כך, בראשית, 1981, לא יהסס לומר למראיינת³⁰²: “יפו בכל-זאת הסריחה; לא אהבתי את יפו”.

עד כה ועד כה סידר שפרינצק לפרלמוטר עבודה, על תקן זמני, בארכיון של תנועת העבודה ברחוב הירקון 123 בתל-אביב (‘הבית האדום’), שמנהלו היה העורך והמתרגם דוד קלעי. העסקתו היתה שלא במסגרת התקציב של המוסד ותפקידו היה רישום של חומר שוטף המגיע לארכיון. עבודה זאת, ככל עבודה פקידותית, משרדית-שגרתית, הדורשת קבלת עול של משמעת חיצונית – הילכה עליו שיממון ועצבנות, שהתבטאו בצורך בלתי-ניתן-לריסון לעשן-בשרשרת³⁰³, שעה שהעישון היה אסור בחדרי-הארכיון; אי-לכך היה יחיאל מסתלק – פעמים אחדות במשך היום – לעשן במסדרון, דבר שפגע בהספק העבודה שלו. (גם בשירתו, כמו בעבודתו, אין אבות מסוגל לרתום את התזזית-הקפריזית שלו כלפי משמעת שיטתית לאורך זמן: הוא אינו מוליך רעיון שירי כלשהו מתחילתו ועד סופו, באופן עקבי, מבלי שההקשרים האסוציאטיביים שלו, הקופצניים, הסטיכיים, יסיטו אותו לכל מיני שבילים צדדיים. וכך התבטא בולמוס חוסר-המנוחה שלו גם בהתנהגות יומיומית, כשהיה יושב, למשל, בודד, שעה ארוכה בבית-הקפה, בוהה בחלל, ולפתע-פתאום קם, יוצא מהקפה, פוסע במרץ רב צפונה, לאורך קילומטרים אחדים, וחוזר ומתיישב באותו כסא שישב עליו לפני שיצא).

על אף הבעיות שנתגלעו בעבודתו בארכיון, המשיך שפרינצק להשתדל למענו, וב-1 ביוני 1943, קיבל פרלמוטר מכתב נפתל למדי מד. קלעי, בו הוא מודיעו, שהודות להמלצתו של שפרינצק, ניתן יהי להמשיך להעסיקו – בגדר נסיון – עוד שלושה חודשים לכל היותר. ‘במידה ובהיקף של קיום האפשרות הזאת תוכל להמשיך בעבודת הנסיון, מתוך תקווה שאולי תמצא איזו עבודה שתוכל בכ"ז להתמצא בה כלשהו ולעשותה במשך הזמן הזה. – – – עם זה אנו חוזרים ומודיעים לך, כי העישון אסור איסור מוחלט בחדרי העבודה שלנו ועליך להפסיקו מיד’.

סמיכות-הפרשיות בין הזמנת הפסל אצל בתיה לישנסקי (וגעגועיו הטמירים של יחיאל אל העץ שלו), ובין עבודתו ב’ארכיון העבודה', מוצאת את הדה בבית הבא:

הָיִיתִי אֶל בֵּית בֶּטון הַבַּיִת הָאָדֹם מַדְרֵגוֹת עוֹלֶה מַדְרֵגוֹת. צֶמֶנְט עָלֹה וְיָרֹד. בֵּינֵיהֶן בְּדִידוּת רָעָב. הִתְגַּלְגֵּל וְהִתְגַּעְגֵּע³⁰⁴.

משרתו הבאה של יחיאל פ. היתה בחברת-הביטוח ההסתדרותית ‘הסנה’. ומעשה שהיה כך היה: בשנות עבודתה המוקדמות של פסיה ב’המרכז החקלאי‘, היה ד"ר לופט מזכיר ‘המרכז’. משנתמנה להיות מנהל ‘הסנה’, הזמין יום אחד את פסיה לבית-קפה וניסה לשכנעה, שבהיותה מפרנסת ואם לתינוקת, כדאי שתבטח את עצמה, וכן את בעלה, כדי שתזכה בפיצויים, במקרה שימות לפניה. פסיה צחקה, אמנם, להצעתו, ודחתה אותה מכול-וכול, אך באותו רגע עלה בדעתה לבקש מלופט שיעסיק את יחיאל ב’הסנה’.

יחיאל פרלמוטר התקבל לעבודה ב’הסנה', במדור ‘ביטוח-חיים’, בראשית 1944, ומשכורת היסוד שלו היתה 20 לא"י לחודש. תפקידו היה לעבור בין בתי המבוטחים באזורי העיר השונים, ברגל או באוטובוסים, בשעות הערב, בעיקר, שאז רב יותר הסיכוי למוצאם בבית (רכב לא היה אז לגובים, וגם טלפונים כמעט לא היו בבתים), לגבות מהם את תשלומי הפרמיות, ועל כל מבוטח חדש שהביא לחברה קיבל תוספת-אחוזים על משכורתו. רבים מהמבוטחים – כולם פועלים חברי ההסתדרות – השתמשו בזכותם לקבל הלוואה מהחברה לאחר שלוש שנות ביטוח-חיים – ואז היו מפסיקים את התשלומים. עבודת השכנוע המוטלת על הגובה, שלא יוותרו על הביטוח לאחר קבלת ההלוואה – היתה מאוסה ומייגעת לגבי אחד כיחיאל פרלמוטר, שישרנותו, רגישותו, הזדהותו עם הצד-שכנגד, חוסר העניין והעדר הכשרון המוחלט שלו בעניינים מעשיים – כל אלה תכונות המנוגדות לאלה הנדרשות מגובה, או מסוכן-ביטוח, שהערובה להצלחתו היא מעשיות ומניפולאטיביות, חלקלקות-לשון ואי-מעורבות רגשית. בכל זאת ניסה יחיאל להיות ‘בסדר’, והשתדל להצליח בעבודתו. טענתו, שמצא הזנחה עצומה בגביית התשלומים, והיוזמה שגילה לחיסול חובות המבוטחים, נתקלה ברוגז כלפיו, על שהוא קפדן מדי בגישתו ללקוחות, ועל-ידי כך הוא מקלקל את היחסים עמם. אומר אבות ישורון: “לא הרגשתי טוב שם, כל המוסד הזה היה עלי למיאוס… איך אני יכול לבוא אל אדם ולשכנע אותו שכדאי לו לבטח את אשתו, רק מפני שאם תמות לפניו יקבל עבורה כסף רב?” ואילו אחד מגימלאי ‘הסנה’, א.ב., שעבד במחיצתו של י. פרלמוטר, אומר ‘הוא לא תרם ל’הסנה’; לא מילא את תפקידו בהתאם לציפיות; העבודה הזאת לא התאימה לו; לא היה נאה לו; הוא היה עסוק עם עצמו; החשיב-את-עצמו וחשב שזה לא עניין בשבילו… 'והגימלאי י.פ. מעיד: ‘הוא היה פרוטקציונר של לופט המנוח; גבייה ורכישת מבוטחים חדשים לא היתה עבודה קלה באותם ימים, כשהיה צריך ללכת בבתים ולגבות את הכמה-פרוטות לחודש, או לשכנע שיגדילו את הפרמיות; הוא היה קפדן מדי… לא החזיק מעמד’.

קריאתה של מפלגת פועלת א“י, באפריל 1948, להתנדבות לצבא ההגנה לישראל, היתה הזדמנות-של-כבוד בשבילו להסתלק מהעבודה השנואה עליו ב’הסנה', על-ידי מעשה התנדבותי שאיש לא יעז להוכיחו עליו. וכך, ב-27 באפריל, באותה השנה, התגייס יחיאל פ. לשרות מלא בצה”ל. הוא היה מראשוני המתגייסים מקרב פקידי ‘הסנה’, עוד לפני שהחליטה החברה ‘לתרום’ אחוז מסויים של מגוייסים מטעמה. פסיה, שלא השלימה עם העובדה שבעלה, בהתגייסותו, עלול לאבד לגמרי מקום-עבודה טוב כל-כך, המפרנס בכבוד את בעליו, החליטה לשריינו עבורו: בהיעדרו, המשיכה לבטח עובדי מוסדות הסתדרותיים ודירות של עובדים (עובדי ‘המרכז החקלאי’ בעיקר), וכן רכוש של מוסדות, בשמו. הצלחתה בתחום זה, כבתחומים מעשיים אחרים, היתה רבה. כשניתנה ליחיאל האופציה לחזור ל’הסנה' לאחר שחרורו מהצבא, סרב להשתמש בה. הוא קיבל את הפיצויים המגיעים לו לאחר ארבע שנות עבודה כמבטח-חיים, בסכום של 100 לא"י, ופסיה המשיכה לעבוד במקומו ובשמו – עד שנות השישים.

 

יז: “מצפון רומאנטי”    🔗

בשנות המלחמה המאוחרות העבירה חבורת ‘מחברות’ את עיקר פעילותה החברתית לקפה ‘קנקן’ שבכיכר צינה דיזנגוף; ומשייסד יחזקאל וינשטיין את בית-הקפה שלו ברחוב דיזנגוף, שניתן לו השם ‘כסית’, חילקה החבורה את זמנה בין שני בתי-הקפה הללו. באותם ימים היה יחיאל פ. מתהדר במכנסי-רכיבה (בריצ’ס) “מפוארים”, לדבריו, בשני גוונים שונים של חאקי ובגרבי צמר עד הברכיים, קיץ וחורף. מכנסיים אלה נתפרו עבורו – על-פי הזמנה – אצל רב-אומן מיוחד, חייט מרחוב נחלת-בנימין, שהתמחה בכגון אלה. הופעה כזאת, בין מטעמי נוחות, כחבר פעיל ב’הגנה' המרבה לעסוק באימונים, בין מטעמי גנדרנות, הבליטה את רגליו הארוכות, החטובות, ואת קומתו התמירה – ונערות שהיו מזדמנות בבתי-הקפה, להתבשם מהניחוח הבוהימי של יושביו הקבועים, התרשמו מיפי-תארו – אצילי, ייצרי, ער, צוחק בכל-פה, צחוק משוחרר מדבק (די היה שאלתרמן יסב אליו את פניו כדי ששניהם יפרצו בשאגת-צחוק), גאה בבריות-גופו. הוא היה נועץ עיניים – במשך שעות! – בבחורות יפות, והן נהנו מגינוני-החן שלו, כשהיה נושק את ידן במחווה של אבירות³⁰⁵. באי ‘קנקן’ מאותם ימים עוד זוכרים כיצד היה פרלמוטר מפקיע לעצמו את כל העתונים והמגאזינים שבבעלות בית-הקפה שנועדו לשרת את הלקוחות, וכדי להבטיחם לעצמו בלבד, היה מתיישב עליהם; או שהיה מפקיע לו שולחן קטן לעצמו, תמיד ליד החלון, ומסב שם שעות על גבי שעות על כוס תה אחת, כשהוא מעשן בשרשרת. (היות וקיבל מפסיה דמי-כיס במשורה, הצטייר אבות בעיני רעיו כמקבל-ואינו-נותן, אם לא כקמצן; שכן, מעולם לא הזמין את מי הם לכוס קפה, גם לא את מי שהזמינו פעמים אחדות. ‘אין לו שום גאוות אי-לקיחה’ – יאמרו). פעם אחת ניסה מישהו להצטרף אל שולחנו – בעידודו של בעל-הבית, כפי הנראה – ויחיאל מחה בעדו. התרגז בעל הקפה וציווה על יחיאל להסתלק מהמקום. נ.א. שהיתה עדה לסצינה המבישה, נזכרת, שיחיאל ‘טס החוצה כמו טיל’, ומאז לא חזר לעולם ל’קנקן‘. גם מ’כסית’ הדיר לבסוף אבות ישורון את רגליו. היה זה בשנות השבעים, לאחר שנעלב מרב-המלצרים, אדם בשם גרשון, שהתמהמה להגיש לו את כוס התה הניצחית שלו, כשהוא מעדיף לשרת תחילה לקוחות סועדים. גם התערבותו, המאוחרת מדי, של חצקל איש-כסית, לא הועילה לפייסו והוא נשאר ברוגז עם ‘כסית’ עד יומו האחרון, אפילו שהבעלים והמלצר הנ"ל הלכו בינתיים לעולמם³⁰⁶.

על רחוב דיזנגוף של שנות הארבעים, ובמיוחד על הקטע האהוב עליו, בין ‘קנקן’ ל’כסית' – מרחק של חמש עד שבע דקות הליכה – מספר אבות ישורון בשיר-פרוזה שנכתב בנובמבר 1980 ואשר דמותו של נ. אלתרמן, הקוצב בעריצות אופיינית את המרחק הרצוי, בזמן הרצוי, בינו לבין זולתו – חותמת אותו. הריהו כלשונו³⁰⁷: "מכורים היינו שנינו לרחוב דיזנגוף כמו לסמים. רחוב נעים עם חנויות מוּכרות ובעליהן קל להכירם. היו ביניהם מי שהיו פועלים בשנות העשרים, ועכשיו הם בבחינת ‘יורדים’. מי מהם, אחר מחלת קדחת השיג קיוסק בעזרת ההסתדרות, ומי הגיע לחנות. לאחד היתה חנות למי סודה ומיני מתיקה, וכששתיתי אצלו כוס סודה, ואמרתי שלום – היה משיב: ‘לכו לבריאות ושלום’. היו ודאי עוד, אך הלכו אל התעלומה, אל התלאובה ואל התבלועה. בטבורו של רחוב דיזנגוף עומד בית גדול, בעל שלושה אגפים. מימין – ‘בנק’. משמאל – ‘פיג’אמות’. וברקע ‘אופנת גבירץ’ ובאמצע גינה גדורה מרובעת עם צמחים מדולדלים מנוונים מלוכלכים אשפה של בית מזדקן, שפעם היתה ילדת שעשועים של בעל הבית, ועכשיו היא שפחה לכל דורש וכל אחד יכול להיכנס. תמיד עובר הנני ביום ובכל הרוחב של הרקע היו חלונות ראווה של מטריות, חולצות, כסיות, ממחטות, מקלות טיול, וכדומה. פעם עברתי בלילה, והדלת היתה פתוחה. כה עמוק בדיזנגוף! כל הפנים היה מלא סחורות, צבעים וסדר. ריח חום לב של בית ומשפחה. – – – נתנסה נס מתוך העומק: מטריות, חולצות, כסיות, ממחטות, מקלות טיול, נעשו גוף אויר שקוף. נראה שם רחוב, ועוברים אנשים, מכוניות, כמו צללים שקופים-נרעדים, אחד המשך של הקודם. אחד הולך אפו ימינה, אחד הולך אפו שמאלה. לא מדברים. מתוך העומק נעשו השמלות, הממחטות, החולצות וכל השאר, גוף אויר. – – –

כל מקום שאני עומד במה הוא. נראה כי היא קורנת ממני ומלווה כבבואה של פנס עם בטריה. לא הרגשתי איך אני בגינה, ואלתרמן על המדרכה, בחמת חיוורים:

– ‘כאן תישאר! לא תעבור אלי את התחום’.

– האם לא מפריע לך היקף כזה של אנשים?'

– ‘אבל אתה אינך יודע מתי אני עם עצמי’."

על הדמיון הרב בין תגובתו של אלתרמן באותו מקרה המתואר בשיר-הפרוזה הנ“ל (יש לשער שהיה אז בגילופין) ובין סגנון התגובה של י. פרלמוטר הפיכח, מלמדת אפיזודה המוזכרת במכתב נאיבי ובעל סגנון מיושן במקצת, שכתב אליו איש-החברה, צבי קרול, בספטמבר 47', (“אדם שכתב שירים”, אומר עליו אבות ישורון, “שירים חסרי-שירה, מליצות ופסוקים חסרי-חן, אך האמין שהוא משורר. הוא היה נתון בין אגודת-הסופרים ובינינו: היה מביא חדשות מסמרות-שער מסופרי ירושלים לסופרי תל-אביב… על בר-יוסף מצפת, למשל, סיפר שהוא כתב סיפור חדש… כשהוא מחקה את הרייש דמויית החיית שבפי בר-יוסף”³⁰⁸). מן המכתב מתברר, שבכעסו, הטיח י. פרלמוטר בחברו זה: “אבקשך, במקום שאני יושב, אל תיגש לשם!”. מגיב על כך קרול”: ‘מה פירוש “במקום שאני יושב”, מה הענין הזה של ה’אניות’, של טיפוח האנכיות כלפי חברים, רעים וידידים. ומה פירוש הכעס הזה, המחייב מיד עם כל פרט של חילוקי דעות, ניתוק קשרים, התרחקות, ביזוי וחרפות? האמנם זאת היא הדרך בינינו? האם כך נהגו גם הדורות אשר קדמו לנו? איה כבוד, איה חיבה, איה מסירות ונאמנות? – מה קרה? מדוע אתה צריך לשנוא אותי! מדוע צריכים אנו להיות צהובים זה לזה? מדוע לא נהיה מופת של רעות וידידות כנה? מי אם לא אנחנו חייבים לטפח יחסים מהוגנים בין איש לאחיו, מה יש כאן? מידת הקרקע המיועדת לכל אחד מאתנו שוה היא ואת מידות השמים, לוקח כל אחד לעצמו כפי דמיונו.'

ואולם עלבונו הצורב של בעל-המכתב על המשפט הקשה שאמר לו יחיאל, (‘אתה מבין כמה זה מזעזע, כמה זה מוחץ, לא עצמתי עין אותו לילה, זלגתי כולי מעצמת התיפחות ועלבון’), נהפך לרגשנות מביכה, בעקבות ‘אגרת’ ששיגר אליו יחיאל למחרת התקרית, בה ביקש את סליחתו על הפגיעה שפגע בו: ‘אתה מבין, אחי יחיאל, אתה משיג את הדבר! ועל כן, אם חזרת בך, אם דכאך הדבר כאשר דכאני אני, הריני בשמחה גדולה ובעליצות נפש מושיט לך את ידי לשלום ומצהיל לקראתך את הפנים השטופים בתוגת הגורל. אני מצפה לראותך וללחוץ את ידך ואחינו נתן (נ. אלתרמן – א.צ.) עמנו ונרים כוס, לאות רעות טובה ואחווה, אחוה, אחוה…’. כלומר: שוב ושוב חוזרים הכול אל דמותו של אלתרמן, אותה שמש גדולה, אשר קרינתה המסנוורת עימעמה כל אור אחר בסביבתה. גם את הכרזתו החוזרת-ונשנית של אבות ישורון: “אני לא הערצתי אותו, אבל אהבתי אותו”, אין לקבל כפשוטה; יותר מדי היה עסוק בו, גם הוא, מכדי לתרץ זאת באהבת-חבר רגילה. תאור אופייני ליחסו אל אלתרמן, שקשה להתעלם מסמליו, מצוי בשיר-פרוזה משנות השמונים המוקדמות, הנזכר לעיל³⁰⁹: “היה זמן אפילו שהחליף את מעילו. הוא לבש את שלי ואני לבשתי את מעילו. וכך התהלכנו ברחוב דיזנגוף. היה שם את זרועו על כתפי, כדרך חברים מן החידר בעיירה. פעם אמר לי, ברגע של התפלצות: – ‘אתה יפה כגרוויוּרה. אתה צריך לאבד את עצמך לדעת’”. על-פי השיר, אלתרמן הוא זה שיזם להחליף את מעילו בזה של ישורון, בדרך של ברית-אחים כמעשה יהונתן בדוד; בכך הוא גם מחל, כביכול, על עליונותו – באופן חולף – עליו. אף כי באותו הזמן עצמו, זמם למעול באמונו. גם תחושתו של ישורון, כי אלתרמן התפלץ למראהו היפה (“אתה יפה גדרוויורה”), וכי, כיוון שלא סבל במחיצתו שום ‘כוכב’ מלבדו, פסק שעליו להתאבד (כלומר: להיכנע לו) – מעידה על יחס של אהבה מורכב ומטריד.

דמות בולטת אחרת בין יושבי ‘קנקן’ ו’כסית' של שנות הארבעים היה המשורר אלכסנדר פן. הופעתו התיאטראלית, הגברית-הרוסית, החיוורון הנסיכי העוטה את פניו השיישיות, זקיפות-קומתו, לבושו – בחולצה רוסית, במגפי-עור ומכנסי-בריצ’ס – הברק שלו, כל אלה הרשימו את יחיאל, אשר נמשך מאז ומעולם ליופי חיצוני ולהופעה אסתטית, של גברים ונשים כאחד. ונטייתו שלו עצמו לגנדרנות, מצאה הד בתדמית שגילם א. פן (“היחידי בכל ארץ ישראל שנעל מגפיים גבוהים בחורף ובקיץ”). אפילו את שיריו (“שירים רוסיים כאלה”) – אהב. וכן את חום-לבו (“היה מוסר את נפשו על חבר”), את ישרנותו וכנותו – למרות המיתוס האישי שיצר לעצמו, אשר אמיתותו הביוגראפית עלולה לעורר ספקות (שהרי, איזה חשיבות יש לעובדות? יחיאל-אבוֹת יהיה האחרון שישים לב אל קטנות מעין אלה…). אפילו את הקומוניזם שלו אהב, את השכנוע-העצמי שלו בלהט אמונתו (“הוא היה משורר-לוחם”, יאמר בראיון לבתו הלית³¹⁰, “ומשורר-לוחם, העיקר אצלו שהוא לוחם, לא שהוא משורר”). תחביבו האהוּב של פן, משחק השח-מט, קרבו אל שלונסקי, שהיה הפרטנר העיקרי שלו, בנוסף על המשורר היידי איזין. “הוא שיחק כמו פילוסוף”, אמר עליו אבות ישורון, “לא כמו גיבור-קרב; הוּא לא היה גיבור-קרב”.

דמותו של פן, בעלת ההילה הרומנטית, כבשה (ושברה) לבן של נשים רבות, ולא פעם גס לבו במעריצותיו. משולחנו הבודד ב’קנקן' וב’כסית' צפה אבות בנשים אלה הנוהות אחרי פן. “לא אהבתי את יחסו לאשה”, אמר בראיון הנ"ל, עשר שנים לאחר מות חברו. “אפילו בשיר הגדול ‘מכתב לאשה’, אחד השירים הגדולים שלו, לא אהבתי את הטון המתנשא שמדבר אליה מגבוה, כמי שבידו גורל האשה”. באחד מביקוריו של אבות בדירתו של פן ברחוב דיזנגוף, (ישורון הירבה לבקר את פן בביתו, ואף כיבד והוקיר את אשתו רחל, אך מעולם לא הצטרף אל שולחנו בבית-הקפה; הוא היה מנענע לו בראשו לשלום, אך מתיישב ליד שולחן לעצמו) – פרץ ויכוח סוער בין השניים, בעניין יחסו של פן לנשים בכלל ולנשים שבחייו בפרט, שבאמצעו יצא אבות בחמת-זעם מחדרו של פן; וכשזה קם ללוותו אל הדלת, הטיח בפניו אבות: “אתה תשב איפה שתשב! אני לא רוצה לדעת ממך! גמרתי! סוף!” – וטרק אחריו את הדלת. בעקבות המריבה הגיע אל פן מכתב הטפה תוקפני של אבות, אך עם זאת, כאוב ומיוסר, שנראה כי מבצבצת ממנו הרגשת האשם של אבות עצמו, המסתיים כך: “לא מענייני מה תעשה במכתב זה. לזורקו, לבולעו ולשורפו: לגבי, היית ותישאר עד יומי האחרון חבר, רע ואח”. ימים אחדים לאחר הישלח המכתב, חזר אבות וביקר בביתו של פן.

החזון הסטירי-לירי של אלכסנדר פן, שכאב וחוצפה-דשמיא משמשים בו בערבוביה – ‘ירושלים הקדשה’, מתאר את העיר הקדושה כנפקנית, ‘קורבה’ ביידיש (‘קרבני! – קרבי עוד חיים לאהב’), סוטה ‘יחסנית מפונקת ומלוטפת’, ‘נואפת אלוהית’ ש’אפילו אלהים זנו על משכבך'. אך בעקיפין הוא מבטא את אכזבתו הקשה והנואשת של בעל הנפש הפוריטאנית, אשר קידש את שם-האשה, המדונה-הבתולית האידיאלית, ‘את זו ששרדה בי אחרת’ כסמל הטוהר, ומצאה – קדשה. כלומר: ייצרית, בשר-ודמית. כך מבטא השיר את מאבקו של המשורר, לאורך כל חייו, נגד התחושה המיסטית העמוקה שלו עצמו – עד כדי בריחתו לקיצוניות הפוכה – חילונית, אנרכיסטית, ואדיקות מפלגתית קשוחה ביותר.

‘ירושלים הקדשה’³¹¹ נכתב ב-1933, ארבע שנים לפני שראה-אור שירו של י. פרלמוטר “בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן”.

הסגנון בשתי השירות, של פן ושל פרלמוטר – שונה, כמובן, לחלוטין; ואולם הפרובלימטיקה הפסיכולוגית הקשורה בקדושה-הקדשה, מצויה בשתיהן. והתקוממותו של אבות ישורון כנגד הצירוף ‘ירושלים הקדשה’ (כששמע את השיר לראשונה מפי מחברו בערב קריאה, ומאוחר יותר, משקרא אותו בכתב-ידו של פן) – מעידה, אולי, על תחושה עמוקה של חילול-הקודש שלו עצמו, אף-על-פי שה“בלדה” שלו – בהסוואה שירית סימבולית, סתומה וקשה-לפיענוח – נסבה על קדושה-קדשה נוצרית.

אומר אבות ישורון: “אף-על-פי שיש יותר אהבה בשירו של בחור רוסי כפן, ‘ירושלים הקדשה’, מאשר בשירי ירושלים-הקדושה של אחרים – הייתי תמים אז, ונעלבתי קשות מן הצירוף הזה. התמרמרתי, נפגעתי עד עמקי נפשי. איך אפשר ‘ירושלים הקדֵשה’?”

הפואמה ‘משה’ של פן, שנכתבה ב-48' – 49‘, ופרקים ממנה התפרסמו ב’עתים’ של שלונסקי ובעתון המפלגה הקומוניסטית ‘קול העם’, עמדה להיכלל במבחר שיריו ‘לאורך הדרך’, אשר ראה-אור ב-56‘. היה זה בעיצומו של הפולמוס החריף שפרץ בעקבות פרסום שיריו ה’פוליטיים’, השנויים-במחלוקת, של אבות ישורון: “פסח על כוכים”, “רוח בארבה” ו“הונא מחטטת”, שנסבו על הטרגדיה של ערביי פלשתין. ההשוואה הכמוסה באותם השירים בין שואת היהודים לשואת הערבים, עוררה גלי התמרמרות וזעם, לא בקרב קוראי-השירה בלבד; עתונאים ומשכילים שנפגעו מן ההשוואה – השיקרית בעיניהם – יצאו בחריפות נגד המשורר ושיריו³¹². פן, שעקב אחרי החרפות והגידופים אשר הומטרו על חברו, ראה בו אח לצרה ולנידוי, והוא ביקש להביע את אחוותו ואת אהדתו כלפיו על-ידי כך שיקדיש לו את הפואמה שלו ‘משה’ (‘אני יודע שאתה לא קומוניסט אבל אתה בעד אחוות עמים’ – אמר לו פן³¹³). ואולם, כאשר ביקש את רשותו של ישורון לכך (הקדָשָׁה-קדֵשָׁה-קדוֹשָׁה!), נתקל בתגובה בלתי-צפויה מצד חברו המשורר, שהסכים לקבל מפן את ההקדשה, בתנאי שימחק משירו ‘ירושלים הקדֵשׁה’ את שמוֹ! (הסיבה העמוקה לסירוב זה, היא, אולי, סירובו של משורר-מנודה להיות מזוהה בעיני הציבור עם משורר-מנודה אחר – מימים ימימה – והתנהגותו המתחסדת-מעט של ישורון כלפי פן, כתוצאה מכך – לא היתה מודעת לו, כמובן. “התרעמתי כשרצה להקדיש לי את השיר; אמרתי שאני לא ראוי,” ניסה לתרץ כעבור שנים רבות, ולבתו הלית אמר: “אני לא יכול לקבל כבוד מחבר שמכנה את ירושלים קדֵשׁה”).

ערב צאת מבחר-שיריו לאור, ב-55' – 56' – הובהל פן ל’הדסה' בעקבות התקף קשה של מחלת הסוכרת שקיננה בו. פן היה מאושפז אז קרוב לשנה ואבות היה אחד הבודדים שקיבלו היתר מן החולה לבקרו בבית-החולים. הוא היה יושב שעות על-יד מיטתו, מלטף את ידו וממלמל: “פן יקירי… פן יקירי…”. פעם, כשלא יכול היה לשאת את סיבלו וביקש משכך-כאבים, מנע זאת ממנו אבות ואמר: “אני עכשיו התרופה שלך! חסוך לעצמך משכך-כאבים!”. באחד מביקוריו בבית-החולים מצא אבות את פן שוכב בפרוזדור (מבחירתו) על השמיכה, כשדפי הגהות סיפרו ‘לאורך הדרך’ מפוזרים עליה. “הוא לחץ לי את היד בעוצמה; מתוך כנות, מתוך רגש טוב” – אמר אבות. רק הציץ בדף-ההגהה של ‘ירושלים הקדֵשה’, נוכח לדעת ששם השיר נשאר כמות שהיה: פן לא השמיטו. אבל גם ההקדשה: ‘לאבות ישורון המשורר’, התנוססה מעל הפואמה שלו ‘משה’. אמר אבות להלית: “עשיתי חשבון בן-רגע, פה שוכב פן שעשה את החזירות הזאת, הבטיח ולא קיים, גם את ההקדשה השאיר וגם את ‘הקדֵשה’ השאיר. ופה פן חולה. הוא ראה שאני מסתכל. הוא עקב אחרי העיניים שלי, איך העיניים שלי הולכות כמו זבוב ונדבקות מ’ירושלים הקדֵשה' אל ההקדשה בשיר”. והנה, במעמד זה, כאשר החולה האנוש שומר בקנאות ובגאווה על צלם-אדם שלו, ראה לעצמו ישורון מוצא-של-כבוד והצדקה להחריש, ולקבל עליו את דין ההקדשה. “מה, אעשה אתו עכשיו חשבון?” חשב בלבו, ואמנם, “דם לא נזל מזה” – הוא מודה ממרחק הימים. ובמחשבה שניה, הוא כותב בשיר³¹⁴: “שָׁתַקְתִּי. אֻלַי מֻתָּר לִמְרֹט נֹצֹת הַקְּדֻשָּׁה, לָחֻשׁ אַהֲבַת הַגֻּף”. לא זו בלבד שאבות מחל לחברו את מעשה הקדשה, אלא שאף הציב אנדרטה לפן בשיר משלו (“שִׂפְתָּח אֶל א. פֶּן שֶׁפּוֹאֵמָה שֶׁלּוֹ מֹשֶׁה”³¹⁵) אשר בו מתנצחת האמת האלוהית המונותיאיסטית, עם אמת היופי האלילי, כשהשתיים מקנאות זו לזו וזו בזו. אומר אבות ישורון (בראיון הנ"ל ב’חדרים'): “אהבתי את פן, האיש העצוב הזה, איש עצוב היה, אהבתי אותו בגלל גופו היפה, היפהפה, גבריותו היפה, קומתו הגבוהה, אהבתי אותו בגלל חיוורון פניו, אהבתי אותו בגלל נאמנותו לחברים, ואהבתו לחברים, הצמא והרעב לחברים, שלא היו רבים, כמעט שלא היו לו, אולי הוא ידע זאת, ואני ידעתי – – – אני נזכר בו באהבה. גם ברחמנות. לא היתה לו הרבה שמחה בחיים. למרות שחשב שהרבה אהב נשים, אבל בודד היה. בתוך היותו מוקף אנשים נשאר פתאום בודד וסיכם לעצמו בחצי קול: ‘סקוּצ’נוֹ מְנְיֶ, סְקוּצ’נוֹ’, עצוב לי, עצוב. – – – הוא אדם ישר היה. יכולת להיות בטוח בו. ישר כמו מוּז’יק”.

בשבעה למות פן הצטרף אבות אל בני-משפחתו לעלייה לקברו³¹⁶ וקרא על הקבר שיר של פן. ואולם לאזכרה, ביום השנה למותו – לא הגיע. כשטילפנה אליו סנילגה, בתו של פן, וביקשה שידבר בערב האזכרה לאביה, התפרץ כנגדה בזעם: “אני לא משתתף בערבי אזכרה! אני לא אוהב לדבר בפומבי!” – וטרק את הטלפון. אך מאוחר יותר טילפן להתנצל, בעיקר בפני אמהּ, רחל, אשתו של פן. זמן רב לאחר-מכן, כשפגש את סנילגה ברחוב, אמר לה: “את חושבת שאני לא יודע שאת כועסת עלי שלא באתי לאזכרה? – פחדתי שאפרוץ בבכי, מפני שאני מאוד מתגעגע לפן”.

“היתה זו תקופה של אנשים תמהוניים”, נזכר אבות ישורון בדמויות הקבע או הארעי ב’קנקן' וב’כסית' של אותם ימים: יוסקוביץ (זאב יוסיפון), למשל, יהודי-פולני מלודז‘, פוזל, “טרובאדור של שירה; מצחיקן כזה, אהוב על כולם, עם הקרשצ’נדו הגדול שלו; וכשדיבר – על כל דבר שבעולם – רעדו אמות הסיפים. אפילו היה אומר דבר-שטות, עם קול האבירים שלו, חשבו שאמר דבר-חוכמה”. עוד מוסיף אבות ישורון, שהיתה בו, ביוסיפון, “אהבת יהודים, אהבת ישראל, אהבת נשים (בגלוי!)”. אך על אהבתו-הערצתו לאלתרמן, אומר ישורון, שכאן היתה לו בעייה, מפני שפחד לאהוב את אלתרמן. ‘הוא יהרוג אותי’ – אמר. יוסיפון היה נוהג להחזיק בתיקו פנקס קטן, שאליו העתיק שירי-משוררים האהובים עליו; בכל הזדמנות היה מוציא את פנקסו וקורא. "אפילו שירים חסרי-טעם, כשיוסקוביץ’ קרא אותם, התמלאו כוח ויופי" – אומר ישורון.

שתי דמויות אחרות מההווי הבוהימי של אותם ימים: זמירי והמשורר היידי איזין (‘האלטער אגו’ של זמירי – לפי תיאורו של י. סערוני³¹⁷; משורר לירי עד כלות הנשמה'). שניהם מאנשי ‘חבר’ה טראסק’ המפורסמת, שניהם ‘שם-דבר’, שניהם התגייסו לבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה, שניהם אנשים עצובים. אומר אבות ישורון: “היתה זו תקופת הגעגועים הגדולים לבית, לאבא-אמא, לשוועסטער, כולם התגעגעו הביתה. האמא נשארה לבדה, לא יודעת איך להיות אמא, בלי ילדים; ככה גם האחים והאחיות. לא ידעו איך להיות אחים-ואחיות. איזין היה כולו עממיות. יהודים-משוררים כמוהו שרצו בעם היהודי בפולין, כשהיה עם יהודי בפולין. איזין, על שירי-עצמו, לא כל-כך נשרף; אבל על היידיש – כן; על אהבת יהודים. ואולם השתייה אכלה אותו; הוא שתה בלי חסך. אך היה בריא כמו שור, ובכל לילה חזר לעמוד על רגליו. איזין ניסה לכתוב גם בעברית; אבל אם יש יידיש – אין עברית! אתה כולך יידיש! זו שפה אימהית כל-כך, אחותית כל-כך, שפת כל האדם בעולם. אבל מה תעשה עם יידיש לבדו, בלי עם?”

ואילו זמירי, על פי ישורון: “ביישן, נינוח, כולו רוך ומשי, הולך תמיד עם צוארון פתוח, היה מלא-וגדוש תרבות עברית פיוטית, אך לא השיג שום דבר בחייו. ניסה לכתוב ולא הצליח; גם כבמאי תיאטרון לא הלך לו… הכשלון קשור בשרוולים שלו…”³¹⁸.

“היתה זו תקופה של התחלות-של-בני-אדם; אנשים נולדו עם הראש בחוץ, אך לא הספיקו להוציא גם את הגוף והרגליים. התחלות מעניינות של חיים… י. סערוני, למשל, מלא תרבות רוסית; בשירה הרוסית מלך; אך איש ריב-ומריבה; הוא ופיכמן – חתול ועכבר!” או: אלתר. לא ייתכן לראות את תל-אביב של אז בלי אלתר. “אדם שהוא סחבה-אנושית; בלי טיפת גאווה-עצמית; טוב-לב בלי סוף, אנושי כל-כך; כשכעסת אתה – התחיל גם הוא לכעוס! אלתר מצטייר בעיני כאותו שליו שבני-ישראל אכלו במדבר. בודד, עזוב; להיות שליו זו עבודה קשה כשהיא-לעצמה; אך להיות שליו ולטפל בלוניה אשתו – ציירת מחוננת, אמנית בעלת נפש-עדינה מאז, (כל הקדושה, כל הכבודה הזאת!) חולת-רוח, שגופה נפול, שבור מלידה, לא מהוקצע, לא מטופל – ובכל, להיות שליו ולטפל בה, בלוניה, זה להיות שליו שבעתיים. כמלאך טיפל בה; כישו הנוצרי. אפילו קצת רקוב, אפילו קצת משובש”. אלתר, (הגיע לארץ כשחקן; אך כאן מכר נקניקיות מול ‘מוגרבי’) ולוניה אשתו, גרו בחדר קטן, בקומה השנייה של הבניין הסמוך ל’כסית' בדיזנגוף. ואבות ישורון, שהוא ‘משוגע’ לנקיון, אך עם מוקסמות חזקה ממי שהוא משוגע-איש-הרוח, נשא באהבה בביקוריו שם את צחנת ערימות האשפה שצברה לוניה בחדרם זה של בני הזוג התמהוני – זאת, כמחווה של ידידות שאינה-תלויה-בדבר. לוניה, בשגעונה, נהגה לאסוף מטבעות בנות שילינג של תקופת המנדט; תיק מלא מטבעות כאלה היה לה, אך היא פחדה פחד-מוות שמא יגנבו לה את כספה. כדי להרגיעה היה אלתר בעלה נושא עמו את התיק הכבד לכל מקום שהלך. ואולם היא, במוחה החשדני, חולה-הרדיפה, בזה לו ולעגה לו ואף אסרה עליו להיכנס לביתם.

בפברואר ובמרץ 1946, נמצאה שכונתם של הפרלמוטרים – בין המושבה הגרמנית לשעבר ‘שרונה’, לבין שדרות-רוטשילד – במרכזן של התנגשויות דמים בין ה’הגנה' לבין הצבא הבריטי, בעקבות ההגבלות החמורות שהטילה ממשלת הלייבור על עליית שארית הפליטה של יהודי אירופה ועל ההתיישבות היהודית בארץ. ב’שרונה' הותקפה המשטרה הבריטית על-ידי יחידות חיל-השדה והפלמ“ח ובקרב שהתחולל שם נפלו ארבעה לוחמים יהודים. חודש לאחר-מכן, בליל-קרב שבו עמדה ה’הגנה' לתת חיפוי להורדת מעפילים בחוף תל-אביב, חצי שעה לפני חצות, נהרגה ברכה פולד – ה’סטן' הדרוך בידה – במרפסת בית בן קומה, ברחוב מרמורק (זה המקביל לברדיצ’בסקי, רחובו של פרלמוטר), אשר שימש עמדה זמנית לפלמ”ח כנגד המשוריינים הבריטיים שנכנסו לעיר. העוצר שנהגה הממשלה הבריטית להטיל על העיר למשך כל שעות הלילה, ולעתים, אף לשעות רבות ביום, היה תופעה רווחת באותם ימים, וכתוצאה מכך נתמעטה הפעילות החברתית בבתי-הקפה. ברחובות תל-אביב שוטטו ה’כלניות' (צנחנים בריטיים בעלי כומתות אדומות) כשנשקם דרוך, ובעצבנותם הרבה – בעקבות שורה של התקפות על חייליהם ע“י אנשי הלח”י – היו פותחים ביריות ללא הבחנה. החיפושים בבתים אחרי חשודים מקרב אנשי הלח“י וה’הגנה'; מסדרי-הזיהוי והמעצרים הרבים; המצב הצבאי שהוכרז עליו בתל-אביב וההגבלות התוכפות-והולכות על התחבורה ועל הדואר; השתוללותם של החיילים הבריטיים בחוצות העיר בעקבות התקפות האצ”ל והלח"י עליהם ברחבי הארץ והמתיחות ששררה בין המחתרות השונות; הכרוזים שהודבקו בחסות החשכה ואשר כיסו את חזיתות הבתים בעיר – כל אלה השרו אוירה של ערב-מלחמה.

נתן אלתרמן תרם את חלקו למאבק נגד הבריטים בפזמוניו העוקצניים שהושמעו מעל הבמות הסאטיריות ‘המטאטא’ ו’לי-לה-לו' וכן באמצעות ה’טור השביעי' הצולפני שלו, שהתפרסם מדי-שבוע בעתון ‘דבר’ והיה לצנינים בעיני ממשלת המנדט. ‘טורים’ שנפסלו על-ידי הצנזורה היו מופצים במחתרת ועוברים מיד-ליד. חודש אחד לפני קום המדינה כונסו בכרך אחד כל שירי ‘הטור השביעי’ – כולל אלה שצונזרו – וראו-אור בהוצאת ‘עם עובד’, שבראשה עמד אז משה שרת. מאורע תרבותי-יישובי ממדרגה ראשונה זה, אשר בין חוגגיו היו אנשי-רוח ומפקדי הצבא-שבדרך, מאלה שנזדמנו לתל-אביב בהפוגה שבין הקרבות – נחוג ב’תיבת נוח', הוא מועדון-החייל שבמרתף מלון ‘דן’. יחיאל פרלמוטר, שהתכונן באותם הימים עצמם לגיוסו – בהתנדבות – לא הוזמן למסיבה. במכתב הברכה שלו לנתן אלתרמן – אשר נכתב ביום המסיבה – לרגל צאת ספרו ולרגל החגיגה לכבודו (מצויות בידינו שלוש טיוטות למכתבו זה בגירסאות שונות, שלושתן ללא תאריך), הוא “מצדיק” באורח תמוה את אי-הזמנתו. את הסיבה האמיתית לכך נוכל רק לנחש: שמא ידע אלתרמן על התנדבותו לצבא וטעה בתאריך התייצבותו; שמא לא הוא היה המזמין, כי אם הוצאת-הספרים, או עתונו ‘דבר’, או כל גורם חצי-ממלכתי אחר. יחיאל פ. שנראה כי נפגע מאי-הזמנתו, גמר-אומר לעבור על מידותיו ולכלוא את עלבונו, אך עם זאת להזכיר לאלתרמן את אי-נוכחותו בדרך-אבירית של ברכה לבבית:

נוסח א':

נתן אלתרמן שלי,

במקרה נודע לי כי הערב תיערך מסיבה לכבוד הופעת ספרך ‘הטור השביעי’. מטרדת הזמן ומטרדת עצמי לא ראיתי בעתון רמז על כך. מבין אני ומצדיק את הטעמים שמפניהם לא קראת לי. שהוא ספר אמן של משורר על עמו בארצו, משורר חמודות וחרדות – ותקוות; משורר שהוא נער עם עמו ומולדתו אהוב עליהם, ועל האדם שר בצבאות (?)

וזה הספר נדר לה

נוסח ב':

נודע לי כי הערב תיערך מסיבה לכבוד הופעת ספרך ‘הטור השביעי’ (מטרדת הזמן ומטרדת נפש לא ראיתי בעתון על הופעתו). ספר זה מהגה העם במולדתו על החמודות והחמורות, על התקוות. והמשורר נער עמו ואהוב עליו בחמודות כבחמורות

נוסח ג':

נתן אלתרמן היקר שלי

נודע לי כי הערב תיערך מסיבה לכבוד ספרך ‘הטור השביעי’ (מטרדת הזמן לא ראיתי בעתון על הופעתו), בספר זה מהגה העם במולדתו בחמודות ובחמורות על תלאותיו. קבל-נא את ברכותי הלבביות ביותר ושמחתי בשמחת כולם –

שלך.

מצוי בידנו פתק קצר של יחיאל אל אלתרמן³¹⁹ (ללא תאריך) שייתכן כי הוא תשובה מתרצית של יחיאל על התנצלותו של אלתרמן בעניין אי-הזמנתו למסיבה:

נתן שלי,

בוא אלי בכל עת שתרצה.

אחבקך בלב טהור.

שלך

יחיאל

 

יח: זהות גנובה    🔗

“אני אינני אדם בעל אומץ רוח. ותמיד דחוק הייתי במצרך אישי זה. בשנת 1948, בימי מלחמת העצמאות, עלתה אצלי הדחקות הזאת לשיאה, – ואף-על-פי-כן, כשהייתי בצבא, לא הוכחתי בשום פנים איזה מעשה שהוא של אומץ לב. אדרבא, ארשת פני חברי בגדוד ענתה בי, שזה כך…”³²⁰

ב-27 באפריל 1948 התגייס יחיאל פרלמוטר לשירות מלא בצבא-הגנה-לישראל. את אימוניו, שנמשכו שבעה ימים, עשה בתל-ליטוינסקי ומשם הועבר למחנה צבאי ב’אחוזה' שבחיפה, וסווג כטוראי בגדוד משמר-נייד, אשר הוטלו עליו משימות של סיור ושמירה בחיפה ובסביבותיה. היה זה בעצם הימים של נצחון פלוגות חי“ש ופלמ”ח על הכוחות הערביים בעיר שעמדו תחת הפיקוד העיראקי, בימי חג הפסח תש“ח, כאשר הוכרזה חיפה עיר עברית. תחושת ההקלה והחופש עם היפטרו מהמשרה הפקידותית בחברת-הביטוח השנואה עליו; שלוות-הנפש שנסך בו המאמץ הגופני של האימונים באוויר הצח; רוממות-רוחו באופוריה הכללית שליוותה את היישוב העברית, מאז נתקבלה ההחלטה באו”ם להקים מדינה יהודית בא“י, שישה חדשים קודם-לכן; זאת, על אף הקרבנות הרבים שנפלו על מזבח המדינה הצעירה כבר בימיה הראשונים, על-אף החששות הכבדים לעתיד – כל אלה משתקפים יפה במכתב ששלח “לפסיה והלית היקרות”, ב-20 במאי 48', שישה ימים לאחר ההכרזה על קום המדינה, שבעקבותיה פלשו צבאות-ערב לא”י. זו לשון הפיסקה האחרונה במכתב:

מאז נתגייסתי עברו עלי רגעים נעלים של שלמות רוחנית. לא ידעתי מעודי הרמוניה כזו כבשעת האימונים הקשים במשך 18 שעות ביממה. ואל מדינת ישראל באתי דרך חיפה… כאן מצאתיה. אי-שם רשומות אצלי שורות אלו: לֹא שֵׁרַתִּי ולא שָׁרְתִי מן לָבָן אַרְצִי שְׁנוֹרַרְתִּי… (בוורסיה המתוקנת, ב“רעם” 77: לֹא שֵׁרַתִּי ולא שַׁרְתִּי – אַךְ רַק אוֹתָךְ בִּלְבַד שְׁנוֹרַרְתִּי – א.צ.) במשך 23 שנים! וזהו סוד השלמות.

עצמאות מלאה ניתנה לעיריית תל-אביב על-ידי הבריטים כבר בדצמבר 47‘, ואולם התערבותם, מיפו, לטובת הכנופיות הערביות, גרמה לכך שמפקדת-המלחמה, ובראשה בן-גוריון, תתמקם בתל-אביב. גם המפקדה הצבאית הבריטית בשרונה פונתה, ואת מקומה תפשו כוחות ה’הגנה’. מרתפי מוסדות ציבוריים שימשו לייצור נשק מאולתר, ו’סליקים' לאיחסונו נבנו בבתים פרטיים. גם נשק שנשלח לארץ מאירופה פורק בחופי תל-אביב. בפסח תש“ח ניתנה ההזדמנות להפעילו, משניטשו הקרבות המרים על-יפו, תחילה כתוצאה מהתקפת האצ”ל שגררה בעקבותיה הערכות מחודשת של הצבא הבריטי שם ולחימתו בגלוי בצד הערבים, ומאוחר יותר, משהושג ההסכם בין ה’הגנה' לבין האצ"ל (ושתי המחתרות חידשו את התקפתן על הכפרים הערביים המקיפים את יפו), אשר בעקבותיה נטשו רוב תושבי יפו הערבית את עירם.

באמצע מאי 48' נכנעה יפו הערבית, ומיד לאחר מכן, ב-ה' באייר תש"ח, הכריז בן-גוריון על ייסוד המדינה היהודית בפני ‘מועצת העם’. ואולם כבר למחרת, עם שחר, הופצצה תל-אביב ממטוסי צבא מצריים והעיר ביכתה את עשרות הרוגיה ופצועיה.

חוויית ההפצצה נחסכה מפסיה פרלמוטר. ביום הכרזת המדינה נטלה עמה את ילדתה הקטנה ונסעה אל אחותה שרה בחולון. שם, בפרוור התל-אביבי, שהדרך אליו נפרצה על-ידי כוחות ה’הגנה' שבועות אחדים קודם-לכן, בבית בן הקומה, לא הוטרדה עוד מכל אזעקה באישון לילה כבתל-אביב, ששם היתה נאלצת לרדת אל המקלט – היא וילדתה – משלוש הקומות של ביתה. דאגתו של יחיאל למשפחתו הקטנה שהשאיר בתל-אביב משתקפת במכתב שכתב מהמחנה הצבאי ב’אחוזה‘, הפותח במלים הבאות: “לא נקרתה לי הזדמנות עד עתה לכתוב, אם-כי הנני מתלבט כעכבר בכלוב, בבקשי לבוא באיזה שהוא קשר אתכם. המאורעות בתל-אביב גורמים לי תוגה רבה, מדי הזכרי בך ובה, בהלית המתוקה שלי.” מכאן ואילך הוא פורש בפני פסיה את תכניתו: לבקש חופשה בת יום מהצבא, ולהעביר אותה ואת הילדה לחיפה, אל אחותה הלה. פסיה לא קיבלה את תכניתו, וחזרה מחולון אל דירתה בתל-אביב. מכתבו הבא – מהצבא – של יחיאל אל אשתו ובתו הוא מה-30 במאי 48’. גם כאן הוא חוזר ומביע את דאגתו לשלומן, הפעם – בעקבות “ההפצצות על צפון ת”א“, ועם כך הוא מבטא “משאלה עמוקה” שלו לראותן בחיפה, אע”פ שאינו מזמינן בפירוש להגיע לשם, מחשש להתרוצצותן בדרכים. כאיש-חייל, שמתפקידו להרגיע את האזרחים, הוא כותב לפסיה, כי “אין ואסור להתרגש”. יחסו לבתו, במכתב זה, כמו בכל מכתביו, הוא של אהבה העולה על גדותיה³²¹: “מה שלום הילדה המתוקה שלי – – – ליל מנוחה, הלית חמודה שלי, הנני אוהב אותך נורא וזוכר את כל ריחות הצואר שלך ומחזיק תמיד את ידך המתוקה בידי, והעכבר הלבן, עם העיניים האדומות ועם הזנב הארוך מדגדג אותה³²². ולהתראות יקירתי בתי”. וסיומת המכתב אל פסיה מעידה על מצב-רוח פטריוטי-רליגיוזי: “אינני רוצה להרבות בדיבורים, אך בראותי את הבחורים מסביבי באורחם ורבעם, את המסירות ויושר פעלם, את ההתמכרות לדבר אחד בלבד: יצר הנצחון³²³, – הנני רואה את עצמי במצודתו ובמחסהו של אלוהים ישראל חי. כה יתן ויעזרנו”. עם כך הוא דורש בשלום גיסו, הלל, איש ‘אגודת ישראל’ בעלה של חנצ’ה אחות-פסיה, ואומר כי “יהודים כמוהו עושים הרבה לחיזוק הרוח”.

בינתיים החריפה ביותר המלחמה על הדרך לירושלים. נצחון ‘מבצע נחשון’, באפריל 48‘, בו הצליחו פלוגות של ה’הגנה’ והפלמ"ח לאבטח את השיירה הראשונה לעיר הבירה – מתוך גילויי גבורה והקרבה נדירים – היה זמני; מיד לאחריו החל המצור על העיר.

קדם לו – טבח עובדי בית-החולים הדסה והאוניברסיטה, רופאים ואנשי-מדע, שבעים ושבעה איש ואשה, בדרכם להר הצופים; קדמו לו קרבות עזים עקובים מדם, שניטשו בין כוחות ה’הגנה' לבין ‘צבא-ההצלה’ הכל-ערבי, עם תגבורת של ‘הלגיון’ הירדני, אשר כבש לבסוף את הרובע היהודי מידי כוחות צה"ל. המצור על ירושלים נמשך חודש ימים, עד להפוגה הראשונה בקרבות, בראשית יוני 48'. המחסור במצרכי מזון בסיסיים ביותר בעת המצור, ובעיקר – המחסור החמור במים (פעולתה של תחנת-השאיבה בלטרון הופסקה על-ידי הלגיון הערבי); החיים שהתנהלו במקלטים במשך כל היממה, ללא אפשרות של יציאה לבתי-השימוש עקב ההפגזות הבלתי-פוסקות, והצחנה העזה, באין מים לשטפם – קירבו את החשש הכבד למגפות.

מיד עם הכרזת ההפוגה הראשונה, משנפתחה זמנית הדרך מירושלים לשפלה, יצאו את ירושלים המשורר יעקב אורלנד ומשפחתו – הוריו, אשתו בת-אל ובתו בת הארבע שמרית – וירדו לתל-אביב. בהגיעם העירה, ניגש אורלנד ל’המרכז החקלאי' להיוועץ בדודו שעבד שם כפקיד ביחד עם פסיה – באשר לאכסניה זמנית בתל-אביב, לו ולמשפחתו. הדוד הזמין אל ביתו את הורי יעקב; ואילו פסיה, שנפגשה במקרה עם אורלנד במסדרון, לא היססה להציע לו ולמשפחתו מקלט זמני בדירתה³²⁴. כך הגיע יעקב אורלנד (‘קונסול תל-אביב בירושלים’ בפי אלתרמן) חמוש באקדחו החגור למתניו, עם אשתו וילדתו, להתגורר בבית הפרלמוטרים חודשיים ימים, עד שקיבל דירה ביפו, מן ‘הרכוש הנטוש’. המשפחה האורחת התאכסנה בחדר הקידמי, הגדול והנוח שבחדרי הבית, שמרפסת צמודה אליו – חדרו של יחיאל. אורלנד מספר שפסיה קיבלה אותם במאור-פנים: ‘אכלנו מפיתם ושתינו מיינם’, כדבריו. וכשהגיע יחיאל לחופשה ומצא את המשפחה האורחת בחדרו, ‘החום שקרן ממנו, הרעות, הקירבה האישית’ – כל אלה הקלו עליהם את השהייה בבית מארחיהם.

באותם ימים, כמו בזמן הפגישות הממושכות בבתי הקפה של החבורה, עמד אורלנד על כמה מתכונותיו של אבות ישורון: ‘יש בו, באבות, חיספוסי-אופי’, אמר. ‘החיספוסים שבהם אדם ניכר. החותם והפתילים. איש מנותק מהמציאות, אבות, אך רואה אותה טוב יותר מאנשים העומדים בשתי רגלים על הקרקע. הוא לא יודע לקרוא לעץ בשמו, אך רואה את העץ יותר טוב מכל בוטניקאי. ראייה פנימית. פסיה ראתה אותו כמות-שהוא. כשהיתה נותנת בידו רשימת מצרכים שיקנה במכולת, אף פעם לא ידעה מה צפוי לה. היה מביא או פחות מדי, או יותר מדי. אף פעם לא בדיוק מה שביקשה. שיהיה עוד סוכר! – אמר – שיהיו עוד ביצים! ולי היה קונה סיגריות מכיסו. אבות חי לו את חייו, תמיד לבד. הוא מטורף על הלית, ממש כמו שאלתרמן היה מטורף על תרצה. אבות הוא אדם בלתי-צפוי: ברגע הכי יפה, פתאום הוא מתפרץ, מעליב, ואחר-כך מתחרט נורא. מה שמאפיין אותו, זה חוסר אמות-מידה. פסקל אומר שתרבות זה אמות-מידה: ובכן, זהו חוסר-התרבות שבו. הוא פועל על-פי איזה אימפולס פנימי’. ואמנם, גם חבריו מתקופות אחרות של חייו מעידים על כך, שאת הבחנותיו הקולעות לגבי מהויות של בני-אדם עלול אבות לשלוף מן המותן בצורה פוגעת ומכאיבה. כך אמר פעם למשורר צעיר, כי הוא אינו משורר; כי התיעול הנפשי שלו הוא לא לשירה. בן-שיחו הודה, אמנם, באמיתות הדברים, אך בלבו נשאר משקע של מרירות על אבות.

במוצאי-שבתות אהב יחיאל להתלוות אל אורלנד בביקוריו אצל הוריו, לשמוע את אמו מברכת ‘גוט פון אברום’ בנר-הבדלה. פעם סיפר לו אורלנד על יוסף שמידט הזמר (‘הזמיר’ קראו לו) היהודי קטן-הקומה עם הקול האדיר, שנשמד במחנה נאצי, ‘עלה בארובות’ – ויחיאל התחיל לבכות. ‘אבות, האחיזות שלו חזקות’, אומר אורלנד. ‘הוא מאמין בדברים קארדינאליים. יש לו פיקסאציות. אך לפעמים הוא מוכן לוותר בקלות על הדברים הכי פיקסאטיביים שלו. כמו בסיפור על הרבי, שבגסיסתו התחננו לפניו תלמידיו, שיאמר להם עוד אמת אחת! אמר הרבי, שהיה כבר מטושטש לגמרי ובקושי הבין מה מדברים אליו: די וועלט איז ווי א פומעראנץ (העולם נמשל לתפוז). הקשו תלמידיו: מה פירוש, רבי? – כשלא נתנו לו מנוח, אמר: איז נישט א פומראנץ! (אז לא תפוז!). כך אבות ישורון. מוכן לוותר! לוחות – ושברי לוחות!’

באמצע יוני 48' נשלח יחיאל לקורס-קשר³²⁵. גאוותו על כך, רוממות-רוחו, האקסטאזה הלאומית-הרליגיוזית שהיה שרוי בה, נטייתו לטכסיות שיש עמה הדר, היחס האידיאליסטי-הרומנטי שלו לצבא, תשוקתו למצוא ביטוי חיצוני הולם לזהותו הישראלית על-ידי החלפת שמו בשם עברי, מין עריצות שבו, שייעשה רצונו בו-ברגע, ‘עריצות’ שעוקצה מוקהה על-ידי ההומור המיוחד שלו – כל אלה מוצאים את ביטויים במכתב מה-3 ביולי מ“אי-שם”, ששלח ל“פסיה והליני היקרות, האם והבת, שאינכן פסות מכאן”. וזה לשון המכתב:

מאז שלחתי – – – את המכתב-על-רגל-אחת לא עמדה לי שהות לכתוב עוד, כי בסמוך לכך נשלחתי לסיפוק ההכרה העצמית שלי, בין כמה עשרות אחרים שנבחרו מכמה גדודים, לקורס קשה ומסובך בהווה, אך רב-אחריות ומועיל עד מאוד לעתיד, ואולי לעתיד הקרוב, בצבאנו. יאיר נא אלהים את מוחי ולבי – אני רוצה, אני חייב להצליח! הננו עסוקים, בהלכה ובמעשה, עד שעה 11 בערב, זה השבוע השלישי, ולולא ‘יום ההשבעה’ לא הייתי מעיז לחלום על כתיבת מכתב. כי בליל התקדש יום ההשבעה התחלתי לחלום עליו… והתחלתי לכתוב… והפסקתיו, את המכתב. דברים רבים מלאו את לבי והסעירוהו. יום ההשבעה! היום בו אעלה לשבועה לעמי ולמולדתי. כלומר, העם העצום הזה, העם שר' עקיבא מלך בו ודויד הגיבור חי וקיים עד עצם היום הזה, העם הגא על דבורה ורות, – והארץ, ארצנו, ארץ אשר גבולותיה בתכלת הרקיע ולופפים את שולי נשמתה של בתי הקטנה – כל אלה פנו אלי, חד יחיאל בן ריקל, להישבע להם אמונים! לא, לא די להם שמעצמי באתי לשרתם. הם דורשים בטחונות!… אלא שמעט מאוד בטחונות היה בטקסט השבועה, שקצר היה, ולא הכיל את המלה האנושית ביותר: אלהים, ובכן, איך להופיע ביום זה. מדים יפים, אין לי. שאלתי את המפקד אם נקבל בגדים חדשים – והוא לא נתן תקווה רבה, אמר: אולי. התחלתי בחיפושים קדחתניים. פתאום שמעתי כי מפקדי הצבא בתל-אביב הופיעו בשמות עבריים נאים ביום ההשבעה – ונתעוררה לי התשוקה הישנה שלי, שהיתה חבויה בי בנבכי הנפש ושלא הגיעה לכלל הגשמה מטעמים של חוסר אומץ-לב להתגבר על רגש של ביישנות. חסר הייתי כנראה, גל גבוה בחיי הפרטיים שישאני לכך. והנה בא הגל. חתמתי על טופס השבועה בשם: אבות הפניני. ובשם זה אקבר. בתנו תקרא מעתה: הלית הפניני. ואני, אם ידרש קרבן חיי; הנני מקוה מעתה; אם בן יולד לה – יקרא: אבות³²⁶. ודי. ואין לחקור יותר. בסופו של דבר מגיע לי זה חלף אשר גידלתי שפם בצבא…

מספר אבות ישורון³²⁷: את שמי החלפתי במלחמת העצמאות, ביום ההשבעה של צה“ל. היה זה יום גדול, דווקא משום שלפי גילי לא הייתי מחוייב גיוס – – – והנה כאן צבא שלנו. היינו בקורס, בימי ההפוגה הראשונה. היינו רעבים למעט מדים ולא היו. נתמלאתי שמחה וחרדה: במה אבוא ליום ההשבעה, ללא מדים, ללא ציון המסמל את היום הגדול? וכך החלטתי שלציון המאורע, אחליף את שמי לשם עברי. על החלפת שמי חשבתי שנים לפני אותו יום, אך תמיד עלו בראשי שמות כמו ‘פניני’ ו’מלכישוע' ושאר שמות תוכיים מצוייצים בזנבות של ירוק וצהוב. עד כי עייפתי מהם ונשארתי בשמי. בלילה זה, שלפני ההשבעה, חזרתי לכל אותם שמות מבריקים ושחוקים ולא נראו לי. לא ישנתי כל הלילה. לפנות בוקר נזכרתי בימי ילדותי, בעירי – – – באמי ובחמשת ילדיה. גורל של אם שילדה ילדים הרבה ורק חלקם ראו אור החיים. ראיתי לנגד עיני את אמי יושבת ליד עריסת ילדה הבוכה ומנענעת אותו להרדימו. מנענעת ומנענעת והילד אינו נרדם. יש ואני חושד בה שלא רצתה שהילדים ירדמו, כדי להרעיף עליהם כינויי חיבה. לבסוף, אמרה עוד כינוי אחד, שלאחריו נרדם הילד. היא אמרה ‘טאטאלך, טאטאלך’ (באידיש: ‘אבות’, ‘אבות’). וכשאמי היתה אומרת ‘אבות’ או ‘זכות אבות’ (זכוס אובס' כלשונה), היא התכוונה לאבותיה ממש, שהיו אדמו”רים. – – – מכאן נטלתי שמי הראשון ‘אבות’, והוא העיקר". ובראיון מאוחר יותר³²⁸ הוא אומר: “רציתי להגופף בארץ הזאת, מלשון גוף, להיות בתוך-בתוך, לא להיות זר. אז חשבתי על שם יפה, עברי”. ואולם, שנים אחדות לאחר-מכן דומה שהמשורר מיטיב לרדת לעומק המשמעות של החלפת שמו, והוא רואה אותה כביטוי של בריחה מהחלק העיירתי שבו, כשבירה. היה זה באמצע שנות השבעים, כאשר בד-בבד עם קבלתוֹ את עצמו, מסיר המשורר את אפודת-המגן שלו – מאז החל את דרכו בשירה – והוא שוזר בתוך העברית שלו, ביתר חרות וביד רחבה, אבני-חפץ מעברו, מן היידיש ומן הפולנית³²⁹.

בהמשך המכתב הנזכר לעיל, מתייחס יחיאל אל מכתבה של פסיה אליו, והוא מודה לה “בחרדת לב על פשטות יפיו”. והסייפא – שורות, באותיות-דפוס, אל הלית הקטנה, ספוגות, כרגיל, חום ואהבה וגעגועים אל בתו-יחידתו כשהוא מבטיח לה “לבוא בקרוב לחופש לנשקך ולהביא לך מלאן כדורים, כפי שהבטחת לחברים שלך”. וכנזכר-בדבר הוא מוסיף: “טוב שיש לי בארנק השן הקטנה שלך”.

לא עברו ימים רבים מאז מכתבו מ-3 ביולי 48', בו הצהיר חגיגית באזני משפחתו על שינוי שמו לאבות הפניני, כעניין סופי ומוגמר – וכבר התחרט על שם זה ובחר – שוב באותה החלטיות עצמה – בשם אחר, אבות בן רות. “רות”, הוא מסביר, “על שום אמי: ריקל”, אך ייתכן שהשפיעה על בחירתו זאת גם מילת-הצופן ‘רות’, שפירושה: השידור נתקבל. והוא רמז-נסתר בשבילו, על שידור ששידרה לו, כביכול, אמו מעולם-האמת.

זה לשון המכתב “בדרך לאי-שם”, מ-13 ביולי 48':

פסיה והליני היקרות, גמרתי את הקורס והנני הולך עתה בדרך ההתחברות עם הפועל השלם למען ארצי האהובה, למען עמי הגדול, עמו של הבעש"ט – הנסיך בתכריכים של גטו פולין: למען אבות-אבותי, אשר שמי, אבות, נקרא עליהם: למען צבאי הנערץ, אשר אני גאה עליו ואשר הוא, אין לו, לצערי, עוד כל יסוד להתגאות עלי. פסיה, הגעתי לדעת, כי בשם, כמו בארץ, אין זוכים במשיכה. שם וארץ כובשים בזכות. וגם ויתרתי על השם הנוצץ “הפניני” ובחרתי בהחלטיות גמורה, ללא כל שינוי נוסף: אבות בן רות, – רות – על שום אמי: ריקל. עתה הונח לי לגמרי.

ובהמשך מכתבו הוא מתייחס לאזעקות ולהפצצות על תל-אביב ולכך שאין לו סיכוי לחופשה קרובה. וכך הוא חותם את מכתבו: “פסיה, את שמי: אבות בן רות לא אחליף ולא אשנה עוד, עדים הסלעים האלה ועדה הדרך הזאת, אשר אני הולך בה עכשיו!”

ואילו המכתב הנפרד לבתו, גדוש אהבה כתמיד, מתובל במליצות, הבאות, כמצוות-הזמן, לחנכה לאהבת עמה ומולדתה, זה לשונו:

הליני היקרה והאהובה שלי, אל תתגעגעי כל כך הרבה, אני לא אוכל לבוא כל כך מהר הביתה. אשתדל לבוא כאשר אגמור את התפקיד המוטל עלי בחייל של עם ישראל. את הלא מבינה. את הלא אוהבת מאוד את ארץ-ישראל ואת היהודים. נכון? אם כן תהיי שמחה שאבא שלך ממלא את רצון העם היהודי ואת רצון ארץ-ישראל האהובה שלנו. הרבה נשיקות לאמא ולך ילדתי החכמה והמתוקה מאת אבא.

במכתבו הבא למשפחתו, מ-22 ביולי 48‘, מ“אי-שם במערה”, מבטא אבות ברמז, ומתוך איפוק רב, את המצוקה שהיה שרוי בה בעת שרותו בצבא, שנבעה מהתעללויותיהם הבלתי-פוסקות של החיילים ה’צברים’ בו. כאן גם יש רמז, לראשונה, ל’הבעיה הערבית' שבשנים הבאות תבוא לידי ביטוי בשיריו, ותגרום להוקעתו ולנידויו מצד רבים מן הקוראים.

הרי המכתב כלשונו:

עם כל המתיחות של החיים כאן, הרי ישנה, בכל זאת, האפשרות לרשום מכתב מתוך התבוננות בכמה דברים. בכפר ערבי נידח ושומם זה – שבוע ומעלה בשרי לא ידע מים, מורה לא עלה על זקני ובשֵׂער ראשי לא נגע מסרק. ובמצב דברים זה, אילו ידעו חברי החיילים על תכנם של מכתבי – תכנם המכונה בפיהם ‘ציונות’ – היו אולי… לא, לא היו אוכלים אותי חי. אך כבר אמר לי אחד כך ואחד אמר לי כך וכך… ואחר אף העיר, בדרך הלצה, שאני ראוי למזכיר לבן-גוריון… אלה אותות אוֹפיניים, משער אני, שיוסף דיבר אל אחיו במין לשון של ‘ציונות’… הנני עושה הכל כדי להסוות את זהותי. אך כאן, במכתב, הנני גלוי. כי אינני יודע לכתוב מכתבים אחרים. מכתבי אהבה לא כתבתי ולא מכתבי ידידות. כי באלה הדברים הנני תמיד בעיצומו של חלום. והילכך – אין מילים. ולהורי היקרים הייתי כותב על געגועי ואהבתי אליהם ואל עם היהודים ואהבתי לארץ הזאת מעומק סוד. תמיד-תמיד רק ‘ציונות’. הם נשאו זאת, הורי היקרים. ועכשיו אינם מקבלים יותר. והנה נמצאה לי כתובת: את והלית התמימה. וכאן, במצב דברים זה, מתוך המערה האפלה הזאת, הנני כותב את מכתבי אליכן. אין אני יודע הרבה מה עוּבָּרה של ארצנו זאת. כמה פעמים רציתי לשאול אותך במכתבי: “מה שלום המדינה”³³⁰. כי כאן אינה מורגשת. כאן רק הארץ בלי תושביה הערבים. ואילו בתל-אביב נודעת המדינה. עתון איני רואה אלא לעתים רחוקות עד מאוד. ואף אין הוא מעניין אותי אלא במעט. או בהרבה – במידה שהמדובר בכרוניקה התל-אביבית, בהפצצות… ובכן, כאמור, אין אני יודע הרבה; תחת זאת קמה וחיה בי הרגשה, כי אני והארץ הזאת הננו מחבר של עתיד – ויהי סופי במלחמה הזאת כאשר יהיה. זה עניין פסוק אצלי. הנני למעלה מעשרים שנה בדרך אל קרבה של הארץ. ועתה, נדמה, הגעתי. וקרבה או קברה – אין זה משנה את היחס אל ענייננו זה. אחד השורש: קרובי משפחה אנו. ומכאן ההשראה המרעידה על הלבוש החדש: אבות בן רות. הנני מרגיש עכשיו ונזכר איך אמי היתה מנערת את קול קולה כלפי אחד התינוקות שלה בעריסה. היא היתה קוראת בשמחה אין סוף: טאטעס, טאטעס…; והמלים: ‘אבות’ ‘זכות אבות’ – – – (כאן נקטע המכתב באמצע. הטיוטות האחדות של מכתב זה המצויות בידינו³³¹, כולן חסרות את הסיומת א.צ.)

גם בתוספת הנפרדת לבתו הלית מקונן אבות על מגבלותיה של העברית (או של כל שפה אחרת?), שלמרות היותה “שפה של געגועים ואהבה”, אין בה מלה אחת שתבטא את שפע האהבה ואת עומק החיבה שלו כלפיה. רק זר פרחים, בשלל צבעים וצורות, מפרחי שדות הארץ, יבטא זאת טוב ממלים.

בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה יָשַׁבְתִּי בְּמִשְׁלָט. כְּשֶׁיּוֹם יוֹם יוֹשְבִים זֶה הֶרְגֵּל לְאַט לְאַט. הַמָּקוֹם הֻשְׁפַּע מֵהַיְשִׁיבָה. הַחֵמָר הֻטְבַּע מֵהַיּוֹשֵׁב בַּמִּכְנָסַיִם³³².

ה’מערה' בכפר הערבי ה’נידח' אותה מזכיר אבות במכתבו מה-22 ביולי, לא היתה אלא ‘משלט’ בכפר ערבי נטוש, בן שלוש-ארבע חושות, ב’חירבת ירה' שבגליל המזרחי, דרומית לאגם החולה (הוא ים סומכי), אליו נשלח עם גדודו (גדוד משמר נייד) באחד מעשרת ימי הלחימה שבין ההפוגות, כחלק מ’מבצע כרמל', שמטרתו היתה לתפוש משלטים משני עברי הירדן, לפני תום ההפוגה. ממשלטו זה היה אבות הקָשָׁר מדבר באלחוט עם ‘דרדרה’, משלט שכן, מזרחית לחולה.

שיר של אבות ישורון, אשר נכתב בנובמבר 61³³³, הוא בבחינת מצבה לזכר אגם החולה שיבשוהו ולזכר ה’חושות' הערביות שנעזבו ב’יַרְדָה' וב’דרדרה' ונהרסו בידי הלוחמים:

לִבִּי בַּמַּעֲרָב וְהַמְּדִינָה בִּמְעוֹנֵנוּ. אֲנִי אָז בְּיַרְדָּה עַל-דְּגַת הַיַּרְדֵּן. הָפַכְנוּ בָּתֶּיהָ (העֻבְדָה היא חַיֵּינוּ). שָׁבוּ עָפָר, לֹא עָלֵינוּ. – – – בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָהּ יַרְדָּה, אֵלֶם עֵדִים הַדָּגָה מִמּוּלָה. וְכָל הַלַּיְלָה קָרָאנוּ אֶת דַּרְדַּרָה, דַּרְדַּרָה. קוֹלֵנוּ אָבַד בְּאַגְמַת הַחוּלָה. – – – כָּל מֵי-מֵירֹם, הַצּילוּהָ מִמָּוֶת! בַּעֲלַת מוּם הַחוּלָה, אֲחוֹתָהּ שֶׁל כִּנֶּרֶת; חוּלָה בַּעֲלַת מוּם, בַּעֲלַת שֵׁם חָם וְיָפֶת, לַמָּוֶת נִגֶּרֶת!

את אגם החולה שיבש³³⁴, מבכה אבות ישורון בעוד אחדים משיריו, אשר נכתבו בהפרש גדול של שנים. אחד מהם, “חולָהלֶה”, נכתב באוגוסט 88', ובו הוא מרמז על החלמאות שבייבוש החולה בשנות החמישים, כאשר בשנות השמונים מתחרטים על כך, ומדברים על החזרת האגם לקדמותו. אם אנשים מעשיים ומיושבים-בדעתם נוהגים כן, הוא טוען, כביכול, בשירו, מה יש לו, למשורר זה, לפחד להפוך-ולהפוך בשירו, ולהתחרט, ושוב לשנות, ולהחזירו בסופו-של-דבר לקדמותו, אחרי שכבר מסרו לדפוס?

זה לשון השיר³³⁵;

רְדֻמֶמֶת מֻפְשֶׁלֶת עַד הבֶּטֶן. הַחוּלֶה, רְאִיתִיהָ בְּחלָתָא. הָייתִי חַיָּל ב-1948, וְשָׁם גָּנְבֻ לִי אֶת הַחֲגֹרָה הַצְּבָאִית. רֹצִים לְהַחֲזִיר אֶת הַחוּלֶה וְאֶת צִפֳּרֵי הָרֶנֶן וְכֵן לְהַחֲזִיר אֶת חֲזִירֵי הַבָּר. עַכְשָׁו מִתְחָרְטִים עַל יִבֻּשׁ הַחוּלֶה, עַל הַיִבֻּש וְעַל צִפֳּרֵי הָרֶנֶן, וּלְהַחֲזִיר רֹצִים אֶת החוּלֶה. אָז לָמָּה אֲנִי צָרִיך לְפַחֵד לְהַגִּישׁ לָכֶם שִׁיר לִדְפֻס?

שיר זה עונה כהד לשיר הקודם לו בקובץ, המדבר על חרטת חרטומי-מצרים (חרטה-חרטומים), כשהתחרו ביניהם על הוקוס-פוקוס של מעשי נסים וכשפים, ובינתיים הביאו שואה על ארצם. שיר מוקדם יותר – ממרץ 73' – המתייחס לאגם החולה, רואה בייבושו התגרות-של-חוצפה בבריאה. גם בשיר זה חוזרת החולה לקדמותה, אך בחלום-השיר בלבד³³⁶:

אוּלַי זו חָלַמְתִּי: שָׁבָה הַחוּלָה. הָיְתָה כְּבוּלָה בַּכָּבוּל. ר' כָּבוּל, מִין אֲדָמָה מְעֹרֶבֶת בְּרַקְבּוּבִית שֶׁל שָׁרְשֵׁי צְמָחִים, שֶמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ הָעֲנִיִּים לְהַסָּקָה. ר' לְעֵיל – כָּבוּל, חָרֵב, יָבֵשׁ, קַרְקַע גָּרוּעַ שֶׁלֹּא יִצְלַח לַעֲבוֹדָה, אֲדָמָה עֲצוּרָה מֵעֲשׂוֹת פְּרִי, מָלֵא הָרִים וּגְבָעוֹת, מָלֵא טִיט וָבֹץ. ר' כָּבוּל. קָשׁוּר. אָסוּר.

 

יט: חייל מס' 20129    🔗

דמותו של אבות, המצטיירת ממכתביו לבנות-ביתו בתל-אביב – על תוכנם וסגנונם – שונה בתכלית השינוי מזו המצטיירת לקוראי-שיריו. עד כדי כך, שנוצר הרושם כאילו בהתנדבותו לצבא, ובתקופת שירותו בו, גילם איזה תפקיד שהושלך עליו מתוך חלומותיהם וציפיותיהם של אחיו, חיים-מאיר ושמואליק, שבהישמדם ציוו עליו את החיים. בתדמית הזאת – הוא ‘היהודי החדש’, בן-הארץ, זקוף הקומה ובעל הרוח האיתנה, גיבור, לוחם-ללא-חת במערכות ישראל, נאמן בכל-לבו לעמו ומוכן למסור את נפשו על גאולת ארצו.

רושם זה מתגבר כשנזכרים במכתביו הביתה, לפולין, שגם בהם הוא מתנאה בדמות של לוחם-רומנטי, כזה שצעירי תנועות הנוער בפולין ראו לנגד עיניהם כשחלמו על ארץ-ישראל. ועם כך, הוא מסתיר מהם את מצוקותיו ואת תחלואיו, כדי שלא לאכזבם. ואולם, האשמה הקשה שהחלה לכרסם בו מאז נודע לו על ממדי ההשמדה, וכי משפחתו כולה נספתה, אך הגבירה בו את הצורך בגילויי חוסן נפשי והקרבה-עצמית – כביכול לא לבגוד בזכר המתים; לא למעול באמונם ולא לסכל את תקוותם. שכן, בניגוד למכתבים הפטריוטיים, חדורי ההתלהבות ורוממות-הרוח, שכתב לאשתו ולבתו, בהם משתמש אבות בסופרלאטיבים מליציים, חד-משמעיים וכוללניים, בדברו על הצבא, הרי חייו בתקופת שירותו הלא-ארוכה היו מרים.

ילידי-הארץ, שעמם שרת, קלטו מיד, בקוציהם הצבריים הדקים, המחודדים והעוקצניים, את חולשותיו של מבוגר חריג, תמהוני ו’גלותי' זה, שבניגוד לעולים החדשים אשר באו זה-מקרוב מן המלחמה ומן השואה, (ואשר כלפיהם חשו רחמים – אף כי ביטלום כלוחמים) – לא עורר בהם איש זה, המדבר בלשון גבוהה ו’סורסית' – אלא צחוק ולעג והם הירשו לעצמם להתעלל בו ללא-רחם. שלא במודע, הם קלטו גם שבהטפותיו ה’ציוניות' להם, הוא ממלא תפקיד לא-לו. אבות מנסה להסביר: “הם לא הבינו אותנו, את אלה שבאו מהגולה. הייתי אדם בשל, זר לבני-הארץ. הם היו נוער פשוט, ‘פרוסט’, לא תמיד סימפאטי, ללא החן של הערבי הפשוט, בן סביבתו ותרבותו. הנוער אצלנו, בגולה, היה ‘נוער ידידי’ אם אפשר לומר כך, כל-כך שמחנו, שמחתי, על ארץ-ישראל, על המדינה, על שנעשה בן-אדם – העם היהודי: אני בשלי הלכתי, מלא אהבה: כל-כך שלם הלכתי, היינו חברים עם העם היהודי, ימים נפלאים היו. פתאום אדם שמח להיות יהודי! אילו אחי, אמי, אבי, היו רואים את זה, את המעמד הזה של הטכסים בצבא העברי, של שירת ההמנונים! אינני יודע איך זה התחיל, ההתעמרות בי, כבר בהתחלת ההתגייסות, ב’גדוד משמר נייד'. אולי הייתי מגולח מדי, אולי יפה מדי, אינני יודע… הרי הייתי נורמאלי!”

בחברה של מלעיגים-ומלעיזים תמיד יימצא האחד העולה על כולם בחוזק מניעיו להתעלל בקורבנו; ביסודיות ובעקשנות ובשיטתיות שבהם הוא ‘מטפל’ בו, גם כשהאחרים מתעייפים, או מתעצלים, או שרחמיהם מתעוררים על הקורבן והם מרפים את אחיזתם, או שהם מושכים כליל את ידיהם ממנו. אחד כזה, מעלה את אבות על הכוונת ורודף אותו ללא-לאות. מספר אבות: “פרק קשה מאוד היה בשבילי הצבא. עינויים נפשיים עברו עלי. צחקו ממני, לעגו לי, עשו ממני הצגות, ירדו לחיי. כל מה שעשיתי היה ללעג בעיניהם. אם אני קורא כעת בעתון על איבודים-לדעת בצבא – אני יודע שהייתי קרוב מאוד לכך, שם. הייתי חזק בנפשי כשהתגייסתי, אך הם ערערו אותי. אינני יודע למה.”

ובכן, אותו אחד ששם לו למטרה למרר את חייו של אבות, יצא לחופשה בחיפה ותוך-כדי כך אסף פרטים מזהים עליו. כך גילה שאבות הוא משורר (עובדה שאבות הסתירה שם הסתר-היטב) ולראייה טרח ומצא והביא עמו לבסיס-היחידה שירים של יחיאל פרלמוטר, אשר ראו אור באחד מכתבי-העת. החבר’ה קפצו על המציאה והשמחה היתה רבה: שירים תמהוניים שכאלה!… הזדמנות-פז לקרוע לגזרים את המשורר ואת שיריו. כאן נשבר אבות ובמר-לבו ביקש חופשה בת שעות אחדות, ונסע לחיפה להתאונן בפני קצין-התלונות על התעללות; מעשה שלא העלה את הפופולאריות שלו בקרב החיילים.

מבסיס יחידתו נשלח אבות לשמירה של כמה לילות רצופים על מצבור-הדלק הגדול שבבטן-האדמה, אי שם בגליל העליון. המקום ההררי היה בודד, ריק, גלוי, ללא מסתור מפני הצלפים הירדניים, וכל נשקו היה הרובה הצ’כי הקל, דק-הקנה ודק-הגזרה, אך היעיל ביותר. באותו זמן התחילו להגיע לגדוד עולים-חדשים, דוברי-יידיש, למלא את שורות הצבא המדולדלות מן הקרבות. היו אלה פליטי מחנות ההשמדה, ניצולי-הכבשנים, עלובים, מוכי-גורל, רבים מהם אדישים לנעשה, משתמטים מאחריות. “הם היו פגומים” – אומר אבות – “לא-איכפתניקים, ואילו אנחנו היינו אש-ושרפה בתפקיד. אבל הבנו אותם, המפקדים התייחסו אליהם בהבנה וברגישות”. כשהגיע הזמן להחליפו במשמרת, סרב העולה-החדש להתייצב לשמירה. ‘איך הוב מויירע!’ – צעק – ‘איך הוב מויירע!’ לא היתה לאבות ברירה, אלא לחזור ולשמור במקומו, עוד לילות אחדים. “היה קשה מאוד. גם אנחנו היינו עייפים. לאט-לאט נדבקנו מהעולים-החדשים ויחסנו לצבא התקלקל”. ההפסקות למנוחה תכפו, וכדי להפגין את זלזולם במשימות השגרתיות שהוטלו עליהם, התחילו החיילים – לאו-דווקא העולים – לגלגל חביות ריקות – סתם ככה, בשביל להרוג את הזמן. אבות ניסה ללמד אותם פרק במוסר-עבודה: “הרי אנחנו עושים כל זאת למען עצמנו!” – אמר – “יבוא זמן ונהיה גאים בצבא… נבנה משפחות ויהיה לנו מה לספר לילדינו… אז מה הלעג הזה? למה אין לנו יחס כבוד לעצמנו?” שמע אותו מישהו מהמיפקדה, והציע לשלוח אותו לקורס-קצינים. “הנאום שלי עשה רושם”, הוא אומר, “הפגנתי כושר-ביטוי, יכולת השפעה, ואלה היו נחוצים למיפקדה כאויר לנשימה”. אך את ההצעה לא קיבל. “אני לא יכול להתקשר לצבא”, גמגם, “אני רוצה לעסוק בספרות…”.

בינתיים, הלחץ הנפשי שהיה נתון בו חודשים אחדים, ללא הפוגה, הקונפליקט בין נאמנותו לצבא וסיבלו הקשה בעת שירותו, הולידו תופעות פסיכוסומאטיות, בצורת אבדן חלקי של הקואורדינציה בגפיים. משנבדק אצל רופאים צבאיים בחיפה, גילו בו סימנים של ניוון שרירים, של ‘טרשת נפוצה’. במכתבו לפסיה מאותם הימים, מוסווית חרדתו לבריאותו במסווה של חשש מפני הדבר הנורא העומד לקרות לו – פן ישוחרר מן הצבא!

זה לשון המכתב (ללא תאריך וללא חתימה):

שאי לי פסיה, על שאיני יכול לעצור בי מלכתוב דברים אלה, כי ענן כבד מתקרב אל חיי. יש חשש כי אידרש לותר על תפארת חיי – על שירותי בצבא ישראל. וכך היה הדבר: לפני ימים מועטים בהיותי בתפקידי במשלט, בלילה, חליתי. למחרת לא גיליתי דבר, ורק משהוחלפתי וחזרתי לבסיס, פניתי לרופא הגדוד. שני רופאים בדקוני והביעו חשד של Diss. Sclerosis. הנני רוצה להאמין כי החשד לא יתאמת. שלחוני למירפאה למשך שישה ימים. היום הבדיקה. אם תתאשר ההבחנה, הרי פירושו של דבר – יציאה מן הצבא. הנני יושב כאן ובולע בקושי את דמעותי. סבור הייתי כי נתכוונתי לשרת את ארצי ביושר לב. אמנם נכנסתי לצבא בהיות מחלה אנושה טבועה בי, מחלתו של תרח: הגיל (אבות היה אז בן 45 – א.צ.) אך שמחתי עד מאוד לתפקיד שניתן לי. קשר גדודי. מקצוע קשה אך עצום אחריות בצבא. ועתה, אם בגורלי למות – הריני רוצה למות במדי צבא ישראל. רק הם, המדים האלה, יבואו במקום טליתו של אבא. וכן יהי! ובכל מחיר!

פסיה, מודאגת ביותר למקרא מכתבו, פנתה, בצר לה, אל נתן אלתרמן – אותו חיבבה ביותר – בבקשת עצה ועזרה. ואלתרמן, שהכיר יפה את תכונותיו של ‘החייל האמיץ’ הפניני, או שמא בן-רות, פסק חד-משמעית – שהצבא אינו בשבילו, בוודאי לא בגילו, והחל, על דעתו ועל דעתה של פסיה, בהשתדלות לשחררו מן השירות.

מצוי בידינו מכתבם המשותף של אלתרמן ושלונסקי אל יחיאל פרלמוטר,³³⁷ בו הם מבקשים ממנו כי ישתדל לקבּל חופשה למשך 48 שעות, לפני השבּת או מיד לאחריה, כדי להשתתף עמם בשיחה ‘בענין שאנו עומדים בו’. ובהדגשה נאמר: ‘הננו בטוחים כי לא תסרב ותוכל למלא את הדבר – – – מפקדך הממונה עליך יענה לבקשתנו’.

וחתומים: (‘ידידיך’) נתן אלתרמן וא. שלונסקי.

(יש לשער שמכתב זה נכתב כאמתלה לנסיון השתדלות לשחרורו של יחיאל משרותו הצבאי. בטחונו של אלתרמן בכך שהמפקד ייענה לבקשתו, מעיד על משטר ה’פרוטקציה' ששרר באותם ימים, שהתבסס על קשרים אישיים).

ממכתבו הבא של אבות, מ-16 באוגוסט 48', ל“פסיה והליני היקרות”, אשר נשלח מחיפה מיד עם קבלו את התוצאות המרגיעות של הבדיקות – ניכרת הקלה רבה, אפילו כתב-ידו מעיד על כך: לעומת האותיות החיוורות, השבורות והמטושטשות של מכתבו הקודם, העדר התאריך בו, מחמת פיזור-נפש, הפנייה אל בתו הקטנה בשמה ‘הלית’ ולא בשם החיבה שלה ‘הליני’, וכיוצא-באלו סימנים של מצוקה וחרדה – הרי כתב-ידו במכתבו זה ברור, בוטח, צבע אותיותיו נהיר, והשמחה ניכרת מניסוחו:

‘שום ממצא אורגני לא נמצא’ – כתב הרופא, בהוסיפו שתי בודדות מלים (ראוי לשים-לב לתחביר היידי כאן, כשתואר-השם קודם לשם, שאבות ישורון מרבה להשתמש בו בשיריו משנות הששים המאוחרות ואילך – א.צ.) בשפת רומי הנשכחת. – ‘עליו לחזור ליחידתו’. והנני חוזר עכשיו, ומחזיר אהבת חסדכן אלי, ואור-יקרת של רעי נתן אני מחזיר. שלו הוא.

ועל החתום “אבות הפניני”.

ב-31 באוקטובר 1948, קיבל אבות אישור רשמי על שינוי שמו לאבות הפניני. האישור (הונפק ב-15 לאוק' 48') ניתן לו במסמך מטעם ‘מדינת ישראל הממשלה הזמנית, משרד העליה, הקריה’.

מיד עם קבלת האישור, מדווח על כך אבות לאלתרמן. זאת, אגב תשובה למכתבו של אלתרמן אליו, שאינו מצוי בידינו. מתשובתו זו ניתן להבין שאלתרמן שידל אותו להשתחרר מהצבא (בעקבות דיווחיה של פסיה על מחלתו ועל מצוקתו) ולחיזוק טיעוניו צירף גם שורות אחדות של שלונסקי, והציע לו לסייע בידו לזרז את התהליך הודות לקשריו עם המיפקדה. ואולם נראה שבקשת-השחרור הוּגשה לפני-כן – ונתקבלה (כתוצאה מכך הועבר אבות לבסיסו בחיפה); והעיכוב בשחרורו המלא נגרם מסיבות מינהליות בלבד. להלן מכתבו של אבות:

חיפה, י“ז חשון תש”ט.

שלום לך אלתרמן,

בשבתי כאן למכתבך – ולמולי אשה זעירת משקפים, מביטה בי. תשוקתי לדעת איך אני. ולאחר מכן – חדלתי. בא קצין ליד שולחן, כתפיו ענודות. כתפיו ענודות ופניו חדלי שינה. שולח ידו לפני חולצתו, ידו השניה למרפק – כמדחף – ומגרד… אשה אחרת מסתכלת בו – והוא לא יירא – העליתי זאת מבלי לדעת מדוע. הועבר אלי מכתבך, הניבט אלי באלף ועין אחת. ועוד ראית להביא על החתום את אישי א.שלונסקי. לא הייתי עושה מכתבך קרדום ‘לסייע’, איש לא ידע על קשרי מסוג זה. ובינתיים – תל-אביב. הדברים לא הובנו. אין לשאת עוד את תנאי ‘קנקן’ ו’כסית' בימינו. לא לי לייעץ בנוגע לחייל מס' 20129 (מספרו הצבאי של אבות – א.צ.). ישנם מוסדות, השבח להם, שתפקידם בכך. במכתב הפרידה למפקד כתבתי בתודה על הגדוד: “שקיבלני לשירות, שנתן בידי מקצוע אחראי, ששלחתני למשלטים”. ותו לא. – והגעתי עם מטחוי הקשת, שעה לפני השער הורדתי מהסוס.

עבות עץ הבדידות. אולם אני פה ממקום שהעריקוני, מקוה שלא ימצאוני בנקל. שיחו לי: היית עם אדמת הגליל, האדמה אשר לנה בחוץ, הנשענת על שוק אחת בערוב יום גליל-של-פרק… שיחו לי: היא חשבה צעדיך אדמת הגליל. ועתה אני בגרוטאות. מעליש! עוד יש: אדמתי המשוחררת, המתוקה לי בחיי – קל-וחומר במותי; עוד יש: ביתי האהוב, עוד יש: אומץ ידידי, אספרם כנער… וראה: לבקשתי הראשונה מישראל – היענות ראשונה מישראל: שם עברי למשפחתנו (‘רחוק מפנינים מכרה’…) לקח העם, ואני בגדודי, תואר והדר – נטלתי אף אני. שלל

והנני בהן לב

שלך

אבות פניני

(אבות משמיט כאן את ה"א הידיעה משמו החדש, לשמר את התיבה הראשונה של ‘פרלמוטר’ – א.צ.) בסוף מכתבו זה באה ההערה הבאה:

ועוד אחת: הרשני לקרוא לך ‘אחי לנשק’. ואין עיני צרה בך, חס ושלום, שהיית בקרב האש בנגב. אדרבא, כי ברוך השם, לגוי גדול ישימנו!

הנ"ל

ובכן, ההערה הנ"ל מתייחסת לסיפוחו – לשבועות אחדים – של אלתרמן בן השלושים ושמונה, לגדוד המרגמות של חטיבה 8 שבפיקודו של ידידו, יצחק שדה, בתפקיד רגם. נראה שסופרי החבורה דאגו ביותר איש לשלום רעהו, שכן, במקרה של אלתרמן, התערב י. זמורה התערבות פעילה לשחרורו, לאו-דווקא בגלל מצב בריאותו הרעוע, עקב שתיה מופרזת. בראיון אצל בן-גוריון, אמר לו זמורה: ‘אלתרמן יש רק אחד!…’ וב.ג. הבין את הרמז ופעל לשחרורו המיידי, בלי שאלתרמן יחשוד במזימה שנרקמה מאחורי גבו.

בערוב ימיו, הסתייג אבות ישורון מהחלפת שמו (כתוצאה מהרגשת האשמה שלו כלפי הוריו, בעיקר) והוא נתן לכך ביטוי גם בשיריו.

בימיו האחרונים אמר: “שם – דבר פשוט, לבבי, שאדם קיבל מהוריו. שטות לשחק את המשחק הציוני הזה של החלפת שם. לעקם את הפרצוף האנושי של האדם, זאת לא לימדה אותי הציונות. אני מתחרט על האקט הגס הזה שעשיתי על-ידי החלפת שמי, אך לא אחליף בחזרה”. ואולם בשלהי 48', לא עקרון החלפת השם גרם לו להתלבטות, כי אם: באיזה מן השמות – הפניני, בן-רות, פניני – יבחר. שכן, אף לא אחד מביניהם השביע את רצונו.

בראשית דצמבר 1948 חזר אבות ליחידתו וב-12 בו קיבל את המכתב הבא מפסיה:

אם אינך חולה אזי עלי להגיד לך שהתנהגות פרועה כדוגמת התנהגותך אתנו, עוד לא ראיתי. זה למעלה מחמשה שבועות לא ביקרת בבית ונוסף לזאת כמעט לא כתבת במשך הזמן. הלית מלמדת עליך סניגוריה, בטענה שאבא חולה על כן איננו יכול לבוא ואפילו לכתוב. אך אני מקווה שאתה בריא ושלם, רק סתם לא ‘מתחשק’ לך לכתוב. הלית היתה חולה בגריפה ואני נדבקתי ממנה ושכבתי שבועיים ימים. הלית טיפלה בי נפלא. היום חזרתי לעבודה אך אני עדיין מרגישה לא טוב. אשמח מאוד לשמוע שאתה בריא ושבקרוב תבוא הביתה.

נשיקות חמות פסיה

שבוע לאחר-מכן שיגרה לו פסיה מכתב שני:

יקירי, מה קרה אתך? הרי אני והלית כבר יוצאות מכלינו, איך אפשר לא לכתוב במשך ששה שבועות אף מכתב אחד, וכן לא לבוא לחופשה במשך זמן ממושך כזה. היום דברתי עם א.ר. והוא אמר לי שאתה לעתים קרובות מרגיש לא טוב, אבל הרי זאת היא בודאי לא הסיבה לחוסר רצון לכתוב אלינו. נראה לי שהגיע הזמן שתפשוט את המדים ותחזור לחיים אזרחיים, מילאת את חובתך כלפי הארץ על הצד הטוב ביותר וכעת עליך למלא את החובות כלפיך וכלפי הבית. אני מקווה שלשבת זו לבטח תבוא.

נשיקות חמות משתינו פסיה

שתיקותיו הממושכות של אבות ישורון בקשרי-מכתביו עם בני משפחתו, עם אשתו ובתו בעת הזאת, כמו עם הוריו ואחיו בפולין בעבר, מעידות תמיד על מצב של דכדוך ושפיפות, ונובעות מאי-שביעות רצונו מעצמו. לאחר השמחה הרגעית שידע כאשר נבדו חשדותיו בדבר מחלה ממארת המקננת בו, כביכול – חזר ליחידתו במצב נחות עוד יותר, של אדם הנוהג כהיסטרי וסובל ממחלות מדומות, ויחסם הרע של החיילים אליו גבר.

בסופה של אותה שנה, לאחר שיחה עם מפקדו, קיבל אבות כרטיס שחרור כחול – והיה פטור מן השירות הצבאי. בהגיעו לתחנה המרכזית בתל-אביב, פגש שם את המשורר הצעיר, הפלמ"חניק, חיים גורי, וסיפר לו כי החליף את שמו. “הוא הגה כל-כך יפה את השם הפניני, בהדגשת הפה הסגולית, שהרגשתי הנחה”, אומר אבות ישורון. “ובכל זאת, זה מצחיק היה, השם הנוצץ הזה”. הוא נכנס הביתה במפתיע, ובתו הקטנה הלית, שנפשה יצאה אל אביה, אחזה אותה התרגשות כזאת בראותה אותו, שנשכבה על הרצפה והחלה לנגב – בשמלתה – מתוך ריכוז רב, את נעליו הצבאיות, המאובקות. וכשקיבל את ‘אות הקוממיות’ – ככל חייל ואזרח אשר לקחו חלק במלחמת השחרור – לא היה קץ לגאוותה על אביה. מספר אבות ישורון בשיר-פרוזה שנכתב באמצע שנות החמישים³³⁸. “כאשר נתכבדתי והואילו להעניק לי, כליתר, את כבוד הסמל ‘אות הקוממיות’ – לא היה גבול לבטחוני, כי אמנם זה מגיע לי. וכאשר בתי בת השבע, אשר רוח חזון צררה בין אצבעותיה למתחן עד מאוד, במאמץ הראוי לברכה עד היום הזה, להגיע עם כבוד הסמל היקר אל אדן המסגרת המרובעת של תצלום הורי, העשויה עץ מעניין, התלויה על הקיר, – והציבתו, באומר בשתיקה, בזוית משמאל ליד מקום אמי – אני, גם כן באומר בשתיקה, שמחתי על כך; שכן לא הייתי יכול, מטעמים של צניעות, לענוד את כבוד הסמל יום יום על חזה מעילי; ואילו כאן יהיה חשוף וגלוי לעיני כל באי הבית”.

על מסע משותף שערך עם אלתרמן בחורף 48', ועל טבעו הנדיב והעריץ כאחד של זה ביחסו אל ידידיו, מספר ישורון בשיר-פרוזה, אשר נכתב למעלה משלושים שנה מאוחר יותר (בנובמבר 1980):

“בדומה היה ב-1948, בהיותנו בגיס השריון עם יצחק שדה, בנגב. בלילה של קור טל, כיסה אותי (אלתרמן – א.צ.) בכל השמיכות שהיו לו; בהתכוננו לעבור את הלילה בטנדר פתוח. בדאגה של אח גדול; במלמול בלתי פוסק של מלים נדיבות; ריפד אותי בחום. פתאום קם עלי מתוך קשיות זעזוע עצום: – ‘אתה כותב יומן?’ עד שהבטחתי לו שאינני כותב. ונרגע.”³³⁹

הקטע המובא לעיל מוסב לענין מסע היכרות עם מרחבי הנגב (לאחר שחרורו הסופי מן הכיבוש המצרי, בנובמבר 48', במבצע ‘יואב’ שבפיקודו של יצחק שדה) – שערך אלתרמן בהדרכת ידידו-מפקדו, ואבות הוזמן להתלוות אליהם. (אלתרמן אהב לצרף אליו ‘מלווים’ לכל מסעותיו). שני המשוררים הצטיידו בילקוטי-גב ובשקי-שינה ושעטו על פני הנגב בטנדר פתוח של גייס השריון – כמסופר בשיר.

מספר הצייר אריה נבון, משמו של אלתרמן, את הסיפור שזכה ברבות הימים לפרסום גדול:

בדרך, בטנדר, היה אבות מתפרץ בצחוק היסטרי בכל כמה דקות. כך, לאורך קילומטרים רבים. אך מששאלו אלתרמן לפשר צחוקו, התחמק מתשובה. לבסוף, משהגיעו ליעדם, התרצה אבות והסביר: שיירת גמלים עברה במדבר, עמוסת זרדים. לכל גמל – ערימת זרדים על דבשתו. הזרדים – אמר אבות – היכו באחוריים של הגמלים בקצב של 'שק-בתחת, ‘שק-בתחת’…

שם, במרחבי הנגב, מצא אבות קרן-איל, המסמלת לגביו תזכורת לחטאו כלפי אביו – ועל חטא זה יכפר רק לכשיהיה קרבן של עקידה³⁴⁰: אַבָּא מוֹרְאִי, שְׁלַח יָדְךָ לְצַוָּארִי… תְּמוֹל מָצַּאתִי קֶרֶן אַיִל, הַרְחֵק בַּנֶּגֶב מִדְבָּרוֹ. שִׁפְטוּ אַתֶּם בִּירוּשָׁלַיִם, אִם לֹא הָיִיתִי צַוָּארוֹ… וכן תזכורת לגבי יעודו; להיותו שופר – בשירתו – לאשמה הקולקטיבית שלנו כלפי הערבים שנעקרו מבתיהם במלחמת השחרור: תְּמוֹל מָצָאתִי קֶרֶן אַיִל, אוּלַי הַקֶּרֶן עֲבוּרִי. שִׁפְטוּ אַתֶּם בִּירוּשָׁלַיִם, אִם לֹא מָצָאתִי שׁוֹפָרִי. (עד היום מונחת קרן-האיל על שולחן הכתיבה של המשורר ומשמשת משקולת לניירותיו).

יצחק שדה, שישורון ראה בו מופת של מפקד המגלם באישיותו אומץ וכוח עם ערכים רוחניים, נהג לצרף אנשים מהעילית התרבותית לסיוריו בגזרות השונות בהן ניטשה המלחמה. כך, אחרי שוך הקרבות עם העיראקים בגזרה המזרחית, הצטרף אבות לסיור בכפר הערבי ‘קאקון’, בחברתם של יצחק שדה ועודד מסר. (ברשימות שנלקטו לכתיבת ביוגרפיה של יצחק שדה³⁴¹ נאמר בהקשר לסיור זה, ששדה ‘הצליח לדובב את אבות ישורון’; ללמדך שאבות נחשב אז כבד-ביטוי).

 

כ: יושב בטבע שלו    🔗

לְבֻשִׁים שֶׁהֻבְאוּ לִי בְּמַתָנָה, אָפְנָה שֶׁבָהּ אֲנִי עֲדֻי, אֲרֻחֹתַי חִנָּם מִטַעַם אִשְׁתִּי, בִּטֻּחַ לְאֻמִּי מִדֵּי חֹדש בְּחָדשו נָתֻן, עֹמְדִים, בִּשְׁוַי יָשִׁיר עִם לְבֻשָׁיו שֶׁל פֹּשֶׁט יָד, שֶׁבִּנְדָבָה וּבִדְמָמָה עֹמֵד בָּרְחֹב.

“שער” 138

אחרי שחרורו מהצבא לא חזר עוד אבות למשרתו הקודמת ב’הסנה', או לכל משרה אחרת. מכאן ואילך היתה פסיה המפרנסת היחידה של משפחתה – עד יציאתה לגימלאות ב-1969 (על-פי החוק יכולה היתה לצאת לגימלאות ב-67‘, אך ביקשוה ב’המרכז החקלאי’ להישאר עוד שנתיים, והיא נאותה לכך).

נראה שאבות השלים עם עובדת ‘נכותו’, קרי: אי-יכולתו להשתלב בעבודה שיש בה משום קבלת מרות עניינית ומנהלית (לעבוד במשרד זה לנבול – לדידו) ובהיותו חסר כישורים טכניים או אירגוניים מינימאליים, לא הלמה אותו גם עבודה עצמאית מכל סוג שהוא (“משורר הוא קודם-כל אדם מפונק” – אומר אבות).

שירתו, שהיתה מקור כוחו ומשענתו, נראתה מוזרה ובלתי מובנת בעיני פרנסי התרבות ושחרי-השירה של אותם ימים; ובהיעדר ממנה הקסם הריתמי והשפע הדימויי המסחרר בדומה לזה שבשירת אלתרמן, למשל, נחשב אבות למשורר אקסצנטרי ושולי.

באין לו ‘נכסים’ שיש להם מחיר בשוק הספרותי, שיעניקו לו תחושת-כוח, והכּרת-ערך בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו; ומאחר שיצא ממעגל העבודה המפרנסת, או מכל מסגרת של עבודה שיטתית ומחייבת אחרת – החל אבות להתנאות ביפי-תוארו ולהתמסר לטיפוח-גופו התמסרות של ממש.

היה ישן עד חצות היום. עם קומו ממיטתו, היה מתקלח במים קרים, קיץ וחורף (מנהג שהחזיק בו עד ערוב-ימיו); אחר-כך החלה פרשת התגלחת. אותו זמן גידל פיאות-לחיים אלכסוניות, ארוכות, ‘שפיציות’, מין תספורת יוצאת-דופן ביותר, שהסבה אליו תשומת-לב לגלגנית, לא רק בשל מוזרותה אלא מפני שהושקע בה מאמץ של טיפוח אשר דרש שעות רבות של התעסקות; שעה ארוכּה בכל יום, של גילוח עמוק סביב הפיאות – להבליטן (הצייר יוסל ברגנר מספר שאבות סימן בעפרון את הקצה המחודד של פאת-לחייו; האין גילוחו המגדד מעיד על התפקרות-להכעיס כנגד איזה נדר של נזירות שנדר בנעוריו המוקדמים?³⁴²). רק ‘בטלנים’ כמוהו – אמרו – מוצאים לעצמם פנאי להתמסר לכגון אלה. את עבודת התגלחת, בתער דק, זו היומיומית, המתמשכת, השיטתית, הכפייתית, הגובלת בפולחן, מתאר המשורר עצמו בשיר מאמצע שנות השבעים³⁴³:

בְּיָדִי אֲנִי מַחֲזִיק יוֹם יוֹם אֶת הַפְּלָדָה סַכִּין גִּלּוּחַ בְּיָדַיִם, מִן הַכְּתֵפַיִם עַד צִפָּרְנַיִם. שׁוֹטֵף אוֹתַָהּ מְנַגֵּב אוֹתָהּ מְצַחְצֵחַ אוֹתָהּ מְיַבֵּשׁ אוֹתָהּ מְצַחְצֵחַ אוֹתָהּ. וְהַיּוֹם זֶה עָבַר. הַיּוֹם זֶה עָבַר. בַּל תִּפָּצַעְנָה אֶצְבְּעוֹתַי, בִּצְלִיל קַל אָשִׂים אוֹתָהּ לַקֻּפְסָה. הַיּוֹם כִּי עָבַר.

אחרי ההתגלחות היה מתפדר.

כשהיתה הלית, בתו, חוזרת הביתה אחרי ארוחת-הצהריים, תחילה מהמעון, ואחר-כך מבית-החינוך לילדי העובדים – היתה מוצאת את אביה בפיג’מה או בתחתונים, מתגלח מול הראי שבאמבטיה. (פסיה – פקידה גבוהה ב’מרכז החקלאי' ופעילה במפלגה, נעדרה מן הבית ימים שלמים. ‘מתי אמא נמצאת בבית אף אחד לא יודע. היא מסוגלת לחזור גם בשתיים בלילה’ – אומרת הלית). ומספרת הבת: ‘כל גילוח שלו בבית היה משחק ארוך ומתמשך: הוא היה רודף אחרי עם המברשת המסובנת ואני הייתי בורחת, עד שבסוף הצליח להתגנב ולמרוח לי את הקצף על הפנים בלי שאני ארגיש. הוא היה מוכן להשתעשע כך כל היום. מין אבא אינפאנטיל כזה!’. אחרי התגלחת, היה נכנס למטבח ומכין לעצמו ארוחת-בוקר, שהיתה מורכבת מסלט ענקי, סלט שהכנתו היא פולחן לעצמו: ירקות טריים קצוצים דק-דק, ‘עם המון פינוק עצמי’. ועוד מספרת בתו: ‘תמיד היה משאיר לי ‘שיכחה’ מהסלט שלו. כמו ‘לקט-שיכחה-ופאה’. ואז היינו רובצים במטבח במין שיחות כאלה, לפעמים עד ארבע-חמש אחרי הצהריים. נורא אהבתי את זה! בטח! אז יכולתי גם לבלף אותו בכיף, על דברים שכאילו קרו בבית-הספר, אך למעשה לא היו ולא נבראו. הוא היה קהל נהדר. מאמין ואוהד. מסוג ההורים, שכשאת עושה להם קרקס, מספרת כל-מיני מעיישס ומרגישה כמו הג’אנגלר הראשי – אז הקהל שלך מכור. ומזה זה הלך לשיחות מעניינות: יש אלוהים, אין אלוהים; מיד הלך לענייני אלוהים. המון תשומת-לב קיבלתי ממנו’.

אבל אפילו בעיני הילדה האוהבת, לא הכל נראה כשורה עם אביה: הוא היה שונה מאבות אחרים של ילדי בית-החינוך, שרובם היו פקידי הסתדרות, והילדה היתה מוטרדת מכך. ‘זה היה נורא להביא חברה הביתה, בארץ-ישראל של שנות החמישים, ולמצוא אבא בפיג’מה או בתחתונים. התביישתי נורא’. לחברותיה סיפרה שאביה פקיד, ושבמקרה הוא חולה. וכמובן, היתה נמנעת מלהביאן הביתה ישר מבית-הספר.

באותם ימים, לא זו בלבד שאבות לא עבד לפרנסת המשפחה, כמעט גם לא כתב שירים. (מ-“על חכמות דרכים” ועד ספרו הבא “רעם”, עברו שמונה-עשרה שנים!).

משלושת החדרים בבית, אחד היה מושכר לדיירת, ידידת-המשפחה, גוסטה; החדר האחורי שימש את פסיה ואת הלית; ואילו לרשותו של אבות עמד החדר הקידמי, עם המרפסת, ‘החדר הכי טוב בבית’. (הוא ‘לא יכול’ בחדר האחורי… מחניק לו שם… – טען. ‘תמיד זה ככה במשפחה’, אומרת הלית, ‘אחד ‘לא יכול’, אז השני תמיד יכול יותר…’). בחדרו זה ישן, ובחדרו זה ישב שעות על שעות על הכורסה, סתם כך, ועישן בשרשרת סיגריות ‘אל-על’, או שהיה שומע רדיו – תכנית רודפת תכנית – מכל הבא לאוזן. לעתים נדירות היה עובד על שורות של שיר שרשם יום קודם לכן בבית-הקפה על קרטון של קופסת הסיגריות.

‘הישיבה הזאת בכורסה – שעות! – היא אחת הפוזות שאני הכי זוכרת את אבא שלי מהילדות’, מספרת הלית. בהיותה כבת שתים-עשרה, נהג אביה לקרוא לפניה טיוטות של שיר ולשאלה אם נשמע טוב לאוזניה. הילדה קלטה מחווה זאת שלו כחוסר-בטחון, והסיקה ממנה שאביה משורר גרוע, אם הוא זקוק לחוות-דעתו של ילד! כך עמדה תקופת ההתבגרות שלה בסימן של קונפליקט: מצד אחד אהבה את אביה אהבת-נפש; ומצד שני, בזה לו בלבה. בכלל היתה אז דעתה על המשוררים שלילית ביותר. מי שנראה לה שווה קצת יותר, אלו המבקרים. הם, לפחות, אינם מתייעצים עם ילדים!

(בשנות השמונים המאוחרות של חייו, עבד אבות ישורון מעט מאד על שיריו; אם קרה והיתה הלית מעירה לו שהשיר לא מספיק טוב, היה עונה לה: “זה ככה ותעזבי אותי. השיר הבא יהיה יותר טוב!”. או, אם הציעה לו להוציא אחד הבתים מפני שהוא חלש, לדעתה, היה אומר:“אני יודע שהוא חלש ואני צריך אותו ככה”. ואולם בדרך-כלל הלית היתה קוראת את שירי אביה רק אחרי שראו-אור בעתון. ההשתעשעות במחשבה שהיא פותחת את העיתון ורואה את השיר בפעם הראשונה ואחר-כך מטלפנת לומר לו את דעתה כל-כך קסמה לו, שהיה מוכן לוותר על ההערות שלה, תהיינה נכונות כאשר תהיינה. מבחינת הביקורת על שיריו, שררו בין האב לבתו יחסים של יושר ושל אמון הדדי. הלית אינה מהססת לומר לו את אשר עם לבה, אינה מיפה ואינה מרככת. אי-לכך, גם בהיותה משבחת, אין הוא מטיל ספק בכנותה³⁴⁴.)

בשעה חמש אחר-הצהריים היה קם בהכורסה, מסתרק, מתבשם, מתפדר, מתגנדר באחת מחולצותיו הצבעוניות, הפרחוניות, יוצאות-הדופן באותם ימים, ויוצא מהבית. פוסע ברגל לאורך דיזנגוף, לבד. תמיד לבד. קילומטרים! צועד וצועד. בפנים חמוּרות, ראשו כּבוש בקרקע, שפתיו קפוצות. אך ברגע שהיה פוגש מישהו ממכריו חלה בו מטמורפוזה: פניו אורוּ וחיוּך רחב השתפך עליהם. בדרכו, למן רחוב המלך ג’ורג' צפונה, היה חולף על-פני שכונת הצריפים ‘נורדיה’, על סמטאותיה הבוציות, שעגלת הנפט או עגלת הקרח נתקעות ושוקעות בהן; על חנויות המכולת הצפופות ובתי-המלאכה הזעירים שבה; על הביבים הפתוחים, על האווירה הדחוסה, העיירתית, המרחפת עליה. והיה שם בית-מלאכה לתיקון אופניים, אשר בחצרו היה נטוע אקליפטוס עתיק-יומין, והצריף כולו נשען עליו. ביום העצמאות היה בעל-המלאכה מקשט את חלון הראווה של חנותו בתצלומיהם של גדולי האומה, בדגלים ובשופרות ובקטעי-עתונים ועל חזה האקליפטוס נעץ מסמרים ותקע ווים ותלה שם את כלי עבודתו.

פעמים היה אבות מתעכב בשכונה, כשביקר בצריפו של רואה-חשבון אחד, בן העיירה רייביץ, הסמוכה לקרסניסטאוו, והאזין לדו-שיח המתנהל בינו לבין שכנו. מספר אבות: השכן התעניין בעלות פריטי-השיפוץ שעשה הפנקסן בצריפו וזה האחרון היה עונה על כל אחת משאלותיו: 'ס’קאסט!… ס’קאסט!…³⁴⁵.

השכונה היתה נמוכה מן הכביש, ובשעות הלילה נהגו גברים להציץ בחלונות, לראות את הנשים מתפשטות. בָּאָה בֶּהָלָה. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּבִגְדֵי שֵׁנָה. רָאוּ אָדָם בַּחַלּוֹן מִסְתַּכֵּל לִשְׁעַת הִתְפַּשְׁטוּתָן שֶׁל נָשִׁים. אַחַת אָמְרָה: ‘מֵילָא, אוֹתִי כְּבָר רָאָה’.³⁴⁶

כשהגיע ל’כסית‘, התיישב לבדו ליד שולחן (זאת, לאחר הריב עם אלתרמן, בראשית שנות החמישים), כוס התה שלפניו מתקררת, והוא משקיף. ‘היה תקוע שם כיתד’, אומרת שושנה ט., מיושבות ‘כסית’ באותם הימים, אך כשניסתה להזמינו אל שולחנם, שלה ושל ידידיה – סרב. “אני רוצה לשבת לבדי” או: “אני כבר הולך!” – התחמק. ואולם, כשביקשה היא להצטרף אל שולחנו, היה מקבלה בסבר-פנים יפות. על עצמו לא דיבר, אך אותה חקר, מתוך רגש אבהי חם, על הוריה, על מעשיה: “למה את לא מתחתנת? אז מה את עושה עם עצמך? מה את עושה עם היופי שלך? אל תבזבזי את הנעורים שלך!” – אמר. ורעיה ג., שחקנית ה’אהל’ באותם ימים, מספרת, שערב אחד, כשחזרה מהצגה, תפס אותה אבות ב’כסית' והתחיל מרצה באזניה על תיאטרון ‘במיני אסוציאציות פרועות, חצאי משפטים, שברי-רעיונות!… לא הבנתי אף מלה!’³⁴⁷

‘הוא איש בודד אמיתי’, אומרת הלית, ‘בטבעו. אדם נורא מלא בתוך עצמו; מבחינה טכנית לא היה לו קשה לשבת לבד. להיות לבד עם עצמו. הוא לא מסכן; לא היה מסכן. יש לו מידה גדולה של גאווה; הוא אוטוקראט’.

למרות שכל עתותיו של אבות היו בידיו, פסיה היא שהיתה באה גם לאסיפות-ההורים בבית-הספר של בתם. ‘בכל הקריירה שלי של שתים-עשרה שנות לימוד, אולי פעמיים-שלוש הוא בא לאסיפת-הורים. אולי פחות. הכל – פסיה! ואם הוא בא, היתה בטח סיבה טובה לזה; קראו לו ודאי במיוחד. בשבילו לקום בבוקר, לבוא לבית-הספר, או אפילו אחרי-הצהריים – זה סיפור!’ – כך הלית.

כְּבת יחידה, שנולדה להורים בתחילת גיל העמידה שלהם, קיבלה הלית תמיכה ואהבה בלי מצרים משני ההורים. הרעיפו עליה אהבה. ‘תמיד היו לצידי – אוטומאטית; לא חשוב מה יהיה’ – אומרת הלית. ‘לאבות יש המון חמלה עלי; ופסיה, רק שמעה שאיזה ילד פגע בי, מיד היתה הולכת להרביץ לו. עודף ההגנה שלהם סיבך אותי נורא’. אילו שאלו את פיה, היתה מעדיפה שאביה יהיה מליץ-היושר שלה בבית-הספר. כשהיה הוא מדבר עם מורה, כשהיה כותב פתק, היה זה תמיד ברוך. (כפי שנהג לכתוב טיוטות רבות לשיריו ולמכתביו – לרבות למכתביו לבתו הילדה – כך בפתקים ששיגר למוריה; עד שנמצא לו הניסוח המתאים שהשביע את רצונו, שירבט לעצמו טיוטות אחדות); ואילו פסיה, לדברי הלית, ‘היתה הולכת בכאסאח לא נורמלי. פסיה, זה היה פחד להביא אותה לסביבת בית-הספר בכלל. היא היתה רבה עם כל המורים. איתה זה היה ישר סקנדל. אם איזו מורה היתה באמת בהמה, וברוך-השם, בהמות לא חסרו בבית-הספר, אז היא הודיעה להם את זה מיד ולא עשתה חשבון שזה יתנקם בי. היא לא הבינה שאם היא רבה עם מורה, אז אני היא הסובלת. היושר אמר שהמורה בהמה ושהבת שלה צודקת, אז היא תגיד את זה מיד! היא רודפת צדק מושבעת, היא צדק-ויושר – וזהו! שום סליחה לא תהיה, תיכף סקנדל, תיכף פיצוץ! עם אבות זה היה נגמר הרבה יותר טוב’.

הניגד החריף, הקוטבי, בין הורי אבות, ברוך פרלמוטר וריקל שפירא, נמשך גם על משפחתו של בנם הבכור, יחיאל-אבות. אומרת הלית: ‘אני לא פגשתי שני אנשים שונים יותר מפסיה ואבות. הם היו שני הפכים שגרו בבית אחד’. כתוצאה מכך, היתה האוירה בביתם, כמו בבית ברוך וריקל – רווייה מתחים של יחסים גועשים וסוערים – ומסובכת ביותר. ואולם דבר אחד משותף לשניהם: האימפולסיביות. כל אחד מהם בדרך משלו. פסיה – בשם הצדק המוחלט (אם מישהו נכנס בלי תור לאוטובוס, למשל, מיד תתפרץ נגדו) וגם הלא-כל-כך-מוחלט (אם גילתה, חלילה, שילד כלשהו הרביץ לבתה, לא היססה לזנק לרחוב, בלי שתחקור תחילה במי האשם – ולהכותו מכות נמרצות). ואילו האימפולסיביות של אבות היתה מאהבת ההתגרות. אומרת הלית: ‘הם היו צפויים, שניהם; ידעתי מה לצפות מהם. הכרתי אותם כמו את כף היד שלי. אז מה יצא? – הסתרתי משניהם הכול!’ בניגוד לפסיה, שלא היססה לסטור לעולב בבתה, לא היה אבות מרים יד על ילד. לעומת זאת, 'היה נותן לו הרצאה של שעתיים/, מטיף מוסר. אבל קודם-כל היה מרגיע את בתו. ‘הפסיכולוגיה של פסיה היתה: קודם לתפוש את המנוול; אחר-כך אני כבר אסתדר. אבות היה יושב ומיילל ביחד אתי, כמה החיים קשים, מזדהה אתי לגמרי, ורק אחר-כך יורד לתת מנה (מילולית) לילד המרביץ’.

העובדה שלא היטה שכם לפרנסת המשפחה, אי אפשר היה שלא תקומם את פסיה; והמריבות הקשות שפרצו מדי פעם בין בני-הזוג, היו, בעיקר, על הרקע הזה. אומרת הלית על אמה: ‘עם כל התכונות היוצאות-מן-הכלל שהיו לה, היה קיים אצלה העניין הזה של ‘מה יגידו’. זה היה חריף מאוד אצלה’. הקונבנציות החברתיות היו מקובעות אצלה במידה כזאת, עד כי התביישה לתבוע פטור ממס-הכנסה, שהגיע לה כמפרנסת יחידה; ומחוץ לכתלי הבית היתה מובטלותו של אבות בבחינת הס-מלהזכיר. ‘לא אהבתי לדבר על זה’, אומרת פסיה בפשטות. בהיותה מאורגת ומעוגנת במציאות, וכיצור חברתי מאוד – גם מפלגה וגם עבודה – התנהלו חייה בעיקר מחוץ לבית. רגישותה של פסיה בכל הנוגע לדעת הבריות על מובטלותו של בעלה, הדביקה גם אותו עצמו. כך, בראשית שנות השבעים, כשהמשורר אמיר גלבע התאונן באוזני אבות על ‘סיבלותיו’, בהיותו נאלץ להתייצב מדי בוקר במקום עבודתו בהוצאת-הספרים ולבזבז את ימיו במלאכות המאוסות עליו, במקום לעשות לנפשו, נזף בו אבות ‘נזיפה חברית’ ואמר לו, שבכל מצב ובכל תנאי, אסור לו לוותר על כתיבת שירים. ‘אתה, אין לךָ זכוּת לדַבֵּר, כשכל השנים פסיה מקיימת אותךָ!’ – הטיח לעברו גלבע. למשמע הדברים, קם אבות מאצל השולחן בקָפה – והלך. מאז, בכל פעם שנזדמנוּ השניים ברחוב, חצה אבות את הכביש ועבר למדרכה הנגדית. פסיה לא מצאה זמן או עניין בשיחות בטלות עם חברות. חברה טובה אחת היתה לפסיה: מרים, בת אחותה חנצ’ה. מדי שבת בשבתו, בין אחת-עשרה לאחת בצהריים, היתה מרים מבקרת בבית דודתה, תחילה – כדי שתוכל לעשן באין-מפריע, בלי לפגוע בבעלה, שהיה שומר-מצוות. בחזרו מבית-הכנסת, היה אבות שואל את פסיה כבר מחדר-המדרגות: “מרים יש?” (בְּשַׁבָּת לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם אֲנִי בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, בַּמַּדְרֵגֹת, שֹׁאֵל: “מִרְיָם יֵשׁ?” אַתְּ עֹנָה: “מִרְיָם יֵשׁ”³⁴⁸) וכשהתחזקה הידידות בין השתיים, נעשתה מרים אשת-סודה של פסיה³⁴⁹.

לדברי הלית, בכל מצב שהיה אבות שרוי בו, תמיד מצא זמן בשבילה. מעולם לא קרה שידחה אותה בטענה שהוא עסוק, כשהיתה זקוקה לו, אפילו בעניין של מה בכך. ‘מה שקיבלתי מאבות, זה המון שיחות, דיבורים אין-סופיים’. בשמחה התנדב לקנות לה בגדים או ללכת אתה לקולנוע או לטייל אתה, מדי שבת בבוקר ל’שרונה' לראות את הסוסים של גורדון, בעיקר את ‘פטר’, ‘הסוס שלו’. לגבי דידה של הילדה, ‘המסעות הכי מתוקים בעולם’ היו כשהלכה יד-ביד עם אביה בין החנויות והוא מקפיץ את אצבעו הקטנה (‘העכבר הלבן’) בתוך ידה והיא גאה ביפי-תארו. נראה שאבות חומד-הבגדים מצא ב’מסעות' הללו נתיב לחמדנותו שלו. לעומת יחסיה עם פסיה, בעלת הגישה העניינית, ‘ללכת, לסדר (גם ללוות לשעורי הנגינה, דבר שהכביד כעול על אבות) – ולחזור’; שלא מצאה זמן או טעם בבילויי-הרחוב האלה – כל מה שעשתה הלית עם אביה היה ‘נהדר, פשוט נהדר! מלא שמחה וכיף!’ אם קנו סנדלים אדומים, למשל, מיד נהפך הדבר לסיפור: לאגדה על חסידה עם רגליים אדומות; וכדי לחגוג את המאורע, היה קונה לה גלידה, והגלידה היתה נהפכת לאיזה הר ענק ‘והכל היה בצחוקים ובהמון אהבה’.

צבע שערה הג’ינג’י של הלית, בבת-עינם של הוריה, היה מקור-דאגה לשניהם, והם עשו כמיטב יכולתם לחסן אותה מפני הסבל שעלול להיגרם לה בשל ‘פגם’ זה בנשיותה… כך כינוה בכוונה ‘ג’ינג’לה’, תלו בחדרה תעתיק של רנואר ‘מין שמנה ג’ינג’ית כזאת שלא נראתה לי יפה גם לרגע; שנראתה לי סובלת כמוני’, ואביה לקח אותה לחזות בסרט ‘נעליים אדומות’, כדי שתיווכח במו-עיניה, שגם לרקדנית ג’ינג’ית יכול להיות עתיד…

לבד מבימי שבתות וחגים, לא הירבו פסיה ואבות להימצא ביחד בבית; הנה כי כן, כל הכעס והמרירות של פסיה על אורח חייו ‘הבטלני’, הלא-פרודוקטיבי, של בעלה, ועל כך שמעמסת הפרנסה כולה נופלת על כתפיה שלה – בא לידי פורקן באותם הימים בהתפרצויות זעם כלפיו. ‘ברגע ששניהם היו ביחד בבית, זה היה פיצוץ!’ – אומרת הלית. ההורים האוהבים והמסורים נשאו את ילדתם על כפיים, גם כפיצוי – לעצמם ולה – על ביתם הבעייתי והלא-שיגרתי; על הקושי הנפשי של פסיה לבטא אהבה ורוך, אפילו כלפי היקרים לה ביותר. בגאוותם הרבה על בתם טיפחו את ייחודה ‘הנסיכותי’. כך זכורים לחבריה מאז, ימי ההולדת שובי-הלב שחגגו לה הוריה בדירתם הצנועה, שכוונו לנטיות הילדים ולטעמם, ללא חסך.

ב-1950 היתה פסיה בקשרי עבודה וידידות פעילים עם אשת הנשיא הראשון של מדינת ישראל הצעירה: רחל ינאית בן-צבי. במסגרת תפקידה כחברת מזכירות ‘המרכז החקלאי’ הרבתה לסייר במוסדות החינוכיים של ‘המרכז’; ביניהם: במשק הפועלות שבתלפיות, מייסודה של רחל ינאית. לאחר-מכן, בהיותה כבר אשת-הנשיא, הקימה ינאית את בית-הספר החקלאי בעין-כרם ואז התהדקו הקשרים בין השתיים. היה זה טבעי למדי, שפסיה תרצה לכבד את בתה-יחידתה בלחיצת ידם של נשיא המדינה ושל רעייתו, אפילו היה בכך שמץ טעם-לפגם-של-יוהרה: להרים את קרנה של הילדה בעיני חבריה, בימים שסמלי הממלכתיות החדשה היו נערצים ביותר. אי-לכך נענתה בהתלהבות להזמנתה של ינאית לבקרם בבית-הנשיא בירושלים, בחול-המועד פסח. וכדי ששמחת הילדה תהיה שלמה, צרפה אליהן בביקורן אצל הנשיא גם את חברתה של הלית. בביקור זה למדה הלית את הלקח הראשון בחייה בסוגיית השוויון בין המינים: כאשר הגישה לנשיא מכתב המופנה רק אליו, נזפה בה ינאית – אחת מחלוצות נושאות-הדגל של התנועה לשחרור האשה: ‘פונים לנשיא, וגם לרעייתו!’ וכשקיבלה מידי הנשיא גלויה מצולמת עם חתימתו – בתמורה למכתבה שלה – הוסיפה עליה ינאית גם את חתימתה שלה.

מאז מלחמת העצמאות נהג אבות – ה’מכור' לטכסים – לעלות בכל שנה לירושלים, מיד אחרי החגים, לטכס הפתיחה של מושב הכנסת (“די שאתה עוזב את תל-אביב, בדרך לירושלים, וכבר אתה רואה אבנים. זאת ההסתפקות, האבן, הירק בין חרכי-האבנים. רק עסק עם אבנים יש בארץ הזאת”³⁵⁰). מספר אבות³⁵¹: “היה דפיציט גדול של תפארת. בכל יהודי בגולה היתה תשוקה להדרה. היהודי ראה בחזק – בבואה של דוד המלך. – – – כשהייתי עולה לירושלים באותם ימים (שלפני מלחמת השחרור) הייתי הולך ישר לכותל המערבי. וליד הכותל רבו הקבצנים. אפילו עכשיו פוקדים אותי געגועים לכותל. עכשיו, כשאני עולה לירושלים, אני הולך ישר לכנסת. כי חסר לי משהו. לכל אחד מאתנו יש תשוקה לתפארת, געגועים לתפארת של מעשים שלא יכולנו לעשותם בתולדותינו”.

ובראיון מאוחר יותר הוא אומר³⁵²: “העם היהודי דרש משמואל מלך. – – – העם רכש נסיון חיים וחש שהוא זקוק למי שיוציא ויביא. לי נדמה שיש כאן מומנט נוסף הנובע מעומק הנשמה היהודית: הנהייה, הערגה, למלכות ולאו דווקא במשמעות המדינית הצרה של המלה. מלך זה בית, המנון, דגל. – – – עם זקוק להצגה – – – בהיותנו ללא מלך, מסגרת ממלכתית, ארגונית, פוליטית, היינו מלאי קנאה במלכים שבחסותם ישבנו. ה’מה יפית' איננו כפי שחושבים שיר של חנופה. בכל פריץ ראינו פריץ שלנו. – – – כמה עמוקה ויפה ומרעננת היא היהדות כשאתה חופשי ויש לך מלכות. כי לי כל הארץ ואתם עמי, אתם בניי, ואין לי שותפים. – – – ה’מה יפית' התגעגע אל מלכות – מה יפית המלך דוד”.³⁵³

 

כא: המולה בעתונות    🔗

מבחינת הפעילות התרבותית הציבורית בארץ, עמד אביב 1950 בסימן חגיגות היובל של אברהם שלונסקי והוא עצמו השרה מרוחו על חגיגות אלה, יזם ועודד, וכיכב בהן ללא לאות. אבות ופסיה ישורון היו בחבורה המצומצמת של המוזמנים למסיבה אינטימית יותר, שערכה לו אשתו, מירה, בדירתם שברחוב דיזנגוף 212, ואשר נכחו בה בני משפחה, אנשי ‘יחדיו’ לשעבר, נאמניו המעטים של שלונסקי מבין אנשי ‘מחברות’ וידידים-שחקנים. במסיבה זו בלטה במיוחד דמותו של משה שרת, אשר היה גם הדובר העיקרי בה, בהעלותו זכרונות מתקופת הגמנסיה ‘הרצליה’, בה למדו שניהם³⁵⁴. (פסיה ישורון, שישבה בין השחקנית חנה רובינא ואבי בתה של רובינא, אלכסנדר פן, נזכרת במבטים העוינים ששילחו השניים זה בזה…).

מספר אבות ישורון³⁵⁵: “ליובל החמישים שלו, התאספנו בביתו. כולם נאמו לכבודו דברי קלסה ותשבחות ורק אני לא אמרתי דבר. כשוך כל הסער, ניגש אלי שלונסקי ושאל: ‘מדוע לא פתחת פה?’ דומני, כי הרגיש מה יחסי לשירתו”. (אך דווקא אחרי מותו של שלונסקי, כשחל פיחות ניכר ביוקרתו, מצא-גם-מצא אבות דברים לקלסו, בנדיבות רבה; אם לא כמשורר, הרי כ’גיבור תרבות'). גם ‘נשפיה’ – כפי שכונתה אז ‘מסיבה’ – התקיימה בדירתם הצנועה של השלונסקים, וזו היתה רבת-משתתפים. נטלו בה חלק כמה ממנהיגי מפ“ם, פעילי ‘התרבות המתקדמת’, עתונאי ‘על המשמר’ ו’עתים'; סופריו הצעירים של 'דור הפלמ”ח', ועוד רבים אחרים; ושזלמן שז"ר, המנצח עליה, מנחית על משתתפיה המרובים את נאומו, המתיז ניצוצות על סביבותיו, וחצקל איש-כסית משמש בה רב-מלצרים. למותר לציין, שכל באי המסיבה האינטימית נכחו גם בנשפיה ההמונית ואבות ישורון ביניהם.

עוד נשף ספרותי-פומבי נערך לכבודו של שלונסקי באולם ‘מוגרבי’ בת“א, ונשאו בו דברים מנהיג מפ”ם מאיר יערי, ידידתו של בעל-היובל, המשוררת לאה גולדברג, ונציג ה’צעירים' – המשורר חיים גורי. אבות ישורון, ששנים רבות נהג לכבד בנוכחותו כמעט כל מסיבה ציבורית שנערכה לסופרים-חברים, לא נעדר אף מנשף זה.

בינתיים קלטו הפרלמוטרים בביתם משפחה-פליטה, את רעו של יחיאל, הסופר א.ד. שפירא (שפיר) ואת אשתו, המתרגמת ורה (ורושקה, בפיו) ישראלית³⁵⁶, אשה משכילה, אנינת-טעם וחריפת-לשון אך עריצה, אשר שלטה על סביבתה ממיטת חוליה הבלתי מוגדר ובעלה טיפל בה מתוך מסירות אין-קץ. הם הגיעו אל דירת ידידיהם עם מטלטליהם הספורים לאחר מריבה בין ורה לבין אימה – שבביתה התגוררו קודם-לכן. אביונים מרודים, שאביונות-של-אצילים ניכרת מכל הווייתם; שפירא – בלי גרביים בחורף, שניהם בבגדים בלויים, – שיניהם חסרות (בגיל ארבעים!), בוהמיינים-בישי-מזל התלויים בחסדי חבריהם. ורה ושפירא שהו אצל מארחיהם כשבועיים. רושם עמוק השאירה וֶרה, באישיותה המיסתורית (חיוורון-שילגיה, שיער משיי שחור-עורב; הרכיבה משקפי-שמש ביום ובלילה) על הילדה הלית; רושם שהיה מנוגד לאידיאל הנשי של אביה, זה של אשה מסורה ונאמנה, המקריבה את עצמה למען בעלה וילדיה.

“אותי היא דחתה”, אומר אבות, “עוררה בי גועל-נפש; טיפוס ‘געוואלטאני’, שתלטנית כזאת, גושית, גוש אבן ובטון; לבשה בגדי גברים והתהלכה כגבר, עם מעיל כזה שעשה לה כתפיים רחבות”. ופסיה – שבעניין זה היא תמימת-דעים עם בעלה – ראתה בוורה ‘דמות אנטיפאטית’. ואמנם, כאשר גאל אותם המשורר עזרא זוסמן מאורחיהם הכפויים – בשוכרו להם דירת-חדר במושבתו נחלת יהודה – נשמו יחיאל ופסיה לרווחה.

באוקטובר 1949 (תשרי תש"י), ראו-אור ב’מחברות לספרות' (כרך רביעי, מחברת ג-ד) שמונה (!) שירים חדשים של משורר חדש, בלתי-מוכר, בשם אבות ישורון. (“ישורון: שהאבות ניבטים בנו” – אומר המשורר). היתה זאת הפעם הראשונה, שהמשורר הוותיק-למדי, יחיאל פרלמוטר, הופיע בשם זה, הרביעי והסופי במנין השמות שהועידם לעיבור שמו. את השם ‘ישורון’ ראה אבות כשם זמני, ורשם אותו מעל דפי-ההגהה של שיריו, באין לו שם אחר בינתיים; עד שהגיעה שעת הנעילה ולא ניתן היה עוד לעכב את ההדפסה. והנה, משגמלה בלב אבות ההחלטה שלא להחזיק בשם זה, היה כבר מאוחר לשנות. אומר המשורר³⁵⁷: “מה עושה אלוהים? הלכו והדפיסו: אבות ישורון. החלטה נגד החלטה. היתה לנו (בקרסניסטאוו) טחנת קמח, והיה גלגל גדול, והיתה חגורה שהניעה את מכונות הטחינה, והיה גם גלגל שלא עובד. שייבע זה נקרא – שייבע זה הגלגל הלא נכון שאפשר אליו להעביר את המכונה כשהיא מסתובבת. גלגל שלא עובד. הצד הלא עובד. גלגל שוא. אז אמרתי, עכשיו בא לי שייבע. זה השיר הזה. הסמל שלי. הישורון היה גלגל שוא, אבל הם הפכו את זה לגלגל אמיתי”.

ניתן לומר שההמרה הסופית של השם ‘פרלמוטר’ (אם הפנינה) או ‘פניני’, ל’ישורון', מעידה על הזדהותו של המשורר עם הצד הזכרי שבו (צד האב, ‘אבות’), שכמוה כאקט של קבלת בגרות ואחריות (במקרה זה, הכוונה לבגרות ולאחריות שירית), אך מענין הקשר בין השם ‘ישורון’ לשם אחיו המנוכר של אבות, ‘ישראל’ (זה ששרה עמו). כך קנה לעצמו משורר זה – מחדש – את הבכורה על אחיו, כמו על ארץ הבחירה שלו, שאף היא התנכרה אליו.

היותו איש ההפכים והסתירות (וכן יחסו הרכושני לגבי בתו האהובה) מוצא את ביטויו בתשובתה הנרגזת של הלית למכתב שקיבלה ממנו באפריל 1966. במכתבה מצטטת הלית משפט שכתב לה: "שם של משוררת עבריה צריך להיות פשוט וצנוע כמו 'אמילי דיקינסון (זאת, בנסיונו להניאה מכך ששמה מנשואיה (אז), הלית מורי-קתמור, יתנוסס על ספר שיריה ‘24’). כותבת הלית: ‘מרוב פשטות וצניעות קראת לי לפני 24 שנים, הלית, לא פחות ולא יותר, ולעצמך – לפני כ-17 שנה – אבות ישורון. ולמה לא רבינוביץ? זה הרבה יותר פשוט. לא עושה שוק בעיניים ובאזניים. לא מזיז את השלווה של הבן-אדם’.

השירים שהתפרסמו ב’מחברות לספרות' הופיעו בצרור אחד תחת הכותרת “צְוָת וּצְוָת” והם הובנו כמבטאים, בהסוואת הלשון ‘המסוקסת’ והחרוז³⁵⁸ התייחסות רגשית לאסונם של ערביי ‘פלשתין’, שעזבו את אדמתם ואת בתיהם במלחמת העצמאות, כמקביל לאסונם של היהודים שנשמדו בשואה. (המשורר גזר מתוך החוברת הפרטית שלו את שיריו אלה. למעשה זה יכולות להיות שתי סיבות: א. שהיה זקוק להם לצורך סידור ספרו “רעם”; ב. שלא היה שבע-רצון מעימודם בחוברת)

האישור הרשמי – השני והסופי – לשינוי שמו של המשורר, נתקבל ב-12 לאפריל 1950, והיה זה כעין מתנה ליום-הולדתה של בתו. מאז משתמשת המשפחה כולה בשם ישורון. (קודם-לכן שמרה פסיה על שמה הבתולי ‘יוסטמן’, שהיה קבוע על דלת ביתם בצד השם ‘פרלמוטר’).

י. זמורה, שבשנים הראשונות להופעת ‘מחברות לספרות’ השתדל לעמוד בלוח-הזמנים של שש ‘מחברות’ לשנה, כפי שהבטיח למנוייו – הקדיש את רוב זמנו לחיפוש קדחתני אחר מקורות כספיים לכיסוי הגרעון של בטאונו (זמורה לא שילם שכר-סופרים למשתתפים ב’מחברות' ועלות-ההוצאה היתה נמוכה הרבה מזו של היום, ובכל-זאת שקע בחובות כבדים). מקורביו מספרים שהיה משיג הקצבות ותרומות ‘מתחת לאדמה’ ממוסדות הסתדרותיים, בעיקר, בעזרת אישים בעמדות-מפתח ציבוריות, כמשה שרת וזלמן שז"ר. אך גם לפקידים בכירים במוסדות ההסתדרות פנה במצוקתו והיה זה אך טבעי, שיפנה גם אל פסיה ישורון, פקידה גבוהה ב’מרכז החקלאי‘, אשת אחד ממשוררי-הבית שלו; והיא אמנם נענתה לבקשתו, והשיגה לו הקצבה לא-גדולה מ’המרכז’. במכתב התודה שקיבלה פסיה ממנו, מה-13 ביולי 1950, מכנה אותה המבקר-העורך, ‘בנקאית נפלאה’ והוא מודה לה ש’עזרה לי (ל’מחברות לספרות') בשעה קשה מאוד, ותבוא עליך ברכה'. על ‘חטא’ פיגורו במשלוח המכתב, הוא 'מכפר על-ידי ‘מנחה קטנה’ ששיגר אליה. בסוף מכתבו דורש זמורה בשלוםידידו אבות ומוסר את ברכתו ‘לבתכם הלוהטת כשמש בצהרים – להלית’. (הכוונה, כמובן, לצבע האדמוני של שערה).

באותו זמן עצמו שהתפרסמו שירי “צות וצות” ב’מחברות לספרות‘, שלח אבות שירים גם לדף הספרותי של ‘דבר’ בעריכת ד. זכאי – והוא החזירם לו בלוויית מכתב דחייה בזו הלשון: ‘הנה השירים, יסלח על האיחור. כאמור, הם לא נראו לי להדפיסם. אפשר בי ובטעמי ‘האשם’, אבל אין לעורך קנה מידה אחר מאשר טעמו הוא’. ובמועד מאוחר קצת יותר, קיבל עוד ‘החזר’, הפעם – את שיר-הילדים שלו “לקח קיץ”, אשר הוחזר לו מ’דבר לילדים’, בלוויית מכתב קצר בחתימת העורך, דב נוי: 'הנני מחזיר לך כאן את שירך “לקח קיץ”. לא מצאתיו טוב בשביל ‘דבר לילדים’.

להלן השיר המוחזר, שלא ראה אור³⁵⁹ מאז

לקח קיץ

(בול עץ המתלוצץ)

הֵלִית שֶׁלָנוּ זְהָבָה

הֵלִית קְטַנָּה שֶׁלי – עֹפָה.

וּבְלֶקַח קַיִּץ, בְּלֶהָבָה,

בֵּיצָה בַּקֵּן לֹא עֲזוּבָה.

וַתִתְפַּקֵּעַ הַבֵּיצָה

וְעוֹף קָטָן שֶׁלּי – עֹפָה

וַיַעַשׂ אֵבֶר וְכָנָף,

וּבָא הָרוּחַ אֶל פָּנָיו –

וְרֵיק הַקֵּן עַל הֶעָנָף…

עֹף קָטָן שֶלִּי, עֹפָה.

בָּא הָרוּחַ – הֵעִיפוֹ וַיְבַקֵּש הַקֵּן עֹפוֹ

וַיָנוּע פֹּה וּפה:

עֹף קָטָן שֶלּי – אֵיפֹה?

עַל עֵץ עַל עֵץ

עוֹמֵד הַנֵּץ.

הָאִם לָעֹף שֶׁלִּי שָׁלוּחַ?

לֵץ פּוּחְלֵץ

יורֶה בְּחֵץ.

הָאִם הָעֹף שֶלִּי פָּלוּחַ?

וּמִקֵּץ מִקֵּץ –

וְהִנֵּה: בּוּל עֵץ.

הוֹי, בֶּאֱמֶת הוּא מִתְלוֹצֵץ.

הסימבוליקה בשיר-ילדים זה – חרדת אב אוהב להתבגרותה של בתו-יחידתו וחששו מהתנכלותו של הגבר (הנץ) לה – שקופה למדי. באשר ל“בול עץ” שנותר לאחר התעופפותה של הציפור מן הקן, הרי האסוציאציות של המשורר מתקשרות כאן לגֶדֶם-עץ ממשי, עגול, חלק, בגובה של כ-40 ס"מ, אשר המשורר השעינו אל קיר-המעקה של מרפסתם החזיתית (זו הצמודה לחדרו), כדי שהילדה תוכל לעלות עליו ולהשקיף מהמרפסת אל הרחוב. ובכן, אותו בול-עץ, שבעזרתו מתגבהת הילדה בהתבגרותה – (היא גם נהגה להתגלגל על בטנה על הבול-עץ, החורק בהתגלגלו והיה זה אחד משעשועי הילדות האהובים עליה) – נותר ערירי, לפי השיר, אחרי לכתה מהקן.

במשך כל חודש אוגוסט 1950 נפשו פסיה והלית בפנסיון בקרית-עמל, ולאחד מסופי השבוע הגיע אבות לבקרן והביא מתנה להלית: תנ"ך עם הקדשה.

ב’גנזים' שמור מכתב מ-15 בחודש מהאב לבתו:

הליני, ילדה שלי,

קיבלתי את מכתבך המטיב; קיבלתי את נשיקותיך ‘הקרות’ שחמות מאוד היו לי; קיבלתי את תמונותיך שכה צפיתי להן. הנה מהלכת את בארץ זה כחודש ימים. יפה ארצנו – וביישנית. אפילו מספרים עליה כל מיני סיפורים של התנ"ך ומעשיות אחרות – זה לא עוזר. היא בעצמה שקועה כל הזמן באיזו מחשבה על סוד יפיה. ולמי היא כן מגלה את הסוד? לילדים. זה מפני שהילדים אינם אוהבים לגלות סודות, אני חושב. כי גם הם ביישנים. כשאני מספר למישהו בנוכחותך על הצלחתך בלימודים – מיד את נרגזת ואומרת: ‘לא נכון!’. וזה מפני שאת לא אוהבת כשמגלים לך את הסודות שלך…

יפה היא ארצנו וביישנית – ומגלה רק לילדים, כי הילדים שוכחים ואינם יכולים לגלות. אחר-כך, כשנעשים גדולים, הם כבר יודעם לספר – אך לא כל-כך בדיוק… אומרים, כי ברגע שתינוק נולד, מיד בא מלאך ונותן לו סנוקרת על השפה העליונה או על הסנטר. אינני זוכר כבר איפה – ומיד התינוק שוכח ולא יודע לספר מה שראה בשמים אצל אלהים. אחר-כך, כשהוא גדול הוא אמנם יודע לספר משהו – אך לא בדיוק… ומן הסנוקרת ההיא נשארת לתמיד גומה על השפה העליונה או על הסנטר – אינני זוכר איפה…

והיי לי שלום ילדה נאה שלי. את נשיקותי אמסור לך עצמך לכשאראה אותך בקרוב, – ולא למעטפה.

אבא

בדצמבר 1950 ראתה-אור החוברת הראשונה של הרבעון ‘אורלוגין’, שיצא מטעם ‘ספרית פועלים’ בעריכתו של אברהם שלונסקי, ובה נתפרסמו גם שניים משיריו החדשים של אבות ישורון: “האיש עם הגמל” ו“דבקה”, מתוך המחזור “תפילים על החדש”. ממבט ראשון, שירים אלה הנם המשך ישר לשירי “על חכמות דרכים”, על רקע הווי הבדווים, דודיו מימי האבות שכביכול שמרו על הארץ למעננו (“אומרים: שלח אלוהים את מלאכו לשמור עד ישוב ה' את שבות הנחלה לעמו” – “השבר” 130). ואולם לאחר מלחמת השחרור הפכו אלה בעיניו כעין “משל מן המורשת”. כך, בשירי “על חכמות דרכים” עוברת כחוט השני דמותו של מעין ‘אני’ מנוכר, כמעט פתולוגי, המתחפש פעם לאלדין עול-הימים – זה המשווע לנצור את טוהר-בתוליו מפני היצרים החיתיים הקמים עליו – ופעם ל“הגבן ההוא”, “הבעל חטטרת” – גלגולו של אלדין, אחרי שזה איבד את קדושת תומתו והוא נטמא והיה לטרף ליצריו אלה. בשיריו החדשים – המשכו של המחזור “צְוָת וּצְוָת” שנכתב בתש“ח-תש”ט (בו מצויים עדיין שרידי ה’אני' המבוזה והנלעג) – נרמז לראשונה על ההקבלה בין הקרבן היהודי באירופה לבין הקרבן הערבי בארץ, הקבלה אשר עוררה על המשורר גלים של רוגז ולעג שעוד ידובר בהם המשך.

מבחינה פסיכולוגית עולה כאן ההשערה שהמשורר משליך – שלא ביודעין, כמובן – את אסונו הפרטי של אותו ‘אני’ יוצא-דופן, על אסונם של ערביי ‘פלשתין’ (על הראשון הוא אומר “אזי גרשתי מפתכם” ואילו על “ראחת” הערבייה הוא שר: “ואת מאדמתי פורחת…”) – כך, בשלב הראשון של הזדהותו עם הטרגדיה הפלשתינית; שכן, בשלב השני מתחילה אצלו ההקבלה בין ‘שתי השואות’, וניתן לשער שנעשתה כאן פעולת העברה של פריקת אשמתו הפרטית כלפי משפחתו שהושמדה, והטלתה על הקולקטיב הציוני (עליו הוא נמנה ועל ההשתייכות אליו חלם – ולחם – במשך כל שנותיו בארץ) – אשר בנצחונו במלחמה שנכפתה עליו, גרם בעקיפין להפיכתם של ערביי הארץ לפליטים.

אם השערתנו זו נכונה, הרי המשורר ‘הורג’ באופן כזה שתי צפרים במכה אחת: גם מקל על הכאב הבלתי נסבל של עול האשמה הפרטית, המענה אותו, וגם מחזיר את עצמו אל החיק הכללי של השתייכותו הקולקטיבית, אך לא עוד בדרגה הנחותה של הנלעג והמגורש, אלא בדרגה הגבוהה של המוכיח-בשער, ב’תוכחת מגולה‘. זאת ועוד: בשיר שנכתב בראש-השנה תש“ל, מאשים המשורר את אביו (!) בכך שמכרו לישמעאלים כביכול, כשהניח לו לנסוע לארץ-ישראל… (“אבי היה בבית שעה שמכרו את יוסף לישמעאלים – – – היהודים קראו לערבים ישמעאלים”) – והוא מעין ‘תחבולה’ של העברת האשמה, דווקא אל מושאה. ואולם, גם אם נתעלם מן ההיבטים הפסיכולוגיים, נשארת בעינה אהדתו העמוקה של המשורר לפליטים הערביים שנעקרו מאדמתם, והזדהותו הרגשית עם גורלם ועם סבלם. כבר בשירי “על חכמות דרכים”, שנכתבו הרבה לפני מלחמת תש”ח, אשר קיסמו של ההווי הבדווי נסוך עליהם, אפילו כרקע בלבד להווייה נפשית מחוספסת ומסוקסת – ניתן ביטוי לאמפתיה שחש המשורר כלפי הישמעאלים. ויש לזכור שבאותם הימים קולו של אבות ישורון לא היה קול בודד, קורא במדבר. אהדה לפליטים הערביים, או לקרבנות מלחמת העצמאות, הובעה בספרות הישראלית כבר בשנות החמישים הראשונות: ‘חירבת חיזעה’ ו’השבוי’ של ס. יזהר; ‘המטמון’ של אהרן מגד; ‘הגמל’ של דן בן-אמוץ, שירים ב’הטור השביעי' של נ. אלתרמן המוסבים על מעשים חריגים במלחמת השחרור ולאחריה (‘על זאת’; ‘צרכי בטחון’; ‘לענין של מה-בכך’; ‘סערה על פני סדר-היום’; ‘לחש סוד’; ‘שני אמצעי בטחון’; ‘ישן גם חדש’; ועוד). ביטויי אהדה ומחאה אלה לא עוררו זעם או התמרמרות, אלא מצד הימין הקיצוני, וגם זה בקול ענות חלושה. זאת ועוד: מאז ימי משה סמילנסקי, ‘השומר’ והעלייה השנייה, הילכו הערבים קסם על ראשוני המתיישבים היהודים בארץ, שדימו לראות בבדווי ובפלח הערבי את ן-דמותו של העברי התנ“כי. כך השתקפו הערבים בסיפוריהם של יצחק שמי, של י. בורלא, בשיר הארצישראלי העממי ובציור הישראלי הלוקאלי משל ראובן, נחום גוטמן, אבל פן ואחרים, וכך נחזה הערבי בדמיונם של עולי-הרגל הנוצריים לדורותיהם, שהערבי שימש להם מודל של הזדהות רגשית עם התנ”ך. גם בפלמ“ח היה יחס של כבוד ואפילו הערצה לערבי, שהתבטא בהווי של ‘סביב המדורה’, במלים הערביות הרבות שהשתרבבו לסלנג הפלמ”חי ובניב המזרחי שסיגלו לעצמם הלוחמים ‘הגזעיים’, ילידי-הארץ.

ההתנגדות החזקה שעורר שירו של אבות ישורון, “פֶּסַח עַל כּוּכִים”, אשר הופיע בדף הספרותי של ‘הארץ’ בעריכת יעקב הורוביץ ב-5 במאי 1952, נבעה קודם-כל מאי-מובנותם של השירים ומהמוזרויות השונות בשימושי המלים, בעברית, יידיש, ארמית וערבית, וההלעגה היתה, קודם-כל, על צירופי-לשון וביטויים תמוהים כמו “יהנדס” (וְאַבָּא-אִמָּא, מִן מִלְקֹחַ, – אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח – צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ. וְעַל פּוֹילִין לֹא לִשְׁכָּח.). מי שבכל-זאת עיין בשיר ביתר תשומת-לב, לתכנו, מבעד לאידיוסינקרטיות של צורתו, דומה כי נרתע מן ההזדהות הריגשית המובעת בו עם אסון היעלמם של פלחים ובדווים – גלגולם של אבותינו, כביכול – מנוף המדינה הצעירה; מה גם, שחלקם של אלה השתייך לכנופיות הרצחניות, עוד בטרם עלו גייסות-ערב על היישוב היהודי הקטן להשמידו במלחמה.

נראה שזמן פרסומם של השירים – כארבע-חמש שנים אחרי מלחמת העצמאות וכעשר שנים אחרי השואה – לא היה כשר עדיין לקינה על ‘הקרבן הערבי’, והם היו בבחינת התגרות בשכול וביתמות, שמשקעם המר והכואב רבץ על לב היישוב היהודי. כך, ההשוואה בין ‘שואת הערבים’ לשואה היהודית באירופה (“על שתיים הוא הדין: צר לי על טפי וצר לי על דין ודין;”) – נראתה כאבסורדית, והעלתה תהייה על משורר עברי המסוגל, לטענת מבקריו, לעיוות-חושים מעין זה, בעוד הוא עצמו מביע, בשיריו האחרים, יחס כה עמוק לגולה ולמשפחתו שהושמדה בשואה. פחות מחודש לאחר הופעת “פסח על כוכים” בדף הספרותי של ‘הארץ’, ראה בו אור מאמר-פרשנות של המשורר אהרן אמיר, על שירו זה של אבות ישורון, השנוי כל-כך במחלוקת. שם המאמר: ‘ארץ לא נודעת’ והוא משתרע על שני עמודי ה’דף'. לזכותו של א. אמיר (‘כנעני’ מוצהר מבית-מדרשו של י. רטוש) ניתן לומר, שלמרות הפיתוי הגדול שבדבר, לא ניסה לתלות ‘כנעניות’, לא בשירו זה של ישורון ולא בשיריו המוקדמים. בנסיונו להבהיר את סתימותו של השיר, מתמקד המפרש בבעיית תלישותו של המשורר, אשר נעקר מן העיירה היהודית, ובטרם הצליח להכות שורשים בארץ-התנ"ך – הוא, שראה בפלח הערבי את גלגולם של אבותינו המקראיים – נעלם אותו פלח מנופה של הארץ והמשורר ניצב לפני שוקת שבורה.

להלן מובאות מן המאמר:

המפלט האחד מן התלישות, תלישות-שברגש-ולב, שחש הבחור היהודי שלפנינו, הוא – הפלאח. מבחינה רגשית הרי היעלמו של הפלאח מגבולות המדינה, בעקבות כל אשר קרה, הוא בשביל המשורר אבדה נוראה. – – – הוא חש תלישות גמורה. מבית אבא-אמא שבעיירה היהודית נעקר, ואל הארץ החדשה, ארץ אבות רחוקים-רחוקים, אבות על דרך הרמז והדרש בלבד, אליה טרם ייצמד. כאיש אנין-רגש ונאמן-לבב אינו מבקש לחפות על התלישות הזאת במלל ריק וב’ציונות‘. רווח והצלה באים לו ממקום אחר. פאטמה, הערבייה, בת הארץ, מופיעה כאן ספק כגשר התערות בנופה של הארץ, ב’סודה’, ספק כהתגלמות אמהותה של הארץ הזאת.

מכאן ואילך מדבר אמיר על ‘הסתירה רצופת-המכאובים והרת-המתח בין הנאמנות לבית-המכורה היהודי שב’פוילין“, על השליחות שזו מטילה, לבין ההימשכות אל קיסמה הקרוב והממשי של מציאות תנ”כית פלאחית, היא מציאותה ה’אמיתית’ של הארץ, ועל ‘חשבון-הנפש האישי המתעלה בסמליותו לדרגת נסיון של חשבון-נפש קיבוצי’, שסתירה כזאת מטילה עליו.

על-פי פירושו של א. אמיר, גורס מחבר “פסח על כוכים” כי הגשמת החזון הציוני, “נס-תנועת-חיבת-ציון”, “קיבוץ הגלויות” וכל כיוצא בזה, נעשתה על גבם ועל חשבונם של הפליטים, של “ערביי הנס”. אין הוא רואה בשיר זה את ‘צידוק הדין’, שכן, ‘הצד האידיאולוגי שבציונות אינו חשוב’, לדעתו, בעיני המשורר. ‘מן העולם של מוצאו הביולוגי והנפשי’ – אומר א. אמיר – חשובה לא. ישורון רק פליטת “יהנדס” (‘יהדות’, כהגייתה בז’רגון היהודי', הוא מסביר מפי המשורר עצמו), ‘תמצית הנשמה והמוסר והצדק היהודיים’. בסיכומו של דבר, רואה אמיר בשיר זה ‘ביטוי נאמן, מקורי וכאוב לתלישותו של דור שלם מן היושבים עמנו בזה, דור של אנשים שהם נושאיה של “יהנדס” ופליטיה כאחד – – – שנבצר מהם להיטמע בארץ זו עד גמירה, כמו שהיא, ועם זאת נבצר מהם ‘לגייר’ אותה’.'

ואמנם, באותה תקופה היה ישורון ‘על הגל’ של ה’כנענים‘, אשר ראוהו כאח-לנידוּי³⁶⁰. על-פי עדותו של אהרן אמיר היה זה רטוש, אשר היפנה את תשומת-לבו לראשונה – ב-1943 – לספרו של ישורון “על חכמות דרכים”, והיה זה רטוש שישב עמו על המדוכה וסייע בידו לפענח את סתומותיו של “פסח על כוכים”. גם על מאמרו האוהד של אמיר על השיר הנ“ל, השנוי במחלוקת, זכה לשבחים מפי רבו; אף כי, מאוחר יותר, יש לשער ששיריו של ישורון היו לצנינים בעיני אדמו”רם של ה’כנענים’. נראה שפרשנותו של א. אמיר על שירו של ישורון הצליחה להתגרות בדעת-הקהל ולהרגיזה יותר מהשיר עצמו. בהיות השיר סתום ותמוה בעיני הקורא הממוצע של ‘הדף-לספרות’, הוא נטה להתייחס אליו כאל קוריוז ולבטלו במשיכת-כתף; לא כן בעקבות מאמרו הפרשני של א. אמיר; זה האיר את עיני הקורא להבין שמדובר ב’שיר פוליטי‘, מה גם, שמפרשו הוא איש ‘מרכז העברים הצעירים’, הלא הם ה’כנענים’, ועורך בטאונו ‘אלף’. ‘הלך הזרזיר אצל העורב’, אמרו. וכך יצא שבלי כוונה כזאת מצדו של אמיר, זיהה פירושו את ישורון עם קבוצה אידיאית.

לא עברו אלא ימים אחדים והתגובה הראשונה לשיר ולפירושו הגיעה: העתונאי רבחי כמאל, דוברה ופרשנה הקבוע של הפינה העברית ב’קול דמשק', הילל ורומם את המשוררים ‘הגדולים והנודעים’ אבות ישורון ואהרן אמיר על רגישותם הרבה למצוקת הפליטים הפלשתינאים. מכאן ואילך הוצפו העתונים בגל של תגובות בצורת שירים פארודיסטיים, מאמרים, מכתבי-מחאה. הראשון שיצא בשתי פארודיות על שירו של ישורון ועל פירושו היה הבטאון ‘בטרם’³⁶¹, בעריכתו של איש הפלג האקטיביסטי של מפא"י, אליעזר ליבנה. הראשונה שבהן, תחת הכותרת: ‘שיר ושוברו’, עם כותרת-משנה: ‘פורים על מקרקעין’ (כנגד “פסח על כוכים”, וברמז לפורים-שפיל), כאשר שם-העט – ‘בנות ישראל’ (על משקל: אבות ישורון) – המתנוסס מעליו, מיוחד לעורך הספרותי, איש פתח-תקוה, משה כצנלסון.

פארודיה זאת מתייחסת לשירו של ישורון כאל דיבור חסר-פשר, הזיית שכיב-מרע או תעתועי-חלום: ‘יום אחד חלם חלום / חלם בקול א-סקלטין / א-סקרלטינה בלוף בלוף / חלם עלי מקרקעין.’ (זאת, בהקבלה לבית הראשון של “פסח על כוכים”: “יום אחד לאדמה / לעמקה מן פאלאסטין. / מן פאלסטינה הוך הוך מן כנען-פללחין.”). הבית השני של הפארודיה מתייחס לתלי-תלין של מלים חסרות-פשר שהמשורר ‘השרלטן’ עורם, כביכול, בשירו, מתוך ידיעה שהקורא לא ימצא בו את ידיו ואת רגליו, אך בתקווה שבמוקדם או במאוחר יימצא לו מפענח מקרב ה’סקרנים בשוקים'. ואמנם, מלאכו-גואלו של השיר – גם הוא שוגה בהזיות – לא אחר לבוא ובישל בפירושו ‘דיסת סרדינס, תבן ואונזינס’. בבתים הבאים מלעיג בעל הפארודיה על המשורר, ועל מפרשו – המנדב פירוש מסובך ומפותל לקונפליקט שהמשורר נקלע לתוכו, כביכול, בהיותו מבקש, בגעגועיו, אחר הפלאח שנעלם מן הארץ, אותו פלאח, המזכיר לו את אבות-אבותיו.

סופה של הפארודיה מתייחס לשיר כאל ‘סימפטום’ לנטיה מסוימת באופנת ‘השירה המודרנית’ אצלנו, כאשר ‘חולמים מעל דפים / מתופפים על הדפוסים / רוכבים בראש כרכים / ומימינם ומשמאלם / פוסחי על הסעיפים – ומלאכים…’. שתי השורות החותמות את הפזמון ‘א-סקרלטינה בלוף בלוף / מעל דפי מקרקעין….’ – חוזרות על הרעיון ההתחלתי שלו, ששירו של א. ישורון אינו אלא בבחינת רישום שיקרי של הבעלות על אדמת ארץ-ישראל.

הפארודיה הבאה אחריה, באותו גליון עצמו של ‘בטרם’, וכותרתה ‘חלום נופל על חלום’, חתומה בשם-העט ‘משה דברן’, אך ניתן לשער שיד אחת כתבה את שתי הפארודיות.

בהקבלה לפרשנותו של א. אמיר על שירו של ישורון, עורך מחבר הפארודיה ‘רשימת הביטויים שיש בהם מן החידוש והניבים הסמליים עמוקי-המשמע’, מעין מפתח-שמות לאלה המופיעים בפזמון הפארודיסטי הראשון. כבר שם שירו האזוטרי של ישורון נידון כאן להלעגה: ‘שם השיר מעורר מיד את התעניינותו של הקורא – כי הרי אין לך דבר המושך, המרתק את תשומת הלב כדבר של שטות – ומה גם שמשמיעים אותו מעל דפי עתון יומי’. בסיכום הפארודיה, מלעיג מחברה על מידת הרצינות שבה מתייחס א. אמיר, מפרשו של ישורון, לשיר, שנראה כי בעיני בעל הפארודיה אינו אלא גיבוב של מלים מוזרות, ביטויים תמוהים, ותוכן שיקרי, ההולם, כביכול, את השקפת-עולמו של הפרשן.

חץ אחרון שולח בעל-הפארודיה – או עורכו – בישורון ובמפרשו, כשהוא מביא בשולי העמוד, אפוריזם משל המבקר האנגלי הנודע, ג’ון רסקין: ‘חסר-דעת, כל מה שהוא קורא גורם נזק לו לעצמו; ואילו כל מה שהוא כותב – גורם נזק לזולתו’. הדו של העלבון והזעם מאז, נשמע בדברי אבות ישורון גם בזקנתו:

“יותר מכל הרגיזה אותי הנבזות של השמאל, של אנשי מפא”י. את הרעש הכי גדול עשו הכתבנים השורצים בין הסופרים. זה מזכיר לי את שלמה הפחח מעיירתי, שהיה מתנדב לזרוק מבית-הכנסת את מחללי-השבת. ‘את מי צריך להכות ואת מי צריך להשליך?’ – קרא, והוא זה שהיכה, והוא זה שהשליך".

גם חברו הטוב, פנחס לרר, קם אז נגדו, לדבריו. אומר לרר: ‘הוא דיבר בבטחון-עצמי כזה על ‘שתי השואות’; מהתחלה, במין חוצפה קדושה כזאת; ‘שתי השואות’! איזה אבסורד! איך אפשר בכלל להשוות! אבל הוא כל-כך האמין בצדקתו!’

בימיו האחרונים, ברגע של חולשת-דעת, הודה ישורון: “ייחלתי לעם-ישראל מפלה, בגין השאלה הערבית; שננחל מפלה… עד כדי כך לא יכולתי לשאת את העוול שעשו לערבים…”³⁶²

ואולם, כדרכו באמירת דבר-והיפוכו, סותר המשפט הנורא הזה את הדברים שאמר חמש-עשרה שנה קודם-לכן³⁶³: “לא שהצטערתי חלילה וחס, על שאנחנו היינו המנצחים. אמרתי בהזדמנות אחת לסופר הערבי ראשיד חוסין, טוב שאנחנו ניצחנו ולא להיפך, כי אילו אתם ניצחתם היתה הארץ הופכת לנהר של דם”.

לרר הסתייג לא רק מן האספקט הפוליטי שבשירים; גם הצד הפואטי שלהם נראה לו טעון עילגות קאפריזית לעייפה, והוא מבהיר זאת בשיחת פנים-אל-פנים, בהתייחסו גם לשירתו המאוחרת של ידידו: ‘פרלמוטר הוא כמו חומט בתוך נרתיק. מקופל בפנימיותו, ברשות-היחיד שלו, עם השגיונות שלו, עם העילגות שלו, שנשארת עילגות, איך שלא תפרש אותה. כל החוכמה היא לפצל את העילגות! פרלמוטר הולך על קביים; יש רעות-רוח בזה, סקוסים-להכעיס. הוא יכול להיות מחוצף גדול, פרלמוטר, כדי להגן על עצמו, על רוחניותו. היום שילח פרלמוטר כל רסן. מאז פיקאסו עם המונה-ליזה שלו עם שלושת החוטמים והדג-מלוח על הראש – כבר הכל ייתכן באמנות’. עם זאת, מתרפק לרר בזכרונו על האיש פרלמוטר, והוא מיצר על כך שהלך, כביכול, ‘בדרכים עקלקלות’. כך הוא אומר: ‘אין לי מנוח לא ביום ולא בלילה, כשאני מהרהר בדברים כל-כך דקים כמו נפשו של פרלמוטר. נפש טובה; לב טוב לאין שיעור. טוב עין וטוב-לב. כל הנוגע בו כמו נוגע בבבת-העין. הדברים החיצוניים הם קלילים, מקריים, אבל כשמדובר בדברים הפנימיים של הפרסונה… נפש מסוקסת שלו. יעקב אבינו לא נלחם ככה עם המלאך כמו שכל אחד מאתנו נלחם עם נפשו. קאנט אמר שנפש האדם נוצרה מעץ מסוקס מאד. ואני הרי נגר אני, עץ זה חומר הדמים שלי!’

ההתקפה הבאה על שירו של ישורון באה ממקור צפוי יותר: מהבטאון הרוויזיוניסטי ‘חרות’. במאמר ארוך בשם ‘עבדות בתוך המדינה’ מ-18 ביולי 52‘, מעטו של יעקב גיל, מתייחס המחבר אל השתייכותו של אבות ישורון לחבורת ה’כנענים’ כאל עובדה, ודבריו המרים והלעגניים על השיר הופכים לצליפה אידיאולוגית ב’כנענים‘; אלה, אשר ‘עולמם הפנימי מסוכסך, שבור ורצוץ, בעל משמעות מעורפלת וזויות הראייה שלהם הן המשך ישר מהנפש העבדותית של המתבוללים בגולה, ובעיותיהם המסובכות הועברו מן אדמת נכר לרקע המולדת’. על שירו של ישורון הוא אומר ש’כולו התבוללות ערבית, עבדות מוסרית ותסבוכת נפשית’, ואילו את פירושו של א. אמיר (‘שופרו של ישורון’) הוא מבטל כ’דברים חסרי הגיון ומשוללי מצפון לאומי‘. כמו-כן נוזף המחבר בעתון ‘הארץ’ ומתרה בו ש’אם ימשיך לפטם את קוראיו בספרות מינות זו, הרי נשקפת סכנה לא רק ללאומיותם של קוראי העתון, אלא גם לבריאות נפשם’. סיכומו הסרקאסטי של המאמר מדבר על ה’כנענים' – המסובכים ב’תסביך-שנאה אדיפוסי טיפוסי' – כעל נורוטיקאנים, שכיהודים, רק במקרה ניצלו מהשואה, ואילו כאן, בארץ, הם מתכחשים ליהדותם ומקוננים, לא על ‘יהדות (“יהנדס”) פולין (“פוילין”) השחוטה’, כי אם על ‘מלאכם הפלאח, שהלך לפְּלֵתִי…’.

פארודיה חריפה ומושחזת, המשלחת חיצי רעל בשיר ובמפרשו, הופיעה בבטאון רוויזיוניסטי אחר – בירחון ‘סולם’, שבעריכת ישראל שייב (אלדד), באלול תשי"ב.

גם זו שואבת את ההשראה לשמה, ‘פורים על סירֵי’, מתוך שתי שורות בשירו של ישורון: הֲלֹא, שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב, תִּשְׁאֲלִי אֶת הַחוֹחִים והבית שלאחריהן: בַּעֲמַקַיִךְ, שׁוֹשַׁנַּת, לוּ שׁוֹשַׁנָּה לְפֶלְלָחִים; מִי שוֹשַנָּה – וְלוּ עַל מְנַעַת פֶּסַע אֶל כּוּכִים, המתקשרים לזמר-הפורימי: ‘שושנת יעקב צהלה ושמחה’.

המחבר עלום-השם³⁶⁴ פותח את פזמונו הסאטירי בפאראפרזה על זמר ידוע של י. שנברג-שנהר (‘אלף לילה ועוד לילה תתי שי לה / לארצי זאת הקטנטנת אך לא די לה’); ‘לילה, לילה / תַתְשִׁילה – אלף לילה / על סירים’, כאשר האסוציאציה מוליכה, כמובן, למעשיות-אלף-לילה-ולילה, שאבות ישורון ומפרשו מלעיטים בהן, כביכול, את קוראיהם. בהמשכו של הפזמון – המלא ביטויים עסיסיים בבליל של ערבית, ארמית וניבים עבריים ארכאיים המחקים את אלה של ישורון, מלעיג המחבר, מתוך שצף-קצף ובקנאות של ‘עליהום’, על משורר “פסח על כוכים” ועל ה’כנענים': ‘עורי חרבי, על ראשי שמים / צורחי ‘כל נדרי’ / נוכלים, וכל קוראי ' אהדינה אַסִּירָאט אלמוּסתַקים / על כנען-פורים יקיץ הקץ / על אמין אהרן³⁶⁵, / אלפערן, חנן³⁶⁶ / בכל כלם אשלחה חץ’. ובא על החתום: גלית פתרוסי (חיליק ג’ימס פיפערנוטער) – על משקל: יחיאל פרלמוטר, כמובן.

הכותרת ‘פלשתים, כנענים ויהודים’, הוא שמה של סאטירה-בפרוזה החתומה בשם-העט: ‘א. חמין (ל.י פיעץ)’ (על משקל: אהרן אמיר-ליפץ) והיא מכוונת כלפי פירושו של אמיר לשירו הנ"ל של ישורון. גם סאטירה זאת³⁶⁷ חוזרת על מתכונתן של אלה שקדמו לה ושל אלה אשר באו בעקבותיה; אלא שהמחבר דנן הגדיל לעשות: פירושו משתרע על ארבעה וחצי עמודים צפופים של הבטאון! הפזמון המלעיג על השיר והפירוש עליו, המהווים חטיבה אחת, נכתבו על-ידי אותו מחבר. באירוניה בוטה מדבר החיבור על ישורון (‘גלית פתרוסי’, לצורך הסאטירה), כעל ‘אחד המשוררים הכנים והמעניינים ביותר בדור הזה’; על כך שעולמו, ‘עולם אישי מובהק, שוכן-לבדד’, הנו ‘עולם-נפש-וסמלים בעל משמעות חברתית ופוליטית מפורשת ומאלפת’ – זאת בנוסף ל’ערכו המשקלי, המוסיקלי והאסתטי' של שירו – ש’אין להפרידה מן הספירה, בה סוער הטמפרמנט השירי שלו, סעור ונתוץ עולמות-ערכים ישנים, סעור וחדש ובונה ערכים-עולמות חדשים ברוב עוז וכשרון לוהט³⁶⁸. מכאן ואילך ממציא בעל-החיבור מעין ביוגרפיה יהודית-עיירתית וחלוצית אופיינית, לאותו ‘חיליק ג’ימס פיפערנוטער’ – זה החתום על הפזמון הפארודיסטי – אשר בלעדיה לא ניתן, כביכול, להבין את שירתו, ואילו את נפילתו לזרועות ה’כנענים' הוא מסביר בנסיונות-הכשל שלו לפרסם את שיריו בעתונות היידית האמריקאית. בדברי ביזוי ולעגנות מוקיע המחבר את ‘פלישתיותו’ של א. חמין (כינויו של א. אמיר) אשר ‘בדומה לנביאי הכנענים’, (הכוונה כנראה לי. רטוש – א.צ.) ‘לא השתתף במלחמותיהם של היהודים, לא היה במחתרת, לא ישב בבתי-הסוהר, לא נפצע ולא נהרג ולא היה בשרות פעיל בצבא היהודי’ ובמקום זה ישב ' מתוך אלם קודר' בבתי-הקפה של ה’כנענים' ו’סבל‘… בהמשך מלעיג המחבר על הניתוחים ה’מדעיים’ של השיר, אשר בעיני מחבר הפארודיה הוא חסר-ערך, כמובן, ומלא זרויות בלתי-מובנות. א. חמין (ל.י. פיעץ) מחקה ניתוחים אלה מנקודת הראות האנתרופולוגית, ההיסטורית, הדתית והביוגראפית, של המשורר ג. פתרוסי, מחברו המדומה של השיר. כך, למשל, הוא מלעיג על החיטוטים בשירו של ישורון, הנוגעים למקור האמונות של הכנענים והישראלים הקדומים כגון: הכשרות; היחסים בין העולם הישראלי והעולם הלא-יהודי; הקשרים האטימולוגיים של הלשון העברית הארכאית; והוא נאחז בהשקפות הכנעניות של אהרן אמיר ושם אותן לקלס. קיצורו של דבר: הפיליטון הוא מלאכת-מחשבת של חיקוי ושל ניתוח שיר בנוסח מדעי-ביקורתי כביכול.

הפארודיות שהופיעו ב’בטרם' וב’סולם', למרות היותן ברוטאליות וארסיות, אינן נעדרות פלפלת, ועל-כן קשה היה לבטלן ולעבור עליהן לסדר-היום; מה גם, שהן שיקפו הלך-רוח של רבים מקוראי הבטאונים הפוליטיים והספרותיים של אותם ימים – מימין ומשמאל כאחד. גם אבות ישורון עצמו, שאינו נוהג להתפלמס עם מבקריו, חש שהפעם אין הוא יכול להתעלם מגילויי ההלעגה על שירו והוא חייב תשובה למבקריו; והוא עשה זאת בדרכו שלו: בדרך השיר.

השיר “רוּח בָּאַרְבֶּה” ראה-אור בערב יום הכיפורים תשי“ג, ביובל החמישים של אבות ישורון. יחסית לתהליך האיטי שבו נבראו שיריו של ישורון באותם ימים, הרי שיר זה נכתב תוך שבועות מעטים בלבד; ואולם, משהובא לפני עורך הדף הספרותי, יעקב הורוביץ, נזקק הלה לאישורו של בעל העיתון ועורכו הראשי, גרשם שוקן כדי להדפיסו. בבתים הראשונים של השיר (אשר נסתכל בו כאן מצד תוכנו ולא מצד ערכיו האסתטיים) קובל המשורר על כך ששירו לא הובן: פֶּסַח לֹא הוּבַן, כּוּכִים אַף לֹא בָּרִי. וַהֲרֵיהֶם כְּמוֹ אוֹפַן חֲמִישִׁי אֶל הָרְבִיעִי… והוא מתווכח עם מלעיגיו באומרו שיש הצדקה להשתמש בניבים בשיר, כגון ‘נוֹבִי’ צֶדֶק ו’נוֹבִי' שַׁאֲנָן (‘נובי’ – חדש בלשונות סלאביות; העולים החדשים שלא הבינו את המילה ‘נוה’, ביטאו ‘נובי’ במקומה; והמשורר משתמש כאן בלשון-נופל-על-לשון: “ניב” – “נובי”). אפילו לקשר הפונטי בין שם העיר הפולנית ‘זַאמוֹשְׁץ’ לשמה הקודם – הערבי – של שכונת ‘יד אליהו’ – ‘זַאבְּלַאבִיי’ – מוצא המשורר הצדקה בשיר. לא-כל-שכן, למילה חדשנית כגון ‘כוּשְׁמַנְטוּשׁ’, שנוצרה בעקבות מלחמת העצמאות ושאינה אלא סירוס, בפי ערביי ישראל, לצירוף ‘רכוש נטוש’, מושג אשר על-פי השיר, כְּאִלּוּ בָּאָה לְהַחְרִיד אֶת הַנּוֹבִי שַׁאֲנָן… בהמשך השיר מסביר ישורון את המילה המסורסת יַהְנְדֶס שמבקרי פֶּסַח עַל כּוּכִים נטפלו אליה בשל מוזרותה – כחֶמְלָה עַל רְכוּשׁ שֶׁל עֲרִירִי. חֶמְלָה עַל הַטַּפֵּיטִין וְעַל לֶקֶט וּפֵאָה נָכְרִים; ולכן השימוש בה מוצדק מצד האמת הפואטית. לאחר זאת בא בית מוזר, המתייחס לסאטירה שהתפרסמה בבטאון ‘בטרם’, ואשר אינו יכול להיות מובן בשום-פנים-ואופן, אלא למי שראה במו-עיניו את הכתבה בדף העתון וידע שהאפוריזם המובא בה הוא של ג’ון רסקין. בה-בשעה מתייחס אבות גם לביקורת שהוטחה בו מעטו של סופר ‘חרוּת’: לֹא חָמְלוּ קְצִינֵי-תַּרְבּוּת – ‘בְּטֶרֶם’ – רַאסְקִין. לֹא חָמַל סוֹפֵר ‘חֵרוּת’, לְפִי הַטְּרַאסְקִים (גם היא מילה תמוהה כאן; האם הכוונה למהומות ולשערוריות הפוליטיות שהקימו הרוויזיוניסטים?). בהמשך השיר הוא טוען כלפי העתון ‘דבר’, (עתון מפלגתה של פסיה, העסקנית המפא"יניקית, ידידתם של קברניטי המפלגה), אשר פרסם מאמר מוסרני-פטריוטי-מליצי מעטו של המשורר ש. שלם בשם ‘התכּחשות לרוח’ (‘דבר’ 25.7.52) בו מכנה הכותב את ישורון ‘משורר’ (במרכאות) ‘כנעני, ציני ונבוב’ והוא מלעיג על המטבּע “יהנדס” שטבע ישורון בשירו: ‘לשם מה באמת “יהנדס” שואל ש. שלום, ‘אם אפשר לשוב בסרבּלים מטונפים אל “פטמה” ולאכול “סרדינס” עם “ברנז’ינס” במדינת כנען הקאקוּנית’. על כך משיב ישורון למקטרגו בשירו “רוּחַ בָּאַרְבֶּה”: "וִידִּידֵנוּ הַ’דָּבָר’ דָּקַר עֵינֵי אֱמֶת” שכן, “מַה זֹּאת יַהְנְדֵס, יַהְנְדֵס? יָדוּעַ אַף יָדוּעַ לַפּוֹאֵט”. (ואכן, מכל ההשתלחויות הסארקסטיות כלפי שירו של ישורון, נפגעה פסיה ביותר מזו של עיתונה ‘דבר’) מכאן ואילך, עוסק השיר בפירוש המושג יַהְנְדֵס, שהוא מושג של ברות-הלב היהודית, של נבואת-הרחמים, של אֱמֶת בַּלֵּבָב פְּנִימָה, בניגוד למַמְלֶכֶת צִ’ינְגִיס-חַאן, עַם מָלֵק ובּוֹר הַשַּׁחַת. מאותה “יהנדס” של מידת הרחמים, רשאים, על-פי השיר, ליהנות גַּם הַמֻּאַזִן שֶׁל יָמִים יָמִימָה. ואותה מְנוֹרָה אוֹרָה, אותה מְנוֹרַת מָאוֹר, אשר על קניה חקוק יַהְנְדֶס פּוֹילִין, זו שהאירה בחורבות המגורים ובבתי התפילה של פרברי העוני בעיירות; בצריפים הרעועים של החלוצים; באהלים ובבדונים של המעברות – מן הראוי שתאיר גם בחושות של הכפריים הערביים, לְאֵם חֲבַרְבָּרָה וּלְיֶלֶד מִצִּידוֹן. בהמשך, עובר המשורר לסגנון של תוכחה, בהוכיחו את פעילי ארגוני שרידי הקהילות היהודית (הלַאנְדְסְמַנשַׁפְטִין שֶׁבַּלאֹם), על כך שהם הופכים את האבל לָאֵם וּבְכִית – לאירוע של נֶשֶׁף-זֵכֶר הַשָּׂרִיד; ואת הללו הסוחרים בגבורה הלאומית לכל המרבה במחיר, מתוך התעלמות וזלזול באו"ם ובהמוני הערבים, העלולים לעלות עלינו בנחשול כבד, כשהם נישאים על גלי השנאה ויצרי הנקם שלהם כלפינו. עם זאת, נושא המשורר תפילה, שייעצר סחף השנאה העיוורת – במועד. שכן, בקברי האבות, החצובים בסלע (בכּוּכִים) נעקדו – על-פי השיר – שניים. וזה אשר לא שיחק לו מזלו בפעם הראשונה, על אף היותו עם כבד ורב לא יהסס לנסותו שנית ולשלוח את ידו שוב ביִשְׂרָאֵל, עַמִּי מְעַט. ואז, מי יערוב לנו שנס העקידה יעמוד לנו גם זאת הפעם? בסופו של השיר, מרמז המשורר על ההבטחה החרוטה בכוכים, והמשוחה שָׁשַׁר מָשׁוּחַ וְנֻקְשֶׁה, שבעקבות יהושע בן-נון, המנצח על-פי חרב (משיח בן-יוסף), יבוא משה בן-עמרם, אשר ינצח על-פי משפט וצדק (משיח בן-דוד). גם על שיר זה לא אחרה התגובה הסאטירית לבוא.

בי“ד תשרי תשי”ג (3.10.52), ארבעה ימים אחרי פרסום שירו של ישורון ב’הארץ‘, ראה אור ב’הדור’ (עתון-ערב מטעם מפא"י) פזמון פארודיסטי – ללא חתימה – המיוחס לעורכו, העתונאי חיים שורר. שמה של הפארודיה: ‘נכנס הרוח באבי אבות ישורון’, והוא הד ל“רוח בארבה”. הפזמון מסתיים במסקנה, ששירו של ישורון אינו אלא ‘סתם קשקוש!!!’ ושהחידושים הלשוניים והצורניים של ישורון, לא באו אלא כדי להסב תשומת-לב לעצמו: ‘אבל יש בו קצת חידוש / כי עקץ אותי יתוש. / ואולי יוציא מוניטין / למשורר מנטוש’. אומר אבות³⁶⁹: “זו היתה הרגשה קשה, כאילו מגרשים אותי מהעם היהודי, מצאו את עכן ורוגמים אותו באבנים. עניתי על ההתקפה בשיר “רוח בארבה”, אבל ללא ספק היה בכל האווירה הזו כדי תעייה”.

אפילו מעבר למדינות הים הגיעה, כאמור, תגובה נזעמת על שיריו ה’פוליטיים' של ישורון, מעטו של המשורר העברי והיידי, תושב ארצות-הברית, אהרן צייטלין, ביומון היידי ‘אידישער מארגען ז’ורנאל’: ‘עס זענען אים אונטער געגאנגען זיינע שיפן מיט זויער-מילך’ – כתב צייטלין בלעג מר. ופירושו: כל הספינות עם החלב-החמוץ טבעו לו!… (משמע: אבוי לו, לנעבעך המסכן הזה… וכוונתו של צייטלין ל’אסון' הגדול שקרה לישורון, כשנמלטו הערבים מהארץ במלחמת העצמאות!…). גם בשנותיו האחרונות נזכר אבות ישורון מתוך כאב-לב בקיטרוגו של צייטלין, אשר גרם לו, לדבריו, “צער רב”, בהיותו “הכפשה” המגלה “יחס של אי-כבוד ליושר האינטלקטואלי שלי”. עד כדי כך חרה לו, לאבות, שענה לצייטלין תשובה נחושה, עזת-מצח, (אין בידינו עדות, אם במכתב פרטי, או בעתון) בה הזכיר למשמיצו את ‘חטאיו’ הוא, שגלה-מרצונו מהארץ, ולכן אין לו זכות להביע דעה בעניינים הקשורים לגורל תושביה.

ב-10.11.52 התפרסם בירחון ‘אלף’ (בטאון ‘העברים הצעירים’) מכתב למערכת החתום בשם ל. גרובר, וכן תשובת המערכת עליו. היום מודה העורך, אהרן אמיר, שהמכתב ‘פוברק’ על-ידו, וכי תשובת המערכת, גם היא פרי עטו. המכתב, שכותרתו: ‘שוב: קול דמשק’, מתייחס לדברי השבח שהושמעו מפי כתבו של ‘קול דמשק’ רבחי כמאל, על שירו של ישורון “פסח על כוכים” ועל מפרשו, אהרן אמיר. בסיכום, שואל בעל המכתב, אם באמת ‘שלא מדעת’ כיוונו משוררי ‘העברים הצעירים’ לדעותיהם של תועמלנים ערביים, ואם מקרה הוא שרדיו דמשק ‘מבליט את עמדתם וחולק להם מחמאות’. נראה שרעיון כתיבת המכתב לא בא אלא כדי לעשות צדק עם ישורון ולהסיר ממנו את תווית ה’כנעניות' שהדביקו לו משטיניו. שכן, בכל הפארודיות שנכתבו על שני שיריו האחרונים, ההתייחסות אליו כאל ‘כנעני’ היתה כאל עובדה המובנת מאליה. כך משיבה ה’מערכת': ‘מכתבו של הקורא גרובר נותן בידינו הזדמנות להבהיר כמה דברים. ראשית, המשורר אבות ישורון איננו כלל – לפי מיטב ידיעתנו אנו, ולפי מיטב ידיעתו שלו – מאנשי ‘מרכז העברים הצעירים’. ולפי מיטב מה שידוע אין הוא נוטה כלל להשקפות המובעות, למשל, מעל דפי העתון הזה, ולא עוד אלא שהוא מתנגד מובהק להן’. בהמשך מבהיר הכותב, מדוע בכל-זאת מצא לנכון איש ‘העברים הצעירים’ להתעסק בשירו של ישורון: ‘כי יש בו מידה רבה של כנות-רגש, בלי מרכאות, ומתוך כך חש בחריפות בצד הטרגדיה המוסרית אשר בפרשת 1948 ונתן לה ביטוי, על-פי דרכו, בכלים הפיוטיים שלו, עם כל האישי-יוצא-הדופן אשר באלה. – – – מתוך שא. אמיר ראה בשירו זה משמעות פסיכולוגית-חברתית מעניינת, שאין בעלי השיגרה הציוניים נוטים אף להודות בקיומה. – – – העובדה שתעמלן של איזו ממדינות הליגה הערבית עושה שימוש לצרכיו בדברים המתפרסמים במדינת ישראל, היא עצמה אין בה כדי לפגוע בכנותם, אמיתותם וצידקתם של הדברים האלה’. בסופה של תשובת ‘המערכת’ תוהה הכותב, ‘אם הלך-דעות זה שבא לידי ביטוי במדינת-ישראל, אין עמו סיכוי למציאת אותו ‘מכנה משותף’ עם הסביבה, שמעטים מאוד בתוכנו לא יכירו בחשיבותו החיונית’.

ואולם, הציטוט משירו שהובא ב’קול דמשק' והשבחים שהרעיף עליו כתבו, נחשב לו, לישורון, לאות-קלון; ואילו ההלעגה עליו – בעיקר זו שבאה מכיוון בלתי-צפוי בבטאוני מפלגת פועלי א"י, ‘דבר’, ‘הדור’ ו’בטרם' – פגעה בו קשה ביותר ואין תימה שהוא ציפה להגנת חבריו. בראש-וראשונה מצד אלתרמן, ה’כוכב‘, שהיה מקובל ונערץ, הן על המימסד הפוליטי והן על העילית התרבותית, ושבידיו היה כלי-הבעה מיידי כמו טור סאטירי קבוע ב’דבר’ והדלתות לכל בטאון אחר היו פתוחות לפניו; אך גם מחברים-משוררים אחרים ציפה ישורון שיבואו להגנתו. מא.ד. שפיר, בעל העט השנון; מזמורה, שברשותו כתב-עת ספרותי משלו, והוא נוהג לפרסם מאמרים גם ב’מאזניים‘; משלונסקי, כמובן, שבבטאוניו, ‘טורים’ ו’אורלוגין’, ראו אור שיריו המוקדמים וכן מחזור השירים “צְוָת וּצְוָת”. הימנעותם של חבריו מלהגן עליו הגבירה בו את תחושת ההחרמה, הבידוד והנרדפות, ועם זאת, חיזקה את השריון שעטה על עצמו והקשיחה את לבו כלפי אותם ‘חברים’, שהפקירוהו לנפשו בעת צרה והתרחקו ממנו. תחושה זו גרמה לו להסתגרות ולהתנעלות בתוך עצמו. מחמת הגאווה שבו, אי-גמישותו ביחסיו עם אנשים, חוסר זהירותו, דרך התבטאויותיו הבוטות – לא היה מסוגל אף לנסות למצוא דרך אל הארי שבחבורה – נתן אלתרמן – להפיס את דעתו, לפתוח את לבו כלפיו. לאט-לאט גבר נידויו החברתי במידה כזאת, שבנוכחות אלתרמן לא העז איש מחבריו בעבר, לא רק להתיישב לידו, אלא אף לגשת אל שולחנו. לא ייפלאו, איפוא, דבריו של אבות למראיינת³⁷⁰, כי הידידות בקבוצה הזאת של ‘מחברות לספרות’ לא היתה אלא ידידות של הונאה-עצמית, וכי לא היו בה גם שניים שהיו ידידים זה לזה. אז נתקעה בלבו של אבות הוודאות כי אלתרמן שונא אותו; אף כי מקורביו טוענים, שלא היו דברים מעולם.

מאותה התקופה החל ה’ברוגז' בן עשרות השנים בין ישורון לבין אלתרמן, שקדמו לו, אמנם, התגרויות מצד המשורר המקובל-על-הכל, ביחוד בשעות שהיה בגלופין; (המשורר עוזר רבין מספר, שהיה עד להתגרות של אלתרמן השתוי באבות: ‘כל מה שיש לך, ממני בא לך’ – אמר. השיב לו ישורון מניה-וביה: “כל מה שיש לי, מאלהים בא לי, ומאמא שלי”). התגרויות שלא זכו דווקא במענה רך מצד ישורון; העלבות והיפגעויות והתפייסויות היו אמנם משני הצדדים – אך ישורון עצמו הוא שניתק את היחסים, משנכזבה תוחלתו ממחווה של הגנה מצד אלתרמן, לאחר ההתקפה עליו ב’דבר'.

אומר אבות ישורון³⁷¹: “את מיטב ימי עברתי בביזוי ובהתנכרות. אני לא חושב ששירי התקבלו בעם ובחברה; היתה התנגדות – אני מבין זאת – והיתה תקופה של התקפה עלי. תקופה קשה. החרמה היתה”³⁷².

באותן שנים של בדידות והחרמה, התיידד אבות עם מרדכי ארציאלי, כתב-תורן צעיר ב’הארץ‘, מבאי ‘כסית’ הקבועים. הארציאלים, מרדכי ורעייתו אורה (מרדכי – ממגורשי אצ“ל ולח”י לקניה ומשוחרר צה"ל), נעימי-שיחה ונעימי-הליכות, נהגו מנהג של ‘בית-פתוח’ בלילות-שבת, בדירתם הקטנה שברחוב ארלוזורוב. מפאת נדירותם של מכשירי-טלפון באותם ימים היו האורחים – אמנים וסופרים בעיקר – מופיעים בביתם ללא הודעה מוקדמת והיו מתקבלים בסבר-פנים יפות, במשקה כלשהו, בקפה ועוגה. אבות – הקשיש שבחבורה (מבוגר בכעשרים וחמש שנים מבעלי-הבית ומרוב אורחיהם) – היה מגיע תמיד בגפו. מעולם לא דיבר אתם על עצמו, והעובדה שיש לו בבית אשה ובת היתה בגדר שמועה לגביהם. ב-56’, כשאורה ומרדכי התגרשו, ראה זאת אבות כאסון. שבר. כך הגדיר זאת. הוא חקר את מרדכי לסיבת הגירושים (‘הוא אדם סקרן, אך לא חטטן’, אומר מרדכי), ניסה לדובבו, ביקש לדעת. כשפגש במקרה את אורה ברחוב, ‘ביטא כלפי כעס ובוז. שאט-נפש ממש’.

ב-58' ירד ארציאלי לבאר-שבע ככתב ‘הארץ’ בנגב. יחסיו ההדוקים עם ערביי הסביבה (‘מוכתר באר-שבע’ כינו אותו בחיבה) יצרו עניין משותף בין המשורר לבין העתונאי. ואמנם, לאחר שמרדכי התחתן בשנית, הגיע אבות פעמיים לביקור בביתו שבבאר-שבע: ב-65' – לברית-המילה של הבן; ובאוגוסט 87' – ל’שבעה' על מות אשתו.

במוצאי-שבתות נהג לקרוא משיריו באוזני ידידה בת-גילו, א.ז., אשה משכילה, מורה, שוחרת-ספרות. ואולם זו, עם כל העניין שגילתה במשורר האקסצנטרי, לא השכילה להבין את שירתו והיתה מנסה לפענח את משמעותה בעזרת חברותיה המורות ('היינו מכינות אתה ‘שעורי-בית’, מתבדחת אחת מהן). לגבי אבות, שהופיע בכל מקום בגפו והתנהג כאדם ללא משפחה, אשר אינו חייב דין-וחשבון לאיש, היתה זו תקופה הרפתקנית למדי. באחד מערבי יום-העצמאות, למשל, הצטרף ספונטאנית לחבורה קטנה של צעירים אשר עלו לחגוג בירושלים – תחילה בסטודיו של הצייר הוותיק מירון סימה, ואחר-כך בביתו של מרצה בעין-כרם – עד אור הבוקר. אחת הצעירות שנכחה באירוע מספרת, כי אבות התנהג כבחור-ישיבה שזה עתה יצא לתרבות רעה ונזדמן לראשונה לחברת אשה חילונית: מגורה על-ידי עצם המחשבה על העבירה, בבחינת ‘מים גנובים ימתקו’. ואולם קשריו החברתיים באותה תקופה, כמו גם בתקופות אחרות בחייו, נחשבים בעיניו מקריים ורופפים: “חברים לא היו לי”, הוא אומר בשיחה, “לא היו לי חברים בכלל. אף פעם לא היו לי חברים. יש לי טבע ערירי מדי בשביל שיהיו לי חברים. אני אינני יכול להיות חבר טוב. לפעמים הם נמאסים עלי, החברים. אבל אני אוהב אותם בכל-זאת”.

כפי ששורת השיר אֲנִי כֹּעֵס עָלֶיךָ וְאֹהֵב אֹתְךָ³⁷³ יכולה לבטא את יחסו הבסיסי של אבות לחבריו, כך גם המשפט שאמר למשורר צעיר, כשזה בא לבקרו בבית-החולים: “אני לא מסתדר אתךָ כי אתה לא מסתדר עם עצמךָ”.

ואולם אבות ישורון מודע גם ל’עוקצנותו' הפוגעת, לפעמים, באלה שהוא אוהבם. בהשוותו את עצמו לצרעה, אשר בניגוד לדבורה אין זמזומי-אהבתה מתגשמים בנתינה חומרית, הוא אומר: “לי נדמה שהצרעה היא בריאה כזאת שכל הזמן מזמזמת: בְּזֻזוּמְ… בְּזְזוּמ… היא לא עסוקה בעשיית דבש, היא עסוקה באהבה. היא אוהבת. אתה שומע את קול האהבה שלה: זְמְמְ… זְמְמ… בריאה קטנה כל-כך שמזמזמת בלי הרף, שמוציאה כל-כך הרבה אנרגיה, זה רק מפני שהיא אוהבת משהו. אני צרעה כזאת. הצרעה היא גם מרֵיעה. היא גם עוקצת. יכול להיות שגם אני עוקץ פה ושם. יכול להיות. אבל אני אוהב את האדם”³⁷⁴.

בשנות החמישים המוקדמות הוזמן אבות לקחת חלק בדיון על ענייני ספרות בחוג-בית ספרותי של צעירים בני 18–17 (אחדים מהם פירסמו כבר מפרי עטם בדף הספרותי של השבועון ‘מאבק’ שבעריכתו של נתן זך). פגישות החוג התקיימו בביתו של מיימון בן-עמי ברחוב נחמיה שבדרום העיר ובין משתתפיו היו: יורם דינשטיין, יצחק ליבני, מקסים גילן, דניאל זרניצקי, זאב אקשטיין ועדינה אלמוג. מרדכי אריאלי, הצעיר שבחבורה, נזכּר, שבאותה פגישה עם אבות קרא שיר של עצמו ואבות העיר לו על הצורך ששיר יהיה ברור במידה האופטימאלית ואסור שתהיה בו אטימות וסגירוּת ועמעום המשמעוּת…

כשליווה אריאלי את אבות אל ביתו, העלה בפניו בעייה שהתלבט בה, בדבר הפאסיביוּת המינית של האשה. אבות התלהט, נפנף בידיו וצעק: “מה אתה מדבר? – האשה היא מוטור מיני גדול!”

באשר לפסיה, הרי מצד אחד לא השפיע הקרע הגלוי בין אבות ואלתרמן על יחסה אל האחרון, והיא המשיכה לחבבו ולהעריכו כאדם וכמשורר ולשמור על יחסים תקינים עמו; ומצד שני, ההתקפות על אבות מצד חוגי מפא“י יצרו אצלה – נאמנת המפלגה ונושאת דיגלה משחר נעוריה – קונפליקט חמור. ייתכן שבסתר-לבה ציפתה, שלפחות בזכותה יכבשו חבריה את יצרם ויימנעו מהשתלח בו; ובקנאותה לכבוד בעלה אולי אף ציפתה מאחדים מהם שיריבו את ריבו מידי עולביו. התבדות תקוותיה בעניין זה גרמה בקע באמון שרחשה לחבריה, ובעקבות זאת נעשתה ערה לתופעות אחרות של הסתאבות במפא”י. בראשית שנות החמישים – ופסיה אז בשנות הארבעים המאוחרות שלה – החלה התסיסה בקרב הסניף התל-אביבי של צעירי מפא"י, נגד שיטות המינויים הפסולות של ‘הגוש’ ופסיה מצאה את עצמה תומכת בצעירים המרדנים. (ש. נצר, אשר עמד בראש ‘הגוש’ ושלט ללא מצרים בסניף התל-אביבי של מפא"י, הזמין את פסיה כמה פעמים לשיחה ‘בארבע-עינים’, וניסה להשפיע עליה שתתמוך בו). מעיד עליה מאיר בראלי, שהיה אז מפעילי ה’צעירים‘: היא היתה עסקנית טובה, הגונה, ישרה מאוד, שסומכים עליה ומאמינים לה. כחברת המזכירות של ‘המרכז החקלאי’ וכפעילה בארגוני נשים ובמוסדות המפלגה השונים, היה לה גם איזה משקל פוליטי. אני זוכר אותה מאז כדעתנית, קנאית, כאחת שלא שורפת אחרים, אלא עולה בעצמה על המוקד’.

מצבו החברתי הקשה של אבות באותם ימים – אדם שהקשר בינו לבין עולם המעשה רופף בלאו-הכי – ערערו את רוחו: ביעותים ותעתועי-רדיפה קשים החלו פוקדים אותו. אחת מהזיות-הרדיפה שלו היתה, שהש“ב בעקבותיו. הוא הירבה להתאונן לפני פסיה על כך שעוקבים אחריו, שהוא שומע קולות בלכתו ברחוב; ופסיה המציאותית, האיתנה כל-כך ברוחה, פטרה אותו ב’לא-היה-ולא-נברא' וביטלה את תלונותיו כ’שטויות'. מה גם שאגב כך יצא אבות נגד מפא”י, ‘שורש נשמתה’³⁷⁵, ופסיה מצאה את עצמה נקרעת בין שתי נאמנויות: מכאן לבעלה, ומכאן למפלגתה. שכן, ערכו של העולם המפא"יי לא היה פחות בעיניה מערך עולמה המשפחתי; ואמנם, באותה תקופה, כתוצאה מכך, נחלשה הזיקה הנפשית שלה לבעלה. אבות ישורון היה לאיש בודד גם בביתו. מה הם הקולות שעלו אז מנבכי נשמתו הדווייה? קולות מבקשי-נפשו? לחשי סוכני-חרש מאחורי גבו? תוכחת הוריו ואחיו שנספו?

משא האשמה הכבד מנשוא, זה הרובץ על כתפיו של אבות כל ימי חייו, אשמה ששום הסבר ראציונאלי אינו יכול לעקרה משורש, כובד נורא זה המעיק כאילו על כתפיו, שנהפך לחלק מנוכחותו החזקה – לידתם בתקופה ההיא של ראשית שנות החמישים.

מספרת הלית: "העניין הזה, שכאילו עוקבים אחריו, נמשך תקופה די ארוכה; הייתי קטנה מדי בשביל להבין מה זה, אבל אני זוכרת בפירוש שהוא דיבר על זה המון, מתוך הרגשה של נרדפות איומה. מה ששמעתי – שמעתי; לא נעים היה לי לשמוע; אני לא יודעת אם זה היה התקף של פאראנויה אצלו, בעקבות מצב של התמוטטות נפשית, או שהיו דברים אחרים בגו, אבל אני זוכרת שזה היה קשה נורא; השיא של הבידוד! השיא! חשבתי בלבי: אם הוא כבר הגיע עד הנה! אם הוא הגיע עד למצב שכזה! כילדה, הדיבורים שלו על הקולות שהוא שומע נחרטו נורא חזק. מי שומע קולות? – מטורף שומע קולות! – חשבתי'.

ככל שהתמעטה פעילותו בחיי המעשה, ככל שפחת תיפקודו וגבר בידודו, כך התעשרו והסתבכו חלומותיו, ונעשו מלאים הרפתקאות והתרחשויות ותסיסה ופעילות בלתי פוסקים, וביניהם סיוטים הקשורים במשפחתו בפולין, בהוריו, באחיו. אומרת הלית: ‘הלילות שלו זה פחד אלוהים, סיוט! דיבור אין-סופי, הכל קורה בחלומות שלו: דיבור ובכי ומריבות וצעקות, הכל! כל מה שקורה בחיי אדם, קורה אצלו בחלומות’. במשך השנים עשה לו הרגל לקום פעמים אחדות בלילה ולרשום את חלומותיו.

 

כב: “חיסול הבית וכיסוי על החיסול”    🔗

כָּל מִי שֶׁבָּא מִשָּׁם,

כְּכֶלֶב אָרִיחַ לבְּגָדִים.

אָלּה הָרֵיחַ שֶׁלָּהֶם אָבִי וְאִמִּי אַחִים וְאָח­­ֹת עֹמְדִים לִי יָשָר בָּעֵינַים

וְכָל קְרַאסְנִיסְטַאוו עֹמְדִים בִּחַלֹּנֹת.³⁷⁶

יְהֻדֵי קְרַאסְנִיסְטַאווּ בְּלִי צֹרֶךְ לֹמַר,

הִבִּיטֻ עָלַי וְיָדְעֻ מַה זֶּה אֲנִי.

כָּאן אֲנִי בָּא בֵּין יְהֻדִים דֹּמִים לָהֶם,

מִסְתַּכְּלִים בִּי מִסְתַּכְּלִים בִּי, וְלֹא יֹדְעִים מַה זֶה.³⁷⁷

עם תום מלחמת העולם, התחילו להגיע לארץ, טיפין-טיפין, בין יתר ניצולי השואה, גם שרידי קראסניסטאוו, אלה שהצליחו להימלט אל הגבול הרוסי, זמן קצר לפני שהגרמנים כבשו את העיירה. משה רייכמן, חבר נעוריו של יחיאל פרלמוטר, איש ‘הפועל המזרחי’, בעל חנות נעליים בעיירה, נדד עם כלתו עד סיביר ושם שהה במשך כל תקופת המלחמה. ב-49' הגיעו הוא ואשתו לארץ ושוכנו במעברה. ואולם, כבר למחרת יצא לתל-אביב, לחפש בני-עיר; בראש-וראשונה את חבר-נעוריו יחיאל, על-פי הכתובת שהיתה שמורה בידיו בכל התלאות שעברו עליו. כך נהגו גם עולי קרסניסטאוו לפניו, כך נהג גם יחיאל פרלמוטר בהגיעו לארץ ב-1925, כאשר נקלט אצל בנה של פריידה-רישה, בקבוצה הקבלנית בחדרה.

מספר משה רייכמן: ‘נסעתי לתל-אביב לפגוש את חברי הטוב מהעיירה, חיל פרלמוטר. הלב דפק מהתרגשות. יחיאל לא היה בבית. אשתו, פסיה, אמרה לי לחכות לו; נתנה לי כוס מים. כשהגיע חיל וראה אותי, קרא: "הוי, מוישה, יש לך כבר חנות נעליים פה?'' זה הכל. לא שאל, לא התעניין. נפגעתי עד עמקי נשמתי. יותר לא רציתי לראות אותו’.

העתונאי אריה שנון (שטונצייגער), היה בן-גילו של חיים-מאיר פרלמוטר, חברו לסניף ‘החלוץ’ ומבאי ביתם של הפרלמוטרים יום-יום. כאשר הקים את ‘הקלוב הציוני’, איחד את כל המפלגות הציוניות בעיירה לפעילות תרבותית משותפת, וחיים-מאיר, אחיו הצעיר של יחיאל, התגייס אף הוא לפעילות שוטפת ב’הקלוב'. שעות אחדות לפני כניסת הגרמנים לעיירה הצליחו שנון וחיים-מאיר לברוח לחבל ווהלין, שהיה עדיין בשליטת הרוסים; ואולם, שעה שחיים-מאיר נתקבל בסבר פנים יפות במשפחת דודיו בעיר קובל החליט להישאר שם עד יעבור זעם, המשיך שנון לנדוד לעומקה של רוסיה, התיישב בעיר גורקי – וכך ניצל. חיים-מאיר נתפס בידי הגרמנים תוך כדי נסיון בריחה והוצא להורג ביוני 1941, ביחד עם כל יהודי העיר. עדות זאת שמע שנון בהיותו ברוסיה, מפי חברו לנסיון הבריחה של חיים-מאיר, שהצליח להימלט מידי רודפיו. אחרי המלחמה חזר שנון לקרסניסטאוו, והוא וחבריו ששרדו הוציאו מבית העירייה (המאגיסטראט) תצלומים של הנספים, וב-1948, כאשר שהה בגרמניה, הוציא שם חוברת-זכרון ביידיש, לקדושי-קרסניסטאוו.

זֶה שֶׁאַבָּא וְאִמָּא נִתּנֻ לִי לִזְמַן קָצָר מְאֹד. שֶׁלֹּא רָאִיתִי גִדֻּלָה שֶׁל אֲחֹתִי, וְרַק פֹּה רָאִיתִי אֶת גְּדִלָּתָהּ כְּבַחֻרָה עִם בְּנֹת שְׁכֵנִים. לְבֻשָׁה שִׂמְלָה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי כָּמֹהָ שִׂמְלָה, בְּלִי מִדָּה עָלֶיהָ. שׂעָרָה מֻפַּח וּמְפֻזָּר. זֶה הָיָה תַּצְלֻם מִקְרִי אֶצֶל אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר. כְּדֶרֶךְ הָעֹלָם הַתַּחְתֹּן פּשׁעִים פְּלִילִיִּים: שָׁמַעְתִּי בַּחֲצִי אֹזֶן. כָּל זֶה בְּלִי סֹף בְּלִי סָפֵק כְּדֶרֶךְ הָעֹלָם הַתַּחְתֹּן פּשְׁעִים פְּלִלִיִים הַשֹּׁמֵעַ בַּחֲצִי אֹזֶן זֶה שֶׁמְחַפְּשִׂים אַחֲרָיו. כָּל זֶה חֶשְׁבֹּן אֶחַד שֶׁל חִסֻּל חֶשְׁבֹּנֹת. זֶה מַה שֶּׁעֹלֶה. – – – זֶה חִסֻּל חֶשְׁבֹּנֹת בֵּין הַפֹּרְטְרֶט לַקֹּפִּירַייט. בְּמִלִים אֲחֵרֹת: חִסֻּל הַבַּית וְכִסֻּי עַל הַחִסֻּל³⁷⁸.

כשהגיע שנון לארץ וראה את אבות ישורון באזכרה שנתית לנספי קרסניסטאוו, רץ לקראתו בזרועות פתוחות, לחבקו, לספר לו על בני משפחתו, על ימיו האחרונים של אחיו; אולם –

מספר אריה שנון: ‘אמרתי לו: אתה ודאי מתעניין לדעת מה עלה בגורלו של חיים-מאיר. יש בידי עדות ממקור ראשון. אבות ישורון הסתכל עלי, הסתובב, ופנה ללכת. לא שאל שום דבר. נדהמתי. התחלתי להתעניין אצל בני עירי איזה מין טיפוס הוא זה, מה קרה לו בארץ, והסבירו לי, שיחיאל-אבות משתייך לקבוצת הכנענים, שכל רצונם הוא להשתלב במרחב הערבי והם ‘שמו פס’ על הגולה’.

עוד נסיון אחד עשה אריה שנון לקרב את אבות לפעילות הקשורה בהצבת יד לקדוש העיירה, אך גם הפעם – הוא מספר – נתקבל בתגובה מוזרה, (‘הוכיח מוזרות’), בהתרעמו על הכתובת שחקקו על מצבת הזכרון, (שני עמודי נחושת עם שמות הנעדרים), ‘על אלה אני בוכיה, עיני ירדה מים’ (איכה, א16). ביודענו כי אבות לא היה מעולם ‘כנעני’, נמצא את ההסבר להתנהגותו עם בני עירו, בהתגוננותו האינסטינקטיבית מפני הכאב שבהיחשפות לפרטי העובדות של הכחדת בני-משפחתו ובתחושת הנרדפות שחש עקב האשמה הכבדה שרבצה על לבו. כך, בשיר הנזכר לעיל, מזוהה הכותב עם פושע פלילי “שמחפשים אחריו” לחסל עמו חשבון ישן על יחסו אל בני משפחתו בעודם בחיים; על הצער שגרם להם בהתכחשותו העקיפה אליהם, כשמיעט כל-כך לכתוב אליהם, וכשכתב, נקט בסגנון מתנשא; על שלא עשה כל מה שביכולתו להעלות את אחיו לארץ. על חיסול-כביכול של החלק העיירתי שבתוכו ועל הכיסוי לחיסול, שנעשה בעצם כתיבת שירים על העיירה.

באחד הימים בא אבות לביתו של שנון בפתח-תקוה לפייסו. ‘לא התפייסתי’, אומר שנון. ‘כיבדתיו, דיברתי אתו על דא ועל הא, אבל לא התפייסתי’.

שְׁמִי הֶחֶלַפְתִּי שְׂפָתִי הֶחֶלַפְתִּי עִירִי הֶחֶלַפְתִּי. וְעוֹד יֵשׁ בִּי הָרוּחַ לְהִתְעַלֵּם מִעִירִי. וְאֶת בְּנֵי עִירִי שָׁכַחְתִּי³⁷⁹.

ב-29 בדצמבר 1953 התאסף ועד ארגון יוצאי קרסניסטאוו בישראל בביתו של העתונאי אריה אבנרי, לדיון על הוצאת ספר ‘יזכור’ לקדושי העיירה. אבות ישורון נבחר במעמד זה לנשיאות הוועדה שתעסוק בליקוט החומר, בעריכתו ובהבאתו לדפוס. ואולם, המשורר התנה את השתתפותו בוועדה בכך שרק שמו המעוברת, ‘אבות ישורון’ יופיע בחוזרים השונים, וכן בספר עצמו. כיוון שתנאי זה לא התמלא, בצד שמו המעוברת הופיע (בחוזר) גם שמו המקורי, יחיאל פרלמוטר, הודיע אבות לאירגון על הסתלקותו מהוועדה³⁸⁰. להלן, טיוטת המכתב, שכמה מסופי המשפטים בו חסרים:

לכבוד

ארגון יוצאי קרסניסטאוו בישראל

ידידים יקרים,

עם היותי אסיר תודה לכם על האמון שנתתם בי בבחרכם בי לנשיאות הועדה להוצאת ספר ‘יזכור’ לקדושי קרסניסטאוו ז“ל, הנני נאלץ, לצערי, להודיעכם על הסתלקותי מתפקיד זה ולבקשכם בהחלט למחוק את שמי מהרשימה הנ”ל, או מה שסולף כשמי, שכן הודעתי בפירוש, בפגישת החוג בבית מר אריה אבנרי ב-29.12.53, כי שמי כחתום מטה, הוא בלבד, בלי תוספות – – –) בנימוק לדבר זה הריני מצביע (– – –) לא אחזור כאן על הבהרת עמדתי בפגישה בבית אבנרי על הנושא הנ"ל, אשר בעתיד יצטרך ההסטוריון (– – –)

ייתכן שאי-ההבנה שנפלה בקשר עם בעיית השם לא שימשה לו אלא תירוץ לאי-רצונו להירתם לפעילות כלשהי באירגון. עובדה, שגם בפעילויות אחרות של הנצחת העיירה לא לקח שום חלק. ואולם, בשנות השבעים הראשונות, כשהובא לארץ אפרם של הרוגי העיירה ממחנה הריכוז ‘מיידאנק’ והוחלט על הקמת המצבה, תרם אבות 300 לא“י למטרה זו – את דמי שכר-הסופרים שקיבל מ”דבר", עבור אחד משירי מחזור “ערב יהודי קראסניסטאוו”³⁸¹. משירים אלה, בהם עושה המשורר חשבון נוקב עם עצמו באומץ-לב וביושר, כדרכו בשיר – אנו למדים ש

כָּל שָנָה כָּל שָנָה אֲנִי מְקַבֵּל הַזְמָנָה לָבוֹא לְהִשְׁתַּתֵּף בְּעֶרֶב אַזְכָּרָה לִקְדוֹשֵׁי עִירֵנוּ בְּאוּלָם טַל בְּגִבְעָתַים. – – – (ו) כָּל שָנָה כָּל שָנָה אֲנִי מִתְעַצֵּם עִם בְּנֵי הָעִיר אִם לָבוֹא לֹא לָבוֹא לָאַזְכָּרָה שֶׁל קְדוֹשֵׁי עִירֵנוּ בְּאוּלָם טַל בְּגִבְעָתַיִם. – – – כָּל שָׁנָה קוֹרְאֵים לִי הֵם יוֹשְׁבִים תַּחַת גַּג רְעָפִים בְּאוּלָם טַל בְּגִבְעָתַיִם וַאֲנִי עוֹמֵד עַל הַמֶּקַח אִם לָבוֹא וְאֵיךְ לָבוֹא לְאַזְכָּרָה לִקְדוֹשֵׁי עִירֵנוּ אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם אֲדוֹנִי אֲנִי לֹא מַכִּיר שָׁם אַף אֶחָד מִכָּל מָקוֹם שָׁם יְהוּדֵי עִירֶנוּ בְּכָל אַזְכָּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם פָּנִים וכֻלָם דּוֹמִים לִבְנֵי עִירֵנוּ.

בכל-זאת, למרות התלבטויותיו ופקפוקיו – היה אבות ישורון מגיע עם פסיחות פה-ושם, לאזכרות. כך הוא מתארן בשיר³⁸²:

אַחֲרֵי פְּתֶיחַת נְאוּם שֶׁל מַזְכִּיר וַאַמִירַת קַדִּישׁ בְּאוּלָם טַל לָקְחוּ אֶת יְהוּדֵי עִירֵנוּ לְשִׁקּוּף פַּנָּס קֶסֶם. כַּמָּה תַּצְלוּמִים וְאָנוּ צוּפִים. – – – הִתְחוֹלְלָה תַּחֲלֹפֶת הַתַּצְלוּמִים ואָנוּ בְּגִבְעָתַיִם צוֹפִים. הֵם בְּאֶלֶף תְּשַׁע מְאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּים וְאָנוּ בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁתַּים. כְּבּוּנְקֶר שֶׁנִּתְקַף יָצְאוּ בְּנוֹת קְרַסְנִיסְטְאוו. תַּצְלוּמִים עַזִּים כַּמָּוֶת. כַּמּוּת עֲצוּמָה. בָּנוֹתַ צָעַדָה עֲלֵי שׁוּר. יָפוֹת יָפוֹת. נִשְׁכְּחוּ אֶחָד עַל הַשֵׁנִי אָב עַל בֵּן. אֵם עַל בֵּן. אִישׁ אִישׁ עַל אָח. אָח אָח עַל אָחוֹת. אֵלֶּה אֶשְׁכַּח. הָעֶרֶב נִגְמַר.

לא היתה זאת, אם כן, התנתקות מלאה מצדו מבני-עיירתו (כפי שאירע לאחיו ישראל שמעולם לא בא לאזכרות ולא השתתף בשום מפעל הנצחה לבני העיר) ואולם, בשנותיו המאוחרות חל בו מהפך של ממש והוא ‘חזר בתשובה’. ביום הזכרון, שחל בחודש מאי, מגיע אבות לבית העלמין בחולון, מניח את ידו על שמות בני משפחתו החקוקים על המצבה וממרר בבכי. גם את האזכרות באולם ‘טל’ בגבעתיים היה מכבד בנוכחותו והיה מתערב ברצון ומתוך עניין בקהל הדור השני והשלישי לקרבנות השואה ולניצוליה. “אחותנו את; אחינו אתה” היה אומר לצעירים אלה; והיה אם חזר מי מהם מפולין וסיפר על ביקורו בקרסניסטאוו של היום, שתה בצמא את דבריו, חיבקו ונישקו, כשהוא מתמוגג בדמעות.

תופעת הרחקת החמלה מבית, מבית אבא-אמא, מכל הקשור בעיירה, שכלפיהם קיימת מעורבות נפשית המהווה מכשול להתייחסות חמה ובלתי-אמצעית, שמשקעים של אמוציות דוחות ומודחקות משבשים את כושר האמפתיה וההזדהות עמם – תופעה זו היתה אופיינית לא רק לאבות ישורון אלא לרבים מבני היישוב העברי בארץ בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה ואף לאחריה. ואבות העביר את כל החמלה שהצטברה בלבו כלפי החלכאים והנדכאים, אל מחוץ לבית, אל עלובי-החיים וחולי-הרוח ויוצאי-הדופן למיניהם שמחוץ לתחום משפחתו המורחבת; וביניהם – אל המיעוט הערבי בארץ, שבאותן שנים היה נתון עדיין להגבלות החמורות של הממשל הצבאי.

ישמעאל – הבן שהוחס    🔗

הלית ספגה את המעורבות הרגשית עם קבוצות-השוליים, עם החלשים וה’דפוקים‘, כבר בתקופה מוקדמת של חייה. היא נזכרת, למשל, בבת-כיתתה בביה"ס העממי, שהיתה לה כינמת (בושה גדולה, באותם הימים!), וכל הילדים התרחקו ממנה וסירבו לשבת על ידה. רק היא, ה’פלורנס נייטינגל’ של הכיתה, התחברה אתה, הביאה את השיעורים לביתה, התנדבה להיות אתה בקבוצה אחת. ‘אכלתי אותה’, היא אומרת. ‘רציתי להיראות טובה: ככה חינכו אותי בבית’. לא ייפלא, איפוא, שבקיץ 1954, כשטיילה עם כיתתה (כתה ו' של בית-חינוך) בעיר נצרת, נתקלה בקבוצה של נערות ערביות כשהן יושבות ליד הבאר וצופות בתלמידים היהודים שהתקבצו בתחנת האיסוף של האוטובוס – קשרה עמן שיחה. אחת הנערות, נמוכה, שמנמנה מעט, עיניה קטנות ומלוכסנות ופניה הנפוחות מכוסות פצעי בגרות, גילתה ערנות מיוחדת, ולאחר חילופי-דברים חטופים הזדהתה בשם סלוא דעאס, וסיפרה בעברית רצוצה, שמוצאה ומגורי משפחתה בכפר הסמוך ריינה, אך היא לומדת בנצרת. הלית התלהבה מן הקשר שנוצר ביניהן (שהרי נושא ‘אחוות עמים’ יקר ללב אביה!) ושתי הבנות החליפו ביניהן כתובות. כאשר האיצו המורים בבני כיתתה לעלות לאוטובוס, נופפו זו לזו מבעד לחלון, לשלום ולהתראות.

כצפוי, התרגש אבות מיוזמתה של בתו להתידד עם נערה ערביה והוא עודדה לכתוב אליה ולהזמינה לבקר בביתם בתל-אביב.

באחד מימי אוגוסט 1954, הגיעה סלוא דעאס לבית ישורון, בלוויית אחיה הבכור ג’לאל, אז תלמיד בית-הספר התיכון בנצרת. קבלת הפנים שהם זכו בה בבית המשפחה התל-אביבית היתה חמה ביותר. אבות יצא מגידרו לשמח את לב אורחיו והקדיש להם את כל היום – לשיחה, לסיורים ברחובות העיר ולביקורים באתרי תרבות ובידור.

מששמע אבות על פיטוריו הצפויים של אב המשפחה, עבד אל רחים דעאס, מורה בכפר ‘ביענה’, היא ‘בית-ענת’ שבגליל המערבי (מי עוד כמוהו היה להבין ללבו וללב משפחתו!) התנדב לשמש לו מליץ-יושר. בעצה אחת עם פסיה, הלך עם הילדים לבית הסתדרות המורים שעל-יד בית הועד-הפועל, להשתדל שם שיעמדו לימינו של דעאס וימנעו את פיטוריו.

מסביר אבות: “היו אז פיטורים קשים בסקטור הערבי. רוב המורים שם לא גמרו סמינר, הם היו מורים מתוך שיגרה, מתוך הרגל, מצוות-אנשים מלומדה, ללא תקן של מורה. הם נהגו ללמד ערבית בדרך של הברה-הברה, עם ניגון, כמו ב’חידר'. כשסיפר לי ג’לאל על פיטוריו הצפויים של אביו, הרגשתי את עצמי נעלב מאד. מה יהיה עם המשפחה? – החלטתי להתערב. הלכתי לפקידים גבוהים ואמרתי: לא אסבול שיעשו עוול כזה לערבים”.

שלושה מכתבי תודה קיבלה משפחת ישורון מבני משפחת דעאס, על האירוח שזכו בו. שניים, מעבד אל-רחים ומג’לאל, מופנים אל אבות ואילו השלישי – מסלוא – מופנה אל הלית.

כותב ג’לאל, ששליטתו בעברית טובה משל יתר בני המשפחה:

12.9.54

שלום לך יקירנו הנכבד אבות ישורון!

בשמחה רבה וברשם טוב הגענו הביתה אחרי בקורנו היפה אצלכם.

הנני אומר לך ידידי כי עד עכשיו לא מצאתי איש לטיף ורחום ואשה טובת לב כמוך ואשתך הנכבדה אמה של הלית המשכילה. הלית היא בת יפה נחמדה לגמרי.

מאד אני אהבתי אותכם בגלל מעשכם הטוב בשבילנו, בגלל נדיבותכם והכנסת האורחים היפה אשר נהגתם עמנו. בגלל השכלתכם הטובה ודעתכם הנחמדה על הערביים אשר בארצנו ‘ארץ ישראל’ ועל כל איש משכיל. ותקוותי בעתיד הקרוב היא שיהיה השלום בכל הארץ ונחיה ערבים ויהודים בשלוה ונעשה לטובת הממשלה והמדינה, ונלך גוי אחד אין הבדל בין ערבי לבין יהודי ונעשה בשם אחד – כל אחד עוזר לשני. הנני מוסר לך הודות ממני, מאחותי סלוא, מאבא ומכל המשפחה על קבלת פנינו ובגלל תכנית המקומות היפות אשר בקרנו בתל-אביב ובחוץ לעיר.

אנו שמחנו מאד מטיול זה והוא היה יפה מאד מאד. ותודה רבה לכם.

תל-אביב היא עיר יפה וגדולה מאד וסגנונה הוא סגנון מודרנה ויפה מאד. המוזיאון הוא יפה מאד גם כן, ובנין הועד הפועל של ההסתדרות הוא בנין נהדר ויפה ונורא מאד.

בהמשך המכתב מודה ג’לאל על המתנה ששלחו הישורונים להוריהם (תמונה, אשר ‘מצאה חן בעיני כל המשפחה’), מביע תקוותו שידידיהם החדשים יהיו בריאים ושמחים ומאושרים לעולם, ויבואו לביקור-גומלין בכפרם. האב, עבד אל-רחים דעאס, מוסיף, לאחר הקדמת דברי תודה נלבבים ביותר:

כמה היתה גדולה שימחתי כששמעתי שכבר היית להם כמו אבא ויותר, תודה רבה לך ולאמה של הלית הנכבדה על זה. ותקוותי היא שיגדלו בניכם ובנינו ויתאחדו ויתחתנו ויעשו טובות וגדולות למען המדינה ולמען האנושות. בקורם לבנין הועד הפועל היה יפה, ואני מודה לך על דבורך עם מר (– –) בשביל עזרתי. אני שלחתי אליו מכתב ועוד לא ענה על מכתבי.

גם הוא, כבנו, מזמין את הישורונים לביקור בכפרם ‘בימי החופשה’, זאת, למען ‘נכיר יותר טוב אחד את השני והאהבות תהיה יותר חזקה בינינו’. סלוא כותבת ש’מעשכם בשבילנו היה מצוין ונהדר'. וגם היא מזמינה את הלית לבקר בביתם בחופש הגדול.

במסגרת תפקידיה ב’המרכז החקלאי' הרבתה פסיה לבקר בבתי-הספר החקלאיים ברחבי הארץ. כך, כשבועיים אחרי קבלת מכתביהם של בני משפחת דעאס, כאשר תכננה את נסיעתה לאחת מחוות הלימוד בגליל, החליטה לצרף אליה את בתה הלית ועוד שתיים מחברותיה, כד לבקר את ידידיהם החדשים בכפרם ריינה. (הכפר ריינה, כשני ק"מ צפונית לנצרת, מונה כ-5000 נפש – כ-70% מוסלמים והשאר נוצרים – ועל פי מיקומו וכן על-פי שרידי אמת-המים, הבריכה והקברים החצובים בו מן התקופה הרומית – משערים שהוא נבנה על חורבות העיר ‘אבל’, אשר ממנה היו מוליכים מים לעיר ציפורי, אף היא בגליל התחתון). היתה זו הפעם הראשונה שהלית ביקרה בבית ערבי: בית-אבן כפרי גדול, פשוט ונקי, עם מזרונים לאורך הקירות לשנת הלילה; ואצל משפחת המורה, גם שולחן וכסאות בתווך. משפחת דעאס, משפחה כפרית בעלת השכלה ממוצעת, הגיעה לריינה בתקופת המנדט, מכפר ליד שכם, כאשר האב, עבד אל-רחים (שאבות כינהו במכתביו ‘אבו-ג’לאל’) קיבל שם משרת הוראה. משפחה זו, בת אחת-עשרה נפשות, קיבלה את האורחים בסבר פנים יפות, וגם שכנתם, אמו של המשורר אבו-חנא, נכנסה לקחת חלק בפגישה הבלתי-שכיחה. ג’לאל וסלוא, שלמדו עברית בבית-הספר, שימשו מתורגמנים.

הארוחה היתה ערבית-מסורתית: עריבה מלאה אורז בכורכום, עם רוטב לבנה וגרגרי צנובר פזורים עליו. כל אחד מהמסובים משך חופן מן האורז מזוית המיועדת רק לו, הידקו לכדור ואכלו. משהגיע טס הנחושת ועליו ספלי הקהוה, נכנס עוד אורח, חברו של ג’לאל. הלית, שבגיל שתים-עשרה לא הבינה עדיין נוהגי חיזור, לא כל שכן, נוהגי חיזור בקרב הערבים, ענתה בפנים מאירות על ברכת השלום – בעברית – שכיוון החבר במיוחד אליה. בתום הארוחה השתעשעו הילדות היהודיות והערביות ביידוי אבנים בגן-הכפר.

ימים אחדים לאחר שובן מביקורן בריינה, התקבל על שמה של הלית מכתב נלהב ביותר מחברו של ג’לאל. לפני שהספיקה להתאושש מתדהמתה ולחשב את דרכיה, השיגה מכתבו השני, שהביע עלבון צורב, על שלא השיבה תיכף-ומיד על מכתבו. הפעם נחלץ אביה לעזרתה, ושניהם חיברו תשובה דיפלומטית למהדרין, שלא תפגע ברגשותיו של המחזר, ובה-בשעה גם לא תהיה בה שום התחייבות כלפיו…

אי-ההבנה שנוצרה בין הלית למחזרה לא פגמה בידידות שנקשרה בין משפחת ישורון למשפחת דעאס. להלן המכתב ששיגר אבות ישורון לריינה, ובו תודה על הכנסת האורחים שזכו לה פסיה והבנות (המכתב מועתק בכתב-ידה של הלית):

כבוד אדוני המורה, מר אבו-ג’לאל היקר,

הרשיני נא אדוני להודות לך ולבני ביתך המכובד על מנהג הכנסת-אורחים שנהגת לגבי אשתי, בתי ובני לויתן (הכוונה גם לנהג המכונית שהוביל את פסיה מטעם ‘המרכז החקלאי’ – א.צ.). הם כולם חזרו עם רגש נעים מאד מאדיבותך האישית שלך ושל הגברת אום-ג’לאל הנכבדה, ומעדינותם התמימה של ילדיך הנחמדים. רחמי האלהים עליהם וברכתו, יגדלו-נא ויעשו גדולות בלימודים ונזכה לאהבת איש את רעהו, כיהודי כערבי, למען מולדתנו האחת והמשותפת והיקרה לכולנו.

אכן כל הנעם הזה בא הודות לקשרי הרעות שבין בתי הלית לבין בתך המשכילה סלוא, אשר את מכתביה להלית גם אני קורא ונהנה מסגנונם הנעים.

סלח לי, אדוני, כי איני יודע ערבית לכתוב. אני מקוה כי בנך ג’לאל המשכיל יעזור לי בזה ויתרגם לך.

ברכת שלום מאשתי וממני לכל בני ביתך

בכבוד רב, אבות ישורון

הברכה לשנה החדשה, שנת תשט“ו, ששלחה משפחת דעאס למשפחת ישורון, היוותה את החוליה הבאה בקשר שבין שתי המשפחות, אשר במרוצת ההתכתבות ביניהן אבדו אחדים מן המכתבים. להצלחתו של ג’לאל בבחינות הבגרות אשר עשה בהתכתבות עם אוניברסיטת לונדון, ברך אותו אבות: “אין לי ספק בהצלחתך, שכן בחור נבון אתה, מוכשר וחכם לב; חכם-לב – וחם לב”. ממכתבו של אבות נראה, שג’לאל התהדר בפניו במדרש תלמודי, ‘משל חכמי ישראל’, כדבריו. ("אבא שאול אמר: צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם? רבי יהושע אומר ­– חבר טוב. ורבי אלעזר אומר – לב טוב. וזה הוא הדבר אשר מושך כל בן-אדם לחברו וזה הוא אשר משך אותי לכם – ותודה לכם' – כותב ג’לאל). אף אבות אינו טומן ידו בצלחת ומשיב לו כגמולו בסיפור הערבי-העממי על אודות נבי-סאלוח (“הוא שקדם עוד לנביא מוחמד, שליח האלהים, עליו השלום”, כדבריו), שהיה עני וכל רכושו הפרה שלו. “והיה נבי סאלוח סובב עובר כל יום על בתי העניים ומשקה את ילדיהם בחלב פרתו”. בהמשך, דורש אבות ואומר, כי נבי סאלוח אחד היה בעם הערבי 'בתקופת הבערות” של עובדי האלילים, כי אלה “הכינו את לב האדם לקראת אמונת האיסלם, האמונה באל אחד ויחיד ורחום”. וכמעתיר גינוני-שבח לעיטורי-חן, הוא מוסיף ואומר: “משהו מן הניצוץ של נבי סאלוח, מחנו, פשטותו וחסדו האנושי-האלוהי נמצא בנשמתו של כל ערבי, וודאי שישנו בך ובכל משפחת אביך הנכבד”.

בינתיים התברר לאבות שמשרד החינוך העביר את רוע הגזירה, ופיטורי עבד אל-רחים דעאס ממשרתו כמורה בכפר בענה בוטלו. (אבו-ג’לאל נהג לשהות בכפר הגלילי במשך כל ימות השבוע, ורק ביום חמישי בערב היה חוזר לביתו שבריינה). במכתבו של ג’לאל לאבות מ-י“ד בטבת תשט”ו, הוא מתאר בלשון ציורית ודרמאטית את התלאות שעברו עליו, בלכתו לחפש את אביו, שהתאחר לחזור הביתה מהכפר בענה. על כך עונה לו אבות: “בביתי שמחו כולם שאבי המשפחה הגדולה והנכבדה הזאת – חזר בשלום. יהי נעם האלהים עליכם ולא תדעו כל דבר שיש בו מן המצער”. וכלפי ידידו של אבו-ג’לאל, אשר בביתו התעכב תוך כדי שיחת-רעים על ספל קפה, הוא כותב: “צא וראה, ג’לאל, מה גדול כוחה של ידידות, שלפעמים היא משכיחה את כל שאר הדברים… יהי-נא הקפה שלהם (של אבו-ג’לאל וידידו – א.צ.) תמיד חם וחריף ומעורר לבבות”.

הצלחתו של אבות בביטול פיטוריו של עבד אל-רחים מההוראה עודדה אותו לנסות את כוחו גם בהעברת ידידו הערבי להוראה בכפרו שלו; זאת, בגלל הקשר המשובש בין ריינה לבענה, הגורם לאבו-ג’לאל המבוגר (בשנות החמישים לחייו, אז) טרדות-טלטלה וניתוק ממשפחתו. בכ“ט תמוז תשט”ו שולח, איפוא, אבות מכתב דחוף אל ג’לאל, בו הוא מציע לבן ולאב “לבוא תיכף ומיד לת"א” בתקווה שיצליח לסדר למענם את עניין ההעברה. בתשובתו מבשר ג’לאל לאבות שאחותו סלוא קיבלה משרת הוראה זמנית בכפר דיר-חנא, בבקעת סכנין שבגליל התחתון. עוד מספר לו ג’לאל, על ביקורו בתל-אביב ביחד עם תלמידי כיתתו, על-פי הזמנת-הגומלין של סמינר הקיבוצים, ועל סיורם בגן-החיות ו’מקוה ישראל'. כמו-כן, הוא מביע את צערו על שמקוצר הזמן, לא הורשה לו להנתק מהטיול ולבקר בבית ישורון, שאליהם הוא מתגעגע. הוא חותם: ‘אהובך לעולם ג’לאל דעאס’.

נראה שהמשורר יצא מגדרו בהשתדלותו למען ידידיו הערבים, להעביר את אבו-ג’לאל להוראה בכפרו. זאת, על-אף העובדה, שאבו-ג’לאל עצמו מוכן היה להתפשר גם על כל כפר אחר במרחק סביר מריינה. (נראה שבפעילותו הבלתי-נלאית לסייע למשפחת דעאס לא רק בעצה כי אם במעשה – דבר שאיננו לפי טבעו – ניסה אבות לכפר על הפאסיביות ועל חוסר-המעש שגילה בעניין העלאת אחיו לארץ-ישראל). בעקבות מאמציו של אבות, נפגש הבן ג’לאל עם המפקח על החינוך הערבי בהסתדרות המורים, בעניין אביו. עם כך, חוזר ג’לאל ומזמין את בני משפחת ישורון לשוב ולהתארח בביתם, הפעם עם לינת לילה; זאת, מיד אחרי החג המוסלמי ‘המבורך’ אד’חה, הממשמש ובא. במכתבו הבא של אבות, מט“ז באב תשט”ו, מדווח המשורר לידידו “הנלבב” ג’מאל, על פעולותיו לטובת אביו: ארבע פעמים נסע לועד-הפועל למצוא אחד, מר ברק, ורק בפעם הרביעית מצאו במשרדו, והלה סיפר לו על ההצפה בבקשות ההעברה שמשרד החינוך נתקל בה בשנה זאת, ועל הדיונים שניהל עם המשרד בנוגע לכל בקשה ובקשה. בכל-זאת, הצליח אבות לקבל מידו מכתב המלצה למנכ“ל אגף החינוך הערבי בירושלים. כשמכתב זה בידו, עלה אבות לירושלים, חיכה שעות אחדות במשרד החינוך, עד אשר יצא המנכ”ל מהישיבה, ולא עזב את המשרד עד אשר קיבל הבטחה מפורשת מפיו, שהתשובה בעניינו לא תאוחר משבועיים. עוד מספר אבות לג’לאל, כי חזר לת"א לפני צאת מסע ההלווייה לחללי מטוס ‘אל-על’ אשר הופל מעל שמי בולגריה – והספיק לקחת בו חלק.

ממכתבו הבא של ג’לאל, מ-20 באוגוסט 55‘, מסתבר שמשפחת ישורון אינה המשפחה היהודית היחידה שלמשפחת דעאס קשרים עמה. דודו של ג’לאל, באותם הימים התגורר בבירות, נשוי ליהודיה ולמד עברית בתל-אביב עוד בנעוריו. גם אשת בן-דוד הלומד בגרמניה, יהודיה תל-אביבית. כשחזרו פסיה והלית מהבראה בת שבועיים בכפר גלעדי, נשלחה הלית לקייטנה בקיבוץ גלעד שברמות מנשה, ואילו פסיה ואבות נענו לבקשותיה החוזרות-ונשנות של משפחת דעאס, לבקרם בכפרם. במכתב התודה של אבות על הכנסת-האורחים שערכו להם בריינה (במקרה, הגיעו ל’חג הקרבן' המוסלמי), הוא כותב בלשון מליצה: “כששאלו אותי ידידי בתל-אביב: ‘מה עשית בריינה?’ עניתי: 'טבלתי בברכה של מים מתוקים וטהורים”’. גם משפחת המשורר הערבי אבו-חנא פתחה לפניהם את דלתות ביתה בהזדמנות זאת, וגם להם מוסר אבות את תודתו ואת ברכתו.

גם לנערה סלוא שימש אבות מליץ-יושר – על-פי בקשתה במכתבה מ-20 בספטמבר 55' – לשם קבלת היתר-עבודה כמורה באחד מכפרי ‘המשולש’³⁸³. במקרה זה הטריח את עצמו אל נציג משרד החינוך במפקדת המושל הצבאי ביפו וגם הפעם נשאו מאמציו פרי וסלוא קיבלה משרת הוראה בכפר הגדול אום-אל-פחם. אף מידידו הצעיר ג’לאל רווה אבות נחת, כשבישר לו – במכתבו מ-2 בדצמבר 55' – שהיה אחד היחידים אשר עברו בהצלחה את בחינות הבגרות (בהתכתבות) הבריטיות, וכעת הוא כשר לייסד – ולנהל – את בית-הספר החדש בכפר הקטן אל-גריפת.

בין-לבין, באמצעה של התכתבותו האינטנסיבית של אבות עם משפחת דעאס – כתב שני מכתבים להלית, בסוף קיץ תשט"ו. האחד – לקייטנה בקיבוץ גלעד שברמות מנשה, והשני – למחנה-העבודה מטעם ‘התנועה המאוחדת’ בקיבוץ יפעת שבעמק-יזרעאל. מן הטיוטות של מכתביו, שנשתמרו בידינו, נראה כי המשפטים שהכניס בסוגריים, מעידים על ה’ריסון' שריסנה בתו-יחידתו את פירצי ביטויי האהבה שהשפיע עליה אביה. להלן קטע מהמכתב:

הליני ‘הגדולה’ שלי,

שוב אנו בחליפת מכתבים. בעצם, ניתן לומר, צפיתי לנסיעתך גם בשל הסיכוי לחליפת מכתבים, שכן באמצעותה הנני בא לידי חופש ביטוי במלא כלפיך. [מה שאין כן בבית, שהנני מתחייב בנפשי, ובא על ענשי עבור כל מילה עדינה שלי] ובכן, חופשי אני לומר לך כי אינני מתאר לעצמי את חיי בלעדיך אף לרגע וכי תמיד היית ואף פעם לא לא-היית וכי גילך – כגילו של אביך הזקן וכי רווקה זקנה לא מעט אַתּ (חופש ביטוי!) וכי עוד לפני הולדתך עמדנו לקשרי מכתבים.

שוב קיבלתי כתב ידך, שאותיותיו שבלולים לבנבנים, זערורים, יונקי שדי ענבים, מקופלים-מכופפים, מסולסלים ומצוידים בעין ערמה, מצומדים אל ענבי האשכול, לשגעם, כי מהם תצא שמחה, לדגדגם, למצוץ עוד, להמתיק סוד כי מתוק, להאזין, להקשיב מה מסער תסיסתם, להעמיק עוד את אש דמם, לעשותו כבד, להוריד צבעו מטה, פנימה, פנימה… ושוב שומע אני פגישה עם נוף, ואת הנוף. ואת צפורו.

יהי שלום לך, הלית, שלי.

אבא

לא ייפלא, איפוא, שאת ‘בחינת הנשיות’ שלה, את הבחינה מה כוחה כאשה, לא יכלה הילדה המתבגרת לערוך עם אמה, אלא עם אביה האיסטניס והאסתטיקון, אשר החמיא לנשיות שלה אלף מונים יותר. כשחזרה הלית ממחנה תנועה, לימד אבות את בתו את שירו של המשורר הערבי נאואל: ‘טאייב טאייב טאייב’, אותו למד בביקורו אצל משפחת דעאס בריינה.

באותה תקופה של יחסי ידידות אמיצים ששררו בין אבות ישורון לבין משפחת דעאס ואשר נמשכו עד 1970 (כמעט עשרים שנה!), פירסם אבות שירים ‘פוליטיים’ נוספים בעתונות היומית. המפורסם ביניהם, שעורר מחדש את המחלוקת סביב הז’אנר הזה של שירתו, הנו השיר הארוך “הונא מחטת” (‘פה תחנת’)³⁸⁴ שראה אור בכתב העת ‘אורלוגין’ בינואר 1955. כאקט של מחאה ושל תחושת נרדפות פוליטית, נעץ הפעם העתק של שירו זה על העץ שמול קפה ‘כסית’. חודשים אחדים קודם לכן פירסם המבקר הצעיר דן מירון מאמר בשני המשכים בעתון היומי ‘זמנים’ (בכ“ו באלול תשי”ד וב-24.9.54) תחת הכותרת: ‘מבחן מבטם של האבות’. אבות ופסיה פגשו את דן מירון לראשונה בבית המשורר אליהו טסלר, כשהיה מירון חבר-לכתה של דליה טסלר, ונראה שכבר אז נתפש הצעיר המוכשר לדמותו ולשירתו של אבות. הוא התחיל מבקר בביתם וכן הזמינם אל בית הוריו. את מאמרו הנ“ל, הראשון בסדרת מאמריו על ישורון, פרסם מירון זמן קצר לפני גיוסו לצה”ל. במאמר אוהד ומעריך זה, מדבר המחבר על השלב החדש בשירת אבות ישורון, שהוא ‘מיזוג עולם האבות האירופאי, עולם בית-אבא, בעולם הבדווי’. מיזוג זה, על אף היותו ‘מעמיד חציצה גמורה בין אבות ישורון לבין הגוזרים על המשכיות הקיום הישראלי היהודי המפורש’, מתאפשר תודות ל’דמות שלישית מתווכת‘: אבות האומה המקראיים; זאת, מכוח הדמיון הוויזואלי שביניהם. להלן הוא מדבר על מקומו של מיתוס יצחק וישמעאל בשלב המאוחר של שירת ישורון, זה המצטלב במאורעות מלחמת השחרור ומסתעף ממנה, וכן, על ‘חיי המוסר הפטריארכליים המאחדים את האבות ואת שבטי הבדווים’, תוך-כדי בחינת ‘דרך המיזוג המשולש’ בשירה זו, של ‘הצפיר הערבי, העז היהודיה, עז העיירה והאיל המקראי המתווך ביניהם’. כן מתייחס בעל המאמר ל’כושר הטווייה והעיצוב הוואריאציוניים’ ב“על חכמות דרכים”.

מאמריהם האוהדים של אהרן אמיר ושל דן מירון, אשר התייחסו לשיריו ה’פוליטיים' המוקדמים של ישורון, וכן העידוד שקיבל מאחדים מסופרי ‘דור הפלמ"ח’ – היה בהם כדי לחזק את לבו כנגד המקטרגים והמלעיגים, מבני דורו, בעיקר. “הונא מחטטת” לא נפל, איפוא, על אזניים ערלות. גם על שיר זה הגיב דן מירון במאמר בשם ‘הקול קול ישורון’ (ראה-אור ב’זמנים' ב-4 במרץ 55'), וגם כאן הוא מזכיר את ‘מערכת האבות המשולשת’ ב“פסח על כוכים”, כאשר הדגש שם הוא על ה“פללחין בדווין”, בעוד שב“הונא מחטטת”, ‘כואב ישורון בעיקר את כאב השמדתה של ‘יהנדס פוילין’", ואת אבדן ערכיה המוסריים של יהדות זאת, ‘שהמשורר מקלס לה עד כדי אפותיאוזה’. (ואמנם, בשיחות עם מראייניו לאורך השנים, חוזר ישורון ומדגיש, שיותר משהוא מיצר על גורל הפליטים הערביים, הוא מיצר על הרעה שחוללו היהודים לעצמם על-ידי יחסם לערביי פלשתין, בהיותם מעוותים את חוש הצדק היהודי ואת החמלה היהודית – נכסי-צאן-ברזל, לפי הבנתו, של התרבות היהודית לדורותיה. כך, משנתבקש לנמק בחירת שני שיריו ה’פוליטיים’ לאנתולוגיה לשירה³⁸⁵ – בחר ב“פסח על כוכים” וב“הונא מחטטת” – חיבר את קטע הפרוזה-השירית שלו בשם “הנמקה”³⁸⁶ ושם כתב, בין היתר, את המשפט הידוע שעשה לו כנפיים: “שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי – ישר בפנים מביטות השתיים”. נראה כי שירתו של ישורון, זו המוקדמת וזו של תקופת הביניים שלה, נזקקה בחלקה לפירוש צמוד של בית-בית, מעין פירוש רש"י – לאו-דווקא על-פי הסדר הליניארי, כמובן – בשל מוזרותה: צירופים תמוהים של שם, תוארו ופועלו, כגון הבית הפותח של “הונא מחטטת”:

כּוֹבַע שְׁכִיב-דֹפֶן שָׁאַף בֵּין כָּתְלֵי בֵּית הַנְּכוֹת שֶׁל בְּצַאלְלְ. הָיָה כָּרוּךְ עַל רָאשֵי בָּתֵּי-אָב. הָיָה כָּעוּךְ – וְצָנַח כְּזַלְזַל,

כלומר: הכובע המשמש היום מוצג פולקלוריסטי במוזיאון בצלאל, מילא בשעתו תפקיד חי, יומיומי, של קדושה בקרב יהדות פולין שנשמדה – על-פי פירושו של מירון. או הבית הבא אחריו:

וְאַחַר שֶׁנֶאֶמְרוּ כָּל מִשְׁלֵי בַּעַל-שֵׁם-טוֹב בִּלְשׁוֹן הַסְתִּירִינִי, בַּת קוֹל מִ“בְּצַלְאֵל, יְרוּשְׁלֵם”, אוֹמֶרֶת מַרְאַיִךְ הַרְאִינִי:

יתפרש על-פי מירון כקריאת תיגר ל’גילוי מחודש של משמעות משלי הבעש“ט או להחייאה רגשית שלהם, אשר תהפוך את הזלזל הנשור ל”אריעף" שהוא סמל ההוד של יהודה הקדמונה' (“ויצא מזלזל אריעף”). כאן באה האסוציאציה הבלתי-נמנעת עם “צנח לו זלזל” של ביאליק, ‘ארי התוכחה’ של השירה העברית. כך נוצר ‘קשר מקביל ומקורב’, על-פי מירון, בין ‘אפיקי שירה מנוגדים עד כדי קוטביות’ כשירותיהם של ישורון וא.צ. גרינברג, אף-על-פי שאצל כל אחד מהם שואף הסמל הנ“ל למציאות ערכית הפוכה. להלן מצביע מירון על התהפוכות שעברו סמלים שיריים כהכבש, השור או העז, בשירה העברית לדורותיה, כסמליהם של המובלים לשחיטה, וכיצד הם מתקשרים בשירת ישורון עם איל העקדה, עם העז מפולנאה, עם השעיר הערבי, ועם סמל הצבי-ישראל, כאשר כל אחד מסמלים טעוני-יפעה-רוחנית-של-אמונה-ורחמים אלה, שרדו בהווייה הישראלית כמוצגים פולקלוריסטיים או כסמלים מסחריים וולגאריים. במקביל לניתוח מוטיב האבות ב”הונא מחטטת" מנתח מירון את מוטיב האמהות בשירה זו.

 

כג: פורץ את בית הזכוכית    🔗

בערב ראש-השנה תשט“ז (16.9.1955) ראה אור ב’זמנים' שירו של ישורון, “שפתח בגלוי וביקר אל אורי צבי גרינברג”. אבות עצמו הגיע אותו יום לקיבוץ הנח”ל הצעיר נחל-עוז – בנגב הצפוני מול רצועת עזה – כמתנדב לשבעה ימי שמירה במקום. באותם ימים היה זה ישוב-ספר, אחד המקומות החשופים ביותר להסתננויות של אנשי ה’פדאיון' למטרות טרוריסטיות בתחום ישראל ולהתגרויות חוזרות-ונשנות של הצבא המצרי. ואבות, כדי לשמור על שפיות ציונותו (בד-בבד עם הזכות שנטל לעצמו להצליף באמצעות שיריו ה’פוליטיים' במדיניות הישראלית כלפי הערבים), וכן, לשם מתן תוקף מוסרי לשיריו, וכדי להתנקות מרפש הבזיונות שביזוהו מתקיפיו מבית (בעתונות מפא"י) ומחוץ (בבטאוני המרכז והרוויזיוניסטים) בעל-פה ובכתב – ראה חובה לעצמו להתנדב לשמירה דווקא באחד המקומות המסוכנים במדינה, “במקום שקיימת בעייה לאומית בוערת”, כדבריו; וכיוון את תאריך התחלת השמירה שלו ליום שבו יראה אור שירו החדש, שהוא אמנם מחווה של כבוד ויקר למשורר הנערץ עליו, אך עם זאת גם קריאת תיגר עליו בשאלות לאומיות ואנושיות נוקבות. מצפונו של ישורון נרגע: כמשורר וכאיש-מוסר, אין הוא חוסך שבטו מ’המדינה', אך כציוני בעל-הכרה, הוא נמצא בקו האש שלה.

שלושה ימים קודם בואו של אבות לנחל-עוז, ראיין אותו מזכיר ‘ארגון ותיקי ההגנה’, פ. לבנון (מטה הארגון היה ממוקם אז בבניין מכבי-אש שברחוב בזל בת"א), והזהירו מפני הסיכונים והאחריות שהוא נוטל על עצמו – בגילו, על דעתו בלבד – ולאחר שהשתכנע בכנות רצונו, הפנה אותו לועד מושב פטיש, שהיווה את אחת מצלעות המשולש הבטחוני: פטיש, אופקים, נחל-עוז. פטיש ויתרה על המשורר לטובת הקיבוץ הצעיר.

להלן, כתב-ההפנייה של מזכירות הארגון לועד מושב פטיש (מה-13.9.55), אותו הגיש אבות לרועי³⁸⁷, מי שהיה ממונה על הבטחון בנחל-עוז (“בחור חמודות! היה רועי, ‘תכשיט’ משגע!” – אומר אבות):

ח.נ.

המוכ“ז, אבות ישורון, הנו חבר ותיק בהגנה. הנ”ל מוכן להתנדב למשך שבוע ימים כדי לעזור לכם בשמירה. נא לשלב אותו בסדרי השמירה. אנו בטוחים שתפיקו ממנו תועלת.

בברכת חברים, פ. לבנון, המזכירות

מספר אבות ישורון, בקטע פרוזה שראה-אור חודשים אחדים לאחר האירוע ב’משא' (המוסף הספרותי של העתון היומי ‘למרחב’) ב-25 במאי 1956, כחודש ימים לאחר הרצחו של רועי רוטברג בידי מסתננים: “משפניתי עם המכתב, שניתן על ידי מאת ‘ארגון ותיקי ההגנה’, לקבלני לימי שמירה במקום – אמרו לי: רוי. רוי? צליל אנגלי. אייק; מייק וכדומה. מה מתברר? רועי. מאז רואים אותו, ברכיבה וברגל ארוכה, על פני מישורי נחל-עוז – – ³⁸⁸”

בקשה אחת היתה בפיו של אבות אל רועי: להעלים את זהותו האמיתית מחברי המשק ולהציגו בפניהם בשם אברהם. זאת, משום שחשש שמא ייקרה לעיניו של מי מהחברים שירו שהתפרסם באותו יום (ערב ראש-השנה) ב’זמנים', או שמא יזהו את המשורר השנוי-במחלוקת מאז, ויעמידוהו בנסיון של התפלמסות ואפילו ידחו אותו מעליהם. (אבות מספר שכשבאו תיירים לנחל-עוז “לראות את גבורת ישראל, איך העם עומד בגבורה”, הצביעו מלוויהם על ‘המבוגר’ הזה שהתנדב לשמירה אצלם וקראו בשמו המושאל ‘אברהם’: לפליאתם, לא נענה להם. שכח את ‘שמו’…).

ליל ראש-השנה תשט“ז נחוג בקרב הקיבוץ הצעיר, אשר זה עתה עבר ממעמד היאחזות נח”ל למעמד יישוב קבע אזרחי, ואשר חבריו בוגרי ‘התנועה המאוחדת’ מקן תל-אביב. על כך מספר האורח-לשעה, בן גילם של הורי הנערים והנערות, המשורר המתבונן בהם מן הצד – בקטע אחר שבאותו שיר-פרוזה:

באתי אני היום לנחל-עוז והערב ליל ראש-השנה. על מרפסות הבתים ובצריפי הנחל ובכל מקום-עבודה בחצר ובמוסדות המשק עמדו אנשים, קבוצות קבוצות, עוד בבגדי העבודה, ולרגליהם חבילות-שי חג ראש-השנה, מאשר שלחון האמהות העבריות כבירות-הכוח מהערים והמושבות בארץ, לבניהן ולבנותיהן בנחל-עוז. ולא היו בחבילות לא בגד ללבוש, לא כובע לחבוש ולא כר תחת הראש – אין זה מתקבל – אלא ‘דברים טובים’, בקופסאות קרטון – קיץ ותמרים ושקדים, עוגות ועוגיות וכל מנעמים, שוקולד וסוכריות וכל ממתקים. עמדו ואכלו מתבשמים מריח התרגימא של הבית ומהשומשמין שעל מיני המתיקה. עמדו ואכלו. תוך בולמוס ופולמוס על האי בית אבא, על ליל זה ועל חג זה, פה – ושם. כילו לאכול – וקלו קופסאות הקרטון וישאן הרוח ולא היו. ככה התקדשו בנים ובנות בליל התקדש חג ראש השנה בנחל-עוז. גם אני לקחתי וַאפֶל.

כבר באותו ערב קיבל אבות רובה קנדי, ללא רצועה לכתף, כזה שחייבים להחזיקו ביד כל הזמן, שיהיה מוכן לפעולה מיידית. החבר חובב הוליכו אל העמדה והשאירו שם לבדו.

על החוויות שעברו עליו תוך כדי ערות ודריכות החושים בלילה חורש-המזימות, מספר אבות מתוך התבוננות והקשבה, חוצה ופנימה, דקות-מן-הדקות:

משעזבני חובב לא ידעתי מזרח ומערב, צפון ודרום. ידעתי כי פה נושמת כוח נחל-עוז. סובב הייתי על עמדי בין כתלי הלילה העבות. ממרחק-מה נראית גדר פנסים, פזורה וחרוזה סביב. – – – מעגל האור, אותנו מקיף, מכה את העינים. מרגע לרגע נלאו הפנסים. האופל, כמה מטרים מהגדר, ראה – ומשך. האורים, באמצעות ההילות, קרבים ומתדבקים איש ברעהו והופכים מחגור זוהר חי, פעיל ומשובץ. סיכים וסכינים וחדודים, דא בדא סבוך וחד בחד חתוך, הא בהא נעוץ והך בהך נתוץ. הזוהר הלך והתעבה. האופל ראה – והתעבר. קודם לכן לא הרגשתי, ואילו עכשיו מבחין אני במעשה שהיה, כי כל אותה שעה רוחות היו באות מעבר לגדר, מצד האפלה, ומתנשבות כשבשבת נפצים תקיפה, כעין אלה של מגילות קלף מגוללות –בנפנפץ הלוך ובהבהבת גלות את בשר הרוח. – – –

מעגל האור היכה את העיניים. האופל ראה וקרא מעבר לגדר. עיני יצאו מחוריהן למחוץ לגדר. ואני עומד ואינני שומע ואינני רואה. ראש דממה ירד, בשקע-פתאום, כנקע כאב. ובשעה של דממת אינקול יש תמיד מראות של בלימה: במעין סופה רכה, מי שאבריו מן החי – מצע עלים רכים מתנשב, מתנשם – ורוגע: מתפתח – ופוחת; תופח – ופוסק.

ואמנם, ראה המשורר מעין ‘ויזיה’, מראה של “בלימה”, באותו לילה ראשון של שמירה, בדמות אשה הניצבת “בגפה” “לנוכח הגבהים”, בגבה אליו: “נשר-מולכיות כתפיה, ראשה לכאן ראשה לכאן – ולא ראיתי פנים. חפשית עמדה, בלא תפילה – גבה אלי ולא שמעתי קול. טרה ושוקלת את עצמה. נושאת-נותנת את עצמה – – –”³⁸⁹.

לחזיון הזה שנגלה לו בליל השמירה, מנסה המשורר לתת הסבר ראציונאלי: “הייתי בחור צעיר”, יאמר אבות בין השמונים ושש, “היו הרבה נשים ערביות בשטח; לפלאחיות היו שמלות ארוכות, סגורות עד צואר, אבל הבדואיות חשפו את חזן; שדיהן היו חשופים”.

התקופה הקצרה והמרוכזת של השמירה במקום הרה-סכנות כנחל-עוז, מה גם לגבי אדם המנותק מעולם החובה והמעשה ובמיטב שנותיו (53!) כאבות ישורון, דרשה ממנו אומץ-לב (“אני אינני אדם בעל אומץ רוח ותמיד דחוק הייתי במצרך אישי זה”) ושליטה-עצמית, וכפתה עליו עימות ואתגר שהעמידו במבחן את כושר ההתמודדות והחוסן הנפשי שלו. וכך הוא מתאר את העימות שלו עם הפחד:

עלי התעטלף הלילה. בגרוני אני חש קשיות, כמי שלא בלע לעומקו. מה אעשה? אתעטש? אשתעל? אקרא בקול? לא עושים כך בעמדת שמירה. טוב כי הלילה סיתרה לה ואין פוגשים אותי בכאן. ואולי… מפני שחבוי אתה מדי, מוסתר באפלה זמן רב – תקיף הרצון לצאת, להיחשף, להרעים קול – ע-מ-וד!

היתה זו, כמו כן, שעת מבחן ושעת כושר להקשבה פנימית ולהתבוננות בתכונות סמויות שלו עצמו. כזאת היתה פגישתו עם הפרד, שבדרך הסמל ניתן לראותו כצד הטבעי, העקשני וחסר-הגמישות של צד ה’איד' או ה’ליבידו' שלו-עצמו; כאותם כוחות אפלים שבו (גם כוחות יצירתיים) שאינם בשליטתו.

בסמוך עברתי על פני האורווה. שם עמד בפתח, בשמינית של אור בוקר, פרד, גבוה שני סוסים. פרד כזה, עלה בדעתי, אפשר לעשות בנגריה. עמד כפטום-קש בתוך הקש בלי ניע. ראשו הוארך עוד במשך הלילה. ניכר, שלא יצא מאוירא דאורווה אלא כמלוא ראש. בעברי על פניו הרגשתי, שהפרד-ראש-העץ עוקב אחרי ונע בראשו בתנועת מחוג השניות, שלא היתה ניכרת בחלל. עמדתי גם אני להסתכל בו. – – – פתח הפרד-ראש-העץ וידבר מלה במלה: 'בכל מקום שהנך מהלך הנך רגיל להפנות ראשך לאחור, מדמה, שמישהו, איש או אשה או ילד, קורא לך… אך איש אינו פונה אליך. ואף עכשיו לא עצרת כוח והסיבות את פניך. – – – באורווה וברפת של כך וכך ראשים – אין ראשי ‘ראש’. מעולם לא ידעתי טעם צהילה או נעירה של ממש. – – – באת אלינו לימי שבירה שבעה. רק שבעה. כי אינך מסוגל לשהות עם האדם אלא שהות קצרה בלבד. – – – אולם אותך יציל החיכוך, שממנו השלהבת, שממנה הניצוץ. אתה עושה את מעשיך במחשך – וחושב זאת לצנעה; – – –

הנך יושב בתל-אביב, אוכל-ואינו-עושה אלא כותב שירים, או בדומה לשירים; הנך יושב בתל-אביב, בבית של זכוכית סגורה, במקום הרבים. אתה מפרסם את שיריך, פורץ את הזכוכית ויוצא את ה’בית‘. שברי הזכוכית ננעצים בבשרך. רץ כמטואטא ברחובות העיר ובגינות העיר כמטואטא, ופיך שבור. עד שאתה חוזר ל’בית’.

באותם לילות שמירה, או בימי המנוחה מן השמירה, גמלה בלבו החלטה לנהוג על-פי ולו הפנימי של הפרד שבתוכו: “אתה חוזר הביתה – כתוב פרוזה. היא כמו ראי קבוע בחלון ראווה של חנות נעלים. האדם ברחוב מסתכל בנעלים החדשות – ומודד את הישנות… ואילו השירה היא ראי שקבוע בלוח הלב – ראי, אשר האדם מתחבא בפניו מאחורי פאת זקנו”.

ואמנם, אבות הסתכל בסביבתו החדשה, (בשבע-עיניים, כדרכו בהתבוננות) זו הרוחשת חיים צעירים ופעילות חברתית חלוצית, אישית ולאומית תוססת – ויחייו שלו, הצעירים, שבו וצפו לנגד עיניו והחלו להירקם בפרוזה. כך נכתב קטע הפרוזה השירית, “זמירות של חרקולים”³⁹⁰, מן היפים בספרות העברית, על תקופת השמירה שלו בכרמי ראשון-לציון – שבועות אחדים בלבד אחר פרסומו של קטע הפרוזה “מי מלל בנחל-עוז” (שתי היצירות של הפרוזה-השירית ראו אור ב’משא‘, ‘למרחב’, בעריכתו של אהרן מגד, והן מהוות פריצת-דרך בדרכו השירית; והן ראשית המפנה שחל בו לקראת התנתקותו מהמשקל והחרוז בשירתו ולהיפתחו לשירה חופשית, פרוזאית’³⁹¹. גם טחנת-הקמח בפשדמיישצ’ה, שבה וצפה לנגד עיניו משצפה בחבר “פלס”, “שחור-עורב-השער”, אשר “יצא שחור נכנס לבן”, כאשר “טור-אבק-ענן מעורבל” כיסה את הטרקטור שבו נהג:

כהיכנס יוגב אל ממגורת התבואה וראה שק גבה-דגן פתוח לפניו בעינו הטובה, העגולה הרחבה ונטל מעט מזרעוניו, משטחם על כף ידו, מעלה ומוריד, טר ושוקל את כובדם הזערורי הנעים, בעוד שמצד גב הכף, במתגנב, משחק שש-חש כובד היציב של גדושת השק המלא אשר מתחתיו – כן נכנס פלס לבן-אבק-השער אל מקלחת צריף הנוזלות, חש משהו, נוגע פי הברז, ממשש, ממסס, מרחרח כלשהו, ‘קונה’ את שפתיו במשיקה, לקק חולק לחיכו, נושף ונותן אל אפו הארוך – ויוצא רחוץ.

כשחזר הביתה לתל-אביב, הביא עמו אבות זר פרחי שדות נחל-עוז, שחשבם בטעות לחצבים, כאשר לאמיתו של דבר הם “הארכובית השבטבטית סופגת אבק הדרכים”. ואולם תיאורו את הארכוּבית שחשבה לחצב, ראוי להיות מובא בזה:

שם, על הגבול, ניצב החצב, חדד-בדד, כמראה-מקום, ואף-על-פי שעכשיו העונה ובכל מקום אחר כבר הוציא מערכת פרחי לובן ראשונה, ככנפי אפרוח בקינו – כאן, על הגבול, עוצם ולא פוקח את פקעוניו המכודנים, אלא מחזיק אותם סגור, חגור ואגור, מזומני סגינם הנהור, סומני-עין של בר-כנף כמֵה להיבקע.

שבועות אחדים אחרי חזרתו לתל-אביב, קיבל אבות את ה’דפים', גליון חג-השנתיים של נחל-עוז, ועל-פי עדותו בשיר-הפרוזה, ענה להם בדברים, אך לא שלחם.

הפגישה הבאה של אבות ישורון עם נחל-עוז היתה ב-30 באפריל 1956, ביום ההלוויה של רועי רוטברג, אשר נרצח בידי מסתננים מעזה, כשהיה רכוב על סוסתו. הרוצחים התעללו בגופתו, דקרו את עיניו והרעיבו את סוסתו למוות. שירו, “ספירה של רועי”, שיר-קינה ברוח קינת דוד על יהונתן, נכתב בסמוך לאסון וראה אור ב’משא', ב-25 למאי 1956, ביחד עם קטע הפרוזה “מי מלל בנחל-עוז”³⁹².

“שפתח בגלוי וביקר אל אורי צבי גרינברג”, אשר פרסומו בערב ראש-השנה תשט“ז כוון במודע ליום בו הגיע אבות לנחל-עוז כמתנדב, זכה לפירושו של דן מירון שבועיים בלבד לאחר שראה השיר אור. במאמרו זה של מירון (‘פולמוס ויקר בכרך אחד’, ‘זמנים’ 30.9.55), הוא מציין כי שירת ישורון, ‘ביחוד זו שנוצרה בשנות המנין למדינה, עומדת כולה על גבול הפגישה בין עולם החוויות האישי לבין הפרובלימאטיקה הלאומית’. על השיר הנזכר-לעיל אומר מירון, כי הוא ‘בבחינת אודה, שיר יקר’ שאינו נרתע מחשיפת ההבדלים הרוחניים-האידיאיים בין שני המשוררים, כאשר הללו מבוטאים בדרך של ‘פולימיקה פיוטית של שבח וגדולה’. עוד כותב מירון על הקשר שבין שני המשוררים, ‘בכור המחצבת, העיירה היהודית-הפולנית, והאם היהודיה’, על ‘הווייה משותפת’ לשניהם, ‘של הזכרת נשמות’ ‘שכולה אומרת יתמות’, ועל שאיפתם ‘להסיק מן הנסיון ההיסטורי הנורא מסקנה מוסרית- פוליטית לגבי יעודו והמשך קיומו של העם’. צד משותף נוסף לשניהם, אליבא דמחבר המאמר, על סמך השיר, הוא צד “האמונה בקיומה הבלתי מוטל בספק של ההבטחה האלוהית'. בהצביעו על ההבדל בין שני המשוררים – שוב על סמך השיר הנ”ל – אומר מירון, כי בעוד אורי צבי גרינברג ‘חשף את העריסה המשוקעת בחול’ של האם, “אמאנו” היהודיה, (“מצאת עריסתי בחול/ וחשפתה את המשקעת”), ‘אבל הפך את המספד’ עליה ל”קלל גדול“, טלטל אותו “בשוא שאג” – הרי ‘הצד העיקרי בחזונו של אבות ישורון’ הוא צד ‘השמחה של הוויית הקיום היומיומית קצרת-הראות, השמחה בעצם עובדת ההימצאות, בפעולה הטבעית של כוחות הרגנרציה הפיסיים שבעם’. עוד הבדל בין שני המשוררים, רואה מירון בחזונות הפוליטיים, ב’אותה תוכחה של אצ”ג על אדישותו של העם ועל הסטיות מיעודו' כבנים הנבחרים וכבני הנביאים, שכן, המושג ‘בני המקום’ (בני אלוהים) מתייחס על-פי ישורון גם לבני-המקום הבדווים, אשר כמוהם, כה“תנא” שבשיר (ריקל קראה לבנה הבכור, האהוב, בשם החיבה ‘תנא’ – א.צ.) – אף הם בניו של אותו אלוהים עצמו. גם ב’חזון הקיסרות העברית' של אצ"ג רואה ישורון – על-פי מירון ­ – ‘צד כפול של סכנה’: זה החיצוני, של החורבן, המתקשר למושג של ‘עם לבדד ישכון’; וזה הפנימי, ‘הנוגע בערכיותו המוסרית של העם’, והוא מציג לעומתו ‘חזון של שלום ורעות’ עם בני-המקום. ‘חזון זה’, מסכם מירון, ‘צמוד למציאות גדולה מזו המתבטאת במדיניות’, שכן ‘יש בו משום קריאה מוסרית עמוקה וכנה’.

פגישותיו – באקראי – של אבות עם אורי צבי גרינברג, התקיימו, עד 1951, בשכונתם המשותפת (אצ“ג התגורר – תחילה בגפו ומאוחר יותר עם אשתו הצעירה עליזה – בדירתם של הייבינים, ידידיו ומעריציו בנפש ובהשקפת-עולם, ברחוב יהודה-הלוי 31 בת”א). וכן, בצריף בית-הכנסת הפינתי שברחוב מרמורק, שם היה אצ“ג נכנס לפעמים להתפלל בשבתות ובחגים, ולא אחת הוזמן על-ידי פסיה (אצ"ג קרא לה ‘צדקת’) לסעודה של שבירת-הצום במוצאי יום-הכיפורים. אבות מספר על שיחות אין-ספור ביניהם – בכל פעם שהיה ישורון מלווה את אצ”ג לביתו – אשר נסבו, ברובן, על השאלה הערבית, בהן גילה אורי-צבי – בלהט אמונתו, בכוח קיטרוגו, בסערת מזגו ובחריפות לשונו – התנגדות תקיפה ומוחצת לדעותיו של איש-שיחו. פעם, כשהיו משוטטים כך בשכונתם, וסבלנותו של אצ"ג פקעה נוכח טרדנותו של ישורון בשאלה הערבית, בער מזעם וקרא: ‘אז מה אתה רוצה? שנפתח להם את תל-אביב? – נפתח להם את תל-אביב!’³⁹³

היחסים ביניהם לא היו כבין שווים, כמובן. ישורון, הצעיר מאצ“ג בשבע שנים בלבד, היה, כמשורר, בבחינת ‘מתחיל’ כמעט, ואילו אצ”ג – רוב יצירתו השירית הגדולה, וכן זו הפולמוסית – היתה כבר מאחוריו. הערצתו והוקרתו של ישורון את אחיו-בכורו בשירה, מתבטאת בכתרים שקשר לו: גְּדֹל הַמְשֹׁרְרִים אַחֲרֵי יִרִמִיָהוּ. מְשֹׁרֵר שְׁנֵי נְצָחִים. נֶצַח פֹּלַנְיָה וְנֶצַח אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיָה עֹד אִישׁ כָּזֶה. אִלֻ הָיָה הָיִיתי שֹׁמֵעַ³⁹⁴ ו“אין מושלו במשוררי עולם”; ואילו אצ"ג לא החזיר לישורון כגמולו ולא חלק לו שבחים על שיריו שכבר ראו אור. יתר-על-כן: הוא הודה בפניו שאינו מבין את שיריו, אך באותה נשימה ריכך את דבריו, והוסיף, על-פי עדותו של ישורון: ‘אם אתה מטפס על קירות חלקים, סביר שאתה רואה משם משהו…’ (ניב יידי זה מיוחס לביאליק, בו נקט כאשר ביטא את יחסו שלו לשירי אצ"ג)³⁹⁵; מהו הדבר שרואה משם ישורון, נוכל ללמוד משיר שנכתב בשנות השמונים המוקדמות:

אָדַם הַמְטַפֵּס עַל חֶלְקַת כְּתָלִים יָכֹל לְהַגִּיעַ לְחָלָל. הֶחָלָל הֻא אֵָפֵל שָׁחֹר וְלֹא רֹאִים אֹתוֹ וְלֹא נֹפֵל מִשֻּׁם דָּבָר. בַּיִת חֻץ בְּלִי חֻץ³⁹⁶.

בכל זאת, נראה כי אבות ידע להתהלך עם אצ"ג (יש אומרים, שעם אצ"ג צריך היה לדעת להתהלך ולשתוק…), שכן, היה למשורר הבכיר רגש טוב אל ידידו, אף כי גם התבדח על יצר-הראווה שלו, על פאות-לחייו, שהוא צריך, כביכול, לשלוש מראות בשביל לעצבן. (אצ"ג צייר פעם פורטרט של ישורון, וצורתו ראש אדם עם גוף של סוס, שלא יכול היה להחמיא לאבות, ואף-על-פי-כן, לא זו בלבד שלא נטר לו על כך, אלא עוד המשיך לבטא את הערצתו אליו בהזדמנויות שונות).

בעת שהתפרסם “שפתח בגלוי וביקר אל אורי צבי גרינברג”, כבר התגורר אצ"ג עם משפחתו ברמת-גן, ושיטוטיהם הליליים נדדו צפונה. כותב ישורון:

אַתָּה שָׁתַקְתָּ וַאֲנִי לִוִּיתִיךָ לָאֹטֹבֻּס. אֲזַי חָזַרְתָ וְלִוִיתָ אֹתִי לִרְחֹב דִיזֶנְגֹּף לְצַד “כָּסִית”. אַזַי אֲנִי לִוִּיתִיךָ חֲזָרָה לָאֹטֹבֻּס. עַד שֶׁאָמַרְתָּ: ‘כְוִויל מִיר זָאלְן גְּלַייךְ’³⁹⁷ (עִם הָעֲרָבִים).

סופה העצוב של פרשה    🔗

ימים אחדים לפני פרוס השנה החדשה, שנת תשט“ז, ימים אחדים לפני צאתו של אבות לנחל-עוז, נתקבלה בביתו בת”א ברכת שנה-טובה דו-לשונית (בעברית ובאנגלית) ממשפחת דעאס שבריינה, בכתב-ידה של סלוא: ‘מעבד אל-רחים דעאס ומשפחתו אל אבות ישורון ומשפחתו הנכבדה חיים טובים לכם ולכל העם הישראלי’. תשובתו של אבות לברכה (מכ“ג בתשרי תשט”ז), ברוח ההפרזה המליצית המזרחית, כדרכו בהתכתבות עם משפחת דעאס, לא אחרה לבוא:

כבוד ידידנו ומורנו, מר עבד אל רחים ומשפחתו הנכבדה, שלום רב,

ידידי היקר,

הננו מודים לך מקרב לבנו על ברכת ‘שנה טובה’ שלך ושל משפחתך היפה והקרובה ללבנו. התרגשנו מאד למראה הגלויה הנהדרת שבחרת, עם תמונה נפלאה, וראינו בזה סימן של הידידות, הכבוד והחיבה המקשרים את שתי משפחותינו. יהי רצון מלפני האלוהים שימלא את כל בקשותיך לחיים טובים לכולנו ולכל העם בישראל ובעולם כולו.

להלן מביע אבות את צערו על כך שכל מאמציו ביחס להעברתו של אב המשפחה להורות בכפר הקרוב לריינה – “לא נשאו עד עכשיו פרי”. “אני פשוט מתבייש בפניך”, כותב אבות, ומתרץ זאת בעומס הבקשות-להעברה שנתקבלו מהסקטור הערבי. עם כך הוא נוטע בלבו תקווה שבסופו של דבר יסתדר עניינו: “הלא שנה חדשה לפנינו ועלינו לקוות בבטחון בכי טוב”.

ממכתב שצרף אבות לסלוא דעאס, אנו למדים, שהנערה ביקרה בביתם של הישורונים בת"א ושאבות נתן לה במתנה, בהזדמנות זאת, שמלה של הלית: “אנחנו במיוחד שמחנו שבאת פשוט כמו שבאים אל ידידים: צלצלת, פותחים את הדלת – והנה את אתנו בבית. אני רוצה לספר לך שאשתי שאשתי אמרה לי שלא טוב עשיתי שביקשתי ממך לקחת במתנה את השמלה של הלית, כיוון שהיא היתה לא יפה. אבל אני חשבתי שזה נעים יהיה לך ללבוש שמלה של חברתך, מפני שזה הכי קרוב לגוף”. עוד מסתבר מהמכתב, שאבות ביקר פעמים אחדות במשרד החינוך ביפו, להשתדל בעניין משרת מורה לסלוא. פעם נעדר המפקח הערבי, פעם היה המפקח היהודי בחופשת החג, אך כל התקלות הללו לא ריפו את ידיו במאמציו למען המשפחה מריינה, ה’מאומצת' על ידו.

ב-18 ביולי 1956, בערב החג המוסלמי “אל אצ’חה', הגיעו אבות ופסיה לביקור בריינה, לאחר הזמנות חוזרות-ונשנות מצד המשפחה-הידידה. בעקבות הביקור הנ”ל, שלח אבות מכתב תודה לג’לאל, בו הוא אומר, בין היתר: “זוכר אני תמיד את הימים הטובים בהם בילינו יחדיו בליל אל אצ’חה הקדוש, סביב לשולחנכם המלא כל טוב, כולנו משפחה אחת. וגם נזכר אני באלה מבני משפחתכם שלא ישבו אתנו לשולחן, שהם עדינים וביישנים כבר יותר מדי”. עוד מזכיר אבות מתוך חיבה רבה את ראש המשפחה, אבו ג’לאל, שהיה מפציר בו לטעום מן המאכלים ומשלא השביע את רצונו, פקד עליו באנגלית: ‘Eat this, it is very good!’.

ובאשר לילדה נואל ''הקטנה הנחמדה", מקווה אבות שהיא “לא שכחה את החבר שלה מתל-אביב-ריינה, שהיו שרים יחד שירים טובים ושמחים ומנהלים שיחות מן הבוקר ועד ערב, אחד עוד ישן והאחת כבר ערה – כי אין זמן לישון ולא כדאי, כשיש חבר כזה שאפשר לנהל אתו שיחה מענינת, זה סימן שידידות מתחילה מן הילדות”.

המשורר הערבי אבו-חנא, שכנה של משפחת דעאס, הוזמן אף הוא לסעודת-החג, והשיחה נסבה על עניינים משפחתיים ועל יחסי יהודים ערבים במדינה. למחרת בבוקר לקח ג’לאל את אורחיו לביקור בנצרת ונראה כי אבות התרשם שם ממראה נערה ‘יפת העיניים’, שנקרתה בדרכם. אחר-הצהריים ישבו כולם תחת עץ התאנה רחב-הפארות שבחצר, שוחחו ‘על פוליטיקה’, כדברי ג’לאל, ולגמו מספלי הקהווה. ולעת ערב, ליווה ג’לאל את הישורונים לנצרת, והושיבם באוטובוס, שהחזירם לתל-אביב.

אירועי כפר-קאסם שזיעזעו את היישוב הערבי והיהודי בארץ, נתנו את אותותם גם בחליפת-המכתבים שבין אבות לג’לאל. באחד ממכתביו, רומז ג’לאל על אפשרות של עקירת משפחתו לירדן; על כך מדבר אבות ישורון במכתבו³⁹⁸:

ידידי היקר, אל-נא נזכיר כאן את האסון שקרה לנו – קודם כל לנו, היהודים עם הזוועה האכזרית בכפר-קאסם. מכה אני על לוח הלב והמצפון בשאגה מרה: לא תשובי עוד מכה כזאת להכות את הלב והמצפון היהודים. הרבה מכות ספג העם היהודי. וזו אולי המכה האכזרית ביותר. במכתבך נעים לקרוא כשאתה אומר שלא תשכח את ידידותנו אפילו בהיותך בעבר הירדן בעוד שנה או באיזה מקום בעולם. אני מודה לך על זאת, אולם רואה אני כאן רמז לאפשרות עזיבתכם את ישראל. והנה רוצה אני לומר לך, כפי שכבר אמרתי לך פעמים הרבה: אל תעשה זאת! זה בהחלט לרעתך! די ברחתם אתם הערבים מארץ-ישראל… אין זה מעיד על קשר אמיץ עם אדמת המולדת. ארשה לעצמי להזכיר לך את כרוזו של כבוד החליף חכים לבני עדתו הערבים, לבל יעזבו את ישראל והוא מציין בכרוזו את ההישגים שהשיגו, למרות הכל, הערבים במדינת ישראל. – – – לך ג’לאל כמורה, כאוהב את עמו, יש תפקידים בישראל לעשות בתוך העדה שלך ולמענה. אסור לעזוב את אדמת המולדת בכל מחיר אפילו במחיר קרקעות בשכם ואפילו במחיר הקשר עם המשפחה שלכם בעבר- הירדן, כי משפחה שייכת רק למשפחה ואילו המולדת היא אם כל המשפחות כולן. ואסור לעזבנה ואוי למי שיבגוד בה. הייתי מאושר יחד עמך כשקראתי שהוספת חדר נוסף לבית הספר שלך באל-גריפת. האם תעזוב עכשיו את תלמידיך? האין לך מה לעשות בישראל? הממשלה נתנה בידך תפקיד קדוש, רם ונישא לחנך את בני הנוער של העדה המוסלמית – האם תעזבנו עכשיו למען נוחיותך הפרטית ולמען קשרי משפחה רחוקים? איפה תפקידך, אם לא כאן? אומר אני זאת לא רק לך, אלא לכל משפחתכם הנכבדה בריינה: אל תזוזו – והישארו כאן! יבוא השלום ולא יהיה הבדל בין חלקי משפחה; ובין יהודי לערבי ובין איש לאיש. יודע אני ואוהב את העם היהודי ומצפונו ויודע