לוגו
נשף חברים
מיקום ביצירה:
0%

לגייל


אם יבוא מי ויטען כי לא בדיתי פרשה זו משנות העשרים של תל־אביב הקטנה, משום שמצא דמיון רב בין גיבוריה לאישים שנודעו במציאות של תל־אביב הקטנה, אודה כי באמת הושפעתי מיוצרים אחדים שהכרתי וממעשים שיוחסו להם. אבל, לקחתי רק את הטוב מזה וגם מזה, והוספתי את המגרעות והחולשות שמונים בי ובפרקי חיי, ובחשתי עד שיצרתי דמויות ועלילה משלי.

ע"א

"היה או לא היה – חלום בדוי או פלא,

לֵילוֹ היה לא לה, לֵילהּ היה לֵילוֹ."


אלכסנדר פן (מתוך שירו “רומאנס”)

 

1

הַמְּסַפֵּר: בפורים תשנ“ב מתה המשוררת אלכסנדרה לב. בת חמישים ושמונה היתה אלכסנדרה כשהובאה לקבורה ביום השנה העשרים לפטירתו של אביה, המשורר־מלחין דניאל לב, שלעתים נודע גם כצייר. מותה של מי שנחשבה עם בואה לאוויר העולם כשיאו של סיפור אהבה הנפתל והמסעיר ביותר שידעה פלשתינה־א”י העברית, עורר מחדש אלף גירסות על פרשה זו שעניינה קשר אהבה עזה בין גבר צעיר, שובה־לב ועין ביופיו המדהים, כובש כל אוזן בלחניו ושיריו, עם הרקדנית הנודעת נינה גובינסקא שהיתה מבוגרת ממנו בשנים רבות.

למרות הגשם הכבד ורוחות פראיות וצולפות, נתאסף קהל גדול בבית העלמין בקרית־שאול, לסגור במצופף על שורת קברי היוצרים. בקצה המזרחי נמצא קברו של דניאל לב ובקצה המערבי קברה של נינה המחוללת, אהובתו שמתה אחריו כעבור שנים אחדות. רבים הגיעו מתל־אביב וסביבותיה ואף מקצוות ארץ רחוקים, היכן שיותר ויותר חזרו ושרו את שיריו המפעימים של המלחין־פייטן שלא נודע כמותו; אגדה נחשב בחייו, עוד יותר לאחר מותו.

מזה זמן רב לא נקפצו מלתעות התקשורת ברעבתנות שכזאת לגרוס סיפור מופלא שכזה, עצוב ונשגב. זמן קצר לאחר שנתפשטה הידיעה בדבר מותה של אלכסנדרה, אשר שנים רבות לא שמע איש דבר על אודותיה, אף לא התעניין בה, בגורלה, בבדידותה הנוראה, נפתחה תחרות בין מערכות מוספי העיתונים מי יקדים להשיג את הגירסה היותר עסיסית של הפרשה הזו, שתחילתה בתל־אביב הקטנה בשלהי שנות העשרים וסיומה בשנות השלושים.

רק מקור מהימן אחד נותר לאשר או להכחיש עובדה כזו או סיפור שכזה, משוררת בת שמונים ושש, כלת פרס ישראל לשירה, תמר שלוש, שלא היתה אירונית כמותה בשחיטת פרות קדושות, מושחזת־לשון לבטל שירה אחרת, בוטה בצמצום שאין דומה לו בשירה העברית החדשה. אך גם נודעה כנפש קרובה במיוחד למשורר לאורך דרכו המיוסרת.

עורכי עיתונים ועורכי מוספים התאמצו איש על־פי יכולתו לאתר מישהו שמסוגל לשכנע את המשוררת החשובה, שתסכים להפר שתיקה עתיקה ותחשוף סופסוף את הסיפור השלם, אשר למרות השנים הרבות שחלפו עדיין ריגש לבבות, כאילו נתקיים זה עתה.

אחד מבין אלה, מכרי משכבר הימים, התחבר לאבלים במחשבה שייתקל בבעל סיכוי לדובב את הישישה. כך היה בשעת הלוויה הרטובה, הבחין בי העורך כשאני עומד בין קברו של דניאל לב לבין ערימת אדמת החומר הכבדה שנערמה תלולית עגומה ובוצנית על קברה של אלכסנדרה. נזכר כי בצעירותנו נמנו הורי על בני החוג המקורב ביותר לתמר, וגם לא שכח כי בעצם הימים האלה נזקקתי לטובה ממנו, שיפרסם במוספו רשימה על עבודה ספרותית חדשה שלי. לפיכך פנה ונדחק בין האבלים עד שהגיע אלי, משך בזרועי ולחש הצעתו הבוטה לשון יד לוחצת יד: לך תשיג את הסיפור האמיתי של נינה ודניאל מתמר שלוש, ולא תקופח.

הסכמתי לנסות מעצם הסיכוי לזכות בפרסום החשוב להפצת ספרי, אבל גם מסיבותי האחרות, הקשורות בחיפוש תשובות ליחסי העקרים עם אלכסנדרה. כבר בערבו של אותו יום קודר, בגלל לוח הזמנים הדוחק של העיתון, ועדיין מטר סוחף וכבד ממוסס תלולית אדמת הקבר החדש, באתי לבית האבות ברחוב פיכמן ברמת־אביב הישנה, ועליתי לדירת המשוררת המתאבלת להשפיע עליה שתסגיר את סיפורה האישי.

בחוץ היה פורים וילדים התחפשו לאחרים. וכבר מתחילת הדברים אי־אפשר היה להבחין בין נכון לשאינו.

~ ~ ~

תמר המשוררת, כך שמה בפי כל יודעיה, נראתה בבואי כינשוף חשדן, שעינו האחת סתומה מפגעי גיל מופלג ואחת מתרחבת כמלגלגת. ידעתי כי תחילה נהגה בי בקרירות, מסתייגת משליחותי בשם העיתון, בגלל רגישותה עד להכאיב כשמדובר בחשיפת קורותיה; זו היתה דרכה מתמיד להגן על שלמות תהילתם של אהוביה המתים. לא סתם נחשבה כמנהלת מיגננה עקשנית וממושכת שלא ייפגע זכרם של דניאל לב ונינה גובינסקא.

כשהיא בוחנת אותי בהומור ופיה מפיק בכוונה שנינוֹת מושחזות להקניט, דמתה הישישה לאותו עוף דורסני כפי שהיתה קיימת בזיכרוני. מורגלת היתה בימי ילדותי הרחוקה להחדיר בסבך תלתלי השחורים את אצבעותיה הלבנות שאינן נגמרות, וציפורניהן עשויות היטב וצבועות בלכה אדומה. לפתע נהגה לתפוש את תלתלי הסבוכים ולמשוך אותם בחוזקה כאילו נתכוונה לעקור שערותי על שורשיהן, מבקשת להכאיב סתם־כך. דומה, כי נתכוונה שלא מדעת לפזר סביבותיה כאב וצער משום שלא הרתה, כמו היתה בטנה גדולה וכבדה מלהחיות רחם יבשה.

הישישה הינשופית הגוחנת לעומתי הצמיחה מנגד צורה מוזרה על רקע הכורסה הגדולה שהבד שלה, פרחוני בעבר, שחוק בהווה עד דק. מעודה לא נחשבה נאה, אפילו לא בעונת נעוריה הרחוקים. באמצע פניה הזדקר אף נשרי שהדגישה ממדיו בחוסר־טעם על־ידי שימוש בצבע אדום כדם, שמרחה בשכבה עבה על שפתיה. גם את שערותיה צבעה ברישול בצבע שחור להעלים את שיבתה המוקדמת, אך השורשים הלבנים נשארו חשופים, מעידים על אדישותה.

למרות שהיתה שפופת־כתפיים מתעגלות מנעוריה בגלל שדיה האדירים שהתביישה בהם, זכרתי אותה דווקא כמי שמעולם לא הסתירה את היותם נדיבים כמשופעים בחלב להתפקע. אפילו שקדה להדגיש חריץ עמוק שלהם באמצעות ענק משובץ באבני־ים, מאלה שהיא עצמה ליקטה לאורך חוף הים של תל־אביב. מותניה גבוהים היו, אך רוחבם גרם לכך שנראתה בזקנתה כגוש עצום וכבד. ורק רגליה, שנחשבו פעם נאות מפאת תמירותן, העניקו לה בעלומיה מגע מסוים של נשיות. אלא שגם מידת־חסד צנועה זו לא הסבירה מה מצא בה אותו משורר יפה כאדוניס ואף יותר. מאהבת? לא היה עולה על הדעת כדבר הזה. ואף־על־פי־כן נחשבה בת־לווייתו מתמיד לתמיד, צמודה אליו כפלג־גוף.

לא ביופיה לא בנשיותה כבשה תמר את דניאל. מעשה פיגמליון וגלתיאה נתקיים ביניהם בהיפוכי מין במקרה הנדון. תחילה ריתקה את הצייר שבדניאל בְּנוֹי נדיר של כפותיה שהיו מפורסמות ביופיין, ואחר־כך בכוח שירתה החזקה, שכבר אז הדהדה מתגרה באוזני אניני שירה, אלה שלא היו מבני החוג הממוצע. קנתה לעצמה שם של מגלה אופקים של שפת שירה רזה ומדויקת להכאיב, ונחשבה למהפכה חצופה. עוד בעלומיה הסוערים הבריקה בחידושיה לא פחות מאברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן ואחרים, המורדים בחוצפתם בבני דור היוצרים שהקדימו אותם.

תהיה הדעה הרווחת בציבור על המלחין־פייטן־צייר אשר תהיה. אך אין ספק שטביעת עינו של דניאל ואוזנו הכרויה לשירה דקה היו מחודדות לאופי ולערך המלה הכתובה, ואפשר להשתבח בהבחנתו בין נכון לשאינו. מיד קלט את איכויותיה ומקוריותה של תמר שלוש שמילדותה בשכונת נווה־צדק, קנתה שליטה מוחלטת בצרור לשונות, ובעברית יותר מכולן.

וכפי שהוא היוצר המורכב, בעל גוון אינדיווידואליסטי מובהק, נפלט בסופו של דבר מכל המחנות שהתגוששו אלה באלה באחוזת היוצרים, כך גם היא כמותו, היתה אדם־משוררת לעצמה, נמנעת מהצהרת אמונים לקבוצה כלשהי ואינה מתחייבת לנקוט בנוסחי שירה כאלה או אחרים. משוררת לעצמה נחשבה ודניאל כמותה. רק שנבדל ממנה הכל־כך מופנמת בתוספת שירתו האקטואלית ומושחזת, שבאמצעותה תקף ברגישות נדירה תופעות חברתיות, פסולות לדעתו, ובשוט לשונו הצליף בלי רחמים בכל הפרות הקדושות.

גם היא כדניאל, שבשנינות התעצבותו שתה תורה מכפותיה, ניפצה להכעיס כל תבנית מוכרת בשירה; כאילו כך ורק כך הניפו יותר גבוה את נס ההינתקות מאותה גלות מזרח־אירופאית, שהשאירו חבריהם מאחור, כנמלטים ממגיפה קטלנית. שייכים היו דניאל ותמר לקומץ נבחרים שהמציאו פתאום, כתעלול שלא היה דומה לו בעבר, את הנעורים הנצחיים של כל ההתחלות החדשות.

שירה ששרו הם והכרוכים אחריהם, היתה עזה, חסרת־מיקצב, מבטלת כללים וחוקים, דוחה חרוז שמתיישב עם עכוז, עוסקת בנושא עצמו; מלה לגופו של דבר. היתה מהראשונים שלא היססה לשבץ “מלים מהרחוב” בשיריה, כפי שעשתה בהן שימוש פתאומי ומבריק גם בשיחות יומיום שלה. ואפילו כיום היתה קשובה לקלוט חידושי־קרנות ולהשתמש בהם בטבעיות בכל מצב של התבטאות. לא סתם היא נחשבה ענק־שירה שעדיין שופעת הפתעות.

בקוצר דעתי מעולם לא הסתדרתי עם הלגלוג שהיה משותף לה ולדניאל, כממעיטים מערכו של העולם הקיים מעבר לסביבתם הקרובה. מתחילה חילקו ביניהם אירוניה מכאיבה מפני שהיו מודעים לעובדה כי למרות איכות כשרונם הברור ומקוריותם, לא זכו זמן רב בהכרת המימסד הספרותי שכמעט מתחילת דרכם הכריז עליהם מלחמה. ואילו הם לא היססו כפעולת גמול לבטל בזלזול את בעלי הדעה הרווחת בעיתונות הספרותית של אז. שפה מקורית משל עצמם יצרו דניאל ותמר ראשית כל למענם בלבד, ואחר כך לפגוע באמצעותה ביריביהם הקשים. חיצי לשונם היו מורעלים ופוצעים; מכווצים אדם נפוח לממדיו הנכונים ואף פחות מזה.

מעודה לא נגמלה תמר מההרגל לבחון את הסובב אותה כשייכת לגלקסיה מרוחקת, ובעינה הבריאה והפקוחה עדיין התנוצץ במשובה כבימים ההם זיק של חוכמה מרתיעה; כמו ראתה דבר מעבר לדבר, מלה מאחורי הנאמר. לא סתם נודעה כחושפת פרשנויות מפתיעות למלים כה־שגורות, עד שנמצאו כאלה שסברו בצדק כי שיריה אינם פשוטים כל־עיקר, סבוכים הם כרשת של עכביש שאין מבחינים בה עד שנלכדים בתוכה. תמצית־דבר רצתה להשיג והשיגה.

עוד בנעוריי הרגשתי שעיני תמר חודרות ומהפכות בתוכי, והיא משיגה מהות דיוקני טוב מאמי ומאבי. וגם כעת, בדירתה הזעירה בבית האבות, ידעה כי מעבר לכוונתי להשיג ממנה את הסיפור שנתבקשתי להמציא למוסף של עיתון הערב, קיים בתוכי מסיבותי דחף חזק לחזור ולגלגל בכל מה שקשור באלכסנדרה, אהבה נואשת של ימי נעורי ועלומי.

אבל, אפילו ברגעי משבר בהם שיתפנו פעולה לטובת אלכסנדרה, נבצר ממני עד הלילה הזה להניע אותה להפוך ברצינות בזיכרונותיה, שתמציא תשובות לשאלות שהציקו לי. נראה שלא השתחררה מהחשש שבתשובות האלה כרוכות תגובות לשאלות יותר נוקבות וחושפניות משרצתה לגעת בהן. קיוויתי שכעת, לאחר מותה של אלכסנדרה, במסווה השליחות העיתונאית המגונה שקיבלתי על עצמי, אגרום לה שתחשוף משהו שיעזור לי להבין את סוד היחסים המורכבים בין דניאל ואלכסנדרה שחייה נשתבשו עד־מוות, ואני כרבים אחרים נשארתי מאוהב בחלום לא־מושג.

~ ~ ~

איש במערכת לא התכוון ברצינות שאגיש הערכה אמנותית, ובצדק. גם בעיני העורך לא נחשבתי חכם גדול בתחום זה של סקירה ספרותית של יוצר ויצירתו ולא עסקתי בו. נדרשתי למה שהתמצאתי במידה כזו או אחרת, לרקום עלילה עסיסית זכר לרכילויות שדבקו כאשכולות מגרים בדמות הטרובאדור היחפן בהיותו, ולאחר גסיסתו המייסרת ומותו הקשה נהפכו לאגדות קסומות.

אפילו בשנים הבאות, לאחר שהושלם מחזור ימי זוהרו וצמחו אשפים חדשים, מאוהבים כמותו בעצמם בלבד, מדהימים בתעלולי פרסום שלא היו דומים להם בעבר, כאותו בן־אמוץ שבמו ידיו עטף עצמו בתכריכיו לעיני כל, לא נגרע מדניאל כחוט־השערה; נותר כשהיה בזיכרון כולם, נסיך הרומנטיקה היפהפה של שנות העשרים והשלושים בפלשתינה־א"י. מגרעותיו נמחו כלא היו. ואלמלא מותה הפתאומי של אלכסנדרה, היו עלילותיו נשארות חקוקות, מסוננות במדורים הרכילותיים, כמעט יריעה תמימה ושלמה. אבל סמיכות התאריכים עוררה מחדש תהיות לגבי טיבו האמיתי של דניאל.

התפתלתי תחת המבט החוקר שנעצה בי עינה הבוחנת של תמר, כאשר הצעתי לראיין אותה ואני כסתם רכלן בעיניה. אילולא הזווית האישית שלי שנתחברה במקרה מגמה אחת עם שליחות העיתון, הייתי נמנע מלהתייצב אצלה בנושא שכזה. עובדה זו גרמה לכך שמתחילה אתאמץ להסביר לה בגילוי־לב שטוב יהיה אם אשיג סיפור שיניח את דעתו של העורך, ובמעשה כזה נבלום רכלנים לא־מוסמכים שחובבנותם מרושעת וסתם פוגעת, ואילו שכרי יימצא בקבלת תשובות ברורות לשאלותי העתיקות.

כמובן שהבהרתי כי העורך מצפה שאשיג ממנה בנוסף לתמצית סיפור אהבתו של דניאל את נינה, גם שמץ מפרשיות אהבהביו האחרים הידועים לה כאשת־סודו. ואולי אצליח לאתר בעזרתה אחדים מבין יוצאי חלציו שאיש לא ידע את מספרם המדויק, ועל־פי השמועות התגוררו ברחבי הארץ ואפילו מחוצה לה. אולם, למען הדיוק מעולם לא הודה דניאל בקיומם של אלה והתייחס כאב רק לאלכסנדרה, שדמיונה אליו היה מדהים. ואותה כבר לא ניתן לדובב במלאות עשרים שנים למותו, ושיריו שוב על כל לשון.

אשתדל להמציא למוסף מעשה פסיפס רכילותי מהנה משובץ בכל מכל, כולל הרקעים להולדת לחניו ופיוטיו הקסומים של דניאל. ידעתי כי לשם כך אעשה כל שביכולתי לגייס את עזרתה של תמר, שהיא לבדה נשארה לשמש פה לו ולה, בתו. היא האחת אשר ידעה את הסיפור הנפתל של דניאל לב ואהובתו, המחוללת החשובה נינה גובינסקא, אמא של אלכסנדרה.

מעולם לא צירפו לנינה שם משפחתה כי לא היה צורך לזהותה ביותר משמה זה. נחשבה אצלנו בעלת מוניטין נכבדים בין אישי עולם הבלט; בעיניהם היתה איזדורה דאנקן של היהודים החדשים מפלשתינה. תהילתה כיוצרת מחול הקבצנים ב“הדיבוק” והמחוללת הראשית שלו, לא נפלה מתהילתה של חנה רובינא ששיחקה את לאה, שחנן, אהובה המת, איננו מרפה ממנה. מתחילת דרכן המשותפת נחשבו השתיים למלכות הבימה העברית.

רק הארמני, ואכטנגוב הגאוני, כבר בימיה הראשונים של “הבימה” במוסקבה הקפואה והמורעבת, נהג לקרוא לה נינוצ’קה ולא קם איש לחקותו. רק לו, הבמאי המופלא של “הדיבוק”, היתה שמורה זכות נדירה שכזאת. ואילו לאחר התאקלמותה של “הבימה” בארץ, רק איש אחד מצא אומץ בלבו לכנות אותה כדרכו של הארמני הבלתי־נשכח, ועוד בפומבי מעל במה, בנשף של שיר ומנגינה, מקרא ומשחק, המיועד לאנשי תל־אביב הקטנה. והיה זה דניאל שהכריז ברבים על אהבתו אותה, את נינוצ’קה שלו, לה הקדיש ממיטב לחניו ושיריו.

~ ~ ~

המשוררת: מתחילת היותי אשה אהבתי בתל־אביב הקטנה, עיר מהחלומות, גבר מסתורי ורב־קסם, איש תמיר וגבה־קומה שהיה הרפתקן, שהיה מתאגרף, שהיה נסיך, שהיה יחפן, שהיה מהפכן, שהיה צייר, שהיה שתיין, ובשיכרונו שבה־לב כל בהפיחו כזבים מרתקים כאגדות. ויותר מכל היה מלחין לחנים מכשפים ולפרקים כתב שירים נפלאים, ואני תמכתי ביצירתו, כרוכה אחריו כצל.

אהבתי איש שבצדק נחשב בקרב מעריציו לבן אלים על־שום מוצאו הנעלם, ולא היה גבר יפה ממנו בארץ הזאת מאז ועד עתה. והוא אהב נשים רבות ויותר מכל אהב עד שנאה מחוללת אחת, לי היתה כאחות. את אהבתו אותי לרגע, תחילה בגלל כפות ידי המעוצבות ויותר מאוחר בשביל שירתי שהחשיב, המיר נלהב באהבתה.

וגם משנותק אחר־כך קשר־אוהבים שלהם, אותו עודדתי בכל לבי, המשיכה לאהוב אותי ואני אותה וגם אותו. היא נחשבה בעיני ראויה ממני ובת־מזל. שלושתנו נשארנו מחוברים לתמיד מפני שהשיגה לבסוף את מטרתה ומפארו של המלחין, אשר לי כתב רק מנגינות, קטפה פרי לתמיד, חותם אהבתם החטופה; בת שנחשבה גם כבתי ולא היה זמיר דומה לה בנוי, במלה ובצליל־זמר.

אהבתי גבר זה כל חיי והוא אותי כידידתו־אחותו. רק ברגע חטוף ומקרי נדרשתי לו כמאהבת ובלכתי בדרך־קודמי יימחק גם רגע זה כלא היה; כל שייוותר לעדות יהיו לחניו ושיריו של היוצר הקסום, ואם יאיר מזלי – גם אחדים ממחזור שירי אהבתי אותו, ואולי גם משהו מדברי הרכילות שהיושב מנגד, עמוס אריכא, בנו של ידידי המנוח יוסף, שליחו הקנוי של העיתון, מנסה להשיג ממני. הוא לא היסס לגייס לעזרתו כל נימוק סביר. אפילו נעשה כמעט בוטה בהציגו את גילי המופלג כחולשה, המחייבת אותי לנצל הזדמנות אחרונה ולהפיץ באמצעותו את גירסתי השלמה, משנות העשרים והשלושים הרחוקות.

לצערי, צודק בעל זקן שיבה מדובלל זה כשהוא מזכיר את ימי המתמעטים. טווח הזמן שנותר לישישה שכמותי באמת מתכווץ בהתמדה. הוכחה מכאיבה ליום אחרון שאורב חתומה למגינת־לב בעור המקומט של כפות ידי, שפעם נחשבו ענוגות להפליא. לפני זמן רב הן שעוררו אלי שימת־לב המלחין־משורר־צייר שהשתוקק לצייר אותן. לא נמצא בי איבר מושלם מהן, לא בפני, לא בגופי הכבד. אך מאז נדחק זמן לירכתי השכחה הקולקטיבית צפד עורן ופרקיהן נתנוונו, וכבר שנים אחרי חצותי גבול שמונה עשורים, אבד גם בוהקן הלבן; צחותן נעכרה מחמת קמטים זעירים שנחרצו שתי וערב, עד שגרמו לעור כי יתרפה כבלוי וגמישותו תאבד.

שוב חוזרים ומציקים לי זיכרונות צורבים, ואינם מרפים עד שאני חוזרת ונעשית מדוכדכת. אולי גרם לכך בואו הבלתי־צפוי של אורחי, לאחר שמסיבותיו לא טרח זמן רב לבקר אצלי, בתחנתי האחרונה, דירה שהיא כל־כך דלה ומשעממת. אין כאן כמעט ולא כלום, לבד מפרוטומת הברונזה הנהדרת של דניאל שלי, פריטים וספרים אחדים על האיצטבה הצרה מנגד. המעט שעוד נותר ויש לו חשיבות בעיני תלוי על הקירות המצופפים של החדר המשמש לכל תכלית, שינה, אירוח ופינה לשרבוטים, הנחשבים שירה חשובה אצל מיעוטי־דעת.

לא שאני מתכוונת לגעור באורח המפתיע על שהתעלם ממני מאז הנסיון הכושל של אלכסנדרה לשים קץ לחייה, כי אינו חייב לי ביקור מבדר, לא קצר לא ארוך. גם אני, בהיותי בת גילו, והוא כבר סוגר עשור ששי, מצאתי כי נתקשיתי להימצא בחברתם של זקנים מתנוונים המזכירים את המחר המכוער והמדכא. אולם, ניכר בו כי הצליח להתגבר על סלידתו מפגישה עם ישישה שכמותי. בא וטען כי העניין הציבורי במשורר הקסום שהלך לעולמו נדחה ומוחרם לפני שתי עשרות שנים, נתעורר מחדש עם פטירתה של אלכסנדרה.

תהיתי אם יוכל ראש קטן זה, שהוריו נחשבו לידידי, להעלים ממני את כוונתו האמיתית. שכן מודעת אני ליצרו הדוחק בו לחזור ולחטט עד להכאיב בכל שקשור ביחסיו העקרים עם אלכסנדרה הבלתי־מושגת… מבחינה זו דינו כדיני שאהבתי בכל נימי נפשי את אביה, דניאל שהשגתי ולא. אין פצע־נשמה יותר פעור ומכאיב מאהבה שלא מיצתה עצמה.

למרות שעיני הימנית כהתה מקרום זקנה שכיסה אותה עד שנתכווצה, די היה בשמאלית הצלולה לשפדו במבט מלגלג. הוא עצמו חש שצעיפיו נקרעו. נתגלו כרשת עלובה, וכל־כך נבוך שנתקשה לקשור מלה במלה. מצאתיו מאוהב באלכסנדרה כאילו עדיין לא התנתק מנעוריו הרחוקים. כבר אז הכרתי בחולשתו המופלגת אליה וידעתי עומק אהבתו אותה.

הצעתי לו שמוטב וידבר אתי בלי חוכמות. בסדר, שיבוא ויאמר שהוא רוצה להשיג סיפור מסעיר שיתחרה ברכילויות של שבועונים ועיתונים, אשר התאימו עצמם לטעם הקלוקל של ימינו. אבל שיודה כי בעיקר הוא רוצה להיעזר בזיכרונותי הקשורים באותה נערה, כדי לרדת סופסוף לשורש היותה בלתי־מושגת ולא רק על־ידו. יתכן וימצא תוך מעשה שיחזור של מה שהיה, הסבר מניח־דעת על קרבתה של אלכסנדרה אליו והתרחקותה ממנו, קטבים יוצרי־מתחים שהשאירו אותו מאז לכוד בפקעת רגשות מסוכסכים. נשאר שפוט על אלכסנדרה לתמיד.

אבל לא, לא כך בא אלי ופתח לו. אמר כי “בשורה” הביא. בשורה שאפילו העיתונות הספרותית לובשת גיליונות של חג להתהדר בדרמה החדשה שנקשרה שוב בשמו של חברי המת. מאורע טרגי שטעמו החריף לפתע עד כאב שאני מתקשה לעמוד בו והוא, שנמשח שליחו של העיתון מחמת צרכיו הדחופים וקרבתו לאלכסנדרה, נדרש לחטט במגרותי הנסתרות כדי שייצא נשכר.

משערת אני כי בגלל שלא השלים עם כישלון אהבת־נעוריו, לא נשארה לפניו דרך אחרת לגרור אותי למחטטה הזאת, אלא באמצעות מה שמכונה “סיפור כיסוי”. לפיכך חזר והדגיש כאילו בא מחמת הצורך לקדם מכירת הרומן האחרון שכתב. אך באמת התכוון לדוג מתוכי את פרטי האתמולים והשלשומים, לפתור באמצעותם סבך רגשי שדבק בו מנעוריו. בשפת חלקות נתפתל לדלות מתוכי את הכבוש כל־כך הרבה שנים; לכאורה לספק סקרנותם של אלה המתבאסים עד־בחילה במדורי רכילות, ורק אחר־כך הודה כי למעשה כפי שחשדתי – לעצמו.

מיד נדלקה מידת זהירותי באשר לצורך שלא אפשל ואבחין בין מידע המיועד לכלל הציבור לבין סיפוק צרכיו האישיים. כי בנושא הנתח העסיסי שהוא מצפה לזכות בו בשביל העיתון, ראשית־כל חובתי לשמור על שלמותם של יקירי. משום־כך איני מסוגלת לפרוש לפניו מעשה שהיה במלואו, שלא יהפוך רבדים כה פריכים ואישיים נחלת כלל. אף־על־פי־כן, אסייע לעניינו האישי אך במידה מבוקרת, וגם אעזור לו כעצתו בגיבוש גירסה אמינה לקוראיו שטעמה יהיה מפולפל כמצופה, ובמעשה נכון שכזה אבלום אחרים מלחטט כרצונם בחייהם של אהובי.

מרגע זה אגרום שייגע באמת כפי שהיתה רק כאשר אמצא אותה חשובה לו בלבד, אבל ארחיק אותו ממנה כשיתעורר בי חשד שמא יעשה בה שימוש לא טוב לצורכי אותו עיתון. חייב יהיה להסתפק בגירסתי כפי שארצה בה, אפילו אם ימצא סיבה לפקפק באמיתותה. יעד זה אשיג אם יעלה בידי לערער ביטחונו המופרז ביכולת השיפוט שלו. לשם כך אפזר לפניו פה ושם רמזים נכונים ובמקביל אזהיר אותו מראש שלא יבטח בהם. המבוכה שתשלוט בו תאפשר לי לעשות כרצוני. הוא לא יידע להבחין בין אמת למציאות שהתאמתי אותה כפי הנדרש לצרכי, עד שארתום את האבוד הזה למרכבתי.

לא סתם נודעתי ככלת “פרס ישראל”. כבר ציינו “החכמים” את עורמתי המפתה שעירבתי בשיריי הנוקבים, בעיניהם כמתעתעים. גם הפעם אטול עובדות ואמזוג בהן מיד הדמיון, שעל־אף גילי המופלג טרם נתקפח. זו זכות שאני שומרת לעצמי בבואי לרענן פרקים של אתמולים רחוקים. למרות שיתרון העבר על ההווה שהוא נקבע בתבניות שאינן משתנות, רשות נתונה לי להאירן כרצוני במידה נכונה, להבהיר את הראוי להדגיש, לטשטש את שאבקש בציעוף של צללים.

אפילו אם אריכא יחשוב אותי מוליכת־שולל, עליו להאמין כי שידרת הסיפור עצמו לא ניזוקה; סיפור אהבה מכאיבה וגם נפלאה, רקע עשיר לקראת בואה של אלכסנדרה, מסעיר דמיון בהיותו כה־מסקרן ויוצא־דופן. בצדק נחשב הסיפור הרחוק לעלילת אוהבים שהארץ לא ידעה כמותה. אפילו כיום, שישים שנה יותר מאוחר, עדיין היא מוזכרת בנשימה נרגשת כאחת ויחידה ואין דומה לה.

נכון, נחשבנו משולש מגניב שהדהים בשעתו ישוב שלם, ואף־על־פי־כן זכינו ביותר מסתם מנת אהדה, עד כי בשעה שחברתי היולדת נתאשפזה בבית־החולים “הדסה” ברחוב בלפור בתל־אביב, בשנת שלושים וארבע, דממו רחובות העיר ושכונותיה מחמת תקווה, אהבה וחרדה לשלום אותה רקדנית נערצת המתייסרת בצירים קשים, מתחננת לפני רופאיה שיעדיפו חיי בתה על שלה.

בלילה ההוא ניתן היה לפגוש אישים בולטים מבין גדולי הישוב היהודי בארץ־ישראל, יריבים פוליטיים קשים זה לזה, מהימין ומהשמאל, מהלכים כאחים שלובי זרוע בחצר בית־החולים; אפילו מברכים באהדה את הנציב העליון, נציגו הנעלה של השלטון הבריטי, שנחשב לאחד ממוקיריה־מחזריה הנלהבים של המחוללת הדגולה. לכל אלה היתה תפילה משותפת באותן שעות: שרק תתגבר ותחיה, זו הנערצת על כולם. אפילו הלשונות הרעות ההולכות רכיל נשתתקו עד שעלה ביום השני שחר חדש ועמו בשורה מרנינה, ילדה נולדה ואלכסנדרה שמה.

ואני כתבתי אז שיר שבא מעומק לבי:

כאילו נולדה לכולם.

נולדה לכולם.

לכולם.

כאילו.

~ ~ ~

מתחתי גבול ללבטי וסיכום סיכמתי עם אריכא כי יקבל את גירסתי בתנאי אחד שאין לסטות ממנו: אפילו יחשוד בו עורכו כי מסיבותי רקמתי עלילה שדבקה בה מרוח הבדיה, הוא יציג אותה בעיתון חטיבה שלמה ויתחייב להרחיק ממנה מִסְפְּרֵי עורך. לא הרפיתי ממנו עד שקיבלתי הבטחה מפורשת, כי כך ינהג.

בכדי לחזק שבועתו החלטתי לערבו במעשה כתיבת הזיכרונות; ביקשתי כי יסייע לי בשיחזור האתמולים. היות שהכיר מקרוב את הנפשות בי הוא דוחק להעלותן באוב. טענתי כי אם יימצא בחברתי תתגבר זרימת החומר ויקל עלי לנהל דיאלוג עם המתים, לשוות אותם אל מול עיני כחיים. בדרך ערמומית זו גם אלמד מפיו כיצד יהיה עלי להשתמש בעובדות, לשנותן או להסוותן, ובלבד שיישמר כבוד אלה שאינם.

בלהיטותו להניח דעתי, הסכים בהתלהבות להימצא בחברתי מדי יום שעות אחדות, שנכונותי לשקוד על המלאכה לא תדעך. שותף נעשה לי, בעל־זכויות. גם התנדב להציג שאלות משאלות שונות, אם ארצה בכך, לאושש זיכרונות שחשיבותם ידועה “לשנינו”, כפי שהתבטא. טרח והדגיש כי אזהר משימוש מרובה בקישוטים מרחיקים מהאמת, שמא אסבכו בסתם עלילה רגשנית, לשון רומאנס מכשיל. במקרה מצער שכזה יתגולל עליו עורכו ושכרו ייצא בהפסדו.

נחפזתי להרגיעו בהבטחה מפורשת, כי רק למענו אני מפירה שתיקה שגזרתי על עצמי, וגירסתי תעמוד במבחן האמת גם לאחר לכתי. למשמע הצהרה בדבר אפשרות של מוות מתקרב נרגע ואפילו החמיא לי על ידידותנו החשובה כל־כך בעיניו.

~ ~ ~

לא סתם אמרתי לאריכא כי אסגיר מעט מאופל העבר יותר למענו מאשר לקוראיו המפוקפקים. ואולי אבהיר ואספר באמצעותו ללוקים כמותו בתסמונת־הורים נודעים, אפילו הם בני דורות יותר מאוחרים, משהו על אלכסנדרה המופלאה שמתה, והיא כבת שלא ילדתי מעולם, משוררת וזמרת מצוינת שנתקפחו חייה. שני אלה, היא והוא, ועוד אחרים כמותם שהכרתי וידעתי, נפגעו עד־נכות ממשית מעצם היותם יוצאי־חלציים של אישיות פלונית זו או אחרת. לא נמצא בהם כוח להתמודד עם משקלם הנכבד של האמהות והאבות המפורסמים; צִלם של אלה כמו בלע צאצאיהם.

לבי יוצא אליהם על שבכסילותם ניסו לשווא להיחלץ מהחיבוק החונק של גורלם המצער, דווקא בהתמודדות ישירה, בצלילה מסחררת לתהומות התחום בו הושגה תפארת מולידיהם. ויותר מסתם גורל מקרי משותף גם חיבה הדדית היתה ביניהם, בין אלכסנדרה לבין אריכא, כשל אח ואחות, ובפרק זמן מסוים כמעט נקשרה אצלם קרבת־אוהבים ממשית.

גם תקופתם ראויה להיחשב בזיכרונותי כחוליה אחוזה בחולית הוריהם והיא ספוגה באותה רוח מיוחדת של הישוב העברי בארץ־ישראל, אשר סוציולוגים והיסטוריונים מתקשים לפצח סוד ייחודו ומצטערים על שהשתנה כמו לא התקיים. ועל־כך יעידו עובדות פשוטות כגון זו שהעיר הלבנה שלנו, תל־אביב, נתהפכה לקריה סואנת, כמעט לא נותר בה זכר לעבר הקסום שלה.

בעיקר אהבתי אותם זמנים רחוקים שהתחילו בסוף העליה השלישית, וסיומם על סף מלחמת העולם השנייה, שהחיים לאחריה כבר לא נותר בהם שמץ מהסטייל והעסיסיות המשכרת של ימי תל־אביב הקטנה והעליזה; החל בימי “חברה טראסק” שבכתובי ההיסטוריה של תל־אביב נודעו כגורעי מנוחת הלילות של תושבי העיר הלבנה כשהיתה כזאת, ובראשם התייצב פעמים רבות דניאל כשהוא הלום שיכר עד טשטוש חושים, ועד לנשפי תיאטרון “אהל” של משה הלוי והעדלאידע, יצירתו המלהיבה של הרקדן והצייר ברוך אגדתי.

ימי הנעורים נדמו אז בעינינו מתנת־נצח, ואולי כאלה היו. אפילו אני, הנחשבת על־ידי מגזימנים לנפיל אחרון בדורי, איני משתחררת מאזיקיה של התקופה ההיא. דוגמא הממחישה מצב נפשי מסובך שכזה, היא העובדה שאני משתעשעת במחשבה אווילית כי בבוא יומי האחרון אצווה שיטמנו אתי לתמיד את הפרוטומה המנציחה את דיוקנו של דניאל, ובו נקבעו נעורינו לתמיד. כל־כך נחשב למושלם ולא רק בעיני. ביופיו המדהים גם עלה על כוכבי הסינימה של אותם הימים כרודולף ואלנטינו, ג’ון בארימור וראמון נובארו. גברי היה ושובה־לב לאין שיעור מהם, עד עצירת־נשימה.

כשהופיעה יום אחד בביתנו בנווה־צדק העיתונאית האמריקנית דיאן נייט־סטאר, בשנת עשרים ותשע, והיא מתחקה אחר תחנות במסעו של הצליין הנכבד מרק טווין בארץ הקודש, הרגשתי כי דבר יתרחש בינה לבין דניאל. ואמנם, לכשראתה אדומת־שיער לוהטת זו את הטרובאדור האמיתי היחיד שהיה בארץ, נסחפה כיורדת מהפסים בגלל התאהבות מיידית ומטורפת. מיד ידעתי כי תנסה לקחת אותו אתה לאמריקה הרחוקה, לפי שהתברכה לא רק במידת נשיות, אלא גם באותו חוש שהאמריקנים כל־כך מתרברבים בו, “ביזנאס סאנס”. ומרגע זה רק שקדה במרץ רב להטותו לעבר עולם הקסמים, לחשוף דמותו הכובשת לעיני מצלמות הוליבוד שבחוף המערבי של ארצות־הברית. שנים לאחר מכן באו מלעיזים להכפיש וטענו כי גם פרשה זו לא התקיימה במציאות אלא בדמיונו הקודח של הפייטן, שקנה לעצמו שם כבדאי הממציא אגדות חדשות לבקרים להאדיר פרסומו.

נכון הדבר שלעתים התעוררו חשדות, כי רמזים שפיזר דניאל על עברו נשמעו כפרקים של פינטוזים. פעמים, ביני לביני, גם אני לא פתרתי את השאלה היכן חוצה הגבול בין מעשה שהיה לכזה שכמעט התקיים. אבל מוכנה אני להישבע במקרה הנדון, כי פרשת דיאן נייט־סטאר הרחיקה אותו מהארץ לזמן ממושך. בכדי לחזק עובדה זו גם אמציא הוכחות מסוימות, כיצד נחשב דניאל גם בניו־יורק ובהוליבוד לשובה־לב כוכבות פרועות כאותן גלוריה סוואנסון, ליליאן גיש, או ג’ין הארלו בעלת שיער הפלטינה ועוד מסנוורות אחרות נודעות כיפות־יפות.

אפילו אם הדברים נתגלגלו כך או כך, אין דרך להכחישם. עובדה שנסע בחברת דיאן עד שגעגועיו לארץ גברו והוא חזר. בדרכו לארץ גם נקלע לפריז, היכן שפסל הדיוקנאות הנודע ג’ו “השחור” דוידסון יצק בברונזה את ראשו היפהפה. נמצאו מפקפקים, שטענו כי הפסל עוצב על־ידי ג’ו רק כעבור שנים רבות בארץ, בשנת ארבעים ותשע, כאשר הגיע להנציח למען ההיסטוריה ראשיהם של מנהיגי המדינה הצעירה. אבל, הפרוטומה קיימת ונמצאת יותר משישים שנה על־גבי המכתבה הצרפתית העתיקה שלי.

חיזוק נוסף לאמיתות הפרשה ימצא זה היושב ממולי בקטעים ממכתבים ומעיתונים שאשבץ אותם לפסיפס, על־פי שיעור הצרכים שיחזקו פרשה שאינה מתרחקת מהאמת, אך איננה אמת שלמה. הו, ידידי הצעיר, כשנגיע לשורה האחרונה תהיה מבוכתך שלמה. גם אתה שכל־כך מקורב למכתבתי לא תדע להבחין בין כשר לטריפה.

מעתה אני אוחזת בעפרון ומשרבטת במהירות. כבר מרגע זה יכולה אני לגלוש לימי תל־אביב הקטנה, צעירה לימים כבתולה מתמסרת בדיונות כסופות, מול הים הבוחש בתוכו כחול וירוק. גוון ואופיו, צבע ועומקו. יכולה אני להזכיר כבר עכשיו בנשימה אחת את בתי הקפה בהם התחברו חברינו מעשה של צהרי יום, ערב ולילה, בכל ימות השבוע, ב“שלג לבנון,” בקפה “כינרת” הקטן שנחשב לבסיס של “חברה טראסק”, ובמסעדה של רצקי.

כל אלה אינסטיטוטים נודעים, משובצים ברחוב אלנבי מפינת רחוב בן־יהודה ועד בית הקפה־מסעדה בים, שלא היה כמותו ונודע בכינוי “קאזינו”; היה זה מבנה אבן בסגנון רוקוקו עמוס בקישוטים, יצירתו של האדריכל הכי מבוקש בשנות העשרים בתל־אביב, יהודה מגידוביץ. לו הפתרונים מדוע ביקש להנציח דווקא כאן את סגנון המסעדות של אודסה הרחוקה.

מידת הצדק דורשת שאולי אעצור כאן, תחנה שמועדה הגיע, ואחשוף משהו מעצם היותי: מי אני. מהיכן באתי. מכאן שאנצל את החיטוט בזיכרונותי שנכפה עלי ללמוד עכשיו, בימי האחרונים, איזה עומס כבד של זיכרונות עתידה אני לשאת על גבי בצאתי לדרכי האחרונה. ועד שאגמור עניין ביני לביני, דומה שעמוס אריכא המנצל את יגוני מסתייע בדממה שקושרת את שנינו, ומשרבט עבורי שאלות נוספות על הנייר הפרוש לפניו. גם הוא הבטיח לי שכנגד גירסתי, יציג חלקים מגירסתו האישית אשר לדעתו אינה מוכרת לי.

שוטה שכמותו, הכל גלוי לפני, הכל ידוע.

 

2

המספר: צדקה תמר כשקבעה כי מאחורי הסקרנות הז’ורנליסטית שאני מגלה במלחין־פייטן ובבתו הזמרת־משוררת, מצוי ענייני שלי. אבל משום שנתערבו זה בזה רצונות זרים לה משל צורכי העיתון, האמנתי לאזהרתה כי היא מתכוונת לשטות בי ובאמצעותי גם בקוראים, ותבחוש מרקחת כה משכנעת, עד שאתקשה לדוג מתוכה הבדל בין מעשה שהיה לכזה שהפריחה סתם־כך לתעתע, “לבלבל את האויב”, כפי שירתה בלשונה בזלזול מעליב. בכלל, הקניטה, תגרע מפה ותוסיף משם, תמיר דמות אחת באחרת, עונה בעונה, וכך תרקום עלילה שרק דמיון מקרי יתקיים בינה לבין המציאות הרחוקה.

חייב הייתי להסתכן בקבלת גירסתה. ממילא לא נותר, פרט לה, מקור מהימן אחר לאשר מעשה שהיה או להכחישו. אבל, כבר מראש אבוא להתריע שלא סיפור בדוק לשורשיו אני מספר, אלא מוסר עדות כלשונה ואפילו היא נקראת כמעשה שהיה, ראוי להתייחס אליה כאל בדיה. גם מבוכת הזמנים שהעלילה המתרחשת מתרוצצת ביניהם, לא נבעה מחמת זקנתה המופלגת. תמר זרעה בכוונה בלבול שנועד להקשות. אך מי שבורך בסבלנות יתגבר גם על מכשול זה בדרכו להשלמת הפסיפס. עניינו של הקורא היה להכריע לכאן או לכאן ואני את שלי עשיתי.

יחד־עם־זאת מוצא אני לנכון להבהיר כי שיחות הטלפון שיובאו להלן על־פי צורכי השתלשלות האירועים, חשובות להבנת הדרמה בכללותה. השיחות שהתנהלו עד מותה של אלכסנדרה ביוזמתה, במרוצת ארבע־עשרה שנים, רובן בלילות בשעות לא־צפויות, שוחזרו על־פי יכולת זכרוני.

~ ~ ~

שיחת לילה ראשונה – (בחורף שבעים ושמונה, בסביבות שתיים או שלוש לפנות בוקר). שנים אחדות עברו מאז פרשתי משירות ארוך במשטרה וטרם נפטרתי מהרגלי שינה טרופה. רמז־צליל ראשון של הטלפון המתעורר היה מקפיץ אותי. קריאות הטלפון של מוקד המשטרה, של עיתונאים ולעתים של אזרחים מוטרדים בשעות לא שעות, גרמו לי הפסד יכולת לשקוע בשינה טובה.

לאמיתו של דבר, נתגלתה בי תחילתה של נכות ששיבשה לילותי מאז והחריפה עוד יותר עם חלוף השנים. אפילו שמכבר חדלו להטריד אותי בביתי בענייני רצח, שוד מלטשות יהלומים, אונס ופשעים חמורים דומים, המשכתי למצוא עצמי זוכה רק ברגעים של שינה מבולבלת, מלווה בנחרות קשות המעידות על יגעוֹת משונה שאיננה מרפה, וצוברת שכבה על שכבה.

בינתיים, עבר זמן רב מאז נגמלתי מההרגל המגונה להקפיד שמכשיר הטלפון יימצא בצד מיטתי. משום־כך לא ידעתי בתחילה שמא התעוררתי אותו לילה לקול צלצול של טלפון טורד, או מחמת רעם שדלק בעקבות ברק נמלט. אבל, פתאום שמעתי בבירור את הלמות הטיפות הכבדות של הגשם הנוחתות על גג הרעפים של ביתנו בהרצליה. הצלילים העמומים האלה החלישו במידת־מה חדותה המרגיזה של אזעקת הטלפון שנמצא בחדר הספריה. זינקתי לשם ודגתי במהירות את השפופרת ובלבד שבנות הבית לא יתעוררו. כשאני מתנשף קצר־נשימה קלטתי קולה של אשה זרה שלא המתינה ל“הלו”, שגרתי.


– אני רוצה לדבר עם… (הקול הזר של האשה גווע לרגע ושמעתי מלמול משונה, כאילו חל שיבוש בקו או שמא המדברת מתקשה לבטא שם).

– מצטער, אני לא שומע. מי מדבר?

– היית פעם בקיבוץ מרחביה?

– כן…

– היתה לי הרגשה שזה הטלפון הנכון… (לפתע היססה, ועדיין לא הצלחתי לזהות את בעלת הקול הנמוך שנשמע כלחישה רחוקה) אתה זה שהיה בחמישים וארבע עם שייקה אופיר וזיווה רודן בקאמרי?

– בלהקת הפנטומימה…

– אני זוכרת… (ההפרדה בין נאמר לנאמר הן השתיקות שנתבררו כמאפיינות מבוכת־חושיה. יותר מאוחר הסתגלתי לנוסח התבטאות זה שלה, סימן למצבה הנפשי) אף פעם לא שכחתי, אתה יודע… זה היה לילה כל־כך מיוחד, כל־כך צעיר, כאילו הצלחתם לגנוב רגע אחד של הנעורים ולעשות אותו למשהו קבוע… משהו לנצח… כאילו היה לו ריח של בשימת תפוזים… אתה מבין למה אני מתכוונת? אביב אביב אביב… זה היה הלילה הראשון בחיי שבאמת הבנתי כי בתיאטרון יש רגעים של קסם שאמא סיפרה עליהם בהתרגשות… לפעמים חשבתי שבינינו מתגבהת איזו חומה כזאת שמפריעה לי להבין אותה… נהגה להושיב אותי בפינה השמורה לזיכרונותיה משנות התיאטרון כשהיא מצביעה על תצלום מסוים ואומרת לי – תראי איזה כישוף יש פה על הבמה… כאילו את במבטך יכולה ממש לגעת באיזשהו דבר כל־כך קסום… ואני הסתכלתי ולא ראיתי שם את מה שהיא ראתה וחשבתי בלבי שמעולם לא אהיה מסוגלת להתקרב להבנת המחשבה המוזרה הזאת שלה… אבל בלילה ההוא במוגרבי פתאום נעלמה החומה הזאת. יכולתי בפעם הראשונה לראות את אמא מרחפת כמו היתה נוצה מעופפת, כאילו צייר אותה מישהו במכחול של מכשף כזה שנתן לה אפשרות להיות שייכת לאלה שהם לפעמים הרבה יותר גדולים ממה שהם נראים בחיים, ואז חשבתי לעצמי – כן, בגללכם אני מבינה אותה עכשיו ובאמת קיימים בתיאטרון רגעים מופלאים… ואהבתי בגלל הגילוי הזה את שלושתכם…

– (התכוונתי לקרוא בשמה. חשבתי שהיא כבר שייכת לירכתי הזכרונות האבודים) ואת…

– (היא התעלמה מנסיוני לבטא שמה, דומה נעטפה בציעוף מוזר של הזיה מרוחקת) הלכתי לפרמיירה שלכם עם אמא… נכנסנו לאולם רק אחרי שכבו האורות… אתה זוכר עד־כמה היא לא אהבה להופיע בציבור בבכורות אבל שמעה שבלילה הזה יהיה משהו שונה מהרגיל עד שוויתרה ובאה שמא ירחש רגע מרגעי הקסם… היא רק לא רצתה שנשב במקומות ששמרו לנו בשורה השלישית באמצע ומצאנו פינה באחת השורות האחוריות ושם פתאום בקטע של “גלתיאה” קרה לה משהו, כאילו היא עצמה מפעילה את הקסם הבימתי המרגש הזה עד שהרגשתי שאצבעותיה נסגרו על פרק היד שלי בכוח רב, ובאור הכחול והרך שהיה באולם הבחנתי שבעיניה התנוצצו דמעות… ובקטע “דו־קרב ג’נטלמני” שבו הופעת עם שייקה היא לחשה – תראו כמה שהם יפים, תראי מה שהם עושים עם הנעורים הנהדרים שלהם לבמה הזאת שנראית פתאום כל־כך ענקית כמו כוכב לעצמו… וחשבתי שהיא צודקת מפני שהייתם אדירים בלילה ההוא, שהיה תמצית הפרק הכי הכי של חייכם… אף פעם לא אשכח אתכם בטַייטס השחור שלכם… שייקה עם הגוף הדק והגמיש שלו כמו נחש מתפתל… באיזה קלילות משגעת הוא התנועע… זיוה היתה כל־כך מרשימה ביופי החריף שלה… היה לה גוף חטוב כפסל קלאסי… ונוס מושלמת… ואתה… אתה עוד נראה כמו שהיית?­

– (ניסיתי לענות, אבל היא הציפה אותי במלל מתגבר כשיטפון, מזכירה בבהילות אנשים ומקומות רחוקים. פולטת בחיפזון מלים בוערות ומכאיבות. משמיעה דברים דקים מסְתרי־לב כווידוי נואש, מורכב מקטעים־קטעים, מחוליות מרוסקות, מעיד על מצוקת־נפש נוראה. היא אמרה שהיא חשבה עלי. המון פעמים).

– לא הייתי בטוחה שתרצה לדבר אתי…. רוב החברים מעדיפים להתרחק ממני… אולי מפני שהייתי צריכה מהם עזרה ופניתי אליהם פעם אחרי פעם… זה בטח עבורם הטרדה, בעיקר כשלכל אחד מהם עולם משלו ואני שייכת לירכתיים שנעשים יותר ויותר חשוכים… אבל אני לא שכחתי אותם… אף לא אחד מהם… בכל הרגעים הכי קשים של ההזיות והמבוכות היו הפרצופים של כולכם מופיעים ממול כמו חיים… לפעמים כשהייתי קשורה שלא אשתולל כמו בסרט מטורף ראיתי את כל מי שהיה פעם באמת קרוב אלי… נאחזתי בכל מי שהיתה לו משמעות אצלי… עוגנים שלא להישחק עד היעלמות מוחלטת… גם עליך חשבתי… אבל לא רק אז אלא גם בקטעים הבהירים שלא היו מושפעים מהמחלה, מפני שקל היה לי לדַמות ששוב אנחנו משוחחים ואתה בא ועוזר לפתור איזה סבך שלא התגברתי עליו… גם שם ב“לה־סקאלה” חשבתי עליך… אחרי שבאתי לבקר אותך בראוונה כששוב הייתי במצוקה שלא ידעתי עדיין את המשמעויות הקשות שלה…

– אלכסנדרה (ביטאתי את שמה ברכות).

– אתה יודע, זה כל־כך מוזר, אני לא יודעת למה, אבל לפעמים דווקא כשיורד גשם אני נזכרת בך…

היא ניתקה את הטלפון וכמו סתם במקריות התגברה הלמות טיפות הגשם הכבד, כאילו נשבר ענן מעל הבית.

~ ~ ~

נדרשתי לזמן מסוים בכדי להסתגל למעבר חד ממציאות אפורה בלילה גשום בהרצליה המכוערת לעבר ראוונה של הזיכרונות, עיר רומית עתיקה, שובת־עין וכובשת לב ביופיה. בשנת חמישים ושש באתי אליה ללמוד פסיפס באקדמיה די־בלה־ארטי, אותה ניהל האמן הנודע תיאודורו אורסלי. ראוונה, השוכנת לחוף הים האדריאטי בצפונה של איטליה, נשארה אצלי שמורה כמו גלויה עתיקה ומצהיבה המנציחה זיכרון שלא רוצים לשכוח אותו. היתה זו עיר מרהיבה, זרועה בקתדרלות מדהימות ונודעת גם כאתר קבורתם של נכבדים, ועולה על כולם המשורר דאנטה אליגיארי.

בראוונה חזרתי ונפגשתי עם אלכסנדרה. בלי הודעה מוקדמת הופיעה בוקר אחד בבנין הגדול והעתיק של האקדמיה לאמנויות יפות, אחוזת געגועים להיפגש אתי סתם־כך. התלוננה שהגיעה לראוונה לאחר נסיעה איטית ומעצבנת ברכבות־מאסף ליליות ממילאנו דרך בולוניה. חשבה להימלט ממילאנו ליום אחד. להתרחק לזמן־מה מהמשטר הקפדני של האופרה בה למדה, להמיר את הארְיות הדרמטיות בלחישה ענוגה וחרישית של גלי הים שכל־כך אהבה מתל־אביב. אמרה כי רצתה להיעזר בי להיפטר מעט מהגעגועים לארץ ויותר לדניאל.

התהלכנו לאורך חוף הים האדריאטי וצחקנו והעלינו זיכרונות משותפים. לפעמים נעצרה כחולמת, שולחת מבט אובד לעבר המים, וכמו משוחחת עם עצמה בלבד, הזכירה את מעורבותו הפוליטית של דניאל שעדיין נתאפיינה בלהט של רבולוציונר, ואחר־כך דיברה על מה חדש ביצירתו, נקבה בקנאה בשם אהובתו החדשה והתלוננה בצער על בריאותו שנתערערה. אמרה כי השתייה והסוכרת אויבות זו לזו עד־מוות.

יותר מאוחר שאלה אם קראתי את שיריו האחרונים. כשלגלגתי שלא קל להשיג בראוונה את העיתון הקומוניסטי “קול העם”, היחיד שפרסם את שירי המשורר המוחרם, צחקה רגע עד שצחוקה הפך לחיוך עצוב. אחרי שתיקה קצרה התוודתה כי למדה את החדשים על־פה והשמיעה שלושה שירים נפלאים. מחזור שירי אהבה ל“עלמה רחוקה”. ולרגע חשבתי על מורכבות יחסיהם של דניאל ואלכסנדרה, וגם שלה אתי.

בצהרי־יום ישבנו במסעדה ולגמנו יין זול והיא נעשתה עליזה ודברנית כפי שלא זכרתי אותה. חשבתי בתמימות שאולי בלילה הזה יקרה דבר בינה לביני שכל־כך רציתי בו והצעתי שתלון בחדרי. אך כמו בעבר התחמקה ממני בעדינות והודתה כי למעשה באה לראוונה מפני שרצתה לחגוג בחברת מישהו את יום הולדתו החמישים של דניאל. כשהבחינה במבוכתי אמרה שברצון היתה נשארת אבל היא חייבת לחזור למילאנו, היות והיא מצפה לטלפון ממנו. הסבירה שקיבלה מכתב מתמר שלוש ובו הבטחה מפורשת כי דניאל יטלפן אליה הלילה מביתו של אחד מידידיו, היכן שמתקיים ערב מיוחד של החברים הקרובים החוגגים את היובל.

זה יהיה חג כפול, אמרה והסבירה כי היא מתכוננת לברכו ברכה כפולה, אחת לרגל יובלו, השניה לרגל ההכרזה הצפויה של ידידיו בדבר הקמת קרן מיוחדת להוצאת מבחר שיריו, ויהיה זה סיכום־ביניים של דרכו בשירה. ממכתבה של תמר למדה כי מוקיריו הנדיבים נמנו בשנות העשרים עם בני חבורת החולמים העליזים של תל־אביב הקטנה, אנשי “חברה טראסק” האגדתיים.

ולא רק מהיין נשתנתה וסומק בא בפניה ועיניה התנוצצו; דיברה בדניאל עד אשר נאחז בה נוגה מוזר ששינה ברק עיניה, שאפורות־ירוקות היו כשל נינה, ונעשתה כה דומה לו ולרגע נטעיתי להאמין כי היא, הוא. בכמיהה סוחפת העלתה זיכרונות מאירועים שונים הקשורים בו, שיש בהם להטעים עד כמה עמוק מעוגן היה בתוכה, כמו מעולם לא ייפרדו. ושוב נתעוררה בי תחושה עמומה, שכבר הציקה לי בעבר, כי קשרה מלים מפוארות לדמותו לא סתם רק כבתו.

בשלוש יצאה הרכבת לבולוניה. שם התכוונה אלכסנדרה לעלות לרכבת הנוסעת למילאנו. נפרדנו סתם כך. לא אמרנו מלה נוספת, פרט לשלום חברי בנוסח שלנו, להת'. אפילו לא היתה לחיצת־יד. ואני לא ידעתי כי הפגישה הזאת תיחשב לפעם האחרונה שאראה אי־פעם את אלכסנדרה בשפיותה. בת עשרים ושתיים היתה וטרם נתגלה בה סדק שעתיד היה לפצל אותה. אולי משום כך זכרתי אותה שלמה.

אף־על־פי שלא ראיתיה מאז, לא יצאה מחיי למרות שנתרחקנו במרוצת השנים מרחק רב. מעת לעת נתקלתי בשמה בקשר לרכילות הקשורה בה כזמרת שאנסונים זוהרת אי־שם באירופה. לפעמים קראתי את אחד משיריה שפרסמה מזמן לזמן. לעתים הוזכר שמה כספח לענין כלשהו הקשור בנינה, או בדניאל. ואילו אני, מעבר למיזכרים של העיתונים, נהגתי לחזור אליה במחשבותי, תוהה על מעשיה ומקום הימצאה. באותם מקרים בהם טרחתי ללקט ולחבר בדלי מידע על אודותיה, התרשמתי שלא תמיד היו ימיה טובים, מרביתם עצובים ושורתם התחתונה בשורה קשה.

הלילה, בדירתי בהרצליה, היתה זו פעם ראשונה שהיא יצרה אתי קשר לאחר השנים הרבות שחלפו מאז פגישתנו בראוונה. מצלילי קולה קלטתי קריאה אמיתית לעזרה. כבר ידעתי כי עברה פרקים עגומים של בלועת־דעת ואישפוזים ממושכים. ועד שאני חוזר ומנסה לפרש לעצמי את שנאמר זה עתה בינה לביני, שוב נשמע הצלצול של הטלפון והיא חזרה לקשור אמירה שנותקה.


– אתה זוכר עד כמה אהבתי לשוטט יחפה בחוף הים? אולי משום כך נהגתי לבלות לעתים קרובות בדירה של אמא שממרפסת הגג שלה יכולתי להתבונן בלי הפרעה במים שבכל פעם נראים אחרים משהיו… כשגרתי בדירה של דניאל והוא היה חוזר עם איזושהי מישהי מהגרופיות שלו ואני לא רציתי להפריע נהגתי להסתלק לחוף, לאתר לעצמי פינה נדחקת בין סלעים, להצטנף בתוכה כחיה נפחדת, וכמו מהופנטת הייתי עוקבת משם אחרי התנועה הנצחית של הגלים… מתקרבים ונסוגים ושוב מתקרבים עד נגיעה בי… והתחושה היתה כאילו נגעו בי בבת־אחת אלף לטיפות כה־נעימות כה־רכות ומצמררות עד שחשתי ברטט של עונג משונה… אפילו ברגע זה חוזרת אלי הנעימות הרחוקה ההיא, כאילו בא אל תוך גופי משהו הקשור במיניות כל־כך שלווה עד שמתעורר בי עכשיו רצון נוראי לישון לתמיד ולא להתעורר… והרחשים של הים, המנגינה הנדירה של הגלים, כיסו אותי ברשת מכושפת שהגנה עלי… גם אהבתי לצאת מהבית בגשם, לטייל ברחובות שנעשו כל־כך יפים… רחוצים… מבריקים… העיר פתאום נראתה שוב צעירה ולבנה כברגע זה כשהגשם יורד, כשהרוח שואגת… אתה שומע אותה עכשיו?… פני תמיד נעשו עם מגעה כל־כך לוהטים. והרוח היתה כל־כך קרה עד שנדמתה כרותחת… הניגודים האלה גרמו אצלי להרגשה שאני פשוט נמוגה ועוד רגע אינני… כמו פרח… פורחת רגע, נובלת וזהו…

– עברו המון שנים…

– (היא הגיבה בצחוק מתגלגל) בשבילי זה היה אתמול… כבר מזמן אינני מייחסת חשיבות להבדל שבין הווה לעבר. זה אותו דבר בשבילי. הזמנים כולם נהיו משהו אחד מפני שאין זמן אחר, אתה מבין?

– (בבת אחת נעשיתי שוב מודע בחריפות להתייסרות הקשה של האשה הנמצאת בצד השני של הקו. ההזדהות המחודדת שלי עם הדקות בתחושותיה גם הוכיחה כי למרות השנים הרבות שחלפו להן, לא הצלחתי לדכא את רגשותי כלפיה) מתי חזרת?

– מזמן ולא זכרתי בדיוק מתי (היתה זו שורה משיר נודע של דניאל). אתה זוכר את המלים האלה? היה או… לא…

ולא חיברה מלה אחת נוספת. רציתי שתמשוך עוד משפט. אבל הטלפון לפתע דמם ואני רק דימיתי שהיא ממשיכה לצטט, מפני ששמעתי בבירור את השורות הבאות של השיר שכל־כך אהבנו לדקלם אותו בינה לביני, בהיותנו “ילדי חוץ” במוסד החינוכי של קיבוץ מרחביה.

~ ~ ~

אותו לילה, לאחר התקשרותה הפתאומית והמוזרה, שיחזרתי לעצמי מתוך התגעגעות את הפגישה המחודשת שלנו באביב שנת חמישים ושלוש, זמן רב אחרי שנפלטנו מהקיבוץ. בליל שבת אחד חיפשו “החברה” שלנו פינה נוחה להימצא בה עם יורדי־ים מקרב חברינו, שחזרו לארץ לאחר היעדרות ממושכת והביאו מארצות־הברית משקאות חריפים וחידושים במוסיקה קליטה. רצינו מקום שבו נוכל להתרווח, ללגום ויסקי זול ולהאזין לתקליטי “השעה”, תקליטונים שהסתובבו במהירות של ארבעים וחמש, מזליפים להיטים נודעים של פרנק סינטרה, נט קינג קול, הארי בלפונטה, פט בון ואחרים.

נערה אשר שירתה בצבא עם אלכסנדרה סיכמה אתה שנעלה לדירת המשורר, שכן חדרה של אלכסנדרה מחובר למרפסת רחבה להכיל את כולנו. לא ראיתי אותה מאז שהיינו חניכי המוסד החינוכי, פרשה שנסתיימה בצליל צורם לפני שנים אחדות. מסיבות שהזמן גרמן נתרופף המגע בינינו, אלכסנדרה נבלעה בעולמה, אני בשלי. המחשבה שאחזור לפגוש בה שימחה אותי.

בליל שבת התאספנו בדירת דניאל לב והיא קטנה וצנועה כמעט עד דלות מעליבה, נמצאת בקומה השלישית של בית ישן ומוזנח ברחוב הירקון, בקטע שבין ז’בוטינסקי לארלוזורוב. כאן גר המשורר החולה, עדיין מנודה על־ידי חבריו לעט מחמת השקפותיו הפוליטיות. משחצה זמן־מה לפני מלחמת העצמאות קו מפריד בין סוציאליזם לקומוניזם, מתוך תמיכתו במדיניות של ברית המועצות הסטליניסטית כי הארץ הזאת נועדה במשותף ליהודים ולפלשתינאים, הוקע כבוגד על־ידי מנהיגי הישוב שקראו למשוררים ולמְסַפרים להחרים אותו ואת יצירותיו. גם מנהיגי הזרם הרביזיוניסטי הצטרפו למוקיעיו. בפעם הראשונה חברה בארץ שנאת שמאל עם שנאת ימין ובדידותו נעשתה לו טבעת־חנק.

אף־על־פי־כן, לא עלה בידי אלה ואלה להחניק את האהדה העצומה ללחניו שהושרו מצפון לדרום, לאורך הארץ כולה, החל בצריפי תנועות הנוער ועד ללהקות הצבאיות וחוגי מבוגרים, אוהבי שירת ארץ־ישראל אמיתית ורומנטית כשלו.

בקרב בני הנעורים היתה שמורה לדניאל פינת־חסד נדירה. לחניו ושיריו הרעננים ומתגרים כבשו אוזניים, גרונות ולבבות של צעירות וצעירים שהיו נרגשים לקראתו. המעריצים הצעירים אפילו תלו בחדריהם רפרודוקציות זולות שנעשו מציוריו הנדירים, והדרישה להם גברה במרוצת השנים. מעבר לסידרת ציורי השמן שלו משלהי שנות העשרים, יצא לו שם כרשם חדשן, משתייך עם שרבוטיו המתפרצים והבלתי־מובנים לכאורה, לאותם בעלי גוון אישי ותקיף כאריה ארוך ואביבה אורי.

לכאורה יכול היה ללגלג על מנהיגות הישוב שרק שברה את מטה לחמו, ולמצוא לעצמו ניחומים בקרב האוהבים הצעירים ששירתו דבקה בהם. אבל עלבון הניתוק מעמיתיו היוצרים שצייתו למחרימים ובודדו אותו, היה עמוק ופוצע.

הוא חש עצמו נבעט בגסות על־ידי חבריו שבבת־אחת התנערו ממנו, מנעו בעדו מלפרסם שיריו במוספים לספרות; אלה הידידים שסגדו לו, אחים ללגימה כדת וכדין, בזמנים בהם נחשב עמוד־תווך בלילות המכושפים של העיר שצמחה כמו חלום על הדיונות; משוררים ומְסַפרים שינקו רבים מחידושי הלשון שלו ושל חברתו תמר המשוררת. אותם בני עדת מתרפסים אימצו לעצמם ברעבון פראי כל התנצנצות והברקה לשונית שהתיז כלאחר־לשון, כאילו היו משל עצמם. אותם שחלמו אתו על יסוד חברה שוויונית וצודקת. כל אלה נתגלו ברגע של מבחן אמיתי בשפלות־קומתם, כמי שלא מחלו לו מעודם על שחילקו אתו מתוך חנופה לא רק את מיטב שעותיהם, אלא גם את נשותיהם ובלבד שיזכו להתבשם מניחוח הגבריות החריפה שלו שמשכה אותם אליו.

בבת־אחת הפסיקו להזמינו להשתתף בנשפי הספרות הנודעים והוא כנשכח רבץ בודד בדירתו או בבארים ובבתי הקפה שפקד בלילות להפיג צערו ובדידותו, ועמו כפלג־גוף רק רעותו הנצחית תמר. עוד קמצוץ־חסד אחד נשמר לו במלחמת העצמאות, כאשר נתבקש על־ידי יגאל אלון להופיע במשלטים הרחוקים של הפלמ"ח, לשיר ללוחמים מלחניו ולקרוא באוזניהם משיריו הליריים, והם עדיין מרגשים וסוחפים כבעבר בנימתם הרומנטית, אך כבר ספוגי מרירות שהלכה וגברה.

פרט לידידי־נפש אחדים, מעריציו המושבעים ועמם גם אלכסנדרה, כמעט כולם הפנו לו עורף עד לשנותיו האחרונות. באותם ימים מרים התגוררה אלכסנדרה בדירתו, שוקדת לסייע לברכה רעייתו, האחת והיחידה שקידש לאשה לאחר שהכיר אותה בבית החולים בו אושפז לעתים קרובות. היא, אחות נדרשת, ויתרה על משרתה הנחשבת ובלבד שתוכל לסעוד אותו, הדועך באיטיות בגלל מחלת הסוכרת הקשה שלו. כך מצאה עצמה ברכה, עדינה ודקת־גו, נאמנה לדניאל כעובדת אלילים מסוממת.

אשה שקטה זו, רכת־לב, הנדמית כצל חולף, נתגלתה כאמזונה כבירה כשיצאה להיאבק על חייו של דניאל. הכריזה מלחמה על הסוכרת הארורה שכבר בשלהי שנות הארבעים בחייו, אותתה על כוונתה לחסלו באכזריות. לא היתה כברכה הנאמנה, כמעט שפחה חרופה, להקפיד על הכנת תבשילים ראויים לחולה שכמותו, לעקוב אחר רמת הסוכר בדמו, להתריע מפני אובדן הכרה הצפוי להכות בו.

אבל גם ברכה הקנאית לבריאותו נתקשתה למנוע מידידיו, מאוהביו האמיתיים ומהבודדים שנותרו לחזר אחריו, מלהגניב אליו את בקבוקי הקוניאק שכל־כך רצה בהם, ולעתים קצרה ידו להשיגם. אפילו היא לא מחתה כנגדם בעוד הוא טוען בלהט כי המשקה הוא עבורו השראה אמיתית ובלעדיו אין טעם לחייו. וכל־כך נסוגה עד שבהיותו בבית־החולים היתה זו היא עצמה, האחות, שלא יכלה לעמוד בהפצרותיו ובהחבא הביאה לו בקבוק ועוד. כזה היה דניאל עד יומו האחרון. לא גילה נכונות לוותר על המשקה שהצהיל רוחו הנכאה, גם כאשר קטעו איברים מגופו החי.

אותו ליל שבת ראיתיו שרוע על מיטתו הרחבה, מתחת לציור השמן הנודע שלו, מחול הקבצנים של “הדיבוק”. כשהבחין בי הניף יד עצלה לעכב בעדי, והפריח שאלה או שתיים בקשר לאבא. התעניין בשלומו ושאל אם הוא מכין לדפוס משהו חדש. ואילו אני משכתי מבט מפניו, שהיו חיוורים, כמעט שקופים, לעבר הציור שצויר בצבעי אדמה חמים על בד שק גס בתחילת שנות השלושים. במרכזו נמצאה נינה, בגֵו נטוי ובאיפור כבד, לבושת בלואים כקבצן דחוי, מחוללת כנחש גמיש הנכרך סביב רובינא־לאה, בעלת הצמה השחורה והעבותה, ושמלתה לבנה ומדגישה תמירותה הנהדרת באותם ימים רחוקים.

דניאל הבחין במבט שנעצתי בציורו הישן, חייך בדקות ופלט לעברי משהו בנוסח:

“גם אתה, הה?”

“אני, מה?”

“אביך אמר לי פעם שגם שאתה מקשקש…”

נתפשתי למבוכה. “קצת,” הודיתי.

הוא צחק. “נראה יום אחד מה ייצא ממך, אם יצא,” לגלג.

אחר־כך פנה לידידיו, ובולטת בהם תמר המשוררת, וסיפר בהנאה כיצד גילה יום אחד שהוא עצמו מסוגל לצייר כאביו לפניו. וכשהוא, דניאל, דיבר, נשתתקו האחרים, מתעטפים בקשב־רב לבאריטון הנעים שלו. ואף שכבר היה בארץ הזאת כמעט שלושים שנים, עדיין ניכר בדיבורו הכובש מבטא רוסי. סיבירי, כפי שהוא אמר, כשהיתה רוחו טובה להודות בי מסיביר הגיע, מגדות ים הקרח הצפוני, אחרי שנמלט מבית סבו שנרצח בידי פורעים. תחילה חצה את הארץ הכבירה לחפש את אביו הצייר ישה לב שחי ומת במוסקבה, ואחר־כך המשיך משם לשטוקהולם לחפש את בני משפחת אמי, אנשי אצולה שוודים.

יתכן וגם סיפור מפתיע זה היה אחת ממהתלותיו של דניאל על שאנשים מסוימים הפיצו שמועות כי יופי נדיר כשלו יכול לבוא רק מהצלבה של דם בדם, של יהודי וכזו שאינה. ואף כי נמצאה הוכחה בכתובים לסיפור מרגש זה, את האמת המבדילה בין נכון לשאינו לא ידע איש או אשה; ואולי רק תמר.

דניאל זיכה אותי במחוות ידידות, כאשר שאל איך אני מרגיש ב“הבימה”, שעשיתי בה צעדים ראשונים כשחקן. ואחר־כך, כמו להוכיח חיבה ממשית לבנו של ידידו יוסף שלא הפנה לו עורף עם האחרים, אמר לברכה להביא לי כוסית ללגימה משותפת אתו. ושמא טעיתי. אולי רק השתמש בי כאמתלה לאלץ אותה להגיש לו כוסית בניגוד לרצונה, ולהפוך אותי, שלא בידיעתי, סיבה למסיבה. היתה זו הכוסית הראשונה של הקוניאק שלגמתי במחיצתו. אחריה, במרוצת השנים היו הרבה אחרות, מלוות בפרוסות חצילים חתוכות דק־דק, אותן טיגנה ברכה מעשה אשפית־מטבח עד לשחימות מגרה, כשהיא מפזרת מעליהן פירורי שום להחריף טעמן הנפלא.

“נזדרובייה,” אמר דניאל ואני משכתי תודה אחריו והקוניאק צרב את גרוני והרגשתי היתה נפלאה; לגמתי לגימה בחברת המשורר הדגול. ועוד יבוא יום ואספר על־כך באוזני מי שירצה להקשיב לאגדה. ולא היה לי ספק כי יהיו כאלה רבים בבוא רגע מתאים.

לאחר לגימת הכוסית הלא נשכחת הזאת, חזרתי והצטרפתי לחברי ויצאתי למרפסת הגג הקטן, היכן שהפעלנו את הפטיפון והקשבנו בהתפעלות לקולו הרך של פט בון, ולגמנו בלי חשבון את הוויסקי הזול שהביאו יורדי־הים שלנו ואני התקשיתי לגרוע מבטי מאלכסנדרה. חזרה והתייחסה אליה בחמימות, אבל שנית גרמה לי להרגיש כי היא נוהגת בי מנהג אחות באח ולא יותר. מבחינתי נשארה אלכסנדרה הזיה שלא נתממשה בנוסח העתיק של גבר בעלמה.

המשכתי להריק לגרוני כוסית ועוד כוסית עד איבוד חושים. וכך, הולל קטן שכמותי, בדרך שכזאת הידק מחדש את הקשר עם אלכסנדרה שהתקיים עד יום נסיעתה ללימודים באופרה במילאנו. כעבור זמן קצר כבר הגיעו אלינו שמועות נעימות כי קנתה לעצמה אחיזה ואחוזה בקרב זמרי האופרה הנודעת. גדולה תהיה, אמרו כולם, לסופרן שלה יש איכות נדירה.

עתיד מזהיר ניבאו לה ולא ידעו.

~ ~ ~

שיחת לילה – (כשבוע לאחר השיחה הראשונה). בפעם זו לא הופתעתי כששמעתי את קולה הרך מתנגן כאילו היא נמצאת בקרבתי. נדמה היה שהיא משעינה את ראשה על כתפי, עד שנוצרה אשליה שיכולתי ללטף ברכות את שערותיה שפעם היו קצרצרות וגונן היה ערמוני ולא ידעתי צבען ואורכן כעת. כל־כך הרבה שנים עברו מאז איטליה של שנת חמישים ושש. כמעט דומה שעסקתי בזיכרון רותח של מישהו אחר. ואילו אלכסנדרה המשיכה להתבטא כאילו השיחה הראשונה מלפני לילות אחדים לא נקטעה על ידה.


– אמרתי לך עוד לפני ששייקה גייס אותי ללהקת הפנטומימה שאני מוכרחה להיות שם ב“לה סקאלה” מפני שנינה לא תוותר על החלום שלה שאהיה זמרת אופראית… ואולי בגלל הלחצים האלה חשבתי ברגע מסוים שאני בורחת מהפנטומימה לא בגלל פחד־במה אלא מפני שביקשתי לרַצות את אמא… היא היתה מוכנה להפוך את העולם בשביל להשיג את היעד הזה… כל־כך חזקה היתה…

– את מגזימה.

– אתה בטח זוכר כי לא היה דבר שלא היה ביכולתה להסדיר כמו השירות הצבאי שלי. כשנודע לה, לאחר קורס הקצינות, שברצוני לשרת בחיל הים הרימה טלפון לדיין וכעבור שעה כבר הייתי במכונית של הרמטכ"ל מוסעת על־ידי הנהג שלו לבסיס בחיפה… איזה כיף זה היה… כשהתקרבנו לשער השין־גימל כמעט התעלף כשראה את המכונית של משה דיין… כל אחד זיהה אותה. כאילו היתה לה רטייה על אחד הפנסים…

– נינה היתה כוכב־עליון…

– ואני הייתי “הילדה” שלה… תאר לעצמך שהייתי זמרת האופרה היחידה בעולם שראש־ממשלה הוצא מישיבת ממשלה בכדי להתעסק עם העניין הפרטי שלה. אף פעם לא אשכח כשנכנעתי ובאתי לאמא ואמרתי לה – טוב, אני מוכנה לפרוש מלהקת הפנטומימה ולנסוע ללמוד אז שמישהו יעשה משהו. בעצם התכוונתי שתדאג לקבל היתר מיוחד להוצאת מטבע חוץ… אמא לא ידעה חוכמות… אם היא צריכה לסדר משהו בשביל הילדה שלה אז היא לא מתחשבת בשום דבר והעסק צריך להסתדר תיכף ומיד. נדבר עם שרֵת, החליטה. כל־כך אהב אותה… אני זוכרת איך היה מצלצל לה בלילה… בדרך כלל בשעה מאוחרת. נהג לספר לה את הכל… על ההצלחות והכישלונות… על היחסים הקשים שלו עם בן־גוריון… אמא ידעה שהוא זקוק להמון סימפטיה והיא ידעה לתת לו אותה. לפעמים שמעתי אותה מקשיבה לו בדממה עמוקה כאילו היא מתמקדת בו וחודרת לתוכו ואז היתה מדברת, משתמשת בצורה נפלאה בקול המיוחד שלה הנמוך והכל־כך עמוק מרגיע אבל גם מפתה כמטילת קסם מוזר… היא הבינה איך עליה לאפשר לו לשפוך את לבו, איך לבטא את עדינותו המיוחדת שהיא כל־כך העריכה… כך נוצרה ביניהם ידידות מוזרה ולא היה לה קושי להשיג אותו בכל רגע שרצתה להחליף איזה מלה בו במקום. היא טלפנה אליו וכשהמזכירה הסבירה לה שהוא מנהל ישיבת ממשלה בענייני בטחון היא הגיבה כעוסה – שולה, גם העניין שלי חשוב לא פחות, כך אמרה, ושולה מיהרה להכניס פתק לשרת… כשהוא שמע שאמא על הקו הוא עזב מיד את הכל וטיפל מיד באישור ההקצבה, אחר־כך דיבר עם השגריר שלנו ברומא שהפעיל את קשריו במשרד החוץ האיטלקי ונתקבלתי לאופרה…

– כל־כך לא רצית בזה…

– תיארתי לעצמי שלא שכחת את המלחמות שהתנהלו עד שנכנעתי ללחץ של נינה לפתוח בקריירה אופראית… נינה חשבה ככה ודניאל חשב בדיוק ההיפך ממנה… נעשיתי בפעם נוספת שדה־התמודדות בינה לבין דניאל. בעוד שהרצונות שלי כלל לא נחשבו ליוותה אותי הרגשת מועקה שמשהו לא טוב יקרה לי בהתמודדות ישירה בנושא הזה…

– היית הישראלית הראשונה שהגיעה לאופרה איטלקית.

– לא. הקדימו אותי נעמה נרדי ואילנה רובינא… לשלושתנו היה מכנה משותף… ההורים היוצרים… הצל הענק והטורף…

– היית יותר מוכשרת…

– דווקא חשבתי שהן טובות ממני. לאילנה היתה הופעה נפלאה. ולנעמה היה קול מהמם מאמא שלה הזמרת ומוסיקליות נדירה מאביה המלחין… חשבו שהיא תהיה כוכב גדול… רק שהיא סבלה מפחד במה… כמוני…

– מה קרה לך שם?

– אתה יכול לתאר לעצמך מה הרגשתי כשעמדתי פתאום על הבמה של האופרה שנחשבה לטובה ביותר בעולם וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק לשיר אבל אני הרגשתי שאני נמצאת שם בכדי להוכיח שאני הבת של נינה ודניאל ואת זה פשוט לא הייתי מסוגלת לעשות… פתאום חוויתי בפעם הראשונה תחושה מעוררת חרדה, כאילו קרה לי משהו מבהיל. היה נדמה לי שבכל פרצוף אני רואה שני אנשים, מחצית מהפנים הם משל נינה ומחציתם של דניאל ושני החלקים מתחברים לאחר… ומנגד היו האולם והיציעים גדושים בצפיפות בהמון פרצופים מחוברים משתי מחציות שכאלה, ממנו וממנה… זה היה הרגע הראשון בחיי שקלטתי שמשהו נעשה אצלי משובש… כאילו אבדה השליטה בעצמי והכישלון הצורב על הסף… קלטתי כי לעולם לא אהיה אמא ולא דניאל… אתה מבין, אף פעם לא נמצא בי ניצוץ כשלהם… הייתי סתם אחת בשם אלכסנדרה… ואז נתקיימה בתוכי רק מחשבה אחת – שבכדי להינצל מהצלילה הנוראה אני מוכרחה לחבר אותם ביחד… בגוף אחד, בתוך נשמה אחת… להיות אני־הם נינה דניאל… ולא ידעתי אז איך עושים כישוף שכזה וכבר נמצאתי הרחק מעבר לאופק השפוי…


זמן רב בכתה בכי חרישי, משמיעה יבבה דקה של חיה זעירה, צליל מיותם. חשבתי לומר לאלכסנדרה משהו רך ולא חילצתי מלה אחת מגרוני הלחוץ. עוצמת ההתייסרות שלה בחשוף הפתאומי הזה היתה כאילו היא מדברת וחותכת בבשרה החי. הכרתי את ההתפתלות המיוסרת הזאת בנעורינו הרחוקים, בלי יכולת לרדת אז לעומק התהוותה ועדיין נעלמו ממני עובדות שקיוויתי כי יבוא יום ואדע אותן. כל־כך רציתי להבין שורש אובדן השפיות, מסעות־הנפש והפתרונות המוזרים שהמציאה בנסיון נואש להציל את עצמה, וחשבתי איך ניתן יהיה להחניק את אנקת הכאב שלה. אבל היא הקדימה אותי.


– אתה תמיד אמרת שטוב יהיה אם אנסה משהו אחר כמו הבמה הקלה. פחות עומס נפשי… המחשבה הזאת לא הרפתה ממני. אבל מצאתי אומץ לבצע את הצעד הנכון הזה רק כעבור שנים… אחרי ש… בכלל שמעת את השאנסונים שלי?

– אהבתי אותם.

– זמן רב איש לא ידע מי מסתתר מאחורי הקול העמוק והנמוך הזה, מישהי ששרה כאילו מספרת בלדה קסומה… פתאום גיליתי שאני מפיקה מתוכי משהו שונה לגמרי מסופרן… כאילו היתה בתוכי נשמה זרה, נפש של אדם אחר מזה שרצתה נינה לראות בי… מצאתי בתוכי צלילים חדשים שלא ידעתי שנתקיימו בי… נתגלתה בי יכולת של שימוש במערך צלילים נמוכים… פתאום הייתי מסוגלת להעלות מבפנים קול עמוק שכזה, כלוחשת סוד… כאילו אני באמת מספרת סיפורים שאני עצמי המצאתי… אפילו נחשבתי בעיני לנס עוף־חול שהצמיח כנפיים לאחר שנים של אשפוזים…

– איך היתה ההרגשה של הצלחה כזאת?

– להגיד לך את האמת? כמו שאמרתי, זו לא הייתי אני אלא מישהי אחרת, אתה מבין? נכון יותר לשאול איך הרגשתי כאותה מישהי לאחר שנים של מצוקה נפשית ונסיונות להתאבד… של המון שיחות עם פסיכיאטרים… של זריקות ותרופות… חיפוש נואש לבלום דעיכת־נפש… ואז, בצורה כה בלתי צפויה, הגיע השינוי החד כמו במהירות של מאתיים קילומטר בשעה…

– איך זה קרה?

– רופא אחד ניסה עלי תרופה חדשה שהצליחה לחולל את הפלא עד שזכיתי בשקט נפשי מוזר… אבל לא די היה בכך… הוא הזהיר אותי משיבה לארץ… חייבת הייתי להתרחק ממלכוד ההורים החונקים שגרם לשבר הזה שלי. הוא הציע שאמצא דרך להתבטא בנוסח שלי, משהו שאצור מתוכי… ואז ידעתי שאני כמו נחלצת מתוך מבוך של חלום לא מובן, מוכרחה למצוא לעצמי הצלה בהצעה שלך לנסות את הבמה הקלה… והחלטתי שאם אהיה רחוקה פיזית מנינה ומדניאל אחבר אותם בתוכי כמו במחזה המוזר שהתרחש אל מול עיני ב“לה־סקאלה”, ובאמת דווקא כשנכנסתי לעורם של נינה ודניאל כשנעשיתי הם, זמרת הבמה הקלה נינה דניאל, הרגשתי בקיומי בזכות עצמי יותר מאי־פעם… הביטחון שפתאום קיבלתי ביכולתי והאישיות החדשה שגילמתי הסעירו אותי כהתגלות… בעקבות ההצלחה זרם אלי כסף רב… היתה לי דירה אחת במונטה־קרלו ואחת בריביירה הצרפתית ואיש לא הגיע אליהן. אלה היו המקלטים הכי בטוחים שאי־פעם היו לי. בלילה הייתי יוצאת למועדון ומיד אחרי ההופעה נעלמת… ובדירתי הייתי מסתגרת וקוראת שוב ושוב את השירים של דניאל ולפעמים כותבת פתאום שיר משלי… אני חושבת שכתבתי אז את שירי הטובים ביותר… ובדעיכת היום הבא בבוא הלילה שוב נעשיתי הם… הצלחתי לחבר את נינה ודניאל לאחד, בתוך הגוף שלי… סופסוף בפעם הראשונה היינו שלושתנו ביחד… והיכולת המוזרה הזאת שפתאום נתגלתה בי כפתרון למחלה שלי נתנה לי המון כוח לרצות לחיות. קיבלתי את מה שכל־כך רציתי להשיג ביחד אתם, להיות מחוברים זה עם זה כמו אנשים נורמלים… לא להיות אחרים… אתה מבין, זה נשמע אולי מטורף, לא? אבל מהטירוף הזה נולדו הימים והלילות הכי נורמלים שאי־פעם בכלל היו לי… כמו הימים של קיבוץ מרחביה… אתה זוכר איך הגעתי למוסד בקיבוץ?

– בגללי.

– כן, בגללך… באותו זמן חזרתי שוב לגור אצל דניאל, וכרגיל נינה לא אהבה את הרעיון הזה ואפילו פעם התבטאה בחריפות ואמרה לי שזה לא בריא שאני מתחלקת חצי חצי… פעם פה ופעם שם… שמורכבות יחסים כאלה היא חולנית… שילד צריך לגדול בבית אחד וחם ואת זה אין ביכולתו של דניאל להציע… היא חשדה שאצל דניאל עוברות עלי חוויות שאינן טובות לנערה שמתחילה להתבגר… אבל היא לא הצליחה לשנות את דעתי ונשארתי עם דניאל מפני שחשבתי שבכל זאת הוא צריך שאמצא על־ידו… פתאום באתי וסיפרתי לנינה על הפגישה שלי אתך… הזכרתי שאתה אמרת שלאחר שזרקו אותך מ“תיכון־חדש” הצעת להוריך שישלחו אותך לאיזשהו קיבוץ, שתהיה לך פינה משלך… זה כל מה שאמרתי לה… ורק הוספתי שאולי זה יהיה אפילו פתרון טוב גם בשבילי… הרעיון הזה הדליק אותה מפני שהיא חשבה שבדרך זו באמת תנתק אותי מתל־אביב ודניאל… היא לא חיכתה אפילו רגע אחד בכדי להתייעץ אתו וסידרה את השיגור שלי מתל־אביב תוך יום, העיקר שתרחיק אותי מדניאל… ודווקא שם הוא כל־כך חסר לי… עד תחושה של כאב אמיתי…

– לא באת ללוויה שלו. למה?

– לא יכולתי… ידעתי שאם אראה איך מכסים אותו באדמה שוב אתרסק… אז באתי רק אחרי זמן רב, כשהסתגלתי למחשבה שהוא איננו ונינה היתה כבר חולה מאד וכתבה שהיא צריכה אותי… אז חזרתי כשמלאה שנה למותו, באתי להשתתף בטכס הנחת האבן השחורה שהביאו לקברו מגבעות שייך־אבריק שכל־כך אהב…

– הוא קבור על־יד אבי.

– בשוּרת היוצרים… כמו שזה היה בחיים… כמו שהכרת אותו בפעם הראשונה… בן כמה היית?

– בן חמש.


הפליא אותי, והיא נשסעת בתוכה, שעדיין זכרה פכים חסרי־חשיבות שאי־פעם סיפרתי לה. המון שנים הפרידו מאז אותה שיחה מקרית ועד לאותו חורף של שנת שבעים ושתיים, בו נקברו המשורר והפרוזאיקן בקריית־שאול, בהבדל של שבועות אחדים, איש על־יד חברו.

ועוד יותר שנים עברו מאז ראיתי את דניאל לב בפעם הראשונה, בשלהי שנות השלושים, כשהוא ואבי שוכבים מיטה על־יד מיטה במחלקה הפנימית של בית־החולים “הדסה” ברחוב בלפור. אמי, רבקה, הביאה אותי, הקטן, לבקר את אבי שאושפז לאחר שנתגלתה אצלו סוכרת קשה. איש צעיר היה, זה עתה מלאו לו שלושים ושתיים. בצד שמאל שלו נמצא איש שפנים כשלו מעולם לא ראיתי. הרגשתי שאני רואה בן־אדם מיוחד השייך רק לעצמו, שאין בו משל אחרים ואין באחרים משלו.

אבי הסביר כי זהו חברו שחולה בסוכרת בדיוק כמותו, שכותב שירים, שמחבר להם מנגינות, שמאייר להם איורים, איש ושמו דניאל לב.

מפגישה זו עם דניאל, ראשונה בשורה ארוכה של פגישות חטופות, לעתים מקריות לפעמים ארוכות, של לגימה משותפת לתוך לילה נסוג, זכרתי שפניו הארוכים היו מצודדים ולבנים כמו מעולם לא שזפה אותם שמש. והאיש שלא ראיתי מישהו הדומה לו עד אז ומאז, חייך ונדמה היה פתאום שמבין כל האנשים שמסביב רק הוא בלבד מתקיים.

דניאל נראה צעיר בהרבה שנים מאבא. רק כעבוד זמן רב נודע לי בהיסח כי שניהם נולדו באותה שנה, אלף־תשע־מאות ושש, עלו לארץ בעשרים וארבע, ובשנת עשרים ושבע פרסמו בעת אחת את יצירותיהם הראשונות. אבי פתח בסיפור קצר ודניאל בשירו הנודע הראשון “הוללי לילה שבעמק”. מאז, דומה וגורל אחד היה להם עד מותם; עדות הנמצאת בנחלות קבורתם הזעירות, והם בשכנות לעולם בקריית־שאול.

ועד אז ומאז לא הכרתי נסיך כמותו, אפילו לא בסיפורי אגדות.

~ ~ ~

המשוררת: כבר אמרתי שחובה עלי לפרוש משהו מרוח ימים שהיו כשהיו. לא רק פתח־דבר לפנינו, אלא מבוא נכון ובו מפתח להבין תקופה וגיבוריה. ניתן לקבוע כי עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנהלו חיינו על מי־מנוחות, להוציא תקופה של כשנה בה הגלו אותנו התורכים מתל־אביב בחשד שנשתף פעולה עם האנגלים. למזלנו מצאנו מקלט בקלקיליה אצל ידידים של אבא, בני משפחה ערבית מכובדת. בעטיה של הגליה זו הפסדתי שנת לימודים אחת.

בבוא עת הסכים אבי, משה־דוִד שלוש, שאמשיך בלימודי בגימנסיה העברית הראשונה. אבא נחשב לאחד מתומכיה הנלהבים של הגימנסיה וראה בה פאר־תרבותנו וביטא הערכתו בכסף רב שתרם לה. ביחס האוהד הזה לגימנסיה גרם קורת־רוח לסוניה אמי, הרוסיה הראשונה שנתחברה לשבט שלוש ומהלה דם אשכנזי בדם הספרדי שלי.

מתערובת מעניינת זו זכיתי הן מאמא והן מאבא ביכולת ביטוי ורגישות מסוימת. אך לא כך באשר לחיצוניותי שרחוקה היתה מלהיחשב מצודדת. אם קיבלתי מאבא שכל־כך אהבתי את קומתי הגמלונית, מאמא ירשתי רק את כפות ידיה הנפלאות וחבל, לפי שיפה היתה; מהנשים היותר יפות שהכרתי ולא פלא שאבא הניח לרגליה את לבו הנרגש.

סוניה אמי היתה בתו של חיים רביצקי, סוכן תה וקפה, שנרצח בידי שודדים ערבים בדרכו לירושלים לרגל עסקיו. לאחר מותו מכרה סבתי את ביתם והיא ואמא עברו לבית שכור שנמצא בקרבת הבית הגדול בו גרנו עם אם־אבא, סבתי המכונה בפי־כל באבא ג’וליה.

אבא, משה־דוִד שלוש, או סלוס, הנחשב למקור פניקי של שם המשפחה מאז ומעולם, כבר קנה לעצמו שם נכבד בפעילותו הציבורית עוד בטרם בא בברית נישואין, ושיקע מאמצים רבים בקידום חזון “אחוזת־בית”, היא תל־אביב בראשיתה. אבא נחשב לאיש רחב־דעת שדבק לא רק במשלח־יד אביו הסוחר הנודע, אלא גם התמיד בתחביבו של סבי, וכמותו הפך להיות אספן נלהב של מפות עתיקות של יפו וארץ ישראל, מסמכים ישנים וציורים ותחריטים נדירים; כאלה המשקפים את הארץ כפי שנתגלתה לעיניהם של צליינים, שבאו לחפש על־פי צורכי אמונתם משהו מרוח ימי התנ"ך.

בדרך זו נשמרו בביתנו כתביהם של תיירים שהכבירו מלים על יפי יפו מרחוק והיותה מקרוב עיר מוזנחת, מזוהמת; מקום ישוב אשר שומר נפשו ימצא לעצמו משכן הרחק ממוקדיו. ראיה נאמנה לכך נמצאה אפילו על קיר ביתנו, היכן שבמסגרת מוזהבת קבועה היתה תמונתו של הסופר האמריקני הנודע לתהילה, מרק טווין, שקשר קשר ידידות עם אב־סבי בבואו ליפו בשנת שישים ושבע של המאה הקודמת. בהקדשה שכתב הסופר בשולי הפורטרט שלו, נאמר: “לאדון הנכבד והנערץ, אהרון שלוש, שביתו ביפו היה לי כעדן לעומת המקיף את חומתו הגבוהה.”

במכתבים שנמצאו אצל אבי, ובמאמרים שפרסם הסופר יותר מאוחר בארצות־הברית, הוא מתח ביקורת נוקבת על השלטונות של הארץ הקדושה שלא עשו דבר להקנות ליפו תנאי היגיינה בסיסיים. אף־על־פי־כן, זו היתה העיר בה בחרה משפחת שלוש למרכז שלוחותיה אשר בצפון אפריקה. רק יותר מאוחר עברו רבים מהם מהרובע היהודי ביפו לבנות בתיהם תחילה בשכונת נווה־צדק ואחר־כך בתל־אביב.

מהיותי בת יחידה מסיבות בריאותה הלקויה של אמי, שיקע בי אבי ממיטבו, שקד להעניק לי נכסי־רוח ותרבות אמיתית, שרוחב לה ועומק לא פחות. אבא, שהתברך בדמיון פורה, נהג לספר סיפורים מרתקים על יפו בהשראת הציורים הנדירים שנמצאו בביתנו.

מסיפוריו של אבא למדתי עברית עסיסית שאין דומה לה במקוריותה. אפילו אחרי הרבה שנים נוכחתי לדעת כי הוא התברך בחוש לשוני מובהק, וטיפח אצלי אהבה מיוחדת ללשון זו שכל־כך התגאה בהתחיותה מחדש. כעבור זמן, משעמד על יכולת מסוימת שנתגלתה בי לשדך בין מלה למלה, לבנות משפט שיש בו צבע ואופי משלו, בירך אותי שלא תיטוש אותי קשבוּת ברוכה זאת, ולא פעם שאג מצחוק כשפי פלט משפטים שבתוכם נשתבצו מלים מעגת הרחוב, מערבית, מצרפתית וממקורות דומים. יצרתי בלי מחשבה מיוחדת את מה שאבא כינה, “מעורב מזרחי”.

פעמים רבות חשבתי כי היה זה עניין של גורל כאשר הודות לידיעת הלשון העברית נוצר קשר לחיים ביני לבין דניאל, שהדעות על טיב אישיותו היו חלוקות מימיו הראשונים בארץ. הביקורת שהוטחה בו הושפעה על־ידי העובדה כי מעודו לא נרתם לעבודה ככל האדם. קרוב לוודאי שהיסטוריון מומחה לתולדות תל־אביב יקבע בצדק, כי היה הראשון שהוכתר בתואר “בליין תל־אביבי מקצועי”. למען האמת עלי להודות כי באמת הוא סלד מכל עבודה ומלאכה המרחיקה אותו מיצירתו. אבל האיבה שעורר משום־כך אצל מבקריו המתקנאים בו, גרמה שיטענו כי לאמיתו של דבר היה פשוט עצלן ונצלן של אחרים שנכשלו בסגידתם אותו.

המתונים בין המקטרגים טענו שהוא בדאי הממציא סיפורים ופרשיות מדהימות להאדיר פרסומו, מעשה שחשיבותו גדולה להצית פעם ועוד דמיונם של מעריציו התומכים בו, כאילו לא די לו בכשרונותיו המופלגים ויפי תוארו. ואילו המחמירים כינו אותו שקרן חולני ונאחזו בפרשה ההוליבודית כהוכחה חותכת לאמיתות טענתם. בכעסם עליו קבעו כי העובדה שאין דרך להסביר כיצד קם אדם שפוי ומוותר על השכר העצום, שלדבריו הוצע לו מעבר לים, מעידה שהם צודקים ומדובר במעשה שלא היה.

זמן רב הבלגתי ולא עשיתי להדוף את מוציאי דיבתו רעה גם לאחר מותו. אבל עכשיו בכדי להרבות מבוכה בקרב משמיציו החיים בינינו, אצוק גירסה שתשכנע את שליח העיתון וקוראיו כי באה הוליבוד המעטירה, ממש בימי מהפכת הסרט המדבר, כאשר אל ג’ונסון הרעיש את העולם בסרטו “זמר הג’אז”, ולא סתם פתחה שעריה בפני המשורר האלמוני שהגיע מהמזרח התיכון; הוליבוד הזוהרת חיזרה אחריו בהתלהבות ובלבד שיסכים לחבוק בזרועותיו את היפות בכוכבות הקאפריזיות של תעשיית הצלולואיד. ואילו הוא, דניאל, דחה חוזים כבדים שהבטיחו לו הון עתק, מחמת געגועיו העזים לארץ, מחוז אהבתו.

כה־נפלא ומדהים היה הסיפור הזה, עד כי כעבור שנים, כשנרדף על־ידי חבריו היוצרים המשתבחים בלאומניות קיצונית חסרת־פשרות, היו מי שפירשו אפיזודה הוליבודית זו כהוכחה נוספת לסבך השקרים שטיפח דניאל להרחיק עדותו. אלה התעקשו להוכיח כי מעודו לא היסס לפזר כזבים בכדי להקשות על המחטטים בעברו המעורפל להגיע לחקר האמת, ואפילו נמצא מי שפרסם בהנאה עלילה מרושעת כי איננו אלא גוי מתחזה ליהודי, שנמנה עם ראשוני הסוכנים המושתלים של ברית־המועצות במערב.

לחיזוק טענתם האבסורדית הזאת נאחזו צרי העין בעובדה שעלה לארץ והפיץ כמיסיונר נלהב סיפורים מרגשים על מהפכת אוקטובר, על לנין שיצק חברה אנושית בעולם חדש שבו תתפוש הציונות מקום של כבוד. לקיצונים מבין מוציאי דיבתו רעה נמצא סיוע בעברית הענייה שלו עד עילגות ממשית. נוח היה למקטרגים להתעלם מהעובדה כי רבים מבין החלוצים התקשו בבואם לשלוט בעברית.

עובדה זו היתה היחידה שנתגלתה נכונה מפי משמיציו של דניאל. אני מאשרת כי כך היה כאשר דיבר עם חבריו בעברית משובשת, בבואם לביקור בגימנסיה “הרצליה”. כבת תשע־עשרה הייתי אז כשראיתי את דניאל בפעם הראשונה, ימים אחדים לפני סיום לימודי.

האירוע הבלתי־נשכח הזה התקיים בשלב ההכנות למסיבת סיום לימודינו. באותה שעה נודע לנו כי באולם התכנסות מרכזי, המשמש גם לערבי תרבות, נמצאת חבורת אמנים צעירים המתכוננים לנשף ספרותי. ומובן שאנו הבנות נחפזנו לצבוא על פתחי האולם, לראות מקרוב את הבאים שהערצנו. ואז ראיתי בפעם הראשונה את דניאל, שבאותם ימים נודע רק כנגן־מלחין, והוא מגניב כזה שכולנו נדלקנו עליו.

בדרך מקרה החליף עמי מבט ואולי רק דימיתי בלבי שכך היה. אבל בן־רגע נעשיתי מנערה לאשה ולא ארחיב יריעה.

 

3

המספר: יום לאחר שהובאה אלכסנדרה לקבורה, בעוד הגשמים מתחזקים, שבתי לבית־האבות לעשות זמן עם תמר, להרחיק ממנה בדידות ולסייע בניעור זיכרונותיה. משהכניסה אותי לדירתה, חזרה והתיישבה אל השולחן ואחזה בעיפרון אותו שלפה מתוך צנצנת קטנה, גדושה בעפרונות צהובים מחודדים בקפדנות. אחר־כך נעשתה מהורהרת ונתרחקה מרחק ניכר ממני.

כבר פגשתי יוצרים מתלבטים בחיפוש אחר מלה נכונה, והם כנכלאים מרצון בבועית מבודדת מהמולה מטרידה, מרחיקה למקום אחר. כשבחנתי פרצוף הישישה הנרגנת הזאת רכונה מעל השולחן, רגע מהרהרת רגע משרבטת שרבוטים מתפרצים על־גבי הנייר למלא אחר הבטחתה לי מאמש, שוב ראיתי מה עושה ריכוז שכזה לפניו של אדם: תמר נהייתה שקופה עד שדימיתי כי ניתן לבחון בעדה את ראשו המפוסל של ידידה המשורר המת.

היתה שעת צהריים והאור האפור שנשפך דרך החלון הצפוני, היה ענוג ונוח לפניה, גורע מעומס שנותיה, כמעט מטעה אותי לחשוב שהיא שוב במיטבה. ביום שכזה לאור הנשאב מהחוץ יש גוון של כסף עמום. כמכשף הוא מגהץ קמטים ומטשטש סימני גיל ככתמים. לא שלפתע נעשתה תמר נאה, ינשוף מרושע ומכוער היתה וכזו תישאר. אבל זכרתי כיצד בעבר היה משהו מרתק בפניה הדורסניים, ולא יכולתי אז וגם כעת להתחמק מהרהור חטוף איזה אשה נחשבה בת חוה זו בצעירותה.

רגעים אחדים קבעה מבטה בנייר שלפניה וכך עקבתי בסקרנות אחר אצבעותיה הלופתות בתשוקה את העיפרון. כפות ידיה עדיין נדמו יצורים חיים ויפים לעצמם. הופתעתי מן הנשיות שאפילו ברגע זה מצאתי במשוררת, למרות החסרונות שמניתי בה. תהיתי איך היתה היא אשה לגבר שכל־כך אהבה ורק אותו, כיצד אצבעות ארוכות אלה היו מחליקות בצעירותה על גופו הגמיש והתמיר של דניאל.

ברור כי תמר לא היתה מסוגלת לשער מחזה מבדר כזה שהצטייר על צג מוחי כמֵיצָג חי. אבל דומה ובכל זאת שמץ מהמחשבה הצבעונית הזאת נאחז בה ושיבש את ריכוזה. פתאום הזדקפה ועינה הטובה נעצה בי מבט בוחן, שוקלת בינה לבינה טיב הרהורי. יתכן והחיוך המשונה שלי גרם לה לחשוש שההתבוננות בה שעה ועוד משעממת אותי, עד שאני משעשע עצמי במחשבות מוזרות.

“לא אמרתי שאהיה לך מראה מלבב־עין,” רטנה והנידה ראש כהרגלה מתמיד לנער שערות כסופות ויבשות שלה. פעם היו שערותיה שחורות ויותר רכות, גולשות על כתפיה בחופשיות. בימים ההם הטעתה מרחוק את העין, עד שנחשבה ליפה ורק מקרוב התגלתה בכיעורה.

באיטיות שקעה שוב בבועית המנותקת שלה, חוזרת להפוך באתמולים, יוצקת מרקחת־סיפור מושפע על־ידי דמיונה, עד שלא ניתן יהיה להבדיל בין אמת לכזב. דקות אחדות שרבטה במהירות שורה ועוד, משלימה קטע מסוים, ושפתה העליונה מעפילה כמנהגה על תחתונה שלה, מדגישה עוד יותר את סנטרה המחודד.

“שמע,” אמרה פתאום כמתנערת מהרהורים רחוקים ושוב חזרה להתמקם בחדר הקטן שבבית־האבות, “עד שאני גומרת עת העמוד הזה, אתן לך להציץ בקטעים ממכתבים אחדים שממילא חשבתי שעלי להיעזר בהם לצורך הבהרות שונות.”

נדלקתי. תמר התכוונה לקטעי מכתבים ששיגר לה דניאל מלפני שנים רבות, ממסעותיו בחו"ל, ואף כאלה בהיותם בתל־אביב. בעוד היא פותחת תיק ישן־נושן למשוך מתוכו ניירות, שחה בו לרגע כאילו עדיין הוא מתקיים בממשות ואינו שוכב בשורת היוצרים מתחת לאבן הגלילית השחורה.

“דניאל נהג לכתוב הרבה,” העירה כמעט בנימה גלויה של געגועים, “אהב להעלות בכתב הרהורים, אפילו שידע כי בעוד שעה או שתיים ניפגש ב’קנקן' או ב’כסית'. בעיקר התמקד בשני עניינים שלא הניחו לו, מצבו של האדם ובעיות של שירה בת זמננו. בדרך כלל היה מחפש אחר נקודת השותפות שבין החברה החדשה לבין צורות התבטאות חדשניות. ואז, לפני שנפרדנו לאחר שתייה של כוסיות אחדות ואף יותר, היה מניח בשתיקה מעטפה קטנה לפני, מושך קומתו הגבוהה, לופת גולת מקלו, ובאותה גאווה שאפיינה אותו, היה פונה וצועד באיטיות לאורך המדרכה, בדרכו הביתה. הציקה לו הרגשה שלמרות הקלות בה התבטא בשיחה, לפעמים לא עולה כרצונו להשלים הרהור או אמירה מדויקת דווקא במצב של פנים־אל־פנים,” הסבירה כמתנצלת בשמו, “ויש דברים שדניאל האמין שקל יותר לבטא אותם בשתיקה, באמירתם לאוזן הנייר.”

“מה מידת האותנטיות של המכתבים?”

היא גיכחה כמהתלת ומשכה בכתפה. “אין לי ספק שתמצא אותם משכנעים,” פסקה בהחלטיות, “אבל מה נכון ואינו נכון בהם, על־כך תצטרך אתה להחליט.”

בצעד מדוד התקרבה לקראתי, מתגבנת כמסתערת. מתחה יד ארוכה והניחה לפני קטעי עמודים גזורים בקפדנות ממכתב ישן, וכבר למקרא התאריך והמקום בו נכתב, התרגשתי. קשור היה מכתב זה בעיתונאית האמריקנית דיאן נייט־סטאר ובפרשה ההוליבודית הישנה שהסעירה בזמנו לא רק את הישוב העברי בארץ־ישראל הקטנה, אלא גם עוררה ענין מסוים באמריקה הגדולה.

בידי נמצאה ההוכחה כי תהיה הגירסה שיביא מי שיביא לעיתון כלשהו, בעניין אהבתם של נינה גובינסקא ודניאל לב, מעולם לא תשתווה לזו שתבחש עבורי הצלע השלישית תמר שלוש, בתערובת של מציאות, הזיות ודמיון שאין מפליג ממנו.

~ ~ ~

משהעבירה אלי תמר את המכתב הראשון שלדבריה שלח לה דניאל לב ממסעו לעולם הגדול, ראתה צורך להדגיש כי סילקה עמודים וקטעים אחרים בהם נגע הכותב שאין בהם חשיבות לזרים.


ניו־יורק – 27.5.29

תמר ידידה אהובה.


איך אפתח ואומר לך כי נעשתה לי קפיצת־דרך מערבות סיביר הקפואות לערבות החמות של קליפורניה, דרך פלשתינה שלנו, כמו נעקרתי מהמאה החמש־עשרה למאה העשרים בתנופת־רגע… אפילו אני, שאת נוהגת ללגלג עלי כ“קל־שפתיים”, מתקשה בבואי לתאר את שאירע מאז נפרדנו. נעשיתי משול לכבד־פה שמהלם האירועים איננו מסוגל להשמיע אפילו צליל של מה בכך.

אין טעם לספר על המסע באונייה עם דיאן, לפי שאין בכך חידוש, מסע ככל המסעות. לפיכך, ידידה, די אם אנקוב בשמו של מקום להגדיר ציון־דרך. אלא שלא אהסס מלהאריך, כאשר אמצא טעם בתיאור נוסף שיהיה בו לקרב אותך למתרחש עמי.

ממרחקים הארץ נראית כל־כך מעורפלת, כאילו באמת חלמתי חלום, כמו נהיו העמק, הגליל, הכרמל, השפלה והדרום, פרקים מעלילה ששמעתי ממישהו אחר. פתאום איני יודע אם שרתי על גבעות שייך־אברק, על הרועים וצאנם, אם נגעתי בעטי בחברי, ציפורה ואלכסנדר זייד, אם ניגנתי מנגינה לכינרת של רחל, אם האזנתי לשירתך החצופה כל־כך. ואף תוהה אני לדעת אם באמת השתייכתי למחוללי אותה מהומה שהקימו בחוצות תל־אביב “חברה טראסק” המופלאים שלנו, פראי אדם שכה אהבתי ורק במחשבה בלבד אני יכול עכשיו לגעת בהם…

… אין ספק כי דיאן איננה רק אשה הנחשבת בצדק למצודדת, אלא גם בת־לוויה מרתקת, שהקלה עלי מסע ההתרחקות מהארץ. מדי יום שקדה לשפר ידיעת האנגלית שלי, עד שאוצר המלים בשפה זו התעשר והיא נעשתה לי יותר מובנת. אני מחדד שמיעתי לדרך בה דיאן מבטאה לא רק מלים, אלא בעיקר הברות. אני מתייחס לאנגלית במו לפרטיטורה ולומד את התווים בזהירות רבה.

באשר ליחסי עם דיאן, אנחנו מקפידים לשמור על ריחוק מסוים; מעין יחסים של רופא ופציינט. למרות שנסענו באונייה ימים רבים, ובלב־ים קורה משהו משונה לאדם והוא הולך שבי גם אחרי רומנטיקה מדומה, בעיקר כשהוא רק בן עשרים ושלוש (בבקשה להפחית חודשיים ואחד־עשר ימים!), לא קרה דבר ראוי לציון מיוחד. אף־על־פי־כן חייב אני להודות כי למרות שדיאן מבוגרת ממני בשתים־עשרה שנים, היא בהחלט נחשבת בעיני אשה מעוררת, ואת מכירה את חולשתי לנשים מנוסות ובשלות כמותה.

מה עלי לעשות? כבר התוודיתי פעם באוזנייך שיש למנות בי, מסיבות פסיכולוגיות כלשהן הקשורות בהולדתי, חולשה ברורה, כמעט משיכה חזקה לנשים מבוגרות ממני בהרבה שנים. פרוידיסטים ויונגיסטים למיניהם המזעזעים את עולמנו, בוודאי יטענו כי הסיבה להתנהגותי זו נעוצה בעובדה שמעולם לא הכרתי את אמי, שמתה מיד לאחר שהביאה אותי לאוויר העולם…

… כבר ביום הראשון לבואי לניו־יורק נוכחתי לדעת, כי דיאן נייט־סטאר לא הטעתה אותנו באשר למעמדה הרם, והיא אישיות נודעת לה קשרים נכבדים עד־מאד. ואין הוכחה טובה מיכולתה להגיע לעורכי העיתונים החשובים. אלה, שאחדים משבחיהם המרגיזים חתכתי וצירפתי למכתב זה, כדי שתביני מידת התפלות שבעניין הזה, העניקו לי הוד ותואר משובח.

כפי שאת רואה אפילו ה“ניו־יורק טיימס” המתון והרציני יצא הפעם מגדרו, ופרסם ידיעה תחת הכותרת “דיאן נייט־סטאר גילתה בפלשתינה כוכב חדש”… איזו גוזמה!… ובכל זאת כשהגענו לבית המלון שלנו “ווריק” הנמצא ברחוב חמישים וארבע פנית השדרה השישית, חיכתה לדיאן טלגרמה דחופה מ“יונייטאד־ארטיסט”. נשיאת החברה, ה“סטאר” שאת מחבבת, מרי פיקפורד, הודיעה כי התרשמה עמוקות מעותקי הסצינות שצולמו אתי בתל־אביב על־ידי דובשני, והיא מציעה לי חוזה לשלוש שנים, תמורת סכומי כסף שיאפשרו לי לקנות כמה בתים בתל־אביב… שערי בנפשך!…

מרי פיקפורד רצתה שדיאן תאשר בטלגרמה חוזרת הסכמה להצעתה. אבל דיאן חשבה שקודם־כל עלינו להגיע להוליבוד, לאולפנים עצמם. ורק שם, כשנבדוק היטב את כל ההצעות, נוכל להחליט. בעיקר לאחר שדברה בענייני גם עם מר אירוינג טאלברג מחברת מ’ג’מ', והוא גילה רצון להכיר אותי. האם אין זה מצב יוצא־דופן? מרכסיסט שכמותי מרחף בגן־עדן קפיטאליסטי… המחשבה המדהימה הזאת אינה מרפה ממני, לכל השדים והרוחות… האם אני בכלל מסוגל להיות שייך למקום אחר מאשר ארץ־ישראל? עליך להבין את היסוסי ולבטי, ידידתי, כיון שאין זה קל להיות עם גוף של איש שמלאו לו רק עשרים ושלוש (כמעט, זוכרת?) ונתנו בו נשמה של בן אלף.

מעולם לא סיפרתי לך את הכל בשלמות. לא פרשתי במלואה את היריעה של חיי. לא אמרתי לך איך נולדה בלבי מנגינה ראשונה אי־שם בטונדרה הקפואה של סיביר הרחוקה, ולא סיפרתי לך בפרטי־פרטים איך נתגלגלתי משם לארץ, בנה של אצילה שוודית, נסיכה אמיתית, שהתאהבה בצייר יהודי רב־קסם.

אמי היתה בתו של שגריר שוודיה במוסקבה והכירה את אבא שנשכר לצייר פורטרט שלה בצבעי שמן. באותם הימים הוא וחברו ליאוניד פסטרנק נחשבו לטובים במנציחי הקלסתרים. ממנה, כך אומרים, ירשתי את יופיה שנחשב למדהים, וממנו, ישה לב, את כשרונות היוצר שלו…

לפעמים אני תוהה מדוע אבא שלח אותי לסיביר, לגדה הקפואה של ים הקרח הצפוני, כמו רצה להרחיק אותי מבני שוודיה התמירים שבאו לחפש את הצאצא של אחותם המתה. מדוע לא הניח להם לקחת אותי לשטוקהולם, לזכות בכל שהגיע לי כיורש? מדוע האמין שבכל זאת חשוב שאהיה מעבר לכל, יהודי כמותו, קרוע כל חייו בין שני עולמות.

עד היום כמעט אינני יודע עליו דבר. אפילו ציוריו, אשר נשארו לאחר מותו במוסקבה, נעלמו וגם ידידיו הזוכרים אותו לטובה, אינם יודעים להיכן. כך שמתוך המעט שנודע לי, קשה היה לי להסיק מסקנות לגבי נימוקיו המדויקים. אולי חשב לפצות בדרך משונה זו את אביו שראה בו ילד שהלך לאיבוד ונשבה בין הגויים.

בכל זאת, סבורני כי טוב עשה אבי כאשר שלח אותי לגדול בבית סבא, בעיר קטנה בסיביר. סבא, יהושע לב, שצבר הון בעסקים שונים, היה יהודי משכיל וציוני אמיתי. הוא שנטע בי את החלום המוזר על תחיית היהודים בארץ־ישראל. אפילו הצליח לדחוס בי כמות בסיסית של עברית. ואותי אהב כאב ולא כסב השומר על ריחוק מסוים. ואף כי חזר והדגיש שאיני אלא פיקדון בידיו, הרי כל אימת שביקשתי כי ישלח אותי למוסקבה להכיר את מולידי, נעניתי בתגובה חריפה, תיזהר מהמשומד. ולעתים גם הוסיף הסבר כי אין מפקירים ילד יהודי כמוני בידיו של מי שהתפקר והתרחק מיהדות ומסורת כישה, ימח שמו וזכרו…

באותה תקופה היתה אנדרלמוסיה גדולה ברוסיה. המהפכה של שבע־עשרה טרם נתייצבה ודומה שרעידת אדמה מתחוללת ללא הפוגה. כנופיות של מוכי־גורל, חסרי רכוש וקיום, שוטטו בדרכים, רצחו וחמסו להישרד. לילה אחד התפרצו לביתנו, וסבא, ישיש הזוקף לזכותו שמונים ושתיים שנים, נאבק עם אחדים מהם בכדי לאפשר לי להימלט. לך, צעק, לך ילדי ותציל את עצמך…

רציתי להיחלץ לעזרתו אבל הוא זינק לעומתי, הדף אותי בכוח רב אל מעבר לדלת ונסמך אחר־כך עליה בצידה השני, פורש זרועותיו למנוע בעד תוקפיו מלהתפרץ בעקבותי. כשחזרתי כעבור זמן קצר עם שכנים מזוינים שהזעקתי לעזרה, כבר נמלטו הרוצחים וסבא היה מוטל סמוך למפתן ללא רוח חיים.

בגיל שלוש־עשרה נעשיתי לי אדון לגורלי ויצאתי לדרך ארוכה וקשה לחפש את אבי. שוטטתי בדרכים מסוכנות במשך יותר משלוש שנים. חייתי בחברתם של חוליגאנים שקניתי את לבם בצלילי הגיטרה שלי. נדדתי עם סכינאים מסוכנים, ונאבקתי על חיי בשודדי דרכים מזי־רעב מטורף.

שם טעמתי לראשונה משמעות המושג המשפיל “ז’יד”. לא, לא אלי התכוונו כי אם לנודדים האחרים, אחי העבריים שחזותם היתה כל־כך שמית, יפה אך זרה, והם כמוני יצאו לחפש את המחר. ואני, שנחשבתי לגוי מובהק, נחרדתי מהשנאה האיומה לכל מי שמזוהה היה עם צולבי ישו. הלקח הזה מעולם לא נשכח ממני, אפילו לא בבירה הרוסית. גם זעקתו של סבא שבמותו נתן לי חיים חוזרת ומהדהדת באוזני כאילו ברגע זה ממש הוא שוב נאבק על חיי…

עד שהגעתי למוסקבה בעשרים ואחת, גם אבא כבר לא היה בחיים. היו שמועות שהתאבד. למה ומדוע אינני יודע. שנה עברה עד שהתוודעתי לחוגי האמנים החשובים באמת, ואז נודע לי על ידידותו ההדוקה עם ליאוניד פסטרנק. מפיו הצלתי רמז כי אבא חלה במחלה ממארת והעדיף לשים קץ לחייו מאשר להמשיך לחיות כנכה חסר־תקווה שנזקק לחסדי הבריות. וכך הפך ליאוניד למורה הראשון שלי לציור, אבל גילה גם ידידות בעצם מאמציו הבלתי־נלאים למצוא דרך לבני משפחת אמי בשטוקהולם.

מאמציו של פסטרנק שהיו מכוונים לחלץ אותי מברית־המועצות, התחילו מיד לאחר שנאסרתי על פעילותי הציונית. לא שכחתי את זקני שהציל את חיי והאמנתי כי בפעילות ברוח “אם אשכחך ירושלים” אפרע משהו מהחוב שחבתי לו.

באותם הימים נפגשתי עם אחדים משלנו, חלוצים אמיתיים שהדליקו בי שוב את חיבת־ציון שנטע בתוכי סבא. וכמותם טענתי בתוקף שהמהפכה באה לשחרר עמים נדכאים, וחייבת לפעול לשיבת היהודים לארץ. חוששני כי כבר אז טעו מנהיגי המהפכה ולא הבינו את החובה המוטלת עליהם לעזור לנו. בינתיים חששו ידידי לגורלי, ודווקא בכלא נפגשתי עם כמה מחברי היותר טובים בעתיד, כמוני יהודים שהיו פעילים למען הציונות. כעבור זמן נפגשנו בארץ.

שיחק לי המזל ואלמלא הזעיק פסטרנק לעזרתו את ולאדימיר מאיאקובסקי הייתי נמק זמן רב בכלא. אבל שוחררתי בהתערבותם ואז הציע לי פסטרנק להגשים במהירות את החלטתי לנסוע לפלשתינה.

כעבור זמן לא רב, משעלה בידיו להשיג את כתובתם של בני משפחת אמי, העניק לי סכום כסף שסייע לי להגיע לשוודיה. אפילו צייד אותי במכתב ובמסמכים המעידים כי אני הוא זה וזה. אילולא סיועם של מאיאקובסקי ופסטרנק, יתכן שחיי היו כיום שונים לחלוטין. הייתי נשאר במוסקבה, נעשה בה מלחין ופייטן רוסי, אמן הנוטה לזרם פוטוריסטי או אימג’ניסטי כמקובל אז. כי במוסקבה פתחתי את עיני לזרמים חדשים בשירה. עד אז כתבתי מתוך אינטואיציה ומאז מתוך לימוד מעמיק. ולא אשכח את נשפי השירה בהם הופעתי בחברתם של יסנין ומאיאקובסקי, הראשון שאמר לי, “דנושקה (כך קראו לי אז בחיבה), אתה טרובאדור אמיתי.”

כאשר כבר נמצאתי על־סף הנסיעה לשוודיה, גמלה בקרבי ההחלטה כי לאחר שאכיר את בני משפחת אמי, אעלה על סיפון אונייה הנוסעת לארץ־ישראל. החלטה זו נתגבשה סופית בארמונות קרובי בשטוקהולם. אמנם נתקבלתי אצלם בזרועות פתוחות ובחיבה, אבל לא מצאתי עניין בהם, מעבר לעובדה שהאשה הזרה שמעולם לא הכרתי, אמי, היתה אחותם. ידעתי כי העתיד שמור לי רק בארץ הקטנטונת.

חיזוק לדעתי מצאתי אצל איש סינימה ותיאטרון נודע, שלא פעם זכה בתמיכת בני משפחתי בעשיית פילמים או הצגות תיאטרון מיוחדות. שמו היה מוריץ סטילר, יהודי־רוסי אשר סיפור חייו היה כשלי, הוא נפטר לפני כחצי שנה בשטוקהולם אליה שב מהוליבוד בשברון־לב, לאחר שהאולפנים סירבו לאפשר לו לביים פילם עם ה“סטאר” הכי גדול שלו, גרטה גארבו. הוא שגילה אותה בעת שהיתה דוגמנית קטנה לכובעים.

למרות שגילו היה אז כמעט כפול משלי, מצא בי סטילר עניין מיוחד בגלל ששוחח אתי ברוסית, וגם הופתע לשמוע על ידידותי עם מאיאקובסקי שהיה חברו מלפני שנים רבות. נרקמה בינינו ידידות ובהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי להשאר שם וליהפך לשחקן. למעשה הוא היה הראשון שחשב שיש בי משהו הראוי לתיאטרון וסינימה. אבל התעקשתי להיאחז בחלום “ציון, הלא תשאלי…” והוא הבין ללבי, וגם עזר לי לשכנע את בני משפחתי, להניח לי לפרוש מהם. בעזרת כספם של שארי־בשרי אלה נסעתי לארץ־ישראל, ומכאן ידוע לך הפרק הזה.

ואת, חושבת לעצמך, איזה ראש זקן לאיש הצעיר הזה…

במה אני מעסיק את ראשך החכם, תמר? שוב בסיפורי מעשיות שאולי לא היו ונבראו לבדרך? שלונסקי חברנו בוודאי היה ממציא אמירה קולעת להגדיר מצב שכזה, בין הוזה הזיות לבודה בדיות. אני יודע שאת צוחקת. וכי אפשר לשכוח כיצד ערב נסיעתי עם דיאן קם אברהם זה, בעל הבלורית שהיא לו גורד־שחקים, וכטוב לבו במשקה שלא ידע להחזיק בכרסו המתמוגגת, הכתיר אותי בתואר המשולש לגנאי: “נואף, שתיין ובדאי?!”

חכם שכמותו! כל זה לא נאמר אלא מפני שראשית, באמת קצת צדק ומצוי בי משהו מאותם כתרים בהם הכתיר אותי, ושנית משום שהוא הראשון הסוחף אותי תמיד להיאחז בגירסה חדשה של פרשת חיי. ורק בכדי לא לקפח את הנאתו המשונה הזאת, אני מעלה סיפורים בנוסח “ואלה תולדות”, שלא היו ולא נבראו, עד אשר אני עצמי נעשה כל־כך מבולבל מהגירסות השונות. מה פלא שלפעמים נשכחת ממני האחת שהיא הנכונה. ועצתי לך: גם זו שהעליתי עכשיו, ראוי שתתייחסי אליה בזהירות…

באמת, אמרי לי אחותי: מה טעם להעמיס על כתפך מפרקי עברי הרחוק, בעיקר כשאני מוצף בחוויות מרעישות!

ביכולתי לתאר לך את מנהטן ה מדהימה על־גבי דפים רבים ולא אגמור. אם להשתמש בדימוי התנ"כי, כנינווה נדמתה. עיר כבירה. זהו עולם ענק לעצמו, ידידתי. אפילו הפילמים שראינו מכאן לא נתנו לנו מושג מהגודל והכוח שיש בבניינים הגדולים כהרים, כפי שחברנו יוסף אריכא קורא להם “גורדי שחקים”. ואין נפילים אלה, מגדלי־בבל אדירים, גורעים דבר מהמבנים היותר ישנים הנמצאים בצדם, שעוצבו בסגנון קלאסי, החל מגותי וכלה ברוקוקו.

אגב, נפגשתי עם יוסף בלובי של ה“ווריק” כשבא לבקר אותי. הודה כי הופתע לראות את תצלומי בעיתון. רק כעת שמעתי מפיו דברים מפורשים כי הוא עצמו הגיע לניו־יורק לשתי מטרות. האחת, ללמוד ספרות כללית, והשנייה, לא פחות חשובה, לעזור להוריו ובני משפחתו, במאבק הכלכלי הקשה שפוקד כיום את הארץ העשירה הזאת. כדרכו, ענייניו ברורים ונהירים. הוא כבר שוקד על כתיבת סיפורים קצרים מניו־יורק, אותם יפרסם יום אחד בארץ, לפי שנחוש הוא בדעתו לחזור מיד לאחר שישלים חוק לימודיו והמשבר הכלכלי ייסוג. היתה זו פגישה נעימה.

ואילו אני, בעל השקפה סוציאליסטית כשלי, מתגורר בבית־מלון הנחשב ליוקרתי ביותר במנהטן, רכוש של איל העיתונות הקפריזי ויליאם רנדולף הרסט, שאחת הגדולות בכוכבות הוליבוד, מריון דייויס, בתו של שופט נודע במנהטן, הפכה פילגשו מאז מלאו לה שש־עשרה. שערי בנפשך שהוא היה אז בן חמישים וארבע… למענה זנח את אשתו וחמשת בניו… דיאן רומזת כי כנראה בכוונתו של אותו אירוינג טאלברג המסתורי לבדוק אפשרויות לשדך אותי להופעה בפילם עם המשחקת הזאת.

ובינתיים אני נהנה מכל רגע שאנוכי, מלחין ומשורר עברי, עושה בניו־יורק. רוב שעות היום עומדות לרשותי מבלי שדיאן תרחף סביבי כדבורה עוקצת. דיאן מתרוצצת לפגישותיה, לקידום עסקים כפי שהיא אומרת. כל־כך נסחפה במה שהיא מכנה – הפרוייקט, והיא מתכוונת אלי ולא לסִפרה על טווין, שדחתה את השלמת הטיפול בו.

כך יוצא שאנחנו נפגשים במסעדות נודעות רק בערב. בעיקר במסעדה החביבה עליה, “סארדיס”, הנחשבת ביותר בעיני אנשי התיאטראות של ברודוויי. כאן אנחנו נפגשים לפני צאתנו לאחת ההצגות, ולכאן אנחנו חוזרים לפגוש פנים־אל־פנים את הפרודיוסארים הגדולים, המשחקים והמשחקות ואף רז’יסורים חשובים באמת.

את הרי יודעת את חולשתי לבמה ולכל מה שקשור בתיאטרון. אז ביכולתך להבין כי רעבוני רק מתגבר עם כל הצגה שאנחנו רואים. התיאטרון בניו־יורק שונה לגמרי ממה שהכרתי עד היום. התפישה התיאטרלית היא כמו לצלם את החיים. היא משוחררת מכל מחויבות למסגרת קלאסית. גישה שצ’כוב מצד אחד ואיבסן מצד שני, שאפו להשיגה. כאן גם הקומדיה גם הדרמה הן בגדר מהפכה. הכל כה משכנע. כל־כך חי ואמיתי!…

… הפגישה המעניינת ביותר, מבחינתי, היתה זו שנתקיימה ביני לבין שחקן תיאטרון צעיר הנחשב לכוכב עולה, ויל גיר שמו. גובהו מעל מטר ותשעים, ענק אמיתי. בעל השקפות חברתיות כשלי, וכבר בלגלוג המריר שלו הזכיר לי את עצמי. שאל אותי בפשטות לאחר שיחה בת שעה, כשהתעניין לדעת איך עברו עלי שנות המהפכה הראשונה ברוסיה, מה לי ולאמריקה זאת, שעשיריה אוכלים את יושביה הדלים. סיפר לי על העוני הנורא בארץ הגדולה הזאת.

מצאתי דמיון רב בינו לביני. איש בעל עקרונות. מאמין נלהב בתיאטרון כמכשיר למהפכה חברתית. לא מכבר קיבל ביחד עם חבר שלו הצעה לחוזה מפתה בהוליבוד, אבל העדיף להישאר בניו־יורק, בתיאטרון. חברו, אחד בשם הנרי פונדה, נכנע לעגל הזהב. “תיזהר,” כך אמר, “מהפיתוי הנורא של עגל הזהב הזה!”

לא שמעתי בקולה של דיאן להסתייג ממנו. ואף נעניתי להצעתו של ויל לגשת למסעדה החדשה שפתח ידידו אלוף העולם בבוקס כבד, ג’ק דמפסי. ויל שמע מפי כי בימים רחוקים נהגתי להתאגרף אפילו עם בוקסרים שזו היתה פרנסתם. ויל אמר שאם כך הדבר, כי אז חובה שאכיר את ידידו הבוקסר, שהוא עצמו, ויל, מתבוקסס אתו לצורך הזריזות הנדרשת בתיאטרון. “אתה תכיר סלבריטי אותנטי מהשורה הראשונה,” כך הבטיח. ומי מאתנו לא שמע את שמעו של דמפסי?

התרגשתי מהחוויה הזאת להמצא בחברתו של צ’מפ כל־כך גדול. מצאתי אותו כפי שזכרתי אותו מתמונותיו. רק גיליתי שהתרחב מעבר למה שהיה בשיאו והוא קצת נמוך ממני. איש ידידותי מאד. פניו פחוסים מחמת המהלומות שספג בשנותיו הרבות בזירה ומחוצה לה. מעורר רושם של קצב אמיתי אבל בעל חיוך מרגיע ושופע חמימות.

ויל שהיה בעל קול נעים אחז גיטרה והתחיל לפרוט על מיתריה, משמיע משירי חוות הבוקרים באריזונה, בטקסס ומקומות אחרים. כאילו השיב לעברנו את רוחה של אמריקה הגדולה והרחבה של ארסקין קולדוויל, ג’ון סטיינבק ואחרים. ואז מסר לי את הגיטרה והשמעתי אחדים משירינו ואחרים ברוסית, בעיקר משל מאיאקובסקי ומשל איואן ורוקאוישניקוב הסימבוליסט, אותו אני כל־כך מוקיר על ידידותו. והשמחה היתה אז בעיצומה, כי עדיין קיימת כאן אהדה מסוימת לעולם החדש. ומשיר לכוסית נתלהטו הרוחות לאחוות־אחים מתחבקים, מתגפפים, ושוב הרטבנו את הגרונות הניחרים במשקה מצוין, וודקה פינית משובחת, שדמפסי שמר לאירועים מיוחדים.

וכטוב לבנו בצליל וזמר, מצאנו עצמנו מובלים למרתף מיוחד לאימוני־גוף, מעין אולם התעמלות, היכן שהאתלט הפנסיונר שומר מדי יום על כושרו ולכאן מזמן את הנכבדים בין אורחיו. כעשרים איש באו אתנו לראות אלוף עולם רב־תהילה מחליף להטוטי־בוקס עם אלמוני מאי־שם, עבדך הנאמן והמעריץ.

היו אלה רגעים סוריאליסטיים במלוא המובן, זמן משונה בו קשה להבחין בין מציאות להזיה.

אין ספק מי היה מביס את מי. ברגע בו גהר ג’ק לקראתי, מתגבן, מתמקד בטרף שלפניו, קלטתי את הפחד שהחדיר בעיניו המצומצמות בלב יריביו. מזלי שקל רגלים הייתי, זריז כגבעול גמיש, נע לכאן ולשם במהירות הבזק. עיני טובה. חושי חדים. המשקה רק מטהר אותי מכל הקשקושים המיותרים. קשקושי־הבל. בסופו של מעשה חיבק אותי הבוקסר בחיבת־אחים והצהיר באוזני כל, “באיש הזה יש ניצוץ ממשי…”

הרגשתי בגאווה. מטופש? לא!

אחר־כך התעקש דמפסי לשמוע מהיכן באה לי תורה זו של התגוננות, בעיקר כשציין את יכולתי המצויינת להתחמק מאגרופים משוגרים במין התעקלות משונה של הזרוע. כמהלומת־פתע הנוחתת מהצד. סיפרתי לו על חברי השומר משייך־אברק, המבוגר ממני בשנים רבות, אלכסנדר זייד, שכמוני בא מסיביר, והוא מהנועזים שידעה הארץ. הדגשתי שהיה מתאגרף משובח, שכמוני וכמו דמפסי למד את התורה ברחוב. הוא ולא אחר הפליא ללמד אותי לקח בתורת האגרוף, לשפר עוד יותר את שידעתי ממסעות נדודי. והבוקסר האמריקני רק הניד ראשו בהסכמה, ואמר “הו, שור, הוא יה, ז’אסט לייק מאיסלף!”

כשחזרתי לבית־המלון בארבע לפנות בוקר התפתחה סצינה מכוערת שלא אהבתי. דיאן רותחת מזעם המתינה לי בחדרי. צעקה עלי כי שוב התהוללתי, וטענה שמה שמקנן אצלי בראש, אינו אלא פינס בעל־מידה שצריך להאכילו ולהשקותו בלי הרף. דרשה שאומר לה עם איזו אשה ביליתי, ולא היתה מוכנה להקשיב לאמת הפשוטה שאותה גברת לא היתה אחרת מאשר ג’ק דמפסי…

צחקתי פתאום כאשר נזכרתי במה שאמרת לי, שהישרוּת שלי יום אחד תתגלה כאסוני הגדול… בלילה הזה פרץ בינינו ריב איום עד שקיללתי אותה ברוסית עסיסית!… עלה בידי להרגיע אותה רק כשנכנסנו למיטה, ובפעם הראשונה התעלסנו וזה היה פשוט נפלא. הקנאה ב“דמפסי האלמונית” שלפה מתוכה נמרה מינית מורעבת. בלילה הזה אחזתי בזרועותי אשה יפה, מסעירה, וחשבתי על האחרות הנמצאות עכשיו בתל־אביב שלנו. וגרוני היה חנוק… הגעגועים אוכלים אותי.

… ובינתיים, עד אשר נצא ברכבת לקליפורניה, אני מתגנב לפעמים לאיזור של הכושים, הנקרא “הארלם”. כאן אני מתלבש בפשטות, דל בן דלים, חובש כובע קסקט כזה בדיוק מאלה שחבשתי בבית. אני מסתובב כבר משעות בוקר מוקדמות בבארים הקטנים שבשכונה הזאת, שהעוני הנורא שלה אפילו ברגע זה מעביר בי צמרמורת.

לכאן אני בא ללמוד את רוחה האמיתית של אמריקה. אני רוצה לשמוע את הבלוז המצמרר שלהם. ואולי אפילו ללמוד מהם איך הם מפרשים את יצירותיו המצוינות של ג’ורג' גרשווין, שאת אחיו, איירה הפייטן, הכרתי לילה אחד ב“סארדיס”. איירה הוא שרשם לי על־גבי פיסת נייר שמות של מקומות אחדים ב“הארלם”, היכן שניתן לשמוע מוסיקה כושית טובה. אמר שאחיו מגיע לשם לעתים קרובות. יושב בפינה אפלה שלא יבחינו בו, ובמשך שעות על־גבי שעות סופג את הצלילים, שהם כמו יבבה נוקבת בג’ונגל.

שם בפינות האפלות של הכושים המדוכאים האלה, חזרתי שוב להרהר שמא המצב האבסורדי הזה של התהילה העולמית הוא רק מקח טעות עבורי. הו, כן, ידידתי, קבלי מידי את כל אמריקה ורק כתבי לי בתמורה שיר אחד שאני אתפור לו מנגינה!…

אז מה אני עושה כאן במנהטן, לכל הרוחות?

ועוד מעט נצא לתחנה למסע הארוך של רכבת מפוארת העומדת לחצות את היבשת האדירה הזו.

אני משלים מלים אחרונות, בכדי שיעלה בידי להטיל בזמן לתיבה את מכתבי הראשון אליך, חמוצת־פנים שכמותך. ושלא תחששי: לא שיניתי טעמי ואני עוד אכתוב לך מנגינות!

שלך,

ד.


~ ~ ~

לא ציפיתי למכתב מפתיע שכזה. נמצאה לפני הוכחה תומכת בגירסתה של אלכסנדרה שעוד לפני שנים רבות אמרה לי: “אני יודעת ולא מכירה את אבי, לפי שבא מתוך הערפל כמו הגיע לביקור קצר ולא יותר.”

בפעם ראשונה נתקלתי באמירה ברורה וחד משמעית של דניאל, המעיד על עצמו במפורש כי המציא להנאתו סיפורים שונים בדבר מוצאו. יתכן ואפילו באוזניה של תמר המשוררת, הקרובה אליו מכולם, לא חשף אמת לאמיתה, פרט לעובדה כי שנים רבות נדד במרחבי רוסיה הגדולה בחברת צוענים ושודדי דרכים, עם כנופיות של איכרים רעבים ומהפכנים נלהבים.

אילולא הכרתי את האיש והוא עדיין יפה־תואר להדהים גם בימיו האחרונים שהיו לסבל מתמשך ונורא, כי אז הייתי מתקשה להאמין באותן כותרות עיתונים אמריקנים שדיווחו בהתלהבות על דבר התקבלותו כנסיך קולנוע אמיתי, מיד עם הגיעו לניו־יורק בשלהי שנות העשרים. יתר־על־כן, אי־אפשר היה שיתאר את מנהטן כפי שתיאר אותה ואת דמויותיה הססגניות אילולא היה שם בעצמו. ועל־כך אפשר להסתמך גם על עדויות של אחרים. בין אלה נמצא ברשותי מכתב ישן של אבי לאמי המאשר את דבר פגישתו עם דניאל במנהטן.

אני עצמי ראיתי פעם קטעי עיתונים הוליבודיים ישנים ובהם תצלומיו של דניאל בחברתן של הכוכבות היותר מפורסמות, ואחת מהן היתה אפילו הזוהרת והנחשבת מכל, בת האלמוות, גרטה גארבו. מתחת לתצלום היה כתוב כי הנה הוליבוד מפגישה שתי דמויות שוודיות, הגבר שתוארו שובה־לב הוא נצר למשפחת אצילים נודעת שנתגלגל לפלשתינה הרחוקה, והאשה, בת למעמד נמוך, דוגמנית כובעים חסרת־חשיבות כלשהי, שנתגלתה על־ידי מוריץ סטילר במאי קולנוע יהודי־רוסי, ונהפכה לנערצה, “האלוהית” של מסכי הכסף שלא היתה כמותה.

אגדה נעשה דניאל כבר עלומיו, ובאווירתה הסוריאליסטית שלא הרפתה ממנו, חי עד יומו המיוסר האחרון.

לא כל בן־תמותה רגיל זוכה להיחשב לאגדה בצעירות כזו ולהתמודד עם משקלה הכותש, אלא אם כן הוטבע בו חותם גורל יוצא־דופן. כך או אחרת, באותם הימים עדיין לא היה לדניאל השוהה באמריקה הרחוקה מושג ממשי, כי לחניו ושיריו הראשונים הופכים נחלת רבים. גם בפרקי זמנים יותר מאוחרים לא שיער כי ממרחק השנים הוא יתגלה לא רק כתמצית הרומנטיקה של שנות העשרים־שלושים, תקופה הנחשבת ארצישראלית מובהקת, אלא גם כיוצר מחונן שאוזנו צדה את הצלילים הנכונים של הארץ המתעוררת. וכעדותו המרגשת “תפר מנגינות” כובשות שלא רק נותרו רעננות כשהיו, אלא אף נשתבחו בנוסח יין משומר, כאותן שורות מצוטטות משירו “אשגלך אדמתי ואת לי רעיה לתמיד”:


אני חודר

לתוכך

כירדן

משגל כינרת.


חזרתי לעיין במכתבו של דניאל שתמר הסכימה להשאילו לצורך צילומו במערכת. בקריאה שניה ברור היה היכן נעוץ שורש התקפדות שהייתו בארצות־הברית; בדידותו הולידה בתוכו מנגינה שהוא עצמו נשבה בצליליה וחזר לחפש מקורם שנמצא רק כאן, בארץ אהבתו.

~ ~ ~

המשוררת: בא בוקר חדש ובא אריכא להחזיר את המכתב שאמש לקח לצלמו וכבר בכניסתו התלונן שמישהו במערכת טען שהוא פראייר כי לא מקור בידו אלא העתק ישן שנעשה בידי אלמוני מסיבותיו. חשדן כשהיה תבע תשובה ברורה אם קולעת הבחנתו של אותו מישהו. אישרתי כי בסמוך לפטירתו של דניאל שקלתי לפרסם יצירה ספרותית אודותיו ולשבץ בה ממכתביו אלי. משום כך טרחתי כבר אז להעתיק את המכתבים בכתב־ידי מפני שהשמטתי מתוכם קטעים אינטימיים שאינם מעניינו של איש, ולדעתי לא נתקפחה משום־כך מקוריותם, אפילו צונזרו על־ידי בזכות.

תהה ידידי הצעיר אם אין זו ידי הארוכה אשר בחשה כבר לפני הרבה שנים בטיפוח האגדה ושמה דניאל לב, מחמת שסגדתי לו עד אובדן שיקול נכון. חשד בי כי עוד בחייו התכוונתי מסיבותי להאדיר תהילתו על־ידי פרסום גירסה שמידת האמת בה כציפורן זעירה; כמו רציתי רק להשתמש בחלקיק מציאות ליצור יצירה ספרותית מתעתעת. שאל אם לא פעלתי כך מהשראת המשורר עצמו, שהמקטרגים מנו בו גם תאווה בלתי־מרוסנת לפרסום.

אמרתי לו בפשטות כי יחליט בעצמו אם לתת בי אמון, אפילו מוגבל. אם לא, שיידע כי זו סחורתי והוא יכול לשנות כוון. ירצה – יישאר, ירצה – יקום וילך. והוא נשאר. לא טעיתי כאשר השארתי במעטפה ישנה גם קטעי עיתונות שנלוו למכתב להעמיק אצלו מבוכה. מעתה עניינו יהיה להחליט אם בכוחו להפריד בן טפל לעיקר, בין מוץ לבין תבן. אין לי ספק כי יתאמץ בדרכו לאמץ גירסתי או להפריכה, אפילו לא יעשה שימוש בממצאיו. לעצמו ירצה לדעת. שיערתי כי בעת שימצא עובדות מסייעות, יתגבר אמונו בי, ואני אמשיך בשלי, לשה עניין כלבבי. הוא יאלץ להשלים ולקבוע בבואו לעורכו: “זו גירסה בדוקה…”

מכאן ואילך התפתח דיאלוג קצר וחד ביני לבין אורחי, על ערך המכתב ומידת הרצינות שיש להתייחס אליו.

הוא: זה מכתב מפתיע.

  • כאיש עצמו.

הוא: מי היה דניאל לב? מהי האמת? היכן היא מונחת?

  • מונחת ואינה מונחת.

הוא: החריפות שלך קשה לי. איני פותר חידתך.

  • גם לא אני. מהיום הראשון היה דניאל עבורי חידה שלא פתרתי. מאז חשבתי שאיש ממני אינו מיטיב להכירו ותמיד הייתי חוזרת ושואלת עצמי מיהו, ולא ידעתי. וגם עכשיו, ברגע זה ממש.

הוא: דברי דבר, תמר. הוא נסע לאמריקה או לא?

  • נסע. על־כך תמצא הוכחות בשפע.

הוא: המכתבים משם?

  • משם.

הוא: היתה או לא היתה, דיאן נייט־סטאר?

  • היתה, עוד איך היתה, בשר ודם, יפהפיה של ממש. אדומת שיער, לוהטת כלהבת אש. הרתיחה את דם הגברים שלנו.

הוא: איך הם נפגשו, דיאן ודניאל?


איני מסלקת מעצמי אחריות להיכרות שנתקיימה בין דניאל ודיאן נייט־סטאר. בביתנו בשכונת נווה־צדק נפגשו השניים, שנים אחדות לאחר פטירתו של אבי מהתקף־לב. אך לא אקדים מאוחר.

אבא השאיר לנו רכוש עצום. עיסוקו בנכסי דלא ניידי נתגלה כסיפור הצלחה של איש בעל ראייה חודרת לעתיד. אדמותיו, פרדסיו, בוסתניו ובתיו יכולים היו לפרנס משפחות רבות בעושר גדול. ידעתי כי אמא ואני מובטחות לכל חיינו.

העושר הזה לא שינה מהות ההתקיימות היומיומית. אמא המשיכה לנהל הלכות הבית בהוצאות מבוקרות כבחייו של אבא, רק בהדרגה השתנתה אוירה. הרהיטים נתחלפו באחרים. המטבח צויד בציוד מודרני. אמא היתה גם מהראשונות לרכוש את אחד מפלאי המאה הזאת, רדיו ענק וגדול, מדגם “מינרווה”, שאז קלט תחנות רק מארצות רחוקות והוצב במרכז הסלון. על־ידו עמד פסנתר־כנף, עליו פרטנו לבדר את נכבדי העיר שהיו מוזמנים מעת לעת אלינו להתארח ב“ערב תרבותי”.

בבת אחת נפרץ עולמי לרוחות חדשות ולאנשים שונים מכל אלה שידעתי בעבר. רוחות תל־אביביות צעירות כבשו אותי עד שכל כוונתי היתה להיטמע בגל החדש הזה. ואמא יקרה שלי, לא רק שהסירה מחיצות, אלא האיצה בי להתמזג עם העולם הרחב הזה.

כבר אז ידעתי כי האתמול של הגאלבייה, הרומבאז והלאפה, הגיע למיצויו. לא עוד רק רמב"ם, לא עוד רק שירתם של יהודה הלוי ואבן־גבירול שאבא כל כך אהב. סערה גדולה באה. תקופה שאמא פרצה לקראתה כל פתח בביתנו שיקלוט צלילי מוסיקה, תיאטרון וספרות. פתאום גיליתי את סוניה אמי ואיזה רוחב השכלה לה… שמות כמוצרט, בטהובן, היידן, מעורבים בשמות כטולסטוי, דוסטוייבסקי, לסקוב, פושקין ורבים רבים אחרים, נעשו חלק מעגת הדיבור שבינה לביני, כאילו מִתחילה היתה זו אמא שכיוונה את חיי לקראת אותו רגע נדיר בו ידעתי כי אני משוררת.

לבית פרצו גם צלילים רועמים של ציונות־סוציאליסטית וציונות־קאפיטליסטית, וכבר נתלהטו הרוחות בגלל מתחים בין וותיקים מבוססים ועשירים לבין אנשי המעמד החדש של החלוצים־פועלים, שנאלצו להתחרות בעבודה ערבית והתקשו להתקיים. האחרונים, וצעקנים שבהם היו אנשי “חברה טראסק”, לא היססו לתבוע את הנתח בעוגת הישוב שהגיע להם בשם “העבריוּת”. אז נולדו לראשונה הסיסמאות המפורסמות “עבודה עברית” ו“עברי, דבר עברית”.

משקל הוותיקים, שרידי הישוב הישן שעדיין נחשבו נכבדים, הצטמק נוכח התרבותם המהירה של החלוצים הצעירים, שהגיעו בלי הוריהם וזקניהם שנשארו בגיטאות של מזרח־אירופה. כך התחילה שוב לתסוס מלחמת העבריות, כחול־לבן, ונוצר המעמד הבינוני ופני החברה התל־אביבית השתנו ולא שבו להיות כשהיו. ולא רחק היום בו נעשינו מעורבים יותר ויותר בחברה התל־אביבית החדשה, שנתרחבה במהירות לשכבותיה השונות.

מי שהקלה עלי הסתגלות לחדש, לכל המדהים והמשכר שהסתחרר על־ידי ומסביבי, היתה צינה דיזנגוף, חברתה הגדולה של אמי וכינויה בפי אוהביה, ניוניא. היא שהיתה מבוגרת בשבע שנים מאמא, הכירה אותה משחר ילדותה לפי ששתיהן נולדו וגדלו באותה עיר ברוסיה, זיטומיר. שמה היה אז צינה־חנה לבית ברנר. משמת אבא נתהדק עוד יותר הקשר בין אמא לבין ניוניא שלא היו לה ילדים משלה. לפני שנים רבות, כך שחה לי אמא, הרתה וילדה בת שהיתה צריכה להיות בת גילי. שולמית קראו לה. אך חודשיים לאחר שנולדה חלתה ומתה. אולי משום כך נהגה בי ניוניא חיבה מיוחדת כאילו בשר מבשרה הייתי.

ניוניא ריחפה על גלי הערצתו של דיזנגוף, שאהבתו אותה נודעה בכל הארץ. משום כך נחשבה בין המקורבים ליועצת־סתרים שלו. היא נודעה עזר כנגדו גם בהתמודדותו עם השלטונות והזרים האחרים ששיחרו לפתחם. ביתם נמצא בשדרות רוטשילד, נודע בממדיו וניתן לארח בו נכבדים רבים. משנפתח הבית האלגנטי הזה לפנינו, נתערינו מיד בצמרת החברה של אז. אמא, שאשה מצודדת היתה עד ימיה האחרונים, פרחה כפי שלא זכרתי בעבר. תמיד התפתלה באהבתי אותה תולעת מרושעת של קנאה, על שאיני דומה במקצת לא לה ולא לניוניא שהיתה יפה לא פחות…

~ ~ ~

בין כה וכה הפכתי אשה צעירה שעיסוקה התמקד בנושאים המאפיינים נערות כמותי; פארטיוֹת, בילויים וחיפוש אחר עבודה נעימה. רק הבדל אחד נתברר ביני לבין שאר חברותי, כאשר נתגלתה בי חולשה להרחיב דעתי והשכלתי בסוגי היצירה. משהו הזדעדע בתוכי, נימים סמויות השמיעו מנגינה משל עצמי ועדיין לא הבנתי למה ומדוע. בינתיים קניתי שם כידענית ב“עברית מודרנית” ורבים מבין החלוצים ביקשו קרבתי כמורה טובה. קרוב לוודאי שתרמה ליוקרתי העובדה כי לא תמיד מצאתי אומץ לגבות תשלום עבור שעורי מאלה שלא היה להם, וכל־כך נדרשו לעברית…

הפעילות התרבותית של הזמן הזה בתל־אביב התסיסה את הישוב הצעיר כאילו באמת מדובר היה בבירה חשובה. אהובים במיוחד היו נשפי המחול, הקריאה, המשחק והזמר שהתקיימו בערבי שישי או במוצאי שבתות. והיו נשפי תרבות, ערבי מקרא נפלאים, בעיקר של דניאל שנחשבו פיצוץ. חביבים היו אירועים אלה מחמת פשטותם; דווקא באין צורך בהם בדקורציה מיותרת, צמצום שנעשה ברבות השנים חשוב בעיני כמפתח להבנת עצמי.

אמא, שחושיה היו מושחזים להבחין בין חיקוי למקור, אהבה בעיקר את נשפי המחול של האמן ברוך אגדתי. חשבתי אז ואני חושבת גם היום כי הוקסמה על־ידי יפי תוארו וקומתו הגבוהה, עד שלעומת הקומה הממוצעת של הגברים באותם הימים, נחשב לענק של ממש, גבר בגברים. וכשהיה יוצא במחולותיו, שאותם הגדיר במודעות כ“מחול עברי”, היה מלהיב אותנו עד להתרגשות אמיתית. מה גם שבשיא האירועים האלה של ברוך אגדתי, הוזמַנו על־ידו לצאת בריקודים משותפים.

לא “סוליסט” פשוט היה כלשון הזמן ההוא, אלא מי שהגה את ה“עדלאידע” ובהתרוממות־רוח כובשת הרקיד את אזרחי תל־אביב בנשפי פורים המסעירים שלו. לא סתם הכירו בו פרנסי העיר ויוצריה כתורם בעל־חשיבות “להתפתחות המחול העברי המקורי”.

ברוך אגדתי נחשב בעינינו יוצר מקורי ואמיתי. די אם אזכיר כהוכחה אחד מריקודיו המדביקים “אל יבנה הגליל”, אותו הקדיש לחלוצים סוללי הכבישים בהרים הגבוהים, על תרומתם החשובה לבניין הארץ. גם בבגרותו לא נתקפח כיוצר מיוחד ובאחרית ימיו עוד הפליא להתחדש בציוריו היפים שצייר על יריעות בד משי קטנות.

חברותי אתו נתקלקלה בגלל שנתקרבתי לדניאל וחבריו. באותם הימים בא אגדתי, איש העולם הגדול המתהדר בלבושו, המרקיד הלאומי, לידי התנגשות מצערת עם צעירי תל־אביב, מקרב מעמד החלוצים והפועלים שטרם נקלטו על־ידי הוותיקים. למרות שהם העריכו את כשרונותיו המופלגים ונסיונותיו לבטא את פועלם, נחשב בעיניהם כמי שהעדיף עליהם את קשריו עם אנשי “המימסד” ו“הסנובה התל־אביבית”. בעיקר עורר התנגדות עזה והתמרמרות נגדו בקרבם של אנשי “חברה טראסק”, שנלחמו בו מלחמת־תרבות של ממש. יתר־על־כן, החבורה הזו, שהכתירה את דניאל כבעל־מעלה מיוחד, גרמה גם לאמא להטות בהדרגה את חיבתה מברוך אגדתי לדניאל.

והיו נשפים למכביר, והיתה צהלה מתמשכת בעיר הלבנה כאילו התפרצו ממקורות נעלמים זרמי נעורים. כאילו בעצם העובדה שכל אותם המוני צעירות וצעירים, שהשאירו בארצות מוצאם הרחוקות את אבותיהם וזקניהם, פתחו במסע משכר של נעורים נצחיים. ומטבעם של נעורים שהם מצטיינים בעליצות והיא כמעיין מתגבר. כל עניין של סתם משהו ביום, נעשה עילה להתכבד בה להתנשף בלילה.

על כל אלה נוספו נשפי חנוכה, נשפי חג האילנות, נשפי קרן־קיימת, נשפי מסכות בפורים, ואחדים מהם אף הוכרזו כ“גרנדיוזיים”. עד כדי כך נתגבר בין המחנות השונים יצר תחרות תרבותית שהתבטא בעיקר בהנשפת נשפים לתושבי העיר, שגם תיאטרונים כ“אהל” ו“המטאטא” נספחו עם נשפיהם המוצלחים מאד. אך מעל לכולם היתה התנשפותם של חבריו מעריציו המושבעים של ידידי המלחין והמפייט; אלה קיימו נשפי “טראסק” שלא היו דומים להם.

אך הנה שוב סוטה אני מעיקר ועוסקת באותם פרטים משניים, שאין בהם חשיבות של חידוש אפילו למי שאינו בקי ברזי אותה תקופה. מה גם שנדרשתי רק לרקע פגישתם הראשונה של דניאל ואדומת השיער המלהיבה שבאה מאמריקה לכתוב על מסעו של הצליין מר קלמנס. ניתן לטעון, במידה מסוימת של צדק מהול בלגלוג קל כי שני אנשים אשמים בהיוולדה של פגישה מתיזת־ניצוצות זו, האחד הוא אותו קלמנס האמריקני נודע לתהילה כמרק טווין ואנוכי, שעוד לא נתגבשתי ראויה להיחשב אדם בשל.

~ ~ ~

באתם ימים, על־סף אביב, כבר היתה השכונה היפה שלנו מחוברת לעיר של ממש. בתוך שנים אחדות, מאז תחילת העליה הרביעית, כאשר נשטפה העיר בגל חדש של חלוצים וחלוצות שהגיעו בהמונים בעיקר מפולין, ליטא ולטביה, נעשתה מהפכה אמיתית בהקמת מבנים המשלבים מגורים ועסקים.

רצועה רחבה מגבעות החול הצהוב, לעתים בעל צבע זהב מתהפך בגוון כסף, נתכסתה בבתים לבנים. וכבר לא היו לנו רק רחוב הרצל, שדרות רוטשילד, רחוב לילינבלום ורחוב אלנבי, הוא “רחוב הים” שמאיר דיזנגוף הסב שמו ברוב־עם לכבוד המצביא הבריטי שהביס את התורכים; נהיו לנו עוד רחובות אחרים כנחלת בנימין, שינקין, קינג ג’ורג', והסתמנו בצורה ברורה גם ששה רחובות המיועדים להתחבר עם ככר גדולה שתוקם לרווחת התושבים, ובבוא־יום תיקרא בצדק על שם צינה.

גם כעת בהיזכרי בשבת ההיא בה מתה יקירתנו ניוניא ממחלת הכליות, כאילו מתכווץ לבי מעווית של כאב ואפילו עיני, הסומא והרואה, נעשות מצועפות מלחלולחית מרגיזה של רגשנות; תגובה המעידה על קיצי הקרוב…

שוטה שכמותי!

שוב אני נסחפת עם כל רוח מצויה, חושפת נטייתי המכשילה לעסוק באשר היה, ובמקום להתמקד בעיקר, שהרי הקורא בן זמננו קצר־רוח ואין בו נכונות להזדיין בסבלנות, ואילו אני שוגה כדרכי ומקדימה זמנים שממילא אגע בהם יותר מאוחר, בשעתם הנכונה. אתמקד אפוא במעשה עצמו.

בשנת עשרים ותשע, בימים שהיחסים בינינו לבין ערביי הארץ התחממו עד שפיכות־דמים, העביר אלינו הקונסול האמריקני מכתב שהגיע אליו ממערכת העיתון רב היוקרה “וואשינגטון פוסט”. המכתב היה מטעמו של העורך הראשי שהצהיר כי עיתונו עומד להדפיס שורת כתבות על מסעותיו של הסופר האמריקני הנודע מרק טווין, והעיתונאית העוסקת בפרשה זו לעומקה, מתחקה על עקבותיו בכל מקום בו ביקר, היא תחקירנית נמרצת בשם דיאן נייט־סטאר.

במהלך התחקיר, כך נכתב בהמשך, מתכוונת הלקטנית להגיע לפלשתינה, היכן שהסופר ביקר בה בשנת שישים ושבע של המאה הקודמת. מאחר ובזיכרונותיו הוזכרה היכרותו את האדון שלוש, הסוחר הנכבד איש יפו, ברצונה של החוקרת להיפגש עם צאצאיו. בדעתה ללקט מהם כל רמז על אותו ביקור יוצא־דופן וההתיידדות המיוחדת שנקשרה בין ההומוריסטן האמריקני המופלא לבין הסוחר היהודי. לפיכך, אנחנו מתבקשים להאיר פנים גם לזו הבאה ממרחקים כעבור חמישים ושתיים שנים.

עבר זמן מסוים ולארץ באה דיאן נייט־סטאר, לאתר את עקבותיו של מרק טווין. כמובן שאמא ואני סייענו על־ידה בכל מכל, עד שהודתה כי היא מחשיבה מאד את הידידות שמצאה אצלנו ומעריכה את נוכחותי לשמש לה גם כמתורגמנית.

אין לי ספק כי שליטתי בשפות זרות היא עדות לדרך בה פיצה אותי הבורא על שחיסר ממני בנוֹי ובהופעה מרשימה, ועשה אותי כזאת גדולה, מגושמת וגמלונית. אוזני היתה קשובה לקלוט שפה זרה במהירות וספגתי מאמא את כל שהיה בכוחה להעניק לי ויותר. גם נטייתי הברורה לצליל סייעה על ידי לדבר בנוסח המקורי. כשדיברתי בערבית, נשמעתי כילידת הארץ השולטת בעגת תושביה המוסלמים. כשדיברתי בצרפתית ניתן היה לטעות ולהאמין שמשם באתי. וכך היה ברוסית, בגרמנית ובאנגלית. על־שום יכולת לשונית שכזאת הוזעקתי לא פעם אחת לשמש מתורגמנית אפילו באירועים ציבוריים.

היות ודיאן נעזרה בי כמתורגמנית בינה לבין אלה שראיינה, כמעט שלא נפרדנו והשהות בחברתה היתה מענגת ומאלפת. דיאן הרשימה אותי באישיותה התוססת והיא כמסתערת לחבוק ולהקיף בלב ובזרועות את זה שחיבבה. מצאתי אותה בעלת נוי מקורי, שטיפחה אותו בידענות, וגם התברכה בקומה גבוהה ובגוף חטוב. שערותיה, שעל־פי טבע היו בעלות גוון נחושת קלל, גלשו ארוכות ארוכות על גבה וכתפיה, מתנפנפות כנחשים אדומים הנה והנה עם כל ניע ראש, ועיניה ירוקות וגדולות כבולעות.

דיאן חדרה לחיינו כמו שנראתה, להבת אש מרקדת הנחפזת כציקלון ממקום למקום, אשה במיטבה, כבת שלושים ושמונה. שמחנו לקראתה. היא הביאה אתה משב רענן של העולם הגדול; נתגלתה מקור מידע חשוב בעיקר לי, שכבר זכיתי עד אז לפרסם שירים אחדים. את הראשונים, נאיבים עד טיפשות, הדפסתי בקונטרס הספרותי “הדים” בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ ואצל אורי צבי גרינברג בעיתונו “סדן”. ואילו אביגדור המאירי נהג בי ברוחב־לב וזיכה אותי במיקבץ הראשון השלם שלי. בקונטרסו “לב חדש” הוא אפילו פרסם ארבעה שירים, מאוגדים באגודה אחת וכותרתם “אתם והם”.

בתמימותי כבר ראיתי עצמי מחוברת לבית היוצר, וייחסתי חשיבות עליונה, על־פי חוש נכון, לבשורות שהביאה דיאן מעולם הספרות, והיא פורצת לי יותר מסתם אשנב לנעשה שם, ביבשת הרחוקה, העולם של המחר. דיאן היתה בוגרת אוניברסיטת ג’ון הופקינס במגמת ספרות אנגלית ובשיחות בינינו סייעה לי להבין, כי מבוכתי כמשוררת הכותבת אחרת לא רק משכתבו קודמי אלא גם רבים מבני דורי וגילי, לא צריכה להטריד אותי דווקא משום שגישתי מתיישבת עם זרמים של צורות ביטוי חדשות הידועות לה, ולא רק מהשירה האמריקנית בת־זמננו.

היא הפגישה אותי עם שמות שעתידים היו ללוותני בשנים

הבאות. שמור עמי טעם התרגשותה כשדיברה על הסופרים הצעירים, בעלי קולות עזים כוויליאם פוקנר שזה עתה סיימה לקרוא את סיפורו “קול הזעם”, סקוט פיצג’ראלד ש“גטסבי הגדול” שלו נחשב בעיניה מלאכת מחשבת ספרותית ולפיכך נשאה עמה לכל מקום עותק ממנו, והזכירה ביראת־כבוד את התגלותו של גאון ספרותי חדש, תומאס וולף, בן טיפוחיו של גדול עורכי הספרות האמריקנית, מקסוואל פרקינס. אפילו תיארה בפרטים את בעל “הסגנון החדש” והבוטה ארנסט המינגווי, לדבריה ריאליסטן נוקב שהכירה היטב ועמדה אתו בקשר מכתבים.

ממנה שמעתי גם על הנעשה בעולם התיאטרון התוסס של האמריקנים, שהדרמטורגים הצעירים שלו כבר בישרו תחילתה של מהפכה. כוונתי לאלה שנודעו כעבור שנים אחדות כמייסדי ה“גרופ תיאטר”, עליהם נמנו מחזאים מצוינים כטנסי ויליאמס וקליפורד אודטס. זכיתי והודות לה התעשר עולמי הספרותי בבת־אחת. נעשיתי אסירת־תודה לאותה אמריקנית, שהתפרצה כסופה לזעזע מסגרת חיינו השלווה כל־כך.

דיאן התאכסנה במלון “פלטין” המפואר, שנבנה בקרן רחובות נחלת בנימין ואחד העם. קל היה לי להגיע אליה ברגל ולה אלינו לבלות בביתנו בנוה־צדק. בקשב רב האזינה לסיפוריה של אמא על כל הידוע לה מהפגישה ההיסטורית בין האדון קלמנס ובין האדון שלוש. הקשיבה ושרבטה במהירות תמצית הנאמר על־גבי דפי הפנקס שלה, מגדשת אותם בצפיפות בזה אחר זה.

ימים אחדים לאחר בואה לקחה את הדפס דיוקן הסופר, שבשוליו ההקדשה לבית שלוש, לפוטוגרפיה של הצלם הידוע אברהם סוסקין, כדי שיוכל להעתיקה תחילה לצורך הפרסום בעיתון, ויותר מאוחר בשביל ספר שהיה בדעתה להוציא. אחר־כך חשבה דיאן לעלות בתחילת השבוע השלישי לירושלים וסביבותיה, היכן שביקר מרק טווין, שיהיה סיפורה שלם. ובינתיים לא הצניעה חיבתה לתל־אביב והתרשמותה מחיי החברה התוססים שלה.

הסכמנו כי את סוף השבוע שלפני נסיעתה לירושלים, נעשה ביחד, שתכיר הווי לילותיה של תל־אביב היפה שהיא לא חדלה להתפעל מצעירותם של תושביה, ונתחיל ב“נשף תרבות”, במופע של דניאל שעמד להתקיים באולמה של הגימנסיה. ועדיין לא סיפרתי לדיאן מיהו ומהו דניאל; הסתקרנתי מתוך שובבות לראות כיצד היא, אשת העולם הגדול, תגיב למראהו, למשמע שיריו וצליליו בלא שתדע על אודותיו דבר אחר.

~ ~ ~

אם היה טרובאדור אמיתי באותו פרק זמן בארץ־ישראל, היה זה דניאל שלא נמצא לו מתחרה בשיטוטיו בארץ עם הגיטרה שלו. עובר היה מנקודה לנקודה, מישוב לישוב, מלהיב ומשלהב רוחות עם שירת היחפן הרומנטית שלו. היה כשהיה חסר־מנוחה, נודד, צועני יהודי ואולי לא. מעולם לא ידעתי אם כן ואם לא, מעולם לא שאלתי ולא חקרתי. אהבתי אותו עד שכרון חושים. בראשית היתה זאת אהבת אשה הרוצה להזדווג אתו ויותר מאוחר אהבת אחות שידעה מגבלותיה, ולא יכלה להינתק ממנו.

תחילה הגיע דניאל לביתנו כתלמידי בעקבות פנייתה האישית של ניוניא שלקחה אותו תחת חסותה. העברית הבסיסית שידע היתה מצומצמת ופשוט גרועה. הנחשלות הלשונית הזו של מי שהפליא בשליטתו ברוסית וגמגם בעברית העכירה זמן רב את רוחו, עד שיותר משנה לאחר עלותו לארץ לא כתב מלה, להוציא את צלילי המוסיקה החמים שלו. בסבלנות סייעתי לו כמנחה ולפתע נסללה לפניו דרך־לשון. יום אחד בישר לי בשורה.

“קמתי הבוקר והעברית היא שפתי.”

“איך אתה יודע, דניאל?”

“הלילה חלמתי חלום,” השיב, “כשהתעוררתי ידעתי כי היתה זו פעם ראשונה שחלמתי בעברית ולא ברוסית. עכשיו תוכלי להכיר את שירי בלבוש עברי,” הפטיר ברכות, והרגשתי כי ברגע זה נכרתה בינינו ברית אמיתית. ממני ספג כל שידע מבחינה לשונית, עד שנעשה בעל עברית כה־מקורית שנודעה כ“לשונו של דניאל”.

בתוך זמן קצר נהיה אהוב על אמי. והיא, הנלהבת לפתע כנערה לא רק על שום נוי נדיר שבו, חיבבה אותו חיבה מיוחדת בעיקר על שום רוסיותו העסיסית שהיתה כשלה כשל ניוניא.

שתי חברות אלו נהגו לשבת בחברתו במרפסת הרחבה של ביתנו, להניח לפניו בקבוק קוניאק ופרוסות דג מתיאס מתובל בגרגרי פילפל, להרעיף עליו מחמאות ולשוחח אתו על הספרות והשירה הרוסית שכל־כך אהבו. אחר־כך היתה ניוניא רומזת לאמא שרצוי לפרוט קצת על הפסנתר, ודניאל, יודע את שהן רוצות להשיג ממנו, היה מתייצב בצידה של אמא ומשמיע בקולו המלטף שירי אהבה רוסיים, עד שעיני ניוניא היו מלחלחות מדמע. ואמא נרגשת כמותה גם היא, היתה נאלצת להפסיק פריטתה מפצירה בי לתפוס מקומה.

כה־אהבתי את הרגעים האלה וכה־חסרו לי בתקופות היעדרו…

סמוך למותו התוודה ידידי זה כי הנדודים בדמו הם. אמר כי המצב הסטאטי זר לרוחו ותמיד אהב את התנועה, את המהלך הדינאמי. הסטאטיות מבחינתו נחשבה מהלך אחד לפני הכניעה למוות. וכך גם כתב שירתו, כמורד מלידה, שבעצם ההתמרדות היתה דינאמיות. והעיקר היה לנוע קדימה, לא להיעצר בנקודה אחת. והנדודים היו לגביו תנועה שהיא מהות החיים.

נודד היה מרחובות בדרום, היכן שנמצאו חבריו החלוצים שעלו אתו לארץ וחיכו להתיישב על אדמה שנרכשה בשבילם לישוב־קבע, ועד לגבעות שייך־אבריק, היכן שביקר לעתים שבועות, שכן אדון היה לזמנו. רוצה הולך אחר הצאן, רוצה מטפס במשעולים הצרים, רוצה מלחין מנגינות, וקולו הערב, שהיה בו צליל של בריטון עשיר, מרחף מסביב, מפתיע בצליליו את הבדואים והכפריים הערבים.

“איש אני שמוליד מנגינות,” כך שר, “איש מוליד שירים שיחיו אחרי ומהם אתקיים לתמיד.”

והנשים המאוהבות בו עד־כלות, ממש כך, ארבו לו מאחורי כל קיר, עץ ושיח רענן. בנות כל הגילים, בנות כל העדות והצבעים. נערות ועלמות ונשים בשלות, מהן נשואות שנמלטו מעין פקוחה לשעה או ללילה. והוא צבר אותן כפרח אוסף אגלי טל מבלי להשתדל, ומעולם לא פצה פה להסגירן ומתוכו לא נמלט רמז כלשהו בדבר זהותן ושפע עלילותיו.

ואחת לתקופה היה חוזר דניאל לתל אביב, שאותה אהב אהבה מיוחדת, וכבר אז ניבא לבו והוא אמר כי יבוא יום ולא ייצא יותר דרך שעריה; יתכנס בתוכה כחילזון בקונכייתו.

באביב עשרים ותשע שב דניאל משייך־אברק לתל־אביב ימים אחדים לאחר ליל הסדר. הפעם חזר משום שנענה להפצרת אלכסנדר זייד להופיע כגיבורו של פילם עלילתי, “מות השומר”. את סיפור הסרט כתב במאי וצלם פילמים, אליהו דובשני, ידידו של השומר הנודע. הסיפור התמים והמתקתק עסק בגורלו של חלוץ צעיר מהגליל שנהיה לאחד השומרים הראשונים, חברם של בן־צבי, שוחט, פורטוגלי, גלעדי והאחרים. באחד הלילות, כאשר עולה בידו להשכין שלום בין אנשי מושב יהודי לתושבי כפר ערבי בגליל, הוא נרצח מהמארב על־ידי ערבים קיצונים בדרכו לביתו.

לא מכבר הצהיר דובשני במסעדה המצוינת של אלטשולר, סמוך לקרן הרחובות אלנבי ושינקין, כי אם יעלה בידו לשכנע את דניאל להופיע בסרט שלו, תקבל תעשיית הראינוע בפלשתינה דחיפה שתיחשב קפיצת־דרך נחשונית. דניאל היה אידיאל הגבריות כפי שהוא דובשני ניסח אותה, תערובת של יופי קלאסי ועוצמת נוכחות מרשימה המחניפה למצלמה הגחמנית. איש מושלם, כך טען דובשני, ויחד עם זאת נימתו גברית; בן־אדם המסוגל להפנט נשים לא פחות ואף יותר מהג’יגולו האיטלקי, המומחה לריקודים דרום־אמריקנים לוהטים, רודולף ואלנטינו. ולדעתו, היה כל זה ואף יותר בדניאל.

דובשני, שהיה לו יותר מסתם מושג בשדה הצלולואיד, וכבר צילם סרטים קצרים אחדים, האמין בכל לבו כי דמותו של דניאל תיחשב לסנסציה אפילו בעולם שנאחז כמכושף בטירוף הסינימה. אלא שנסיונותיו לשכנע את הנודד הקסום להירתם לעשייה אפילו תמורת שותפות בחברה העתידה לקום, לא עלו יפה והוא רק נענה במשיכת כתף אופיינית לדניאל, המתפרשת כדחייה יהירה ואדישה בנוסח, “אל תיגע בי”.

אלא שדובשני לא נרתע. נחוש בדעתו להשיג את דניאל לסרטו, קם ונסע לשייך־אברק, נדבק לאלכסנדר ולציפורה זייד וזיבל להם את המוח יומם ולילה. לבסוף השומר התרשם מהתסריט הבנאלי מפני שזיהה בו ניצוץ מפרשת חייו, כמו נחזה קצו תשע שנים לפני שנרצח מהמארב. משום כך נענה להפצרתו של אליהו דובשני להשפיע על חברו הצעיר דניאל, שיסכים לשחק את תפקיד השומר בסרט. ברגע בו שכנע דובשני את השומר לשתף פעולה, האמין כי עתיד הוא להשיג את הבלתי־מושג.

לזייד, גיבורם של “חברה טראסק” התל־אביביים, אבירי התחיה העברית בארץ־ישראל, היתה השפעה עצומה על דניאל. לא רק שנודע כשומר עז־נפש, אלא גם כחולם הגדול על הקשר ההדוק שבין העברי החדש עם אדמתו. איש שיצמיח מתוכה את מזונו, רועה שיהלך במשעוליה כאבות־אבותיו בעקבות מקנהו. לא סתם הלהיב צעירים רבים כי יום יבוא וביחד אתו יגשימו את החזון.

מתוך שהכרתי את הנפשות הפועלות, לא נסתרה ממני העובדה כי כפי שבכל אשה מבוגרת חיפש דניאל את אמו שמעולם לא היתה לו, כך חיפש ללא הרף את דמות אביו שהיתה מטושטשת אצלו לחלוטין. את האב האבוד הזה, החשוב כל־כך לגבר הצעיר חסר השורשים, מצא אצל אלכסנדר זייד. תחילה נרקמה ביניהם מערכת יחסים שבין אח בכור ואח צעיר. אחר־כך גברה התלות של דניאל באלכסנדר כאילו מדובר היה באב ובנו.

זייד אהב את דניאל בסערת־נפש אמיתית. כמותו היה. נועז. חכם. פרש־אמן ומתאגרף מנוסה בעל נשמת אמן. כמותו סיבירי שכבר בילדותו שעברה עליו בחברת הדייגים האינקים והצ’וקצ’ים נהיה לגבר, שחפר בקרח לשלות דגים וארב בשלג הקפוא לצוד דובים. בעורקי שניהם, כך הפליגו המרכלים, זרם דם של סובוטניקים, בני רוסים שהצטרפו ליהדות באמצעות שמירת השבת ומכאן שמם. וכשפנה זייד לדניאל וביטא דעתו, כי יש טעם שהמלחין־משורר ישקול מחדש התיחסותו לפילם, נענה זה כג’סטה, ובשובו מהגבעות האהובות עליו לתל־אביב התחילו מיד בצילומי הסרט, בבית ערבי ישן שנמצא בקרבת נווה־צדק.

כעבור ימים אחדים כבר נודע ברחובות העיר, באמצעות שליחי “חברה טראסק”, כי דניאל שב לקיים נשפי צליל ומלה משלו. בעיקר חביב היה עליו האולם בגימנסיה שאווירתו אינטימית, ממקדת את הצופים באמן שבמרכז הבמה הנמוכה. ובמקום זה ראיתיו לראשונה בעת ההכנות למסיבת סיום לימודי.

איך אבוא ואתאר קסם כה מוזר שנגה ממנו על כולנו ונגע בכולנו באותם לילות רבי־השראה? איך אבוא ואתאר במלים אפורות ורזות כל־כך את ההתחברות הנדירה של שיריו הסוחפים עם יפי הדרו, שלא אגרע משלמות היצירה שיצר הבורא? איך אצייר במלים את מה שלא ניתן?

המלים והצלילים שלו מתקיימים עד עתה ויעיד כל אחד על עצמו מה טיבם וייחודם. המלים הרותחות של שיריו עוד משיבות הבלן החם על שפתי אוהבים צעירים שלעולם אינם מזדקנים. גם קיימים פה ושם תצלומים ישנים מאותם הימים ומוטב והם ואולי רק הם יעידו על טיב הופעתו המרתקת שלא היה דומה לה. לא אני אבוא להעיד, כי אהבתיו ואסתפק בתיאור משהו ממהומת זיכרונותי.

נוהג היה דניאל לעמוד באמצע הבמה, שפרט לשולחן וכיסא לא נמצא בה דבר, לא פריט כלשהו שנקרא בלשון התיאטרון כל הימים ההם, ריקויזיט. די היה לו בשני רהיטים אלה להפוך את הבמה לעולם שלם. לעתים היה מתיישב על הכיסא. לפעמים על פאת השולחן. יש שהיה מניח רגל אחת על בסיס המושב ודי לו בכך. תמיד נהג לאחוז בגיטרה כחובק אותה ורק לפעמים הרפה ממנה, מניח אותה על השולחן והוא עצמו נע בצעדיו הגמישים ממקצה במה אחד לקצה שני, שר או מקריא אחד משיריו הנודעים כ“ארץ אהבתי”, “נשקתי הרים בגליל”, “העמק הוא אשה”, “באלף בגדתי ואת כולן אהבתי”, “הייתי לך חופת שמים”, ועוד כאלה המושרים עד עצם היום הזה.

כבר התחייבתי שלא אנסה לתאר דמותו, לא את יפי פניו, לא תמירות קומתו הגמישה והגבוהה. רק אומר כי פניו היו לבנים, כה־הולמים דמות של מלחין, טרובאדור שכמותו, ושערותיו הארוכות והחומות, הגולשות על כתפיו, היו כעטרה פראית לקלסתרו העז. כבר ציינתי, כי רק לפעמים היה אוסף מחלפותיו כצמה קלועה על עורפו. אבל תמיד לבוש היה ברובשקה הרוסית שהיתה מקובלת באותם הימים; חולצה שסגר־צוואר שלה רקום בתפרחת פרחים ועלים, בהיפתחו נשמט כדש בודד לצד. בדרך כלל היו הרובשקות לבנות, אבל של דניאל תפורות מבד שחור, להדגיש חוורונו המעניק לו הוד אצילי כל־כך. ואילו בהופעותיו נמנע מללבוש מכנסיים רגילים, אלא התהדר בבריצ’אס, מכנסי רכיבה מגוהצים כהלכה ששוליהם נבלעים בתוך מגפי העור הגבוהים שלו, מצוחצחים עד ברק.

כשהיה דניאל נכנס לבמה אפשר היה לשמוע רחש משונה, כאילו עלתה אנחת התפעלות של הקהל המגדש את אולם הגימנסיה מפה לפה. לא נותר בפנים מקום פנוי אחד ונמצאו רבים צובאים על פתחי האולם וחלונותיו, ואחרים ניצבים מסביב. כמעט עד לרחוב אחד־העם הגיעו בתקווה שיתגנב אליהם צליל מצליליו המכושפים של האמן. אין ספק כי דניאל הנערץ נחשב בצדק “כוכב עליון” ראשון בפלשתינה־א"י.

ובצדי, בהופעתו הראשונה בין אביב לבין קיץ עשרים ותשע ואנחנו כבר אז ידידי־נפש לתמיד, ישבה דיאן נייט־סטאר נרגשת עד סערה. ושוב נעשיתי עדה למצב שבו אשה יפה וחכמה כמותה ניצודה ברשתו של הצייד הקוסם עוד בטרם נפרשה.

~ ~ ~

ראיתי נשים נדלקות כאבוקות כאשר נח עליהן מבטו האדיש של דניאל. ראיתי נשים הנמשכות אליו כדבורים נרגשות באלף דרכים וצורות. כמעט ולא היתה אחת שלבה לא איבד פעימה בהימצאה בקרבתו של זה בעל גיטרה תמיר, מלחין לחנים, מפייט פיוטים הכובש ארץ בכפות רגליו ובשיריו. וכשהבחנתי בסומק שבער בלחייה הלבנות של האשה אדומת השיער בראותה אותו במרכז הבמה ועיניה הבריקו כאילו נתמסטלה, ידעתי כי עוד דיאנה אחת הלכה שבי אחר צליליו הנפלאים של הצייד, שעדיין לא ידע את מי העלה ברשתו.

אולי היה נמצא מפתח לפיענוח סוד ההשפעה המוזרה שהקרין דניאל כרב־מג, בעצם העובדה שהפגין אדישות צוננת כלפי הנשים המתרוצצות לבקש קרבתו כמסוממות, והוא כמתנכר. אינני זוכרת אף לא מקרה אחד שנמצאה מישהי שטענה שדניאל היטה לבה במתק־שפתיים, במבט מיוחד, בתנועת חיזור כלשהי. ידע הוא וידענו כולנו שלא נצטרך למושגים של חיזור מקובל. בהתנשאות של כובש הכיר בייחודו כי זרועותיו תסגורנה על כל מי שרק יחפוץ בקרבתה.

תגובתו המסויגת שבטעות הובנה לעתים קרובות כיהירות מתנשאת לשמה, נבעה מאופיו המסוגר ומהיותו ממוקד ביצירתו. כך או אחרת, התגובה הזאת כדוחה לאחור את המבקשות קרבתו, רק הבעירה בקרב מעריצותיו תשוקה מטורפת של גרופיס לדבוק בו, לגעת בו כמלטפות לענגו, לא הוא אותן. במו־עיני ראיתי כיצד נערות הופכות תחת מבטו המרפרף לנשים בשלות, מצפות רק לרמז בלבד. גם אני נמניתי בשעתי עם אלה שנפגעו ממבטו ובבת־אחת נעשו מסתם נערות לנשים בוגרות.

איש היה שנועד לכיבושים, לדוג ברשתו דגים, להוליך בשבי קסמו גם גברים. ראיתיו פעמים אין ספור מוקף בחבריו, אנשי “חברה טראסק” הנלהבים שהפכו עיר על פניה לכשרצו ורבים אחרים אתם. וכל הפרועים והשובבים הנודעים האלה היו נכנעים תחת מבטו כאילו היה מאלף אריות העושה בהם כנטיית לבו. ועם־כל־זאת הוכיחו חברות אמיתית גם כשהתגלה ברגעי חולשתו. לא פעם אחת בלבד הייתי עדה כיצד סגרו עליו כמגוננים בהיותו בגילופין. הוא נע הנה והנה כעץ צעיר ברוח עזה, והם תמכו בו כחוששים שיחמיצו אפילו בשיכרונו עוד רגע נפלא של חברתו. הוא גרם להם להרגיש עצמם יותר גברים משהיו.

יבואו ויאמרו שהמאוהבות שלי בו גורמת שאתפש ללשון הגזמה. יבואו מקטרגים ללגלג על קשישה מכווצת שכמותי ולטעון שעול השנים שיבש דעתי, ואני רואה לילה כיום. יבואו בני הדור הזה, מתוחכמי לשון, שרגישותם מקופחת, יוצאי האקדמיה שטובעים בהגדרות מפולפלות ויטענו, הה, איזו נפילה אחרונה של בת דור שהרומנטיקה מסמאת עיניו עד מתקתקות מבחילה…

צאי וספרי להם כי אמת דיברתי.

אומר בפשטות, בזכות פרידתי מעולם זה הממשמשת ובאה, כי חִנו של הגבר היפהפה הזה היה מעבר לשיעור טעמו של דור זה או אחר. מיוחד היה שבמיוחדים, לנו באמת כוכב עליון.

כבר ציינתי כי היו לנו אז שני מחנות שנחלקו גם לפי טעמים ספרותיים: מחנהו של אגדתי, איש העולם הגדול שנסע לפריז ובא ממנה כמי שיוצא מתל־אביב ליפו וחוזר אליה בכל עת. כל נספחיו נחשבו תומכי הזרם הספרותי הקלאסי של ח"נ ביאליק. ומנגד “חברה טראסק”, ידידי הפרועים שהגדירו עצמם “יחפנים עליזים”, היו בני המחנה “הפועלי” מאנשי דניאל לב, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ודומיהם. אגדתי, המלוטש בהופעתו, שנודע ביפי קומתו הענקית, בכשרונו כמחולל וצייר, נחשב אצלם אויב אמיתי, בחיר “האינטליגנציה” התל־אביבית.

בליל הנשף של דניאל נמצאו באולם הגימנסיה כאלה שרצו לשבש הופעתו כנקמה על שחבריו, אנשי טראסק העליזים, קלקלו לפני שבועות אחדים את נשף פורים המהודר של ברוך אגדתי. הטראסקים האלה מיהרו לנצל כל הזדמנות להשתמש באגדתי כסיבה למסיבה, למהומות שחוללו בלילות ברחובות, והערב התכוונו יריביהם ממחנה אגדתי לישב את החשבון החדש.

כבר ברגע שנכנסתי עם דיאן לאולם הגימנסיה שהתגדש במהירות עד אפס מקום, אפשר היה לחוש במתח גואה. החברים של אגדתי שהתפזרו בפינות שונות של האולם פתחו בקריאות רמות וקצובות נגד הופעתו של נסיך היחפנים. ואילו הבחורים של “חברה טראסק” ובראשם אלדמע ואבא שנתמכו בצעקות רמות על־ידי אייזן חברם, עודדו את הקהל להגיב ולשיר ברעם את ההמנון הנודע של בני החבורה, אותו כתב במיוחד למענם אברהם שלונסקי:


הנה באנו – דרך פנו

ארחי־פרחי הפקר אנו

טראסק הוא שמנו

וידנו היא בכל.

לכל חי עלי יבשת

נשלח אצבע משולשת

נתייחפה ונצפצפה

על הכל!


טבעי היה שדיאן הנדהמת מנהמת השיר המתגבר כרעשו המפחיד של נחשול מתפרץ, וכמעט תגרות ידיים מתלהטות בקרבתנו, שאלה בדאגה על מה המהומה. ולא יכולתי להבהיר ולהסביר על רגל אחת את התורה כולה ורק אמרתי, מלחמת־תרבות…

יש רגעים בחיי אדם שפתאום הוא משיל מעליו עור זקן ולרגע נעשה צעיר כשהיה, מתנועע בקלילות כמשב אביבי ואין מחר, ולא יהיו עוד שנות שחיקה וסבל וזקנה. וברגע זה ממש, כשעפרוני המחודד מעלה אות אחרי אות על דף הנייר שלפני, אני חוזרת וחשה בריגשה הנדירה והכל־כך מתוקה כאילו שוב נעשיתי צעירה כשהייתי; אפילו לא יפה, רחוקה מהמושג הנפלא הזה, אבל צעירה צעירה. ואולי כל התחושה המרוממת הזאת נובעת מזיכרונותי המתחדשים מהלילה ההוא שתחילתו בקריאות הקצובות של חסידי אגדתי שכבודם נגרע, ומנגד גידופיהם של בני החבורה המתסיסה של דניאל, אלכסנדר פן־שלונסקי־אלתרמן והתומכים בהם בהתלהבות אביגדור המאירי ומעריציו, ובעקבותיהם רבים אחרים.

דיאן ואנוכי נזהרנו מלהירמס בעת שפרצה קטטה סוערת שהגיעה לשיאה כשהאור באולם כבה ודניאל עלה לבמה. מובן שהתגרה נסתיימה בנצחונם הברור של פראי הימים ההם, “חברה טראסק” הקולניים, שהשליכו החוצה בזה אחר זה את חסידיו המובסים של אגדתי.

הלילה, שהתחיל בסימן סערה שכזאת, נעשה שקט עד כי נתאפשר לנו לשמוע איוושת גלי הים. ואנו בקישבון מחודד ספגנו בתענוג כל צליל ומלה של דניאל, שכמו בעבר הפליא לשבות כל אוזן ונפש בשיריו הישנים שעליהם בא והוסיף מהחדשים שהביא משיטוטיו במשעולי הארץ. ואני ראיתי את השינוי שחל בידידתי החדשה, דיאן; איך נשתעבדה בבת־אחת לדניאל העומד על הבמה. והוא אשר פורט על מיתריו ומיתרי כולנו, דרגתו נעלית משל קוסם רגיל.

למשמע קריאתו ושירתו נחשב קהלו הנלהב כחומר ביד היוצר. וכך נעשתה אל מול עיני גם דיאן שרק רצתה לדעת איך וכיצד תכיר מקרוב את הגבר הזה, שלא הבינה את שפתו, אבל קולו המנגן וצלילי הגיטרה שלו כבשו אותה. בעיניה הירוקות מצאתי פתאום התנוצצות רעבתנית שלרגע הרתיעה אותי, כמו רצתה להשתלט עליו מתוך חמדנות מפחידה. אבל התעלמתי מאות אזהרה זה ורק אמרתי לה שדניאל הוא ידידי ויותר מאוחר תפגוש בו.

אחר־כך יצאנו ונכלאנו בין חסידיו הרבים שחיכו בחזית הגימנסיה, מצופפים בגושים גדולים סמוך לשער הרחב שבצידיו צומחים ברושים, ממתינים בדממה כבושה להעיף עוד מבט אחרון ביוצר שחזר ושבה את לבם. והוא יצא לקראתנו אחרי שעה ארוכה, משכמו ומעלה בולט מבין עמיתיו היוצרים וחבריו לשתיה ולמהומות, המקיפים אותו כנמנעים מלחלק אותו עם האחרים.

היה הלילה הקסום מבושם מניחוח ראשון של האביב המתקרב ומשיג אותנו מכל עבר. פתאום נסוגה צינת החורף וחמימות ראשונה ונעימה של קיץ עטפה אותנו בלטף רך ואוהב.

הלילה המפתיע נמשך בבית־הקפה החדש שנפתח לא מכבר על־ידי שתי האחיות הנעימות לובה ולאה ברחוב בן־יהודה, סמוך לאלנבי. והקפה אשר שמו היה “אררט”, קנה במהירות מוניטין בנוסח ר"ת, “אני רוצה רק טה” כפרשנותו המהתלת של שלונסקי. בתוך פרק זמן קצר נעשה “אררט” מרכז חשוב ונכבד בעיני כל מי שרצה להתחמם באווירה אמיתית של תל־אביב הצעירה. לימים רק בית־קפה אחד עתיד היה להתחרות ביוקרתו, ואף הוא מעשה חשוב שעשתה לובה לתל־אביב הקטנה, ושמו “כסית”.

עתה עמד דניאל במרכז “אררט”, חובק בידו האחת את ידידו יפה התואר אלכסנדר פן, ובשניה את נתן אלתרמן, ושלושתם שרים במלוא גרונם ברוסית רועמת ומתגלגלת, ומדי פעם אחד מהם מגיח אל גרונו כוסית קוניאק, המשקה שהפך מזוהה עם אלה שלאחר ימים נתכנו “הבוהמה התל־אביבית” ועשו את העיר הלבנה ראויה להיחשב מוקד תיירות.

זמן רב לאחר חצות, כשכולנו שתויים, נעים הנה והנה כעשבים ברוח בוקר צוננת, השתוללנו ברחובות העיר, דפקנו באגרופים על דלתות הבתים ועקרנו את התושבים משנתם, כשאנחנו צורחים בקולי־קולות “עבודה עברית, עבודה עברית”, לפי ש“חברה טראסק” ראו עצמם שליחיה של העבריוּת האחת והיחידה שישנה. והמהומה כל־כך גדולה היתה עד שהתפרצו אזרחים נרגזים להעיר את מאיר דיזנגוף משנתו. כמובן שראש העירייה הזעיק את שוטרי העיר לדלוק בעקבות “השובבים” שנמלטו בזריזות תוך צהלה וצחוקים רמים, ולבסוף נבלענו איש בפינתו בחסות העלטה הכבדה.

בלילה הזה בקפה “אררט” הכירה דיאן את דניאל וכל־כך התלהבה ממנו שתפשה בזרועי כמבקשת שאמקד בה שימת־לב כשחזרה ואמרה, “את יודעת, תמר, הוא כוכב אמיתי.” ובלשונה השמיעה ביטוי שרק כעבור זמן נקלט בתודעה שלי כדרגה של חשיבות עליונה: “הוא ‘סופר סטאר’. יש בו כל מה שצריך. יופי. גבריות. כשרון עצום להתבטא. ויותר מזה, הוא בעל אישיות נדירה ההופכת אדם לגדול מהמציאות”

כמובן שהסכמתי בכל לבי עם הגדרתה הקולעת של דיאן ועדיין לא קלטתי את מגמתה. ואז היא הוסיפה כי באמריקה “האיש הזה היה נהפך מיד נושא להערצת המונים, אני נשבעת לך…” וכאשר שמעה כי בימים אלה ממש מצלמים סרט עלילתי ודניאל מככב בו, שינתה תוכניותיה והחליטה להאריך שהותה בתל־אביב. אף השביעה אותי להביא אותה לאתר ההסרטה בבוקר, שהרי לא יתכן שתחמיץ הזדמנות נדירה לקשור לא סתם הכרות אלא ידידות עם דניאל. לפתע דיברה על אודותיו באותה מידת התלהבות של זו שבאה לארץ הקודש במגמה להתחקות אחר מסעותיו של אדון קלמנס, מספר הסיפורים הדגול.

דיאן הפעילה את כל קשת קסמיה להשפיע על דניאל שיבוא אתה לאמריקה, היכן שלא יניחו לו עד שיממש את “הפוטנציאל העצום”, כדבריה, שטמון בו. יותר שראתה את הסצנות שצולמו בנוכחותה, יותר נתלהבה והשקיעה מאמץ אדיר לשכנעו ולא הרפתה ממנו. אפילו עלה בידיה לסחוף אותי למעגל הכישוף המוזר הזה, כל־כך משונה ויוצא דופן מבחינת כולנו, עד שאמרתי לדניאל, “אז מה? תנסה… ימצא חן בעיניך, טוב… אם לא, אז תחזור מהוליבוד ותמצא אותנו מחכים לך כאן.”

וכמו לא די היה בכך התעוררה פורטונה והאירה פניה לאדומת השיער הבוערת הזאת; שיחק מזלה של דיאן ואחד המשקיעים הגדולים בעשיית הסרט, אדון פומרנץ, קבלן עשיר שחשקה נפשו להתחכך ב“חברה טראסק” ולהימנות עם מיודעיו של דניאל, איבד פתאום חלק ניכר מרכושו בעיסקת מקרקעין שלא עלתה יפה, ואליהו דובשני מצא עצמו מול שוקת שנתייבשה.

באה אדומת השיער בלשון חלקות לאותו דובשני מר־נפש ואמרה: “אם דניאל יצליח בהוליבוד, ברור שיעשה כסף רב. אז אני כסוכנת שלו מתחייבת שנחזור לכאן עם הסכום הדרוש לך, ואתה תשלים את הפיטצא’רס שלך.” ולא נזקקה דיאן ליותר מכך. מעתה נעשה דובשני על־כורחו שותף לתחבולותיה ושכנע את דניאל הסרבן להצטרף אליה, ואף חזר וגייס לצורך זה את אלכסנדר זייד. וכמו קשרו כולם קשר לאלץ את הנווד היחפן ללבוש מחלצות זרות ולא הניחו לו שהרי מדובר ב“מעשה ציוני גדול וחשוב”, עד שבעל כורחו נמצא אומר אמן.

וכך, ביום אביבי אחד המפיץ בשימה חריפה בארץ שנעשתה שוב שטופת שמש, נפרדתי ממנו בלב כבד. רק דבר אחד הסיח דעתי מהתמקדותי בדניאל שהפליג למרחקים. את כולנו ריגש והסעיר אז הביקור הראשון של תיאטרון “הבימה”,ובהמשכו נפגשתי לראשונה עם נינה המחוללת מי שהפכה לאחותי, ואותה החמיץ אז דניאל.

~ ~ ~

המספר: ־ שיחת לילה – לאמיתו של דבר לא שיחה אלא מונולוג נוקב של אלכסנדרה שהקשבתי לו במשך זמן רב בלילה לוהט אחד של קיץ שמונים.


  • … שאלתי יום אחד את אמא, אם היא אוהבת אותו והיא התכנסה בשתיקה… שאלתי יום אחד את דניאל אם הוא אוהב אותה והוא התעלם ממני… השתיקות שלהם היו מחאות סתומות מבחינתי אך מובנות לו ולה… לא לי… אני נמצאתי מחוץ לאיזו זירה מסוכנת שהכניסה אליה אסורה… כאלו מה שנעשה בזירה הזאת צריך להישאר סוד קבור בינו לבינה… לפעמים הרגשתי איזו טינה נוראה צומחת ביניהם, כאילו מעולם לא אהבו זה את זו אפילו לא לילה אחד אולי גם לא ברגע המקרי שבו נבחשתי בתוכם כאילו אני פרי של טעות או משהו כזה… ואני לא הרפיתי מהם. נהגתי לחזור לדניאל ולהטריד אותו ולשאול לשאול לשאול – אהבת אותה? והייתי נוהגת לחזור לאמא ולשאול אותה, אהבת אותו? והיא שתקה והוא שתק וקשר השתיקה המתמשך הכביד עלי יותר ויותר, אולי מפני שכל־כך רציתי לדעת שאכפת להם אחד מהשני כמו הורים נורמלים, הורים רגילים… אינני יודעת איך להסביר את התחושה המוזרה הזאת שחשבתי אותה לקללה מפני שבכל מקום שנמצאתי שמעתי את הלחשושים – הנה אלכסנדרה… הבת של והבת של… אני חושבת שזו אווירה לא נעימה שליוותה כל אחד מהילדים של זה ושל זה… אבל אני ספגתי את האווירה הזאת במנה גדושה… הבת של נינה… הבת של דניאל… הבת של נינה ודניאל… ואילו אני רק רציתי להיות ילדתו של מישהו אחר כדי שאזכה בסיכוי להיות אני בזכות עצמי, אתה מבין?… אנחנו כאלה שלא נחשבנו מפני שציפו שנהיה משהו כל־כך מיוחד שפשוט לא יכולנו להיות… אף פעם לא יכולתי להתקרב לעצמי כדי לדעת מי אני באמת… נינה רצתה שאהיה דניאל, הוא רצה שאהיה היא ואני לא הייתי אני… התרוצצתי בין שניהם, נשברת תחת הלחצים שהם הפעילו עלי ואף פעם באמת לא התעניינו לדעת מה אני רוצה לעצמי… ואני לא התמרדתי. למדתי לשיר אצל המורים הכי טובים שנינה בחרה והיה נדמה לי שלא אני לומדת אלא היא. נינה טענה בעקשנות כי רקדנית מעולם לא אהיה, שאין לי כשרון כשלה למרות שיש לי מבנה גוף תמיר ורגלים ארוכות כשלה, אבל היא טעתה מפני שהיתה לי דווקא נטיה לריקוד והיתה לי עוד נטיה אחת… רציתי לכתוב שירים כמו דניאל אבל איך אפשר היה להשוות את הבוסר שלי למשהו מושלם כשלו? והרי תמיד נכנסתי למרוץ התחרותי הזה בפיגור עצום… מה שכתבתי היה בעצם רע… כתבתי כתיבה לא אמיתית מפני שקודם כל חשבתי מה הם יגידו על מה שכתבתי… ואתה יודע שאסור לך לכתוב למישהו בשביל למצוא־חן כשאתה צריך לכתוב בשביל עצמך ורק את האמת כפי שהיא ידועה לך… שתהיה אתה עצמך ואני את החוק הזה לא ידעתי. כל־כך רציתי לזכות בתשומת לבם… אבל הם היו שקועים כל אחד בעולם שלו אבל בעוד שאמא חנקה אותי לפעמים בהתפרצויות מקריות של דאגה, מדניאל לא זכיתי לקבל אפילו ניצוצות כאלה. גם כשהיה צריך אותי הוא התנהג כאילו לא הייתי קיימת… והכי גרוע מבחינתי היה כשהייתי צריכה לטפל בו כאשה מבוגרת, כמאהבת שלו. נאצלתי לתמוך בו בזמן שטיפס בקושי במדרגות כשהוא מקיא אחרי שתיה כבדה ואחר־כך הייתי צריכה לעזור לו להתפשט מהבגדים שנזדהמו ולהשכיב אותו לישון כשהוא לבן כצבע הסיד של הקיר ואז הייתי יוצאת שוב לחדר המדרגות לשטוף אותן כדי שהשכנים לא יעירו איזו הערה לא יפה עליו… תמיד זה היה קורה אחרי ליל זיונים ושתייה… וזה קרה לעתים קרובות, כמעט לילה אחרי לילה… לילותיו היו רק לו…ואני בסך הכל הייתי רק ילדה, אולי בת שמונה, אולי בת עשר… אבל זה לא היה הכל… לפעמים זה היה יותר גרוע כשהיה מגיע עם מישהי… פעם סיפר מישהו לאמא מה קורה אצלנו, אז היא נשבעה שיותר הוא לא יראה אותי אבל היא לא יכלה לעצור בעדי מפני שכולנו גרנו ברחוב הירקון במרחק של חצי קילומטר זה מזה ואז איך אפשר היה לעצור בעדי מללכת לדניאל או ממנו לאמא? גם בית הספר העממי שלי היה ממוקם בדיוק באמצע הדרך ביניהם, וכשהלימודים היו נגמרים הייתי יוצאת לרחוב וחושבת לרגע אחד – ימינה או שמאלה? וכך פעם הלכתי לכאן ופעם לכאן. פעם נמצאתי אצל דניאל והנשים שלו ופעם אצל נינה וכל גדולי הדור המסורסים שחיפשו את קרבתה….אף אחד לא הכיר כמו נינה את אפסותם של רוב מנהיגי המדינה שבדרך… ואחר־כך, בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות, חיזרו אחריה ראשי־ממשלות, שרים, שגרירים… עדין היתה יפה למרות שכבר מזמן עברה את שנת הששים שלה… תאר לעצמך שהרגליים שלה היו כמו של נערה בת שש־עשרה בלי סימן של גיל וכמו נערה היא המשיכה לחיות את חייה נרקיס נרקיס נרקיס ואני הייתי כל־כך לבד… אני חושבת שאני יודעת על מה אתה חושב כשאתה שומע אותי עכשיו… שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיהם… כל הזמן אני חוזרת לדניאל ולנינה ואולי באמת שוב אני מאבדת איזון ואולי כדאי ששוב אתאשפז… אני חושבת שתוכל להבין אותי כשתקרא את השירים החדשים שלי. תשמע רגע את זה.

“לא חשוב”


לפעמים אותיות נושרות משמי

והן

כעלים של סתיו חיי

כל־כך צהובים.

יבשים.

מתפוררים.

עד שהם נשברים מסתם מבט –

אז

השאר לא חשוב.


לא אשאל לדעתך בשביל לא להביך אתך. אני יודעת שהשירים שלי קשים מפני שעכשיו אני באמת כותבת לעצמי בלבד, לא לאחר לא לאיש, כי אין למי למי? רק לי, אתה מבין? ואחרי זה באה ומציפה אותי הריקנות המפחידה הזאת בסערה שמתפרצת ביום בהיר… ואני מתחילה לרעוד מפחד שאיננו מובן לי… ואני רוצה לצעוק דניאל נינה שאחד מהם אולי ישמע ויבוא… איזה טמטום… אני יודעת שהם לעולם בשורת היוצרים בקריית־שאול אלוהים אלוהים… הריקנות הממיתה הזאת… איך מסבירים למישהו את האימה הנוראה כאשר כל צליל המתפעם בתוכך נשמע פתאום כמו זעקת צופר חד הצועק מלחמה מלחמה.,.. וכל מה שמתהפך בראשי עכשיו הם רק השירים שלי, שירי חיי… עלים צהובים ונושרים ועוד מעט אני מתה.

  • עלים צהובים הם לא רק שלך.

  • גם שלך?

  • אני חושב שכן…

  • שלי היו צהובים ומתפוררים כבר כשהייתי ילדה… בגלל הבדידות שנכפתה עלי… הימים היו צהובים, הלילות היו צהובים, הבוקר היה צהוב וגם הערב, ולפעמים היה נדמה לי שאני מתעוורת מהצהוב הזה… בפעם הראשונה בחיי הבחנתי בשעותי הצהובות כבר אז כשטיפלתי בדניאל כמו אשה קטנה כשעדיין לא התחתן עם ברכה… אתה זוכר איזו אשה מיוחדת היא היתה? כל־כך צנועה כצל עצמו ואין לי ספק שלא סתם חיבב אותה בדרך מסוימת ואולי אפילו ממש אהב אותה בצורה מאד אישית של אסירות־תודה אבל אני יודעת כי רק אשה אחת היתה בעצם בעלת משמעות אמיתי בחייו – תמר שלוש – דווקא אותה העריץ, דווקא אליה התנהג כאילו היתה סמל הנשיות, באיזה כבוד נהג בה… כשאני חושבת עליהם אני משוכנעת שאם בכלל אי־פעם הוא התקרב למושג של אהבה מתקיימת כי אז היה זה הקשר המיוחד שבינו לבין תמר. לפעמים ראיתי איך הוא מתבונן בה כשהיא היתה מקריאה את אחד משיריה החדשים, איזה כבוד והערכה היה במבט הזה שלו, ואתה יודע שבמבט בלבד יכול היה לגרום למי שעומד מולו להרגיש כאילו אינו קיים… לא עם תמר שכל־כך החשיב. אני חושבת שהקשר ביניהם, למרות שלא היה פיזי, היה קשר של אוהבים אמיתיים. היא היתה האשה היחידה שהוא רצה בקרבתה באותה מידה שהיא נצרכה לקרבתו… כל־כך הבינה אותו, מעולם לא העירה הערה כלשהי בקשר להמון הנשים האלה שלא עזבו אותו רגע במנוחה… לפעמים בשובי לישון הייתי מוצאת מישהי זרה מתקלחת שם באמבטיה… או ישנה אתו במיטה… ולפעמים עוד לפני שפתחתי את הדלת כבר הייתי שומעת אותו מתעלס ובשכרונו מנשים ומיין היה שר בקול רם את שיריו כמו רצה לשתף את כל העולם בחדוות ההזדווגות… והיו זמנים שמצאתי אותו מוטל על הרצפה בלי הכרה מפני שרמת הסוכר שלו הגיעה ליותר משלוש מאות ואפילו ארבע מאות והוא כמעט נשרף… כל־כך הרבה פעמים כמעט ומת ואתה יודע בדיוק על מה אני מדברת, מפני שעברת סיפור דומה עם אביך… אתה זוכר כמוני את האינסולין בפריג’ידר שהתחיל להזריק לעצמו פעם בבוקר בשיפולי הבטן או בירך ואחר־כך שתי זריקות ביום עד שאמר לי פעם בפנים קפואות – ילדה שלי, את אבא שלך יורידו לקבר חתיכות חתיכות. הוא ידע שהסוכרת הורגת אותו אבל כל עוד היה מסוגל לשגל שיגל ושיגל כאילו מחר זה ייגמר וכך לגם משקה חריף ככמויות שאפשר להטביע בתוכן אוניות… התחננתי שלא ישתה כל־כך הרבה מפני שהוא הורג את עצמו אבל הוא צחק ובעצב הודה כי המשקה מסייע לו לדלג על רגעי מצוקת־נפשו ואלה רבים היו. אמרו שהוא חי מהיום למחר והגשר הוא הבקבוק שכבר אינו יכול בלעדיו… המחלה שינתה אותו לגמרי… הייתי אתו לבד בבית כשהסוכרת תקפה אותו בפראות. בפעם הראשונה זה היה בערך בסוף ארבעים וארבע. עדין לא נשא לאשה את ברכה ואמא היתה אז באיטליה בסדרת רסיטלים במחנות החיילים שלנו ששירתו בבריגדה היהודית. התנהגותו התאפיינה פתאום בחוסר־מנוחה, מעין התרגזות משונה שזחלה בתוך בשרו כמו תולעת מעצבנת… כאילו מישהו מרט בציפורניים חדות את עורו עד שכולו נעשה חידודים מכאבים בלתי־מובנים… ופתאום החליט שהוא רוצה לפסל בחומר. חשב שהמגע עם החומר הרך והגמיש יעזור לו להירגע. את החומר קיבל מחברו הפסל דב פייגין, ודניאל שמעולם לא פיסל עד אותו יום בחומר אמר שהוא מוכרח לפסל את הראש שלי – יש לך ראש נהדר, הוא הדגיש. הוא אהב אותו בתסרוקת הקצרצרה וטען שהני מזכירה לו את האשה בתצלומים הרחוקים, השוודית האצילה, זו שהיתה אמו. כשהוא רצה לפסל אותי הוא שוב נהיה דניאל שיכור מתשוקת יצירה. אני זוכרת את הקטע הזה כמו ברגע זה ממש בגלל הטראומה שקיבלתי מזה… זה התחיל בבוקר בשעה שבע. רציתי ללכת לבית הספר אבל הוא לא נתן לי אמר – שבי, ילדה, היום אין לימודים ואנחנו נעשה ביחד משהו יותר חשוב, אני אפסל אותך לתמיד, את מבינה? אני אשאיר אותך יפה בדיוק כמו שאת נראית בבוקר הזה, ואני האמנתי לו ולא הלכתי ללמוד והוא הושיב אותי בסלון מתחת לציור של מחול הקבצנים ב“הדיבוק” ואמר לי שלא אזוז בעוד שעל השולחן מנגד היכן שהיה רוכן על כתיבת המוסיקה והשירים שלו הניח על־גבי חתיכת דיקט גוש חומר גדול והתחיל לעבוד בפראות, במהירות, בתשוקה ובריכוז כזה שלא הכרתי בו… הוא לא הרשה לי להזיז ראש לא לנשום נשימה עמוקה, לא לעצום עין ובלבד שלא יופרע אפילו על־ידי תנועת עפעף הצונח. גרם לי קפיאה כזאת משונה שעה ועוד שעה עד שכל רגע נראה אצלי כאילו חלפה שנה שלמה… רציתי לבקש ממנו שיתן לי קצת לנוח מפני שנצרכתי לשירותים אבל פחדתי להגיד משהו שמא יתפרץ בצעקות… ידעתי מה היה קורה כשהיה מאבד שליטה בעצבים שלו ומתחיל להשתולל… נהג לבעוט ברהיטים ולרסק אותם, היה תופש חפצים שאכפת לו מהם ושובר אותם… זה היה מפחיד לראות אותו פתאום הפך למישהו אחר כל־כך מיוסר עד שמשהו נקרע מתוכו בהתפרצות נוראה שכזאת… ואני רציתי ללכת לשירותים… הוא לא הבין את המבטים המתחננים שלי והתעלם מהם ואולי לא יכול היה להבינם מפני שהיה באמת שקוע בעולם אחר… אתה מבין, הוא עשה את אמא שלו ממני… פתאום הוא התחיל לפזם ברוסית… שירים מזמן אחר, מארץ רחוקה… מאותן ערבות סיביר שלו כשנדד במשך שנים לחפש את אביו במוסקבה ואחר־כך את אמו כריסטינה בשוודיה… אולי אני מבטאת מחשבה פרועה אבל כפי שכבר אמרתי לך ידעתי שהוא מתייחס לארץ כמו לאשה לאמא כאילו מדובר בפיסת אדמה שביכולתו לעטוף בידיים אוהבות כמו שפעם כתב בשיר שכל־כך אהוב עלי “כשמשורר אוהב אהבה אמיתית”:


בכל אדמה יש אמא

בה נעצתי לשון מחרשה –

מושחזת בלהט היצר

הופכת תלמים של תשוקה…


והיו עוד בתים של נהי ארור ולפעמים כשלא ביטא את המלים רק זמזם את המנגינה שהלחין ולפעמים היה הצליל מבטא מצוקה שכזאת עד שחשבתי כי אני שומעת אותו בוכה…

  • אני חושבת שאת צודקת… יש דמעות בחלק משיריו

  • בהמון שירים שלו המלים אדמה ארץ מולדת אשה ואם הם למעשה מלים מתחלפות של מושג אחד. בכל אחת מאלה יש רחם פורייה, בכל אחת מאלה יש אשה אוהבת… הכל רק משל ונמשל, אתה מבין? אז עכשיו הוא חשב שאני דומה לאמא שלו מפני שבעצם הייתי דומה לו מאד. רק פה ושם אפשר היה לגלות אצלי את נינה כמו הצבע האפור־ירוק של העינים שלי שהיו גדולות כשלה ואולי קצת בשפתיים… בעיקר בשפה העליונה… והוא לא הניח לי. שבי, פקד עלי כשזזתי שלא ברצוני. כמעט נפלתי מעייפות שבי ולא יכולתי להמרות את פיו. אי־אפשר היה ופתאום הרגשתי חמימות בין רגלי… כן, פשוט נגמר לי ולא יכולתי לעצור בעד עצמי… וגם אז שתקתי והתפללתי שהוא יבחין בכתם המתפשט ויבין את מצוקתי אבל לא, היה בינינו מרחק עצום שאי־אפשר היה לו לראות פרטים כאלה מטרידים… פתאום מצאתי שהיום נגמר וכבר מזמן היה לילה והוא עדיין עבד בשכרון־חושים, יוצק מתוכי את כריסטינה הנעלמה שלו. לבסוף נרדמתי והוא כנראה השכיב אותי במיטה שלי מפני שהתעוררתי בבוקר ומצאתי את עצמי מכוסה היטב וגופי עדיין כאב את כאבי הישיבה הקפואה בת חמש־עשרה שעות ואולי יותר. נכנסתי לחדר שלו והוא אפילו לא אמר לי שלום. הוא לא הלך לישון, הוא המשיך ללטש את הראש שלי שהיה מדהים בדמיון הניכר אלי. אם לא הייתי יודעת שזה היה הראש הראשון שהוא עיצב כי אז הייתי חושבת שתמיד דניאל פיסל קלסתרים. על־ידו עמד בקבוק קוניאק ריק ושני כבר היה פתוח. ידעתי שהוא יחסל אותו. כושר השתיה שלו היה עצום למרות שאסור היה לו לשתות, למרות שהרופאים הזהירו אותו שהוא מחסל את עצמו שהקוניאק הופך בדמו לסוכר טהור אבל על השתייה הוא לא יכול היה לוותר כמו שלא ויתר גם על העישון. הוא ותמר היו מעשני־שרשרת. הוא המשיך לשתות ולעשן גם בימים האחרונים של חייו, אז ממילא כבר היה מאוחר לשנות משהו… ואני עזבתי אותו והוא לא הרגיש שהלכתי לבית הספר ובערך באחת וחצי שבתי לדירה והוא עדיין עבד כאחוז תזזית ובקבוק הקוניאק השני כבר התרוקן… ופתאום זה קרה מול עיני כבפעם הראשונה. לפתע הוא צנח והשתרע על הרצפה מתעוות בחוסר־הכרה ואני צעקתי אליו – דניאל, תעשה משהו… אבל הוא נתקף ב“קומה”, בחוסר הכרה עמוקה, הלם מסוכן של הסוכרת. רק אחרי זמן למדתי איך לטפל בו כשזה קורה, כיצד לפתוח בכוח את הפה ולהחדיר לתוכו משהו מתוק… מישהו מהשכנים שמע את הצעקות שלי והוא הועבר מיד ל“הדסה בלפור”, שם גילו שכמות הסוכר שלו הגיעה כמעט לחמש מאות… מזל שאז טופל על־ידי האחות הראשית של המחלקה, אשה קטנה ודקת גו, ברכה השתקנית, שהתאהבה בו עד טירוף והעריצה את מדרך רגלו בסבלנות, בהתמדה. הוכיחה לו נאמנות שקשה לתאר. אתה יודע שהיא היתה מוכנה לספוג ממנו את העלבונות שהטיח בה בעת שכרונו, את אהבהביו שלא יכול היה כבר בלעדיהם, את הערצת עצמו כנעלה יצור מיוחד ואת חוסר היכולת שלו לקיים את עצמו… להישרד… ברכה הביאה תשבה לכל צורך שלו, אפילו בבית החולים הגניבה לו בקבוקי קוניאק ואת רמת הסוכר ניסתה לשמור בשיעור נמוך באמצעות דיאטה שהיא המציאה והאמינה בה… וכעבור זמן קצר הם נישאו. דניאל באותם הימים, בגלל המחלה הנוראה הזאת, התעייף מלשוטט בארץ ואולי כבר נמאס לו לפגוש בסתר מישהי מבין הנשים הנשואות שאהבו אותו והסקאנדלים שנקשרו בשמו כבר איבדו את הטעם המיוחד שלהם ויתכן שבעקבות רציחתו של אלכסנדר זייד חלה הידרדרות פיזית ונפשית אצלו והוא הסתגר יותר ויותר בתל־אביב, כמעט לא יצא ממנה. העולם שלו על רקע מלחמת העולם השניה נעשה בציר הדירה שברחוב הירקון קפה “כסית” בדיזנגוף קפה “קנקן”, היכן שאהב לשחק שחמט עם חבריו המזדקנים מ“חברה טראסק” ובבר “אטום”, סמוך לז’בוטינסקי־פינת בן־יהודה, שהיה נשאר פתוח כל הלילה אבל אחרי אחת לפנות בוקר היו מכניסים רק “נבחרים”, שם היה שותה את הלגימה האחרונה ורק אז יוצא לדרכו הביתה. לפעמים היה נעצר לנוח, נשען על איזשהו עמוד חשמל ומשתין עליו בגלל כמות השתייה העצומה שהציקה לכליותיו. למה אני מדברת על כל זה… אולי מפני שאין לי על מה לדבר יותר… כאילו באמת החיים נגמרו מבחינתי… זה מצב נוראי שפתאום להווה אין יותר משמעות. אפילו הפסקתי לשיר, ומאז שחזרתי לארץ אני רק כותבת לפעמים איזה שיר או שניים. איני יודעת אם אתה קורא את השירים שלפעמים מתפרסמים. לפעמים אני תוהה אם מפרסמים אותם מפני שהם טובים או מפני שאני עדיין הקוריוז הידוע, זאת שנחשבת לבת של ולבת של… יום אחד, חודשים אחדים לאחר שפיסל את אמא שלו מתוכי, הוא החליט לצייר אותי בשביל עצמי. אלכסה, הוא אמר, ככה קרא לי כשמצב רוחו היה טוב, אלכסה בואי ואצייר אותך בשביל עצמך ושוב הכריח אותי לשבת המון שעות מבלי לזוז. אני חוששת שהוא לא ידע עד־מה הוא מייסר אותי… ואלה היו רגעים שלא הבנתי איך איש שהוא כל־כך יקר ללבי יכול להיות כל־כך קשה אכזר… אני חושבת שבציירו את הפורטרט שלי הוא הוכיח שאילו רצה להיות צייר ורק צייר כי אז היה כזה… את הציור הזה הוא הרשה לי לקחת לדירה של אמא. אני יודעת שנינה אהבה את הציור למרות שלא ביטאה דעתה במלים אבל עובדה שהיא הסכימה לתלות אותו בסלון שלה בין התמונות החשובות בעיניה מהופעותיה, מהפגישות שלה עם אישי עולם, נשיאים, מלכים, ראשי־ממשלות… באמצע הקיר היא תלתה את הציור הגדול שבפינה הימנית שלו הופיעה החתימה הברורה, דניאל. אני מודה לה על כך כי אני אוהבת את הציור הזה למרות כל הסבל שהוא גרם לי. אילו היה הציור נשאר עם דניאל איני יודעת מה היה קורה לו. לפעמים אני חושבת שלא הייתי סולחת לדניאל אם באחד מהתקפי הזעם שלו היה פוגע בציור הזה דווקא…

  • איש לא ידע על המזג הרצחני הזה.

  • בגלל הגאווה שלו. הוא ידע שזו תמונה שפרסומה יפגע בתדמית שלו. אז במצבים כאלה בנוכחות זרים הוא גייס כוח נפשי עצום ובלבד שלא יתפרץ…

  • רק בחוץ…

  • בחוץ, לא בבית. לעולם לא אשכח את ההתפרצות שהיתה לו בלילה שהודיעו לו כי הוועד המרכזי של הסופרים ביטל את החברות שלו באגודה בגלל קריאתו להקמת מדינה דו־לאומית ואם לא זה כי אז יש לחלק את הארץ להם ולנו. הוא נימק היטב את גישתו זו במאמר ארוך שפרסם באיזה מוסף ספרותי מסוים שם קבע בבוטות שלפעמים אפיינה את כתיבתו כי שלמות העצמאות שלנו תלויה בעצמאות שתינתן לפלשתינאים. הדברים האלה היו מבחינת מנהיגי הישוב הקש ששבר… זה היה בזמן ששוב גרתי אצלו מפני שנינה שהתה בניו־יורק לרגל הזמנה שקבלה ממרתה גרהאם להשתתף בערב של “גדולות המחול המודרני”, כך שאני ראיתי את כל שלבי המחזה הקשה הזה מרגע שובו הביתה… הוא יצא בערב לפגישה עם חברי ועד האגודה בלא ששיער את ההתפתחות הקשה המצפה לו שם והיה איש אחר כשפתח בחצות את הדלת ונכנס והוא אוחז בגולת מקל ההליכה שלו שהשתמש בו תחילה לשם קישוט ורק לאחרונה נעזר בו להליכה של ממש… פתאום זרק את המקל לעבר הציור של מחול הקבצנים וכמעט פגע בו אחר־כך לקח את פסל הגבס שיצק מהחומר את הראש שלי של אמא שלו של האדמה שלו… כוונתו היתה כל־כך גלויה ונחרדתי. התחננתי לפניו שיבלום את עצמו, שלא יפגע בפסל, אבל הוא התעלם ממני והטיח אותו בזעם נוראי על הרצפה וריסק אותו לעשרות רסיסים… היתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את ברכה בוכה. היא ידעה מה יקרה אחר־כך. איזה לילה נורא וארוך לפני כולנו ואיזה שעה איומה של התפכחות תבוא אחריו… היא ידעה שברגע זה פשוט נשבר לבו ומה שישאר מעולם לא יהיה יותר מה שהיה… הבגידה הזאת של אלה שנהגו להחניף לו זעזעה אותו. הנה, סופסוף, התגברו עליו הגמדים והשפילו אותו כל־כך… הוא גם ידע שבמעשה הזה הם גמרו אותו מבחינה כלכלית… העיתונות הלגיטימית תימנע מלפרסם מי שהוקע על־ידי האגודה… עכשיו, שיצטרך עזרה כספית, כבר לא יהיה לו באמת לאן לפנות… אני חושבת שמה שעשו לדניאל אך ורק בגלל דעותיו גבל בפשע… הפכו אותו מהאיש הכי זוהר בארץ הזאת למצורע נרדף ומוחרם, לאיש שפתאום גם את שיריו לא הדפיסו ואת הלחנים הנפלאים שלו הפסיקו להשמיע, ופה כשרוצים להרוג מישהו אז יודעים את המלאכה הזאת… רעדתי מפחד בלילה ההוא… כל־כך רציתי לגשת אליו ולאסוף את שבריו ולחבר מחדש את דניאל שיישאר כפי שהיה, אבל לא יכולתי לגשת אליו מפני שאף פעם לא חיבקתי אותו והוא אף פעם לא חיבק אותי כאילו אסור לנו לגעת זה בזו… ובלילה הנורא הזה הוא ישב על־יד השולחן כפסל קפוא, אוחז בראש המקל שהרים מעל הרצפה, מסתכל ברסיסי הגבס של הראש הנפלא שהיה אמו והיתה גם אני וגם הארץ שלו ולא נשאר מזה דבר. הוא היה כמו איש מת… אפילו ברכה לא היתה מסוגלת להרגיע אותו, אז היא נתנה לו לשתות והלכה להזעיק את תמר, ותמר באה. רק היא ידעה איך לדבר אתו במצב של מצוקה כל־כך קשה ואמרה: תירגע, דניאל. אני תמיד אתך… והוא אפילו לא ידע עד כמה היא צדקה. עד יום מותו לא ידע שהיתה זאת תמר שנותנת לברכה מדי חודש סכום כסף קבוע שלא יחסר לנו דבר שהכרחי שיהיה מצוי בבית… דניאל לא התאושש מהבגידה הזאת של חבריו היוצרים… עד יום מותו… אז דניאל מת בשבעים ושתיים ואמא כמעט שש שנים אחריו אבל אותה קברו בצד השני של שורת היוצרים. למרות כל המשקעים הכבדים שהתקיימו ביניהם היא המשיכה לאהוב אותו בסערת־נפש בלתי־רגילה. כשהוא מת היא עשתה ג’סטה מיוחדת ובאה ללוות את דניאל בדרכו האחרונה. איש לא ידע איזה מאמץ נדרש ממנה כיוון שהיא עצמה כבר היתה חולה… היה זה מין יום מעורב, פעם שמש פעם גשם. הוא היה בן שישים ושש במותו ואמא היתה במותה בת שמונים ושמונה ואני עכשיו בת ארבעים וארבע… ולבד… וכל שנותי מסכת פרוצה… ובכל זאת היו לי גם ימים אחדים יפים ובהם שני רגעים שלמים שאיני שוכחת אותם… כשהייתי בפנטומימה וכשהייתי נינה דניאל…

~ ~ ~

נותקה שיחת לילה ופתאום נסחפתי לזיכרונות חונקים מאותו פרק כל־כך יפה של נעורינו שחצתה אותו אלכסנדרה כברק מסמא ודועך. רק מלים בודדות הפטירה אלכסנדרה באיזכור זה של להקת הפנטומימה, כאילו הסתפקה בעצם הנגיעה באותם ימים שהתחילו בצורה כל־כך יפה ונגמרו במפח צורב. אבל היא לא החטיאה בהתבטאות הישירה שלה בזכות הרגעים ההם; בפעם הראשונה בתהליך התבגרותי התענגתי מהישג מסוים שלי, משהו ממשי משל עצמי, שהיא נעשתה לו שותפה עד שנתמוטטה.

בקיץ חמישים ושתיים חזר לתל־אביב שייקה אופיר, יוצר יוצא־דופן, ממסע ההשתלמות ארוך באירופה. כוכב הצ’יזבטרון של הפלמ“ח במלחמת הקוממיות נהיה בפריז חביבו של אבי הפנטומימה המודרנית, אטיין דקרו, שכבר אז נודע כנביאם של ז’אן לואי בארו, מרסל מרסו ואחרים. דקרו התייחס לשייקה כאב לבנו, בו ראה את המחונן בתלמידיו. מי שימשיך בדרכו ועליו יכריז כיורשו. והנה קם צבר ירושלמי זה וויתר על תהילת־עולם בכדי לחזור לחבריו מאוהלי פלמ”ח.

כעבור זמן, באביב שנת חמישים וארבע, התקיימה בתיאטרון הקאמרי במוגרבי, הצגת הבכורה של להקת הפנטומימה המקצועית הראשונה שהקים שייקה; איש הומור שפני הגומי שלו גמישי־הבעות מתחלפות, כמתחילים בבהונותיו ומשתלטים על כל אבריו עד שמלוא־גופו נודע לימים כקלסתרו המושלם. במשך חודשים ארוכים ומפרכים שקד שייקה לא רק על עיצוב הקטעים, אלא גם על הפיכתם של זיוה שפיר רקדנית בלט בינונית, חושנית ויפה, ושחקן אחד פחות מבינוני, כמוני, לכאלה שיוכל להיעזר בהם להפגנת כשרונו המדהים במסגרת תוכנית פנטומימה על טהרת הישראליות.

לענין החשוב של הרמת כוסית בחברת מעריצים של מי שהיה בתחילה סתם מצחיקן אחד של “החברה” והתגלה בלילה הזה במלוא שיעורו, נתקבצה חבורה נכבדה ב“כסית”. לחוגגים הנלהבים נצטרפו עוד ועוד חברים, ידידים, מוקירים מעונות הפלמ"ח וכוכבי בימות התיאטרון. על אלה נמנו נודעים אחרים המתבטאים בבדחנות בפייטנות ובספרות עלילתית.

בלילה הזה נעשו גם יושבי השולחנות המרוחקים קשובים לחן־תיאורו המרתק של שייקה בבואו להמחיש מעשה מרכבה של מלה ותנועה, את הפרק המרכזי הגדול שרצה לביים בתוכנית המורחבת והשנייה של להקת הפנטומימה שלו. “האיילות”, כך קרא לאותו קטע, וכבר תיאר את קרבותיהם של איילים מגודלים, בעלי עטרות קרניים קטלניות והם מתנגחים זה בזה, להשיג שליטה בעדר איילות דקות גיזרה בשיא פריחתן.

שלוש איילות, סיפר שייקה, משמיע קולות נפץ בחיכוך ראשי אצבעותיו, כמבקש להדגיש חשיבות, והוא מרבה לעוות פניו, מדהים ביכולתו ללבוש הבעת איילה עצבנית, כאילו החיה העדינה הצומחת מתוכו חשה בקרבת סכנה כלשהי. רק הרכין ראש והחזירו וכבר נעלמה האיילה לרגע ובמקומה נתגלה אייל רב־און מתנגח באחר על מעמדו הבכיר בעדר. מכאן היטה שייקה גופו לכאן, רוקע בעקביו רקיעתו הנרגזת של יריב עיקש, והקרב על חסדי האיילות כבר בשיאו. עוד מעט והוא כאן והוא שם והאיילים העזים נלכדים בסבכי עטרות קרנותיהם ואין להפריד ביניהם עד מוות. ובקרבתם שרועות פגועות ממהלך הקרב הנואש שתיים מבין שלוש האיילות. רק אחת נשארה כמו לספר לאחרים את שאירע בעמק האוהבים. ואת זאת, האצילה הרכה, טרם מצא שייקה. השתיים האחרות, כך אמר לחסידיו כשחזר לכסאו, עתידות היו להיות זיוה שפיר ומיה זיו.

ואז אירע משהו לאותו בן אופיר נדיר ומיוחד כל־כך, כשעיניו הזעירות, המצומצמות כסדקים אפורים, לכדו פתאום את הצעירה התמירה באמת כאיילה גמישה, יפהפיה לבושה במדי סגן לבנים של חיל הים, שהתייצבה בכניסה ל“כסית”, היכן שנתעכבה לרגע ומבטה משוטט מסביב.

“את זאת אני מחפש!” אמר האמן וכבר כמעט התנתק ממושבו, מבקש לקום לקראתה, אך קפא משהבחין כי היא חלפה על פניו ונעצרה מנגד, ליד השולחן של דניאל לב ותמר שלוש, שפומית כסף ארוכה תקועה בקצה פיה. ולא היה ספק מי זו שדמיונה לדניאל ברור עד לפרטים.

כאילו דווקא בגלל החרם הרשמי התמיד דניאל גם כשגברה עליו מחלתו, לבקר בתחנות מסעו הלילי הקבוע כשהוא מלווה על־ידי תמר. וסוף מסע כשהיה מגיע לפינתו הקבועה ב“כסית”; היכן שלעתים זכה להחליף חידודי שירה ודעות על יצירות חדשות במסגרת שיח־משוררים מקרי שקשר עם אלתרמן ושלונסקי, שבאותה עת כבר הבשילו להסכים כי פייטנותו אינה סתם חרזנות, אלא שירה עצמאית כשלהם. וראשון להודות בחשיבותה היה אלתרמן. כעבור שנים, כשהלך בחברת הציירת אהובתו אחרי ארונו של דניאל, בכה ולא יכול היה לעצור, עד ששמע אותו מי ששמע חוזר ואומר וחוזר כנחנק, את מי אתם קוברים?… איך תפרידו בין מסכת חיים שלו משלי?… אני הוא המוטל לפניכם, אני…

ואולי תחושת־לב קשה היתה כאן. ולא רק משורר היה אלתרמן וניבא את קיצה של בתו המשוררת.

~ ~ ~

בשנים הראשונות האלה שלאחר קום המדינה נעשתה בדידותו של דניאל בבתי־הקפה עוד יותר בולטת. איש לא רצה לפרסם ולקרוא את שיריו הפוליטיים על בני שם, על יצחק וישמעאל, על המחר שלא יהיה כפי שהיו האתמולים הנמוגים.

מר נפש נהיה דניאל ונשאר עקשן ובודד בבואו לבטא צדקתו. הרבה סימני־שאלה העמיד. בכל מקום שנמצא בו חרך על הקיר סימן שאלה קשה בנוגע לרמת עקרונות מוסר של האדם היהודי בארצו. מעיין שירתו הלירית והרומנטית גווע ושיריו המתמקדים באקטואליה נעשו יותר מרים ולעגנים, נוקבים מוח ולב בחריפות הכאב שכבש אותו.

ככל שרווחה יותר הדעה כי הכשיל את כשרונו הגדול בבואו לפייט פרוגנוזות מדיניות המשרתות אינטרסים קוניוקטוראליים, ראה הוא במרד שלו אותו תהליך דינאמי שעל־פי אמונתו מתגבר על הסטאטי המשתק, דוחק את המוות לאחור. וכך נעשה בדעה צלולה אחד ויחיד בעירו היוצא חוצץ נגד הזרם המרכזי הנסחף ללאומנות קנאית, ורק תמר אתו קשובה לעצב המכרסם.

מלה לא נקשרה בן אלכסנדרה לדניאל. די היה במבט הקצר שהחליפו; אלכסנדרה באה לאסוף את אביה לביתם. הגיעה שעה להפריד בין לילה לבוקר. רק אז התרומם דניאל באיטיות ואחז בגולת מקל ההליכה הצהוב שלו. רגע עמד מהוסס כמייצב עמידתו נכון והעביר כף־יד ארוכת־אצבעות לבנות על מצחו הגבוה והחליק על שערותיו הגולשות ל כתפיו שצנמו משהו, אבל עדיין גוו דק ותמיר כשהיה.

ביהירותו שלא רפתה לא טרח דניאל להעיף מבט של פרידה מהסובבים, שבחנו אותו כהרגלם בסקרנות. אני ביניהם, מהבודדים שידעו כיצד מחלתו מתגברת להשחיתו כמו את אבי שראיתי מפסיד לה את חייו קצת בכל יום, והיא מצמצמת כוח מותניו ואורבת לשעתה. אמנם עדיין זקוף היה דניאל כבימיו הטובים שנתרחקו, אך הלך בעייפות כשהוא נשען על מקלו למרות שהיה רק כבן ארבעים ושמונה. מלווה היה מימין על ידי תמר שקומתה מתנשאת כשלו, אבל היא שפופת כתפים כמנסה להעלים את שדיה האדירים, ומשמאלו תמירה כמותו, אף כי לא השיגה מלוא גבהו, צעדה אלכסנדרה בגמישות. והיא באמת אותה איילה שבלהט כזה ניסה שייקה לצוד לעצמו.

שייקה, שידע על הקרבה שביני לבין אלכסנדרה, דחק בי לחטוף אתה מלה נכונה. “לך,” הפציר בי, “לך דבר אתה…” וכבר ידעתי כי לא יניח לי עד שאפגיש אותו עם האיילה היפהפיה.

~ ~ ~

בשבוע זה יצאה אלכסנדרה לחופשת שחרור. לא התקשיתי לאתר אותה למחרת בדירתה של נינה ודיברנו ארוכות בהצעתו המפתה של שייקה, עד שהודתה כי ההצעה להשתלב בלהקת הפנטומימה המורחבת קוסמת לה. אפילו נשמעה נלהבת, כשהאיצה בי לרדת אתה לסטודיו למחול שנמצא במרתף הבנין, שאעזור לה לשכנע את נינה שתיתן את הסכמתה.

נינה ביטלה בלי היסוס את הרעיון וכדרכה העירה משהו בשבחי הזמרה האופראית, תחום שלדעתה אין מתאים ממנו לאלכסנדרה, עד שזו העיפה בי מבט מתחנן; חייב הייתי לדבר עם נינה, לאחר שסירבה בעקשנות להשלים עם הפצרתה של אלכסנדרה לדחות במשהו את השתלמותה באיטליה.

ניסיתי ונכשלתי. נינה קבעה בצורה נחרצת כי זו מתמיד חולשתה של אלכסנדרה.

“היא חושבת שהדשא של השכן יותר ירוק,” רטנה נינה כשהיא מוחה במגבת זיעה שניגרה מפניה, ועיניה הגדולות והירוקות התנוצצו באותו אור נדיר המקנה לה הבעה כל־כך צעירה. “את מבינה את כוונתי, אלכסנדרה?” קבעה בה מבט קשוח, שאין בו אפילו נימה של רכות. “זה הכשרון האמיתי שלך. שירה אופראית. ואת מתעקשת להתעסק בתנועה מפני ש…” ועשתה מעשה־חסד ולא השלימה את הכל־כך מובן.

היתה זו אחת הפעמים הבודדות שאלכסנדרה התמרדה, לא ויתרה והלכה לדניאל שיתמוך בה והוא תמך בה בכל לבו, מפני שלדעתו לא היה בה שמץ מכשרונותיו, ואם נמצא בה גרעין של כשרון כלשהו, מנינה נלקח.

“כל נסיון שלך לחקות אותי הוא פתטי. אין בך כלום משלי, פרט לציפוי החיצוני,” כך אמר. אכזר היה לא פחות מנינה בפסק־דין זה. פניו נתקשו עד שהבעתם נתאבנה. “כל כולה תנועת איילה,” אמר לי דניאל. “צריך רק להתבונן בה בכדי לדעת היכן נמצא בה הכל־כך מיוחד. כל כולה נינה!”

וזה היה דבר המעשה הנורא המקפיץ אותה ככדור לא רצוי ונחבט בין שניהם; הוא ראה בה אותה, היא ראתה בה אותו, ממש כדברי השיר שפרסם דניאל כשנה או שנתיים לאחר הולדתה של אלכסנדרה, “היא והוא”.

“את מוכרחה לנסות, אלכסנדרה,” חיוויתי דעה משלי.

היא היתה במצוקה. “אני יודעת,” הסכימה ובעיניה מבוכה, כמעט בלבול, “רק איך עושים את זה בלי לפגוע בה?”

רציתי לומר לה שפשוט תקום ותצפצף. שתתחיל לחיות את חייה. שתחדל להתאמץ לשאת חן בעיניהם.

ארגנתי פגישה בינה לבין שייקה בבית־קפה בכיכר דיזנגוף. ישבתי בחברתם ושתקתי. בחנתי בדממה את עיניה המתנוצצות יותר ויותר ככל ששייקה הפליג בניסיונו לשכנע אותה לנסות טיבה של הפנטומימה, ושגה כשאמר לה כי לא זכור לו שנתקל במישהי כמותה שנולדה לבמה.

אילו הבין שייקה עד־מה מסוכנת המהומה הרותחת הקרבה, אולי היה נזהר ומצנן להטו. אבל הוא לא יכול היה להיות קשוב ללבטיה, לפי שהתמקד בתשוקתו להשיג אותה ללהקה; היא היתה האיילה השלישית שלו. גם אני נצרכתי לזמנים אחרים בכדי לקלוט כי כבר אז נקלעה אלכסנדרה למעגל מסוכן של פסגות ותהומות, ולא ניתן לנהוג בה כמשיגת־חלומות. אסור היה לרומם אותה להאמין כי ביכולתה לממש את מחשבתה היותר כמוסה, להיות היא עצמה. מפני שהנזק בנפשה כבר נעשה, רק לא היא לא איש מבין מקורביה היו מודעים לתחילת השבר.

ואולי הפעם, בעצם היותי מעורב, סייעתי למיאוץ רעידת הנפש שעתידה היתה להתפרץ כעבור זמן. ממרחק השנים חוששני כי אילולא מעורבותי בהחלטה שקיבלה אז, אולי היה נמנע הזעזוע, לפחות נדחה לעונת חיים יותר רגועה שלה ואז היה מתגלה ברעידה מאופקת.

אבל, כה רציתי שתצטרף אלינו, שתימצא בקרבתי, שנסחפתי להתלהבותו של אמן הפנטומימה. חזרתי ועודדתי אותה להתמרד ולקבל בנחישות החלטה שכולה שלה, עד שאלכסנדרה הסגירה עצמה מרצון. שייקה, נלהב לקראת התכנית החדשה שחייבת היתה לעלות בשלמות אמירתה על הראשונה, שיקע מאמצים ניכרים בהכנתנו לקראת הפרק הטוב בקטעיו, “האיילות”.

בזמן ההוא, במקביל להשתתפותי בתוכנית הראשונה, ביצעתי גם תפקיד של חייל משוחרר במחזה אמריקני “אנשי ריב”, שעניינו תקופת החושך בארצות־הברית, בימי ציד המכשפות של ג’וזף מקארתי. אם חשבתי תחילה ליהנות משני עולמות, המדַבֵּר והאילם, בא שייקה והעמיד אותי בפני ברירה, או “הם” וכוונתו לתיאטרון “המדַבֵּר”, או “הוא”. ואף כי אהבתי את ימי ולילותי בלהקה ועוד יותר את היותי עם אלכסנדרה, העדפתי מסיבותי את “הם”.

עד שפרשתי מהלהקה עקבתי אחרי השתלבותה של אלכסנדרה, שיסודות הבלט היו נטועים בה מרכות וקומתה התמירה, באמת הזכירה איילה. שייקה לא טעה ואלכסנדרה היתה נפלאה וקליטתה מצויינת. אלא שחטאנו בהערכת יכולתה להתמודד עם עוצמת אישיותם של מולידיה שהגבירו נטל הלחצים שהפעילו כלפיה; נינה דרשה בתקיפות מאלכסנדרה שמיד תפרוש מהפנטומימה ותיסע לאיטליה. ואילו דניאל דווקא עודד אותה להמשיך, וחזר וטען כי הבל הזימרה האופראית. כך או כך, ככל שהתקרב מועד הפרמיירה, חשתי באי־שקט מתהפך בתוכה עד שערב אחד נפגשה אתי, חשפה מועקה ואמרה בפשטות: “החלטתי שאני עוזבת…”

“מדוע?” שאלתי.

“אני מכאיבה לנינה,” הודתה בצער, “היא כל־כך רוצה שלא אוותר על הלימודים באיטליה…”

“סיפרת לדניאל?”

אלכסנדרה משכה שתיקה ורגע השפילה עיניה בנסיון לא מוצלח להעלים מבוכה. לבסוף הפטירה: “הוא שותק. זאת אומרת שמנקודה מסוימת הוא לא רוצה להיחשב כממריד אותי נגד אמא.” ואז הוסיפה מלים שלא שכחתי: “אינני יכולה להיות דניאל. אינני יכולה להיות נינה. ואינני מצליחה להסביר להם שיגיע רגע ולא אדע מי אני.”

 

4

המשוררת: זה היום השלישי שאני משרבטת ברציפות, עורמת זיכרונות על גליונות נייר שמתגדשים בחיפזון. כאילו זמני מתקצר לאפס. והכל תחת לחצו של אריכא שאינו מרפה, שעושה יותר ויותר שעות בחברתי. ואף שאני מתייגעת לעתים מעצם נוכחותו, דומה שכל־כך הסתגלתי אליו עד שאינני יכולה בלעדיו. קטאליזאטור אמיתי נהיה לי. “הדֵדליין”, הוא חוזר ומזכיר כמעט בדיבור צפוף, “הדדליין”…

אינני נזקקת לשוטו שיאיץ בי, שותף אני רוצה לעשותו, בממשות. רוצה אני שיידע בהגיענו לאותו “דדליין” איזו אבדה נגרמה עם לכתה של אלכסנדרה, לא רק לי, גם לו, שמעולם לא נתקפחה אהבתו העמוקה אותה. צעד אחר צעד ימצא עצמו כמותי מקבל אחריות לזכרה שיישאר שלם, כמעט לא יחוש ברשת הנפרשת.

למרות שלפעמים אני מבטלת אותה בהתלוצצות מכאיבה, חייבת אני להודות ביני לביני כי חושיו חדים. לא שגה בהנחתו לגבי הביאוגרפיה של רעי שכבר לפני עשרות שנים חיברתי אותה מתוך התפתות לפאר בדרכי את “אגדת דניאל”. כוונתי היתה אז להחזיר לו משהו מתהילתו האבודה בגלל החרם.

לצערי, דניאל עצמו התנגד לעצם הרעיון הזה של הפרסום שיאומץ כ“גירסה רשמית”, ואולי יגרום לסילוק הערפל שהוא פיזר על עברו בכדי להאדיר את מיתוס “היהודי־גוי” שטיפח בשקדנות. בהשתדלות רבה התאמץ לכסות על עקבות מסוימים בעברו שהעדיף להתעלם מהם, כמו הטענה הקנטרנית שהפיצו משמיציו כי אמו כלל לא היתה בת אצולה שוודית אלא אומנת פשוטה; בת למשפחת סובוטניקים שהובאה לסייע לאביו האלמן בגידול יתומיו, ומצאה עצמה משמשת אותו גם במיטתו עד שהרתה, ילדה את דניאל ומתה.

אלא שבפעם זו איני מהססת להסתייע בפרקים ישנים מפרשת חייו שבעת כתיבתם הסתמכתי בעיקר על סיפוריו המרתקים, שאולי באמת המציא אחדים מהם, ואני גנזתי אותם לבקשתו. ואילו כעת אני שולפת מהמגרה קטעים שונים ומשבצת אותם בכתיבתי, ורק טורחת שלא לשבש מיתווה שקבעתי על פי נסיבות המצב החדש. משום־כך קולחת עכשיו זרימת הזיכרונות במהירות שכזאת. דומה שאשלים במועד כתיבת גירסתי, תערובת של מציאות ודמיון, באמצעות ריענון חומר שהצהיב ויותאם לרוח הזמן הזה, כיו הפרשה ההוליבודית.

כבר אז הרחבתי בכתיבתי את יריעת הנסיעה לאמריקה, שיותר מאוחר נתגלתה כעיכוב מבחינת הפגישה שהגורל הועיד לו עם נינה. רק איש כמותו יכול היה לעשות מעשה מדהים ולוותר על פיסגת־עולם, שלא רק נגע בה אלא ניצב עליה. כל שנדרש ממנו בכדי לזכות בגזת הזהב היה להחניק לזמן מסוים את געגועיו לארץ אהבתו.

ולא נמצאה בו הרוח הזאת. וכבר נאמר, נאמנים פצעי אוהב.

~ ~ ~

המספר: זהו המכתב השני שלדברי תמר נכתב על־ידי דניאל במסעו הממושך בעולם הגדול. למרות שנמצאו הוכחות המאשרות את עצם המסע, הרי מחמת הספק שהתעורר ביחס למקוריות המכתבים, חלה האחריות לאמינות הכתוב בו עליה בלבד. התאריך המופיע בראש המכתב הזה מציין סתמית: “שבת”. אך המשוררת הוסיפה בכתב ידה כי מחותמת הדואר הבלתי־ברורה, למדה שהמכתב יצא מהוליבוד שבלוס־אנג’לס באחד מימי חודש אוקטובר בשנת עשרים ותשע.


הוליבוד – שבת

תמר רעותי,

את בוודאי נוטרת לי בצדק טינה על השתיקה הארוכה והבלתי־מובנת הזאת. אני משער שאת תמהה על כי שמועות על אודותי ועלילותי הגיעו אליך רק באמצעות מסדור הרכילויות ההוליבודיות המטופשות האלה. יתכן ומשום כך אפילו ברגע זה את כועסת בינך לבינך על חברך דניאל לב שהתנתק ממך לפתע באמצעות שתיקה ארוכה שכזאת. אני מדמיין לעצמי ברגע זה ממש איך מתחברות גבותיך הדקות מעל עיניך הבהירות כל־כך, ואת מוכנה במבטך החכם לחורר בי נקבי זעם. ואילו אני עטוף ומתעטף בגעגועי אליך, ידידתי…

כעבור ימי מסע אחדים חצינו את היבשת הכבירה והגענו ללוס־אנג’לס, וגם כאן העמידה אותי דיאן בפני עובדה מוגמרת כשעברה להתגורר בניגוד לרצוני בדירה היפה והזמנית ב“אמבסדור”.

משחזרה והטיחה שאין למצוא בי אפילו שמץ של הכרת־תודה על כל מה שהיא טורחת להשיג למעני, ידעתי ששגיתי בליל שכרוני בניו־יורק כשמצאתי עצמי נסחף לליל־אוהבים אתה. לכל השדים והרוחות! היה עלי להישמר… דרישותיה הלכו והתרבו בבחינת היותי קניין פרטי שלה. נסיונותי ליצור גבול בינה לביני לא עלו יפה. ואז נאלצתי להגיב בלשון בוטה, ולצערי דווקא התגובה המחוספסת הזאת כמו גירתה אותה עוד יותר. ולא פעם מצאתי אותה אפילו בגילופין צורחת ומקללת את הרגע בו ראתה אותי לראשונה, ואחר־כך מתחננת במתקתקות מרגיזה שאאסוף אותה לבין זרועותי.

בינתיים עברתי “טסט” ואז הזכירה דיאן את הפגישה הצפויה להתקיים עם אירוינג טאלברג במשרדיו בסטודיו של מ’ג’מ' וסיימה שההתלהבות למראה התצלומים היתה גדולה ואפילו הבוס הגדול, מאיר, אמר לה כי קלעה ולא החטיאה. עד־כדי־כך היא עסוקה עכשיו בסיכום החוזה שדחתה אפילו את מסירת הפרקים הראשונים שכתבה לעיתון על מסעותיו של מר קלמנס.

הפגישה עם אותו טאלברג התקיימה במשרד מפואר שכמותו ראיתי רק בארמונות של אצילי שטוקהולם. הוסענו אליו בלימוזינה מפוארת. נראה כי באמת מדובר באיש בעל מעמד מיוחד. אילולא ידעתי מידת חשיבותו לא הייתי משער כי איש זה, במחצית שנות השלושים לחייו, הנראה כלבלר זעיר של בנק, אחראי לכל אותם פילמים נהדרים שראינו בשנים האחרונות. הוא נחשב פרודיוסר גאון ולואיס ב' מאיר רואה בו את יד ימינו.

הרגשתי נוח בחברתו של מר טאלברג. דיברנו על דרך המתקת־סוד. קולו נמוך, כמעט חרישי, מאלץ את איש שיחו להאזין לו בקשב רב. אמר שהתרשם מהצילומים המצוינים שלי, משובחים כדבריו, ואיכויותי ממשיות מבחינת הדרישות המקצועיות. לאחר שהאריך אתי בדברים בסבלנות רבה, כחוקר אותי על פרשיותי בעבר, הפציר בי להשמיע קולי בלווי גיטרה שמישהו מיהר להביא ללשכתו. השמעתי לו שירים אחדים, אחד מהם שאת כתבת ואני כל־כך אוהב אותו, “לילות תל־אביב”.

נדמה לי כי שירך המקסים עשה את שלו, למרות שטאלברג בעל אוזן זרה לשפת־עבר משונה זו שלנו. הוא רק חייך בדקות שכזאת ואמר, כי לדעתו צפוי לנו ביחד עתיד מזהיר. הבהיר כי עידן הראינוע הגיע לקיצו וכוכבים נודעים שכולנו מעריצים כמו ג’ק גילברט, על אף גילם הצעיר יחסית, הם כבר ענין להיסטוריונים. לדעתו רק לכוכבים בעלי אישיות ברורה וכשרון אמיתי, יהיה מקום בעשור הבא בתעשיה החדשה שתקרא קולנוע. ורק שחקן אחד מהראינוע ישאר, כך אמר, צ’ארלי צ’אפלין, שכבר מזמן נחשב לאגדה.

סוכם, אפוא, כי במרוצת הזמן מסוים יועסקו מורים מיוחדים לשפר את המבטא שלי, ואחרים ילמדו אותי רכיבה מסודרת, שהרי רוכב אני כדרך הקוזקים רכיבה פראית כלשהי, וכמו־כן יאלפו אותי בהלכות סיוף, מחול ונימוסים מעודנים. שאהיה מסוגל למלא תפקידים מגוונים. ובכדי לעודד אותי לקראת המאמץ הצפוי, עשר ויותר שעות לימוד מדי יום, הדגיש טאלברג כי הוא משוכנע שיש בי פוטנציאל להיות ממאהביה הגדולים של תעשיית הפיטצ’ארס, כפי שנקרא פילם של עלילה.

הערכתי את העובדה שנהג בי במתינות, מבלי לכפות את עצמו עלי נוסח הר כגיגית.

למחרתו העבירו אותי להתגורר בחווילה מפוארת בשדרות סן־סט, וכבר אז נתברר לי כי מאחורי החיוך הרך של אדון טאלברג מסתתר איש חזק, נחוש להשיג מטרתו. באותו יום התחלתי בלימודים אינטנסיביים, וכעבור שבועות אחדים, משסברה דיאן כי אני בתלם הנכון, פרשה לזמן־מה לענייני מרק טווין שלה בוואשינגטון ובאותה מהירות בה נסעה הרכבת הדוהרת שלה, התחלתי להנות ממנעמי העיר. אך כבר אז ידעתי כי לא נועדתי לחיים אלה, יהיה השכר בצידם אשר יהיה.

לא אכָזב לך, תמר, ואומר כי נפגשתי והופגשתי אם גדולי הוליבוד ומצאתי עצמי מוקף ביפות המסתוריות, ולא אחטא בלשוני אם אתוודה כי לא טמנתי יד בכיסי וחילצתי אותן מצעיפיהן…

העיר מפתה למדוחים מתוקים ונפלאים מכל דבר.

ואילו אני מתעורר לחיים בבוקר ותוהה היכן אני נמצא, איך נאסרתי באזיקים לעמודי שמשון מנוכרים אלה… הכל מראי החיצוני המקלקל את חיי… ושירים נולדים במוחי הקודח. שירים חדשים. שירים שלא ידעתי שהם מתקיימים בתוכי…

אז את יכולה לשער בנפשך, תמר, מה אני חש כאשר שירתי עוברת על גדותיה ומחמת הגעגועים גולשת לרגשנות המקלקלת את שורת היצירה. חייב אני לגלות אותה מידת שכלתניות המאפיינת אותך בשיריך. אמזוג קצת ממה שמצוי בך בשפע לתוכי, וכך אמתן סערת געגועי, ואולי שוב אזכה בהארת־חסד של שיר נכון נוסף, או שניים.

והארץ כה חסרה לי, עד שאני חש בחנק בגרוני ולזמן־מה הפסקתי את כתיבת המכתב. יצאתי אל מחוץ לחווילה הגדולה הזאת לשוטט בשדרה המצמיחה דקלים דקים וארוכים, כדי לנשום לתוכי אוויר צלול של שעת בוקר ממשמש לבוא. ובינתיים אני מדמה שאני משוטט לאורך שפת הים שלנו, עד שכמעט ואני חוזר ושומע את יללות השועלים, השועטים בין הדיונות של חולות הכסף הנודדים בעיר הלבנה שלנו.

אני צמא לחזור ולצעוד במשעולים הצרים בדרום ובצפון, לפרוט על מיתרי בין יושבי בתים משלנו, לבין בני קדר יושבי אוהלים נטויים. אני רוצה לחזור לאותם מקורות של בדווים שהעניקו לי את לחן הדממה העמוקה של ימי אבותנו, את קצב טחינת גרגרי הקפה, את רחש הזרדים המתפצחים במדורה… את רוח התנ"ך האהוב… את מנגינת המזרח שהיא כה־שונה מאותן מנגינות שאנחנו מכנים מזרחיות…

המחיר שדובשני מצפה שאשלם תמורת שקית הזהב שהוא נזקק להשלמת סרטו, גדול מיכולתי לעמוד בו. כתבתי על־כך גם לאלכסנדר וציפורה. כתבתי שנפשי יוצאת לחזור לגבעות שייך־אברק, ללכת בעקבות המרעה ולפרוט על מיתרי, ואחר־כך לנשום לריאותי את ריח העשן העולה מגחלי המדורות של הרועים. לראות את ההרים הרחוקים נעשים כחולים יותר ויותר. להבחין בערפילי שחר מלטפים את הגיאיות המתערסלות שם. אני שבוי של ארצי והיא רחוקה ממני, אפילו אני רואה אותה גם בהקיץ. אני מושך תלם באדמה זרה וכוחי אינו במותני…

את ההוכחה להיותי זר בארץ הכבירה הזאת מצאתי במרוצת השבוע האחרון, דווקא במקום שכל שועי אמריקה משתוקקים לבקר בו, וכל מי בהוליבוד שלא זכה להיכנס בשעריו כמו לא נחשב גם לא ייחשב. אני מתכוון לטירה האגדית של קיסר העיתונות האמריקנית וויליאם רנדולף הרסט, או כפי שהוא מכונה בפי הקרובים אליו ביותר, דאבליו אר.

מסתבר כי לא סתם דיבורים היו בפיהם של דיאן ושל טאלברג כי בכוונתם להפגיש אותי עם הכוכבת הנודעת מריון דייויס. הידיעה, כי פגישה זו תתקיים בסופו של דבר, השיגה אותי בתחילת השבוע כאשר זומנתי לארוחת צהריים נוספת עם אירוינג טאלברג. הוא גלגל אתי שיחה מלב ללב, התעניין לדעת כיצד אני מרגיש במסגרת ההדוקה של אילופי למוצר של צלולואיד משובח. נראה שידע על בריחותי לבארים הקטנים שליד המארינות, נמלי הספינות הקטנות, היכן שמצאה אותי לא פעם דיאן אובד חושים לאחר שתייה כדת. ואז כבר ידעה כי איני מהנותנים צווארם בעול…

טאלברג לא התכוון לעסוק בהטפת מתחסד, אלא פשוט לדעת מפי אם הקולר הסוגר על צווארי לוחץ מדי על גרוני. או שמא, להיפך, הסטיות האלו שלי אינן ראויות להבנה סלחנית, ורצוי להקשיח את השיטה. ואז פרש בפני את התכנית שתכנן עבורי לסרט הראשון. לדבריו, כך הבנתי, ברצונו באמת לזווג אותי כפרטנר עם מריון דייויס, מלכת “טירת הרסט” האגדית.

לא סתם עסק טאלברג בהשתדכות הזאת. התברר כי בערבו של אותו יום הוא ואשתו נורמה שירר (כן, ידידתי, היא־היא הכוכבת הנודעת!) נוסעים לימים אחדים להתארח בטירה, והוא ישמח אם אצטרף למסע לסן סמיון. כשהסכמתי, לא ידעתי כי עומד אני בפני הביקור המדהים ביותר שהיה לי אי־פעם באיזשהו מקום, זה שלאחריו גיבשתי סופית מה עלי לעשות עם עצמי ביחס לפרשה ההוליבודית המחניקה הזאת.

דומה שתיאור שלבי הביקור, המקום והדמויות שנפגשתי אתן שם, יסביר את המהפך שהתחולל בתוכי במרוצת המסע הארוך בין תל־אביב הקטנה לאמריקה הרחוקה. לפיכך עליך להתאזר בסבלנות כדי לעמוד על עושר הצבעוניות המפתיעה של “מסע הקסמים של דניאל לב לטירת הרסט”.

על המקום עצמו כבר קראתי בעבר גם בעיתונות הפרובינציאלית שלנו. ואילו כאן, אי־אפשר לדעת איזה עיתון מבין אלה שאת לוקחת בידיך איננו שייך ל“רשת הרסט”. ויליאם הרסט הוא שליט כביר מודרני, קיסר אמיתי החולש על אימפריה אדירה ובעלת השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל. לא מכבר מלאו לו שבעים ופילגשו הבלונדינית, מריון דייויס, כבת שלושים ומשהו שנים! אם תרצי, ניתן לומר עליו שהוא היפוכו המוחלט של דניאל לב… אבל בנקודה אחת שנינו דומים: דורשי חופש בחירה מוחלט לעצמנו!

אמרים, כי סיפור אהבתם הוא מהסוחפים שידעה היבשת הגדולה הזאת. הרסט הכיר לראשונה את מריון כשהיתה בת שש־עשרה, אחת מנערות ה“רוקטס” של “הרדיו סיטי” הנמצא בשדרה השישית במנהטן. משם לקח אותה לסטודיו שהקים שם והתחיל לגלגל אתה קריירה בסרטים אילמים. מזלה, אומרים, שלא היו אז ה“טוקיס”, הפילמים המדברים. מפני שהרכילות המרושעת אומרת שיש לה נטיה לגמגם. אולי, אך לא בסרטים. היא נחשבת לקומדיינטית בחסד, והקהל האמריקני מאוהב בה.

כאשר תעשיית הפילמים עברה לקליפורניה, גם הרסט העביר את עסקיו בתחום הזה לאזור שממילא אהב אהבה גדולה. לאמו היתה אחוזה ענקית “סן סמיון”, על יד סן לואיס. שטח ענקי, ממצוקי האוקינוס ועד פסגות הגבעות, כברת־ארץ אשר שטחה כמחצית ארץ־ישראל שלנו. כאן התחיל האיש המוזר הזה להקים טירה שאומרים כי אין שניה הדומה לה בעולם. את הארמון המוזר בנה מחלקי טירות עתיקות שרכש באירופה הזקנה ובמקומות אחרים והעביר אותם לכאן, היכן שחיבר אותם מחדש כרצונו. כאילו התכוון ליצור קליידיסקופ כביר המורכב מאלפי חלקיקי תרבויות, החל בימי יוון ורומי ועד תקופת הרנסאנס.

יצאנו חבורה המונה עשרות אנשים בקרונות מפוארים של רכבת שדהרה לתחנת סן לואיס. המסע כולו התנהל בלילה לאורך שפת האוקינוס נפתלת, שהיא מדהימה במרוצת שעות היום. הדרך הזאת מוכרת בשם “ערוץ אחד”, ומקשרת את לוס־אנג’לס עם סן פרנציסקו. היא נחשבת בקרב יודעי־טיול כאחת המרשימות ביותר בחוף המערבי. הנסיעה ברכבת נמשכה כשבע שעות, וכשהגענו לתחנה של סן לואיס, חיכו לנו לימוזינות מבריקות להביא אותנו לפיסגת הגבעה הגבוהה ביותר, בראשה ניצבת הטירה הנראית כפרי דמיון של יוצר משיעורו של ז’ול ורן.

הנסיעה במכוניות המיוחדות האלה עד למרגלות הטירה נמשכה כחצי שעה. אחר־כך טיפסנו במדרגות רחבות מעוצבות בסגנון יווני־רומי לעבר בריכה יפהפיה, וסביב לה פסלי אוהבים עשויים משיש לבן מקרֵרה, האזור האיטלקי הנודע. הבריכה עצמה פרושה היתה כמשטח שיש מלוטש ופרוש לפני הכניסה הראשית להיכל המכושף.

אם אפליג, ידידתי בתיאור האולמות, חדרי האוכל, חדרי המשחקים, הבריכות הפנימיות, הספריה הענקית שאין כמותה באף בית, טירה או ארמון, אם אמשיך להלאות אותך בתיאור יצירות ושכיות החמדה והאמנות שנקבצו על־ידי הרסט במסעותיו ברחבי עולם, כי אז אצטרך לכתוב ספר הקובע עניין לעצמו, ונושאו אחד ויחיד: עולם הצעצועים המדהים של ויליאם רנדולף הרסט, האיש שאין בנמצא דומה לו ברעב הרכושנות העצום שלו. וגם בזה הוא נבדל ממני, שאין למנות בי אפילו שמץ מתכונה נבזית שכזאת. את, ידידתי, תעידי!

מוטב שאקדים תיאור נוסף של המקום ואחר־כך אתמקד באנשים שנמצאים כאן. בלילה התעוררתי פעמים אחדות. נדמה לי שחלמתי חלום משונה שאני נמצא ביער אפריקני. הייתי מוכן להישבע ששמעתי ציוצי קופים, שאגות של אריות ונהמות של נמרים נרגזים. לבסוף, מותש כהלכה, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. כשהתעוררתי כהרגלי בשעה מוקדמת והשקפתי לעבר האוקינוס ואחר־כך ימינה ושמאלה והארץ המדהימה נחשפה לפני, גיליתי מה פירוש המושג, ארצו של אלוהים. כאילו היתה כאן אחוזה של הבורא עצמו. ואז התברר לי כי לא חלום חלמתי. בקרבת הטירה נמצאת שמורת־טבע המאוכלסת על־ידי הרסט בבעלי חיים כיענים, נמרים, אריות, קופים, פילים, איילים ואיילות ועוד בבעלי־חיים נדירים, חלקם בכלובים ובסוגרים. אך מרביתם חופשים לנוע כרצונם בשטחים העצומים של האחוזה.

ואילו מנגד, בים, עוגנת היאכטה הפרטים של הרסט, “אונידה”, שהושקה לפני כשלושים שנה, ועדיין נחשבת לפלא ימי מבחינת הנוחיות והמודרניזציה שלה. על־פי התוכנית, שכבר ידעתי פרטיה, אמורים היינו בלילה האחרון לעלות לסיפונה לארוחה חגיגית, ואני ציפיתי בסקרנות לשעה הזאת.

… אם חששתי שאהיה הצעיר בין האורחים, התבדיתי. הכרתי כאן שני שחקנים צעירים שבאו עם נשותיהם הנאות. אחד מהם הוא בלי רקע תיאטרלי ושמו גרי קופר, שתקן ונעים הליכות, והשני, שכבר הופיע בתפקידים נכבדים בתיאטרון, ושמו הנרי פונדה, גם הוא שתקן ונעים הליכות. את פונדה הזכיר במנהטן חברו של ג’ק דמפסי, ויל גיר, כידידו הקרוב. איכשהו התיידדנו כאשר נודע לו כי אני הוא אותו “סטאר” מסתורי מירכתי המזרח התיכון על אודותיו כתב לו חברו ויל…

בין האורחים הסתובבו נשים שכל אחת מהן היתה גורמת אצלנו לסנסציה אמיתית. הכרתי יפהפיות נודעות כדורותי מקדואל, איילין פרסי, קונסטאנס טאלמאג', ג’ין הארלו וג’טה גודאל. אבל העדפתי על פניהן את חברתו של הרסט הדוב המגושם הגדול, איש מרתק ומדהים בידיעותיו.

הרסט נתגלה כמארח העושה לענג את אורחיו כל עוד אינם גוזלים מהפרטיות היקרה שלו. לא התקשיתי להבין כי הוא מארח את הקהל הרב הזה ובלבד שמריון שלו לא תשתעמם לדקה. דווקא כלפי הפגין אורך־רוח, וכשביקש לדעת מי מבין אורחיו מוכן להצטרף אליו לרכיבה עם שקיעת החמה, ואני בתמימותי נכשלתי והסכמתי, הזהיר אותי מקשייה של רכיבה שכזאת. התברר כי איש לא התנדב היות שהרסט נודע כפרש מנוסה וקשוח, האוהב להתל בכל כוכבי הסרטים המופיעים כאשפי רכיבה דרך המצלמה. הוא מוביל אותם לדהרה מסוכנת בקניונים עמוקים, עד שנשמתם פורחת מאימה. לאמיתו של דבר מבקש הוא להוכיח להם כי במציאות הוא טוב מכל גיבורי הצלולואיד.

את יודעת שאמנות הרכיבה מוכרת לי היטב. רכבתי בחברת הרבולוציונרים הפראים, עם הקוזקים של הדון, עם הצוענים. למדתי וסיגלתי לעצמי צורות רכיבה שונות, ובארץ גם הוספתי את דרך רכיבת השומרים שלנו ונוסח הרכיבה הבדואית הקלאסית. כך שלא היתה לי סיבה לחשוש.

דאבליו אר יצא רכוב על סוס אמריקני חזק וגבה קומה. אני העדפתי סוסת־רכיבה אנגליה, שדם סוסים ערביים זורם בעורקיה.

דהרתי בעקבותיו, נצמד אליו, איני מרפה ממנו, איני חולף על פניו שלא להעליבו. הסוסה האנגליה ממש השתוללה כרותחת תחתי, אבל חשה ביכולתי להוביל אותה לכאן ולכאן כרצוני. שלטתי בה שלא באמצעות הרסן המכאיב, אלא בלחיצת הברכיים פנימה, למשקעים שבין סבכי השרירים של הרגלים הקדמיות לבטן הארוכה העוטפת את הצלעות.

תוך רכיבה, כשאיני מרפה מהרסט, הדגמתי לו מעשה להטוטן כיצד רוכבים הלוחם הרוסי, הטטרי, הקוזק, הצועני גנב הסוסים והפרש המלכותי, אלה שאומנו בתקופת הצארים לקשט מרכבתו המתגלגלת ובאה. דומני כי נשאתי חן לפניו, ואף כי לא אמר דבר מיוחד בעניין זה, הנה כשחזרנו לאורווה הסמוכה לטירה האיר לי פנים, והנהן בראשו לקראתי, מרחיב חיוך של ממש, ושאל: ניפגש מחר, איש צעיר?

כמעט והתגריתי בו, ללגימה כהלכה, ידיד?

מארח קפדן הוא עוג זה. ככל שפילגשו שופעת קסם ושוקדת לענג כל אחד מאתנו שיחוש בטוב, מקפיד הוא על כללים שאין לעבור עליהם. אחד מהם הוא חוק ברזל, אין לוגמים לגימה כלשהי בחברתו. היי"ש זר הוא לדאבליו אר. ואילו אני יבש זה יותר מעשרים וארבע שעות, עד שבשרי בוער ואני זקוק לטיפה המרה. מה גם שבימים האחרונים התגבר צמאוני משום־מה אפילו לסתם מים, עד־כדי־כך שאני חש עצמי גם בערב צונן מיוזע כמו ביום קיץ ונתפש לחולשה שאיננה מובנת לי. זו תופעה חדשה לגבי אולי תגובה משונה לגבי חסרונו של אלכוהול הזורם בדמי ומרנין אותי כלשונו של המשורר וולט ויטמן, “הי קאמראד, אני יוצא לדרך”.

ואני משתוקק, הו, תמר, לצאת לדרך…


… שערי בנפשך, אני נמצא בגן עדן וכל מחשבותי נתונות לכם. אפילו ברגעים מענגים פתאום אני נתפש לעצב משונה. הרי לכל אחד מאתנו יכולה להיות סיבה מצדיקה חיים שכאלה בארץ רחוקה. ואז מה עלינו? אמרו לי: האם תמים אנוכי או טיפש? אולי שניהם גם יחד. אבל לא אשנה עורי, לא אחליף דעותי, כי כזה הייתי וכזה אשאר. לכאורה את יכולה לומר למקרא השורות האלה, כי עונג בלתי מצוי מצאתי באותה טירת פלאים, בחברת האנשים הנחשבים ליותר מוצלחים בעולמנו ולא כן הדבר. חסרה לי הגיטרה, חסרה לי המנגינה שיוצאת מהלב. חסרים לי, לעזאזל, חברי… חסרים לי הויכוחים הלוהטים עם שלונסקי על שירה בת־זמננו, חסרים לי חילוקי הדעות על מקומה של הציונות בצד העולם המרכסיסיטי…

מי כמוך יודע שאת מחיר יחסי לציונות שילמתי אפילו בברית־המועצות, בה נעצרתי על פעילות עוינת, עד שבהתערבותם של מאיאקובסקי ופסטרנק שוחררתי ונתאפשר לי לצאת לדרך הארוכה.

אבל בינתיים תעלולי גורל גרמו לי בטפשותי להתפתות ולהתרחק מארץ אהבתי… אני כאן ובינתיים לא נותר לי אלא להמשיך ולתאר את שראיתי. יודע אני בבטחון כי המראות מכאן נגזרו מעולם משונה וזר. למשל, אנשים רוחצים כאן בבריכות פתוחות וסגורות. הבריכה המקורה משובצת בפסיפסים נדירים וכחולים וביניהם עיטורי אבנים מצופות בזהב, והיא מחוממת כמידת החום הרצויה לשליט, מיסטר דאבליו אר. והבריכה הפתוחה גם היא מדהימה ואף היא מחוממת שרוח צוננת לא תמנע בעד האורחים מלהנות מעינוגי גן־עדן.

אנשים אלה מפנקים עצמם בעצם היותם זה במחיצתו של זה, כבחירי־גורל המרוויחים עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליוני דולרים. וסביב להם הארץ מלאה בהמוני־אדם רעבים לפת לחם. בני־אדם שהמציאות שלהם איננה צלולואיד אלא משבר מדכא המזכיר מראות קשים מימי שנות המהפכה ברוסיה.

בלילה האחרון, כשירדנו ממרומי הטירה הכשופה לסעודה חגיגית על סיפוניה של “אונידה”, שאינה אלא ארמון צף, שוב גבר עלי אותו צורך שאינו בר־כיבוש ללגימה כדת וכדין. למרות שהבטחתי לטאלברג כי אפרוט על מיתרי גיטרה שהשיג עבורי ואנעים זמירות, מעין סיום נאה לביקור מוצלח, ידעתי שלא אהיה במיטבי כל עוד לא יעמוד בצדי חברי הטוב, הבקבוק שאת תוכנו אצוק בחדוה אל גרוני. וכל שרציתי היה באמת לגרום קורת־רוח לנורמה ולטאלברג שנהגו בי כה־יפה. מה גם שטאלברג הודה בגלוי־לב אופייני לו, כי מאד נשאתי חן בעיני מריון והיא תשמח אם אופיע בסרטה הבא.

לאחר ארוחת מלכים של מה שמכונה כאן “סי פוד”, מאכלי־ים בלשוננו, ולא אלאה אותך בתיאור בנוסח כשרונו המופלג של משוררנו הנעלה חנ"ב, נתגלגלה שיחה ממושכת בינו לבין מארחנו, שבה נטלו חלק זהיר גם טאלברג ופונדה שהתגלה כבעל השקפת־עולם מתקדמת, לגבי אמריקני.

דיברנו על הניצול הקאפיטליסטי של ההמונים והעוני העצום הקיים באמריקה ועלול להתגלות כשואה לארץ הגדולה. פונדה תמך בעמדתי כי המראות של מחנות העוני שראיתי בדרכי לקליפורניה מעידים על רעידת־אדמה כלכלית. הרסט הקשיב בסבלנות לנאמר, ומעצם עובדת היותי מי שהיגר מרוסיה הגדולה לפני שנים לא רבות, ועדיין יודע את טעם המהפכה של תחתונים נגד עליונים, חקר אותי על הרשמים ששמרתי אתי והם רעננים כביום אתמול.

אחר־כך התחילה מעין תוכנית אמנותית, על דרך האימפרוביזציה. כל אחד מהנוכחים, ומנינו קרוב לששים איש, חייב היה לעשות משהו לבדר בו את האחרים. אינני יודע מדוע, אבל דבק בי פתאום משהו מאותו ניצוץ של נשפי הופעותי בארץ ומשהתחלתי, לא הרפו ממני ועד מהרה נהפכתי לבעל הופעת־יחיד ושוב נהייתי מוקף במאזינים שבקלסתריהם הבחנתי בהתלהבות בנוסח של הב עוד הב עוד.

ואז לפתע הפסקתי והכרזתי שאני צמא, ולא לשתיה רגילה כוונתי, והתבוננתי בהרסט שמנגד, ואמרתי בחוצפה, עוד רבים השירים לפני, ואני זקוק לכוסית מבורכת. הבחנתי במתח שנחתם בפני הסובבים ורק מריון לא אבדה אפילו לרגע את שליטתה ברוחה הטובה, חייכה ואמרה בהומור להרסט, “זהו שכרו של טרובאדור אמיתי”.

יתכן שבהשפעת השיחה שנתגלגלה קודם בינינו, עת הקשיב בקשב רב לסיפורי הציוריים, כמו במעשה נס, נכנע האל הכביר הזה לגבירת־לבו, דולציניאה דייויס אהובתו. ודי היה במבט ששיגר לעבר קברניטו ומיד, כמו במעשה־כשפים, הונח על־ידי מבחר בקבוקים. בטחי בי שבחרתי בטוב שביניהם, אחד מחבל הקוניאק הצרפתי, משהו שבשימתו אינה מרפה ממני אפילו ברגע זה, שבו אני מעלה מלים על הנייר המיועד אליך, תמר.

השתיה המאוששת הזאת, או מיי"ששת לב אנוש, כהגדרתו של שלונסקי שלנו, שיפרה מצב רוחי. שרתי כפי שלא שרתי מאז הלילה של הנשף האחרון שקיימתי באולם של הגימנסיה. שרתי משירי נדודי במרחבי סיביר, משירים שלמדתי בארמונות האצילים בשטוקהולם, משירי הארץ, שלך, של פן, של שלונסקי, של אלתרמן ואחד או שניים משלי. שרתי שירים שלמדתי מאלכסנדר זייד. שרתי שירים שלמדתי באוהלי קידר, אצל ידידי הרועים הבדווים. ולא הניחו לי להפסיק ואני המשכתי להריק אל גרוני כוסית אחת ועוד אחת והלילה הפך נעים יותר ויותר.

כה התענגתי עד שנשתכחה ממני העובדה שאני נמצא על סיפונה של אחת היאכטות היותר מפוארות בעולם, העוגנת במי האוקינוס מול חוף קליפורני נהדר. שרתי, רעותי המשוררת, כאילו למענך ועבור חברינו, כפי ששרתי להרי הגליל, לשפלת החוף ולמרחבי הדרום.

בערתי באש געגועי לארץ…

… אילו יכולתי להשמיע לך הלמות לב־נרגש ונסער, היית מבינה לפשר מבוכתי העזה. מי שירד לחדרי לבי היה דווקא אותו עוג, שבשעת לילה מאוחרת, והוא טרם פרש לחדריו כמנהגו, זימן אותי לשיחה באולם ספרייתו הכל־כך מיוחדת שמעודי לא ראיתי כמותה. אמר לי שברצונו שאדע כי שבר הלילה חוק מקודש שאין שותים בחברתו, ועל שום שהוא יודע כי לא זמן רב אשאר בארץ הזאת, לא רצה לגרוע מהנאתי, כדי ששירתי תהיה שלמה, לא פגומה.

אני חייב לציין שהופתעתי. שאלתי אותו, כיצד הגיע למסקנה שכזו? וענה לי בזו הלשון: אפילו ציפור מרחפת מעלי במרחב השמיים אני מזהה אותה. ואתה, איש צעיר, אינך אלא ציפור־דרור. אינך שייך לארץ הזאת, ואם תתעקש להיאחז בה, תגווע באיטיות. אתה חייב לחזור למקום ממנו באת.

ובאותו לילה נתגברו יסורי עד שנתעלמתי מהדפיקות החרישיות בדלת של מחזרת משולהבת ולא היה איכפת לי כששמעתי רחש כפות רגליה הענוגות ההולכות ומתרחקות ממני. זקוק הייתי כל־כך לאהבה אחרת…

… זמן קצר לאחר שחזרתי ללוס־אנג’לס, התחלתי לכתוב את מכתבי זה ועכשיו האפלה מתמוססת ואור ראשון של בוקר חדש פורץ בעד החלון ונוגע בכנפי הלחות אולי מדמעות של געגועים… ואני מרגיש רצון לפרוש אותן ולדאות בעד החלון הפתוח הרחק מכאן, מעל לים הגדול, לעבר החוף הנכסף…


ועוד אכתוב –

שלך בלב שלם,

ד.


~ ~ ~


המשוררת: עוד בחייו נחשב דניאל לאגדה ולאחר מותו נהיה מיתוס ולא אני שאבוא לנפץ. למרות זאת, טעות תהיה לחשוב שאהבָתי אותו תכשיל אותי לציירו כמפואר שאין בו פגם. כלל וכלל לא. דמותו של דניאל רק תצא נשכרת אם לא אתעלם בטפשות מהמגרעות העושות אותנו למה שבאמת הננו, בני־אדם ככל האדם. אחרת יידע הקורא הנבון כי עסק לו עם מלאכת רמייה לשמה. עדיפה הקִרבה לאמת. רוצה אני כי לפחות שמץ של אמת מדמות מיוסרת ומתחבטת זו יישאר גם לאחר לכתי, מעבר למסכי הזוהר שהוא תיעב אותם ככל שנתבגרה יצירתו ושירתו נעשתה יותר עמוקה, להשיג פסגות.

אולי אחשב בעיני מעריצים מושבעים כמי שגורעת מכבודו של המשורר, חוטאת בחשיפת רבדים מסוימים מנפשו של דניאל, שכל חייו דאג שדמותו תישאר תעלומה לא פתורה בעיני סוגדיו בני דורו; גבר שכרבולתו הזקורה מפוארת. נשמר היה מלהיתפש בחולשותיו, שלא ידע איש מידת רגישותו ופגיעותו. אבל כבר הבהרתי את עמדתי: דווקא משום שאני חרדה לזכרו חושפת אני גם משהו מצדו האפל והלא־נודע, לאזן בין מציאות לאגדה. שלא ייחרת בסופו של דבר בזיכרון הלאומי כסתם מיתוס מזויף. האם היה איש קשה? כן. וכי מישהו מבין חבריו של דניאל לא היה מודע להיותו בעל זוויות פוצעות? מי מחוג מקורביו לא חש בצליפת לשונו הרעה כשרצה להצליף? וכי נחשב גבר אנוכי זה, המכונס בעצמו וסובב סביב ציר אחד בחייו, של לחניו ושיריו ושאר יצירתו בציור ובפיסול, לאדם נוח לבריות?

אפילו נתכוון להיחשב לעתים מאיר־פנים, גרם אצל אנשים מסוימים תחושת אי־נוחות בקרבתו, בלשון המעטה. גם לקרובים אליו התייחס לעתים בבוטוּת הנובעת מחמת מחלתו הקשה. מחלת הסוכרת שיבשה מערכותיו בהדרגתיות הרסנית האופיינית לה. הוא הלך ונחלש עד אשר נמרטו עצביו. נעשה חולה יותר ויותר, ובריחתו למצוא ניחומים בשתייה המסוכנת לא רק סייעה, אלא החריפה את עצבנותו והאיצה את התהליך האכזרי של הגסיסה הארוכה ומייסרת.

הוא קבע את הכללים של מסגרת חייו וכפה אותם על כל אחד מאתנו. רטן כלפינו בזעף שאיש מאתנו אינו מתחשב במצוקתו ואינו עושה לעזור. כאילו טבעי שכל אחד מאתנו יעלה לו מס תמורת ידידותו. ידע למשל שאני שפחה אוהבת ראויה להוקרה ומסייעת לו באמצעות ברכה. אבל התעלם מכך. כאילו מעולם לא זכה בסיעוד כלשהו מצדי.

חובה עלי להבהיר נקודה אחת: היו לי שתי שותפות לעניין זה, שחינכו אותי לנהוג בו במידה שכזו, אמא וניוניא. הראשונה שנחלצה לעזרתו של דניאל, היתה ניוניא שעוד זמן רב לפני נסיעתו עם דיאן סייעה לו לכסות שכר מגוריו בצריף דל שנמצא על מצוק הכורכר של שפת הים. רצועת חוף זו נודעה כעבור שנים כשכונת מחלול שהשתרעה בין רחוב ארלוזורוב לבין הבית האדום, שעל־יד פינת רחובות הירקון ושל"ג.

אמא נהגה כניוניא לאחר שנפטרה. בעיקר הגדילה תמיכתה הכספית בו, אחרי שדניאל אושפז בפעם הראשונה ב“הדסה” ברחוב בלפור, לוודא מה גרם לעייפותו המתמדת, והוא כה־צעיר לימים. במהלך אשפוזו נתגלתה אצלו מחלת הסוכרת וכבר מאותה עת נזקק לדיאטה מיוחדת, שהחזירה לו את עליצותו לזמן מסוים כמעט כשהיתה, אך רוקנה כיסו מהפרוטות האחרונות שהביא עמו ממסעו המשונה בעולם הגדול. ואז, יום אחד, פסקה אמא ברוסית המתנגנת שלי, “תמר, צריך לעזור לדניאל”. היא התחילה, אני המשכתי ומעולם לא אמר תודה, ואולי צדק.

היכולת שלו לקבוע כללי התנהגות כמעט גסים שכאלה, נבעה מחמת גאוותו המכשילה שאיש כמותו מעולם לא יחשוף פגם כלשהו בדמותו המסתורית כפי שנצטיירה בעיני הציבור. במידה רבה הוא עצמו כבר נלכד באותה רשת מתעתעת ונשתעבד לה.

ניתן היה למנות בו חולשות ומגרעות לרוב. אך גם היה בעל אידיאות נעלות, ומשום־כך התנהג תמיד, גם בימיו האחרונים, כמי שנמנה באמונה שלמה עם מצילי אנושות בארץ מתחדשת. משום־כך ראה עצמו אביר הציונות כפי שמשמעויותיה נתפרשו לו. תמים היה להאמין ב“אתה בחרתנו” בחינת היותנו אנשי מוסר המשמשים דוגמה לאחרים. וגם אם בחייו האישים רחוק היה משלמות, חזונו בדבר חברה ציונית ניזונה מתורת המרכסיזם, שלם היה. יחד־עם־זאת נתגלה כאיש שנכנע לצורך לספק למטפחי האגדות הכרוכות בו אחיזה כלשהי במציאות.

למרות שנחשב מסתייג מנשים כמי שאינו נזקק לחברתן, בכל זאת נכנע לתשוקתן לכבשו, שכן הן דבקו בו מסף נעוריו, והוא כבר לא יכול היה להתקיים בלעדי חנופתן המשכרת. בלעדיהן אי־אפשר היה שיעשה דאווינים שכל העיר גלגלה בהם. לא פעם נשבעו מאחרים בנשף בתל־אביב הקטנה, כי ראו אותו מדלג מעל מעקה של מרפסת, מתפרץ מתוך בית, או מזנק מבעד לחלון להימלט מבעל נזעם, שהרגיש לפתע בצמיחת קרניו בהעדרה של אשת־חיקו, ומצא אותה לפותה בזרועות דניאל בקרבת מקום.

אנוכיותו רדתה בו עד שלעתים נדמה והוא לא פחות מנרקיס, ומשגליו דרושים לו כהוכחה לעצמו שנעוריו עדיין תוססים במותניו, קסמו כשהיה. והוא ידע להנות מהקסם שפיזר סביבותיו ובחסותו הרשה לעצמו לצלוף בלשון שנונה ומורעלת בכל מי שרצה, בעיקר בשועי הארץ שאצלם נתקבל כיוסף בכתונת פסים. באחדים משיריו לגלג עליהם בארסיות, על שרצו בקרבתו רק כשמיתריו מרעיפים עליהם צלילים נעימים, וחיצו מתוח לענג נשותיהם המשועממות.

זלזולו המופגן בנכבדי העיר של אז, האדיר את שם המורד שנועז שקנה לעצמו בקרב החלוצים ופועלי הבניין שמהם באו אנשי “חברה טראסק”; אלה שנתכוונו ל“טראסק” אשר משמעותו אצל דוברי האידיש ממזרח אירופה, רעש או מהומה, ואילו מבחינת פרשנותו בשפתנו, חינגא והילולה, כקליעתו המדויקת של אברהם שלונסקי.

תמיד ביקשו הברנשים העליזים האלה, החולמים על חלוציות עברית בנוסח תנ"כי, את קרבתם של אנשי רוח. ידעו “חברה טראסק” ערכם וחשיבותם של ההולכים לפני המחנה כיוצרים של שיר, סיפור, צליל ותנועה, והכל בחותם העבריוּת המתחדשת.

מי שטרח מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר להפיץ ברבים שבחיו של דניאל, היה מכר ותיק שלי, האידיאולוג המבריק של “חברה טראסק”, בן תרבות אמיתי, משה זמירי. לימים נודע זה כבעל עין חדה היודע להעריך יצירת אמנות במבט קולע אחד. בדניאל ראה זמירי איש רעים להתרועע, ראוי ללגום בחברתו בקבוק משקה משיב־רוח עליזה ולחלק חזון הקושר עבר עם הווה. כי יותר מכולם חלם זמירי להקים עם שותפיו לטראסק “קבוצת רועים” שתתחרה בבדווים העוסקים במרעה מדורי־דורות. והוא וחבריו, כך רקם בחזונו, יתגוררו בשיך אבריק כמטחווי־יד מהשומר הנערץ עליהם, אלכסנדר זייד.

ואל אלה ועוד מופלאים אחרים, נספחו בחיבתם המופלגת לדניאל גם שומרים נערצים ונודעים מבני חוגם של ציפורה ואלכסנדר זייד. וכך נדדו דורשיו בין שני המוקדים האהובים עליו, האחד מקום מושב לצים שלהם בתל־אביב הקטנה, והשני בשייך־אבריק. כחסידים נלהבים נהרו אלה לפה ולשם בעקבותיו של הטרובאדור, מוכנים להפוך ארץ על פניה על־פי צו בחירם. ובערבי הנשפים שלו, חוויה נדירה של שירה חדשנית, מנגינה משכרת וקריאה מרתקת, לא היו כמותם להרעים במחיאות כפים, לרקוע ברגליהם ולדרוש, עוד עוד דניאל.

שנים רבות לאחר שנדם נהמם של הטראסקים ומשאגות הלביאים הצעירים האלה נותרו רק גניחות חרישיות של מזדקנים מיוסרים במכאוביהם, בא חברי המשורר ההוגה והטוב, אבות ישורון, ובשיר שהקדיש לזכרו של זמירי, כתב גם את השורות הבאות:


ואתה בנוקדים

ב“קבוצת הרועים”,

והשה והגדי

ושאר הרעים.


ואתה הנוקד

קצת משונה:

בלילה פוקד

לספר על צאנה…


(י“ד באלול, תשי”ד)


בסופה של פרשה נותרו רק זיכרונות, ומרביתם של חברי “טראסק”, להוציא בודדים שירדו מהארץ, סגרו מעגלם בתל־אביב. וגם המשורר יקירם, מחמת בריאותו הלקויה והחרם, חדל משיטוטיו ברחבי הארץ והסתגר בעיר ההומה מצפיפות של מכוניות ואוטובוסים מרעישים. במרוצת השנים הרבות שעברו מאז גם נסלחו חולשותיו, אולי נשתכחו בכוונה, והוא היה מוקף בבני אדם החושבים שהם יודעים מיהו והאגדה כשהיתה ויותר.


~ ~ ~


ודניאל אהב את כפות ידי עד שברגעים מסוימים הצטערתי שאין כולי אחת מהן. לא פעם חשתי בסומק בוער שוב ושוב בלחיי למראה מבטו הנח עליהן, כאילו הוקסם הצייר שבתוכו על־ידי עיצובן שגם לדעת אמא היה מושלם. וכך התבטא פעם באוזניה, ברוסית מתגלגלת שלו, עד מה אוהב הוא את ידי. ואמא השיבה ואמרה, “אמת, דניאל, יפות הן להפליא.”

לילה אחד, כשנתיים ומשהו לאחר שהכרנו ושליטתו בעברית כמעט מושלמת, התפשט באוייר חום קיץ מעורב בלחות מעצבנת שלא ידענו כמותה זמן רב. רבים יצאו לשפת הים לבקש לעצמם הפוגה וגם אנחנו. פה ושם הודלקו מדורות והמתקבצים שפתו קפה ושרו שירים אהובים, אחדים משל דניאל.

קרוב לחצות התקרבנו לשפך הירקון, מקום בו משתפלת רמת צוקי הכורכר הנישאים, היכן שנתמעטו המטיילים וזוגות האוהבים, אנחנו לבדנו בחוף השומם המואר באור ירח מלא. זוהר לבן נשפך על הים שפניו נדמו מלוטשים עד התנוצצות. הים דיבר בלחישה רכה כמו לפני פרוץ סערה. האור היה כה־חריף ושלחנו צללים ארוכים כבצהרי־יום. פתאום נתפשתי למחשבה טובה שאולי בלילה הזה יתממש משהו מאותן הזיות ארוטיות שבערו בתוכי כאשר חשבתי על דניאל. עברה בי צמרמורת־מענגת שהנה עוד מעט ותשוקתי לדבוק בו כאשה בגבר תתממש, אפילו יהיה זה רגע בודד אחד…

התפללתי בלבי בלילה הלוהט ההוא שרק לא יכשילו אותי פני שאבריהם גדולים וכלל אינם נאים, לא כתפי השפופות, פגם שהטלתי בעצמי מגיל צעיר כשניסיתי להעלים מידתן התופחת של שדי הצעירים, לא שערותי הארוכות הצונחות כעשב ארוך ופרוע על גבי, לא עיני הנבוכות מפני מבטו הגלוי של דניאל, היורד לחדרי לבי ואנוכי כה־ חשופה לפניו… ואילו בראשי תקועה לה רק מחשבה אחת: מדוע לא אהיה ניצודה על־ידו, אפילו אמצא עצמי מפרפרת ברשתו בין רבות אחרות…כה ריגש אותי הרעיון בדבר אפשרות שכזאת, עד שברכי פקו וצעדי נעשו מהוססים והפטרתי משהו על עייפות פתאומית, כאילו נמשכתי בכוח רב להישתל בחולות שחרשנו ברגלינו.

התיישבנו למרגלות סלעים נמוכים וכבדים בקרבת קו המים המלחכים שולי החוף. דניאל דיבר על ימיו הרחוקים כמנסה לשחזר משהו מדמותה המטושטשת של אמו המתה. ברגע מסוים אחז בכפותי, התבונן בהן ואמר בקול חנוק, “ידיך כידי אמי… ככה ראיתי אותן תמיד בדמיוני.” ורטט פתאומי חלף בי. ידעתי שמשהו יקרה בין הגבר המטריף הזה לביני. משהו נפלא שאשא אותו בתוכי סוד נהדר.

ואף שבחיזורי המגושם אחריו מניתי שגיאות רבות, את יעדי הנכסף השגתי. ניצלתי את ריגושי געגועיו לאשה שמעודו לא הכיר והיא מעולם לא הרפתה ממנו ואני כבשתי אותו. נטלתי את ראשו בכפותי היפות שכה־אהב וטמנתי אותו בין שדי הענקיים כעטיני פרה חולבת. רציתי שישמע את הלמות הרעמים המתגלגלים בתוכי, מאיצים רתיחתי עד שהעברתי כפותיו על רגלי הארוכות, שנחשבו אפילו בעיני צעירים אחרים כמעוצבות בחן מסוים. רציתי שיתלקח באותה בערה שאחזה בי ואזכה ברגע של חסד. לא היה אכפת לי כלל ועיקר שאינני העיקר ולא אהיה, וידעתי כי למרות זאת מאהבתי אותו לא ייגרע כחוט.

ולילה אחד כתבתי מלים אחדות:


אהבתי איש

ודמי רותח

והוא

את עיניו

מעוור

שלא יראה

לא

את

כיעורי.


אף ששאלתי עצמי אלף אלפי פעמים, מה באמת גרם לו שייעתר לרגע חיבה זה, לא נמצאה לי תשובה חד־משמעית והוא, דניאל שלי, נעשה לי מאותו לילה נדיר אח ואני לו אחות כל חיי. ונוספה לנו בבוא העת גם נינה המחוללת שכל־כך אהבתיה. ולא אכתוב מלה נוספת על החסד שעשה לי דניאל בלילה ההוא, ורק אומר כי לפעמים יש מענה לחלומות אפילו יהיו נשגבים עד שלא ייאמנו.

~ ~ ~

המספר: ־ שיחת לילה שהתקיימה בשמונים ושתיים – אני מדלג על שיחות אחדות שקשרה אתי אלכסנדרה בפרק המעבר שבין שנות השבעים לשמונים. לפעמים נזכרתי בה ולבי נצבט בריגשת־אוהבים ראשונה, בדרך כלל כאשר שמעתי ברדיו לחן מלחניו המפורסמים של דניאל, או לעתים מישהו מקריא שיר משיריו. אלא שבמרוצת שנים אלה שקעתי בעניינים זעירים עד שנשתכחה ממני אלכסנדרה. וכמו בלילות האחרים, פתאום, בשעה שמרוב עייפות כבר אינני מסוגל להבחין באיזו אשמורת מתפרץ הצלצול התובעני של הטלפון, שוב השיגה אותי שעת בדידות קשה של אלכסנדרה. היה זה ערב יום השנה העשירי למותו של דניאל.


– (וכמו תמיד קשרה אלכסנדרה מלה בשיחתה האחרונה אתי מלפני זמן מסוים) …הנפילה שלי בעצם התחילה כשהכזבתי את כולכם לפני הבכורה של הפנטומימה…

  • זה היה פספוס רציני.

  • היום אני יודעת.

  • היית פשוט נפלאה… לא פגשתי איילה כמוך… גם שייקה אמר שזה אולי ההפסד הכי גדול שלו בפנטומימה. שאם היית הולכת אתו עד הסוף, לא היית נשברת.

  • אתה באמת חושב שהייתי איילה טובה?

  • הכי טובה, אני נשבע לך, הכי טובה שהייתה.


היא באמת היתה מהממת בביצוע שלה.

במשך שבועות ארוכים, מדי יום ביומו, התאמנה הקבוצה על הפרק בו שלושה איילים בשיא תפארתם נאבקים עד מוות על חסדן של שלוש איילות קלות־רגל. מיום ליום ניתן לבחון שיפור בהתעצבות של האיילה־אלכסנדרה. היא לא חיקתה את החיה דקת הגזרה, כי לא נאלצה לשכנע שהיא בת־חוה מקסימה המתאמצת להיות יצור ענוג אחר משהייתה היא עצמה.

באותם ימים פרשתי מהלהקה ולא ביקרתי זמן־מה אצל הפנטומימאים עד שמצאתי מכתב מאלכסנדרה מפציר בי לבוא ולראות אותה מתַרגלת.

כשבוע לפני הפרמיירה הצפוייה התקיימו חזרות “גנרליות” על בימת התיאטרון הקאמרי עם רמזי תפאורות מצוינות וריקויזיטים שונים, מאלה שאנשי הלהקה נזקקו להם בקטעים השונים.

ישבתי בירכתי האולם החשוך שלא אקָלע לתחום ראייתו החדה של שייקה שנטר לי על פרישתי. אפילו שנים רבות לאחר־מכן. התרגשתי עד דמעות למראה קטע האיילות שנחשב בעיני להישג פנטומימי מעולה של שייקה. קטע שעוצב בכשרון נדיר של יוצר גאוני. היה מהמושלמים שהכרתי מקרוב את עבודותיו ויכולתי למנותו כבן חבורתם של צ’ארלי צ’אפלין, ז’אן לואי בארו, אטיין דקרו ומרסל מרסו. הקטע הזה של האיילות היה מורכב מאלמנטים מדויקים של בימת תיאטרון רחבה, תעוגת מחול ופנטומימה צרופה. ושייקה לא טעה בבחירת שותפיו. אחד אחד נחשבו גם בעיני לטובים ממני, ונהדרות היו מיה זיו, זיוה רודן ואלכסנדרה לב.

דווקא אלכסנדרה, שהיתה חסרת נסיון של ממש בהימצאות על במה, התנועעה עליה כמו נמצאה במקומה הטבעי. לא רק שהוכיחה כי נתברכה בנתונים החיצוניים הנהדרים של מולידיה, אלא גם ביכולת ההבעה הבימתית של דניאל ובכשרון התנועה של נינה. אבל, לאחר החזרה, כשישבתי אתה ללגימת משקה צונן בקפה “נגה”, הבחנתי כי היא קורסת, אינה עומדת יותר במתח הגבוה שבין הקטבים המנוגדים. פתאום נתגלתה כמי שחסרה את התשוקה האמיתית לעלות באש על הבמה. כעבור ימים אחדים, כשהתוודתה על החלטתה לנטוש את הלהקה, לא הופתעתי.


  • הכל התחיל בנטישה הזאת. היית צריכה בסך הכל לחכות עוד ימים אחדים. לא יותר. ההצלחה פשוט חיכתה לך מעבר לפינה. הצלחה עצומה. כשהייתי בחזרה האחרונה, ישבה לפני גרטרוד קראוס עם רקדניות אחדות. שמעתי אותה אומרת בעברית המגורמנת שלה, שההופעה שלך מדהימה. ואז ידעתי שאני לא טועה. ששייקה לא טועה… אבל לא חיכית. ברחת ואיש לא ידע להיכן…

  • הסתלקתי מהעיר.

  • לאן?

  • אף פעם לא ביקרתי בשייך־אבריק… לא רציתי להידחק בכוח למקומות שדניאל אהב ולא לקח אותי אליהם… אבל אז נסעתי לשם בפעם הראשונה… וציפורה זייד לא שאלה מי אני, פשוט ידעה, וחיבקה אותי ואמרה לי שבאתי הביתה… ובאותו לילה סיפרה לי איך זה היה כשהיא ואלכסנדר נסעו לתל־אביב כדי לבקר את נינה ב“הדסה” כשנולדתי. הם חשבו שמחובתם למלא את מקומו של דניאל שהסתובב חסר־מנוחה בגבעות של שייך־אבריק עם הצאן והאשה החדשה שלו ובלבד שלא יצטרך להיות ב“הדסה”… ואז שמעתי בפעם הראשונה ממישהו שיודע דיבור מפורש על הכעס הנורא של דניאל על נינה בעניין הזה של מה שהוא כינה “הגניבה”… הוא כעס מפני שנינה בעצם סידרה אותו, שידעה שאיננו רוצה בילד משותף מפני שסירב לשאת באחריות לחייהם של אחרים, מפני שבקושי הסתדר עם עצמו, ולמרות שאמרתי לציפורה שכבר מזמן חשתי בגרעין הקשה הזה שממרר את חיינו, היא התאמצה להסביר לי פשר תגובתו הקשה של דניאל שרק שיריו, לחניו וציוריו נחשבו בעיניו. הוא האמין כי רק יצירותיו הם ההמשך הטבעי שלו מפני שהן לא כובלות אותו למקום אחד וילד כובל, ילד שולל את חופש ההחלטה והופך אותך לאסיר לכל החיים, לאסיר של משהו שלא הבנת בכלל את הצורך בו… וציפורה התאמצה גם להסביר שמחלתו הקשה כבר אז נתחפרה בו ומרטשת את מערכת עצביו, הופכת אותו לקצר־רוח כלפי הסובב אותו, שאינו קשור בטבור בבית היוצר שלו… היא השתדלה שאבין אותו כדי לקרב אותו אלי למרות שנדמה היה כי הוא כל־כך רחוק… ובאותו לילה היא שרה אחדים משיריו ואני בכיתי ולא יכולתי להפסיק… משהו נקרע בתוכי… הודיתי ביני לביני כי בו אשמת המירדף הנואש שלי לזכות באהבת גברים מבוגרים ממני בשנים רבות… לא אותם חיפשתי אלא אותו, ובפעם הראשונה ידעתי שמעולם לא אהיה מסוגלת לאהוב גבר בנוסח אהבָתי אותו… לא אהבת בת את אביה… זה נשמע כדיבור כמעט משוגע, אני יודעת… אהבתי אותו בדרך בה אשה אוהבת גבר עד קנאה נוראה… קינאתי בכל אחת שהוא קירב אליו… אולי מפני שאותי אף פעם לא חיבק, אותי אף פעם לא אימץ אל חזהו, וכבר בקטנותי יכולתי לנשום את ריח גופו רק כשהוא ישן… אז הייתי מתגנבת אליו ויושבת בצדו, גוהרת מעליו ונושמת… לעורו היה ריח כל־כך עדין…

  • אינך מוכרחה לדבר על זה…

  • אני כן… זה מוכרח להתפוצץ מהפנים לחוץ… מפני שגם אתה תמיד רצית לדעת מה באמת היה ביני לבינו… איזו אהבה נתקיימה בינינו… היום אני יודעת כי הגעתי לשייך־אבריק בכדי לחפש תשובה לעצמי אם הייתי לו לא בת אלא אשה… חשבתי שציפורה ידידתו הגדולה, שלא נפגשה אתי עד לאותו לילה, תמצא דרך להבהיר את הסתום ולא טעיתי. כשישבנו בחוץ היא אמרה לי – ילדה, יש לך בעיה, את מאוהבת בדניאל כאשה בגבר… נדהמתי ושתקתי. אף אחד לא אמר לי דבר כזה בצורה כה־גלויה והרי היא פגשה אותי רק עכשיו… אבל ציפורה הוכיחה שהיא מכירה אותי כל־כך ביסודיות כאילו הרתה וילדה אותי והיא גם הזהירה אותי מתוצאות תהליך שכזה ואמרה שאני מוכרחה להתרחק מדניאל, ללמוד לחיות בלעדיו מבלי לראות אותו, מבלי להריח את העור שלו, להיות מסוגלת לקיים יחסים עם גברים צעירים ולא לחפש אותו במיטותיהם של בני גילו… שם, בגבעות של שייך־אבריק, אמרה לי אשה חכמה את מה שהדחקתי כל השנים וידעתי שהיא צודקת בשפיטתה ואני חייבת להימלט מקרבתי אליו… זו היתה הסיבה שעזבתי את הפנטומימה והמשכתי מיד לאיטליה…

  • נינה בטח ידעה את מה שידעה ציפורה.

  • היום אני בטוחה שכן.

  • אולי זאת היתה גם הסיבה שנינה כל־כך התעקשה בעניין הנסיעה שלך.

  • היא לא חקרה אותי לדעת מה גרם לי לקבל את דעתה ולנסוע לאיטליה, אבל היא ידעה שדניאל חורך כנפיים לא רק של אחרות אלא גם של אלה שהן הכי קרובות אליו, אפילו הן נחשבות בשר מבשרו. בדיוק בגלל הטענה האת של נינה לא ראית אותי במרוצת כל אותן שנים שבהן אושפזתי פעם אחרי פעם… נינה לא רצתה שאחזור לארץ במצב הנפשי המעורער שלי. היא פחדה שפגישה מחודשת שלי עם דניאל תזעזע אותי עד שיאבד סכוי לבלום את הגלישה לאבדון. משום כך נבהלה שהסימן הזה לאותו אבדון נמצא בעת שהופעתי כזמרת השאנסונים נינה דניאל… היא לא היתה מסוגלת להבין, כמו הרופא שלי אז, שבסך הכל נאחזתי במסיכה מגוננת שמאחוריה אהיה מסוגלת להסתתר מבלי שאפחד מביקורת, מהשואה הרסנית ביני לבינם…וכשזכיתי בהכרה כשאנסונרית כוכב־עולה ומקורי שכבר לפני זמן רב סיפרתי לך עליה, נינה השתכנעה כי הדמות שבניתי ממנה ומדניאל אינה אלא עדות חותכת לטירוף מוחלט ואני באמת נתונה להשפעת דיבוק שיוביל אותי לקראת הקץ… ופעם אחת לא התאפקה וכמעט זעקה בכאב נוראי – דניאל, צא מתוכה… צד שד, צא שד…

  • הקטע הזה לא ידוע לי…

  • זה היה מדהים להיווכח כיצד אמא רדפה אחרי ברחבי אירופה בנסיון נואש לעצור את התהליך הזה של נינה דניאל שהלך וצבר תנופה… איזה אבסורד… בשנים הראשונות עשתה כל שבכוחה שיאשפזו אותי רחוק מהארץ ופחד איום שקירבתי מחדש לדניאל תבלום סיכוי להחלמתי ואחר־כך, כשהצלחתי לעשות עם עצמי משהו בעזרת אותה דמות שבניתי לצורכי מענה לבעיותי, היא התפרעה בנסיונותיה להחזיר אותי לארץ, דואגת שאולי אחזור ואתמוטט לתמיד… פעם נכנסה לחנות תקליטים בשאנז אליזה וראתה תקליט חדש שלי שזכה בהצלחה, אז היא קנתה את כל העותקים שהיו שם ואחר־כך, לעיני עוברים ושבים המומים, היא ניפצה אותם בזעם על המדרכה אחד אחרי השני, אולי שישים אולי שבעים… תגובה עצובה לתהליך שכל־כך הפחיד אותה… היא לא הפסיקה לדבר על הפחד…

  • איזה פחד?

  • הפחד שלה מפני המחלה… היא ידעה מההתחלה שהרופאים חשדו שסבלתי מפיצול האישיות וזה בדיוק מה שהתרחש בתוכי. הרגשתי כי אישיותי נמחקה לגמרי ובתוכי מתגוששים לא דיבוק אחד אלא שניים, לא חנן אחד אלא שניים – נינה ודניאל דניאל ונינה… אז ככה חייתי… בין דירתי בחוף הנופש הצרפתי לבין מועדוני הלילה ואיש לא היה מסוגל לאתר את המקלט שלי… ורק דניאל, שידע את הכתובת המדויקת, לא בא… בשנים האלה הוא כבר יצא מהבית לעתים רחוקות… המחלה שלו חיסלה אותו בשלבים. בהתחלה נפגעה ראייתו, אחר־כך קטעו את רגלו, יותר מאוחר את כף־היד… אצלי חתכו חלקים בתוכי, אצלו בחוץ… כשהחמירה מחלתו נמצאתי בשיא התהילה בלהיות נינה דניאל ואמא היתה בטוחה שההצלחה המשונה הזאת מקרבת אותי למשבר חדש שאף פעם לא אצא ממנו, אז נינה ניצלה את מות דניאל להשפיע עלי לחזור, אלא שלא הייתי מסוגלת להתמודד אפילו עם המחשבה שהוא מת מפני שהוא לא יכול היה למות. רק למעני היה מוכרח להמשיך לחיות. אבל לא שיניתי את עובדת המוות, לא שיניתי ואני רק נשארתי חיה אבל גם מתה… רק כעבור זמן, כשנינה היתה חולה מאד וקראה לי לעזור לה, אז כשהגעתי נסעתי משדה התעופה ישר לקריית־שאול לבקר את קברו ונינה ראתה בזה סימן להתקפה נוספת וכמו־תמיד מיד הפעילה את קשריה והפסיכיאטר המחוזי הוציא נגדי צו איסור יציאה מהארץ וכך מנעו בעדי מלחזור לאירופה… נינה לא הבינה שהיא חרצה עלי גזר־דין מוות… רק שם במרחקים יכולתי להיות אני עצמי בתוך קליפה הזאת – נינה דניאל… אתה מבין… וכך נקלעתי שוב למעגל מחניק של בדידות ואין לי עם מי לדבר… אולי רק עם תמר ולפעמים אתך.

  • עבר זמן רב מאז הטלפון האחרון שלך…

  • היה לי משבר… אושפזתי ב“גהה”…

  • מי מכסה את הוצאות הטיפולים האלה?

  • יש ביטוח לאומי. אבל מה זה חשוב? כשאני יוצאת לאן אני יוצאת? שוב אני חוזרת לבדידות ולדירה הדכאונית הזאת שגורמת לי דאוּן נוראי… זה כמו מעגל חוזר וטוב שברשותי נמצאים הכדורים שיתנו לי איזשהו מרגוע… ואולי יהיה זה שקט שמעבר לזמן מסוים…

  • (בבת אחת נזעקתי) מה מספר הטלפון שלך…

  • איש לא צריך אותי… אינני שייכת יותר… העיר הלבנה שלנו מתה מזמן… אתמולים מתו מזמן והמחָרים הולכים למות…


אלכסנדרה התנתקה ואז עשיתי מעשה שפעמים רבות חשבתי שעלי לעשותו. רק ההיסחפות בענייני, בהיותי שקוע כל־כך בעצמי, מנעה בעדי מלבצע אותו הרבה קודם לרגע הזה. אבל לא הלילה. אם מישהו ידע משהו ברור על מצבה של אלכסנדרה, היתה זו בוודאי תמר שלוש. כל־כך נדרשתי בבהילות לצורך להחליף אתה דיבור בגלל החשש לשלומה של אלכסנדרה, עד שאיתרתי את המספר שלה חייגתי אליה. ולא היה אכפת לי שהשעה היתה שלוש ומשהו לפנות בוקר.

היא הרימה את השפופרת עם תחילת הצלצול השני. הזדהיתי והתנצלתי על שאני מטריד אותה בשעה בלתי־שגרתית שכזאת. בתחילה הגיבה בנהימת תמיהה כלשהי על שבכלל נזכרתי בה ואחר־כך אמרה, כי מזה שנים היא מתעוררת מדי לילה בערך בשעה הזאת ועד עלות השחר היא עוסקת בקריאה, לעתים חוטאת בכתיבת שיר או בעריכה מחודשת של שורות ששרבטה לפני שנים.

“אז מה אתה רוצה?” תהתה.

היססתי. “זה בעניין אלכסנדרה,” אמרתי לבסוף.

“עוד לא למדת איך להתבטא בדיוק?”

התנשפתי ושמעתי אותה מגחכת ברשעות. אמרתי: “רק לפני רגע היא דיברה אתי בטלפון. אני חושש שהיא מתכוונת לפגוע בעצמה… משהו קרה לה היום.”

“משהו באמת קרה,” חזרה באירוניה כואבת, “אתה צריך לדעת…”

ירדתי לסוף דעתה. “שכחתי,” הודיתי וחשבתי על אבי שלא מכבר מלאו עשר שנים למותו ופרידתו הקדימה את דניאל רק בשבועות אחדים.

“אני אגש אליה,” הפטירה תמר והוסיפה בצרידות המעידה על התרגשות פתאומית, “כבר התרגלתי לטפל בה המצבים האלה…”

“הייתי רוצה לראות אותך, תמר,” אמרתי.

“תהיה אצלי בתשע,” החליטה, “אכין לך קפה כמו שאביך אהב.”


~ ~ ~


אותו פרק זמן, בשנת שמונים ושתיים, עדיין התגוררה המשוררת בדירתה רחבת הידיים, הנמצאת בקומה השלישית בבנין הישן שברחוב גורדון. שנים רבות חלפו מאז ביקרתי בדירה. בימי ילדותי הרחוקה נהגתי להביע אליה בחברת אבי, לפעמים בחברת אבי ואמי. שמורה היתה בזכרוני כדירת־עשירים, לפי שהקירות הרשימו אותי בעומס ציורים גדולים וקטנים שלא הבנתי חשיבותם, אבל הם מצאו חן בעיני. והיו שם גם תצלומים ישנים של אנשים, גברים ונשים, מתהדרים בפוזת־נצח לעיני מצלמות עתיקות. והיו אפילו פסלים, דבר שבימים ההם לא ראיתי אצל איש מבין האחרים המקורבים.

בבוקר כשבאתי נתקבלתי במבט בוחן, כמעט מתנכר, שנעצה בי האשה הזקנה שבילדותי נהגה להקניט אותי על ידי חפינת תלתלי ומשיכתם עד להכאיב.

“ברוך הבא,” הפטירה לבסוף.

“תודה,” אמרתי, “הכל בסדר?”

תמר הנהנה בראשה. “עכשיו הכל בסדר, עד לפעם הבאה.” עדיין לא פתחה את הדלת מלוא רוחבה.

“אפשר להיכנס?” תהיתי.

“קשה לזהות בך משהו מוכר מימיך הטובים,” לגלגה ואפשרה לי לחלוף על פניה.

“למה את מתכוונת?”

“מבחינה חיצונית הולכת אותנו שולל,” הפטירה בבוז, “הטעית אותנו לחשוב שאולי יצמח ממך פעם אכללה גבר שמסוגל לחמם לב זקנות שכמוני. אתה אפילו לא מתקרב לאביך שלא היה נאה במיוחד, אבל היתה לו הבעה חמה ועיניו היו טובות ונבונות. לא, גם לא נשתמר בך אפילו קצת מהנוי הצנוע של אמך.”

צדתי בעיניה, שעדיין שתיהן היו אז בריאות ובהירות, לגלוג מתגרה, כמעט צפייה לתשובה ראויה. אבל עמדתי אובד־לשון, סתם־כך מתאמץ להשיב מידה כנגד מידה.

היא עצמה עדיין גבוהה היתה כגמל זקן הפוסע בנטיה משונה לצד. פלג גופה העליון השתופף עוד יותר והוא צנום משהיה. באורח משונה נותרו שדיה הכבדים, צונחים עד טבורה בצורה מצחיקה. שערות הקש שלה, תערובת של שחור משחור עם כסף מתנוצץ, פזורות היו במהומה גדולה, משום שנתדלדלו וסמיכותן אבדה. עכשיו נתגלו פה ושם קרחות זעירות הפושטות בקרקפתה הלבנה. עור פניה נעשה כמוש, מקומטט קמטוטים נכפלים. על־אף מצבור שנותיה, טרם למדה להתאפר כהלכה ועדיין שמה עיניה בפוך במידה מוגזמת, ומרחה את שפתיה בצבע אדום זועק. גמלונית שכזאת עמדה מנגד ולא מצאתי בה נקודת אור אחת, להוציא את כפות ידיה שהוקסמתי מהן כילד וגם עכשיו נותרו יפות כשהיו, לבנות ומטופחות.

“זה רק מה שנשאר אצלך יפה במשהו,” אמרתי כמעט נרגז על שנתפשתי בהקנטה מטופשת שכזאת ודומה היה שהיא קראה את מחשבתי. “אתה עדיין ילד,” הפטירה בחדווה, “למרות שאתה מתחיל להיראות כאיש בשנותיו… נו, טוב, לא נאריך במחמאות הדדיות שאי־אפשר לגמור בהן. אכין עכשיו את הקפה שהבטחתי לך.”

פרשה למטבח, מניחה בידי שהות להסתגל מחדש לדירתה. הסלון גדול היה כפי שזכרתי. עברתי להתבונן בשכיות האמנות ואחר־כך מתוך סקרנות בחנתי את מדפי הספרים עד שמצאתי שם שורה ארוכה מיצירותיו של אבי. משכתי אחד מקבצי הסיפורים, מתחילת שנות הארבעים, המתאר זוויותיהם הסמויות של קצבי תל־אביב ופושטי נבלות שבתוכה, וקראתי את ההקדשה שכתב אבא בכתב־ידו הנמרץ והכל־כך מדויק: “לתמר, שמעניקה לכולנו שירה מקורית חשובה, בידידות אמיצה, יוסף”. כבר אז עמד על שיעור קומתה כאחת בדורה, ולא טעה.

כה־שקוע הייתי בהתבוננות באותיות שנפלטו מקצה ציפורן עטו של אבי, שלא שמעתי צעדיה החרישיים של המשוררת שנתגנבה מאחורי להפתיע בהשמעת קול צחקוק כבוש, “הה, אתה מתגעגע אליו, הה?”

נרתעתי, כמעט שומט מידי את הספר. חייכתי במבוכה והחזרתי את הקובץ למקומו. “פשוט רציתי…”, ניסיתי לומר דבר של משהו ונשתבשה אמירה, ואחזתי בספל הקפה התורכי שהכינה ועד שלגמתי לגימה זעירה שלא יכוו שפתי, טרחה להושיבני בכורסה הרחבה והיא מנגד, מושכת לצד רגליה הארוכות.

ישבה וגלגלה שיחה באלכסנדרה, ודומה כי בעת שעסקה בבדידותה של זו, הנחשבת אצלה כה אהובה, דנה לאמיתו של דבר בבדידות כמושג פילוסופי אוניברסלי. העלתה ציטטות חכמות משל הוגי־דעות קדומים ועד לאחרונים שבהם; אלה שמשנתם ידועה לה היטב, והם מתמקדים בממד הבדידות, כגשר לעבור בו מהעולם הזה לבלתי־נודע.

“אני מבין,” הפטרתי.

“תפתיע אותי,” התגרתה בי.

הרהרתי, עד מה מרושעת היא ודווקא אשה חמה נחשבה בקרב יודעיה, אפילו נדיבת־לב בצורה מופרזת. נודעה כמי שפעמים הרבה התייצבה בצד חבריה היוצרים שנקלעו לבעיות פיננסיות; הסתייעה בקרנות סמויות משל עצמה ומשל דודניה השלושים, שמעולם לא סירבו להעניק מתת־בסתר לכל מי שהומלץ על־ידי הדודנית המפורסמת. אף־על־פי־כן, אילו לא חשתי בצורך ללמוד משהו ממשי על מצוקותיה של אלכסנדרה, הייתי נמנע מלבקר בדירתה ומדלג על עקיצותיה.

“ספרי לי עליה,” הפצרתי בה.

הנידה בפליאה ראש הנה והנה. “אתה מיתמם או מה?” תהתה, “הרי הפרשה גלויה לפניך. היית עֵד לשלבים הראשונים כאשר נתגלו הסדקים ביפה הנפלאה הזאת אז מה ציפית, לנס?” אספה כתפיה המגובנות עוד יותר, עד כי ראשה באמת נראה כמו גולגולת ענקית של מכשפה מכוערת, מעין גוגול חושפת סתרי־לב ומחשבות רעות. “אחרי האשפוז הראשון כבר ברור היה שלא מדובר בסתם דיכאון אלא בשסע נפשי עמוק עד־מאד. אפשר לפתח אלף תאוריות וכל אחת תישמע משכנעת וכל אחת איננה צודקת. רק נקודה אחת משותפת לכולן, לא נמצא בה עוד כוח להתמודד עם הורים בעלי אישיות דומיננטית כשל דניאל ונינה…”

“כתשו אותה…” מלמלתי.

לא זקנה כמותה תירתע מהערה כזאת ותגובתה היתה נמרצת. “הפרשנויות שלך מעניינות אותי כקליפת השום,” פסקה בנחרצות, “ובכלל, הרי באת לשמוע מה יש לי להשמיע על שעשית מעשה שאתה חושב אותו לנכון. טוב, אז מנעת הלילה מאלכסנדרה לאבד עצמה לדעת, אז מה?”

סקרתי אותה בחשדנות. “זה הומור מחורבן,” רטנתי.

“הו, לא, אריכא הצעיר,” הגיבה בלעגנות, “גם הפעם אתה מפספס את העיקר. אתה לא קולט? לא טובה עשית לה אלא הארכת את יסוריה. בסך הכל גרמת לי לבוא ברגע הנכון לדירתה ושוב ליצור פסק־זמן עד לנסיון הבא. ובאחד הימים היא ממילא תעשה את המעשה הזה, אז במה אתה בכלל משתבח?…” הטיחה בי עלבון ונשתתקה כמתכנסת בעיצבונה העמוק.

משסיימה לגימה, זקפה ראשה, לחלחה שפתיה הצבועות באדום בוער ואמרה: “מידת התבונה דורשת שלא נעסוק במופלא. יכולה אני לנסות ולהסביר מדוע, לדעתי, קרה לאלכסנדרה ולרבים מילדי חברי מה שקרה. אבל מוטב שנימנע מזה. מוטב כי בבוא העת יעסקו בעניין חכמים שזה מקור פרנסתם. אני אתאר לך את העובדות הפשוטות הקשורות באלכסנדרה ונתרחק מהנטיה לגלות מומחיות בשטחים שאתה ואני בורים בהם.”

וכך, משהגדירה בדיוק את אורכו ורוחבו של התלם שתמשוך, פרשה לפני יריעת האשפוזים והחיים שנעשו כה־מרים אצל אלכסנדרה, אצל דניאל ואצל נינה. ובאמת נזהרה מלעסוק במינוחים רפואיים העלולים להתגלות כמכשילים, מה גם שאחת לכמה שנים, משתנות אבחנות ועמן הגדרות. התמקדה בעובדה אחת, שהאשפוזים נועדו להיטיב מצבה של אלכסנדרה, שתחדל מנסיונותיה לשלוח יד בנפשה.

על־פי עדותה דומה ועלה בידי אלכסנדרה לגייס כוחות־נפש בבואה להתמודד עם החיים החדשים שיצרה לעצמה, זמרת פופולרית הנושאת את השם נינה דניאל. דווקא באמצעות נסיון מוזר זה לחבר בתוכה את מולידיה המסוכסכים היא נעשית מאושרת; בפעם הראשונה בחייה הפקיעה עצמה ממעגל הכישלונות המרים להיות דניאל או נינה, כל אחד בנפרד. והנה, במרחקים, בארץ זרה עם אנשים אחרים שלא ידעו את עברה ומקורותיה, כשהיא מנותקת מהנופים והאנשים החשובים לה, קירבה קטבים והודות לשלווה שזכתה בה נבעה מתוכה שירה לירית ענוגה וחכמה, ואת השירים הראשונים שכתבה שלחה לתמר.

“שירה אמיתית,” אמרה תמר וקולה רעד, “שירה עצובה שמתמקדת בנושא אחד, אהבת אשה לאיש.”

נצטרפו שירים לשירים ונחשף סוד, והתוודעה תמר לעומק הכאב של הבת המאוהבת באביה, אהבה נואשת שאין דרך להגדיר אותה, והיא חוסמת בעדה מלפתח קשר, מערכת יחסים נכונה עם גבר אחד. התאמצתי לפתות את תמר להרחיב שיחה אל רקע זה ולא עלה בידי. ואז ניסיתי לגרותה באמצעות ציטוט שורות אחדות מאחד משיריה הראשונים של אלכסנדרה, שקראתי לפני שנים אחדות:


עד

שנהיה בצעקה

רק

נפש אחת.


“זה משל לקרבת נפש בנפש,” קבעה תמר שמא יובן השיר כמשמעותו הפשוטה העדיפה להיסמך על שיר אחר משל אלכסנדרה:


ואנחנו

אב

בתו

ולא יותר מזה.


“אז מה אתה אומר על זה?!” רטנה כמנצחת, מבטלת פרשנותי ומונעת בעדי מלהיכנס לדבריה, מאריכה בהם, כמעט זועמת, להרחיק כל חשד בכוון מחשבה משונה ומסלפת.

העדפתי לשתוק. חשד שניקר בתוכי לא אתמול נולד, זמן רב לפני־כן. חששתי שמא נסתבכו יצרים מעבר להזיות סתמיות ודבר רע נמצא בין אב לבתו. רק באחרונה התחילו קטעי זכרונות להתבהר ורציתי לדעת לעצמי היכן מונחת האמת.

הכרתי היטב את קובץ השירים הדק, שפרסמה אלכסנדרה חודשים אחדים לאחר פטירתה של נינה. אז מצאתי בפעם הראשונה רמזים שניתן לפרשם כי אהבת אלכסנדרה את דניאל היתה מעבר לשיעור תמים של אהבת בת את אביה, אפילו נערץ היה בעיניה. “מחזור שירי אוהבת”, כך נקראו השירים האירוטיים החריפים האלה, שמבקרים אחדים קשרו להם כתרים כנועזים אפילו בסוגם, ואחרים, בעיקר מקרב אנשי האקדמיה, טענו כי על־פי עומק תלמודם, היא מעתיקה מתחום שירתו האינטימית של אביה.

תוך מהומת המלים שהמטירה עלי תמר הנרגשת, והיא דוחה בתקיפות כל נסיון שלי לפרש אהבת הבת את אביה, גלשה שוב לתאר מצוקותיה של אלכסנדרה וכיצד נתדרדרה לשפל הקיום עד שאפילו היא, תמר, שמקורותיה נעשו יותר ויותר מצומצמים, נתקשתה לעזור לה.

הצלילה הנוספת התחילה במחצית שענות השבעים כשהחריפה אצל נינה המחלה הממארת. רק אז נתפתתה אלכסנדרה לחזור לארץ לפקוד את קברו של דניאל ולסעוד לזמן־מה את נינה שניצלה ללא היסוס את המצב שנותר, ובאמצעים משפטיים עצרה בעדה מלשוב לאירופה.

ההתנתקות מהמקלט שיצרה לעצמה אלכסנדרה במרחקים, מצב אכזרי שנינה כפתה עליה בעורמה, גרמה לה לאבד שנית את האיזון הדק שהמציאה לעצמה עד אשר שוב נתמוטטה ואושפזה ב“שלוותה”. כעבור זמן, כשהוטב מצב ושוחררה מהמחלקה הסגורה, התחננה לפני נינה שתבטל את צו איסור יציאתה מהארץ ותאפשר לה לחזור לאירופה, שכן רק שם נמצאת לה הצלה. אבל נינה ראתה את המתרחש בעינים אחרות ואפילו סירבה לשוחח על אפשרות שכזאת. להצדקת עמדתה הקשוחה גייסה נימוק כי מתקרב ובא יום מותה ולא יימצא מי שיסעד את אלכסנדרה בנפילה הבאה.

ביאושה ניסתה אלכסנדרה לממן בריחתה לאירופה באמצעות מכירת דירתה של נינה עוד בחייה. ואז עשתה נינה בעצה אחת עם עורך־דינה הסכם עם עירית תל־אביב ובו נקבע כי לאחר מותה תועבר הדירה לבעלות העירייה. בדרך זו תישמר כפי שהיתה בחייה של נינה, על כל המצוי בה, ותשמש בבוא היום ארכיון לתולדות המחול בישראל. בתמורה התחייבה העירייה להעמיד דירה צנועה בצפון העיר לרשות אלכסנדרה למשך כל ימי חייה ואף תעניק לה קצבת קיום צנועה.

“ולא טוב המצב אפילו כך,” התוודתה תמר, מנידה ראש מצד לצד כאילו מבקשת להדגיש חומרת עניין שהוא כל כך ברור, והוסיפה כי בין אשפוז לאשפוז נתקפת אלכסנדרה בבולמוס קניות ומבזבזת בתוך שעות כל סכום כסף העומד לרשותה ולעתים היא מגיעה עד חרפת רעב. וגרוע מכך, מזה זמן רב נתפשה לחולשתו הנודעת של דניאל, וכמותו לוגמת כמויות אדירות של משקה חריף. רק שלא כדניאל אין היא מבחינה בין ויסקי לקוניאק, בין וודקה לארק, והכל טוב לחֵכה ובלבד שתהיה דעתה מטושטשת; מרחיקה אותה ממצוקת התוודעות למציאות העגומה, מעניקה לה הפוגה מחרדת הפיכחון רק לפרק זמן מסוים, עד לנסיון הבא לאבד את עצמה לדעת…

ונמנעה תמר מדיבור נוסף שבעיניה נחשב מיותר.

לפני שהסתלקתי מדירתה של המשוררת, ועדיין לא מצאתי תשובה ברורה לטיב אותה אהבה מייסרת מצדה של אלכסנדרה לדניאל, הזכירה תמר כי בעוד שעות אחדות, בשלוש אחר הצהריים, תתקיים בקריית־שאול אזכרה לציון עשר שנים לפטירתו של דניאל. “תהייה זו בשבילך הזדמנות נאותה לבקר את קבר אביך,” אמרה, “אולי תפגוש באלכסנדרה.”

“ספק אם אזהה אותה לאחר כל אותן השנים…”

והמשוררת אמרה: “תזהה. למרות הכל נשארה יפה, אסלי כשהיתה,” ולא הוסיפה מלה.


~ ~ ~


אף שהחרם על דניאל לב איבד את תנופתו, וכבר נתגברה בארץ התחושה כי הנה הוא שב לתודעה הציבורית במלוא עוצמתו, פייטן גם מלחין, ואפילו נמצא בעל גלריה נודעת ברחוב גורדון שהודיע ברבים על כוונתו לקיים תערוכה מיצירותיו של האמן, טרם נמצאו רבים שיעלו לקברו ביום השנה העשירי, אפילו שהיה זה יום נאה וחמים, בין חורף לאביב. רק ידידים בודדים נתקבצו בקרבת קברו של דניאל, ביניהם ראיתי אחדים מבין המתיי"ששים של “חברה טראסק” המופלאים. מישהו השמיע תפילה ואחר־כך עלו עננים וירדה שמש והזוכרים נתפזרו.

רק אז נתגלתה אלכסנדרה מבין מצבות השיש של גוש קברים יותר מרוחק והיא צועדת בהיסוס כמתנדנדת, אולי מחמת השפעת הכדורים שבלעה בלילה החולף, או לגימה מוקדמת, והיא תמירה כשהיתה ועוד יותר מזה, כפי שאמרה תמר המשוררת, יפה למרות הכל ועל אף הכל; יפה להפליא כקורנת. באילו היתה מוקפת כל חייה במיגננות ומסננות ונותרה כשהיתה בשיא עלומיה.

על־מנת שלא תבחין היא בי, על־אף שסברתי כי לא יעלה בידה לזהותני, גהרתי בין שני קברים במרחק־מה מהקבר של דניאל שהוא שטוח ורק בקידמתו בוקעת כאנחה כבדה אבן גלילית שחורה, זכר לנעורים הרומנטיים, ימי הרועים והשומרים של שייך־אבריק. וכך, כשאני מתמזג עם הנוף הלא חשוב לאלכסנדרה, עקבתי אחר הבעתה שהיתה כחולמת כשנשענה באפס־כוח על האבן הפראית מהגליל שאותיות נחושת מחוברות אליה וכל שנאמר היה, “דניאל לב – הפשר לא נודע”.

עמדה זמן מסוים ולא אמרה דבר. ופתאום פרצו מתוכה הקללות הכי בוטות וקשות שניתן היה להעלות על הדעת, כאילו רצתה לסקל במלים ממיתות את דניאל ואת נינה. חירפה את שניהם בלחישה שנשמעה כזעקה חדה עד שנאחזה באבן השחורה. באיטיות החליקה לארץ והיא נצמדת לאבן המחוספסת וידיה סוגרות על פניה שאינם נראים יותר, ואפילו קול בכיה לא נשמע. רק הרטט בכתפיה התגבר

לא רציתי לגשת אליה שלא אפריע לרגע של אהבה.

~ ~ ~


 

5


המשוררת: מאז הלילה שלי עם דניאל, בקיץ עשרים ושש, ועד לנסיעתו עם דיאן נייט־סטאר, להציל את התעשיה הרכה של הסרט העלילתי הארצישראלי, חלפו שלוש שנים.

שבועות אחדים לאחר נסיעתם לניו־יורק נכנסה נינה לחיי, כאשר סיימה בארצות־הברית שורה ארוכה של רסיטלים שהקנו לה מעמד ברור בעולם המחול המודרני. בבואה הצטרפה מיד לחבריה ב“הבימה” אשר התחילו עונתם הראשונה בארץ־ישראל.

כך החמיץ דניאל את נינה והיא אותו. אבל בחלקי נפלה הזכות לפגוש אותה מיד עם בואה, ולבי נפתח לקראתה ולבה לקראתי ונעשינו קרובות זו לזו, למרות שהיתה מבוגרת ממני בשנים כה רבות. בת ארבעים ואחת היתה אז נינה. אילולא ידעתי את גילה הנכון הייתי טוענת בביטחון מלא כי לא עברה את שנת השלושים לחייה. כה יפה היתה, כה רעננה. כה קוסמת באישיותה, ובעיקר בעת שחוללה כפי שלא ראיתי אחת מרחפת כמותה.

כבמקרה דניאל הכרתיה הודות לקרבתנו לצינה היפה ולמאיר דיזנגוף, שערכו קבלת פנים למחוללת הנודעת לרגל התאחדותה מחדש עם חבריה ב“הבימה”. בזכרוני קבוע אירוח מרשים זה כאחרון שנעשה בבית הדיזנגופים היות שבריאותה של ניוניא נתרופפה בזמן ההוא.

האורחים שזומנו לאירוע חשוב זה היו כפני צמרת הישוב העברי, בעלי־מעמד מקרב הסוחרים ובעלי המקצועות החופשים כאדריכלים, רופאים, עורכי־דין, אגרונומים ואפילו איכרים עשירים מהמושבות הקרובות. ומנגדם נמצאו מנהיגים חשובים של פועלי הארץ, בני הזרם הסוציאליסטי, שאף הם תמכו בהתלהבות בתיאטרון שנחשב כבר אז “לאומי” שלנו.

במרוצת הערב החגיגי הכרתי לא רק את נינה ידידתי, אלא גם את דודניתה, השחקנית אינה גובינסקא, שנחשבה אולי לבעלת הפנים היותר מקסימות שבין הנשים של התיאטרון העברי, ובעלה הנמוך ממנה, יוסף ברץ. ונפגשתי גם עם תלמידי לשיפור המבטא, ביניהם חנה רובינא, אלילה אמיתית, ומחזרה הנלהב ארי ורשבר, שבעת ההיא נחשב לבעל צורה נאה שממלא בטבעיות תפקידים של מאהב חסר חשיבות, ואחרים כברוך צ’מינרינסקי הבמאי המצוין, מנחם גנסין שאף נודע כמספר סיפורים, ותמימה יודלביץ, שכבר אז נמחשבה ל“סבתא יהודיה” של התיאטרון.

נמצא שם גם אהרן מסקין החסון וגבה־הקומה שאי־אפשר היה להתעלם מפניו רבי ההבעה שכמו נחצבו בסלע, ובאמת לאחר שנים אחדות היטיב לבטא אותם ידידי המנוח, הפסל הקוביסטי זאב בן־צבי. היו עוד רבים שאני זוכרת בבהירות מהלילה ההוא, נכבדים ובעלי הישגים כמו זקן השחקנים יהושע ברטונוב ובתו הצעירה דבורה, לימים כמותי כלת פרס ישראל, היא על תרומתה המקורית למחול.

בלילה ההוא נתבקש ברטונוב להפגין משהו מכשרונו המובהק בעיצוב דמויות שאינן נשכחות, על־ידי אמירת דברי ברכה לנינה, שכן ידועה היתה תרומתו לעניין השתדכותה ל“הבימה”. מתוך ששיער כי יתבקש לשאת דבריו לכבודה של המחוללת, הכין ברטונוב נאום חוצב עוד בביתו, בכתב ברור, שכל אות בו מודגשת וגדולה, וטרח להוסיף ניקוד פה ושם שלא ימעד בנוסח ביטוי המלים, ונשא אותו בהתרגשות כדרכו, מברך על עונה ראשונה של תיאטרון עברי שזכה להצלחה עולמית ומצא בית לעצמו בארץ האבות. גם הדגיש כי לא יכול היה להיות עניין משמעותי יותר לציון תחילתה של עונה מרגשת כזאת מאשר החיבור מחדש של נינה לתיאטרון, שוויתרה על קריירה ועושר בניכר, ובלבד שתחזור לחיק המשפחה שלה, אנשי “הבימה”.

אפילו היה במלים האלה של זקן שחקני “הבימה” גודש של סנטימנטליות שלכאורה מקלקלת את השורה, באותו רגע, באותו מעמד, נסחפנו כולנו להתרגשות אמיתית. וההתרגשות הזאת של אז פתאום שבה ודבקה בי כמו זה עתה התרחש המעמד ומלמלתי לפתע בגעגועים, ברטונוב ברטונוב.

עד שהתפכחתי משכרון הלילה ההוא, עשיתי מעשה של שטות ורמזתי לאריכא כי נמצא בידי גם אוסף הפתקים והמכתבים המסקרנים של נינה, העוסקים בפרשיות שונות של חייה. מאותו לילה בו נפגשנו ועד מותה. ככה סיפקתי פתחון־פה לשליח הקנוי של העיתון, שבירבר באזני שארשה לו לעיין לפחות באחדים מאותם וידויים, בעיקר אלה הקשורים ביחסים שבין נינה לדניאל, וגם רצה שאבהיר לו מה גרם לנינה להתמכר לכתיבה שכזו.

הזכרתי לו כי באותם זמנים טרם הותקנו טלפונים בבתים פרטיים בקצב מניח דעת דורשיהם. ואנשים נהגו לבקר אלה אצל אלה לעתים ללא הודעה מוקדמת. נינה, בכל שנותיה בארץ נהגה להופיע בשעות שאינן שעות תחילה בביתנו בנווה־צדק ויותר מאוחר בדירתי שברחוב גורדון, הנמצאת במרחק של צעדים אחדים בלבד מדיזנגוף. נוהגת היתה לשוחח אתי לעתים קרובות בעניינים דקים שלה, לפעמים קשורים בנושאים אינטימיים. דומה והעריכה לא פחות מדעתי את יכולתי להקשיב לה.

פעמים רבות החמיצה אותי נינה בבואה אלינו, היות וביליתי בחברת ידיד באחד מבתי־הקפה “שלנו”. ההסתגלות למה שכינינו כבר אז “חיי לילה” גרמה לי כאחרים לחפש קרבת יוצרים קרובים ברוח אחת. כעבור זמן התרגלתי לשוטט בלילות עם דניאל, שהקפיד על סדר ביקור קבוע בבתי־קפה מסוימים עד ימיו האחרונים ואני אתו.

ואילו נינה, משלא היתה מוצאת אותי, נהגה להתיישב על־גבי כיסא, שהוצב בכניסה לדירה במיוחד עבורה למצב שכזה, ומעלה על הנייר מונולוג, כמו שופכת באוזני גלגולי מעשה מסוים. היא המשיכה בביקורים מפתיעים אלה, גם כאשר כבר הותקנו בבתינו טלפונים. דומה כי נתקשתה להיגמל מההרגל שנעשה חביב עליה וגם היה לה צורך להתבטא לפעמים בכתב ובלשונה, לשפוך את הלב.

במרוצת ארבעים וחמש שנות היותנו כה־קרובות זו לזו, נצטברו אצלי מאות וידויים שכאלה, מהם קצרצרים מהם ארוכים ויורדים לפרטי־פרטים. בשעות פנאי השתעשעי במיונם וסימנתי אותם על־פי קבוצות־נושא. דפי נייר אלה שנינה היתה קורעת מפנקסים קטנים שתמיד מצויים בארנקה נקראו בפיה “מכתבים”, וכך התייחסתי גם אני לפתקים האלה. היו שם מכתבים שתיארו בפרטי־פרטים את ידידותה העמוקה עם מחזרים נלהבים שלה, מהם אישים נודעים משלנו ואחרים מצמרת המעמד השליט הבריטי כקולונל ג’רמי ד' גרינהול מהבולשת הבריטית, שהעריץ אותה עד שתקע כדור בראשו משסירבה להיענות לו. והיו עוד כאלה רבים מפרפרים ברשתה.

אבל, למכתביה שהתייחסו לדניאל, אבי אלכסנדרה שלה, היה טעם מיוחד. למרות הנתק המוחלט שהתקיים ביניהם, שמרה לו פינה מיוחדת בלבה, וחזרה וגדשה עמודים רבים על־אודותיו ועל תחושותיה כלפיו, גם כעבור שנים רבות, היות ונתקשתה לחיות בלעדיו. כאילו הבינה שהטינה הקשה המפרידה נבעה לא מהפרש גיל עצום שבינו לבינה, לא מזעמו על שהרתה לו, אלא דווקא על שום היותם כה־דומים, אגואיסטים שאין דומה להם, שבויים בידי תאוותיהם, רצונותיהם וחלומותיהם הגרנדיוזיים.

הבטחתי לאריכא כי אעביר לעיונו אחדים מפתקיה־מכתביה של נינה לאחר שאשלים את שיחזור הערב שהתקיים בחסות צינה ומאיר דיזנגוף והגיע לשיא מרתק כאשר נינה נתבקשה על־ידי ראש העירייה להפגין, כדבריו, ולו רק משהו “מחן תנועתה השובה לב כל”.

נינה, השבויה בידי מעריציה, נאלצה להמתין בישיבה קפואה על כיסא תלת־רגל מוגבה שיתפנה מקום לתנועותיה. אלא שרבים מקרב נכבדי העיר הנרגשים הצטופפו כחונקים מסביב עד שדיזנגוף נאלץ להפציר בהם להידחק לצדדים, לפַנות זירה ראויה למחוללת התמירה. לא הועילה בקשתו של ראש העירייה מפני שהאורחים סירבו לוותר על קרבה שכזו לרקדנית.

משהתברר לנינה כי לא הושג מירווח המאפשר מתיחת ידיה ורגליה בחופשיות, הוכיחה אימפרוביזציה מבריקה מהי, בעת שהחלה באיטיות להניף זרועותיה מעל לראשה כמצמיחה מתוכה ענפים גמישים, יצורים חיים לעצמם. כבר בעצם התנועה המסקרנת הזו קבעה שם היצירה, שילדה מול עינינו ואחר־כך נודעה ברפרטואר הקבוע שלה כ“צמיחה”.

ראיתי בארץ הזאת מחוללות רבות, מהן מוכשרות רק לפרש יצירותיהם של אחרים, מהן בודדות בעלות צבע מקורי משל עצמן. כאלה ניתן היה למנות על אצבעות כף־יד אחת: נינה, דבורה ברטונוב, גטרוד קראוס. אך בעוד ששתי האחרונות היו בעלות קומה קצרה, ואף מעט פחות מכך כלומר, מתחילתן מוגבלות על־ידי ממדיו של כלי העבודה שחילק להן הבורא, היתה נינה מבורכת בכלי נהדר; אלוהים העניק לה קומה גבוהה, גוף תמיר, רגליים וזרועות ארוכות ולאלה הוסיף לה שתי תכונות, כוח וגמישות.

אין זה פלא, אפוא, שהנוכחים בלילה הזה, הצובאים עליה כמבקשים לגעת בה ללטף חלקת גוף נפלא זה שלפניהם, עקבו מתוך הוקרה עמוקה אחר מעשה־חוכמת־היוצר שהפגינה אמנית המחול, והיא אחת ויחידה ואין שניה לה. אי־אפשר היה שלא להתפעל מתבונת האילתור שגילתה המחוללת בניצול שטח ההתקיימות הזעיר שנותר לה, בעיקר כאשר נמנע בעדה מלהשתמש בו להצגת אחד מריקודיה המוכרים.

כך זכינו בכפל־מעשה מצוין מצדה; ראינו איך נוצר אל מול עינינו מחול מרהיב בתנועותיו וגם כיצד הפגינה נינה ריקוד שניתן להבינו. כל אותה עת לא התנתקה נינה ממקום מושבה על הכיסא הגבוה. אף־על־פי־כן היו תנועותיה כה־ארוכות, עד שהולידה רושם כאילו היא חובקת באיברי גופה פיסת ארץ גדולה. והחוויה הזאת היתה כמו להאזין לקומפוזיציה מוסיקלית שמגיעה לקרשנדו סוחף, ואחר כך, עוד צליל אחד או שנים של איוושה חרישית.

רותקתי בשלב מסוים להבעות פניה שהיו שפה לעצמה. עיניים ענקיות היו לה שגונן ברגיל אפור ירקרק. אך בעת שחוללה היה האפור נס והירוק נעשה איזמרגד מפתה כמכשף. עורה היה צח ובהיר כמאיר מתוכו. שערותיה ערמוניות ובהן מנצנץ גוון של נחושת אדומה והין ארוכות־ארוכות, מתנועעות על־פי רצונה. איברי פניה היו ישרים ומוגדרים בדייקנות, והבעתה מיוחדת אולי בגלל הקו הנעים הנפתל מהחוטם לעבר גומת השפה העליונה שקצת מתרוממת כמתריסה. ופיה אז נחשק לנשיקה וכך הרגשתי אני כלפיה, אשה לאשה.

היה זה רגע בו דבק בי הרהור משונה שאני מוכרחה להפגיש את נינה עם דניאל. פתאום בערתי מתשוקה מוזרה שהיא תאהב את דניאל והוא יאהב אותה, ואני אותם. כל־כך רציתי שיחזור לארץ מאמריקה הרחוקה, שנהיה שלושתנו גוף אחד. ידעתי כי מעשה אוהבים שאירע לי בלילה ההוא בשפת הים לא יחזור על עצמו. ידעתי וחשבתי לעצמי מחשבה משונה ומפתיעה, כי באמצעות התאחדותה של נינה עם דניאל אחזור לדבוק באהובי. וכעבור זמן, כשמחשבה תמוהה זו הפכה מציאות, לא התקנאתי בה כשפרצה פרשת אהבתה המופלאה לדניאל, ואלכסנדרה היתה התוצאה.

ואני אז מאושרת בנשים.


~ ~ ~


המספר: משסיימה תמר לשחזר את ליל פגישתה הראשונה עם נינה, הוציאה מאחת ממגרות המכתבה חבילת מעטפות גדולות שהכילו את המכתבים והפתקים של נינה שחולקו על פי נושאיהם. מבין כל אלה משכה מכתב מכאן ומכתב מכאן והעבירה אותם לעיוני. נכון עשתה שהתחילה במכתב המפורט הראשון שנכתב בידי נינה אליה. ראוי היה המכתב להיחשב ראשון בשרשרת הווידויים הנדירים, שהודות לכתיבתם שיפרה המחוללת בהתמדה את העברית “הרוסית” שלה.


20.7.29

תמר ידידה שלי,

באתי עכשיו בלילה. השעה אחת־עשרה ואני להביא לך סיפור־חיים, כמו שאת מבקשת ממני, בשביל לשפר העברית. אז זאת התחלה. אולי לא טוב במיוחד, אבל התחלה. אם אני לא מוצאת אותך בבית שלך. אז אני משאירה סיפור־חיים על־יד הדלת. טוב? אם יש שגיאה תקני אותה – וכך באמת נלמד מהר נכון ולא נכון. תראי אותי תלמידה טובה. כל יום אלמד הרבה שעות מפני ששפה לאמן זה דבר חשוב, ויש הבדל גדול בין עברית שלנו במוסקבה לעברית שאנחנו צריכים פה בארץ של יהודים.

אז כמו שאת יודעת, אני נולדתי במוסקבה. אבל הייתי בכל רוסיה הגדולה. מפני שאנחנו להיות שלושה דורות של אנשים שהם עובדים בקרקס של מוסקבה. סבא שלי מישה, היה שחקן בתיאטרון אידי, ויום אחד לא היתה עבודה והיה רעב גדול. אז באו אליו אנשים־חברים ואמרו לו, מישה, אתה קומדייאנט טוב. ובקרקס מחפשים קומדייאנט שיהיה ליצן להצחיק. אז סבא לקח עבודה. ואבא שלי, גרישה, נולד בקרקס ושם התחתן עם אמא שלי, נטשה, שם שלה אולי לא יהודי, אבל היתה יהודיה. הרבה יהודים היו בקרקס גדול זה.

אבל סבא שלי לא עזב תיאטרון אידי, ובחופש תמיד שיחק באידיש ולקח אתו גם את אבא מאז שהיה ילד קטן. ככה גם אבא היה ליצן קרקס וגם אקטיור באידיש. ובגלל זה אני יודעת גם אידיש וגם עברית. אידיש יותר טוב.

הייתי נוסעת כל קיץ, בחופש מקרקס, לתיאטרונים בכל רוסיה. איפה יש יהודים שם אנחנו משחקים. גם אמא היתה באה וככה גם היא היתה עושה תפקידים. בעיקר שיחקה את הבחורה היפה ששרה יפה בהצגות של גולדפאדן. אבל היו גם הצגות של סופרים אחרים כמו שולם עליכם וגם של דוסטוייבסקי וצ’כוב שכולם מאד אהבו ולא חשוב אם זה להיות משוחק ברוסית, או בקווקזית, או בגרוזינית, או ביידיש. העיקר צ’כוב. זה אני מספרת בשביל שתדעי שהיינו גם תיאטרון יהודי וגם תיאטרון קלאסי.

היינו משחקים בכל מיני מקומות, כמו וילנה, ריגה, קמיניץ־פודולסק, קובנה, ביאליסטוק, ועוד הרבה מקומות. אבא היה שחקן טוב מאד. היה שחקן קאראקטר. הוא היה להיות טוב מאד בתפקיד של ניאזנאמוב ב“חטא שלא חטאו” של הסופר אוסטרובסקי. הוא היה גם רוגוז’ין ב“אדיוט” של דוסטוייבסקי. הרבה תפקידים עשה אבא. ואמא גם היתה טובה. וסבא מת בדרך בקיץ אחד. הייתי אז ילדה בת שש וכשבאנו למוסקבה, לקחה אותי אמא ללמוד בלט, למה חשבה יש לי פיגורה בשביל בלט ואוזן מוסיקלית מאד, שזה חשוב לבלרינה.

אמא לא טעתה ואני הייתי תלמידה טובה מאד. ואמרו אני כשרון גדול. וככה כשאני בערך בת אחת־עשרה שנים אולי עוד שנה, כבר עומדת על במה בשורה אחרונה, עם עוד ילדות־בלרינות קטנות. ואחר־כך עבור עוד שנים והרגליים שלי עוד יותר ארוכות וחזקות והתחלתי לקבל תפקידים באמת חשובים ובפראסה כתבו רצנזיות טובות על בלרינה נינה גובינסקא,

ואמא שלחה אותי יותר מאוחר ללמוד עוד ועוד בלט בפריז ושם כבר היה אחרי איזה זמן סרגי פבלוביץ דיאגלב שעשה שם תיאטרון בלט שלו, “בלט רוס”. ואני הלכתי לעשות בחינה וקיבלו אותי לבלט של דיאגילב. וככה רקדתי בכל מיני מקומות עם פאבלובה ועם ניזי’ינסקי, שמאד אהב את דיאגלב וסרגי פאבלוביץ מאד מאד אהב אותו, והם יחד כמו גבר ואשה שלו.

ואז יום אחד היתה רבולוציה ברוסיה שאת יודעת כל דבר עליה, ואני קיבלתי מכתב מקוזינה שלי, אינה גובינסקא, שאבא מת ואמא מאד חולה ונסעתי שוב פעם למוסקבה. אבל כשבאתי אמא היתה גם כן מתה. ויום אחד אומרת לי אינה יש פה תיאטרון עברי, וחברות אומרות שצריך גם רקדנית כמו אני. וגם ברטונוב, חבר של אבא, חשב ככה. אז באתי להבימה שרג’יסר שלה היה ואכטנגוב, התלמיד שמאד אהב סטניסלבסקי.

ואני אהבתי אלת ואכטנגוב והוא אהב אותי. כבר לא הייתי ילדה קטנה. אולי אשה בת שלושים. והיה לנו טוב ביחד. אבל הוא מת בן שלושים ושבע בגלל טומאר בראש שלו. הוא היה באמת גאון. ועשה “דיבוק” הצגה גדולה וחשובה ונתן לי לעשות ריקוד קבצנים ואני רוקדת בפנים. אחרי ואכנטגוב היה לי עוד איש אחד, יהודי, לא ארמני כמו ואכטנגוב. הוא היה גנרל חשוב ברבולוציה. אבל כשאמרתי לו, אני נוסעת עם “הבימה” מחוצה לרוסיה, הוא רצה שלא נהיה יותר איש ואשה. לא אהבתי אותו יותר ושמחתי שהיה אפילוג לסיפור כזה.

עכשיו אני פה בפלשתינה, או כמו שאנחנו אומרים ארץ־ישראל. והכל פה כל־כך לבן. החולות לבנים, הבתים לבנים. השמיים כחול בהיר מאד. גם הים ככה. וגם צבעים ירוקים מאד יפים. הכל צעיר. כאילו עולם חדש מתחיל פה וזה עושה לי טוב ואני מאושרת.

אלה חיים שלי בקיצור גדול, מורה שלי.


נינה


במכתבים האחרים התמקדה נינה בעיקר בהתפתחותה כאמנית מחול, ורק בשוליים חשפה פכים נוספים מחייה, המציגים אותה אשה סוערת ומסעירה. ידעתי שתמר הקפידה לבחור לעיוני מבין הווידויים של נינה רק אלה שאינם סותרים את ריקמת הסיפור שלה. אבל, ההצצה לעולמה הבלתי־נודע של נינה גרמה לי להאמין כי תמר נתכוונה למרות הכל להוכיח כי חלקים גדולים מגירסתה נתקיימו במציאות.


~ ~ ~


המשוררת: המכתבים הראשונים של נינה העידו כי היא שוקדת לשפר את העברית המשובשת שלמדה במוסקבה. תפישתה היתה מהירה ובהיותה בעלת הומור דק ונטיה ברורה להיתול, לא נתקשיתי לסייע לה לצמצם שגיאותיה באמצעות משחקי־לשון משעשעים, ולהביא אותה לידי התבטאות נכונה בתוך פרק זמן קצר.

יותר ויותר התאהבתי באשה מקסימה זו שהיתה קרובה בגיל לסוניה אמי מאשר אלי. בת עשרים וארבע הייתי והיא מקדימה אותי בשבע־עשרה שנים. הפער בין גילה לגילי כמעט ולא ניכר בהתנהגותנו היות ונחשבתי לקשישה משהייתי, בעלת הופעה רצינית ממספר שנותי, ואילו היא התברכה בנשמה שמעולם לא תזקין אפילו ביום אחד משמונה־עשרה. אבל, ברור היה כי מחטיבות חייה העשירים ניתן לחלק שפע זכרונות לעשר נשים ועוד יוותר לאחרות. כמו היא עצמה כבר חיה מאה או מאתיים שנה. היא לגמה את החיים כאילו נחשבו מים המשמרים רעננות נעוריה לתמיד.

כשנתקרבנו זו לזו ונעשיתי לה אשת־סוד, חשפה לפני מעט מהרפתקאותיה ואלה היו ללא ספור, מהן מצחיקות עד שנחשבו כקומדיות, מהן על גבול הדרמה. וכך נתגבשה הידידות האמיצה שלנו, אני בשל יכולתי להקשיב והיא מחמת נטייתה לבטא מהנעשה אתה בחופשיות שכזאת, שלא ידעתי כטעמה המרענן עד שהכרתיה.

נינה נהנתה מיכולתה לשלוט בגברים והיא נוהגת בהם כמאלפת־חיות חכמה. יודעת מתי להניף שוט שרק איוושתו תחריד ומתי להצליף. נוכחתי כיצד כברים בעלי אופי חזק ויצרים עזים, אנשים שהם קשים לעצמם ולסביבתם מבקשים קרבתה, מתבטלים בחברתה, ובלבד שתרעיף לעברם חיוך המעיד על חיבתה כלפיהם. ואילו בעיניה האפורות־ירוקות מצאת אז לפתע זהרורים צהבהבים מתנוצצים במשובה; סימן מובהק שבאותם רגעים היא מרוצה כחתולה שבעה.

אותם ימים רחוקים היו גם ימי נעוריה של העיר, שהגיל הממוצע של תושביה, שכבר מנו כמה עשרות אלפים, המשיך לרדת בהתמדה עם בוא גל נוסף של עולים וחלוצים, מרביתם צעירים, שהגיעו מרצונם ורק מיעוטם נגעו בחוף שלנו מחוסר ברירה. עדיין לא הרתיעו את הבאים גזירות שעתידות היו להתפרסם בנוסח המגונה של “הספר הלבן”. ואילו על רקע מאורעות אותם ימים, שבהם התנכלו ערבים ליהודים וטבחו רבים, נעכרו גם בתוכנו היחסים ונעשו בהדרגה מתוחים עד שנתעבתה איבה רצחנית בין הרביזיוניסטים לבין הסוציאליסטים.

אבל בינתיים תל־אביב המשיכה להתפתח במהירות מסחררת, צומחת וכובשת דיונות, דוחקת למזרח את הבוסתנים היפהפיים של שועי יפו. ואילו אצלנו נבטה גם תרבות מקומית לעומק ולרוחב, וכבר חשבו כולם כי העיר “שלנו” ראויה לתואר בירה, כזו שחייה תוססים כמו בכל אחד מהמוקדים הבינלאומיים, יעד לכיסופיהם של רבים.

בין כה וכה נוספו בתי־מלון מפוארים כמו בכל בירת־עולם השוכנת לחוף־ים. נפתחו בתי־קפה חדשים ונצטיירה בבירור טיילת מושכת המונים, החל מככר הרברט סמואל בדרום ועד לרחוב מנדלי בצפון. וכבר נשמעו בבתי־קפה אחדים גם צלילי תזמורות קטנות שהפליאו להרקיד את תושבי העיר, בדיוק כמו באירופה.

כבר אז ניתן להבחין בבירור בין יוצאי מזרח אירופה ליוצאי מערב היבשת. בצד החלוצים הפועלים, בוני העיר העברית הראשונה, שנאלצו להסתפק בשולי בתי־הקפה ולהתרענן בלגימת גזוז חמוץ־מתוק, נתגלו בעלי הלבוש המערבי המטופח עד לפרטים דקים, מנצחים בכיבוש רחבות הריקודים בטיילת והם מקפידים על גינונים מלוטשים כאילו נמצאו בלב פריז, וינה וברלין. גברים מהודרים היו אלה ונשים מטופחות עוד יותר שאהבת הטנגו והוולס הציתה אצלם את הלבבות הצעירים.

יותר ויותר נתעמקה תאוות התל־אביבים להרבות בבילויים, בנשפים ובחגיגות, וכמעט מתחת לכל שיח מזדמן אפשר היה להיתקל באוהבים, לעתים כאלה שהתמזמזות חשאית יפה להם. ומכאן התפרצו גם מה שכונה באותם ימים “סקנדלים”, מהם שכל הארץ דיברה בהם ימים על ימים. מהם שרק החריפו את בושם האוהבים שהתלהטו יותר ויותר בקיץ החם של אותה שנה.

וגם היו “רומאנים” לא רק בינינו לבין עצמנו, אל גם בין נערותינו ונשותינו לבין גברים שאינם מבני־ברית, כמו אנגלים, ערבים נכבדים ואורחים מזדמנים מארצות רחוקות, שאף מילטו אתם אחדות מאהובותיהם היהודיות מפחד תגובת הקרובים הנזעמים.

תל־אביב היתה ותהיה עיר היונקת חלק מקסמה מכוח הרכילויות שלה, שכן כל התרחשות שבינו לבינה נעשית בתוך סמן קצר נחלת הכלל; אין סודות ואין דברים מוצנעים לאורך ימים. כל אחד ידע מי שוכב עם מי. והיו גם עיתונים “מיוחדים” שדאבו להפיץ בראש חוצות כל שמץ פרשיה, להגדיל ממדיה לכאלה עד שהמציץ באותם דפים עלול להתרשם כי מדובר היה בימי פומפיי האחרונים; כמו צפויה גם כאן מהפכת־אדמה אדירה ובעקבותיה תקרוס אימפריית האוהבים של תל־אביב הלבנה.

במקביל לתחושת שיכרון החושים נעשו דברים חשובים כפיתוח תשתית כבישים לאוטומובילים הפרטיים והציבוריים, ונתמעטו במידה מסוימת הדילז’אנסים והעגלות הרבות הרתומות לסוסים, פרדות וחמורים. הוקמה מערכת חינוך שכבר אז נסתמנו בה שלושה זרמים ברורים, כללית, דתית ושל הסתדרות העובדים. נוספו בתי תיאטרון וקולנוע, בתי־אוכל לאניני טעם, מוסדות רפואיים מודרניים ואתם נהייתה התחלה חשובה של רפואה ציבורית, שמשקלה נעשה עצום במרוצת השנים.

וכך נמשכה חגיגת נעורי תל־אביב וגם “חברה טראסק” היו עדיין נלהבים וצעירים לימים שהשתוללו אשקרה בראש אחד, ומעשי קונדסות רבים שלהם עוד עתידים היו להקפיץ את דיזנגוף ממיטתו בלילות.

בשנה הזאת, עשרים ותשע, נתקיימו עוד אירועים חשובים פרט להצגות המרגשות של “אהל”, “המטאטא” ו“הבימה” ומאורעות הדמים שזעזעו את כולנו. בסוף פברואר, קודם לאותן התרחשויות אמנותיות, חנך הנציב העליון צ’נסלר, בחברת רעייתו וראשי העיריות של יפו ושל תל־אביב את רכבות הקיטור החדשות. ורכבת מיוחדת עברה אז בדרך יפו לכוון פתח־תקוה בדיוק בשעה אחת־עשרה ורבע ביום חמישי.

אירוע אחר שהטביע חותמו מעתה והלאה על חיינו, היה פתיחת תחנת הרדיו העברי הראשון בארץ־ישראל. הנסיון הראשון להקשיב לרדיו בכלל נעשה בחמישה־עשר במרץ, ביום ששי בין השעות שמונה ותשע בערב. האירוע נחשב למעשה כל־כך לא מובן עד שאפילו הרבנים לא עיכלו את משמעותו המהפכנית בחיינו וכמעט לא הספיקו למחות כנגדו.

בינתיים הודבקו בזריזות על לוחות ועמודי המודעות כרזות כגדולות המזעיקות את תושבי העיר לקרן הרחובות נחלת בנימין ואלנבי, מקום שבו יוכלו להצטופף בהמונים להאזין לפלא הקול האנושי הבוקע מתיבת העץ הגדולה. וגם להתכנסות הזאת טרח להרגיע הנציב העליון. שכן רק לעניינים בעלי חשיבות כזאת נוהג היה לצאת מארמונו בירושלים ולרדת לשפלה. רוב ימות השנה מסוגר היה בין חומותיו, מנותק מהנייטיבס.

מוצאת אני לנכון להזכיר אירועים אלה, כדי להדגיש את חשיבות הרסיטל הראשון של נינה, שכל נחשב השתדל לא להחמיצו. בין הנכבדים שבאו לחלק לה כבוד מיוחד היה גם הנציב העליון שבאותו לילה כבר שיגר לה זר פרחים ענק, ובבוקר עוד זר ענק, ובצהרי היום עוד זר ענק, כך נהג במשך שבוע ימים. ומשנמלאה דירת המלון שלה בפרחים, היא נאלצה להוציא חלק מהם למרפסת וחלק לאולם הכניסה, וכך ראה כל העם היושב בתל־אביב שהנציב העליון הנכבד צ’נסלור התאהב במחוללת “שלנו”. מעתה ניצל כל הזמנה רשמית מהשפלה לרדת לתל־אביב, לכאורה בגלוי ובהמולה גדולה לצורך הענין הציבורי, אך בהצנע לבקר את נינה בדירתה שנשכרה בחרוב הירקון. עד לסיום שירותו בפלשתינה־א"י חשב עצמו לידיד קרוב שלה.

ואני מודעת להתרחשויות הרומנטיות, הן באמצעות שיחות־נפש שקשרה אתי והן באמצעות הפתקים המשעשעים שלה. לא רק הוד רוממותו הנציב העליון נלכד ברשתה, לא רק פקידיו הבכירים, ביניהם קציני צבא ומשטרה גבוהים ומתפארים במדים מרשימים, אלא גם נכבדי הישוב העברי ומנהיגיו אשר שיחרו לפתחה של הנאווה הנדירה הזאת.

לא כל פרטי־הפרטים נחשפו לפני, משום שידעה נינה לשמור לעצמה דברים שיפה להם הצנעה, דקויות שבינה לבינם. ולא תמיד ידעתי עם מי חלקה יצועה. אבל התיאבון שלה היה אדיר. ולא היה בכוחה להשביעו עד שתאמר, די. לא הכרתי אשה שתגמע את החיים בצימאון שכזה, שתדבר על עצמה במושגים של כלי שנועד לצבור עינוגים, יעד שהוא תכלית לעצמו.

ירדתי בהבנתי המוגבלת לצורך הכפייתי הזה שלה לעסוק בצרכיה וביצריה כאדם המאוהב בעצמו ראש וראשונה, לפי שפטורה היתה מנשיאה בעול וכל כולה נתונה לענייניה בלבד. היא לא נאלצה לשאת באחריות למשפחה. היא לא היתה חייבת בדין וחשבון על מעשיה לאיש. נוודית היתה על־פי אופיה ומלכה מבחינת ההערצה שבה הוקפה על־ידי המאוהבים הנרגשים שלה. וכך נוצרה התערובת הקסומה הזו של צועניה ואצילה מורמת מעם, מחוללת שיצירתה המקורית קצרה ביקורות ברחבי אירופה, אנגליה, ארצות־הברית וקנדה.

ורק כעבור זמן מסוים, כאשר נחשבנו אני לה אחות והיא לי אחות, מצאתי מכתב מתחת לדלתי, ימים אחדים לפני נסיעתה עם “הבימה” לאמריקה לעונת שנת שלושים. במכתב לא צוין תאריך והעברית שלה אז כבר נכונה וכך כתבה:


תמרוצ’קה

(בכינוי זה השתמשה לעתים מרגע בו התחברנו מחיבור של אוהבות. היחידה שקראה לי כך, ולפעמים גם דניאל כשרצה ללגלג ברשעות על קרבתי זו לנינה)


… אמש שאלת אותי בקשר לאהבה. שאלת אותי: נינה, האם אי־פעם באמת אהבת מישהו. ואני לא רציתי לענות, והרגשתי שאת מרגישה לא בנוח. ישבנו בחדר היפה שלך בקומה השלישית שמשם אפשר היה לראות את העיר ושמענו את המוסיקה של הגלים. מוסיקה אמיתית. ואני חשבתי כל הזמן על השאלה שלך.

חשבתי, אולי לא אהבתי. חשבתי, שאולי רק היה נדמה לי שאני אוהבת. אולי אהבתי כשהייתי מאוהבת. זאת אומרת שאהבתי אהבות קצרצרות. המזל שלי שהמאהבים שלי היו נעשים לידידים שלי לכל החיים.

ויש בעיה. זאת אומרת לי יש בעיה, יקירה שלי, שאני לא יכולה להיות לבד הרבה זמן. שאני צריכה שיהיו אתי אנשים. שאני צריכה להרגיש שהם אוהבים אותי. אז אולי אני באמת מאוהבת רק ברגש הזה שקוראים לו ככה, אהבה.

היו לי בחיי הרבה רומנים וזה מה שמחזיק אותי כל־כך צעירה. זה הסוד שלי ועכשיו את יודעת אותו. אשה צריכה להיות אשה גם בגיל חמישים ושישים ושבעים ושמונים… הרבה מאד שנים… זה לא נכון שאומרים שאשה מפסיקה יום אחד להיות אשה… אף פעם לא, את מבינה?

אני אוהבת לשמוע את סודותיהם של הגברים, בעיקר כאלה שנחשבים בעלי שררה ומעמד נכבד. אני אוהבת להימצא במצב בו הם רואים בי פרטנרית שווה להם בתבונה, במתן עצה. ככה שזה לא רק סקס. זה אינטימי, מבינה? אינטימי יכול להיות גם בדיבורים. כשמישהו אוהב אותך, הוא מאמין בך. הוא פותח את הלב שלו ומגלה כל מה שיש לו שמה בפנים. וגם אינטימיות כזאת אני חושבת אותה לאהבה…

… אבל אם אהבתי באמת, אהבה מטורפת? אני חושבת שלא…

… אולי רק פעם אחת, את ואכטנגוב והוא מת…

… אז מהי אהבה אמיתית?

זה פשוט מאד, תמרה. אשה אוהבת באמת רוצה ילד מגבר שהיא אוהבת. ככה נעשית חותמת נצחית של אהבה אמיתית. ואני אף פעם לא רציתי ילד מאף אחד. ובגלל זה, היום כשאני בת ארבעים ושתיים (אוטוטו…), אני יודעת שכבר אחיה בלי ילד אבל אולי עם עוד הרבה אהבות כאלה קטנות קטנות…

ולפני שאני גומרת, כשישבתי בחדר שלך והסתכלתי בחלון לעיר ומצד שמאל היתה תמונה חדשה שלא ראיתי ובה מישהו, קרסאביץ כזה יפה… מי זה, תמרוצ’קה? כל הזמן אני חושבת על הפנים המיוחדים האלה… מי זה?


שלך, נינה


~ ~ ~


זמן קצר לפני נסיעתו הצטלם דניאל בפוטוגרפיה “לייקה” שהיתה פעילה ברחוב אלנבי, לא הרחק משדרות רוטשילד. הוא נתן לי במתנה עותק אחד ובפינתו רשם: “לאחותי תמר, תאומת־נפש שלי, מדניאל”. התמונה שקפה בנאמנות את קלסתרו של דניאל המעוצב כמפוסל. עין המצלמה לכדה אותו בנוסח אופנת הימים ההם, כמו אובד בשרעפיו ומבטו חולמני, אף כי נותר נוקב, למרות התעקשות הצלם.

אמא הפצירה בי למסגר את התצלום כהלכה, לפי שחסרה היתה את חברתו. משחלף זמן ולא נחפזתי, נטלה אותו אמא למקום בו התמחו בהתאמת מסגת מוזהבת לפורטרט כשזה, ואחר־כך תלתה את התצלום הגדול בסלון. מעתה נעשינו שותפות בהנאת התבוננות באהובנו השוהה במרחקים.

נאה היה התצלום באותה מסגרת מקושטת ומושך את העין, ולא פלא שצד מיד גם את עיניה הרגישות של נינה. כעבור יום או יומיים, בעת שחזרנו ונפגשנו, ביקשה לדעת מיהו. וכאשר נקבתי בשמו נפלטה מפיה קריאתה התפעלות קטועה בנוסח, “הה!”, וברור היה כי זכרה כל מלה נלהבת ששמעה מפי כל על אודותיו.

הוספתי ואמרתי שיתכן שתפגוש בו בארצות־הברית במהלך הסיור של “הבימה” מחוף לחוף, אלא שהגורל רצה כי ייפגשו רק כעבור זמן רב, לאחר שובם, כאשר התיאטרון קבע מושבו בתל־אביב.

נינה נסעה, וכעבור זמן לא רב התחלתי לקבל ממנה גלויות מפינות שונות של היבשת הגדולה. באחת מהן, שנכתבה בשיקאגו, ביקשה לדעת אם נמצאת אצלי כתובת מדויקת של דניאל, לפי שהוזמנה בסיום הופעותיה עם “הבימה” לרסיטל מחול בלוס־אנג’לס, והיא קיוותה להיפגש אתו ולמסור לו שלום ממני, הממתינה לשובו.

גלויה זו השיגה אותי חודשים אחדים אחרי שקיבלתי מדניאל מכתב מפריז, שסיים עונת שתיקה שנמשכה תקופה ארוכה. ממכתבו למדתי כי היה בדעתו לשהות בעיר האורות עוד זמן מסוים בטרם יחזור לארץ. גם את המכתב הזה מסרתי לאריכא לעיין בו, שילמד לדעת איך וכיצד החליט דניאל להתנער מההמולה המשכרת סביבו בהוליבוד, ולשוב לנדוד שנית במשעולי הארץ והגיטרה שלו בידו ובלבו מתרוננת מנגינה חדשה.


~ ~ ~


המספר: התרשמתי כי מכתבו השני של דניאל היה כמעט שלם, ורק קטעים אחדים השמיטה ממנו תמר. המכתב מגולל קורות מסעו הממושך שנסתיים בפרשת אהבה מסעירה שהיתה לו בפריז עם מאדלן נואר, הרקדנית־זמרת השחורה, מי שהיתה אלילת הצרפתים ממחצית שנות העשרים ועד ערב מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה נשארה מאדלן האמריקנית בצרפת והצטרפה למחתרת האנטי־נאצית. בשנת ארבעים ושלוש נלכדה על־ידי הכובשים והוצאה להורג.



פריז – 13.3.30

תמר חמדתי,

שערי בנפשך שאני פוקח את עיני ומעלי מתנשאת תקרה דמוית כיפה כנסייתית ובה מצוירים מלאכי־ששמיים, וקבועות ביניהם דמויות נפלאות של גברים ונשים מעורטלים, כמו נקלעתי לגן־עדן. ומנגד, כממלא את החלון רחב הידיים, נשקף אלי שער הנצחון, המונומט המדהים של שדרות שאנז אליזה בפריז. ואילו בצדי, כשאני מפנה לשם את מבטי, שרועה האשה היפה ביותר שהכרתי. היא כהה כלילה מסקרן ולה תווי פנים מסעירים וגופה המושלם מגלה חיטוביו המרגשים, בעיקר על רקע סדיני המשי הוורודים־לבנים.

היא לא בדיוק שחורה, אהובתי זו, צבע עור הקטיפה המטריף שלה הוא חום כהה, כצבע השוקולד. אף־על־פי־כן, בני פריז המעריצים את האדמה שעליה היא דורכת, קוראים לה “הפנתרה השחורה”, כי אין בנמצא אשה שחורה, לבנה או צהובה המתנועעת כמותה….

ואני מאוהב, ידידתי. מאוהב באשה שאינה יהודיה, שאינה בת הגזע הלבן, ואין לא לזה ולא לזה חשיבות כלשהי בעיני. מאוהב אני באשה היפה ביותר שכל רגע שאני עושה במחיצתה שקול כנגד כל שתייה מפתה בעולם… וקוראים לה מאדלן נואר, ואני קורא לה, נמרה טורפת שלי…

ואילו אני מטורף לחלוטין, כה חלש נעשיתי… עבד נרצע לתאוותי… כשראיתי אותה לראשונה נפלטה מפי קריאת התפעלות: “אין דבר כשזה!”

ואף־על־פי־כן, תמר, למרות הטירוף הזה המציף אותי עד סחרחורת כמו בשיא שיכרון חושים, אני מרגיש כי מתקרב יום צאתי לקטע האחרון של חציית הים התיכון המפריד בינינו. אני עומד לשוב הביתה בתוך חודשים ספורים. והגיית המלה הנדירה הזאת, הביתה, מעבירה בי רטט שאינו נופל מהצמרמורת החולפת בי משעולה באפי הניחוח המיוחד כל־כך של היצור הנהדר הזה, השקוע כעת בצדי בשינה כה שלווה…

אבל למה אקדים בחופזה מאוחר למוקדם? ותחילה עלי ליישב אתך חשבון ארוך ונוקב, וכבר אדגיש ואומר, הצדק אתך. הכעס שלך מובן לי. איני צריך להימצא במחיצתך בכדי להאזין לגערה, או להבחין בעיניך הבורקות מכעס והן נועצות בי מבט נוזף, וכצדק.

פתאום שוב נאלמתי דום לתקופה של חודשים רבים… נעלמתי מאופק שמיעה וראיה…

והאמת היא כי ברחתי מכל שמאסתי בהוליבוד ונצרכתי להיות עם עצמי, למצוא שלווה לנפש מתלבטת. משום כך קמתי בוקר אחד בהחלטה כי זהו יום הפרידה. ידעתי גם כי שגיתי כאשר הסכמתי להציל את סרטו של דובשני במחיר חירותי האישית. גם ידעתי שאת ואנשי שייך־אבריק תרדו לסוף דעתי ותבינו כי נתבע ממני מס כבד שאינני מסוכל להרימו. לא היה לי ספק כי אלכסנדר וציפורה זייד ידעו כי באמת השתדלתי ואולי גם הרבה מעבר לסתם השתדלות שכזאת… כתבתי להם ארוכות בדבר הלבטים והקשיים, לא הסתרתי מהם דבר.

באותו בוקר שלחתי עם שליח מיוחד מכתב שהיה מיועד לטאלברג ובו נימקתי את רצוני לשוב הביתה. כעבור זמן קצר חזר השליח מהסטודיו עם מעטפה המיועדת לי. פתחתי אותה והופתעתי הן על־ידי המלים הרכות והידידותיות שלו, והן מהעובדה שהוא צירף צ’ק אישי ובו נקוב היה סכום של אלף דולר, שלהערכתו יסייע לי לחזור לארצי. בנוסף על־כף איחל לי יצירה פורייה בתחומים החשובים באמת בעיני.

שגרתי גם מכתב לדיאן ששוב שהתה בוואשינגטון, הפעם לרגל הופעת ספרה “בעקבות מרק טווין”, ולא היה לי ספק שהיא לא תבין ולא תרצה להבין… ואולי כן, כעבור זמן, לכשתירגע מהכעס ושתשלים עם העובדה כי צועני אני בדמי.

בו ביום קניתי פנקסי רישומים אחדים ועפרונות שהעופרת שלהם רכה וטובה לציור, ועליתי על רכבת־משא ללמוד בדרכי הביתה את אמריקה הגדולה. ידעתי שיותר לא אחזור למקומות האלה. וגם ידעתי כי הרחק מהוליבוד הזוהרת סכום של אלף דולר נחשב לעצום, ובעזרתו יעלה בידי לעשות כברת־דרך ארוכה.

כמעט חודשיים נמשכה דרכי לניו־יורק ולא אשכח את הדמויות המרתקות המתרוצצות בארץ הזאת שהיא כל־כך רחבת ידים; לא אשכח את הדלים ואת העשירים, את הלבנים ואת השחורים המדוכאים, ולא את אדומי העור, התושבים האמיתיים של היבשת הכבירה הזאת. לא אשכח אף לא אחד מאלה שיצרו ביחד את פניה האנושיים של הארץ הכבירה הזאת ששמה ארצות־הברית של אמריקה.

וציירתי. ציירתי כאחוז בולמוס. כמי ששולטת בו תשוקה להנציח את המראות של האדם ושל הנוף. את הארץ שאין לה גבולות. משם פניתי והמשכתי לאורך החוף ואני לומד להכיר איך מתגבשת אומה משונה שכזאת מאלף עמים אחרים. וציירתי את הפנים הרבים וציירתי את הצריפים העלובים ואת ארמונות הפאר. והלחנתי מנגינות חדשות לשירי נודד שכתבתי בדרכים קסומות. שירים שמבטאים את האביב שעומד בלב, את ההיטהרות שלי מעיר הצלולואיד שנותרה מאחור ואת התקוות והעושר ועולם החלומות שאין בינו לבין המציאות שלנו ולא כלום.

צלילים, קווים, צבעים ומלים ממלאים לבי ואני רוצה להתרונן כאותו משפט נפלא משל וולט ויטמאן, שאני חוזר ומצטט אותו: “הי, קאמאראד, הב ידך!” וכולם לי אחים, בני כל הגזעים וכל הצבעים. והיו לי גם אהבות בצידי הדרכים. אהבות חטופות ומשכרות. אהבות של מיטות לוהטות ומקריות ונשיקות חטופות וחיבוקים של נשים רכות ודמעות של פרידות עצובות, ואילו אני המשכתי בדרכים נפתלות ועקלקלות לניו־יורק.

אני יכול להפליג בסיפורי היבשת האדירה, ידידתי, במשך שעות וימים ושבועות. עוד יבוא יום אחד ובהיותנו שוב פנים־אל־פנים, אפרוש לפניך את היריעה השלמה. ובינתיים אומר לך רק זאת, כי ככל שהתרחקתי מעיר האשליות, כן חשתי שמעולם לא עשיתי מעשה כל־כך נבון וצודק מבחינתי. אני שייך למחר אחר בארץ אחרת.

הגעתי לניו־יורק בסוף דצמבר ויצאתי לסוכנות־נסיעות ברחוב ארבעים ושש על־יד השדרה השביעית. הסוכן בדק אפשרות שבדרכי אתעכב במרסיי, משם אוכל לצאת לפריז ולראות סופסוף את העיר המדהימה הזאת שכולם מדברים בה נכבדות, כאילו רק בה בלבד יש תרבות אמיתית. הסקרנות שלי מוכרחה לבוא על סיפוקה לפני שאחזור לארץ.

שיחק מזלי וימים אחדים לאחר בואי לניו־יורק עמדה לצאת בדרכה לפלשתינה האנייה המפורסמת בקרבנו “שמפוליון”, זאת שהביאה את חברי “הבימה” לארץ. לאחר סערה אדירה שהאטה דרכנו במידת־מה, הגענו למרסיי וכעבור שעות אחדות עליתי לרכבת למסע לילי ארוך ומיגע לפריז.

אודה ולא אבוש, כי ככל שהתקדמנו התגבר תקתוק לבי. אין טעם שאחזור על רוח השיחות שגלגלנו בעבר עם חברינו הציירים שהפליגו בשבחיה של העיר הזאת, ואין טעם להזכיר, כי בשורש המלחמה שלנו בברוך אגדתי, היתה גם קנאה שקינאנו בו, שדווקא הוא מבין כולנו נוסע הלוך ושוב בין הארץ לבין פריז, כאילו הוא איש העולם הגדול, מה שהינו באמת.

לא הכרתי איש בפריז ולא ידעתי להיכן עלי לפנות. ואף־על־פי־כן חושי ההתקיימות שלי עדיין פועלים היטב משנים קודמות וידעתי שעלי להגיע לרובע היחיד שהכרתי מסיפורים ששמענו, מונפארנס, לבה של העיר הגדולה. גם זכרתי שמו של בית־קפה שחברינו הארץ־ישראלים נהגו להזכירו באנחת־געגועים, קפה דום. אותו בית־קפה מפורסם שכל גדולי הציור והפיסול, השירה והפרוזה, מבלים בו שעות פנאי שלהם.

ולא טעיתי, ידידתי. את מי אני רואה שם, מיד בהיכנסי, אם לא את הצייר התמהוני, חיים, שביקר אצלנו לפני שנים אחדות, ודומני שאת עזרת לגייס עבורו איזה סכום כסף שיוכל לחזור לפריז… הה! רואה אני את הברק הנדלק בעיניך. זהו סוטין הקטן… ושערי בנפשך, בחברת מי הוא יושב, אם לא עם חברנו יוחנן סימון שקיבל אותי בזרועות פתוחות. ואִתם, מתגפף עם אשה גדולה ויפה כהרגלו, נמצא גם מנה כ"ץ שחיוכו כובש ומשכיח את קומתו הקטנטונת.

מזלי שיחק ויוחנן מכיר את פריז כמו את כף ידו. הוא מתגורר כאן זמן רב ומצא לי חדר בסכום פעוט במלון המשמש בית־מרחץ לרבים מתושבי האזור, לפי שכאן, בעיר היפהפיה הזאת, ברוב הדירות אין אמבטיות ואפילו לא מקלחות. את השירות הזה לדיירי הרובע מגיש בית־המלון הזה ולכן שמו “הוטל דה־ביין”. הוא נמצא ממש מעבר לפינה של קפה דום, ברי דה־לאמבר, ואפשר לראות בו מעין “מרכז עולם” בזעיר אנפין.

בתוך יום אחד נפגשתי עם שאר חברינו, ביניהם ידידתך הפסלת חנה אורלוף. מסתבר שהיא עושה חיל בעיר הזאת. בקיצור, יש כאן ישוב ארצישראלי שלם, ולפעמים מעורבים בו חברים אחדים שהכרתי עוד מימים קודמים, כמו מוישה קיסלינג שהכיר היטב את אבי, פנחס קרמיין, מיכאל קיקויאן, אברהם מינצ’ן, ועוד כאלה שמתנדנדים בין להיחשב לציירים צרפתיים, לבין הישארותם ציירים יהודים שבסופו של דבר יחזרו אלינו, הביתה.

חנה גם גילתה לפני דרך משעשעת, כיצד ניתן להרוויח כסף. כל מה שעלי לעשות זה פשוט לשבת, להיות דגם לפסלת. היא אמנם לא יכולה עדיין לשלם מלוא השכר המקובל לכאלה הנקראים כאן “מודל”, אבל הבטיחה ליצור לי קשר עם אמנים אחרים שלדעתה ישמחו לצייר או לפסל את דמותי. ואמנם בתוך ימים אחדים נמצאה לי עבודה כזו בשפע, עד שנאלצתי לדחות הצעות דומות, כיוון שאני זקוק לזמן משלי לפרוט על מיתרי, לשיר שירי, את התשלום היותר טוב קיבלתי מפסל ניו־יורקי, אחד בשם ג’ו דוידסון, שכייר פרוטומה שלי.

אגב, ראוי להשמיע לך משהו על הפסל הזה, ידיד של חנה. דוידסון חי שנים רבות בפריז ובעיקר התמחה בפורטרטים, שבהם הוא מגלה עין חדה להפליא. איש מעניין, מוצק וקצר קומה, בעל שיער סמיך וזקן מלא שחור כשחור הלילה האפל, ועיניים לוהטות עוד יותר בגלל גבותיו העבותות. משום־כך מכנים אותו ידידיו “ג’ו השחור”.

דוידסון לא הרפה ממני. הפרוטומה שלי נעשתה על־ידו במהירות כאילו היה אחוז תזזית, ונדהמתי כשראיתי את קלסתרי קבוע בחומר בצורה יוצאת מן הכלל. מעכשיו, תמר, אשאר צעיר לעולמי־עולמים.

כל־כך מוצלחה הפרוטומה, עד שבישיבה האחרונה חייך דוידסון בשביעות רצון ועיניו הכהות התנוצצו במשובה כעיני שד. ואז הפתיע אותי כאשר סיפר שיום קודם לכן ביקרה אצלו בדרנית מפורסמת, אחת ממלכות הלילה של פריז, כך אמר. כשראתה את הראש שלי לא פסקה מלהתפעל, ובו במקום ביקשה לרכוש את הפסל. דוידסון הממולח תבע ממנה מחיר שיאפשר לו לצקת מהחומר שלושה פסלי ברונזה. קופייה אחת לאמנית שרכשה אותו, שניה עבורו ושלישית מיועדת לי על שאפשרתי לו להרוויח רווח כה־נאה.

את הפסל הזה, כך הבטיח, ימסור מיד ליוצק כך שהקופייה שלי תהיה מוכנה לעת שובי הביתה. ואז חתמנו את ברית הידידות שלנו בשתייה כהלכה, בשיטוט בגלריות הכי ידועות של פריז וביחד התפעלנו מיצירות של פסלים אחדים. בעיקר התרשמתי עמוקות מפסלים של בראנקוזי, ובגלריה אחת ראיתי עבודות של פסל אנגלי בשם הנרי מור. בעל הגלריה סיפר לנו כי עבודותיו הגדולות של מור מעמידות אותו בשורה הראשונה של גדולי הפסלים וזו גם דעתו של ג’ו השחור. מאחר שחיבתך לציור ולפיסול ידועה לי, כדאי שתתני דעתך על מור. העוצמה שלו מענגת את לבי.

ובינתיים טוב לי. לאחר ההרפתקה ההוליבודית האומללה, לאחר הפרק הקשה עם אדומת השיער הסוערת שירדה לחיי, אני חש שהעולם שוב מחייך אלי. לפעמים אני מתיישב בפינה של אחד מבתי־הקפה במונפארנס, נוטל בידי את הגיטרה ידידתי, מרעיף עליה חיבה וצליליה משיבים לי באהבה אמיתית. שמי יצא עד־כדי־כך שחודש לאחר בואי הוזמנתי לשיר במסעדה רוסית נודעת בסן ג’רמן דב־פרה. אני מופיע שם שלוש פעמים בשבוע. אמור הייתי לנגן ולשיר ברוסית רק כמחצית השעה, אך הקהל לא איפשר לי להפסיק ולעתים הופעתי נמשכה עד מעבר לחצות.

והנה, באחד הלילות נכנסה לבית־הקפה האשה השחורה היפה מכל אשה אחרת שהכרתי. כבר ברגע כניסתה, והיא לבושה במעיל פרווה, שכעבור זמן נודע לי שפרט לו דבר לא כיסה מערומי גופה האלוהי, השתרר שקט עמוק עד שאפשר היה לשמוע כל מגע של אצבע שלי באחד ממיתרי הגיטרה. ולא פלא שירדה דממה כזו האופיינית לרגע שיא של יצירה, מכיוון שמול עיני נוצרה אשה שכמו חלמתי עליה שנים רבות.

איני רוצה להרחיב יריעה שפרשתי בעניין זה בינה לביני. רק אומר לך, ידידתי, כי מיד זיהיתי בה את “הפנתרה השחורה” כפי שמכנים אותה כאן. היא שהתה זמן רב מנגד, כובשת אותי בעיניה הענקיות עד שנתקשיתי לגרוע ממנה את מבטי. ברגע מסוים השפלתי את עיני להיטיב אחיזת הגיטרה שהחליקה בין כפות ידי הרטובות מהתרגשות. וכאשר חזרתי לקבוע בה מבט היא נעלמה כלא היתה אלא חלום, שבר הזיה מתעתעת.

אבל, היא השאירה לי פתק ובו מלים ברורות. הנערצה הזו, הכוהנת הגדולה של חיי הלילה, הזמינה אותי להצטרף בליל יום המחרת לקהל חסידיה ב“אולימפיה”, וכל שאומר, באתי, ראיתי ונכבשתי.

כיצד אבוא לתאר הופעתה המרטיטה מול שלל האורות המתחלפים והמהממים את העין עד שנדמה לי כי הוכיתי בסנוורים? איך אצייר לך את דמותה התמירה, על רקע עשרות יפהפיות בהירות עור ושיער, ותזמורת ג’אז מקפיצה בצליליה? והיא כמכשפה ממקדת בניע גופה החשוף את מבטיהם הבוערים של הגברים והנשים הממלאים מפה לפה את האולם הגדול. אי־אפשר לגרוע ממנה מבט הבולע אותה החל מרגליה שאינן נגמרות וכלה בראש היפה, שפרצופו בעל ההבעה השובבה מעיד על חושניות בלתי־מצויה.

איך אצייר לך במלים את תנועותיה המרהיבות והיא גולשת הנה והנה במקצב ג’אז מסעיר לקול הלמות תופים מהירים וצלילים מתנשאים של חצוצרות? איך אמחיש את שהעין הצמאה הנציחה בתוכי, כשהיא מעכסת בחן שכזה ומנענעת אגן ירכיה המושלם, המוצנע מעט באמצעות נוצות של יענים מתרחבות כמניפות, מהן נתפר במיוחד רמז־בגד הנקשר סביב מותניה הצרים?

הופעתה היא באמת ביטוי נפלא של הג’אז האמריקני, והיא בלתי־נשכחת. הן את יודעת את סיפורה של הרקדנית־זמרת זאת, אמריקנית ילידת שכונת עוני בניו־אורלינס שפריז המעטירה אימצה אותה, וצרפת כורעת ברך לפניה. טורפת גברים, כך כונתה וכל־כך השתוקקתי להיטרף על־ידה ובאותו לילה זכיתי שההזיה תתממש! באותו לילה האמנתי כי באמת זכיתי בברכתה של פורטונה עצמה…

…רק כשהגעתי לדירתה המפוארת, בשעת בוקר מוקדמת, התברר לי לפתע מי היא אותה בדרנית אליה התכוון ג’ו השחור באומרו כי רכשה את הפורטרט שלי. בסלון, באחת הפינות היותר בולטות, על־גבי כן גבוה מעץ מגולף, מצאתי את עצמי מתבונן בעצמי!… מנגד היתה היציקה הראשונה של הפורטרט שלי, מדהימה כחיה! ואז הסתבר כי לא במקרה הגיעה מאדלן למסעדה שבה ניגנתי…

את, תמר, שיודעת אותי פנימה וחוצה, מכירה חולשותי אחת לאחת, תודי כי איני מאלה המרחיבים לועָם, ומעודך לא שמעת אותי פורש בפניך מצב שכזה בהתפעלות שכזאת. הפעם שונה הדבר. בפעם זו כל עצמותי, גידי ובשרי אמרו תשוקה שלא ידעתי חריפה ממנה. אפילו ברגע זה בו אני כותב לך שורות אלה, לאחר לילות שאני שותף ליצועה, לא דעכה הבערה שבתוכי, אלא רק מתגברת.

כבר אמרתי כי מאדלן נואר שמה ודומני שאין מישהו בפריז ומחוצה לה שלא יודע עד אודותיה את מסכת חייה במלואה!

מאדלן אהובתי…

ההתרגשות הדובקת בי מן הסתם תצטנן יום אחד, כי הזמן עושה את שלו וכבר ברגע זה אני יודע שבעוד חודש־חודשיים יסתיים הכל ותמות ההתרגשות שלה ושלי.

אלף מאהבים היו לאהובתי זו לפני ואלף מאהבים ויותר יהיו לה אחרי לכתי ממנה, ויצועה יישאר רותח כברגע היותי בו כעת. אבל לא אשכח את השעות הלוהטות שהיא חלקה אתי, לא אשכח את הרגעים ששחור שלה ולבן שלי נעשו לאחד.

אילו יכולתי לצייר לך את המשחק הנפלא שיוצרים חום כהה כשלה כשהוא מיוזע, עם לבן כשלי כשהוא מיוזע ושניהם מתנוצצים כסטנים, שהרחש העולה מהם הוא ההתנשפות של תשוקה אדירה…

לא אלאה אותך בסיפורים על לילותי הפריזאים המבושמים האלה, שעלו על כל שידעתי בעבר. רק אומר לך כי זו חוויה אמיתית לראות את עיניה המתנוצצות של מאדלן כמהתלת, את שיניה הלבנות בורקות בעת שהיא פורצת בצחוק מתגלגל, את שדיה היפים הנעים משוחררים מאזיקי חזייה מיותרת, או לחבוק במבט את מותניה הצרים המדגישים את אגן ירכיה המלאים במידה מדויקת כל־כך…

אף שאני יודע כי גם זהו פרק קצר, לא אשכח בבוא העת כי עונגתי בעונג מיוחד במינו. מעשה חסד נדיר!

אני אוהב לפקוח את עיני בבקרים ולראות אותה בצדי ונשימתה כה־שלווה ורגועה, ואני יודע שהיא יודעת, כי אני על־ידה. אני יודע שהיא מפנקת אותי כאחת מאותן גבירות נכבדות המטיילות לאורך שאנז אליזה כשהן לופתות בידיהן הענוגות שרשרות של כלבי־תפנוקים יקרי־ערך שלהן.

כשהיא יוצאת אתי אל מחוץ לבית המפואר שבו היא מתגוררת, היא נשענת על כתפי וצועדת כמרחפת, יודעת כי היא קורעת את עיניהן המקנאות של הנשים המושכות ברצועות כלביהן המתולתלים. ואני נהנה להטעותן לחשוב כי גם אני באמת כשלהן כלבלב מאולף ומטופח להתנאות בו, מובל לטיול על־ידי הפנתרה השחורה. מפני שבסתר־לב אני יודע, כי אפילו היא הנערצה המשובחת הזאת לא תעצור בעדי מלחזור הביתה במועד שייקבע על־ידי עוצמת געגועי.

אקח אותה בסל זכרונותי, את מאדלן, כפי שאני נושא כל חיי את היפים בזכרונות. אלך ואצעד גם מכאן כשרגלי קלה אבל אותה לא אשכח. איך אפשר?

ובינתיים אני גומע כל רגע שאני עושה עם הטורפת המרהיבה שלי. שערי בנפשך את החיבור הזה, היא נכדתם של עבד ושפחה כושים, ואני צאצאם של צייר יהודי ונסיכה שוודית… והחיבור הזה נהדר ומשכר כמשקה הטוב ביותר שאי־פעם לגמתי והוא רותח בעורקי הנמסים.

האשה שאני אוהב אוהבת אותי, ואת זאת ידעתי גם אתמול כאשר באה לקחת אותי בחזרה למונפארנס, ולא רחוק מרי דה־לאמבר, היכן שנמצא בית־המלון שבו התגוררתי עד שעברתי לקן המפואר שלה בשאנז אליזה, שכרה עבורי סטודיו שאוכל לצייר, לפסל, לנגן ולהיות עם עצמי ככל שארצה.

אמרה, שאינה רוצה לאבד אותי יותר מוקדם מהצפוי להתרחש ממילא. לפיכך, חשוב שתהיה לי גם פינה משלי, שלא אחוש בצפיפות יתרה, שלא תהפוך חברתה למעיקה. כזו חכמה היא האשה היפה והשוקולדית הזאת. אמרתי לה שאיני רוצה שתתייחס אלי כאל ג’יגולו. שכן אין לרכוש את אהבתי, ואיני זקוק לדבר. והיא צחקה ואמרה, הו, כן, יקירי, אין גבר אמיתי שאין בו משהו מהג’יגולו. אין גבר אמיתי שאינו רוצה להרגיש שהרוויח משהו מהאשה אתה הוא שוכב…

… לא, לא עוד אאריך בדברים כיוון שכבר הפרזתי באריכותם אפילו בווידוי זה שביני לבינך. חייב הייתי לפרוק מעל עצמי מעט מרגשותי ואין אוזן ועין טובים משלך, כי אחותי נחשבת את בעיני. בבוא עת, ושוב אהיה הלום חושים מיי"ש מבורך ברדתו לקרבי, אולי אחזור ואשקע בזיכרונות הקשורים באהובתי השחורה, ואז אשיר לך מלים ומנגינה שלא היו כמותם בעבר לא בלחני ולא בשירי.

אבל רוצה אני להתרונן במולדתי והיא נמצאת בצדו השני של הים. מה יש בה באותה פיסת אדמה שהיא מולדת לנו? איזו משמעות של אמא רחבה, חמה ואוהבת ולעתים תובעת קורבנות כמולך קדום? אף כי אני עדיין נחשב בשנותי אלה עול־ימים, לעתים חש אני כאילו מלאו לי מאה שנים ויותר. ובכל זאת, בעת שאני שר למולדתי, אני נעשה קל בשנים, קל ברגלי, מרחף ברוחי. ולעיני שתי מלים נרדפות שכה־אהבתי, מולדתי, אדמתי.

הגעגועים שורפים את לבי, צורבים את בשרי.

… ראיתי את פריז עיר האורות, כפי שלא ראו אותה רבים מבין חברינו החיים כאן כבר שנים. אהובתי השחורה עשתה לי קפיצת־דרך קירבה את העיר אלי כאילו היתה לא רק שלה אלא שלנו, של שנינו. ואך שהיא יודעת כי בוקר אחד לא אמָצא בצדה, היא נוהגת בי כאילו נשבעתי לה אמונים. זה כוחה של אהבה נפלאה שאפילו יהיה טווח התקיימותה קצר כשיהיה, לא נפגע מכך.

יום אחד יחשבו אנשים בארץ שלנו: מי היה גדול השוטים אם לא אותו דניאל לב!

ושלא תחשבי, ידידה שלי, שאינני יודע כי יבוא יום והארץ שלנו שוב תהיה זקנה ותשושה והעם שיחיה בה יהיה ככל העמים לטוב ולרע – ואז לאחר מותי לא אכפת יהיה לי אם אמָנה בין השוטים… הים אני נמנה עם החכמים, אלה המאמינים כי רק מי שאוהב ארץ כמונו, יהיה לו הווה שלא יישכח אפילו בבוא המחר האחר והמכוער…

לא סתם נתפשתי להרהורים שבשולי הפילוסופיה. מפני שאני מודע, כי שנות העשרים האלה של המאה ואולי גם חלק משנות השלושים שהתחלנו למנותם יחשבו לפרק הנפלא ביותר לא רק של חיינו, אלא גם של הבאים אחרינו. אלה שינקו את הזיכרונות שלך, שלי, שלנו.

הייתי רוצה, שיום רחוק אחד ישמיעו את שירי ולחני ואני אז כבר רגב מרגבי אדמתי, כאילו משהו מתוכי באמת עדיין ממשיך להתקיים… יהיה זה שכרי על שוויתרתי על פיסגת חלומות של עושר ופאר.

מעודי לא מצאתי משהו נשגב ויפה מהעמק שלנו, מההר שלנו, מהשפלה והים שמול בתי תל־אביב הקטנים. ואת שנותי הבאות, כשרגלי תהיינה יגעות, רק בה ארצה לעשות. למדוד הלוך ושוב את הרחובות הישרים שלה. להישען על עציה ועמודי החשמל שלה, ואולי מישהי צעירה ויפה תחלוף על פני בלא לזהות אותי ותשמיע לאהובה את אחד משירי אהבתי. מה יכול להיות נעלה למשורר מזדקן מרגע מופלא שכזה…

ולסיום תמר, עם שוב אאלם דום לפרק זמן שהוא, היי סמוכה ובטוחה, כי בוקר אחד או ערב אחד, תשמעי אותי חוזר ופורט על מיתרי.

מתגעגע,

ד.

 

6

המשוררת: אהובי אהב אשה שחורה, בעיניו נחשבה למסעירה מכולן. לאהובי היתה מאהבת שחורה ומנוסה שאין כמותה, כי כבר חילקה יצועה הרך עם אלף מאהבים לפניו ועוד אלף יהיו לה אחריו.

ואילו אהבת חייו האמיתית, נינה, עדיין לא נודעה לו. אותה ימצא לא בניו־יורק, לא בלוס־אנג’לס, אף לא בפריז המעטירה, אלא בעיר שבתיה קטנים ולבנים ופזורים בתוך חולות נודדים, כקוביות של ילדים אל מול הים הכחול.

לדניאל היו אלף נשים מכל הצבעים עוד אלף תהיינה ולמרות כל עלילותיו הכתובות בדברי־לילות המאהבים הגדולים, היה וישאר הגבר האחד והיחיד בחיי. לא שכחתי לרגע כי לילה אחד בין הסלעים הרבוצים בחוף הים העניק לי את הזיכרון היותר יפה בחיי, כשעשה ממני אשה שלמה. ולא היה ספק כי ידע שלבי מלא אושר מחמת יחסו המיוחד אלי, עד כי לא הרגשתי צער, כאב או קנאה כשנהג לשתף אותי בריגושי אהבותיו. כל־כך אהבתיו.

דניאל חלם כי לחניו יושמעו מקצה ארץ לקצה ארץ ומלותיו תרתחנה על שפתיים רבות ולא שיער כי תפילתו נענתה וביום שובו לארץ כך יהיה. במרוצת הימים שנסחף עם רוחות הזמנים בין יבשות ומדינות רחוקות, התפשטו מנגינות ושירים משלו מדרום לצפון וממזרח למערב; נעשו נחלתם של רבים והושמעו בין ידידים, בין אוהבים, כי איש לא היטיב ממנו לחבר מלה וצליל להמיית־לב גבר אוהב רעותו, אדם את אדמתו.

אבל גם הארץ נתרחבה ונוספו קיבוצים, מושבים וכפרים חדשים. ובתל־אביב נתפרשו עוד רחובות וסימטאות וניטעו עוד עצים רכים ורבים בשולי המדרכות ונסללו עוד כבישים. ועל כל חמור, פרדה סוס המושכים עגלות כאלה וכאלה, נוספו מוטוצייקלים, אופנועים בלשון אותם זמנים, ואוטומובילים ציבוריים ופרטיים ואפילו מכוניות נושאות משאות כבדים מאד. מעל כל אלה התנשאו בתים בני שתיים ואף שלוש קומות, בסגנונות בניה שהבולט מתוכם הוא סגנון הקו הישר והקצר בין שתי נקודות. הסגנון האקלקטי שהיה חביב על רבים נתחלף בגישת הבאוהאוז הפונקציונאלית שקנתה אז אחיזה ממשית.

הקידמה על חידושיה בתחומי החיים השונים, כולל אלה הנחשבים גם מביכים, כבשה את הקהל התל־אביבי לרבדיו השונים, עד שאפילו כבר זומנו תושבי העיר להאזין להרצאות המסעירות של הד“ר א' מטמון מ”המכון להיגיינה ומדעי המין" שנמצא ברחוב השחר. רק מחמת רגישות הנושא האינטימי של ההרצאות שלוּו בפנס־קסם, זומנו גברים לחוד ונשים לחוד. למרות זאת היה בכך חידוש המדגים את התחברותם של תושבי תל־אביב למיטות המשותפות להם ולשאר אזרחי העולם.

תל־אביב זכתה בצביון של עיר ככל עיר ולמרות זאת לא נמצאה עוד עיר שאבותיה כאבות תל־אביב. אפשר לבוא ולבקר את אבות העיר. אפשר להעיר הערות ולהצביע על מחדלים שונים. אבל, אי־אפשר לגזול מהם את ציון ההערכה הגבוה לו הם ראויים, שכן עשו מלאכתם נאמנה כשליחי ציבור על־אף קרתנותם המופלגת. די להיזכר בצווים שפרסמה עיריית תל־אביב בימים ההם להיווכח כי מבחינה זו אכן כזאת היתה הנהלת העיר. ואילו נמצאו בימים ההם רצים רכובים על סוסים, אין ספק כי דיזנגוף, אוהב הרכיבה המושבע, היה מקים לעצמו יחידת “פרשי צווים” להפיצם במהירות בכל אתר כבתקופת המלכים.

ידוע כי הוראות ופניות אלה של ראש העירייה לתושביה אין דומה להם בשום עיר אחרת בעולם כולו. החל מהצו שהתפרסם ובו נאסר על תושבי העיר לרקוד על גגות הבתים, שלא הוכשרו לשאת עומסים שכאלה ועלולים לקרוס תחתם, ועד להודעה שפרסם דיזנגוף בעת העדרו של דניאל, התובעת מתושבי עירנו לגלות “צער בעלי־חיים”. ובהודעה זו מתייחס מאיר לניצולם של בהמות־משא לעבודות שונות והוא דורש מבעליהם לבל יעמיסו “משא לעייפה על בהמותיכם ואל תתאכזרו לבעלי־החיים העוזרים לכם בהמצאת לחם לטפכם יום־יום! ואל תחבלו בהם ואל תכו בהם!… כי אזרחים הם אתנו כאן!”

אין לכם דבר יותר מענג ומשעשע מאשר הודעה כזו של ראש עירייה מופלא שכזה, בעל רגישות מחודדת המעלה לדרגת אזרחי עירו גם את החמורים, הפרדות והסוסים… תראו לי עיר אחת בעולם שאי־פעם התייחסה כך לבעלי־החיים שלה, להוציא אותם רומאים בעלי־שגיונות שהפכו סוס לסנטור נכבד…

וגם אני המשכתי לכתוב את שירי, נעשיתי יותר ויותר מרוחקת מהזרם המרכזי של אז, יותר מזוהה עם “הבועטים”, אלה ששירתם נחשבת שכלתנית, מעוגנת בהבחנה שהמלים כלל אינן פשוטות כמשמעותן הנשחקת. וכשנקבצו בידי דפי שיר לקונטרס שיש בו משקל, הופיעו שירים אחדים משלי בקובץ שכותרתו “שירים אחרים”. בעצם השם הזה השמעתי קריאת־תיגר שלי, וחברי הטובים שלונסקי, אלתרמן, גרינברג, המאירי, ואחרים עשו בביתנו ליל כרה ולגימה, ואמי זיכרונה לברכה שקדה בעינים דומעות מגאווה להגיש ולהקריב.

ביים ההם השיגו אותנו ידיעות מדאיגות על אנטישמיות מסוכנת באירופה והעולים מגרמניה, אלה שעוד זכו להגיע מרצונם החופשי, ציערו אותנו בעדויותיהם המזעזעות על המתרחש בגרמניה הנאורה. התחושה כי כולנו משתייכים למחנה החלוץ של העם הגולה, רק הוסיפה ממד יותר עמוק לא רק לבונים ולעושים במלאכה, אלא גם למאבקיהם של “השובבים” שלנו דאז, “חברה טראסק”, שנלחמו ביום ובלילה על כבודה של העבריות בכל תחומי החיים. מעתה כבר היה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי בבוא היום ייטוש קרב עז בין שני עמים על מאחז בארץ האבות, ולא היה מנוס מהתחושה הכבדה כי עוד נכונו לכולנו ימים הרי־גורל קשה.

ומלבד תחושת השותפות במחר, נותרתי אני לעצמי בבדידותי. תמיד אשאר אסירת־תודה לאמי שלא הציקה לי, שלא הטרידה אותי, שלא הציבה לפני מדי בוקר מדי ערב את השאלה, נו, בתי, מה יהיה עליך. ממילא לא חיזר אחרי פלוני. ממילא לא התייצבו מבקשי־יד בפתח ביתנו הגדול שנעשה דחוק בשוליים של שכונת נוה־צדק, ומצב זה לא השתנה, נותר כשהיה גם כאשר עברנו להתגורר בדירותינו המרווחות שברחוב גורדון.

ולא שהייתי בודדה ולא יוסרתי בבדידות, לא אז לא עתה, על שחסרתי את שהיה לחברותי. לבי היה מלא באהבתי את דניאל. אהבה משונה, בה גוף לא ידבק בגוף, ובכל זאת לא עקרה נחשבתי בעיני. כל־כך הִיפרה אותי הקשר העמוק שבינינו. כך הרגשתי בימים ההם ונותרה בי התחושה הזאת במלוא עוצמתה כל עוד דניאל חי וגם עכשיו.

אבל אודה כי לפעמים נשטפתי בתאווה למגעו של דניאל. אשה צעירה הייתי. אולי משונה בצורתה. אולי מתגבהת כאחת שאפילו לא מתכוונת להסתיים. אולי לא יפה, אולי אפילו ממש מתמיהה עין בכיעורה, גאמברית שכזאת. אבל הייתי אשה בריאה ויצריה תוססים. רק אלוהים יודע כמה הציקה לי התשוקה הבוערת בתוכי למגע חושני. למרות כל זאת איני מצטערת על רגע אחד של יסורים שכאלה. אפילו היום, היכן שאני תקועה בדירה האינדיווידואלית ברמת־אביב הישנה, הזיכרונות על חוזק יצרי מאז לא עוזבים אותי. כאילו עדיין סוגרות עלי זרועותיו של דניאל, שעשה לי טובה וחילק לי רגע של חסד.

ולמדתי לא להתקנא באהובותיו, גם לא באשה השחורה, מלכת לילות פריז. ידעתי, כי נקשרנו בקשר שלא יתקיים כמותו בינו לבין אשה אחרת, יהיה צבעה אשר יהיה. למדתי להבין כי אף שלא ביטא באמירה מפורשת את האמת הפשוטה הזאת, העריך אותי בכל לבו על שפתחתי פתח לשירתו המצוינת שהתגברה ככל שבריאותו נתדרדרה, עד שעל ערש מותו, בימיו האחרונים ממש, יצר אחדים משיריו הטובים ביותר. ובלבי שמחה עצומה על שאני עיצבתיו כמשורר. לימדתי אותו את שאזני קלטה מתוך המלים שמחברות למנגינות שבלב. לימדתי אותו להקשיב לעברית שאין שפה דומה לה לא בעושר ולא בצמצום, ובעיקר בהגדרה מדויקת שהיא אוצרו האמיתי של המשורר.

ולא טעיתי בהתייחסותי אליו. בשירו האחרון, “רעותי”, שלא סיים על ערש דווי מחריד שלו, כתב לי: “כרעייתי נחשבת, זאת כל האמת…”

זאת כל האמת ורק האמת, לרעייתו נחשבתי. ואין בלבי עליו, על שיכרונו, על אהבותיו האחרות בחפשו את פשרו שמעולם לא מצא; על הבוטוּת שאפיינה אותו ככל שצבר אכזבה מרה מהקומוניזם, מהציונות הסוציאליסטית שנתגלתה במלוא כיעורה, מהיהדות החרדית שכבר החלה להפוך את מעשה נס הנעורים שלנו לגיטו מזרח־אירופי שצחנת ריקבונו מחניקה את כולנו; ועל המרירות שדבקה בו ככל שכבדה מחלתו השוחקת אותו, מתישה את אונו כגבר, מסרסת מקור יצירתו ואני אהבתיו בין כך ובין כך אהבה שלמה, ואיני חייבת להסביר אותה לאיש. הוא מילא את לבי באושר לאורך דרכי במסלול חוזר־על־עצמו חוזר־על־עצמו, כל־כך תל־אביבי, עד שלא נזקקתי להתרענן במסעות לארצות רחוקות.

מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, פרט לאותם ימים ספורים כאשר נינה הזעיקה אותי לסייע על־ידה, לתמוך בה שלא תיכשל, בבואה לסעוד את ילדתנו שנשברה במילאנו. לפיכך לא ייחשב מסע עצוב זה כיציאה מהארץ וזכותי להעיד על עצמי, כאן נולדתי, כאן חייתי על ימי וכאן אמות.

גם נחלת־קבר קניתי בחיי. ימים אחדים אחרי מותו של דניאל רכשתי במרחק שורה אחת ממנו מקום מנוחת־עולם, כמו משם אהיה מסוגלת, מתחת לשורשי הצמחים, לגעת בדניאל שהקדים אותי בלכתו. הנשים בחייו קבורות לא הרחק ממנו. על־ידו שוכבת ברכה הדקיקה והשתקנית, האחת שקידש לאשה לעיני אדם ואל, שכל חייה הקדישה לו בלבד. במקום אחר בשורת היוצרים, מרביתם בני דורנו ובני גילנו, מונחת אחותי־רעותי, נינה המחוללת. וכך חשבתי לעצמי כי בבוא יומי, מעשה נבון אעשה כאשר אצור קרבת־מחילות.

וכעת ויתרתי על פיסת החלום הזה אולי מתוך צער, אבל בידיעה כי עושה אנוכי את המעשה הנכון. במותה של אלכסנדרה התברר כי איש לא נתן דעתו להבטיח לה בעוד־מועד מקום־תמיד בקרבת מולידיה. את הפינה האחרונה, ששמרתי לשרידים המתפוררים שלי בקרבתו של דניאל, העברתי מיד על שמה של אלכסנדרה, שהיא בתו של דניאל, שהיא בתה של נינה, והיא היתה גם לי כבת שהגיחה מרחמי האילם.

כל־כך אהבתי אותה…

רק בגלל גילי המופלג עיני יבשות ולא נשטפות בדמעות שבוערות בלב, בשעה שאריכא אינו יושב מנגד. אילו ידע כי הסיבה האמיתית להתעקשותי שיימצא בחברתי היא לבלום בעדי מלצעוק צעקה נוראה, כי אז היה מבין שטובה הוא עושה לי בהעסיקו אותי יום ולילה בכתיבה הקשה הזאת, שבצד הרגעים המרים היא מעוררת בתוכי מחדש את הנשגב והמרגש בחיי, מעבר לקבורה האומללה של אלכסנדרה מרוסקת האיברים. אילולא כן הייתי נחנקת מהצער העמוק ומחשבתי היתה משתבשת. ולי רק בקשה אחת לגורל, שדעתי תשאר צלולה עד עצימת עיני בפעם האחרונה.

טרם הצלחתי לנשום נשימה משככת במשהו את הכאב שאינו מרפה אחרי הטקס הכפול והקשה שהיה בבית־העלמין בקריית־שאול. מצד אחד באנו לבַכות את דניאל במלאת עשרים שנים למותו, וכעבור רגעים אחדים חצינו שורה אחת לסגור את קברה הרענן של אלכסנדרה והאבל כה־גדול.

מיום שכיסתה אדמה את גופתו הרקובה של דניאל הייתי אצלו מאות פעמים, מהן עשרים פעם באותו יום זכרון, באותה שעה, להימצא עם חבריו, קומץ אוהבים אמיתיים שבאו לבַכותו מדי שנה. מעתה יתמעטו ביקורי אצל יקירי. אני הולכת ונחלשת וגופי אינו מתפקד כשהיה וראשי כבד ולפעמים צונח רדום. אבל הקברים של אהובי לא יחשבו יתומים. יותר ויותר מוקירי יצירותיו של דניאל מבני הדורות החדשים שלא הכירו אותו בחייו, חיפשו ואיתרו נחלתו האחרונה, להיות רגע אחד בקרבתו וגם אצל נינה. ביום בו הובאה אלכסנדרה למקום מנוחתה ראיתי רבים מביניהם מגיעים להצטופף גם סביב לקברה והם מזמזמים כתפילה שירים משל דניאל ואחדים משלה.

שנה עברה ועוד אחת וכבר נשכחו “עוונות” העבר של דניאל וזכה בריהביליטציה בכל שדרות העם. נמחקו הוויכוחים הפוליטיים המרים והנוקבים. נשכחה יריבותו הקשה עם כל מי שסירב להבין את הדרמה הלאומית שבינינו לבין העם האחר. אפילו כאשר מישהם מהשמאל, מחסידי האוטונומיה הפלשתינאית, חזרו בימים אלה של אינתיפאדה להקריא את הפואמה הנודעת שלו “אחי ישמעאל”, שלפני עשרות שנים עוררה מהומה גדולה וטינה עמוקה כנגדו, נמצאו מיד מאנשי חוג ארץ־ישראל השלמה, שנאחזו בו מנגד גם הם כאילו משלהם היה. לפי שרבים משירי “אהבת מולדת” שלו נעשו לשיריהם, ועתה נתגברו מימין ומשמאל הגעגועים העזים ללחניו ולשיריו של הנודד הקסום הזה.

כל־כך השתנו הלכי הרוחות בכל הקשור בדניאל, עד שלפעמים מצאתי עצמי מאזינה בתמיהה להופכי זיכרונות, כאלה שהפליגו בדמיונם ליצור סיפורים מדהימים משל עצמם על קרבתם לדניאל ואף נשבעו כי תרמו רעיונות ללחניו, לשיריו, לציוריו ולפסליו, ואני מעולם לא נתקלתי בהם. ואז הבנתי, כי באמת הגיעה שעת גאולת ירושתו הרוחנית, וכי אין זה חשוב יותר לַחיים אחריו אם היה קומוניסט או קפיטליסט, ימני או שמאלני, דתי או חילוני.

משורר לאומי היה.

אין הוכחה מעניינת יותר לגבי שובו בגדול מהעובדה שגם אחרוני העוינים אותו בחייו העצובים, כיום ישישים מכוּוצים וזנוחים, מתגאים מחדש בימי היכרותם הרחוקים, ומוכנים להשמיע סיפורי־בדים על נינה ודניאל באוזני כל מי שרוצה להשביע סקרנותו, וכאלה הולכים ומתרבים. גדולה אפוא זכותי משלהם לקבוע דפוסי גירסה, שתתקבל כעדות נאמנה ונחרצת, אפילו ינסה אריכא, במידה מסוימת של צדק, לתבוע ממני הבהרות נוספות וקשות.

פתאום הופיע, ממש כשחשבתי עליו. בא ודרש שלא אעלים ממנו את מכתביה של אלכסנדרה. טען שנודע לו מאלכסנדרה, זמן־מה לפני שהתאבדה, כי בידי נמצאים מכתבים שכתבה לי ובהם סודותיה היותר כמוסים. תבע לעיין בהם שמא ילמד אמת כמו שהיתה. חייב היה לדעת, לא למען אחרים אלא לעצמו בלבד.

לא פקפקתי בטענתו שהיא אמרה לו דיבור ברור בקשר לאותם מכתבים ששמרתי בקופסת עץ ישנה, הנמצאת במגירת שולחן הכתיבה העתיק שלי. מכתביה של אלכסנדרה אלי לא היו רבים. נמצאו ברשותי כשני תריסרים. כמחציתם מהשנתיים שעשתה במוסד החינוכי בקיבוץ מרחביה, פרשה שהסתיימה אז בשערוריה־זוטא. האחרים, תשעה במספר, נשלחו אלי ממקומות שונים באירופה. מהם כבר מעידים על מבוכת־הנפש שהפכה לנכות מאמללת. ואחרים מבולבלי־חושים, שגרמו לי לבכות במסתרים, ביני לביני. על אלה נוספו גלויות מצוירות אחדות, ואפילו מברק־ברכה ביום שבו הוענק לי פרס ישראל לשירה. כתבה בו: “אני רואה בהענקת פרס זה לך גם את נצחונו של דניאל”, והיא צדקה.

והיו אצלי כמעט כל השירים שכתבה אלכסנדרה מתחילת התבטאותה העצמאית והם מהיפים והיותר עדינים שנח עליהם מבטי. והם לי סיבה לרגוז על עצמי, על שבמקום לבטא בפשטות את הערכתי, רק המהמתי בזמן ההוא בלשון קמצנית המהומי הסכמה. צריכה הייתי לומר לה, ילדתי שלי, את משוררת בחסד הרוח הנכונה… אילו ידעתי להתבטא אז בנוסח יותר רחב… אילולא הייתי חסכנית במלים הטובות שכה נזקקה להן, ואני יכולתי לספקן. הן ממילא חשבתיה ביצירה לאחותי הצעירה, ושירתה כה מדויקת, מאופקת וכואבת… שירה אמיתית. ושורותיה הצנועות מתנגנות באוזני כמו “לבי יוצא אל לבי”, “במותי תשכוך מהומה, איש אותה לא שמע” או, “בדידות בדידות, עצבות עצבות”.

הילדה שהיתה לברבור גאה מתה כברווז שחוט בחוצות, והוא, הטוען לידידותה, בא בשמה לתבוע את המכתבים שאולי בהם ימצא סופסוף פֶּלֶס לישר את מבוכותיו הבלתי־פתורות.

ואף־על־פי שאני מסויגת מהחיטוט הגועלי הזה, אבחן את מכתביה מחדש, אקח אחד, שנים או יותר, ואתן לו אותם. שיידע. שיידע ויידעו כולם כי אף שלא נתחבר גוף בגוף היתה כאן אהבה גדולה ומיוסרת, נוראה וממיתה, וכך היה.


~ ~


המספר: אלה הקטעים שנבחרו ממכתביה של אלכסנדרה לתמר. היות ואלכסנדרה לא הקפידה על תיאורכָם, הוסיפה המשוררת הישישה בכתב־ידה את התאריכים כפי שזכרה אותם.


יולי ארבעים ושמונה

אף פעם לא כתבתי לך, תמר, ובטח תתפלאי לדעת מה קרה. אז זה פשוט. רציתי להגיד לך מלה אחת, תודה. זה היה נורא חשוב לי שבאת אחרי יום הלימודים האחרון להיות קצת אתי, מפני שבאמת לא רציתי להיות לבד. יכולתי להיות עם החברים, ועמוס גם אמר שמחכים לי, אבל לא רציתי. אבל גם לא רציתי להיות לבד, ואת באת.

אז אני כבר יותר גדולה, כמעט בת ארבע־עשרה וחצי וכבר גמרתי את החמישית ב“תיכון חדש”, כמו כל ילדי “החשובים”. ואיזה עולם נפלא. מסביב משתוללת המלחמה על עצמאותנו. יש לנו מדינה חופשית, תינוקת בת־חודשיים. נינה יצאה עם רובינא, אלתרמן וגוטמן למשלטים שלנו בדרום, ודניאל לבדו בדירת־הגג, מסתכל ביום ושותה…. מסתכל בים ושותה…

כולם עושים משהו אבל לא הוא. לא נותנים לו. חושדים בו. הוא לא משלנו. הוא דניאל לב. הוא שייך לאלה שרוצים לתת חלק משלנו לערבים המלוכלכים האלה… אני לא מבינה את כל מה שהוא אומר בעניין הזה, ואני שמחה שאתמול, כשישבנו ב“פילץ”, הסברת לי בסבלנות מדוע הוא חושב שיהודים וערבים צריכים לחיות ביחד. אני יודעת שאת גדלת בין ערבים ואת גם יודעת ערבית וספרות ערבית והיסטוריה ערבית. בגלל זה אני חושבת שאם את אומרת שיש משהו נכון בצורה שדניאל חושב, אז כמו שאומרים שאף פעם לא מבינים נביא בזמן שהוא חי, רק אחרי שהוא מת…

המחשבה הזאת שמשהו רע יקרה לו, לא עוזבת אותי. אני כל־כך אוהבת אותו שאם הוא ימות אז גם אני אמות… אני מקווה שאת מבינה את מה שאני רוצה להגיד… אבל מדוע הוא לא אוהב אותי, תמר? מדוע אני לא יכולה לחבק אותו, לנשק אותו, כמו שעושות כל החברות שלי? ביום שישי הייתי לארוחת־ערב אצל הדסה, הבת של הצייר אהרון אבני. היא לומדת לרקוד בסטודיו של נינה, ואנחנו נעשינו חברות טובות. ישבתי אצלה בדירה של אביה על־יד “הבימה”, וחשבתי איך שהיא מקבלת המון אהבה מאמא ואבא שלה. והרי גם אבא שלה אמן… אבל איך הוא אוהב את הדסה… ראיתי את זה בעיניים שלו. ראיתי את זה בדרך שנתן לה חיבוק ונשיקה לפני שיצאנו מהבית ללכת ל“קן” של התנועה המאוחדת. וחשבתי שאני זאת היא ונעשה לי פתאום כל־כך טוב.

ואז ןאחר־כך באתי הביתה, ודניאל לא היה שם, ואני הייתי לבד עם הציור שנינה רוקדת במחול הקבצנים, ובצד עמדה הגיטרה, ועל השולחן היו דפים אחדים של שירים חדשים שהוא מתקן אותם… כשהוא מתקן שיר הוא לא מפסיק… הוא מתקן, כל הזמן מתקן, ואז הוא משמיד את מה שתיקן. רק כשהוא כותב שיר, שזה בא פתאום ככה, בקלות כזאת, זה נשאר לתמיד.

אבל אני קראתי את השירים למרות שהוא לא מרשה לאיש להסתכל בהם לפני שהוא יודע שהם גמורים עד הסוף. הוא כל הזמן כותב עליה ועליו, ואני לא יודעת בדיוק למי הוא מתכוון, מפני שאותה אשה כל הזמן מתחלפת. שרשרת כל־כך ארוכה, תמר, ואני אפילו לא חוליה קטנה בה ואני כל־כך אוהבת אותו ואולי הוא לא יודע. אולי הוא לא יודע שאני באמת קיימת. אולי הוא חושב שאני פשוט שיר שלו שרק לא נראה כמו מלים כתובות אלא סתם כמו שיר שעוד לא יצא לו… את מבינה מה שאני רוצה להגיד?

אף פעם הם לא דיברו אתי כמו נערה. אני לא זוכרת אפילו שיחה אחת רצינית שהיתה לי עם דניאל או עם אמא. שניהם, שכל־כך יודעים להקשיב לאחרים, לדבר על דברים חשובים באמנות, בפוליטיקה, בכל מיני נושאים, אתי הם כמו אילמים. כאילו אני מטומטמת קטנה. כאילו הם אומרים, תהיה יפה ותשתקי. זו הרגשה נוראה. מפני שאם לא מדברים אתך, אם לא משתפים אותם בעולם הפנימי, אז כמו לא להיות.

ויש כל־כך הרבה דברים שאני כן רוצה לדבר עליהם. על מה זה יצירה. מה זה בכלל הרצון הזה לעשות משהו כמו שעושה אלוהים. האם באמת יש באדם מהכוח המופלא הזה? אני לא יודעת. אבל אני מרגישה שגם לי יש דברים בפנים שצריכים לצאת. אבל הם לא מדברים אתי. ואני מתחילה לפחד שאולי הצורך שלי ליצור זה רק המצאה שלי. מפני שאני כל־כך רוצה להיות כמותם.


אני פרח בכד על השולחן.

אני צמח בעציץ שעל הגג.

אני שטיח ישן בסלון.

אני אולי כיסא ולפעמים מגבת

להתנגב בה ולהשליך אותה.

אני קיימת ולא נמצאת.


את מבינה?

עשיתי משהו שאני עושה כשהוא איננו בבית. כל כך התגעגעתי אליו. נכנסתי למיטה הרחבה בחדר־האורחים ושכבתי שם כשהראש שלי על הכר שלו ואז נשמתי עמוק עמוק את הריח שלו. זה ריח כל־כך נעים שקשה לי להסביר לך אותו. אבל זה עשה לי טוב ושכחתי את הבדידות הזאת וחשבתי עליו ובכיתי…

אני יודעת שזה נשמע טיפשי נורא. אני יודעת שאומרים שכל ילדה אוהבת את אבא ורוצה להתחתן אתו. אני יודעת את זה. אבל אצלי זה אחרת. מפני שתמיד אוהב אותו כמו ברגע זה. וקשה לי להסביר מה המחשבה הזאת עושה לי אפילו עכשיו, כשאני מספרת לך את כל זה…


אוקטובר חמישים

… אני כבר חודש בקיבוץ. תלמידה “ותיקה” ב“מוסד” החינוכי של מרחביה. ולפעמים טוב לי פה ולפעמים רע לי. אבל איזה ברירה היתה? נינה עסוקה בריקודיה ודניאל עסוק עם העיתון שלו “קול העם”. טוב שהשיגו לו שם קצת עבודה כמגיה במוסף הספרותי, זה באמת חשוב לו. הוא נעשה יותר רגוע. אבל מהבחינה שלי זה לא שינה שום דבר. הוא פשוט לא התעניין בי כמו מקודם, ואני התרוצצתי בין שתי הדירות שברחוב הירקון, וחשבתי שאני יכולה לדבר רק עם הקירות. ורק אותך ראיתי כל יום, חוץ מברכה. שמחתי שתמכת בי כשבאתי וסיפרתי שפגשתי את עמוס והוא הציע שגם אני אבוא למרחביה. אני חושבת שזאת אולי היתה הפעם היחידה שאמא ודניאל הסכימו באותו נושא.

היחס אלינו בקיבוץ מצוין. אנחנו גרים בצריפים. שלושה בחדר. בנים ובנות ביחד. הכל עושים ביחד. רק המקלחות נפרדות. יש לנו המון פעילויות תרבותיות ויש לנו טיולים. אתמול היינו בטיול עם המורה שלנו אירא במערות האדם הקדמון בכרמל. זה היה פשוט מרגש לחשוב שבמערות האלה חיו לפני אלפי שנים אנשים כמונו. והיה לנו טיול נפלא למוחרקה. ואחר־כך לקחו אותנו לצפת ולטבריה, וזה היה פשוט משגע.

אין הבדל בינינו, שנקראים “ילדי חוץ”, לבין ילדי הקיבוץ. אז זה מקל את התהליך של ההיקלטות בקיבוץ. ואל תשכחי שאני חושבת שבתקופת הצנע הזאת אנחנו חיים פה קצת יותר טוב. האוכל מצוין ואני אוהבת אותו, ואפשר לאכול כמה שרוצים. אבל אם תוכלי לשלוח לי קצת ממתקים, אז זה יהיה משהו…

שאלת אותי אם אני קוראת. כן, אני קוראת ולא מעט. ואפילו יש לי עם מי לדבר על מה שאני קוראת. את בטח זוכרת שסיפרתי לך על המחנך של הכיתה שלנו. קוראים לו אליעזר רייך. איש נחמד ועדין כל־כך. יש לו המון סבלנות לכל אחד מאתנו. אז לפעמים אני מטיילת אתו בשבילים של הקיבוץ ואני מדברת על סיפור שקראתי או שיר שקראתי, והוא מקשיב בלי להפריע, ולפעמים גם מסביר דברים שלא תפשתי אותם. היא מכיר בעל־פה שירים שלך ושל דניאל. ויש לו הערכה לשניכם. וזאת הרגשה נעימה לדעת את זה. אפילו מצאתי בספריה שני ספרים שלך וספר אחד של דניאל. וכאן, אולי בגלל הקרבה הרעיונית של חברי הקיבוץ לדניאל, שרים בקבלת שבת שירים שלו. ואליעזר שאל אותי, אם אני הייתי מוכנה לדבר עם דניאל שיבוא להופיע בקיבוץ.

מה את חושבת, שהוא היה מסכים? אני יודעת שכבר הרבה שנים הוא לא מופיע. אבל אני עוד זוכרת כילדה קטנה את ההופעות האחרונות שלו. נכון שאלה זיכרונות מעורפלים. אבל אני רואה אותו בחולצה השחורה שלו, עם הרקמה היפה מסביב לצואר, והוא נראה לי אז כל־כך גבוה באמצע הבמה לבדו. הוא והגיטרה שלו. ואפילו ברגע זה אני שומעת את הצלילים היפים שריחפו מסביב ואת הקול החם שלו, כאילו הוא שר רק בשבילי ורק…


דצמבר חמישים ואחת

אתמול חזרתי למרחביה מחופש חנוכה, וכבר אני יושבת לכתוב לך. זה היה חופש מיוחד מפני שהקדשת לי כל־כך הרבה מהזמן שלך. ואני כותבת מתוך רצון לבטא הערכה. סתם ככה. קודם כל אני שמחה שלקחת אותי לראות את כל ההצגות האלה. מאד אהבתי “בהבימה” את “בני ערובה” ובקאמרי את “הצל”. יצחק שילה עשה תפקיד נהדר. אני חושבת שאת צודקת כשאמרת שלינדברג הוא במאי רגיש מאד. מפני שבאמת היתה הרגשה שאנחנו רואים תיאטרון חדש לגמרי, כל־כך שונה מ“הבימה”. זה לא רק שהשחקנים צעירים בהמון שנים משחקני “הבימה”. הם גם משחקים אחרת. אני אולי לא מסוגלת להסביר את עצמי בדיוק למה אני מתכוונת. אבל אני יכולה רק להגיד לך שהם פשוט אחרים. פשוט פחות, נגיד, דרמטיים. כאילו אני נעשית ממש אחד מאלה שנמצאים על הבמה. ואני מעריכה גם את זה שלקחת אותי ל“אהל שם” לשמוע את ישה חפץ. הקונצרט היה פשוט משהו מרגש ולא אשכח אותו.

כשבאתי הביתה סיפרתי לדניאל איך זה היה, אבל הוא הקשיב ולא אמר מלה. השתיקות שלו מפחידות אותי. לפעמים הוא יושב שעות לבדו ולא פותח את הדלת לאף אחד. יושב ושותה ושותה ושותק. למה, תמר? אני כל־כך דואגת לו. בעיקר אחרי שבפעם האחרונה שהיה בבית־החולים, אמרו לברכה שמצבו חמור מאד, ואם לא יעשה דיאטה רצחנית, הוא מקצר את חייו. ברכה גם רמזה לי שזה יכול להיות אפילו יותר גרוע, ואני לא מבינה למה היא מתכוונת. אבל היא נורא מודאגת ואני נעשית עוד יותר מבולבלת. מפני שכעבור שעה ראיתי שירדה למכולת וחזרה עם בקבוק קוניאק בשבילו. והוא שוב שתה ואחר־כך ישב לשולחן וכתב וכתב וכתב.

בבוקר שמעתי נחירה קלה שלו והתעוררתי. היה אולי חמש וחצי. הבקבוק היה כמעט ריק לגמרי ועל השולחן היו ניירות אחדים וראיתי שהוא כתב פואמה חדשה, “אחי ישמעאל”. ואני זוכרת את השורה הראשונה שלה: “מזרע אחד נוצרנו, אחי ישמעאל, לך לך למדבר ואני כחול אשר בים…”

העניין הזה שבינינו לבין הערבים לא עוזב אותו. שמעתי אותך מדברת אתו על זה בלילה הראשון שבאתי לחופש. ואני זוכרת שהוא השתמש במלה “אספקלריה”. שהערבים הם למעשה היהודים שהיינו עד אתמול. שאנחנו צריכים לדעת שזה בעצם הבחינה הכי עליונה שלנו כעם המוסר וגם כבני־אדם. אני לא מתיימרת להגיד שאני מסוגלת להבין בדיוק למה הוא התכוון, אבל אני זוכרת שהקול שלו קצת רעד וזה דבר לא רגיל אצלו. מפני שמחוץ להתקפות הזעם הנוראי שתופסות אותו לפעמים, הוא שולט בעצמו בדרך כלל. ואז אמרת לו שיירגע. את זוכרת?

התסכלתי עליו כמו שאני נוהגת לעשות כשהוא ישן. לא חששתי שירגיש בי. האור שנכנס לחדר היה כזה רך, ואפשר היה לראות את הפנים שלו על הכר, מפני שלפעמים הם כל־כך לבנים כמו הציפית עד שאי־אפשר להבחין ביניהם.

וכמו שהייתי קטנה, גונבת אותו לעצמי כשהוא היה ישן את השינה העמוקה הזאת בגלל השתייה שלו, רציתי גם לגנוב עכשיו משהו ממנו. כשהייתי קטנה הוא לא היה מרגיש אפילו שנשקתי וחיבקתי אותו. תמיד מהגב. שאם יתעורר יהיה לי מספיק זמן להסתלק והוא לא יידע שנמצאתי על־ידו. הייתי עושה את זה רק כשהוא ישן לבד, כשלא היתה בקרבתו מישהי מהנשים שלו. ועכשיו, כשברכה ישנה לבד בחדר שלהם, והוא עבר לישון על המיטה הספה הרחבה בחדר־האורחים, שוב יכולה אני להתקרב אליו ולגעת בו.

תמיד גנבתי נגיעה בו. אז גם בבוקר הרך הזה התקרבתי אליו בשקט ונשכבתי על הספה מעבר לגבו והצמדתי את עצמי אליו בעדינות שלא ירגיש בי. ושמעתי את הלמות לבו. לפעמים היתה ההלמות מתחזקת במו דהרה של סוס משוגע. פתאום היתה נרגעת עד שהיה נדמה לי שאני לא שומעת אותה בכלל, ושוב היתה מתעוררת בקצב איטי. כאילו מישהו מכה בתוף פראי במרחק עצום. ושוב הרחתי ונשמתי את דניאל לתוכי והוא לא ידע שאני על־ידו. ככה שכבתי שם עד ששמעתי את ברכה יורדת מהמיטה שלה בחדר השני, ובשקט קמתי והלכתי…

ואת לפעמים כל־כך חסרה לי, תמר, מפני שאת יודעת לשמוע אותי. את מתנהגת אתי כמו עם דניאל, בכזה כובד־ראש. אפילו עכשיו, כשאני כותבת לך, אני רואה אך שאת יושבת עם המרפקים על השולחן של דניאל, וכפות הידיים מחזיקות את ראשך והשערות הפראיות והארוכות שלך מפוזרות מסביב עד שכאילו הן בולעות את הידיים. ויש לי המון שאלות אליך, מפני שאולי רק את תוכלי לתת לי תשובות. אני נורא רוצה לדעת מה היה בין אמא לדניאל. לפעמים נדמה לי שאנשים מסתכלים עלי בכל מקום שאני נמצאת וכל אחד מהם יודע עלי משהו שאני לא יודעת, וזו הרגשה פשוט איומה…


אוהבת אותך,

אלכסנדרה


נ.ב. אני מתייחסת להערה שלך במכתב האחרון, שבאמת הגיע הזמן שאקפיד יותר על עברית נכונה. אז תודה לך. אשתדל.

מאי חמישים ושתיים

… חיכיתי לשבת האחרונה בנשימה עצורה. לא האמנתי שהשבת הזאת תגיע. דניאל בא והופיע אצלנו ואיזו הופעה שמימית הוא נתן לנו!

אני כל־כך מודה לך על שעזרת לי לשכנע את דניאל. לא האמנתי, כשקיבלתי ממך את המכתב שבו הודעת לי שהוא הסכים. כשבאתי לאליעזר רייך ואמרתי לו שדניאל יבוא בסוף השבוע לבקר אותי ולהופיע, הוא מיהר לפרסם בחדר־האוכל במודעה ענקית את ההופעה תחת הכותרת: “דניאל לב אתנו!”. ושתדעי, שבתוך יום אחד התפשטה השמועה בכל קיבוצי הסביבה, ממזרע ועד עין־חרוד, ובערב שבת הגיעו המונים במשאיות לשמוע את דניאל.

ההתכנסות התחילה כבר בערך בשבע וחצי בין עצי האיקליפטוסים שסוגרים על חצי גורן בצד הכי דרומי של מרחביה, על־יד הכביש. ההתרגשות היתה עצומה ואני התחבאתי בין העצים, קצת יותר רחוק, מפני שבימים האחרונים היתה לי הרגשה כאילו משפדים אותי בעינים. בתו של דניאל. האווירה הקשה הזאת שליוותה אותי בעיר נעלמה פה כבר לפני חודשים. אנשים התרגלו אלי ואני אליהם. אבל הכל התעורר פתאום בבת־אחת מפני שעברו המון שנים מאז ההופעה האחרונה שלו, ואף אחד לא שמע אותו שר את השירים המקסימים שלו מחוץ לדירה הקטנה.

פתאום אפשר היה לראות, שהחרם עליו היה רק בתל־אביב, בחיפה, בירושלים, אבל לא במרחבים שכל־כך הוא אוהב. לא בכפרים, לא במושבים, לא בקיבוצים. אני נשבעת לך שלא ראיתי איך אפשר לאהוב כל־כך אדם אחד רק מידיעת השירים שלו, והם ידעו בעל־פה את השירים, ואני בכיתי בחושך כשהזרקורים נדלקו והוא עלה עם הגיטרה שלו על הפלטפורמה של הטרקטור והם לא נתנו לו לדבר, לא נתנו לו לשיר, לא נתנו לו לנגן.

כולם שרו לו. כל הקהל העצום הזה. אני חושבת שהיו מאות על־גבי מאות, אולי אלפיים איש, אולי יותר. והם קמו ועמדו על רגליהם ושרו את השירים שלו על העמק, על ההר, על נהר הירדן ועל הים התיכון. ודניאל עמד גבוה, דק, חיוור, ולא זז, כאילו נהפך כמו שאומרים, לנציב. מעולם לא ראיתי אותו ככה, אלא רק בזיכרונות הרחוקים שלי כילדה. ואפילו אז לא כמו שזה היה בלילה הזה. כל־כך הרבה שנים נדמה היה לו שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו. מפני שהוא חבר מק“י, כותב ב”קול העם". מדבר על חיים משותפים עם הערבים האויבים שלנו.

הוא לא בכה…

אני כן.

את מוכרחה לסלוח לי, תמר, אבל כל־כך הרבה שנים חייתי את הבדידות הזאת שלו, את החרם.

אז אני בכיתי. אולי היה זה בכי עם קול, אבל לא שמעתי את עצמי, מפני שכל ההמונים האלה שעל המשאיות, על חבילות החציר, על הספסלים ועל השמיכות, המשיכו לשיר את השירים שלו: “לבי מתרונן בגליל”, “אירשתיך מולדת שלי”, “גלויה לאשה אהובה”, “רקיע של תכלת”, ו“אני הוא הגבר אני”. ועוד ועוד ועוד, כאילו הוא היה האורח שבא לקונצרט מיוחד לכבודו שעשו האחרים.

פתאום קלטתי מה הוא עשה ללבות האנשים לפני שנולדתי. פתאום הבנתי שמה שכל־כך משך אותי אליו בכלל לא מיוחד רק לי, אלא להמון אנשים אחרים, גברים ונשים, ילדים וזקנים. אני צעירה מלהבין ולהסביר את זה, תמר. אבל את, שכל־כך קרובה אליו, בטח מבינה מה שהייתי רוצה להגיד, אילו ידעתי איך.

ורק אחרי המון זמן זה התחיל להירגע. רק אחרי שלכולם היתה הרגשה שהם אמרו לו שמעולם הוא לא היה לבד, שמעולם לא מתו השירים והמנגינות שלו, שהוא והשירים שייכים לכולם. וכשכולם נרגעו, דניאל עדיין לא אמר מלה. הוא לא השמיע צליל של שיר. רק נגע פעם אחת במיתר ונתן לצליל אחד ובודד להיפרד ממנו. וכאילו משהו צרב בבת־אחת את העיניים של כולנו. ככה אני הרגשתי. ואחר־כך, כשהצליל הראשון כמעט נגמר, הוא השמיע צליל נוסף וחד, של כאב נוראי. כאילו רצה לברך את כולם, ולהגיד שצדקנו, שהוא חי את הכאב של להיות לבד שנים כל־כך ארוכות ורבות. ולאט לאט פתאום התחבר צליל לצליל ואחת המנגינות הכי־ישנות, שהוא שר בסיוריו בארץ, התפשטה מסביב, כאילו מלטפת את כולנו. ומהמנגינה הזאת, שהוותיקים השמיעו מסביב זמזום שלה כמו רוח דקה, הוא עבר למנגינה אחרת ואחר־כך לעוד מנגינה ועוד. והזמזום החרישי הלך והתגבר מפני שהצטרפו עוד רבים, גדולים, צעירים, קטנים, כאילו פיזמו איזה תפילה חרישית.

ואחר־כך דניאל התחיל להקריא את שיריו. לא שמעתי אותו אף פעם מקריא שירים מול קהל גדול כזה. בדרך כלל היה מקריא אחדים בבתי־הקפה, לשלושה, ארבעה ידידים ואת ביניהם. אבל מה שקרה כאן היה כאילו עבר מגע חשמלי בינו לבין כל אחד מהמאזינים… הקול המתנגן והעשיר שלו ליטף אותי עד שרעדתי… לא ידעתי שככה הוא משפיע גם על האחרים, ושלאט־לאט התקרבתי לעומדים, ליושבים על חבילות החציר ולשוכבים על השמיכות, מקשיבים כמו ברעב לכל מלה שלו הרגשתי שהוא עושה מעשי קסמים. וזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי פתאום את כל הסיפורים, הרכילויות והשמועות שהתהלכו עליו. מול העיניים שלי הוא צמח בבת־אחת לדרגה אפילו גבוהה מהשמועות.

ואז הוא עשה מעשה שלא התכוננתי לו. הוא קרא, עוד לפני שהדפיס אותה, את הפואמה הכי גדולה שכתב, “אחי ישמעאל”. במשך שעה ארוכה, באיטיות, כאילו הפריד בין מלה אחת לשניה, הוא קרא את השורות המכאיבות, המבטאות את האמונה שלו כי אין גורל אחד לבנה של שרה ואחֵר לבן של הגר.

ואחרי שהוא גמר והוריד את ראשו, נהיתה שתיקה הכי כבדה ששמעתי עד אז. המזל היה שרבים מבין אנשי הקיבוצים שלנו מאמינים במה שהוא מאמין. ופתאום כולם קמו בבת־אחת והתחילו לצעוק, דניאל… דניאל… ונדמה היה שגבעת המורה משיבה כהד גם היא… אני לא יודעת איך להסביר לך מה עבר עלי. היתה לי הרגשה שהלב של מתפוצץ מהדפיקות הכבדות והמהירות כל־כך. ואת יודעת, תמר, פתאום הוא נראה כל־כך צעיר. כאילו שוב מצא את עצמו. מפני שהיו רגעים שחשבתי שהוא באמת כבר נהיה זקן. והרי בסך הכל רק בחודש הבא ימלאו לו ארבעים ושש.

היתה בי הרגשה מעורבת כזאת. משהו מגאווה שלא הרגשתי אף לא פעם כמותה. משהו מהאיכות הכל־כך מיוחדת שלו נגע בי עד שחשבתי שבלילה המיוחד הזה הוא סופסוף כאילו אמר שהוא אוהב אותי ואמר את זה גם לכולם, הנה אהבתי אמיתית… היה בתוכי משהו מהשמחה שזכרו אותו גם כמשורר חשוב. גם כמלחין בעל מנגינות כל־כך מיוחדות. ושמחתי גם על זה שאת, בחושים הדקים שלך, לא באת אתו, כדי לאפשר לו להיות אתי ורק אתי. מפני שאינני זוכרת מתי שהוא באמת היה אתי. מקדיש לי מהזמן שלו, חושב לרגע אחד עלי.

וכשהכל עבר והמשאיות עם המוני האורחים יצאו לדרך הרבה מעבר לחצות לילה, וגם אנשי הקיבוץ שלנו התחילו להתפזר, הוא עדיין עמד נשען על הפלטפורמה שקודם השתמש בה כבמה, והיה מוקף בידידים וחברים משכבר הימים. ביניהם גם נמצא יפתח זייד. מישהו הביא איזה בקבוק. אז עמדו ושתו והעלו זיכרונות ופרצו בצחוקים והשירו מעליהם שנים ולא רצו להיפרד ממנו. ואני רציתי בו כל־כך רק לעצמי והתפללתי שכולם כבר ילכו ונישאר לבד…

ורק כשהתחילו האחרונים להתפזר, התקרבתי אליו מפני שרציתי להגיד לו שהוא היה נפלא ולא אשכח את הלילה הזה שנתן לי במתנה לכל ימי חיי. אבל רציתי גם שהוא ייקח אותי בין זרועותיו ויעטוף אותי ולא יעזוב אותי בשביל כל השנים שלא הניח עלי יד ללטף אותי אפילו פעם אחת. ובאותו רגע חשבתי איך שהאיש הזה, שיכול היה לחלק לכל כך הרבה נשים רגעים של אהבה מיוחדים, שכל אחת שמרה בלבה, לא יכול היה לשמור בשבילי רגע קטן אחד… ואני אמרתי לו שסידרתי שהחברים שלי לחדר ישנו הלילה אצל ההורים שלהם, כך שהוא יוכל לישון בחדר אתי, ואז נוכל לדבר. על כל מה שהוא ירצה. ואם ישאר קצת זמן, אולי גם על משהו שאני הייתי רוצה לדבר אתו. את יודעת על מה, על השירים הקטנים האלה שהתחלתי לכתוב לא מזמן. אבל נעצרתי כשראיתי את המבט שלו. יש לו דרך כל־כך מיוחדת לגרום לך לא להתקרב אליו. כאילו הוא אומר לך, עד כאן ולא יותר. זה מתחיל בגבות הנפגשות פתאום כמו שתי קשתות מעל העיניים שלו שבבת־אחת נהיות קרות וזרות. אז נעצרתי והוא רק אמר שהוא מקווה שלא איכזב אותי, ושאל מה דעתי על הפואמה הגדולה שלו.

וכשרציתי להגיד לו שלפני המון זמן הצצתי בה וזכרתי את המשפט הראשון “מזרע אחד נוצרנו, אחי ישמעאל, לך לך למדבר ואני כחול אשר בים…”, הוא קטע אותי כבר במלה הראשונה ואמר שהוא מצטער שלא יישאר הלילה, מפני שזאת הזדמנות לבקר בשייך־אבריק אצל ציפורה, אלמנתו של אלכסנדר זייד, ויפתח הבן נמצא כאן בכדי לקחת אותו לשם. ידעתי שהוא לא היה שם המון שנים. מאז שמחלת הסוכרת החמירה הוא לא יצא מהעיר. אבל כנראה שהוא התגעגע לגבעות שייך־אבריק, וזאת היתה הזדמנות להכות שתי ציפורים כמו שאומרים. רק שאני הייתי הציפור הפחות נחשבת…

בבת־אחת תפשתי שהוא הסכים לבוא למרחביה בשביל הלילה הזה לא מפני שרק רצה לגרום לי קורת־רוח. לא מפני שזאת היתה הזדמנות נדירה בשביל שנינו להתקרב קצת זה לזה. פתאום הבנתי שכמו אתמול ושלשום הוא נשאר סגור בעולם שלו, שאף פעם לא תהיה לי כניסה אליו. אז את יכולה להבין איזו הרגשה נוראה כבשה אותי.

… בלילה הזה לא נרדמתי… הייתי לבד בחדר שלנו בצריף המגורים שנמצא בצלע גבעה הפונה למזרח. וכל הזמן חשבתי שבגלל זה שהוא מאשים את נינה שהיא גנבה ממנו זרע, מפני שלא רצה ילד ממנה, אני משלמת את המחיר המלא של הטינה… אבל אני לא אשמה, כך רציתי לצעוק לתוך הלילה, שהצעקה תשיג אותו בדרך לשייך־אבריק… אף פעם לא דיברנו על זה… אבל פעם את רמזת לי מדוע הוא כזה מסויג… אמרת לי כמו ציפורה זייד, שבסתר לבו הוא אוהב אותי, אבל אינו יכול להתגבר עד היום על הדרך בה אמא סידרה אותו… אבל לא אני, תמר, לא אני היא זו שהערימה עליו, ואינני יודעת איך לדבר אתו בפתיחות על כל העניין הזה… לא הזכרתי את הבעיה הזאת במגמה לעורר בך הרגשה של אשמה… להיפך, אני חושבת שעזרת לי להבין שעל הגב שלי מתנהלת מלחמה של כעס נורא בין אמא לבין דניאל…

נכון. הוא לא היה ולא יהיה איש של אשה אחת, והיא לא היתה ולא תהיה אשה של איש אחד. המצב הזה היה ידוע לי. הוא לא הסתיר ממני שום דבר, ונינה לא יכולה היתה להסתיר מפני שהיתה בה גאווה נשית שכזאת שאפילו בגיל שישים ושלוש גברים נמשכים אליה כמו אל אשה צעירה ונחשקת… אבל אני הבת של שניהם… אני אוהבת את אמא ואני אוהבת את דניאל… ואיך בונים גשר על התהום העמוקה הזאת, אני לא יודעת… איך?

איך?

את יודעת, הרי אני בעצמי כבר אינני ילדה ועוד מעט וגם יסתיימו הנעורים ואהיה לאשה צעירה, והשאלה לא מרפה ממני, איך להבין אותם ואותי… איך להתחבר אתם… אבל תאמרי לי, תמר, איך אפשר לחבר את הקוטב הדרומי עם הצפוני? ולפעמים אוחז בי פחד מוזר שכזה שכל עוד לא אפתור את המצב הקשה הזה כל־כך מבחינתי, כאילו לעולם אהיה קשורה למשהו שלא יוכל להתבגר, להיות אני בזכות עצמי. ולפעמים את חסרה לי מפני שאצלך אני מוצאת כתף ואוזן.

למזלי נמצא כאן עמוס, ואני חושבת שבאמת אכפת לו ממני. שאני יקרה לו באיזושהי צורה. לקראת בוקר, כשהחשכה התחילה להתבהר, שמעתי צעדים שלו. ובאמת התברר שהוא הרגיש במצוקה שלי. ואז הוא נכנס, התיישב על המיטה ואמר לי: אלכסנדרה, אם את רוצה לדבר אז בשביל זה אני כאן. ואני חשפתי לפניו מעט ממה שמונח לי על הלב כמו אבן שעוצרת את הנשימה. וכשבאה ועלתה השמש הרגשתי בהקלה מסוימת, והוא הלך לחדרו והתיישבתי לכתוב את המלים האחרונות של המכתב הזה. אני רוצה להגיד לך עד כמה חשובה לי העובדה שבלבך נמצאת פינה של ידידות חמה אלי, אפילו שזה בזכותם של אמא ודניאל. ועל־כך אני שולחת לך נשיקה וחיבוק…

אלכסנדרה


~ ~


את המכתבים היותר מורכבים, המכאיבים, המאירים טיב האהבה שסכסכה חושיה של אלכסנדרה עד בקע־נפש, שמרה תמר לעצמה. אבל גם דפי המכתבים הפרושים לפני העידו כי כבר אז, בקיבוץ מרחביה, התחילה אלכסנדרה להתוודע לנכות שגרמו לה הוריה בהיסח מהיותם ממוקדים בעצמם בלבד.

תוצאת ההתוודעות החריפה לבעייתה הקשה, בליל הופעתו של דניאל בקיבוץ, היתה כהתפוצצות של מורסה מוגלתית. ההתממשות המפתיעה של החלום שדניאל יקדיש לה לילה מלילותיו, ושברו הרע נהפכו בבת־אחת למאיץ מסוכן ומהיר כברק. לא אשכח את הרגע בו נמצאתי בחורשת האיקליפטוסים עם המחנך, אלעזר, וסביב לנו ריחפו צלילי המיתרים של דניאל, נספחים לקולו הנעים. עמדנו בקרבתה של אלכסנדרה וראינו את פניה רטובים מדמעות, הבעתה מסגירה רחשי־לב.

בקצה הלילה ההוא נולד אצל אלכסנדרה שיר שרבים מבני הדורות שבאו אחרינו, שרים פעם ועוד, וצליליו הם חלק בלתי־נפרד ממסכת הצלילים של “ערבי שירת ארץ־ישראל”, היכן שלא יהיו. והכוונה לשיר הקסום כאגדה עתיקה “עץ האיקליפטוס”, המספר על נערה המבכה את אהובה שהתמסר להפרות אדמתו, עד ששכח את אהובתו כליל כלולותיהם והפך לעץ ששורשיו יונקים את דמעותיה.

האמת ניתנה להיאמר כי בליל הופעתו המרגשת של דניאל במרחביה, אירעו דברים שגרמו לאלכסנדרה להרגיש איך הופך אדם לאיקליפטוס. אני, שהייתי במקום ההוא הכובש באפלוליותו, מעיד כי באותו לילה מכושף יכלו להתרחש מעשים מוזרים כאלה שהדעת מתקשה לתפוש; בהיותי בין עצי האיקליפטוס בחברת אלפי מעריצים, ראיתי כיצד מאגד קוסם אחד את לבבות כולם לאגודה אחת, עד שלבו נעשה לבם, הלמותו הלמותם ושירו שירם.

אילולא הייתי נוכח שם ורק קורא תיאור הלילה ההוא במכתבה הנרגש של אלכסנדרה בת השבע־עשרה, כי אז הייתי מסתייג מדמיונה המפליג למציאות שהמציאה לעצמה, כמענה לתסכולה. אבל כל מי שנמצא שם, בחצי הגורן שבין עצי האיקליפטוסים שהיום הם עבים וקשישים, יודע כי היה זה לילה שלא ככל הלילות.

לפנות בוקר נכנסתי לחדר של אלכסנדרה. מצאתי אותה יושבת מול המראה חשופת פלג גוף עליון שלה, והיא מברישה את שיערה הבהיר והקצרצר. כל תנועה כאילו נולדה להגביר תשוקה אליה בהרטיטה שדיה הצעירים והנכונים, והם עטופים בעור רך וזהוב להשביע עין.

לרגע נדד מבטה מהמראה לחלון, לכאורה תוהה על פשר נסיגת הלילה. אחר־כך, כמו חשה בצינה פתאומית, נצטמררה והצליבה זרועותיה זו על זו, סוגרת על שדיה, ואצבעותיה הארוכות והמעוצבות לוכדות בעדנה ימניות כתף של שמאל, ושמאליות כתף של ימין. כשהיא שקועה בענין אינטימי כל־כך שבינה לבינה, נואשת לאהבת דניאל, גיפפה את עצמה ברכות שכזאת.

חששתי שאולי חדרתי למקדש־יחיד ברגע לא נכון. ביקשתי לסגת והיא קלטה צרימה דקה של קרש מקרשי הרצפה. מיד הפנתה אלי ראשה וכבר ראיתי אותה נקרעת ממרחקיה להימצא אתי בחדר שצינת בוקר ראשונה נאחזה בו. עיניה הגדולות נתרחבו ושפתיה, שהן אדומות על־פי טבען, נפשקו כפרח מתעורר. כה־יפה היתה עד שכמעט נסחפתי לצבור אותה בזרועותי.

שנים רבות מאז אותו לילה ואני עדיין תוהה איך זה קרה שנערה נערצת ונחשקת שכמותה, בגלוי ובסתר יעד נכסף של רבים, נשתבשה דעתה בגלל צימאונה הנכון וצודק לאהבת־אב. נצרכתי לחתוך קשרים גורדיים רבים עד שקלטתי תחילתה של תשובה. ברגעים ההם בחדרה הניחה בידי אלכסנדרה רק קצה ראשון של חוט־ארידיאני, כזה שאיפשר לי להתקרב לכוכים נסתרים שלה; בשעה ההיא חשפה הרהור צורב שנחשבה אצל דניאל לילדה לא רצויה; על היווצרה מזרע שגנבה נינה, שלכדה לילה אחד את דניאל בחולשת שיכרונו, ובעורמה הרתה ללדת אותה.

רק מעט מסערת־רוחה בא לידי ביטוי בדברים שנאמרו בינינו. מצוקת נפשה הקשה נודעה לי ואהבתי אליה אז בשיאה. אהבה מייסרת היתה זו. ראיתי אותה ככל האחרים בחלומותי הטהורים והמיניים. הרהרתי בה ברוב רגעי התבגרותי. חלמתי על אודותיה ודמיוני שילהב לעיני מראות מרגשים של קרבה אינטימית. אבל, בזמן ההוא התחלתי להכיר בעובדה המכאיבה כי אהבָתי את אלכסנדרה לעולם לא תתממש. גם לא אהבת אחרים אותה, והשתלשלות האירועים הקשה הוכיחה.

ישבה וחרש דיברה על הרגע שבו נכנס דניאל למכונית החבוטה של יפתח זייד, מתעלם מתחינה חרישית שלה שיישאר עוד שעות אחדות עד שחר חדש, שיקדיש לה לפחות אשמורת אחרונה של לילה אחד מלילותיו, שישוחח אתה, שלרגע יהיה כולו שלה. ביטאה משהו מאותה תשוקה שבקרבה רתחה ורק מבחוץ היא נדמתה קפואה. ובעצם כה פגועה. פתאום, כמו כמהפך, פרצו מתוכה ביטויי זעם שירקה בדניאל, כאילו עם כל קללה היא קובעת אבן בחומה שהיא מרימה להפריד בינו לבינה; הקמה סיזיפית של חומה מתרוממת וקורסת, מתרוממת וקורסת.

בלילה ההוא התרחש תהליך מרתק ומפחיד. עלומים שבתוכה הבשילו בבת־אחת לנשיות פורחת, והיא שנעשתה בן־לילה לאשה יפהפיה המקרינה חושניות פורחת, נזקקה נואשות לבן־זוג מתאים לה והתפרצה לחפש אחריו כחיה משחרת־טרף, מונחית על־ידי קול היצרים הפראיים. היא נהייתה מסוכנת ולא רק לעצמה.

השערוריה לכדה את חברי הקיבוץ במפתיע זמן לא רב לאחר ליל חורשת האיקליפטוסים, שתחילתו בהתרגשות עזה וסיומו מפח־נפש מכאיב שנחלה אלכסנדרה. הרעב שלה למצוא מענה למשאלות־לב מודחקות, אולי בלתי־מובנות לה עצמה, היה כסמבטיון מתגעש. לא נבדלתי מהאחרים שלא ידעו דבר. שלא ידעו כיצד נקשר קשר בינה לבין הגבר הראשון בהמון הגברים שכבשה לעצמה במרוצת השנים, מזדמנים ומושלכים אין־חפץ לאחר השימוש שעשתה בהם, והם שרשרת ארוכה ומייגעת.

רק במועד מאוחר נתברר, כי בלילה שלאחר הלילה ההוא כבשה יצועו של חבר הקיבוץ, מהגברים היותר נאים, שיש לו רעיה מנעוריו והוא אב לשלושה ילדים. כמעט בן־גילו של דניאל היה. נעים הליכות, חסון, בעל כרבולת שיער מקפצת על המצח כמנהג החברמניות של הימים ההם. והוא, שמסרב להיפרד מעלומיו המתרחקים, עדיין משגר בגלוי מבטים לוהטים ועורגים לעבר נערות צעירות, חשופות ירכיים מוצקות ומגרות. וכמובן שמעיניו, כמו מעיני רבים אחרים, לא נעלמה הדמות התמירה של בת השבע־עשרה.

אלכסנדרה לא נתקשתה להכניעו כרצונה והוא לה תחנה ראשונה בנתיב האומלל של חיפושיה המתמידים אחרי אהבת־אב.

המהומה פרצה כעבור שבועות אחדים. אשתו של המאהב הבחינה כי אלוף נעוריה נעדר ממיטתם בשעות לא שעות, ולילה אחד יצאה לחפש אחריו ומצאה אותו מסתגר במחסן חלפים מרוחק, היכן שהסתיר לעצמו מיטת־סוכנות להתעלס עם אלכסנדרה שרעבונה גדול ואין להשביעו. חברת הקיבוץ המרומה לא גילתה נכונות “להבין” או “להשלים” זמנית עם פרשה שכמותה התגלגלו בקיבוצים מלילות ראשונים.

בא בוקר והאשה הנבגדת התפרצה שוצפת למזכירות הקיבוץ ותבעה לסלק לאלתר את אלכסנדרה מהמוסד החינוכי, ואפילו לאסור עליה להיכנס לתחום הקיבוץ. אילו מדובר היה בילדת־קיבוץ, או באחת החברות, לא היתה המהומה מסתיימת באותו גירוש אומלל, שמשמעותו עבור אלכסנדרה היה כגירוש הראשון. מאז חיפשה חוה אומללה זו את אדם שלה אצל כל גבר שסימניו כסימני קודמו; נאה, מבוגר, בעל גישת מאהב צעיר. ואיש מבֵּין אלה לא היה כדניאל.

בשירה הרחוק “עץ האיקליפטוס”, אותו ידעתי על כל שורותיו המתחננות נמצאה הצעקה הזאת:

בבשרך אש זרה

ואת לעולה…


וכשהתייצבנו קהל רב לסגור על קברה, שתלוליתו תחוחה מהגשם, עמדה תמר שלוש, מתגבנת כזאת, ראשה מכווץ בין כתפיה הסוגרות על שדיה הענקיים והנפולים שלא נצטמקו למרות שנותיה הרבות, וכל שאמרה כהספד היו השורות האלו של אלכסנדרה שאינן אלא קריאה איומה של אשה צעירה ומיוסרת לאהובה שלא יכול היה להיות. ולא היו מלים סופיות מאלה.

בין הצובאים נמצאו אחדים שידעו את אלכסנדרה דרך גבר, בתחנות השונות של המסע המטורף שלה לרוות צמאונה הבוער להיות נאהבת בזכות עצמה, והם לא פענחו את המתחולל בנפשה. סודה היה ועדיין נעול אצל תמר שלוש ולי רק סדק צר. וכשכיסו אותה רגבי האדמה השחורה החלפתי מבט קצר ונוגה עם תמר. כאילו הברקתי לה מחשבה נסתרת והיא קלטה והנידה ראשה כמסכימה: לתחנתה האחרונה הגיעה אלכסנדרה והיא כבתולה שלא ידעה איש.

לא ידעה.


~ ~


קיימת בי נטייה להתבונן בחפצים המעוררים אצלי סקרנות, כאילו אני מלטף אותם. מרגיש אני בצורך משונה בקרבה ממשית שכזאת. בשנים הרחוקות בהן נזדמנתי לדירתה הענקית של תמר, המחוברת משלה ומשל אמה סוניה המנוחה, לא חדלתי להתפעל מאוספים שונים שנמצאו מפוזרים בה בטעם, וליטפתי בגניבה רהיטים, חפצים ופריטים שונים שאוכסנו במרחבי החדרים הגדולים, שלא את כולם הכרתי.

רק פעמיים או שלוש זימנה אותי תמר לחדר עבודתה שחלונו פונה בכוון צפון, שבימים נאים תשטף בעת כתיבתה באור המזוכך שהוא מאוזן לאין שיעור מזה הנשפך מעברים אחרים. לא סתם זקוקים ציירים ופסלים לאולפן־עבודה המושפע על־ידי אור מצפון. כך דינם של אלה העוסקים בכתיבה שיש עמה אימוץ־עין וטוב להם אור רך שכזה.

חדר עבודתה היה גדוש בארונות עץ מהגוני כהה ובו אלפי ספרים שנקבצו עוד מעונות קודמות של משפחת שלוש בשבתם ביפו. אך מרביתם “חדשים” והם ספרים שעניינם פילוסופיה, היסטוריה, אמנות, מוסיקה, ספרות ושירה.

על־יד החלון ניצבת המכתבה העתיקה שנרכשה עוד בתקופת השלטון התורכי, לאחר מותו של קונסול צרפת ביפו. פעם הפטירה תמר, כי מומחה העריך את גילה ביותר ממאה וחמישים שנה. אפילו מאתיים, כך ציינה, ולא מתוך גאוות־רכושנות שאינה אופיינית לה; רצתה להבהיר ערכו של שולחן זה מבחינת ימיו הרחוקים של הגלף־אמן שעיצבו בחיבת־יוצר; סכיניו חרטו בו עיטורים נאים של זלזלים המסעיפים עלים ופרחים שבליטתם דקה ועדינה. סמוך למכתבה עמדה כורסה רחבה, עתיקה אף היא. כרית העכוז וכרית תמיכתה בגב נעטפו בעור משובח שלמרות עתיקותו לא איבד גמישותו; רק נחרצו בו קמטי זמן כרשת קווים זעירים.

ואילו על המכתבה מונחת היתה פרוטומה מעשה אמן, יציקת ברונזה של גבר שאי־אפשר היה לטעות בזהותו – איש במיטבו, במחצית שנות העשרים לחייו. משהו מקידמת שערו הגולש נטה בתנוחה שובבה מעל מצחו. שערו הארוך היה אסוף כצמה עבה על עורפו. האמן הבליט גם את פיאות לחייו הארוכות, מסימני ההיכר של דניאל עד יומו האחרון. בדרך שכזו הודגשו תווי פניו, שלמרות היותם כה־עדינים לא פגמו בהבעתו הגברית. כה חד־עין היה האמן ג’ו “השחור” עד שקלט גם את מידת היוהרה ביציבתו של דניאל לב הצעיר וקבע לתמיד את מה שהיה מושלם.

משעקרה המשוררת לדירה הזעירה הנמצאת בקומה השביעית בבית־האבות, זכתה, הודות להתערבותו של שלמה להט, ראש־העירייה, בפינה צפונית־מזרחית. וכך לא איבדה תמר את האור הצלול שכל־כך חשוב לעיניה העייפות, וגם זכתה במרחב־עין מסוים, שרוחות העולות ובאות מהים מביאות אליה בעד החלון גם טעם מליחות שידעה משחר שלה. ואילו את שולחן הכתיבה הצמידה תמר לחלון הצפוני בהרגלה. ובזווית הנכונה, במקומו הקבוע זה עשרות שנים, שבה והעמידה את ראשו של דניאל.

נכון יהיה לומר כי היה זה הפריט האחד והיחיד אשר הלביאה הזועפת לא היתה מוותרת עליו בכל מחיר; לא היה בנמצא משהו נחשב בעיניה יותר מהפרוטומה המצוינת האת המפרה זיכרונותיה, מחזירה אותה לעדנת הזמנים הרחוקים.

גם כאשר היתה רכונה על־גבי השולחן כבשעת לילה מאוחרת זו, הבחנתי כיצד מזמן לזמן היא משגרת מבט, מבלי לשנות גחינתה המתגבנת מעל הנייר הפרוש לפניה, לעבר ראשו הגאה של אהובה המת. דמיוני התלקח למראה המבטים האלה שנעצה בו, כאילו התייעצה אתו בנקודה זו או אחרת, שכן את סיפור חייהם ועלילותיהם היא רוקמת, ועליה בלבד האחריות. תהיתי לדעת אם לא נטעתה להמעיט ממשקל הפגמים הבולטים באישיותו המורכבת והקשה, שכן היה מעמיד חשיבות שירתו מעל לכל.

הגיע הרגע ללחוץ בעניין מכתביה האחרים של אלכסנדרה. עדיין אין תמר נותנת בי אמון מוחלט, אני קולט מעיניה, הפקוחה והעצומה למחצה, שהיא מסויגת, חוששת שמא הגילוי הקשה הצפוי באותם מכתבים שלא הושיטה לי לקריאה, יהפוך קערה על־פיה, וכל עקבות שביקשה לטשטש במיזוג ועירוב של דמיון במציאות, ייחשפו כמות שהיו, על כל הכיעור החתום בהן.

ולדעתי, דווקא הכיעור מחדד את היפה. ונתפתח בינה לביני שיח נוקב, ועד שלא נאמרה מלה מסכמת של תמר לא ידעתי אם תענה להפצרותי.

~ ~

תכונה מגונה אחת של תמר הקשתה עלי. מעשנת היתה בשרשרת. רגילה היתה להצית סיגריה אחת בשניה, נועצת אותן בפומית הכסף הארוכה שלה ומפריחה מסביב עשן שצחנתו כבדה. מתמיד היתה מעשנת, תמיד היו מצויות בארנקה שתיים־שלוש חפיסות של סיגריות אמריקניות, שלא תחסר חלילה בשעת לילה מאוחרת. נוהגת היתה לקנות “קרטונים” המכילים חפיסות רבות. מחסן היה לה היכן שמיטתה מוצבת. מחסן של ממש. נשתעבדה כחרופה להרגל משפיל זה של עישון כבד ולא התגברה עליו. משתעלת ומכחכחת ומשתעלת ומכחכחת ולא אכפת לה. העישון הוא סם חיים עבורה, כך טענה בעיקשות מרגיזה. אני עצמי מעשן שחזר בתשובה, ולפיכך נחשב לדעתה של תמר עם מתקני עולם היותר גרועים, נעשיתי עם השנים רגיש אף לריח דק מן הדק של העשן הזה. ותמר, כמו להרגיזני בכוונה תחילה, הפריחה בהנאה עשן מסביבי. התעלמתי מהתגרותה ופתחתי בדברים מכוונים לעניין עצמו.


  • לא חידשת לי דבר בשלושת מכתבים אלה של אלכסנדרה…

  • לא התכוונתי לחדש. ביקשת מכתבים, נתתי לך. מה עוד אתה רוצה?

  • את יודעת…

  • לא. איני חייבת לנחש.

  • תני לי את המכתבים האחרים.

  • אלה מכתבים אישיים.

  • לא טענתי אחרת, תמר. אבל אלכסנדרה היא שביקשה שאקרא אותם. אני עושה כבקשתה…

  • מרגע שהם יצאו מרשותה ממוענים אלי, הם רכושי. ואינני רוצה להראות אותם. אינני רוצה שמישהו יחטט בהם. זה כמו להשחיל חוט ברזל לוהט בפצע פתוח. אתה מבין?

  • שמועות מתהלכות, תמר, אני מנסה לבלום אותן. זאת הסיבה שאני חוזר ומדגיש כי חשוב שאדע מה כתוב בכל המכתבים של אלכסנדרה. שאדע איך לעזור לך שעולמה יישאר שלם כשהיה, עד כמה שזה נתון בידינו.

  • את המכתבים האלה לא תקבל.

  • אינני רוצה שיפרסמו ממקור אחר דבר שלא אוכל לסתור אותו.

  • למה אתה מתכוון?

  • לא במקרה באתי בשעה כל־כך מאוחרת. כשחזרתי הביתה מפגישה בעיר, מצאתי בתיבת־הדואר מכתב ששלחה לי אלכסנדרה לפני מותה. יש בו משאלה מפורשת לגבי המכתבים שהשאירה אצלך.

  • תקשיבי לשורות האלה:


… תמצא אצל תמר כל מיני מכתבים. אם תיתן לך אותם לקריאה, תבין שאף פעם לא ראיתי את דניאל רק כיצור מושלם, מפני שלא היה כזה. אין אדם כזה. הכרתי את כל הפגמים שבו, את כל חולשותיו כאדם לאחרים. ראיתי אותו בקיאו. ראיתי אותו מאבד את הכרתו. ראיתי אותו בלי רגל. ראיתי אותו בלי כף יד. ראיתי אותו נרקב בגופו ונרקב בנשמתו. וגם אז המשכתי לאהוב אותו… ודווקא אז חשבתי על האבסורד הזה, שבחוסר השלמות שלו הוא היה האיש הכי שלם שהכרתי. ואתה בטח אומר לעצמך שאם אני מתנסחת ככה, דבר והיפוכו המוחלט, כי אז הנה הוכחה שבאמת אני מטורפת. שצריך לכלוא אותי שוב באחת המחלקות הסגורות… במכתבים לתמר כתבתי על כל זה בהרחבה, ודומה שעיון קפדני בהם יעזור לך לקלוט דקויות, אפילו אם חלקים מסוימים יישארו בגדר נעלם… ואולי לא חשוב אם לא תבין את הכל. אתה יודע, לפעמים גם אני חושבת כי בסופו של דבר אין לזה חשיבות, וגם אני מתייצבת מול סימני־שאלה רבים… אם אני נשמעת שוב כמי שדעתה מבולבלת, זה רק סימן ברור לעייפות הסופית הזאת…

למה אני כותבת דווקא לך? אולי מפני שנזכרתי דווקא בלילה הזה כי לפעמים אתה היית הכתובת הנכונה שנעזרתי בה. במשך כל השנים מעולם לא טרקת את הטלפון כפי שעשו רוב ידידי כשטלפנתי אליהם בשעות מטורפות… אולי באמת הטרדתי אותם והם מכבר עסוקים בעולם הקטן שלהם. ואני בסך הכל איני מי שהייתי או נחשבת להיות… נהפכתי להיות רכילות שחוקה שאפילו כבר לא היתה יותר אופנתית.

איחרתי את המועד, חבר שלי, איחרתי. אילו היה קורה הנס של תחיית דניאל לב ויצירתו כמו בשנים האחרונות, אולי הייתי במצב יותר תקין… יתכן שלא היה מתייבש הזרזוף הדק של שירתי הצנועה… מה בסך הכל יצרתי? כמה עשרות שירים. אולי. ואולי יבוא מישהו יום אחד ויחשוב שעשרה מהם, לא, חמישה… אפילו אסתפק בשיר אחד כמו “עץ האיקליפטוס”, ויגיד כי היה בי שמץ מדניאל… בשביל מלים כאלה הייתי מוכנה לעבור עוד פעם חלק לא מבוטל ממה שעברתי, וזה לא היה קל ופשוט. מפני שזה מה שבאמת ניסיתי להשיג, את אותו השמץ. וכשכבר התקרבתי לבגרות מספקת להבחין אם מתקיים בקרבי זיק בודד מאותו ניצוץ נפלא שלו, אירעו דברים שתעתעו בצלילותי, וכשלתי, ידידי…

אפילו בלילות המוזרים, כל־כך סוריאליסטיים, בהם הופעתי בדמותה הנחשקת של חתולת־המין נינה דניאל, חייתי למען הרגע המתעתע בו אני הם והם אני, ולך תפרש את עומק בסכסוך הנפשי המבהיל הזה… בלעתי את הגברים שביקשו את קרבתי בכל מחיר. הרעב לאהבת דניאל הבלתי־מושג, הטריף דעתי וגופי. בלילה היו באים המשחרים ובבוקר היו מוקאים. אחד אחרי השני ולא ידעתי שובע…

אני רוצה שתדע כי באמת חשבתי עליך ברגעים האחרונים.

זה לא יהיה סוד איך אמות.

אני אפתח את החלון.

אטפס על כסא.

אעמוד כפופה על האדן

ולמטה גופתי

בין פחי אשפה…

ואני כותבת את הדברים האלה ולא משמיעה אותם בטלפון כהרגלי, מפני שפעם הזעקת את תמר…

אינני רוצה בהצלה שכזאת… אני רוצה במנוחה המוחלטת כמו שכתב דניאל, “בבוא יום אדמתי, אהיה רגב מרגביך, ולי מנוחת עולם…” אז זכור, ידידי, בבוא עת נכונה תקרא את שכתבתי לתמר. אולי יישאר מאהבתי את דניאל משהו בְּלב מישהו שינסה לפרש אותה אחרי לכתי באור נכון. אני חושבת כי ברגישותך גם תבין מדוע לא הייתי מסוגלת לאהוב מישהו אחר, גם לא אותך… ועכשיו אני הולכת לקטוף שירים נפלאים שכמותם לא נכתבו והם צומחים בארץ החלומות לתמיד…


~ ~


  • … אז מה את אומרת, תמר?

  • לך לעזאזל!

 

7

המשוררת: אלף פעמים בכיתי מאז ליוויתי למנוחת־עולם את דניאל. ובא זה היושב לפני ועורר אותי לבכות בפעם האלף ואחת. ולהבדיל מכל הפעמים הקודמות, גרם לי גם התרגשות והתרגזות. מה הוא חושב לעצמו, שאם אלכסנדרה נתגלתה שוב בחולשתה לפני מותה והרשתה לו לחטט בצפונותיה, כי אז מחויבת אני לסייע בחישוף מכאוביה?… וכי רק לעצמו בלבד יבקש תשובה? איני יודעת, והזהירות מחייבת שמא בכל זאת ירצה לרַצות את עורכו מעבר למידה הנדרשת. כבר היו דברים מעולם.

כיצד גם ניסה לגרות אותי בערמומיות, שאגיב על החשד הרע שדניאל לא רק נחשב לאיש קשה, אלא שהיה איש מעוות. חוזרת אני וקובעת חד־משמעית כי כזה מעודו לא היה, ולא נפל דבר בינו לבין אלכסנדרה, מעבר לתסכוליה שהרסו את חייה.

ניתן לומר על דניאל דברים קשים ונוקבים. אפשר לבקר אותו בחריפות. אפשר לגדוש מאות דפי רכילות אווילית על אודותיו, אך אין להטיח בו אשמה נוראה של גילוי עריות. אם שמץ מזה נמצא במערבולת רגשותיה המסוכסכים של אלכסנדרה, בו לא דבר חטא. מוצאת אני לנכון, ביני לביני, להתייחס להערתו של אריכא שניסה לחלץ צל וידוי שכזה מתוכי. לפיכך לא אתחשב ברצונה של אלכסנדרה ולא אראה לו מכתבים מסוימים שלה, שבהם מפוזרים רמזים בלתי־מובנים על יחסיים מסולפים שנולדו במוחה הקודח ברגעיה הקשים. גם אריכא, מחולשת היותו מאוהב בה, עלול בעקבותיה לאמץ לעצמו פירוש מוטעה.

שגיאה אחת שאין לה מחילה שגה דניאל במסכת התייחסותו לאלכסנדרה מרגע שנולדה; יום אחרי יום רמז לה בהתנסחויות שנקבעו על־פי מצב רוחו המשתנה, שהוא פשוט נאנס להשלים עם קיומה. לא פעם רטן ואמר לה שהיא עונש שספג מהגורל על שאיפשר לנינה להפילו בפח, למרות שידע כי לכך התכוונה. האשים את אלכסנדרה במות נעוריו שרצה למשוך אותם לנצח. כאילו בעצם בואה אלינו חשפה אותו לעיני כל והוא אדם ככל האדם, איש שחירותו אבדה לתמיד.

היתה זאת צורת התנהגות מגונה שבכעסו המתגבר ובשיכרונו עוד יותר כבר איבד את השליטה בסינונה ובריסונה, והיא רק החריפה עם השנים. וכך יצא שאלכסנדרה נתבעה לשלם מחיר הרגשות המרים של אהבה־שנאה־אהבה שנתקיימו בין נינה לדניאל, גם לאחר פרק התחברות שהסעיר את הארץ כולה.

איש נוטר היה דניאל. די אם חשב שמישהו הקל בכבודו ומיד ננעל כלפי אותו מישהו, כאילו נטחן האיש המסכן לאבק דק. היה מקרה וחתך ללא היסוס ידידות ארוכת־שנים שקיים עם חבר מנעוריו במסיבה שנערכה לרגל הופעת מבחר שיריו משלושים שנות יצירתו בארץ. אותו חבר שנמנה עם מברכיו, הפליג בהעלאת זיכרונות של פעילותם הציונית המשותפת בברית־המועצות, שהסתיימה אז בישיבה מסוכנת בבית־הכלא.

קצפו של דניאל יצא על המברך מפני שבין הזיכרונות שהעלה הבליע בהומור הערה כי בבית־הכלא נודע דניאל בדמיונו המפליג, ואולי שם נולדה “הביאוגרפיה השוודית” הגורסת כי דניאל היה חצי־יהודי־חצי־נוצרי. לדעתו, התכוון דניאל לחדד בעזרת סיפור זה את כעסו על בני משפחתו שדווקא נודעו כשומרי מסורת על שהתנכלו לאמו המסתורית. ואמנם, ידעתי כי במרוצת השנים נתגברה, כידוע, טינתו של דניאל לדת ולמבשריה, ולא פעם התבטא כי אם ברצוננו להגן על שלמות החזון הציוני, חובה להפריד הפרדה מוחלטת בין הדת לבין המדינה העברית.

מובן שבמהלך נשף החברים ביטל דניאל את ההערה של חברו כ“הבלים”. אבל מצבע קולו המתוח הרגשתי כי משום־מה חש עצמו נבגד על־ידי אותו חבר ואכן מאותו לילה התעלם ממנו והפנה לו עורף. כך קרה הדבר בכל פעם כאשר נמצא מישהו שהתבטא או עשה מעשה שהיה למורת רוחו של דניאל. מיד נמחק הלה מחוג המקורבים. והתגובה החריפה הזאת חזרה על עצמה גם בפרשת אהבתו עם נינה, שאולי מִתחילה צריכה הייתי לעשות למניעתה ולא יכולתי. מוכת עיוורון סייעתי לשניהם בהתלהבות לעלות על מוקד אחד ואני ביחד אתם, למרגלותיהם. אהבתי אותו ואהבתי אותה במידה שווה.

במערכת הנפתלת והסבוכה הזאת שנתקיימה בין נינה ודניאל, חיטטה אלכסנדרה בתקופות אשפוזיה השונים, מתוך אובססיה. בדמיונה הקודח היא יצרה לעצמה מצבים מביכים שמעולם לא אירעו במציאות. אותי שיתפה בהזיותיה באמצעות אחדים ממכתביה ודווקא באלה התעקש אריכא לעיין. הבהרתי לו כי אין בהם דבר ממשי, פרט לעדות על מידת ההחמרה שחלה במצבה של אלכסנדרה בתקופות שונות. אולי באמת הגיעה השעה להשמידם ובלבד שלא תשזוף אותם עין, גם לא שלו. ואילו בהתחייבותי לו כאל נציגו של העיתון, אעמוד; אשלים יריעה ואדרוש שיקיים שבועתו כי יפרסם אותה כלשונה.

קצת יותר מיממה אחת נותרה ועלי לסיים מלאכה שאינה קלה לשנינו. אחזור, אפוא לקשור חוט בחוט, ובעל הזקן המדובלל הזה יאלץ לקבל גירסתי ולתמוך בה כחטיבה אחת שאסור לפרקה. הוא לא יתקשה להתעקש על־כך כי גם העורך הערמומי נבון לדעת שהקורא הלהוט ממילא יסתפק בגירסתי, כל עוד יובהר לו שהמקור הוא הצלע השלישית.


~ ~


שנות העשרים של תל־אביב נחשבות בעיני ליפות בחיי. עבורי ועבור אמי סוניה נסתיימה התקופה הטובה הזאת בחורף של שנת שלושים כשאמא איבדה את חברתה ניוניא. השנים האחרונות היו מקור דאגה קשה לאמא, שהיתה שותפה אמיתי בסבלה של ניוניא שלקתה בכליותיה. אמנם לאחר ניתוח שהיא עברה בפריז, הוקל לה. אך איש מאתנו לא השלה עצמו להאמין כי זה יהיה המצב לאורך ימים. ואנחנו ראינו אותה בדעיכתה, בחיוורונה ההולך ומעמיק, מדגיש בימיה האחרונים עוד יותר את חן פניה העדינים והיפים כל־כך.

נחרדנו בראותנו אותה נעשית שקופה ודקה כיריעת משי מהוהה. ולבסוף פסק מומחה נודע כי אפסה תקווה. במצוקת־לב עקבנו אחר היחלשותה, ובחודשים האחרונים לחייה אמא עשתה פעמים אין ספור את הדרך מביתנו לביתה.

ניוניא שגם על ערש דווי דאגה למאיר שלה, הפצירה באמא שתקבל על עצמה את האחריות להלכות הבית הגדול. נוכח ההחרפה בבריאותה של חברתה לא הסתפקה אמא בביקור יומי. לעתים נשארה גם ללון בחדר מיוחד שהוקצה לה. ברגישות ובנאמנות סעדה את ניוניא וניסתה לתמוך במאיר. כבני משפחה אחת היינו בטוב וברע. וכשמתה ניוניא, למרות שאמא עמדה בצדי, ביכיתי אותה כאילו מדובר היה בהורתי.

לא אשכח את נהמת־לבו השבור של מאיר שהספיד את ניוניא בשבועת־אוהבים אחרונה שנשבע לה: “הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלושים שנות חיינו המשותפים עזרת לי ועודדת אותי לעשותה. ובבוא קיצי, הלא לא יארכו עוד הימים, ויחצבו לי קבר על־ידך ולא ניפרד עוד לעולמים”.

אחרי לכתה נשארו מתעטפים באבלם מאיר ואמא, הוא בדרכו היא בדרכה, ושניהם לא הגיעו לסיומו של העשור השלישי של המאה. ככל שנתמשך החורף האפור והקודר הזה של שנת שלושים נעגמה אמא עוד יותר, נתגבר המחנק שחשתי בביתנו. בעצתו הטובה של ידיד משותף שלנו, מהנדס העיר יעקב שיפמן, שנודע לימים כיעקב בן־סירה, עקרנו משכונת נווה־צדק לשתי הדירות, שהן קומה אחת עליונה בבית המגורים הנאה ברחוב גורדון, שזה עתה התפתח בתנופה גדולה.

מכאן ואילך חיינו בלב העיר, בין רחוב בן־יהודה לרחוב דיזנגוף. וכך יכולה היתה אמא בשנותיה האחרונות לצאת בכל עונות השנה, עם שקיעת החמה, לשוטט ברגל מביתנו ועד לכיכר הקרויה על שמה של יקירתנו. שם היתה מתיישבת להינפש על אחד מספסלי העץ הירוקים, מתבוננת בחיבה באמהות תל־אביביות צעירות, הדוחפות לפניהן עגלות תינוקיהן.

באותם ימים מלאה שנה, ואולי קצת יותר מאז הופיעה לראשונה החוברת של אגודת הסופרים “מאזנים”, ביוזמתו הנמרצת של חנ"ב. ביאליק ראה בפרסום הספרותי הזה הוכחה חותכת להתקיימות ארגון הסופרים והמשוררים העברים שהוא עשה להקמתו. רבים תרמו מפרי עטם לחוברת החדשה וגם אני. את מאז עברו חודשים רבים.

יום אחד, בהיותי עם אמא ברחוב דיזנגוף, נפגשנו במקרה עם המזכיר של האגודה, המשורר הצעיר אברהם ברוידס, ובחברתו לאה היפה שלא מכבר נשא לאשה. ברוידס התפלא על שאני ממעטת לפרסם ושאל שמא חרב המעיין, בעיקר לאחר שעבר זמן מאז פרסמתי את חוברת השירים הדקיקה שלי. אמרתי לו, לאו דווקא. מצויים אתי שירים חדשים אלא שטרם החלטתי לפרסמם. דחק בי והציע שיעשה להדפיסם, ומצא סיוע באמא שתמכה בו. קרוב לוודאי שחיפש “חומר” מכל מקור אפשרי, לפי שבאותם ימים התפרסמה החוברת לא כירחון אלא בשבועון.

החלטי לפרסם משהו והעברתי אליו שלושה שירים. כעבור שבוע או יותר קיבלתי ממנו מכתב ובו אישר כי השירים יתפרסמו בעוד שתי חוברות, למרות שביאליק ביטא מורת־רוח על שעדיין אני משתייכת למה שכינה “שמנדריקים”, חבורת פרחי השירה המרדנית. לי היתה זו הוכחה כי ביאליק מבחין לפחות באמת המבצבצת בין שורותי, אפילו ניסוחַי במבנה, בצורה ובמשמעויות זרים לו ואינם לרוחו, והתעודדתי להמשיך.

בשולי מכתבו תהה ברוידס לדעת אם השיג אותי דבר מידידנו דניאל, לפי שביאליק עצמו מתעניין בשלומו. ביאליק, כך כתב ברוידס, אהב את הלחנים שהלחין דניאל לאחדים משיריו, וכך גם הגיע לכדי היכרות עם המעט שכתב כמשורר ולמרות הסתייגויותיו ממרדנותו העריך את כשרונו.

אילו ידע ברוידס כמה קלע בשאלתו. גם אנוכי המתנתי קצרת־רוח למכתב ממנו אלמד מועד שובו של דניאל מבין זרועותיהן של הלבנות, הצהובות והשחורות שלו. רציתי לדעת אימתי ישזוף שוב מבטי את פניו היקרים לי כל־כך. ואמא, שראתה כיצד נעצבתי עם קבלת מכתבו של ברוידס, שאלה מיד ברוסית, מתוך חרדה, אם קרה משהו לדניאל? כאילו גם היא חשה כי בו הרהרתי.

כל אימת שנגע עניין בדניאל, היתה אמא, מבלי להיות מודעת לתגובתה, עוקרת עצמה מהעברית ועוברת לשוחח אתי על אודותיו ברוסית. כה אהבה אותו בדרכה. כל־כך התנגן חברי זה על מיתרי לבה של אמא, ואולי משום חיבתה העמוקה אליו לא גערה בי, כשידעה כי בסתר־לב אירשתי עצמי לדניאל לתמיד.

רק היא ידעה. וחברי הקרובים ידעו. וכל ההולכים ברחובות ידעו. וכל העולם ידע. ואני התנהגתי כאילו זה סוד שמור בין שלושה בלבד, הבורא, אמא ואנוכי. ואילו דניאל, שפיו לא נשאל במעשה אירושין מוזר שכזה, ממילא נהג בי כל חייו כבת־לווייתו הנאמנה עד לנשימתו האחרונה. הייתי אני זו שישבה על־יד מיטתו עם ברכה ברגעי גסיסתו והוא קובע מבטו בחלון, מתבונן בנוף של גן העצמאות. ורק שאלה אחת שאלתי אותו: “על מה אתה מסתכל, דניאל?” והוא השיב לי בקול נמוך, כמעט בלחישה: “בצמרות העצים שנושקים את השמיים… איך משיק הירוק בכחול…” ועצם את עיניו ומת.

איני יודעת אם זה היושב למעלה ממתין לדין־וחשבון ממני על חיי. אם־כן, כי אז שלא יבטל זמנו. זקנתי מלחפש סיעוד לפחדי מהמוות, לפי שאיני חוששת יותר מיום מתקרב זה, ואפילו אברך את בוא הרגע האחרון. התעייפתי. אבל עד נשימה סופנית, כל עוד אני נמצאת כאן, במשעול הצר שלי, דניאל יתקיים בתוכי.

זמן קצר לאחר שנתפרסמו שירי החדשים ב“מאזנים” החלטתי בלחצה של אמא, לקבץ שוב מחזור שירים ובפעם זו לפרסמם בספר שכריכתו קשה, כאילו זה מבטיח קיום גם מחר. כבר אז התוודעתי לתקווה שכל אחד משירי יהיה בעל טווח־חיים ארוך מזה שנקבע ליוצרו. בשלהי החורף ובמרוצת האביב טרחתי על איגוד שירי, פולטת ומכנסת אלה ואלה מחדש, קוצרת מלה, עוקרת פסוק, מצרפת משהו נוסף, עד שבעל הדפוס דחק ואמר, עד כאן. בקיץ אותה שנה הופיע ספרי “רעות רוח”. ממש אז השיג אותי מכתבו של דניאל, שבו הודיע כי ישוב לארץ באונייה שכבר נתחבבה עליו, “שמפוליון”, ימים אחדים לפני ראש־השנה.

מאותו רגע חל שינוי באווירה הקודרת אצלנו ואפילו שמעתי את אמא מפזמת לעתים שירים מימיה הרחוקים בעיר הולדתה, והרוסית חזרה לשלוט בדירותינו.

ויום אחד בא דניאל מהנמל הישר אלינו ואתו הגיטרה שלו ומזוודה שהכילה קצת בגדים, הרבה ספרים, רישומי עיפרון ועט שרשם בדרכים ופסל הארד שיצק ג’ו “השחור”, דוידסון. כמה אהבתי את הפרוטומה הנפלאה הזאת מרגע שנח עלי מבטי! כמה התפעלתי מעינו החודרת של הפסל האמן, שקבע לימים רבים בחומר עמיד את קלסתרו של דניאל.

מזלי הטוב האיר לי פנים כאשר זמן קצר לאחר שובו, יצא דניאל לשייך־אבריק להיפגש עם אלכסנדר וציפורה זייד והשאיר אצלי למשמרת את תאומו המדהים, כפי שעוצב בפריז. אמור היה לקחתו באחד הימים ומעולם לא עשה כן. כאילו רצה שיהיה תמיד מצוי בחברתי, על שולחני, היכן שאני סמוכה לכתיבת רחשי־לב.

והפסל הזה, ראשו הגאה של דניאל, נוצר כנראה במזל מיוחד במסילות הכוכבים; כפי שגרם להפגשתו של דניאל עם מלכת הבידור הפריזאית, כך הצית לא פחות מחדש את אש הסקרנות בלבה של נינה, יום או יומיים לאחר שובה לתל־אביב. קצת יותר משנה וחצי שהתה נינה בארצות הברית ואחרי מסע שנחשב הצלחה כפולה, שלה עם “הבימה” ושלה לבדה, חזרה לארץ בקיץ שנת שלושים ואחת והפעם התכוונה להתיישב אתנו.

כל־כך התגעגעתי אליה…

רק כאשר חיבקתי אותה הרגשתי כמה חסרה לי חברתה, לא פחות משחסרתי את קרבתו של דניאל, ושני חברי אלה טרם נפגשו, אך כי ידעו זה על קיומו של זה כמו הכירו מימים רחוקים. כבר אז האמנתי כי מתקרב יום ופגישתם הצפויה מזמן תתקיים, ואהבתם הגדולה תתלקח. אין מה לעשות כנגד תחושות־לב משונות שכאלה. דומה שאני דוחקת בתהליך. כאילו אצה לי הדרך ואני דוחפת אותם כמעט בשקיקה משונה למיטת־אוהבים, כופה עצמי על גורל. מוטב, אפוא, שאבוא ואעמיד השתלשלות כשהיתה ולא אקדים מאוחר למוקדם, ולהיפך. מה גם שלא ארצה להחסיר מתיאור ההתרגשות שאחזה בכולנו בימים והלילות הראשונים שעברו עלינו עם שובו של דניאל, עד להתפכחות שבכל זאת משהו השתנה. נעשינו יותר מבוגרים.

מיום שקם דניאל ונסע נתמעטה אצלנו עליצות. לא בכדי נחשב לאיש המבטא את חדוות החברה התל־אביבית הצעירה של אותם ימים; חברה שלא רבים היו זקניה ועדיין לא סבלה מגריאטריה. העדרו הממושך נחשב הפסד ממשי, בעיקר בקרב “חברה טראסק”.

זמן־מה לאחר נסיעתו נסתבר להם כי בגלל אליהו דובשני ותעשיית הצלולואיד הצעירה שלו הם יצאו מקופחים, חסרים את נסיכם. בלעדיו כמו עוּמם זוהרם ומעשי המשובה נתמעטו. רק כשחזר דניאל האמינו כי מה שהיה הוא שיהיה. אבל, אי־אפשר היה להם להחזיר גלגל לתנופתו הקודמת. צירו החליד. חריקתו היתה חריקה ממשית. רבים מהם כבר נשאו לעצמם נשים ובאותה עת היו אחדים לאבות, והכתפיים כבר חשו בעול אחר ומחייב.

למרות שהברנשים המשעשעים האלה התקבצו מיד למסיבות רעים עליזות בזו אחר זו, ולמרות העובדה כי עדיין בערה בקרבם שאיפה להפוך עיר על פניה, לחולל מהומות מחדש, להיאחז בשיניים בשולי הנעורים שחלפו, לא נמצאה בכל אלה הרוח לחזור ולהיות כפי שהיו. ודניאל חש עצמו לפתע, במקום החביב עליו ביותר, בתל־אביב שלו, כמעט כזר גם כשהוא מוקף בחבריו הנלהבים לקראתו.

לעתים השתעשעתי במחשבה כמה נחמד היה אילו יכולתי לכתוב כי שוב הרגשנו ברוח משובה כשהיתה ולא כך, אפילו שערב הופעתו הראשון של דניאל היה לאירוע מיוחד שהזכרנו אותו בגעגועים זמן רב לאחר שנתקיים.

לא בכל יום הגיע לארץ מישהו שזכה לעלות למֶכָּה של הסינימה העולמית, ובוודאי לא מישהו שהוא “משלנו”. הציפייה לקראת ההופעה הזו תפשה תאוצה מיום ליום.

הכל התחיל בפרסומים על אודותיו כמי שוויתר מרצונו על החלום ההוליבודי. העיתונים שהופיעו אז בארץ העתיקו ממדורי הרכילות של העיתונות האמריקנית שעסקו בהרחבה בהיעלמו המסתורי של ה“סטאר” הרומנטי שעברו לוט בערפל. ואילו המאמרים שנכתבו על דניאל בעיתונות המקומית שלנו מיד לאחר שובו, הפכו לשיחת־היום וגרמו שרבים יבואו להופעת הבכורה החדשה שלו, אפילו ממקומות נידחים.

בין הנוהרים היו שהודו בגילוי־לב כי באו לראות את האיש הצעיר שיצא מדעתו, והעדיף אותם וארץ לא נושבת על פני הכוכבים הנערצים המתגוררים בארמונות פאר בהוליבוד. כל־כך גדולה היתה הסקרנות לראותו עד שכל הכרטיסים למופע אזלו בתוך ימים ספורים. אלה, שהגיעו למרות הכל בליל ההופעה ולא מצאו לעצמם מקום על־גבי מושבי העץ של “גן רנה”, הצטופפו בחוץ; אם לא לראות את המשורר לפחות יאזינו לצלילי קולו החם.

אצל אלה שזכו במושבים ואצל אלה שנותרו בחוץ היתה תחושה שצפויה להם חוויה שזמן רב לא ישכחו אותה.

ואמנם, נשף התרבות של דניאל, שהתקיים בבית הראינוע הפתוח לשמים, “גן רנה”, נחשב לאחד מהיותר־מוצלחים בהופעותיו. כדרכו התייצב דניאל במרכז הבמה הרחבה ופתח את הערב במחרוזת שירי־עם שהביא משיטוטיו בדרכים הנפתלות של אמריקה. אחר־כך ניגן ושר פזמונים אחדים שנקראים בצרפתית “שאנסונים”, אותם למד ממאדלן אהובתו השחורה. והצלילים האלה שצבר במסעותיו הוסיפו לו ממד של סטאר גדול. ובין לבין דקלם משיריו האחרונים שכתב במרחקים, בהם נתן ביטוי נרגש לגעגועיו הביתה.


~ ~


מורגלות היינו אמא ואנוכי שחבריו של דניאל מתאמצים כמיטבם לגזול אותו לעצמם, כמעט אינם משאירים לו זמן פנוי לאחרים. למרות זאת לא איש כמותו יעשה רצונם של אלה, יהיו חביבים עליו כשיהיו, מה גם שלעתים התייגע מחברתם ונזקק להפוגה, להתבודדות של יוצר עם עצמו. כשצריך היה לתחום גבולות שכאלה, לא היסס מלעשות כן אפילו נחשב לבוטה. לפיכך כבר בימים הראשונים לשובו מצא זמן כרצונו לשהות בחברתנו, לשבת אתי ועם אמא ולגולל פרשיותיו המעוגנות בארצות הרחוקות.

כישוף עשה לנו דניאל בסיפורי עלילותיו המרתקים, כמו לקח אותנו לארץ אגדותיו. ואפילו שעל־פי אופיו המסוגר העלים מאתנו ענינים דקים, די היה באירועים שונים ונוצצים שתיאר לנו בכשרון של מְסַפר מובהק, שכתמי סומק אבוד ישובו לפרוח שנית בלחייה של אמא. עיניה התנוצצו כעיני נערה מאוהבת.

אמא היתה שותפה שוות־זכויות בדניאל בכל עת שבא לחלוק ביקור אתה ואתי. בכל זאת גילתה הבחנה דקה כשהסתלקה לפינה מרוחקת בשעה שמצאה אותו מקריא לי משיריו שכתב בעת נדודיו פה ושם. היא קלעה לדעתו כי ברצונו להתאחד אתי ורק אתי, בנוסח שאינו מובן לא לה, לא למישהו אחר; בינינו קישר חוט־טבור נדיר.

גיליתי בשיריו בגרות ועושר דימויים מלהיבים שכמותם לא נמצאו אצלו בעבר. שיריו החדשים התאפיינו בגמישות לשונית שזכתה בהערכה רבה ולא רק אצלי. אפילו חברי המחמיר אצ"ג לא היסס מלשבח את התפתחותו, וגם הודה כי מה שמפריע לדניאל לתפוש כבר עכשיו את המקום הראוי לו בין הבולטים בשירה הצעירה, היא יופיו הארור, המסיח גם את דעת מבקרי השירה מעיקרו. ואילו אביגדור המאירי, המבוגר מאתנו, שידע היטב מהי מיניות ביצירה, ציין כי לא זכר שירה כשל דניאל הספוגה בארוטיות כה מרגשת עד שיכרון חושים. ואני הסכמתי אתו ודעתי נשארה כשהיתה, כי לא מצאת בכל שנותי מישהו שידע להתנסח בניסוחֵי אוהב כדניאל.

שיריו השפיעו לטובה גם על אמא שמאז מותה של ניוניא שקעה בדכדוכי־נפש, לעתים בדיכאון כבד. והנה בא זה, טרובאדור מקסים, ובשיריו וקולו הנעים סילק קדרותה. לפתע, ממש מול עיני, השילה שנותיה ברגעים מסוימים והיא נערה מאוהבת. וכשהראה לנו דניאל את אלבומי הרישומים שרשם בעפרונו בדרכים הארוכות של אמריקה רחבת הידיים, עמדה ועיניה דומעות ולחשה פעם ועוד, “חודוז’ניק! חודוז’ניק!” שפירושו, צייר. וכל־כך התרגשה מהקו הבוטח והמוסיקלי שלו, שהעלה בתנופה נופים ודמויות, עד אשר בהתלהבות שהפתיעה גם אותי עשתה וקיימה בשתי דירותינו תערוכה גדולה, לפרסם ברבים את רישומיו.

בפעם זו אירחה אמא קהל מעורב שלעתים רחוקות נראה כמותו תחת קורת־גג אחת. בין הבאים נמצאו השלושים, המטלונים, האבולעפיים, המוגרבים ועוד רבים מבני החשיבות של יוצאי העדה הספרדית, ומנגד נציגי משפחות כרוקח, ליטווינסקי, דרויאנוב, סמילנסקי, ברלין, חבס, תקצר היריעה מלמנות כל אלה וכל אלה. ומנגדם נמצאו מנהיגי הפועלים של ארץ־ישראל העברית, כצנלסון, בן־גוריון, ארלוזורוב, שרתוק ואחרים. ובתערובת הזאת נמצא גם מקום לסוחרים כמו גדנסקי, גוזמן, ורמונד ונכבדים כאדריכלים, רופאים, רוקחים, מחנכים ידועי־שם ואישי ציבור מוכרים. ועל כל אלה נוספו משוררים, סופרים, מוסיקאים וציירים ושמחת הלילה הזה נחשבה לבעלת ייחוד עד שדיברו בה זמן רב בכל רחבי העיר המתפתחת ומתפשטת בעיקר בכיוון צפון.

בלילה ההוא עלה בידי אמא לגרום לאחדים מנכבדי הישוב להתחיל באוספיהם הפרטיים, מהם נודעו במרוצת השנים כבעלי ערך אמנותי והיסטורי כאחד. תחילתם היתה ברכישת אחד או שניים מרישומיו של דניאל, ולא אני שאבוא לדון בערכם, אך כי נחשבו מאד בעיני; אילולא בחר לעצמו תחום ביטוי ברור כשירה והלחנה היה מוצא, לעניות דעתי, מקום של כבוד כצייר וכפסל.

את תל־אביב שאהב צייר דניאל פעמים רבות וגם תיאר אותה בשירו “עיר מתערסלת בין דיונות” כאילו נחשבה לב הארץ, שבלי פעימותיו אין חיים לא רק בעיר אלא גם מחוצה לה. אבל, מעולם לא יכולתי לנחש מתי יעלה לפניו רצון לצאת ממנה ולחזור לשוטט במרחבי הארץ. וכשנתקף בגעגועים לנופי העמקים וההרים היה קם הנודד הקסום הזה, ובלי הודעה, פתק או מלה כלשהי, נוטל את הגיטרה שלו ושנית יוצא מהעיר הלבנה בדרכו לגבעות שייך־אבריק.

ועוד הוא בדרכים פורט על מיתריו, מפריח צלילי שיריו, חזרה ושבה לארץ נינה והיא שופעת חיים כתמיד, תמירה ויפה כנמצאת בשיא עלומיה.

הגמישות שלה, פרי אימונים סגפניים ויומיומיים, הותירה רישומה הברור ביצורי גווה המחוטב אפילו בעת שסתם הלכה, ישבה או עמדה. היה בה משהו כל־כך שונה מאחרות ביציבתה הנהדרת, עד שדימיתי כי היא נחשפת גם בעד הבגדים שלבשה, ולמרות גילה ניכר שנחסכה ממנה אפילו שכבה דקיקה של שומן מיותר. ואף־על־פי־כן דומה שהיתה מלאה באזורים הראויים להשביע רעבונו של גבר משתוקק, בדיוק במידה הנכונה. אשה בשלה ונחשקת היתה שהפיצה סביבה אווירה חושנית חריפה אפילו שלא נתכוונה לכך. גם ברסיטל שלה, שהתקיים באולם “:אוהל שם” כחודש או חודשיים לאחר שובה לארץ, נתבשמה הבמה הענקית מנשיותה ושם ראה אותה דניאל בפעם הראשונה. מבחינתי נחשבו ימים אלה למרתקים. נמצאתי עושה בחברת נינה שעות רבות מדי יום, מסייעת על־ידה בעניינים אדמיניסטרטיביים שגרעו משלוותה ומרטו סתם כך את עצביה. רצתה לעסוק בדבר עצמו, במחולות שכמותם לא ראיתי מעודי. ואף שרחוקה הייתי מלרדת לכוונת אמירתה, חשתי בברור כי מדובר בתפישת מחול מהפכנית, ובהופעות אלה שלה מצטרף הישוב היהודי החי בפלשתינה לאירופה שבה יודעים להעריך את המחול האוונגארדי. כל זה תרומה של נינה המחוללת.

משנתייגעה נינה מהחזרות המפרכות נהגה לסור אלינו לנוח. היא אהבה את השינוי שאמא ואנוכי הכנסנו מדפוסי חיינו. אמנם זכרה לטובה את ביתנו הגדול בנווה־צדק שהשכרנו למשפחה של סוחר נודע שעלה לארץ מדמשק, אך העדיפה את הדירות שלנו במרכז העיר והן שימשו לה מאז בית שני ושלישי. וכפי שכבר הזכרתי, הפך החריץ שבין דלת הכניסה לרצפת דירתי, מעין תיבת־דואר למכתבים שהשאירה בבואה כמתפרצת בשעות לא שעות, נזקקת לכתף סועדת של ידידה, וגם כשרצתה סתם כך להימצא בחברתי.

מובן שלא נשכחו ממנה פניו של דניאל כפי שהונצחו בפוטוגרפיה “לייקה”. כבר בביקורה הראשון אצלנו, לאחר שובה ממסעה הארוך, העירה כי תליתי נכון את התצלום בחדר־האורחים רחב הידיים. ובאמת חשבתי כי מצאתי פינה נאה לתצלום, סמוך לפינת הישיבה הנמצאת בירכתי החדר. וכשנכנסה לספריה הקטנה שלי והבחינה בפרוטומה הנהדרת של דניאל, שהשאיר אותה למשמרת אצלי, ספקה כפיים וקפאה על מקומה, ראשה נוטה לצד וכפותיה אוחזות זו בזו, כולה ביטוי של התפעלות.

כך עמדה רגע או שניים, ורק אז החלה לסובב את שולחן הכתיבה העתיק, גוהרת לעבר הפסל כמבקשת ללטפו, ושוב מתרחקת לבחון אותו מזווית נוספת. לבסוף הפטירה מלת הערכה באשר לטיבו וערכו של הפסל. אבל כוונתה היתה ברורה ושקופה ונתחדדה עוד יותר, כשעודדתי אותה לספר על חוויותיה מהמסע הארוך והמייגע, על פגישותיה עם גדולי המחול העולמי, עם שועי עולם ואציליו, עם יוצרים ובעלי־שם נודעים אחרים. ואילו היא כמוסחת־דעת הודתה כי גם כעת לא מצאה בין כל אלה אהבה גדולה. ופתאום פרצה בצחוק מתגלגל, כזה מדביק.

“אמרת שהוא באמריקה,” הפטירה הניחה ידה על הפרוטומה, נוגעת־לא־נוגעת בה, אצבעותיה כמרפרפות על־גבי השיער הארוך הקלוע כצמה על העורף. “זוכרת, תמרוצ’קה, כך אמרת?”

“אמרתי.”

היא המשיכה לגלגל בצחוקה. “הייתי בניו־יורק, את יודעת.”

“כן.”

“שמעתי שהיה שם, אבל לא ראיתי אותו.”

“נסע ללוס־אנג’לס,” הסברתי.

“רציתי את הכתובת שלו שם,” הזכירה.

“כבר לא היה שם בבואך,” אמרתי.

נינה המשיכה ללטף בעדינות את הראש המפוסל, מתקשה לנתק מגע מהברונזה הצוננת. “נפגשתי שם עם אנשים שהכירו אותו ואמרו שבאמת ככה הוא נראה…” היא פנתה אלי, בוחנת אותי במבט שונה מכל אלה שצדתי עד אז בעיניה הגדולות והירוקות. “איפה הוא, תמרה?”

אמרתי לה שחזר לארץ. אמרתי לה שהוא לפעמים בעמק ולפעמים בהר. לפעמים במדבר יהודה ולפעמים בגליל. שאין לדעת להיכן הוא פונה בכדי לצוד צלילים שרק הוא שומע אותם, ונינה שוב צחקה, מפני שאהבה נוסח התבטאות שכזה.

“את אולי תחשבי שאני מספרת סיפורים ככה מהראש,” אמרה וצחוקה נרגע וחיוך מוזר כמכסה סוד נדלק בשפתיה הרעננות. “אבל לפעמים, היכן שהייתי חשבתי ואמרתי, אולי הוא פה… את מבינה?”

חייכתי והיא לטפה את ראשו וצחקה.

“את יודעת, תמרה,” הפטירה בנימת ביישנות, צליל זר שדבק בקולה העמוק," לא שלא הייתי עם מישהו. כן הייתי. אבל הייתי קמה בבוקר ושואלת, מה זה, נינה, עוד פעם עם מישהו זר? עוד פעם את חוזרת לימים שהכל כמו בתחנת רכבת? עולים לקרון… יורדים מקרון… והרכבת נוסעת הלאה והלאה, ואני נשארת לבדי על הרציף הארוך שלא נגמר ואין לי כוון ללכת אליו… ואז…" נשתתקה, גהרה מעל הפסל, הניחה כפות ידיה על כף ימין וכתף שמאל של דניאל, כמו שוב נתקיים מגע סמוי ביניהם. פניה סמוכים היו לשלו היצוקים בברונזה עד שכמעט והצמידה שפתיה לשפתיו. אחר־כך נתרחקה ופתאום שבה, כמבקשת לדבוק בו. מהטיות הגֵו התמיר לכאן ולכאן נולדה לעיני תנועת חיזור כמעט פולחנית, של אשה מורתחת ביצריה הבוערים, עוגבת על בן־דמות כשלב הכנה לכיבושו.

שוב הזכירה שהיתה בהמון מקומות, בערים גדולות וקטנות, שמראש ידעה כי קלוש הסיכוי שתפגוש בו באחת מהן. למרות זאת התעקשה לחפש אחריו כשהיא נכנעת מרצון לחלומות, ואולי קודחת סתם בהזיות על גבר־יעד, שכמותו לא ידעה, והיא ידעה רבים. צפיפות הופעותיה הן עם “הבימה” והן במסע הופעות־היחיד שלה היתה כותשת. לפיכך היא נזקקה לפורק־מתחים, לאותו משהו שאינו מוגדר, אך ההתמקדות הרגשית בו משחררת לחצים. וכך נאחזה בדמיונה באותה דמות של גבר צעיר שעדיין לא הכירה, אבל כבר היתה נרגשת לקראתו.

“חשבתי עליו,” הפטירה נינה בגילוי־לב ושוב נטה פלג גוף עליון שלה לצד, כבוחנת בסקרנות את הצדודית שלו המצטיינת בהבעה יהירה ונמרצת. אולי נקבעה התרשמות שכזאת בגלל נטיה דקה של חטמו המחוטב למה שמכונה אצל הבריות, נשריוּת; מעין משקל־נגד לסנטרו המתעגל כשלם ואינו מאבד מתקיפותו, והוא אדם שאין להסיגו משהחליט. “חשבתי עליו כאילו אני מאוהבת בו…” הודתה במפתיע ושוב נתגלגלו צלילי הכסף של צחוקה הסוחף, “מוזר, תמרה, לא?”

ואני חשבתי לעצמי, אלוהי, רואה אני אשה שנתאהבה בגבר מהדפסי פניו בתצלום ובפסל ומשמועות המרחפות עליו, ואולי גם שמעה שירים אחדים משלו פה ושם. רואה אני אשה, שפחת־אהבה אמיתית, והיא משטחת עצמה לפני דניאל שטרם נגעה בו במבט ממשי, כמצהירה מראש על כניעה מוחלטת. ולא הרפה ממני ההרהור הפתאומי כי הפגישה ביניהם תיוולד בסערה ותסתיים ברעידת־אדמה, במפולת קשה.

ונחרדתי.

אלא שאותה מחשבה מטרידה נשכחה ממני לזמן רב, מפני שנינה סחפה אותי בעליצותה לצאת מהבית, לנשום את האוויר הצונן של הלילה הנסוג. אמרה בלשון נחרצת: “אנחנו יוצאות עכשיו לשפת הים… את ואני, תמרוצ’קה שלי…”

ואי־אפשר להתווכח עם נינה. ואף שהיה זה ערב קר, וטיפות גשם ירדו מעת לעת, ורוח צורבת נשבה מהים, התרוצצנו לאורך החוף כשתי ילדות ונינה המאושרת צעקה פעם ועוד, בקולי־קולות: “אני כל־כך אוהבת את הים!” וכנפות הרוח המתפרעת הפיצו את הווידוי לעבר בתי העיר. ואני ידעתי כי בעצם היא רוצה לקרוא באוזנֵי כל העולם שדניאל הוא הים הגדול. אם כן ואם לא, הוא היה אתנו בממשות בערב חורף קודר זה, מחמם את לבה, את לבי. ונשכחה ממני המחשבה ההיא המעיקה, ורק חשבתי לעצמי, עד כמה יפים יהיו הימים והלילות, כשהם באמת יפגשו.

ובינתיים היה דניאל בשייך־אבריק, בחברת הרועים, עם חבריו השומרים, בחיק הנופים ששר עליהם את שירתו הגדולה. ונינה היתה בתל־אביב, מתכוננת לרסיטל השיבה שלה הביתה, מתכננת לזעזע אמות ספים של היכל המחול הקרתני שלנו. והיה למה במה וכיצד.

ידעתי כבר מעיון באלבום שלה שנועד לשמר את הרצנזיות, כי תרגיז את הרקדנים הקרתנים שמרביתם טרם הבשילו להבין מורכבות שפת המחול המודרני. ואילו המבקרים האמריקנים גילו תמימות־דעים בנקודה אחת, שמדובר בתופעה של מחוללת דגולה השייכת לקטגוריה של מרתה גראהם. ההבדל ביניהן התבטא באישיותן: גרהאם נזקקה לעבוד עם אנסמבל כדי למצות את מיטבה, ואילו נינה היתה סוליסטית מובהקת.

אלא שנחלקו הדעות באשר ללשון המילון המקצועי שלה, המקדים זמנו. לדעת אחדים מהמבקרים, ביניהם אחד נודע מה“ניו־יורק טיימס”, התנתקה נינה אפילו מהאוואנגארד, מקדימה אותו בצעד גדול. “שפתה כה מרומזת שיהיה עלי להשכיל עצמי בהשכלה הצפויה לבני הדור הבא.” כך כתב המבקר ברשימתו המפורטת, ועוד בא והוסיף את המשפטים האלה: “אני מפסיד הרבה מאי־היכולת שלי להצטייד כבר עכשיו בידע הדרוש להבנה הזאת. אבל גם המחוללת החשובה הזאת מפסידה מגע עכשווי לא רק עם קהל, אלא גם עם שכבת יוצרי המחול המודרני. היא שייכת למחר. רצונכם, ראו בכך הישג. רצונכם, ראו בכך פגם, לפחות כאן ועכשיו.”

הסערה בקרב היוצרים בתל־אביב פרצה משהודבקו על עמודי המודעות הפלקטים של הרסיטל שעמד להתקיים באולם “אהל שם”. גם פרשני יצירה מודרנית התקשו לעכל משמעות השם המוזר “תנועה נטו”. דומה שנינה התכוונה מתחילת הדברים לעורר גירוי שיסעיר רוחות עוד בטרם יעלה מסך, כמו הכירה בערך הפרסום מהופעותיה ברחבי ארצות־הברית, וידעה כי טובה המהומה המקדימה הופעה.

התוכנית “תנועה נטו” כבר עברה מבחנים בארצות־הברית, ובשבועות האחרונים רק ליטשה נינה פרטים מסוימים, לחדד כוונותיה שאמירותיה תהיינה ברורות ושלמות. בינתיים גלגלו לשונות של “יודע דבר”, לגלוג רע פה ושם להכשיל רצון טוב של המוכנים לקלוט אמירה חדשה של תנועה, מהפכה המקדימה זמנה.

הקהילה הצנועה של הרקדנים המקומיים, שעסקה בעיקר בפרשנות מימית של פולקלור רוסי ומזרחי ובלט קלאסי מיושן, נקלעה לוויכוחים סוערים על ערך המחול המודרני. החריפים במבקריה של נינה, שנזהרו מלהמעיט מערך כשרונה הגדול כרקדנית, לא הסתירו זעמם על גישתה המודרנית שנחשבה בעיניהם כפירה בעיקר. ואילו אני הופתעתי לגלות עד־מה נהניתי מכל שלב בהתחממות הרוחות שהגיעה לכדי ויכוח ציבורי גם על דפי העיתונים, בין חסידי ביטוי אקדמיסטי לחסידי ביטוי אוואנגרדי.

והערב הגדול הגיע.

שעה ארוכה קודם לפתיחת הדלתות הרחבות כבר הצטופפו אנשים רבים, שהתקבצו מכל רחבי העיר וגם ממקומות רחוקים הגיעו, כמו מראשון ונס־ציונה, כמו מפתח־תקוה ורמת־גן. ונמצאו כאלה שבאו מגדרה ורחובות שבדרום ואפילו מבנימינה, זכרון־יעקב וחיפה שבצפון. וגם נודע לי שמירושלים עתידים היו להגיע נכבדים אחדים, והתהלכה שמועה כי ביניהם תימצא אישיות ידועה ומרכזית של הממשלה המנדטורית. ואכן, כשלפתע נשמעו טרטורי רוכבי האופנועים של אנשי המשטרה הבריטית והופיעה הלימוזינה הגדולה והשחורה של הנציב העליון, הסתבר כי לא סתם הופרחו שמועות.

עמדתי בחוץ להתענג על האווירה החגיגית הזאת של התכנסות שוחרי תרבות ואמנות של תל־אביב עירי. אירוע נכבד שכזה נחשב לחג אמיתי. לא סתם ערב. לא סתם לילה שבבוקר המחרת כמו נבלע בחיק לילות אחרים, אלא לילה שייזכר כקטע־זמן שבו קרו דברים. ולא היתה אחת כמותי שידעה כי אלה יתרחשו בעוד זמן קצר על הבמה הגדולה של האולם, שאז כבר נחשב לגדול מסוגו בעיר. דומני שהכיל אלף אנשים ויותר.

ופתאום החשיכו את עיני מאחור שתי כפות ידיים חמות ואני לא נצרכתי לצליל קול של הזדהות, לדעת במראה־עין את שידעתי מהתגברות פעימות הדם הפורץ ללבי.

ורק קראתי בשמו של זה שחזר משייך־אבריק.

ודניאל צחק, סילק כפותיו, עקף אותי והתייצב מולי לחבקני, מאמץ אותי על חזהו, ולא רציתי שירפה. ספגתי לריאותי ניחוח משכר של גופו הצעיר; בשימה עדינה שליוותה אותו גם בהתבגרו וגם כשהוכרע בשלב המערכה על חייו.

ראיתיו והוא במיטבו. לבוש היה ברובשקה כהה, מעוטרת בריקמה פרחונית סביב מיפתח הצוואר ושוליה פורצים מעבר לחבל גס הכרוך כחגורה סביב מותניו הדקים. וכל שזכרתי היה שאמר כי זה עתה הגיע לעיר ומיד שמע על הרסיטל הצפוי, ושיער כי ימצא אותי כאן וקיווה כי בעזרתי ייכנס לאולם. סופסוף יפגוש את האלוהית, כך התלוצץ, זו שעל אודותיה כתבתי לו במכתבי הארוכים לארצות־הברית ואחר־כך לפריז, לאותה כתובת פלונית בשדרות שאנז אליזה.

מסרתי לדניאל את הכרטיס שלי ועליתי על ירכתי הבמה, להתייצב בין הקוליסות, כפי שכונו קלעים בלשון הזמן ההוא, ומשם לבחון את ההכנות האחרונות לפני איסוף מסך ראשון.

על־ידי עמדו גם שחקנים אחדים של “הבימה” שלא השיגו כרטיסים ואילו אני חיבקתי את כתפיה של הנערה דבורה, בתו של יהושע ברטונוב שעמדה לפני, וכבר אז השתתפה בריקוד הקבצנים של נינה ב“הדיבוק”. ידעתי כי היא רוצה בבוא יום לחולל מחולות מכוח עצמה. עמדה לידי והיא מרחיבה עיניה הקטנות כעיני ילדה סינית, שלא יישמט ממנה אפילו פרט אחד. מאותה זווית נתאפשר לנו גם לצפות בקהל שמעט מתפזורת האורות המופנים לבמה נגה עליו.

פני האומה היו חשופים לפני. כל גדולי הדור. אפילו זכתה נינה שבאותו מעמד יימצאו באולם נשיא ההסתדרות הציונית, דוקטור חיים וייצמן ורעייו ורה. ועל־ידם ישב הנציב העליון של בריטניה המולכת בימים, סיר ג’ון צ’נסלור ואשתו, שידעה על חולשתו לשתי מלכות הבמה העברית, נינה המחוללת וחנה רובינא המשחקת. ובצד ימין שלהם ישבו נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים, יהודה ל' מגנס, ואחדים מבין עמיתיו הפרופסורים הנכבדים. ואיני מזכירה אלא מקצת מהדמויות הראשיות של זירת הימים ההם, מנהיגי הבית הלאומי.

ושורה אחת מאחוריהם, במרכז, ישב דניאל על מקומי בחברתה של סוניה אמי. זו היתה השורה החמישית שלדעתה של נינה נחשבה ליותר טובה; לא קרובה מדי לבמה ולא רחוקה מדי. וכך נעלמו פתאום שאר האנשים הרבים ומבטי נדד בין מחולותיה של נינה לבין תגובותיו של דניאל. ראיתי כיצד ישב על מקומו כובש נשימתו, שלא יופרע מהתרכזותו בדמות הנהדרת המתנועעת מנגד על הבמה הגבוהה.

נינה בנתה את הרסיטל שלה משני חלקים. הראשון נקרא “תנועה”, והשני “נטו”. כשעלה המסך נחשפה במה ענקית והיא ריקה, מוקפת מצדיה במסך־רקע שחור, שמוצף החל משוליו במטח נגוהות של זרקורים היוצרים תאורה צבעונית ומסתורית. מלמעלה, שולשלו בעזרת חבלים כהים מסגרות עץ אחדות הגבוהות מקומת אדם, והן עשויות בצורות שונות, רחבות וצרות וצבועות בגוונים בהירים של לבן, ירוק, כתום, כחול וסגול. באמצעות קווים צבעוניים אלה רצתה נינה ליצור שפת מחול חדשה.

בלילה הזה ביטאה נינה בדייקנות את השקפת עולמה כיוצרת, כשהיא מפעילה למטרה זו את גופה התמיר ומפגינה את יכולתה המרשימה. בתוך המסגרות הצבעוניות היא עיצבה בגמישות המצוינת שלה תנועות שונות לחלוטין מאלה שפירשנו אותן עד אז כריקוד, והיא משתדלת לומר על־ידי התאמת מסגרת שונה לכל אחת מתנוחות הגוף, שכל תנועה מתקיימת לעצמה. אמירתה היתה מחודדת למסקנה כי הגוף האנושי הוא גם מכשיר חכם, אינסטרומנט בלשון שלה, שבאמצעותו מתאפשר לבטא רעיונות מופשטים. אצל נינה הריקוד היה מעבר לסתם אסתטיקה. הוא היה עבורה כלי טיס לאופקים חדשים ובלתי־מוכרים, כפי שאמרה לי באחת החזרות האחרונות שלה. היא האמינה שבאמצעות הגישה האבסטרקטית, כמו בציור, פיסול ומוסיקה, תגלה גם היא מרחבים שאיש כרגע אפילו איננו מסוגל לדמיין אותם לעצמו. מבחינתה, האודיסיאה הזאת היתה רק בשלב הראשון שלה.

מה פלא שחבורת האמנים המודרניסטים נמנו עם אלה השואגים עד כלות־נשימה בראוו, מעין מבוא להפצת מניפסט שלהם בהפסקה בה פרצו ויכוחים סוערים בינם לבין המתנגדים לאוונגארד.

עמדתי עם אמא בצד, מרוחקת ממוקד המהומה שהתקרבה לנקודת רתיחה של התכתשות ממשית אפילו בתחום אכסדרת האולם, פואייה בעגת אנשי התיאטרון, ודניאל, שלא החמיץ מהומה עליזה שכזו מעודו, בפעם זו נצמד אלינו כמנותק שלא כהרגלו, כאילו אבד בעולם מרוחק. בינתיים הוזעקו שוטרים מבין אלה שניצבו בחוץ כמשמר־כבוד ש הנציב העליון, והם החלו להפריד בכוח בין הנצים, להשליט חוק במקום, שלא ייגרע משלומם ומכבודם של חשובי השלטון וראשי הישוב העברי.

ושוב עלה המסך לאחר הפסקה שנתמשכה שלא בהתאם לתוכנית מחמת צעקות והתנגחויות של המתנגדים והמשבחים, והפעם היתה הבמה ריקה לחלוטין ממסגרותיה שהועלמו. ואילו במרכזה ניצב גוש חסר צורה מוגדרת, עטוף ביריעת משי, קופא על רקע צלילים של יצירה לא מוכרת של מלחין צרפתי שרק בודדים שמעו אז את שמו, דריוס מיו. חדשן ו“הוזה” היה, מבני סוגה של נינה, שעבורה כתב במיוחד את יצירתו, “והרוח היתה לבשר”.

הפרשנות המוסיקלית נכתבה בהשראת המחול עצמו, שאותו הציגה נינה לדריוס בעת שנפגשה אתו בניו־יורק שבה שהה באותם ימים. הצלילים שלו היו חדים להרגיז אוזניים מעודנות, המאומנות לקלוט מתוך הנאה רק את הקומפוזיציות של הקלאסיקנים הנודעים.

ואז, בעוד רבים מתעלמים מהמבנה המוסיקלי החדשני, התחיל משהו תמוה להתרחש באמצע הבמה; פתאום נולד חותם־תנועה בתוך הגוש הקפוא. זווית מוצקה כשיש מלוטש זכתה במגע רך ועדין, כמו הפך השיש לחומר חי והוא מתגמש לעיני הצופים. וניע בפינה אחרת דבק בניע קודם, ובתוך המעטה הבוהק של יריעת המשי נולדה תנועה מתמשכת, שכה קלעה המחוללת בהגדירה אותה, “נטו”. ובאמת היה זה מיצוי מושלם המחזק גירסתה בדבר אוצר ביטויי־מחול חדשים שלא נודעו עד אז.

ודבורה ברטונוב, הנערה המחוללת שעמדה צמודה אלי, הגיבה באורח בלתי־צפוי על מעשה היוצר של אמנית המחול. בשיאו של הקטע הארוך הזה, הרגשתי פתאום כיצד רוטטות כתפיה הדקות. גהרתי לעברה ומצאתי אותה נסערת עד דמעות, והיא לחשה בפשטות: “עכשיו אני רואה מהו ריקוד אמיתי…”

באותם רגעים שהתקיים לעיני הדיבוב העז הזה של נינה, ואני נמצאתי עם דבורה בצד הבמה, קלטתי לראשונה בחיי משמעות ההבדל הדק שבין חזרה, ותהיה מוצלחת כשתהיה, לבין אותה יצירה כשהיא קמה להתייצב לשפיטת קהל, אוהד ושאינו. ברגע שכזה נוצר מעגל־קסמים בין הבמה לאולם. האמריקנים והאנגלים טבעו בלשונם מטבע לבטא תהליך זה כ“פיד־באק” כך או כך, יש תמורה ליוצר בדיאלוג בין היחיד לרבים. והיו כאלה שירדו לסוף דעתה של נינה וקלטו שתמצית האמירה היא התנועה הטהורה.

ואז הגיע רסיטל זה לסיומו בקטע שכותרתו היתה “תנועה חולפת”. מלמעלה ירדה מסגרת עץ שאורכה היה כמעט כאורך הבמה, וגובהה יותר מקומת אדם ועליה מתוחה יריעת משי לבן. מירכתי הבמה נורו בה מטחי אור, נקבעים כבהרות עמומות שאינן מכות בסנוורים; יוצרות תאורה מרומזת המבשרת תנועה בלתי שגרתית, לקראת שיא שאין אחריו אלא מסך אחרון.

התנועה הראשונה של נינה, שהצניעה עצמה מאחורי יריעת הבד המתוח, נולדה בצד שמאל, כאשר נגעה כתפה בבד, דוחקת אותו לעבר הקהל, כמטביעה צורה ארעית בלחיצה. והלאה משם, הוסיפה נינה תנועה במגע של רגל בלבד, וכפסע משם נצמדה לבד בצדודית גופה במלואו, והתרחקה צעד ופרשה שתי כפות ידיים לוחצות להותיר רישומן. וכך יצרה מחזה תעתועים מדהים, כאילו לעינינו התרחש תגליף אשורי קדום, כמשתעשעת ביצירת מיקסם־שווא.

המגעים המקסימים והחטופים האלה, שנתוודעו לצופים בזה אחר זה, על אף שנמוגו במהירות, נחרתו בזיכרון הקולקטיבי. בקרב הצופים נתקיימה תחושה עם בוא התנועה האחרונה, כי יריעת הבד הנציחה לרגע תבליט שהורכב מרצף מכושף של מגעי־גוף שהוטבעו בה.

די היה בפרק האחרון הזה להבהיר כוונה סתומה; אפילו עדיין נתקשו לא מעטים לעכל משמעויותיה. שורת הסיכום: תבליט התנועה החכם הוכיח כי תורת המחול הנועזת של נינה היתה בשורה מרנינה.

ובלילה ההוא אי־אפשר היה למנוע מפגש בין דניאל לבין נינה, כפי שאי־אפשר לעצור תנועת ים רוגש.

בשדרות רוטשילד בתים אחדים מפינת רחוב בלפור, התגוררו בדירת־גג מפוארת, כמנהג הימים ההם, אדון יעקב־חיים קופרשטיין ורעייתו מלכה, נודעים בציבור התל־אביבי כמארחי דמויות מופת מבין ראשי ישוב, באירועים שיש עמם ניחוח תרבותי חשוב. בעל בית־חרושת לדברי מתיקה היה אדון קופרשטיין, וכבר אז נתונה היתה חיבתו ליצירות אמנות שאהב. לא סתם נחשב לאחד מראשוני האספנים של תל־אביב לא מעט ציירים ואפילו פסל או שניים, כאברהם מלינקוב וחנה אורלוף, הסתייעו בנדיבותו להקל על מצוקה שפקדה אותם.

בציבוריות שלנו נחשבו הקופרשטיינים לבעלי מעמד מיוחד, עד אשר אפילו מאיר דיזנגוף, שנמנע מחמת צערו על מותה של ניוניא שלנו להשתתף במסיבות כאלה, הראה פניו באותו לילה, מתוך כבוד עמוק שרחש לנינה. אפילו הצטלם אתה והתצלום הזה הוא מהבודדים שטרחתי לתלות על הקיר שמנגד, בדירה הזעירה בבית־האבות, התחנה האחרונה.

גם הנציב העליון בא ועלה לדירת־הגג במעלית הפרטית, אחת מהראשונות שהותקנו אז בעיר ונחשבה סמל לעושר אגדי. ואפילו חיים וייצמן, שלא נמשך לאירועים כאלה בהם ראה ביטול זמן, עלה עם ורה רעייתו לרגעים אחדים וגם הסתודד זמן מה באחת מפינות הגג הגדול עם חיים ארלוזורוב, אותו העריך במיוחד.

מאמא שמעתי, בשעת לילה יותר מאוחרת, כי קודם לבואי התנהלו ויכוחים בין האורחים לא רק בענין נוסחת היוצר של נינה שלנו, אלא בעיקר לגבי טיב התבריינותם של אלה שמחו בגסות על נסיון חדשני שכזה. היו שהקצינו והגדירו התנסחותם החריפה של אלה כמעשה ראוי לגינוי.

לא יצא לי לדבר עם נינה בלילה ההוא על הוויכוח הלוהט בקשר לרסיטל, כי הגעתי לאירוע של הקופרשטיינים באיחור. כשנסתיימה ההופעה אמרה לי אמא בחדר ההלבשה של נינה כי דניאל התלהב מההופעה, והוא ממתין לי בחוץ. הקדמתי לצאת ואמרתי לדניאל שיבוא אתנו לאותו אירוע חברתי, מעין הצדעה של תל־אביב לאמנית המחול. והוא, נסער שלא כהרגלו, עדיין תחת הרושם העמוק שהותירה בו נינה, אמר שיבוא, אבל אחר־כך. אחרי שישתחרר מההתרגשות המאיצה זרימת דמו… כך, ממש בלשון זו, התבטא והפציר שנטייל קצת בין העצים של השדרות עד שיירגע ובינתיים שאל אלף שאלות על אודות נינה.

נמצאת אני ברגע של העלאת זיכרונות, במצב בו עלי לדרוש מעצמי ערנות; אני חייבת להישמר מכניעה לאמוציות העלולות לדחוף אותי לתאר בהגזמה התרחשות בין אשה לגבר, שאין בי יכולת למצותה, וטוב אעשה אם אזהר מגלישה לתיאור הפרטים שאירעו בלילה ההוא בין נינה לבין דניאל, שנתחברו חיבור של אוהבים. אשתמש אפוא, בלשון מאופקת שלא אכשל בתיאור מייגע ומתקתק: בשעה יותר מאוחרת עלינו לקומת־הגג ולא היה צורך להפגישם, כמו מאז ומעולם היו מחוברים. ואשר אירע שם התחיל ונגמר כמו בתיאור אהבתו אותה בשירו, “פגישה מקרית”:


רק פגישה מקרית לא שבועה לעד –

אולי היתה זו הזיה – פלח־פלא שאבד…


ואף שיחשדו בי בצדק, כי משוחדת אני בבואי לתאר סיפור אהבה שכזה, נשבעת אני בכל היקר לי כי היתה זאת עלילה אהבה שכמותה לא נודעה, ושהסעירה ארץ שלמה על יושביה.


~ ~


המספר: מובאים בזה מכתבי אהבה אחדים של נינה על דניאל, והם מהאוסף שהיה שמור בידי תמר שלוש. האוסף הזה עם מכתבים נוספים ומסמכים אחרים הועברו למשמרת בארכיון אגודת הסופרים ויינתנו לעיון חוקרי ספרות ומתעניינים אחרים מסיבותיהם, רק כעבור חמישים שנה מיום בו תיאסף תמר שלוש אל אבותיה. אלה עדויות יחידות במינן על התחברותם של משורר בן עשרים ושש ומחוללת בת ארבעים ושלוש. המכתבים־פתקים האלה נמסרו לעיוני בידי תמר עצמה, שתהיה מצויה אצלי עדות ממשית, לחיזוק הגרסה שבנתה בשקדנות ובעורמה בלתי־מצויה.


לא חשוב יום, חודש ושנה…


תמרה יקרה שלי,

באמת זה לא חשוב… פתאום לא חשוב איזה יום איזה לילה, איזו שעה ואיזה חודש… ואני כל־כך מאושרת!

את שומעת אותי מתוך הנייר הזה?

מאושרת!…

בגלל זה לא ראית ולא שמעת לא אותי ולא את דניאל… נתת לי מתנה כל כך יפה, יקירה שלי… נתת לי את הדבר היפה ביותר שהיה לי… ואני לא יודעת איך להגיד את המלה הזאת, מאושרת, יותר מכפי שביטאתי אותה המון פעמים.

מאושרת, זה להיות ילדה קטנה, ואני עכשיו ילדה קטנה עוד פעם! מאושרת זה לשמוע את הצחוק הנפלא של דניאל! מאושרת זה להרגיש את היד המלטפת שלו! מאושרת זה להסתכל ולראותו ולא להאמין שהוא עכשיו שלי ורק שלי!

וזה, תמרה שלי, להיות מאושרת. מפני שאף פעם לא רציתי איש שיהיה איש שלי כמו האיש הזה, אף פעם לא. כמו ילדה קטנה שמצאה פתאום צעצוע שחיפשה על־כך הרבה זמן… את חושבת כמה אני מצחיקה. נכון? אני מצחיקה ואני צוחקת מעצמי. ואני אומרת קולי קולות: אני מאוהבת…

אף פעם לא אהבתי ככה, לא כמו את דניאל. אני לא יודעת כמה זמן אנחנו ביחד. יום אחד? שבוע? אולי חודש? ואולי כל החיים ואני רק לא ידעתי…

נתת לי את המתנה הכי יפה שקיבלתי ולא אשכח את זה, תמרה שלי. הוא פשוט נהדר, דניאל שלנו. ועכשיו לילה, והוא עוד נמצא ב“שלג לבנון|” עם ה“חברה טראסק”, ואני פשוט עייפה, מפני שמחר מתחילות חזרות שוב פעם ב“הבימה” ויש שם איזה עניין של כוריאוגרפיה שרוצים שאעשה. אז החלטתי לכתוב לך קצת שלא תחשבי שברחנו… לאן לברוח כשפה כל־כך טוב, לכולנו? לך ולי ולדניאל שלנו…

אז יצאתי לטייל קצת לבד וראיתי שאין חשמל בחדר של הכתיבה שלך. אז, כמו תמיד, אני מניחה מכתב זה מתחת לדלת ותמצאי אותו בבוקר עם המון המון נשיקות…


ממכתב זה והלאה מופיע כינויו של דניאל כ“דניאל שלנו”. המשולש קם ונהיה, והתקיים גם כאשר נבקע שבר בין האוהבים. ובינתיים והאהבה עולה כפורחת, עדיין אין בה סדק כלשהו. הפתק הבא נכתב אף הוא ללא ציון תאריך מדוייק. רק בכתב־ידה של תמר שלוש נרשם בפינה העליונה כי “קיבלתי מכתב זה לפנות בוקר יום שבת האחרון של יוני. כמעט חודש מאז הרסיטל של נינה.”

… את יודעת איך אומרים ברוסית מאהב? בטח שאת יודעת. גם אמא שלך, כשמדברת על אבא שלך, אומרת שהיתה קוראת לו לובובניק שלי. כך גם אני קוראת לדניאל שלנו. לובובניק חודוז’ניק והוא מתרגז ואני צוחקת… איך זה יכול להיות, תמרה, כשהוא מתרגז הוא נעשה דווקא עוד יותר יפה? זה לא מתקבל על הדעת, נכון? אבל זאת עובדה. הוא כל־כך יפה שאני מרגיזה אותו עוד פעם בכוונה, וקוראת לו שוב לובובניק… לובובניק… אין מה לעשות, אני שובבה והוא אומר שאני ילדה קטנה בת שמונה־עשרה. ואז אני מזכירה לו, שמע, בחור, שלא תשכח שאני יכולה להיות אמא שלך! ואת יודעת מה קורה אז? הוא מתרגז עוד יותר…

אבל את אולי חושבת, תראו את נינה שבאמת כבר איננה ילדה והיא מאוהבת כנערה. הה? גם אני שואלת את עצמי, נינה, מה קרה לך? ואני יודעת רק דבר אחד, שזו פעם ראשונה שאני פתאום אומרת לעצמי שהיה נחמד אם היה לי ילד מאיש שאני אוהבת… אף פעם לא רציתי ילד. אף פעם לא רציתי לקשור את עצמי למשפחה, מפני שהחיים שלי זה בלט. ריקוד. ואת יודעת את זה.

תמיד אני לבד. הרבה הרבה שנים. ולא היה לי אף פעם בית משלי. לא במוסקבה. לא בפריז. לא בלונדון. לא בניו־יורק. אז איפה, אחותי? כאן, בתל־אביב שלנו, יש לי בית שאני אוהבת. הדירה כל־כך יפה. לשבת בגזוזטרה, בגג שלי, ולהסתכל במים של הים. לראות את הקצף הלבן של הגלים ואת הכחול של המים העמוקים. ולפעמים הם ירוקים. ולפעמים הם גם זה וגם זה. ולמעלה פרושים שמים מתכלת שלנו. ואני אומרת לעצמי, נינה, יש לך מזל. פתאום יש לך בית. בעיר עברית, בארץ עברית. מה עוד חסר לך? ועכשיו אני יודעת ואבטא לך מחשבה אמיתית שבלב: אם הייתי באמת קצת יותר צעירה, הייתי עושה ילד מדניאל שלנו. אבל אני לא כל־כך צעירה, ואומרים כי זה מסוכן להביא ילד בגילי.

וזה מעציב אותי…


23.7.31

תמרה ערב טוב!

אני מתגעגעת אליך…

בדרך לתיאטרון, אמרתי, אעשה סיבוב קטן לראות אותך, לספר לך על אהבה גדולה שהיתה לי במוסקבה, ואינה חשובה יותר בעיני מאז שאני עם דניאל שלנו. אבל את לא היית בבית, אז נכנסתי לשוחח קצת עם אמא שלך. אני מוכרחה הגיד לך שסוניה נפלאה ומתייחסת אלי כאל אחות. זה כל כך מחמם את הלב שלי. הנה, גם לי יש משפחה…

את יודעת, כשהייתי ילדה קטנה בקרקס מוסקבה, אי־אפשר היה להרגיש בחמימות של משפחה כמו כאן. מה היה לי? הייתי בת אחת והיו לי סבא וסבתא שחקנים בתיאטרון באידיש ובדרך כלל ליצנים בקרקס מוסקבה. ואבא היה בדיוק כאביו לפניו. ואמא, שכל־כך אהבתי, היתה אקרובטית שבכל יום התאמנה שעות על־גבי שעות, אחרת החיים שלה נמצאו בסכנה. ומשום כך נתקיים בינינו בעיקר קשר־עין. אני נמצאתי למטה והיא ריחפה כל־כך גבוה למעלה, מעופפת כאילו היתה באמת ציפור… אמא היתה באמת נהדרת… איזה אקרובטית!

נדמה לי כי פעם סיפרתי לך מדוע עזבתי את “בלט רוס” של דיאגילב בפריז, וחזרתי למוסקבה? זה היה בגלל מחלתה הפתאומית של אמא, בשובי למוסקבה בפעם הראשונה בחיי ראיתי ציפור עם כנפיים שבורות על הארץ. וזה היה פשוט נורא עד שאמא נפטרה. ואז יום אחד באה הקוזינה שלי, אינה גובינסקא, ואמרה לי, תשמעי, נינה, את יודעת קצת עברית, ואת בלרינה, ואת צעירה ויפה, וכל זה ביחד חשוב בשביל קבוצת תיאטרון קטנה בשם “הבימה”, התיאטרון העברי של סטאניסלבסקי. ונמצא שם בחור אחד מבריק, גאון, ושמו יגבייני ואכטנגוב והוא רג’יסאר, אולי הכי גדול ברוסיה, מחפש מישהי בשביל עבודת כוריאוגרפיה. סירבתי. מצב רוחי היה בשפל. אבל כל זה השתנה כאשר ברטונוב בא לנחם את אבא, חברו הטוב. באותו זמן התלבטתי מה עלי לעשות. היו לפני כמה הצעות מעניינות, אחת, לחזור לדיאגילב. שניה, ללכת לרויאל בלט קומפאני בלונדון, ושלישית, לנסות את אמריקה הגדולה.

אז ברטונוב אמר בגערה, כאילו גם אני ילדה קטנה שלו: את לא נוסעת מפני שיש לך בית עברי במוסקבה. באותו יום הוא הביא אותי ל“הבימה” היכן שהתאהבתי ביבגייני ואכטנגוב. ואפילו שלא היה יהודי, אלא ארמני, התכוונתי להתחתן אתו. אלא שפתאום הוא חלה. נתגלה בראשו טומור, גידול. ובשנת עשרים ושתיים, האיש שכל־כך אהבתי מת וחשבתי שאי־אפשר יהיה לאהוב יותר כמו שאהבתי אותו…

ותמרוצ’קה שלי, אני אוהבת עכשיו עוד יותר חזק משאהבתי את ואכטנגוב עד שפתאום אני ממש מרגישה כאב חד ופתאומי בלב… מפני שזה לא נורמלי לאהוב כל־כך חזק כמו שאני אוהבת אותו, את דניאל שלנו…


אז להתראות אחות קטנה שלי,

אוהבת אותך, נינה


לילה של אהבה 17.8.31

עכשיו אני יודעת: זהו זה. דניאל אוהב אותי אפילו מבלי להגיד את זה במלים יפות שלו. איך אני יודעת? הוא לקח אותי לשייך־אבריק… הביא אותי לשם בכדי שאכיר את ציפורה ואלכסנדר זייד והילדים שלהם. ואני רוצה להגיד לך, תמרה יקרה, זה היה אכספרימנט נורא מעניין… איזה חיים מיוחדים חיים שם האנשים המקסימים האלה… איך הם מאמינים שכל הארץ היא שלנו, וארץ לא קונים. ארץ לוקחים כשחיים ממש על האדמה שלה. כשנוטעים עצים באדמתה. ואלכסנדר אמר לי, נינה, תל־אביב זה כמו חלום, וכאן בשייך־אבריק זה ריאליזם, את מבינה?

וכשדניאל היה שם זה היה דניאל לגמרי אחר מזה המוכר בתל־אביב. כשהוא רכב על הסוסה היפה של זייד, ופרט על מיתרי הגיטרה שלו, וחייך את החיוך שובה הלב שלו, חשבתי בלבי, איזה ימים נפלאים יש לי עכשיו בחיי…

ואתמול בלילה חזרנו ופתאום היה נורא חם… חם ורטוב מהזיעה. אז דניאל אמר, נינה בואי ונתרחץ בים, וירדנו לחוף הגדול ומצאנו מקום שזרים לא נמצאו בו. והתפשטנו ורצנו ערומים לתוך המים החמים והשקטים והשתוללנו כמו שני ילדים…

ועשינו אהבה משגעת.


וזה הכל, אחות קטנה, עד שאראה אותך.

נינה.


בשולי מכתב־לילי זה מצאתי הערה שלתמר שלוש כתובה בעיפרון כהרגלה: “ואני זכרתי שעת אהבה אחרת ורחוקה בשפת הים. וחזרתי וקראתי שורותיה האחרונות שלנינה ופתאום היא ואני נעשינו אחת לתמיד.”

 

8

המשוררת: יושב אריכא והוא מתעטף בשתיקתו כשמתקרבת שעת סיום כתיבתי. שותף אמיתי נעשה לי בסופה של דרך. נתן ידו לכסות את שראוי להצניע לשנים הבאות, כאשר איש מאתנו, לא אני לא הוא, נמצא בקרבתם של אלה שימשיכו להפוך רגבי אגדה עתיקה.

אפילו ויתר על חיטוט בניירות המעידים כי בהשקפותיו הפוליטיות של דניאל התחוללו מהפך בשנותיו האחרות. נחה דעתו אחרי שגיליתי לו כי באחרית ימיו הודה דניאל באומץ כי המהפכה העולמית נכשלה. נמצא ברשותי מכתבו של דניאל לנינה, שנכתב ימים אחדים לפני שנפטר, בו הוא מתוודה כי כבר לפני ביקורו האחרון במוסקבה, חשד כי תמימותו הכשילה אותו לאורך כל דרכו. לא סתם וידוי נוקב היה זה, אלא דין־וחשבון של אדם היודע כי שעתו האחרונה לפניו ואת מערכת יחסיו עם הפילוסופיה הקומוניסטית, האל שהכזיב, סיכם במלים האלה: “אוי למהפכה המתפרנסת מקורבנות־אדם”.

תהליך התפכחותו המרה של דניאל מהקומוניזם הבשיל באביב ששים ושבע, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. בריאותו שקעה אז ורופאיו בתל־אביב נואשו מעצירת התהליך הרע. נוכח תחנוניה של ציפורה, נחלצה הנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית לבקש את עזרת המומחים הסובייטים שנחשבו לטובים ביותר. ואומנם, בתוך זמן קצר נתבשרנו כי הגיעה מהקרמלין הזמנה רשמית לארח במוסקבה את דניאל שנודע גם בקרב גדולי השירה הרוסית. הוחלט לאשפזו לפרק זמן מסוים בבית־החולים המרכזי במוסקבה, באגף האח"מים המיועד לראשי המדינה.

בעבר כבר הוצע לדניאל על־ידי חברי הפוליטביורו לבוא להתארח מטעמם כמשורר ישראלי ששירתו האקטואלית החשובה משמשת גשר מוצק בינינו לבינם. אלא שהוא התחמק מההזמנות הנכבדות בנימוק שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת גיחה ארוכת־טווח מתל־אביב שלו. אני ידעתי וידעו עוד מקורבים אחרים כי הוא פחד להתייצב מול המציאות הקשה שם שהדיה המרים השיגוהו שמא תיסדק לתמיד אמונתו בנצח ובטוהר האידיאות הקומוניסטיות, ויסתבר כי טעה בדרכו.

אבל הפעם מדובר היה בגבול הדק שבין חיים למוות, ודניאל התעלם מלבטיו ובהכרת־תודה עמוקה טס עם ציפורה לעיר הקרובה ללבו, בה לא ביקר מאז צאתו ממנה לשטוקהולם. כאשר נפרד ממני אמר כי הוא משוכנע שהרופאים המארחים ימצאו דרך לבלום דעיכתו.

לא אשכח את יום שובו משם והוא איש אחר, נתון לתהפוכות־רוח קשות. מצב בריאותו לא שופר וגרועה היתה מצוקתו הנפשית נוכח הזדעזותו ממחדליהם ופשעיהם המחרידים של מנהיגי ברית־המועצות. עד יום מותו לא חזר והזכיר באוזני איש את הביקור הממלכתי הזה שאמור היה להיחשב לאחד מרגעי השיא של שנותיו האחרונות. אף לא פעם אחת חשף ברבים את מחשבותיו האמיתיות, ורק לי פתח סדק לצפונותיו וביטא את חרדתו לעתיד הציונות שמא גם היא תכזיב ותאפשר ליהדות החרדית המנוונת להשתלט עליה. ואז מה נשאר לו?

בשורותיו האחרונות לנינה ביקש ממנה מחילה על חלקו בשחיקתה של אלכסנדרה שחסך ממנה אהבת־אב שהיתה ראויה לה, בהיותו משוכנע כי בעולם של רבולוציה חברתית, אסור שאיש כמותו, משורר־מהפכן העושה חייו שליחותו, יכבול עצמאותו. ואך הוסיף מועקה כשכתב כי אולי נתקהו חושיו מחמת שהתמקד אך ורק ביצירתו שהחשיב יותר מכל, והנה נמצא מחטיא אבהות, ובצינתו המקפיאה הכאיב באיוולתו לחפה עד שנתרסקה. “אם מישהו ערער יסודות־נפשה של בתנו, אני הוא האיש, אני” כך היכה על חטא שחטא והשלים עם ענשו::כבר עלתה אש מתחתיות והיא אוכלת את איברי ואני לא מוחה, לא בצעקה, לא בגניחה."

מה טעם לחשוף כעת אמירה מרטיטה זו, ואין בה פסיק אחד להועיל לזכרה של יקירתי, אלכסנדרה שלנו. שכן גם במלים הבוערות האלה אין למצוא ניחומים. איני רוצה שיוצג דניאל כנבל, אך כחסר־לב נהג כל חייו באשה הזאת, ילדת כולנו. את מחיר רגשותיו המסוכסכים כפקעת לא מותרת, גבה מאלכסנדרה. ועדיין אהבתיו כתמיד ובדעה צלולה שילמתי תמורה מלאה על הזכות הנדירה הזאת. כל אחד מאתנו אוהביו־בלי־תנאי, אי־שם הקריב לו משהו משל עצמו. אני רק את חיי. אלכסנדרה גם את נפשה. יתכן וכאן טמון מפתח שיסייע יום אחד בידי מי שיבוא לפתור חידות נפשותיהם של מי שאינם, ואז גם אני אתם.

אבל, לפני שאסתלק לקרן־זווית שלי להשלים בצנעה פרקי ימי, נשאר לי עוד משהו לספר לבאים אחרי על הוד אהבתם של נינה ודניאל, וגם על הלילה בו נולדה אלכסנדרה. לא סתם נכתב בעיתונות מהזמן ההוא כי, “הארץ עצרה נשימתה” ולא היה כמקרה הזה מאז ועד היום.

רק אם נפליג למרחקים נמצא מעשה שהיה כמו זה, ואינו אלא אותה פרשה עצובה של המחוללת הנודעת והאומללה איזידורה דנקאן, ששיכלה את ילדיה. באחד הימים נקלעה טורפת־גברים זו לאירוע שבו נמצא המשורר הרוסי הצעיר ממנה בשנים רבות, סרגי אלכסנדרוביץ יסנין, ואהבתם התלקחה עד שהרוסי נשא אותה לאשה. ולא ארך זמן, ואכזבתו מאורח חייהם הסוחפים, שתכליתם לא היתה מובנת לו כלל ועיקר, הניעה אותו לצעד של יאוש, ובשנת עשרים וחמש שם קץ לחייו. כעבור שנים אחדות, בעת שנסעה הרקדנית במכוניתה הפתוחה נחנקה למוות, כאשר שובל צעיפה הכרוך סביב צווארה נתפש כאחד מגלגלי המכונית הדוהרת.

בסיפור אהבתם של נינה ודניאל, שנודע שנים אחדות לאחר הטרגדיה של איזידורה ויסנין, נמצאו יסודות דרמטיים דומים. אך הוא נבדל מקודמו בעוצמת אישיותם של נינה ודניאל; חזקים היו מהאמריקאנית והרוסי שנשחק עד מוות. נינה ממרחק השנים גם נחשבה למחוללת חשובה מאיזידורה, ושירתו של דניאל עלתה על שירתו של יסנין.

יתר־על־כן, בארץ צבעונית כפלשתינה־א"י, היכן שנבללו תרבויות של מזרח ומערב, ובני עמים ובני עדות שונים יצרו פסיפס אנושי שאין מרתק ותוסס ממנו, נולד סיפור אוהבים כה מפתה, עד שהעוקבים אחריו טיפחו בקרבם תחושת השתייכות, והם כמעט בני משפחה קרובים.

אפילו כיום, שישים שנה לאחר אותה פרשה, עדיין עוסקים בה כמו לא נשתייכה להיסטוריה; כאילו זה עתה מתקיימת אהבתם של נינה ודניאל בשיאה. רק שבזמן הרחוק ההוא, נעשו הבריות מרושתים לפרשת רכילות כזו או אחרת, באמצעות השיטה העתיקה מפה לאוזן מאוזן לפה וכן הלאה והלאה; רוח בשדה קטפה את הסוד והפיצה אותו ברבים. באותם ימים לא היו עורכי עיתונים מודעים לכוחן העצום של מרכלות מקצועיות.

כל־כך חסרים לי חברי אלה, היא והוא. צדקו כל אלה שעקבו בסקרנות גלויה אחר השתלשלות אהבתם על שיאיה ומורדותיה, על רגעיה הנהדרים ועל רגעיה המכוערים. צדקו, משום שלא בכל יום הזדמנה עלילה שבעלוֹת המסך הציגה את דניאל ואין לו מחלפות. שכן בפעם זו הופיע לעתים בראש חוצות כשהוא מתנאה בחברת אשה, מודה בגלוי בקשר אשה־גבר, עד שהתעורר רושם כי ויתר על עצמאותו הנודעת.

ויום אחד, כאשר שאלתי אותו שאלה שכזאת, ענה בפשטות כי אני טועה, והוסיף כי, “אם מדובר בשלמות חרותי, אוותר על כל אהבה, תהיה אשר תהיה”.

נינה ידעה את חוסנה והכירה בחולשתו זו הנובעת מהיותו, על־פי אופיו, נווד אמיתי. בדקות הבחנתה נשמרה מלהגיע אתו לעבר שפת תהום מסוכנת. נכון שהתייצבה בצדו פה ושם באירוע של חשיבות על־פי רצונו, אך לא יותר מזה. כמו הקפידה למנוע לזות מיותרת ומכשילה והיא גם נשמרה מלהיחשב גרורתו.

דומה שבתקופה הראשונה של אהבתם הסוחפת, שלטה נינה בתחימת קווים ברורים, שנועדו לשמור אל מידה ברורה של עצמאות הן שלה והן שלו. הכוונה היתה נכונה ובוודאי שסבורה היתה נוכח נסיונה הרב משל דניאל, כי שוליים רחבים ועצמאים של חיים אישיים, יסייעו שהלהבה הקדושה שלהם תבער זמן רב.

חשוב היה לה שמשקלם, זה לעומת זה, יישמר בשלמותו לה, גם לו. כמו למדה לקחי אהבתם האומללה של איזידורה החזקה שהיטיבה להכיר, וסרגיי אלכסנדרוביץ יסנין הרך כנילוש, אותו פגשה לראשונה בעת שחזרה למוסקבה מפריז המעטירה. ויותר מזה עמדה על תכונת התמרדותו הטבעית של דניאל הגאה מלהיחשב בעיני אחרים כּנוּע־אהבה, תהיה האשה בצדו אשר תהיה. אף־על־פי־כן גם גישה נבונה זו נתגלתה בסופו של דבר, כשמן למדורה.

ממחשבה נכונה נקלעה נינה למעשה מוטעה ושמרה על פינה אינטימית שלה, ולא ניתקה מערכת קשריה ההדוקים עם ידידיה ומחזריה הכנועים ככלבי־שעשועים, החל בהוד מעלותו הנציב העליון, דרך עשירי תל־אביב שחפצו ביקרה בכל אירוע של חשיבות בבתיהם, ועד למנהיגי הפועלים ואפילו לא תפשה בדעתה עד כמה היא מרגיזה את דניאל כשהרחיבה חוג מעריציה, בעת שצירפה למניין מחזריה את האוהב הגדול של רחל המשוררת שנפטרה. לימים עתיד היה אותו רובשוב להיוודע ברבים כנשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר.

ממרחק של שנים כה רבות נעשיתי יותר נבונה לבחון בפלס, אשר נכון ולא נכון בנוהגה של נינה בדניאל. אילו ידעה עד מה מסוכן המאהב המאולף שלה, העלול כהרף־עין להתגלות נמר נרגז הטורף את היד המלטפת אותו, כי אז צריכה היתה לנהוג באורח שונה.

ואולי גם היום שוגה אני בהערכת תבונתי המאוחרת כל־כך. יתכן שמתחילה לא נמצאה דרך לגזור על אהבתם שתימשך מעבר לשיעור שנקבע לה; אי־אפשר היה לאהוב בלהט כזה זמן רב. לא תיתכן תשוקה כובשת כזאת בלא לצלוק צלקות. רק אהבה מתונה, הנבנית במשך זמן רב נדבך על נדבך, מקרבת את אוהביה לקשר מתמיד.

ועל רקע זה של שצף־אוהבים נפרם התפר העדין כדבר שירו הכואב של דניאל, “שלה שלו שלה”. השיר הקצר התפרסם כעבור שנים רבות ובו שורות נוקבות אחדות:

אמרה לו: איש, אני אותך אוהבת

נשבעה באהבתה אותו…

שבועת אוהבים שכזאת

פורחת כמוץ ברוח –

כי אמרה שלה שלו שלו שלה

ונתכוונה שלה שלה שלו שלה

ולא יותר.


נינה שמרה על מלכותה שלמה, בלי נכונות לוותר על קוצו של יוד. לפתע נתגלתה בה תשוקת רכושנות מקלקלת שאיימה על אהבת־חייה. עדיין לא קלטה את הסכנה שבדבר. היא שעד לפני זמן כה־קצר לא נודעה רכושנית, תכונה כה מכשילה, מצאה לפתע טעם רב בשליטתה בכסף, בהנאתה מדירה רחבת ידיים, ומעל לכל בהערצת חוג סוגדיה שנתרחב. היא לא קלטה כי איש כדניאל, בן־תפנוקים אף הוא על פי דרכו, אם לא יזכה במלוא שימת־לבה, כי אז תחסיר היא פעימה גורלית ברגע פתאומי.

ראיתיו צובר זעם על־פי נחירי אפו הצרים המלבינים בעת התרחבם ברגע מסוים. לא איש יהיר כמותו יפתח סגור לשפוך מרה. איש תגובות קיצוניות היה, נמרץ בהחליטו כך או כך. לא נמצאה בו נכונות לציית לכללי משחק מוכתבים. והיא שאהבה אותו אהבה מטורפת, נתעלמה מרוגזו בהיפגשה בדירתה, לסתם שיחת־לב, עם אחד האישים הנודעים מבין דורשי קרבתה.

פעם בשובו מליל לגימה כדת בחברת ידידיו, ליוויתיו לדירתה של נינה. דניאל נזקק לסעד מסוים. שכרונו עבר אותו לילה מידתו הרגילה והוא נתקשה ללכת. לפתע הפטיר גידוף מגידופי הרוסית, וזמזם לעצמו שיר גס של חיילי־הצאר ערב התמרדם בו. פיזם בצחוק רגזני שכזה על אותם חיילים הבאים בזה אחר זה על אמו של הצר. ואחר כך נעצר על יד עמוד חשמל ואמר לי להמשיך ללכת, שלא אראה אותו מטיל מימיו; כה שיכור היה, ואני ידעתי – כה־כואב.

“דבֵּר,” הפצרתי בו.

“לדבר על מה?” תהה והוא יורד לסוף כוונתי. הניח יד על כתפי, לפי שרק בחסר כף יד אחת הייתי נמוכה ממנו. וכך יכול היה להישען עלי, להוסיף צעד מועד על צעד מתייצב תוך שהוא מקפיד שזקיפתו לא תאבד מגאוניותה. “לדבר… על מה נותר עוד לדבר והדברים אינם יותר כתמול־שלשום… דבר לא נותר… רק סתם דברים מדיבורים שונים…”

שיר נולד בעת שחזר להשתין על־יד עמוד חשמל, אותו חיבק ביד אחת שלא יישמט ובשניה פרם מכנסיו, וקולו המתנגן השיג אותי במרחק צעדים אחדים ממנו, והוא מפריח שירו החדש לחיק הלילה.

רק סתם דברים מדיבורים שונים

שלא כתמול־שלשום.

אשר היה שלשום כבר לא יהיה

ואתמול כה־אהבתי…

ואז ידעתי כי נשבר שבר מסוכן והתחושה הרעה לא הרפתה ממני גם למחרתו, כשיזמתי שיחה אורכה עם נינה. זכרתי היטב פרשת אהבתו את דיאן אדומת השיער, שקנאתה בו העבירה אותה על דעתה ונחרדתי.

טעות שלה הולידה טעות שלו.

כאשר למרות אזהרתי המשיכה נינה לטפח גדוד מחזריה, החל דניאל להיעדר מדירתה במשך שעות לעתים רבות וארוכות. קנאתה של נינה בו נהייתה אז קשה כקנאת דיאן. רצתה אותו רק לעצמה. רצתה בו בדירת־הגג המרווחת, שיהיה כולו שלה ורק שלה, כמאמר שירו. אבל עשתה בעיקשות למשוך אורחות חייה כשהיו, כמו לא נפל דבר בעולמה. והיא, כשטופת בולמוס משעבד, דרשה לבלוע עוד ועוד שמא תחמיץ דבר. כאילו נרדפה על־ידי תחושת זמן חומק.

הסברתי לה, נווד האיש, טרובאדור אמיתי ואת אוזקת אותו באזיקים, מציגה אותו בלפני ידידיך כמשורר חצר שלך. אמרתי לה, “הזהרי!”

“יהיה בסדר,” הבטיחה ולא קיימה הבטחתה.

המשיכה לדרוש ממנו לוותר על סיבובי־הלילה שלו, אך גם המשיכה להיפגש עם כל שוחריה, מתעלמת ממורת־רוחו. ואף שלא נרקם דבר־סוד בינה לבין אחד מהם, הרתיחה דמו של דניאל שרותח בלאו־הכי, עד שמדי לילה אחרי לילה נחלץ מקונכיית הזהב למצות שעה במחיצת חבריו. לשיר את שיריו. ללגום כוסותיו. לנשום לחופשי כרצונו. ואז היא המתינה לו זועמת עד שיחזור ושיכרונו גואה על גדותיו. ולא פעם פרצה ביניהם מריבת אוהבים קולנית, היא בשלה, הוא בשלו. שניהם קשים היו כצור ובהתחככם זה בזה התיזו ניצוצות מסוכנים.

רק אז קלטתי כי גם הוא שוגה וכמותה מתנהג, מתוך אהבה עצמית הרסנית. לא נמצאה בו טיפת נכונות לוותר על אורחותיו, לשנות משהו ממסלוליו הקבועים, בהם נפגש עם מכריו־מוקיריו, מנפחי אגו שלו עד סכנה. וכמו להחריף מצב כמעט והיכה דניאל מכות נמרצות את אחד ממחזריה, כל־כך בערה בו קנאתו להשחית. קנאה עזה ופוצעת. ואני לא יכולתי לעזור לא לו לא לה, וגדול היה צערי.

בעבר לא נהג כך דניאל אף לא פעם אחת ובשעת גלגול דברי שירה בינו לביני, הפליט לפתע, “מעולם לא אהבתי אהבה שכזאת…”

וזאת היתה אמת לאמיתה, וברגעים מסוימים לא נמצאו אוהבים כמותם מקנטרים איש את רעותו עד איבה, בלהט מכלה שכזה. האש שלו נתערבבה ללהבה אחת עם האש שלה, מים שלה נמהלו בשלו ולא גברו על הכעס המצטבר, ואני רק עדה נספחת. ורק לעתים יותר. ולמרות הכל, היא בשעתה הוא בשעתו נזקקו להקשבתי, דרשו בעצתי שנחשבה אצלם ברוכה, אבל לא השתמשו בה. לשניהם שימשתי כתף סועדת ולא יותר; קלטתי קובלנותיה הנוקבות על אהבות חטופות שלו בלילות פה ושם. הוא, בעקיפין, במרומז, השיח ממצוקתו על שאינה ולא היתה כולה שלו, מחלקת זמנה בין מחזריה שהיו לו לזרא.

ובכל זאת היתה שלו בדרכה. הוא רק סירב לדעת. מקרן־זווית שהצטופפתי בה כצלע שלישית, לא יכולתי שלא לראות כיצד צומחת האיבה בין שני אלה שהיו אני…

נינה התקשתה לעכל תגובותיו של דניאל שנעשו יותר ויותר חריפות. לא פעם מצאה אותו מתגולל בקיאו בחדר המדרגות, שרוע לפני מפתן הדלת, מפני שלא נותר בו כוח לנעוץ את המפתח בחריר, וכך החליק לאורך המפתן לישון שנת שיכורים.

עתים גילתה בכיסיו מכתבי תחינה מבנות־חוה שחלמו עליו בהקיץ; היו אלה וידויי אהבה בוערים מנערות ועלמות מתבגרות, בין אלה מנשים נשואות שחתמו בראשי־תיבות. כולן נפעמות מהזיותיהן האירוטיות שהוא גיבורן, והן פרשו לפניו תחינה נרגשת, אהוֹב אותנו. ולפעמים במצוקת לבו, כשתביעותיו מנינה שכולה תהיה שלו לא נענו, מפני שלא היתה מסוגלת לנהוג אחרת משנהגה, נתפש לאהבות חטופות. ובעיר הלבנה והקטנה לא נמצאה כספת מתאימה לגניזת סודות שכאלה. הרוחות העולות מהים קטפו כל סוד, מפיצות אותו לכל אוזן נטויה בקרנות רחובות, בבתי־הקפה, בחדרי־חדרים. וכל נעשה עניינם הפרטי נחלת הציבור כולו.

זמן רב לא מצאתי מתחת למפתן דלתי את הפתקים־מכתבים החביבים עלי שנכתבו בידי נינה. עברו חודשים אחדים ורק בחורף שלושים ושלוש, כשנה וחצי לאחר שנינה ודניאל נתחברו, מצאתי בוקר אחד מכתב ולא סתם פתק. נינה עצמה ציינה עובדה זו בראש העמודים שצופפה במעטפה.

11 בינואר 1933

דואר מארץ רחוקה

תמרוצ’קה שלי,

כבר כאן לבקש ממך שתקראי את מה שכתבתי כאילו אני באמת נמצאת בארץ רחוקה מאד, וזה איננו סתם פתק, אלא באמת מכתב ששלחתי אותו ועברו ימים רבים עד שהגיע אליך.

ולמה?

מפני שבדרך שכזאת יותר כל לכתוב על דברים שהם קשים לביטוי בכתיבה שגרתית, או בסתם דיאלוג שבינינו. הרי את באמת שותפה בחיים שלי ושל דניאל ואנחנו שותפים בחיים שלך. ואני גם יודעת שיש דברים שהוא יכול לדבר רק אתך ורק אתך, ואני לא מקנאה. אני נשבעת. ואת יודעת עד כמה אני מקנאה בכל מה שהוא מסתכל, בכל מה שהוא נוגע. זה כמעט כמו משהו לא בריא. אולי. אבל כך אני אוהבת אותו, בכל נפשי.

אני נמצאת במצוקה גדולה, יקירתי, והחלטתי להתוודות לפניך במלים כתובות. אולי מפני שאחר־כך אוכל לחזור ולקרוא הרבה פעמים את המכתב הזה, לפני שאשים אותו בחריץ של מפתן הדלת שלך.

אני במצוקה מפני שאני כל־כך אוהבת את דניאל עד שהגוף כואב לי וגם הלב…

ואני יודעת שיום אחד הוא יקום וילך, ואני גם ארצה שהוא ילך, וביום ההוא ארגיש פתאום שנעשה לי קל וגם אדע שמעולם לא אחזור לאהוב כפי שאני אוהבת אותו. איך מסבירים מצב שכזה? תגידי לי את, שצעירה ממני בכל־כך הרבה שנים, ובכל זאת כל־כך מבוגרת ממני. תגידי לי, תמרה שלי…

לפני הרבה זמן כתבתי לך שאם הרגשתי פעם בצורך שיהיה לי ילד, זה קרה רק כשהייתי עם דניאל. ודווקא עכשיו ברצון הזה נהיה נורא חזק. ואני מכניסה אותם בסוד מצב אינטימי מאד, שאיש לא יודע עליו, פרט לדוקטור שלי. הוא בדק אותי ב“הדסה” ואמר שאני מסוגלת ללדת, גם אם לא ילדתי עד היום.

… אני מוכרחה שיהיה לי ילד מדניאל. שישאר ממנו משהו אתי אחרי שהוא ילך ממני ולא יחזור. אני יודעת שמבחינתי הריון ולידה נחשבים למסוכנים. הדוקטור אמר לי – למרות שהסכים כי מבחינת מצב הגוף שלי הכל בסדר. נינה – את מסכנת חיים שלך, אם תעשי ילד… ואני מוכרחה להרות וללדת, ואיני יודעת מה לעשות.

לא אכפת לי לסכן את חיי. אלה הם החיים שלי, נכון? אבל זה לא מספיק. צריך שותף. באתי לדניאל ואמרתי שאני רוצה שנעשה ילד, והוא צחק ואמר, בשום פנים ואופן לא. אני לא רוצה ילדים. אני לא רוצה באחריות לאף נפש. זה עולם מחורבן, נינוצ’קה, את מבינה?

אז אמרתי לו, דניאל, אני מוכרחה… והוא לא רוצה להגיד כן. לא רוצה לעשות אתי ילד, ואני משתגעת ממנו.

לפעמים נדמה לי שבשנות חיי חייתי כבר שבע פעמים חיים שלמים. כל־כך הרבה הספקתי. ופתאום אני מרגישה ששום דבר לא הספקתי, אם אין ילד שבא מהרחם שלך, מבפנים. אולי אינני אומרת בצורה נכונה את מה שאני מרגישה. אבל אני יודעת, יקירה שלי, שאת יכולה להוסיף פה ושם את מה שחסר בשביל להסביר בדיוק את מה שאני מבקשת להגיד לך.

זאת הזדמנות אחרונה שלי להיות אמא.

את מבינה, אני יודעת.

אבל הוא לא רוצה להבין. מפני שהוא כל־כך צעיר הוא חושב שכל החיים לפנינו. ואולי מפני שהוא בעצמו מין כזה ילד נצחי, שלעולם לא יתבגר. ואני משתדלת להסביר לו, דניאל שלי, אבל אני לא צעירה. לא אוכל בעוד שנה או שנתיים לעשות ילד של אהבה. ילד שלך ושלי. בוא ונעשה ילד, עכשיו, בבקשה… והוא מתחמק ממני, לא אומר מלה ועוזב את הבית ל“שלג לבנון”, לשיר לנגן ולשתות, ואני נשארת לבד והוא לא רואה שאני בוכה…

כאילו אני נמצאת בארץ זרה. רחוקה. בגלל זה משם המכתב. רק ממרחק כזה אני יכולה להגיד לך את כל הדברים הקשים האלה.

ועכשיו באתי לנקודה העיקרית. אף פעם לא חשבתי שיהיה יום שאבקש משהו כזה. אבל אני צריכה את העזרה שלך. זה כל־כך חשוב לי. אני יודעת שמה שאני רוצה לבקש, יביא אותך במבוכה. אבל אני מכירה אותך. אני יודעת שתעשי את זה בשבילי.

תמרוצ’קה, דברי אתו…

עשי לי ילד.

תעזרי לי להסביר לו כמה זה חשוב בשבילי. זו הזדמנות אחרונה בחיי. את יודעת והוא גם יודע, כי אני יכולה לעשות ילד מזה ומזה ומזה. אבל אני לא רציתי ולא רוצה. רק ממנו. אפילו שאני יודעת שאחר־כך הוא ילך לדרכו מפני שהוא בעל נשמת צועני.

לך יש דרך לדבר אתו. נוכחתי בזה מזמן. אתך הוא מדבר אחרת משעם אחרים. הוא שומע מה שאת אומרת. הוא אף פעם לא נכנס בדברים שלך. זאת אומרת שהוא מקשיב. שחשוב לו לשמוע את המחשבות שלך. שהוא מכבד אותך. וגם אני מאמינה שבדרך מוזרה שלו הוא אוהב אותך יותר ממני. אני אהבה חולפת מפני שאני שורפת את הכל. לא את. לא בסבלנות המצוינת שלך. את אהובתו בנפש. אז אני רוצה שתעזרי לי…


נינה שלך

~ ~


איזו זעקת־כאב בגרונה של נינה…

קראתי וחזרתי וקראתי את המכתב הזה שנגע בלבי; כל־כך הזדהיתי עם מצוקתה, כל־כך הבנתי את רצונה העז באמהוּת. פתאום נתגברה על האנוכיות הפוצעת שלה והיתה מוכנה לוותר על חצרה הפרטית, על כל סוגדיה הנלהבים, ובלבד שתזכה בילד משלה. אבל הבעיה במקרה זה נבעה מאנוכיותו של דניאל שלא רצה בעול, אפילו לא רגשי, גם ממרחק.

איך יכולתי שלא להיענות להפצרתה של נינה… לבי היה אתה, הזדהותי אתה היתה שלמה, התייסרותה כשלי. על אף שהייתי בת עשרים ושבע כבר נתגבשה בתוכי הכרה שאחיה ואני בודדה וחיי ינועו בציר אחד, סביב ידידי שאינו נוגע בי ואני לא בו. ומתוך הכרה קשה זו השלמתי עם העובדה כי אחשב לערירית, ויבוא יום והבדידות תהיה עצובה ואכזרית. אבל נינה, מבוגרת ממני בשנים כה־רבות, סירבה להשלים עם הנגזר, ירדתי לפשר הכאב העמוק הזה שלה, וידעתי שבי היא תולה תקווה אחרונה. ובאמת איך יכולתי לסרב?

תמיד נמנעתי מלגלגל עניין כלשהו עם דניאל בנוסח שנוא עליו כ“שיחה תפלה”. לא איש זה יעסוק בעניינים שוליים. מסויג היה. חומה גבוהה הקים סביבו וכל מה שלא נקשר ביצירותינו, לא נחשב בעיניו, כה קשה היה!

ואף־על־פי־כן, למרות חששותי שמא תגובתו תהיה חריפה, אפילו מעליבה, חיפשתי פירצה לחדור בעד החומה, להשמיע דעתי הברורה בנושא כל־כך דק. חובת־לב היתה לפנַי למלא אחריה.

זמן־מה לאחר קבלת מכתבה של נינה ישבתי לילה אחד עם דניאל בבאר קטן שנמצא בקרן הרחובות ז’בוטינסקי ובן־יהודה, ויותר ויותר שימש מקום לאנשי הצבא הבריטים ולאחיהם השוטרים המנדטוריים. ובכל זאת המשיך דניאל לראות במקום הזה תחנת לילו האחרונה, לעוד לגימה אחת. מצב רוחו היה טוב, לפי שהשלים עם העובדה כי פרשת אהבתו הסוערת נם נינה מתקרבת לסיומה. נינוח היה וקשוב וסברתי שניתן להחליף אתו מלה בקשר למשהו כה־רגיש ואישי. וגם פתחתי בצורה נכונה, שוטחת התנצלות מראש על שאני נוגעת בנימים כה סמויים.

התכוונתי לדבר על לבו בזהירות שיעשה עם נינה ילד. מאחר וסיכויי לזכות בכזה ממנו היו אפסיים חשבתי ביני לביני, הה, מה נפלא הדבר אם באמצעותם, אגע בילד שהוא כמו שלי, כאילו מרחמי יצא. וכל־כך הקסים אותי הרעיון הזה, עד שפתאום לא שלטתי בלשוני ופניתי ואמרתי לו, “דניאל, עשה לנו ילד…”

והוא, המופתע, נעץ בי מבט מוכיח כשגבותיו מתקמרות כקשתות זועמות מעל עיניו, ונעשה כה־יפה בכעסו. “איזה דיבור של קשקוש זה!” נזף בחומרה ואני השתתקתי ולא השמעתי מלה. חשוף היה לפני והטוב והרע המשמשים בו בערבוביה גלויים עד לשורשיהם. ידעתי שעוד צעד אחד והוא יקיא מתוכו זעם מסוכן.

ואמרתי לנינה, “נכשלתי.”

והיא שתקה ורק חיבקה אותי ושפתיה הרחיפו נשיקה ענוגה על לחיי. נדמה היה לי ששמעתי אותה אומרת, “תודה” ואולי אנוכי טועה. אבל כך חשבתי אז והיא פרשה והלכה לדרכה בדממה. ולא ידעתי את שתעשה. לבי היה אתה.

ובשיא החורף נעלם דניאל מתל־אביב לתקופה ממושכת לרעות את עדרי העזים והכבשים בשייך־אבריק. להימצא עם ידידיו, אנשי סיביר כמותו, אלה שאימץ אותם כהוריו. בחברתם של ציפורה ואלכסנדר זייד מסוגל היה לרכך זוויות חדות ופוצעות שבו. זוכה היה במחיצתם בשלוות־נפש שכה נצרך לה אחת לתקופה. ואילו נינה נעתרה אותו זמן להזמנה של אימפרסריו נודע, שייצג אותה באירופה, והסכימה להופיע בבירות חשובות כפריז ולונדון. ורק למקום אחד סירבה לנסוע למרות הפצרותיו – לברלין, שכבר אז נחשבה למעוזם המרושע של הנאצים.

את החורף הזה עשיתי בהוצאת ספר שירי החדש שהחשבתי כראוי לסכם את שרציתי לבטא. קראתי לו “אסופת מלים” והוא התפרסם ערב פסח כשהאביב כבר נתן אותותיו. על עטיפתו הופיע רישום דמות אשה שצויר בקו עז ובוטח בידו של דניאל, ונמצא בין רישומיו וציוריו שאספתי בשקדנות. וכמו משב של אביב הופיע הוא עצמו, מבקש את קרבת חבריו לאחר תרדמת־החורף הממושכת. באותם ימים בחר אחדים משיריו החדשים לחבר להם לחנים, לצרפם לרפרטואר של נשפיו.

בימים ההם לא היתה עיר מרגשת באביב ובקיץ כתל־אביב, שתושביה בילו שעות פנאי שלהם בחוף ובים. בזמנים ההם באמת ניכר היה בה חותם של בירה ממשית. נוספו רחובות וסימטאות וגנים. עצים רכים ניטעו כבר אז לאורך שולי המדרכות. נבנו בתי־קומות יפים. מדי יום נפתחו עסקים חדשים, בתי־מרקחת, חנויות מכולת, בתי התוועדות ללוגמי קפה ותה וגם בתי־ספר לריקודים מודרניים. באלה לימדו ואלס, ואלס־בוסטון, טנגו, פאקסטרוט, ואפילו און סטיפ וטו סטיפ. וגם ריקודים ששמותיהם כמו נשתכחו.

כל סוגי המחולות האלה נחשבו אצל רבים מבני העיר, ובעיקר בקרב האירופאים מבינינו, שאהבו עד מאד את בתי־הקפה המרווחים שנפתחו בטיילת העיר ופניהם לים. שם ניגנו בערבים ובשבתות לפני הצהרים תזמורות קטנות וצליליהן מצוינים. רבים מהנגנים היו מוסיקאים מעולים שנפלטו מהתזמורות החשובות של גרמניה ואוסטריה על רקע אנטישמי, והצליחו להגיע לפלשתינה כפליטים, ובבתי־הקפה בהם הפגינו יכולתם גם בביצוע מנגינות קלילות, רקדו בני אירופה לבושם במיטב מחלצות אופנתיות של הימים ההם. לשעה התחככו בינם לבין עצמם כמנותקים מהחלוצים הזרים לרוחם.

שובו של דניאל שימש מאיץ להתססת חיי החברה והתרבות של העיר, ושוב חזר ומילא חייה של אמא ושלי בתוכן עשיר. איני רוצה לטחון בין שיני הזקנות בפעם נוספת מלים שכבר לעסתי בכמה הזדמנויות בניסוחים שונים. אך משמעות ביקוריו בדירותינו כבר ברורה וידועה לכל. רוח טובה שרתה עלינו והוא אפילו ביטא געגועים לנינה, התעניין לדעת מתי שמענו ממנה בפעם האחרונה ורצה לברר לעצמו כל פרט הקשור במועד שובה. אמורה היתה לחזור בתחילת חודש מאי.

וכך היה.

אירופה הזקנה קיבלה בהתלהבות את מחולותיה החדשניים של נינה. היצירות המקדימות בהרבה שנים את בני דורה, הובנו כהלכה על־ידי המבקרים היותר חמורים. היו אלה שנות שיא של האוואנגארד בכל תחומי האמנות. ציירים כפיקאסו, בראק, קנדינסקי, לז’ה, גריס, קליי ומירו נחשבו כבר קלאסיקנים בין מחדשים מפליגים מהם. מלחינים מודרנים חגגו את נצחונם המרעיש. מיו הצרפתי וקופלנד האמריקני נתקבלו באירופה כחדשנים נועזים וזכו בהכרה בינלאומית. אפילו אמריקה נסחפה וזיכתה את מלחינה הצעיר קופלנד בפרס גוגנהיים ובמענק כספי נכבד ביותר על יצירתו החשובה, “סימפוניית דנטה”.

אירופה שצל כבד כבר הוטל עליה מצדם של קלגסי הנאצים המטורפים, ידעה בימים האלה להעניק כבוד־מלכים ליוצרים מבריקים מסוגה של נינה. הביקורות הנלהבות שקצרה העידו כי נסיעתה היתה למסע נצחון. ואולי משום כך שבה ומצב רוחה נפלא, כמו נשכחו ממנה הרגעים הקשים שחילקה עם דניאל.

ואם הייתי נוטה להשתמש באמירה שחוקה בנוסח “פרחה מחדש” אהבתם, לא הייתי חוטאת לאמת הפשוטה, כי אמנם כך אירע במציאות. ולעתים גם הנדוש מבטא בצורה קולעת את הנשגב. ובדרך אחרת היטיב המשורר לבטא במילותיו שלו את שחש לקראת אהובתו: אמרתי

הן

הבטחתי

הן

נשבעתי.


מצטטת אני שורות אלה משיר שדניאל לא פרסם מעולם. דומני כי התייחס אליו כאל שיר פרטי, והוא חלק ממכתב שמצאתי בין ניירותיה של נינה לאחר מותה.

השיר, שנקרא “וידוי בשעת חצות,” נשלח בצירוף שורות נוספות של דניאל לדירתה של נינה, שעות אחדות לאחר שובה לארץ. משנקט בצעד זה המתין לאות התפייסות מצדה, ולא נצרך להרבה זמן. נינה ידעה היכן הוא יחכה לה ומצאה אותו ב“שלג לבנון”, פורט על מיתרי הגיטרה שלו, ועל רקע הצלילים מקריא משיריו החדשים אותם כתב בשייך־אבריך.

ובלילה ההוא היתה פגישה שכזאת בין נינה לדניאל, שמילותי לא יטיבו לשחזר את שאירע, ודי אם אומר כי הזיק שחזר וניצת בבת־אחת היה כאותו זיק שהבעיר בערה בליל הרסיטל שלה באולם “אהל שם”; נשכחו המריבות, נמוגו התוגות ונבלע כלא היה הצער שגרמו זה לזו, ושוב עמדה ביניהם תשוקה רעננה ועזה בשירה.

הקיץ הזה שחיבר את שנת שלושים ושלוש עם שלושים וארבע, נחשב ללוהט במיוחד, עד כי בבוא בוקר עלתה שמש אכזרית שצלפה בקרניים בוערות בחי ובצומח. תושבי תל־אביב התקשו לנשום ונמלטו לבתים לחפש מגע קריר בפינות המוצלות, וגם שם לא נמצאה הצינה הדרושה. והמונים יצאו לים בימי שרב, מבוקר עד לילה, מבקשים להתעטף במים קרירים שנתגלו חמים וברגעים מסוימים אפילו חמים מאד כרותחים.

ונינה עשתה מעשה שלא חזרה עליו מעולם. פתחה את גגה המרווח בפני כל חבריו של דניאל מכל הסוגים והמינים. ולילה לילה התנהלה שם מסיבת־רעים, עד שאפילו הסבלנים בשכנים נאלצו להזעיק את שוטרי משטרת צפון העיר, שיבואו להרגיע את אלה הנקראים “אנשי הבוהמה”. ולא פעם קרה ואותם שוטרים, שנדרשו להשקיט המולת רוחות נסערות, כל־כך התלהבו מעצם הימצאם במחיצתם של אנשי הבוהמה הצעירים, שנתעלמו מסיבת בואם והצטרפו ללגימה ולצהלה.

החום הוציא את כלם מדעתם…

ולא היתה מאושרת מנינה, למרות שמבצרה נפרץ ושלוותה ופרטיותה נגזלו ממנה לשעה. מה שחשוב היה לה, חשוב יותר מכל, לגרום עונג לאהובה, וכל העיר שוב חזרה לדוש בפכי סיפור האהבה המופלא שהרטיט לבבות, עד שגם המבוגרים בין העוקבים הודו כי בגלל סיפור שכזה חזרו והרגישו עצמם שנית כפי שהיו במיטבם.

ידעתי כי משהו פלאי נרקם בין השניים. לא זכרתי את נינה כה יפה וזוהרת ועיניה הענקיות מתנוצצות באור נדיר שכזה. מעודי לא ראיתיה מתבוננת בדניאל כעוצרת נשימה, אולי נבוכה מעוצם אהבתה אותו. מעודי לא ראיתיו בוחן סביבותיו כטווס המפשיל בגאווה עטרת נוצותיו הצבעוניות, מתהדר ביכולתו לשבות־לב. ורק יותר מאוחר נתפש בדעתי כיצד נינה, בעורמה נשית, טוותה סביב דניאל רשת סבוכה בה נלכד, היכן שבכוונה האדירה את אונו, ובאותה עת ממש מכבשה אותו כמנצחת, כפי שזממה, כמו שרצתה.

בשלהי הקיץ נודע ברבים דבר הריונה המפתיע של נינה. והיא אז בת ארבעים וארבע. תחבולותיה הועילו וחלומה הנסתר הפך מציאות מתגשמת; באומץ־לב ובעורמה הרתה לדניאל ואת פריו נשאה ברחמה ולא היה אכפת לה מתגובתו הנסערת, מהמלים החריפות שהטיח בה ברוסית אלימה. בהיתפשו לרגעי זעם נשכחה ממנו העברית, והוא קילל אותה ברוסית עסיסית. ולא ניכרה בנינה התרגשות, פרט לחיוורון פניה שנתעמק, גם כשצבר את מעט מטלטליו, כיתף את הגיטרה שלו והתפרץ אל מחוץ לדירה, אליה לא שב מעולם. הנתק ביניהם היה מוחלט.

ולא סתם פרצה סופת־זעם איומה כשנתגלה לדניאל כי נינה הרתה לו. בזעמו האשים אותה כי גנבה את לבו, דעתו וזרעו, ואין ולא יהיה יותר דבר לו בינו לבינה, לא בינו לאשר ייוולד. וגם כאשר הבין כיצד סיכנה את חייה ממש, ובלבד שתלד פרי אהבתם המשותף, לא סלח לה. ואת המחיר הכבד גבה מהבת שנולדה. אף כי לא התכחש לה, הן קרא שמה כשם חברו הטוב בו ראה את אביו האמיתי, מעודו לא נגע בה. לא ביטא חיבה.

אמא ואנוכי לא הצלחנו לקרב לבבות, ורק עזרנו לנינה שתהיה תקופת הריונה קלה ככל הניתן. לא סתם חששו הרופאים לחייה, ופרופסור ברנרד צונדק, מומחה מגרמניה בעל שם עולמי בגיניקולוגיה וידיד קרוב של נינה שעלה בימים אלה לארץ, רתח מכעס על ההריון שהגדיר אותו כ“טפשות מוחלטת”, ורטן כי אין ולא היתה לה זכות לסכן את חייה.

והיא ענתה בשלוות־נפש: “אני מאושרת כפי שאף פעם לא הייתי. אני מאושרת שקיבלתי בגיל שכזה מתנה שכזאת. אני מוכנה לשלם כל מחיר שיידרש…”

את נימתה הדרמטית שיסע הרופא כשפסק כי מוקדם להיתפש לניבואים כה־קודרים וכשתגיע השעה יירד במיוחד מירושלים בה התגורר, לסייע לרופא הקבוע שלה, ד"ר לויתן. ואילו הארץ התרגשה מתגובתה הגאה של נינה שסירבה להסתגר בדירתה עד בוא מועד, והפגינה לעיני־כל את בטנה המתעגלת כאילו מדובר בפרמיירה היותר חשובה בחייה. ואפילו בעיתונים כתבו כי “צפויה לנו לידה מלכותית”, כה עמוקה היתה ההערכה שנתקיימה כלפיה. למרות שניפצה כמו בזלזול מופגן כל קוד חברתי מוכר ומכובד. אי־אפשר היה לנהוג בה כפי שנוהגים בבת־תמותה רגילה. מלכה היתה.

אמא ואנוכי עברנו עם נינה את כל השלבים, הציפיות והחרדות והיינו שותפות לתקוות. ועד לבוא מועד נתגייסו כל מעריציה הרבים של נינה להבטיח כי תזכה בבית־החולים בתנאים היותר משופרים, היות שהתעצם מסע הלחישות כי לא סתם הזהיר פרופסור צונדק מפני העלול להתרחש וצפויה לידה קשה, לפי שמדובר בתינוק גדול מהרגיל. והחרדה לשלומה כברה מיום ליום.

דניאל, כדרכו, נעלם ואיננו ואנשים סיפרו שראו אותו פה ושמעו אותו שם. וידעתי כי בסופה של טלטלה עזה שהוא מטלטל את עצמו, ימצא לעצמו שלווה אצל משפחת זייד. וכך חלף הקיץ, גם הסתיו, ובא חורף שנת שלושים וארבע.

יותר ויותר נתגבר חששם של הרופאים. חלה הרעה במצב בריאותה של נינה. נתקשתה לשלוט בתיאבונה, צברה נוזלים ברגליה ועלתה במידה לא נכונה במשקלה, מצב שהוסיף דאגה. גם נתגלתה אצלה נטיה ברורה ללחץ דם גבוה, ומשום כך התלוננה על סחרחורות. אמא נתמקדה מעתה בדבר אחד, לא להניח לנינה להימצא לבדה, וקיימנו שתי משמרות רצופות. פעמים רבות גם נשארתי ללון בחדר הסמוך לשלה, ופעמים החליפה אותי אמא, שאצא להנפש בחברת ידידי הסוערים, שהרי אשה צעירה הייתי. אבל רוב הלילות עשיתי עם נינה. וכך נתקרבנו עוד יותר זו לזו, ונעשיתי בעלת זכות להצהיר, בלי שמץ של היסוס, כי חוויתי הריונה כאילו היה שלי. שותפה הייתי לא רק בפרשת האהבה, אלא גם במעשה הפלא הזה של הירקמות חיים.

לא דניאל, אלא אני ישבתי על־יד נינה כשלפתע הבחנתי במתיחות שנחתמה בפניה ובברק האושר המופלא שנגה בעיניה, כאשר לראשונה הרגישה בתנועתו של תינוקה ברחמה. אלהים! רגע קפאה ללא ניע. אחר־כך ראיתי מתוך דאגה, כי לא קלטתי את אות החיים הראשון הזה, כיצד מתרוממת ידה הימנית של נינה ובעדינות צונחת ואצבעותיה נפרשות על צד בטנה הימנית והיא לחשה בצרידות, “תמרוצ’קה, זה חי… את שומעת אותי? חי!”

והיה זה רגע נדיר…

רגע בו מתעצמת תחושה פלאית שאלוהים קיים וברא עולם מושלם; אין פגמים. אין עוותים. אין רשעות.

ואיך אשכח את הרטט שחלף בי, כשנינה נטלה ידי והובילה את כפי הרועדת עד שהניחה אותה ברכות על בטנה הגדולה, ולפתע חשתי גם אני בתנועה של הסוד הקסום הזה, חיי־אדם…

התבוננו אשה בחברתה והאושר צמח בינינו עד לחלוחית של דמעות ונינה אמרה חרש, “זאת ילדה…”

ואני שאלתי: “איך את יודעת?”

והיא השיבה כי היא יודעת מכאן, והניחה אצבע על לבה. ושמץ חיוך אמהי ראשון שראיתי נחתם בפניה, כאילו בשניה זו ממש היא מתבוננת בתוכה בוחנת את ולדה ואת שראתה אמרה. “ילדה.” הדגישה וחיוורונה מתחלף בסומק עז, “ילדה קטנה שלנו.”

שלא כמותי החמיץ דניאל את החוויה הנפלאה הזאת. מעודו לא נגע במעטפת הבטן השרירית והגמישה של נינה ליצור קשר ראשון עם אלכסנדרה. השמועה בי בא לשייך־אבריק בחברת מאהבת חדשה, והוא מתכחש ללידה המתקרבת, התפשטה והשיגה גם אותנו ונינה אמרה, “זה היה צפוי, לא?” ואחר־כך נתכנסה בשתיקה קודרת וחזרה ללטף את בטנה. רק עיניה הירוקות הסגירו מהומה שבתוכה.

~ ~

אין זו סתם אגדה כי הארץ עקבה במתח אחרי הריונה המתקדם של נינה, כמו מדובר היה בהריונה של הוד־רוממותה, מלכת אנגליה השולטת בימים ובאימפריה האדירה. מיום שהותקנו בדירתה ובדירותינו טלפונים, השתמשו כל רמי־המעלה בטלפונים שלהם כדי לעמוד עם נינה בקשר יום־יומי. אפילו הנציב העליון נהג להתקשר אליה מדי יום, בשעות לא שעות, לשוחח אתה, להתלטף בקולה שנגינתו היתה ותישאר כזאת “רוסית”, להשמיע לה דברי ידידות, שמאחוריהם נסתתרה אהבתו הנודעת אליה.

וכשקרב מועד הלידה, ציווה ראש העיר כי מעתה ועד אז תעמוד לרשותנו מכונית של העיריה עם נהג, להסיע את נינה לבית־החולים בכל עת.

ובוקר אחד נתקפה נינה בצירי־לידה במועד שנקבע על־ידי הטבע עצמו. לא מוקדם לא מאוחר, בדיוק בזמן הנכון. אני ואמא הצטרפנו למכונית שהסיעה אותה לבית־החולים שברחוב בלפור, וכבר חיכו בפתח הרופא המיילד ד"ר לויתן ורופאים אחרים ואחיות בכירות, להביא אותה במהירות למעלית. כשהגענו לקומה האחרונה הובהלה נינה לחדר ענק, רחב ידיים ושטוף אור, מהצפון ומהמערב, ובו רק מיטה אחת בלבד. ובאותה עת, יש לזכור, כבר נהגו להשכיב את היולדות שורה ארוכה בכל חדר. ארבע, שש ויותר.

כעבור שעות אחדות הגיע מירושלים פרופסור צונדק ובצהריים כבר ידענו, כי חששות הרופאים היו מוצדקים; נינה נתקשתה ללדת. צירים תקפו אותה שלא כסדרם, פעמים מסתערים עליה בחמת זעם, פעמים נעלמים ומותירים אותה תשושה, חסרת בהירות אימתי תתפרץ לעברה התקפה מסוכנת חדשה.

בין כה וכה חלפה השמועה כנקטפת מצמרות העצים, מהאנטנות של מכשירי הרדיו, ממקום למקום, מבית לבית, עד שאפילו יושבי קרנות ושווקים ידעו כי נינה נאחזה בצירי־לידה ואושפזה בבית־החולים. ובהדרגה התחילו תושבי העיר להתקבץ מאזורים שונים בקרבת שערי בית־החולים, מצפים לחדשה המרנינה, ילד נולד לעיר תל־אביב.

בינתיים נתעכבה הבשורה.

ואז החלו לחלוף שמועות מדאיגות כי גדולה התקלה מששיערו כולם, הרופאים כבר מטכסים עצה איך וכיצד לנהוג. אפילו במהדורת החדשות האחרונה של תחנת הרדיו הצעירה, הודיע הקריין בקול עמוק ונוגה, כי המחוללת הנודעת מתייסרת ביסורים קשים עד־מאד ורגע הלידה טרם הגיע.

לילה ארוך היה לפנינו ואמא ואנוכי ישבנו על־יד מיטתה של יקירתנו, מאמצים את רוחה, מוחים זיעתה, אוחזים ברכות את כף ידה הרפה, והלבבות חרדים. במו־עיני ראיתי כיצד העייפות של נינה מתגברת. פניה נהיו לבנים ועיניה נעצמו. פיה נפער לשאוף בכבדות אוויר, ושפתיה החיוורות הכחילו.

נפחדתי כאשר שמעתי מאחד הרופאים כי התינוק זז ממקומו ויתכן ותהיה זו לידת־עכוז הנחשבת למסוכנת ביותר; זו היחלצות מרחם שקיימת בה סכנת־מות ליולדת ולוולדה. רק אם תתגבר שלוות־גוף היולדת יתחזק הסיכוי הטוב. מבלי להסס החליט פרופסור צונדק להסתכן והזריק לנינה מנה גדושה של סם לשכך כאביה, לגרום לה לרגיעת שריריה ועצביה, כדי שתנוח לקראת הבאות.

נינה נמנעה מלהתלונן. נשכה שפתיה עד זוב דם, ולא אמרה דבר. רק ביקשה שיקפידו על שקט מסביבה. “הרעש,” אמרה, “מכה בראשי כבפטישים…” ולא יותר.

פרופסור צונדק, שהיה קשוב לכל צליל שלה, הזעיק מיד את עובדי השירותים של בית־החולים והציב אותם בנקודות שונות שבאגף העליון, שיקפידו להזהיר במלים מפורשות כל מי שנכנס, כי חובה לשמור על שקט. הוא גם דרש למנוע הסתובבותם של אלה שלא היתה להם סיבה מיוחדת להימצא בקומה הזאת.

בחצות באה אמא להחליף אותי, וכשיצאתי לרחוב נדהמתי למראה המוני האנשים שנאספו מסביב והדממה עמוקה כאילו חדלה תנועה בעיר. ואז שמעתי כי אחרי שפרופסור צונדק דיווח לראש העירייה על חומרת המצב, החליט דיזנגוף, בעצה אחת עם הנציב העליון, להורות לאנשי משטרת העיר להציב משמרות ברחובות הסמוכים לבית החולים, למנוע מעבר של עגלות וכלי־רכב, שלא יופרע השקט.

כבר אמרתי, ולא הפרחתי סתם דיבור מוגזם, כי הארץ עצרה נשימתה, ותושביה הרגישו כי הם שותפים לרגע חשוב. אפילו אנשים שנינה לא הכירה אותם, מערים רחוקות, מקיבוצים, מושבים, מושבות וכפרים, שהגיעו לתל־אביב מסיבות שונות, האריכו שהותם לאחר שהשלימו ענייניהם וגם הם הצטרפו למבקשי־שלומה שהתרבו בחזית בית־החולים.

תמיד הקפידה נינה שעולמה כיוצרת יישאר מרובד, יונק מהמחולות הפולחניים, דרך השתנותם והתפתחותם. ואת חתך התרבות הריקודית העשיר הזה היא הציגה לא רק לחסידיה שבתל־אביב אלא גם לאלה שנאחזו במקומות רחוקים. כבר בימיה הראשונים עם חבריה ב“הבימה”, חרשה את הארץ ועד למקומות ישוב נידחים הגיעה. בעצם טרחתה ונכונותה להיטלטל בדרכים־לא־דרכים זכתה מתחילה באהדתם של הצמאים לכל גילוי מבית היוצר, שלמדו להוקירה כאמנית דגולה, משלהם.

היו פעמים שהצטרפתי אליה בנסיעותיה אלה, נעשית שותפה לחוויה המיוחדת של הרסיטלים המרתקים שלה, באמצעותם קירבה את הצופים לא רק למסתרי המחול המודרני והסתום לרבים מהם, אלא הוכיחה להם מהי שליטה מושלמת במחולות עממיים. מובן שגם הפגינה יכולת מרהיבה בסצנות נודעות מהרפרטואר העשיר של הבלט הקלאסי, בו נחשבה מכבר כוהנת גדולה. וכך, בהדרגה, זכתה בהערכה ובאהבה רבות כאחת ויחידה שאין שניה לה. ובזמן בו נתהפכה ביסוריה הקשים נתבררה בבת־אחת מידת החיבה ששמרו לנינה כל אלה שנמצאו שעות ארוכות ברחוב, על שהעניקה להם מתוך עצמה כל־כך הרבה. ולא נודע עוד מעמד כזה שהוכיח כי באמת לא היה בנמצא ישוב כשלנו, שתרבות ואמנות עיקר התקיימותו.

כשחציתי את הכביש הבחנתי כי במקומות שונים התמקמו גם מוכרי משקאות קלים, רוכלי פירות, פיתות, כריכים ועוגות ועמם עגלותיהם ודוכניהם. ובכל אלה התחרו עקרות־בית טובות־לב, שאף הן הביאו אתן קפה וכריכים לחלק לעשרות השוטרים והסדרנים של אגודות הספורט “הפועל” ו“מכבי”, שעמדו במרוצת כל שעות הלילה בצמתים השונים למלא אחר צו ראש העירייה. לא היתה כדממה העמוקה הזאת. ואין עדות טובה לכך משיר שפרסם כעבור זמן אחד מידידינו המשוררים בו כתב כי: “העיר עמדה מלכת, ושוב עלתה סביב נהימת הים ועד למרחקים הגיעה”.

בצהרי היום השני לשהותה של נינה בבית־החולים, כשחזרתי להחליף את אמא התשושה, הגיעו אנשי הצפון, ציפורה ואלכסנדר זייד, ובהיותם נחשבים בעלי מעמד מיוחד הסכים פרופסור צונדק שייכנסו לחדרה של נינה. וכשעמד השומר הנודע, מעל מיטתה של נינה, שאל שאלה אחת: “יש משהו שאת רוצה ממני?” כאילו ידע את התשובה שישמע, ואותה קיבל.

“אמור לו שאולי לא תהיה לנו הזדמנות להגיד מלה אחרונה,” לחשה נינה באפס־קול, “אמור לו שיבוא.”

“אביא אותו,” הבטיח ויצא, וציפורה נשארה בחברתנו.

וכך חלפו שעות באטיות מרגיזה ושוב התחילה הסתערות של גל כאבים שנינה התקשתה לשאת בהם, ועדיין לא זעקה. בא והתקרב אליה רופאה, ד"ר לויתן, והפציר בה לצעוק.

“את מוכרחה,” דרש ממנה, “צעקי!”

והיא סירבה, כי אשה כמותה תמות כאגדה, ובלבד שלא תסדוק אותה. ואני שישבתי בצדה ומחיתי את הזיעה שניגרה מפניה, הוספתי, “נינה, בשביל כולנו…” והיא התעקשה, הנידה בסרבנות ראשה ונשכה שפתה התחתונה עד שטיפות דם ניתזו ממנה, ולא צעקה.

בשעות אחר הצהריים היו הרופאים משוכנעים כי הסכנה הממשית לחייה מתגברת, ומישהו פלט ברחוב שמועה לא בדוקה, כי נינה גוססת. אך באיזו מהירות התפשטה הידיעה הקשה. עוד ועוד אוהדים ואוהבים אלמונים המשיכו לנהור לסביבת בית־החולים, רק מתוך חרדת־אמת לשלומה.

כה־גדול היה צערו של דיזנגוף עד שרבני העיר הכריזו כי יקיימו בבית־הכנסת עצרת מיוחדת לשלום היולדת. עיר משוגעת נעשתה תל־אביב בערוב היום השני; העיר יוצאת מדעתה מתוך דאגה לאשה שאין בעורקיה דם כחול. שאין לה עושר גדול. שכל מה שהציעה היו מחולות נפלאים שחלקם הגדול של מוקיריה אפילו לא הבין משמעותם וערכם. הם רק ידעו בחוש, כי היא “תופעה”. רבים מהם נמנו גם עם מעריציו ואוהביו של דניאל ובהיותם משוכנעים כי הוא נמצא על־יד מיטתה של נינה, באו להזדהות אתו בשעותיו הקשות…

ועדיין לא נשמעו פעמי האוהב, שנמלט אל מחוץ לעיר בתסכולו מעת שנודע לו דבר הריונה של נינה.

לקראת ערב ירד גשם קל ואף כי התקדרו השמיים והיה חשש להתעצמות סופה, רק בודדים ויתרו על עמדותיהם, ורבים הצטופפו בבתי־הקפה האזין לביולטינים מבית־החולים שפורסמו במקלטי הרדיו. ובשעה מאוחרת, בעשר בלילה, קרא הקריין מינשר מטעמו של ראש העירייה, שלא היה כמותו בתולדות הישוב. בין היתר נאמר כי ראש העירייה מודה לתושבי העיר “שגילו בגרות ודוגמא למופת לנהוג בשקט ולהלך בדממה בקרבת בית־החולים. ועלינו לקוות כי תפילות הרבנים החשובים ובני קהילותיהם יסייעו לבריאותה הטובה של האמנית הדגולה שלנו, ויהיה שלום לה ולפרי בטנה.”

אחרי חצות חזר אלכסנדר זייד משייך־אבריק ואתו דניאל. עד לרגע הזה לא ראיתי את דניאל כה חיוור, כה זועף ונבוך, כאשר נכנס לחדרה של נינה כמעט נגרר על ידי חברו הקשיש. הוא התיישב בשתיקה על כסא בצדה של היולדת המתענה, ונינה חייכה חיוך דק וגם היא לא אמרה דבר. רק לחצה את ידו, מסרבת להינתק ממנו.

ואז, תכפו הצירים עד מצוקה איומה וצוות הרופאים שוב נקרא לחדרה והמבקרים נצטוו לפנות מיד את המקום. ונינה רצתה שיניחו לדניאל ולי להשאר אתה; שנשתתף כשווים בלידה מתחילתה עד סופה והפצירה, כי אם יגיע רגע בו יאלצו הרופאים להחליט בינה לבין תינוקה, עדיף מותה. וכל־כך התעקשה עד שנענה פרופסור צונדק ואמרי כי בקשתה תישקל בכובד־ראש, רק נזהר מלהתחייב.

מעתה נשארה נינה בחדרה עם הרופאים והאחיות, ודניאל, שעמד בדממה בצד, היה להורה העברי הראשון בתל־אביב שנדרש להשתתף בהולדת יוצא־חלציו. ושנינו עקבנו בחרדה אחר המאבק שניהלו הרופאים להציל את היולדת וגם את הוולד.

ככל שעבר זמן נחלשה נינה יותר ויותר וכמעט אפסה תקווה. אלא שהיא נתעשתה, נאחזת בזיק אחרון של חייה כיודעת סוד נפלא שיתגלה עם עלות השחר. כך היה. פתאום הושבתה הדממה העמוקה על־ידי גניחת כאב חרישית שהתפרצה מתוכה, ואלינו באה אלכסנדרה שלנו, תינוקת יפהפיה. אבל, דניאל לא העיף בה מבט. וכשאספה אותה נינה בפעם הראשונה בין זרועותיה ואני על־ידה, פנה והסתלק מחדרה ובו־ביום חזר לאהובתו החדשה שחכתה לשובו בגבעות שייך־אבריק.

~ ~

כבר התוודיתי כי בעיר הזאת, עיר מהחלומות, אהבתי עד מצוקת־הלב משורר ומלחין מסתורי ורב־קסם, איש תמיר וגבה־קומה שלא היה גבר יפה ממנו בארץ מאז ועד עתה. בלכתו ממני לתמיד איבד עולמי את מרחביו ושירתי נתמעטה, האור כמו דעך. אפילו מהפכת אוקטובר התפוררה מאז וגם אלכסנדרה פרשה כנפיה, דאתה בעד החלון וצללה לחצר האחורית.

ואני עייפתי.

עוד מעט אבוא לסכם מעשה שריגש עיר קטנה ובתיה לבנים. ואם היתה מציאות או אגדה שהומצאה, כבר היטיב להגדירו דניאל שלי בשירו הקסום “פגישה מקרית”: “אולי היתה זו הזיה – פלח־פלא שאבד…” ולי לא נותר זמן לחזור ולהפוך בדפים, לעקור עשבים שוטים אשר יתכן ואינם נחשבים. את שהיה לי לומר כבר אמרתי. כל אהובַי מתים ולא יהיה עוד נשף חברים.

 

9

המספר: בבוקר יום שלישי באתי לדירתה של תמר. הבטחתי כי עד צהרי יום אביא את החומר בשלמותו למערכת. אמרה, כי נותרו עוד שורות אחדות לסוף מעשה של פרשה כה־נפתלת. עד שהכינה קפה לשנינו אפשרה לי לעיין במכתב האחרון של נינה, בו התוודתה על תשוקתה לילד משל דניאל. כשחזרה תמר והניחה לפני את ספל הקפה, אמרתי לה כי בשיחת־הלילה האחרונה עם אלכסנדרה, חודשים אחדים לפני שנמצאה מוטלת רצוצת אברים על־יד פחי־האשפה של בית־המגורים הישן, היא הזכירה את שיריה האחרונים, אלה שרצתה שיודפסו לאחר מותה.

“מה ביחס לשירים שלה… מצאת אותם?” שאלתי.

הא הנהנה בראשה. “מצאתי.”

“ובכן?”

“ובכן, מה?”

“מה דעתך עליהם?”

“ראויים להדפסה במקובץ,” אמרה תמר, “בהחלט ראויים, אבל לא אדפיס אותם, מפני שעניינם שיישארו מוצנעים, לזמן־מה. בעוד שנים, כשיבואו חוקרים אובייקטיבים לבחון ולשקול, יעשו הם כהבנתם.”

ביקשתי שתבהיר מצב משונה שכזה; מצד אחד היתה זו בקשתה המפורשת של אלכסנדרה שהם יודפסו, ואילו מצד שני היא, תמר, עושה למניעת הפרסום.

אין מה להסביר," רטנה, “מפני שטרם הגיעה שעתם. יש בהם דמיון מסוים לשיריו של דניאל מתקופה חייו האחרונה.”

“מה פסול בזה?”

“לא שזה פסול. כולנו מושפעים זה מזה. אבל כיום מוטב להמתין. אם נפרסם אותם עכשיו יבואו כל אותם מבקרים, שהם מומחים להבריז, ויוכיחו באלף דרכים שלפנינו מעשה פלגיאט מובהק. שאלכסנדרה גילתה במגירתו של דניאל שירים שלא הספיק להוציא, ועכשיו בטירופה דרשה היא לפרסם אותם בשמה…”

“אבל…”

“אני חושבת שקיימת חשדנות וצרות־עין לגבי ממשיכים שהם יורשים, בעיקר בתחום היוצר והיצירה,” אמרה, “זו דרכו של עולם.” וכשהבחינה שאני מתכוון להרחיב במה שפתחה, גיחכה גיחוך שחודר אל מתחת לעור והשלימה: “ובכלל גם אני לא תמיד יודעת מה נכון ושאינו…”

ובזה סיימה ונסיוני להחזירה לעניין שנתגלגל ביני לבינה נותק בחתך חד, כשהיא אומרת שממילא נשאיר אחרינו זנבות רבים לא פתורים, ואיש איש, על־פי רמתו ודעתו, קצרה או ארוכה, יבהיר את הטעון הבהרה, יוסיף מדמיונו את הנדרש החסר לו. כך או כך, היא את שלה עשתה למען יקיריה באמונה כהבטחתה; קבעה מסגרת אמינה לעלילה ולנפתוליה, הציבה את הדמויות במקומן, אף לא אחת שלמה ומכאן שלמותן.

הבחנתי כי חזרה ונתרחקה ממני כאשר שוב רכנה מעל הדף הלבן המונח לפניה לסיימו. שוקדת היתה להריץ יד עייפה, לפלוט עוד אות, עוד מלה. לחתום את הסיפור והוא שלם מבחינתה. ממנה נדד מבטי לפרוטומה הנהדרת של דניאל. עם אור מתגבר של בוקר צעיר נתבטלה הבעתו היהירה ולרגע נטעיתי להאמין שלא אותו אני רואה, אלא את אלכסנדרה שאהבתי.