מת אליעזר יפה. עוד נר אחד כבה במנורת הקנים של תנועת הפועלים העברית בא"י. אבד אחד מיחידי הסגולה שלה, איש-העבודה ואיש-האדמה, הולך למישרים ומורה לצדקה, שהיה ממניחי המסורת החלוצית, בהתערותה הראשונה בעליה השניה, וגילם באישיותו הנפלאה את מיטב התכונות המוסריות, את הידיעה ואת המעשה, את המסירות ללא גבול ואת העקשנות הקדושה.

עשירת עלילות היא כברת הדרך, שעבר בה מאז עלותו ארצה עד שהתאכזר עליו גורלו והפילו לערש-דוי בעודו בעצם מתיחותו הרוחנית ופעילותו המעשית. תחנות יצירה מרובות ניצבות בדרך זו, שמהן אור וכוח לתנועת העבודה המחדשת בישראל: כנרת וסג’רה, יסוד ההסתדרות החקלאית בגליל, פעילותו ודרך השפעתו המיוחדת במפלגת הפועל הצעיר, שליחותו הצבורית ושליחותו החקלאית, “גן-הירק” ו“השדה”, שליחותו המדינית הראשונה מטעם הישוב באדמיניסטרציה הצבאית לאחר הכיבוש הבריטי, מקוה-ישראל, רעיון מושב-העובדים והגשמתו, פעילות ספרותית ענפה ומגוונת מאד, ואחרון, אחרון – “תנובה”, זו היצירה השיתופית הגדולה של צבור הפועלים החקלאי, ששמה נהפך למונח בין-לאומי, שהוא תיכן את תכניותיה, הניח את יסודותיה, היה מנהלה, מבססה ופרץ לה נתיבות.

אך מבין שפע העלילות, בוקע ועולה אליעזר יפה האיש, זה האיש היקר, שתום ותוקף, רוח שירה וחושי-מציאות מפותחים מאד חוברו בו יחד, שהליכותיו התרבותיות, דיבורו המלבב, נקיונו הנפשי, עיניו הטובות ומבנה שיניו המעיד על בעליהם כי הוא סלע מוצק, עשוי לבלי חת – העלוהו לדוגמא מחנכת לדור ולדורות הבאים.

(הפוה״צ, שנת ה-36, גליון 1–2, תש״ג)