לוגו
חַיִּים וַיִצְמַן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כאשר נקרא חיים ווייצמן במוצאי המלחמה הקודמת, לעמוד בראש התנועה הציונית, נראה היה לרבים מאתנו כי האומה הישראלית, שיצאה ממהפכת העולם ההוא קטועה ופצועה פצעים אנושים, הגיעה לפרשת-דרכה האחרונה בקורות ימיה רבות הסבל והנפתולים. לאחר שמצצה יהדות אירופה המזרחית את קובעת כוס התרעלה במשך ארבע שנים, אחרי הגירושים והנדודים והפרעות, לאחר שהחלק החיוני והנכבד ביותר ביהדות זו (יהדות רוסיה) נקרע מגוף האומה מבחינה רוחנית-לאומית, עלתה לאופק העתים אילת-השחר המבשרת פדות וגמול לעם נודד נצחי זה, שנשאר היחידי בין העמים שלא בא אל מנוחתו. היתה זאת שעת רצון גדולה, שערי השמים כאילו נפתחו לתפילת-הדורות של האומה; מה שהגו, הזו וחלמו דורשי ציון ומחשבי הקיצין במשך מאות בשנים, התחיל לקרום עור ולהעלות בשר וגידין במציאות המדינית של תקופה דינמית רבת תכונה ותנופה, אשר עמדה לשנות את פני העולם ולהציב מחדש גבולות עמים ומדינות.

אכן, היתה זאת שעת-רצון גדולה – והשעה הגדולה מצאה גם את האיש הגדול. כסאו של הרצל אשר נשא ריק במשך 13 שנה, קיבל מחדש, תוך חגיגיות רבה, נשיא ומנהיג, גדול עלילה ורב השפעה. שוב היה פה לעם, מוציא ומביא, נושא דברו וחזונו. שוב קם איש אשר נחה עליו רוח חכמה ותבונה מדינית, רוח עצה וגבורת-מלחמה. שוב התנשאו “השערים הגבוהים” של החולשים על גויים ועל גורל עמים בפני שליחה ומנהיגה של התנועה הציונית. ושוב היה שוקק לב העם לקראתו, כאשר שקק לקראת הרצל בשעתו, ואף היה עתיד במרוצת הימים למרר את חייו כאשר מירר את חיי הרצל.

בארגמן של ימי בשורה הופיע ווייצמן בראשיתה של אותה תקופה. בידיו היה הצ’רטר שהרצל עמל לשוא להשיגו. הצהרת בלפור, הופעת המשלחת הציונית בהנהגתו של ווייצמן לפני שולחן העמים, לפני ועידת השלום, ימי סן-רימו, נציב ראשון ליהודה, המנדט – כל אלו הוכיחו בעליל שאותו “קיר-ברזל” אשר נראה היה בעיני הרצל שאי-אפשר להתגבר מעליו ולחדור בעדו – התחיל לזוז. רק “קיר-ברזל” אחד לא זז – העם היהודי. במשכנות ישראל תקעו והריעו, ניחשו ניחושים בדבר הרכבו של המינסטריון העברי, גמרו את ההלל הגדול בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשים, נכנסו מחדש לתוך אותה התלהבות רומנטית של ימי הרצל הראשונים, המנחילה ללא כל מחיר “תענוגות” שבהזיה, שבהמולה ציונית רבה, אך אינה מחייבת לשום דבר ומשאירה הכל כשהיה. פצעי המלחמה והפרעות שלאחריה, כאילו התחילו מגלידים ומעלים קרום-רמיה. תחושת שעת-המפנה הגורלית לא נמשכה זמן רב – ולמען יחוש את השואה הגדולה המתרגשת לבוא, חסרה לעם כל מידה נכונה של הערכה עצמית וכושר הערכה היסטורי. לפיכך שקע שוב בתוך השיגרה של הסתגלות ומצא לו תנחומין באשליות של זכויות לאומיות בגולה וכיוצא בהן. היחידים שזזו היה הנוער הציוני, הנוער החלוצי, אשר נהר לארץ מכל עבר, על פני הדרכים המשובשות והעקלקלות של מוצאי מלחמת העולם, ועמו אין מאומה, מלבד ידים נכונות לעבודה, משא-רצון ורצון העשוּי ללא חת. הוא התפרץ דרך שערי הארץ כשנפתחו קמעא והוא אשר התדפק עליהם בחזקה כאשר ננעלו בפניו. הוא אשר סלל מסילות ופנה דרך לעם, והוא אשר פרץ נתיבות למעשי התישבות נועזים ומפוארים בטרם היו קיימים התנאים המינימליים הדרושים לכך. הוא אשר קבע את העליה היהודית, את יצירת הכלכלה הלאומית ואת התרבות העברית כעובדות מדיניות ראשונות ועיקריות, והוא אשר עשה את הענין הציוני לתוכן חייו ולקדושת מאוויו, בהיותו מוכן למסור את נפשו עליו בכל עת. אצלו מצא ווייצמן את התשובה הכנה והמששית על שאלתו הנואשת: “עם יהודי – אַיֶכָּה?” העם כולו לא היה עדיין, אבל היו כבר בעין חלוצי העם, אשר ידם האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח כשהשעה דורשת זאת, והם שנועדו להיות הכוח המגשים, התוסס, המניע והנאמן ביותר במפעל הציוני, הכוח שאינו יודע ליאות ואינו יודע מנוחה, הגדל ומרחיב תחומין, הצומח ומצמיח, עושה ומעשה, מניח יסודות ומציב דלתות ובונה טפחות. וכשנפגש ווייצמן עם התנועה הזאת, עם זו שהיתה בארץ משכבר ועם זו שהמשיכה לבוא, נכרתה ברית נצח בינה ובינו – כי על כן מבשר אחד היו ורוח אחת פעמה אותם.

“בלי אומר ודברים – העיד ווייצמן בהזדמנות אחת – הבינונו זה את זה, בגדוד ובעמק, בנהלל ובמרחביה ופה בקונגרס”. אין אנו יכולים לשער עד עתה כיצד היתה מתעצבת הפגישה של תנועת פועלי א“י עם הרצל אילו היתה קיימת באותו זמן. יתכן כי האינטוּאיציה הגדולה, שהרצל היה מחונן בה, היתה מביאה אותו ממילא לידי הכרת ערכה ותפקידה של התנועה הזאת בציונות, ואף הוא היה מוצא בה את השותף הנאמן לחזון ולבנין. אך יתכן גם שהמושגים שהיו שולטים אז בהירארכיה הציונית, היו מעמידים את תנועת הפועלים במחנה אחד עם ווייצמן, אם ב”פרקציה הדימוקרטית" ואם בברית אחרת, שהיתה מחייבת “אומר ודברים רבים” ואף מלחמה קשה מאד, כדי להתוות דרך מהימנת למחשבה הציונית ולמפעלה. על כל פנים, פגישתה של תנועת ביל“ו עם מנהיגי “חובבי-ציון” לא היתה פגישה של בעלי-ברית רעיוניים ושל שותפים ליצירה, ואף פגישת פועלי א”י עם האפיגונים של הרצל, היתה פגישה של מריבה ואופוזיציה בלבד. ציונות מגשימה, ציונות מחייבת, ציונות של קוּם ועלה, קום ובנה – ציונות כזאת נחשבה באותה תקופה כענין החורג מן המסגרת של התכלית המדינית וסותר את התוכניות הגדולות. אצל ווייצמן, כמו אצל רופין לפני כן, מצאה תנועת הפועלים הא“י את הכושר הנפשי והרעיוני לשותפות אמת בעבודה ובמחשבה ובכיווּן דרכה המדינית והמעשית של התנועת הציונית. אפשר לומר אפילו שוויצמן הקדים בזמן את תנועת הפועלים בכמה הנחות יסוד לדרך הציונות, עוד בימי “הפרקציה הדימוקרטית” וגם אחרי-כן, בראשית העליה השניה. אותה סינתיזה בציונות, שאינה משליכה יהבה על הפוליטיקה הגבוהה בלבד, אלא רואה בה את אחד המכשירים, אשר רק עם העבודה המעשית, עם העליה וההתיישבות ועם כיבוש עמדות בארץ, היא מקבלת משמעות רצינית – הוא היה מבשרה ומנסחה עוד קודם שנוסחה ונקבעה אצלנו. “את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא”י, אני רואה כמו את היחס בין חופרי מנהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני צידי ההר, עד אשר הם נפגשים” – אמר וווייצמן בקונגרס השמיני בהאג. ואף לפני כן, עוד בימי הרצל, במכתבו הידוע אליו, ובדבריו בקונגרסים ובכינוסים ציונים, עמל ווייצמן בכל פעם להוציא את התנועה הציונית מן האיצטגנינות שלה, מן הפאסיביות והציפיה לנסים, ולהטותה אל דרך ההגשמה הבלתי-אמצעית. וכשנקרא הוא עצמו לעמוד בראש התנועה הציונית, בתקופה של מפנה מדיני גדול, היה זה טבעי ומובן מאליו ש“הבינונו זה את זה בלי אומר ודברים”.

*

כברת דרך גדולה למדי עברנו עמו יחד, אולי את הכברה הקשה ביותר בדרכה ההיסטורית של הציונות. עמו היינו בימי בשורה, בימים המתרוננים של תקוות גדולות ועלית-נשמה ציונית, והוא היה עמנו בחבלי ההגשמה, שהיו לעתים מרים וחמורים מאד. יחד תכנו תכניות, יחד בנינו, יחד דאגנו לבנין, יחד נשאנו בעול, יחד עמדנו בתהפוכות הפנימיות ובפני התהפוכות החיצוניות. ראינו אותו כשהחליף את אדרת הארגמן של ימי הבשורה בסרבל הפשוט של ימי המעשה. הוא שידע לקדם בתנופת רוח אצילה ורבת רושם את יום הגדולות, לא בז לקטנות, וידע לחשוף בכל פעם את הגדולות והנצורות הצפונות גם בו. העם הממרה, כבד-האוזן וקשה-הלב, הפך את מנהיגנו לשד"ר. כנגיד-עם הוא הופיע לפני מדינאי-עולם, ובתרמיל של מגביות סבב על פני תבל רבה, כדי להשיג את הפרוטות האחרונות והבלתי מספיקות תמיד לצרכי הבנין הציוני. “מירושלים ועד סן-פרנצ’יסקו”, כדבריו ומבוקרשט עד יוהניסבורג, עבר ושוטט בלי הרף על פני ארצות ומדינות, כדי לעורר, להאיץ, להסביר, לקרב ולפתוח את לבות היהודים בעולם להבנת ערכו המדיני של הבנין, של המעשה המגשים, להבנת הערך המדיני, הערך החזוני, הערך הגואל והמציל שבהחשת הבניין הזה והגברתו. לא פעם דפק לשוא על לבות ערלים; לא פעם נאבק מר עם דעות נוקשות, עם אידיאולוגיות של סרק, המנסרות כסופה או המנקרות כיתוש במוחות המשובשים של יהודים רבים. ואף הלבבות שנענו ונפתחו, כנקב של מחט נפתחו ולא כפתחו של אולם. היתה זאת דרך כברת-טורח ורבת עגמה ואכזבות, אך זו גם היתה הדרך היוצרת והפרודוקטיבית ביותר, אשר נתנה פרי מבורך וקרבה אותנו לא במעט אל המטרה. מה שהשגנו במשך חצי יובל שנים זה, מה שכבשנו, מה שבנינו, מה שהצלנו וגאלנו – בה ובזכותה בא לנו. בה ובזכותה נוצר בארץ-ישראל אותה ממשות ישובית עברית שישנה, אותו כוח התנגדות פנימית, שיאפשר לנו להתיצב בצורה היעילה בפני גזירות ומכשולים מדיניים ולהסיע לא פעם את הדלתות והבריחים ששמו עלינו מבחוץ, אותו כוח-עומס המקנה לנו את האפשרות לעמוד במבחן התקופה הזאת, רבת האסונות ורבת התקוות לישראל, ולשמש מקלט בטוח להצלת שארית הגולה היהודית, גם מבחינת הכושר המעשי ויכולת היצירה שנצטברו והתפתחו בארץ.

עמו היינו בקונגרסים ובכינוסים הציוניים. ראינו אותו בכל צבעי הקשת של סגולות רוחו המקסימות. ראינוהו כשהוא כובש לבבות בפשטותו, בעממיותו, ביהדותו הגזעית והמושרשת, בתרבותו הרחבה, בכוח ההוכחה שבדיבור הפשוט, הבלתי מאומץ והבלתי מעוקם, בהומור הנענה לו בכל עת, בחוט של חסד המשוח על פניו. ראינו אותו כשהוא פורק את הנשק מיריבו במלה אחת, במשפט אחד, במשל אחד, הקולע אל המטרה ולא יחטיא. אך ראינו אותו גם במאבק הפנימי, הקשה והממושך, עם מסלפי הדרך ומזייפי המטבעות של הציונות; עם אלה אשר התביעה להגשמה עצמית, למעשה ציוני מחייב, בונה ויוצר, נחשבה בעיניהם כהתנקשות בחירותם הפרטית; עם אלו שנשאו את נפשם תמיד לציונות עליזה, הדורה, מדברת גבוהה, בונת עולמות ומחריבתם בהבל שפתים, בנוסחאות ובפלפולא חריפא של פרשנות מדינית. עמו היינו במשברים הפנימיים, שהעלו אותם פעם בפעם אנשים וכתות, טרחנים וקנטרנים, אכולי קנאה ואחוזי עווית, שראו בווייצמן, כשם שראו בתנועת פועלי א“י, את המכשול העיקרי על דרכם למלוא את האמביציות החולניות שלהם ושאיפתם לשלטון ולשררה. עמו היינו במשבר הקשה ביותר בקונגרס הציוני הי”ז, אותו קונגרס אומלל, התקוע עדיין בזכרוננו כבתוך ערפילי סיוטים, כשגברו המצוקים על האראלים, ומעיינות תהום של שנאה והשמצה פרצו בו כלפי האיש, אשר נשא על שכמו במשך שנים רבות את מלוא האחריות המדינית והכלכלית של הציונות. וזכור לנו אותו הלילה, לפני ישיבת הנעילה של הקונגרס, כאשר נכנס ווייצמן לחדר-הישיבה של סיעת העבודה, חיוור ועייף, לאחר שבועיים של מלחמה בזירה זו, ובמילים פשוטות וקצרות הגדיר מחדש את היסודות האיתנים של עבודתנו המשותפת: “אנו היינו שני הכוחות היוצרים בתנועה!” ואף אנו קבלנו אותו בסערת התרגשות, כאשר שם בצוותא אחת אתנו אל אולם הקונגרס והתישב בתוך שורות הפועלים, לא על הבמה למעלה כי אם באולם למטה, לא כנשיא נבחר אלא כנשיא בחיר, כהגדרתו של בן גוריון. כולנו הרגשנו אז, שהברית בינינו חושלה ונתהדקה עוד יותר במבחן זה.

עמו היינו גם במשברים החיצוניים הקשים מאד, שעברו על הציונות ועל מפעלנו בארץ. ראינו אותו בגבורת היאבקותו על הבמה המדינית. בעמדו כיהודי-גאה, כשליח עם, החלש אמנם בכוחו החמרי, אך חזק ומוצק בכוח המוסרי של צדקת הענין, אשר עליו הוא נאבק. ראינו ושמענו אותו בדברו אל מדינאי עולם, אל ראשי ממלכות גדולות, אל שליחיהן, אל נציביהן, אל ועדותיהן. מפי שום שליח של עם, אף של עמים גדולים וחזקים, הבוטחים בצבאותיהם, בצייהם, בתותחיהם ובמטוסיהם, לא שמעו האזנים הללו דברים כה כבושים ואמיצים כאשר שמעו מפי ווייצמן. לא את כל ההתקפות יכול היה להדוף לאחור, לא את כל רוע הגזירות היה יכול לקרוע; הטרגדיה של עמו, חולשתו, החולשה הפנימית של התנועה שהוא נשיאה ושליחה, לא חיסנו לא אותו ולא אותנו מפני תקלות מדיניות וכשלונות. אבל הוא נלחם כארי, לא בצפרנים ולא בשיניים ולא בגרמי הברזל של זרועותיו – כאלה לא היו ואינם לניני האריות שב“אב הרחמים”, אלא בגאותו היהודית, בחכמת עולם שבו ובתבונתו המדינית. עדותו לפני ועדת פיל, היא “עדות לישראל”, פרק נוסף על פרקי החזון הגדולים שבתולדות המאבק של האומה היהודית על גורלה. לא סניגוריה, אלא קטיגוריה על פני יריעה היסטורית רחבה, חשבון-עם עם הסביבה המעוולת, תביעה אמיצה לצדק. לא היה כמוהו שידע לגולל לפני העולם החיצוני את בעית העם, את מצוקת העם ואת מלחמת היהודים על קיומם ועל עתידם, בצורה כה בהירה, כה נפשית ומשכנעת, ויחד עם זה בתקיפות כה עצומה. עצם הופעתו לפני גדולי-עולם, לא כפרנס הדואג לאחרים, אלא כאיש העם הזה, שצוארו נתון יחד עמו בקולר גורלו, כאיש פינסק, העונד על חזהו את חותם הגיטו היהודי כאות כבוד, ומפגין את חירותו הרוחנית ותובע בעוז את זכותו לחירות לאומית – שיוותה לו זוהר ותוקף מוסרי, אשר לא היה לשום מנהיג ציוני לפניו.

עמו היינו בכל המאבקים הללו, בכל תחבולות המלחמה, הדוף והתקף ותבוע, ובינתים עבוד ועמול למען חזק ובסס יותר את יסוד בניננו, למען הוסיף והרבות עובדות מדיניות חדשות. עמו אנחנו בצרת הימים האלה, כששפיפון טמא הגיח על דרכנו ההיסטורית והוא נושך בעקבה של תקותנו הלאומית, ומאיים להפיל אותנו לאחור, ועמו אנחנו בתקוה ובאמונה, כי יעלה בידינו להתגבר על המכשולים הפנימיים והחיצוניים, כדי לסלול במשותף את הדרך להצלת עם שרידי-חרב ולבנות במשותף את הטפחות של חירות ועצמאות מדינית על המסד שיחד הנחנו ויחד טפחנו אותו.

*

למעלה מחמשים שנה בשבעים שנות חייו של ווייצמן היו קודש למפעל הציוני, תוך חליפות מזלות ועתים. למעלה ממחצית השנים הללו אנו הולכים יחד אתו בדרך אחת. ודאי לא היתה זאת דרך רצופה נצחונות כולה. לא מעטות היו האכזבות, לא מעטים היו הכשלונות, אבל גם לא מעטים היו ההישגים אשר בסיכומם הם מהוים את הכוח המעט שיש לנו ואשר עליו אנו משעינים את המנוף להמשך ולמלוא כסופי האומה להצלה ולגאולה שלמה. הדרך נתארכה. כשעמד העם לפני חצי יובל שנים על פרשת דרכו ההיסטורית, לא פנה אל הכיווּן הנכון ולא הפנה את לבו בשלמות כלפי השמים שנפתחו בשעת רצון זו. עתה אין לפניו שוב “פרשת דרכים” אלא דרך, המוליכה, כדברי ווייצמן, ב“כיווּן אחד”. אבל גם בשעה שהוא מצווה בגזירת הגורל ללכת בכיווּן אחד, יכול “עם תועי לבב” לשמש את דרכו ולבזבז את שעת הכושר החדשה שנזדמנה לו. אנו מברכים את ווייצמן כי יזכה עוד לשנים חיים רבות וטובות, ואנו מברכים את עצמנו שנזכה, בהנהגתו המבורכת, לפנות את דרך העם ולכונן את צעדיו לחיי חירות ועצמאות במולדתו.

(הפוה״צ, שנת ה-38, גליון 9, תש״ה)