חג יובלך, חג השירה העברית, שאתה ממרבי-תפארתה המעטים ומנושאי לפידה הנאמנים; חגה של ארץ-ישארל, שאתה צייר לנופה, כינור לשירתה וניב להמית עצבונה; חג תנועת הפועלים העברית, שאתה העלית להבעה אמנותית זכה, שופעת צבעים וצילילם, את יצירתה החלוצית רבת העלילה; חג הבמה הזאת, “הפועל הצעיר”, שהנך נאמן-ביתה של השנים, מראשית הוסדה ועד עתה – חג זה חל בימים טרופים, כשירדה עלינו היד המרשיעה של הזדון והמזימה להשבית שמחה מאהלנו ולהנחיל לנו לב רגז ודאגת נפש גדולה.

אי אפשר לו לחג זה שיוחג עתה כהלכה. אי אפשר לה להרגשת התודה, שממלאה את נפשנו על הברכה הרבה שהענקת לנו, שתמצא עתה את ביטויה המלא. על המשמרות הרחוקים והקרובים בחזית הגנתנו העצמית, נמצאים ודאי מאות מאלה, שבמקום נאמן תשכון בלבבם ואשר יעלו זה עתה, לתוך דמי לילות קשב וחרדה, חרוזים שוקקים ומראות נוהרים מהאידיליות הנפלאות שלך, שבהן הם שותפים ליצירתך. אבל להתיחד יחוד שלם עם חן שירתך וחסדה, מתוך שמחה והרגשת חג אמתית,, כאשר היינו רוצים – את זאת מנע מאתנו הזמן חסר התבונות שאנו חיים בו.

ברכתנו נתונה לך. ברכה נאמנה בהוקרה ובחיבה. אתה נחמתנו פעם לעת רעה ב“כפלים עמול, כפלים יצור” – אף אנו נענה לך עתה בברכה זו:

כפלים יצור! – כפלים ברוח ובנפש, כפלים ביופי ובתנחומין.

(הפוה״צ, שנת ה-29, גליון 33–34, תרצ״ו)