לוגו
לְשׁ"י עַגְנוֹן – בֶּן הַשִּׁשִּׁים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

זינוקו הספרותי הגדול של עגנון, מעל במת “הפועל הצעיר” היה. מ“והיה העקוב למישור”, זו הנובילה הנפלאה, שקיפלה בקרבה כבר אז את כל הניצנים, הפרחים ופרי ההילולים של הפרוזה העגנונית הענוגה והמפוארה, שנדפסה ב“הפועל הצעיר” – מתחילת עליתו של עגנון כראקיטה מתפשטת במניפה של אורות וממלאה את ספרותנו גוונים ומנגינות, שלא היו כמוהם להשראה ולעלית בספרותנו החדשה. בספרו האחרון “תמול שלשום” הראַקיטה הזאת עוד מוסיפה ועולה, מפציעה מחדש, ויוצרת הילה של נגוהות סביב אותה פרשת בראשית, שהיתה סדן ליצירתו ותכליתה.

מרכז הפרוזה השירית של עגנון היא ארץ־ישראל, בין בשעה שמדבר בה באופן ישר ובין בשעה שאינו מדבר בה. היא מאווי כל המאווים ותכלית כל התכליות; היא ה“תמול”, ה“שלשום”, ה“היום” ו“המחר” של היהודי בשיבוש וביסלוביץ וביאס, בכל מקום שהוא ובכל דרך הנדודים והתמורות שלו. “ר' יודל” הוא ר' יודל הנצחי, שארץ־ישראל היא בשבילו מה שהיתה ביאטריצה בשביל דנטה אלגהורי בקומדיה האלהית. הוא רואה אותה מבעד לכל המעגלים של עינויי־התופת, מבעד לכל הערפילים של מכאובי־ההזדככות, ובכל אשר יעשה ובכל אשר יארע לו הוא נמצא תמיד ב“לבב ימים”, בדרך לגאולתו הנפשית והאנושית, היורטת לקראתו כשהיא זוהרת בחסדיה ובתנחומיה.

מי ידמה ומי ישוה לו לעגנון בהישג האומנותי העליון של הפרוזה העברית החדשה? גם באיכות וגם בכמות הגיע לשיא! וידו פתוחה עדיין לתת כהנה וכהנה וקרן השפע שלו מלאה עדיין ברכה. ירבה שנים טובות, ויזכה, ואנו נזכה אתו, שיריק את הקרן הזאת עד תומה.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 46)