ממערכת האישים מעפילי ההגשמה וחלוצי המשמרת הראשונה של הציוניות – נעדר שוב אחד המצוינים ביותר: ד"ר הלל יפה. הוא היה מאנשי ה“מייפלאור” של הציונות, מן הפוריטנים הראשונים, שעלו לארץ לא בצותא אמנם ולא באניה משותפת, אלא בשבילים שונים, “כל אחד ואחד עם נר אלהים שבלבבו”, לבקש את כוכב התקומה של העם ולתת את עצמם בשלמותם, בכל נפשם ומאודם למעשה הגאולה והבנין.

רופא היה. מבין הרופאים של אותה תקופה, שמלאכת הרפואה לא היתה עדיין בידם רק טכניקה מדעית אלא מפעל הומאַני. רופא הישוב המנוגע, רופא הארץ המשַכלת, רופא האנשים הסובלים. מפעלים סניטריים גדולים לא נעשו עדיין אז, יבוש וניקוז ועקירת סיבות המחלה הממארת לא עמדו עדיין על סדר היום. כי ההתחלה קטנה היתה, האמצעים היו מעטים, התנאים המדיניים היו איומים. קשי ההסתגלות היה האויב הנורא ביותר, שהתיצב בדרכה של ההעפלה החלוצית. מחלות הארץ הטיפוסיות, הקדחת וחלי-העינים, היו שני המלאכים הרעים שעמם נאבקו קשה כל באי-הארץ החדשים. בראש מערכת ההתגוננות מפני המלאכים הרעים האלה, עמד המלאך-הטוב: ד"ר הלל יפה.

אלה, שעליהם עברה תקופת בראשית זו, מספרים אגדות על עבודתו הרפואית של הלל יפה. לא “מומחה” גדול היה, אלא עובד נאמן, צנוע ומסור. כעבודת קודש עשה את עבודתו, לרפא את הנחלה, לחבוש את הנשבר, לנחם ולעודד, להוסיף כוח למלחמה ולעבודה. כאב היה לפועלים, בעלי המצחות הלוהטים והעינים היוקדות. כמורה היה לפרט ולצבור. ספרו הקטן “שמירת הבריאות בא”י", שיצא בהוצאת “לעם”, לא היה קונטרס רפואי מקצועי, אלא ספר חינוך להיגיינה חלוצית, ספר, שנקרא בשעתו כפרק שירה, שנשבה מתוכו רוח מלטפת של דאגה וטיפול, של חרדה ליכולת החלוצית של מחנה המגשימים לבל תיפגם ובל תוקטן.

נוסף לכך: פרשה של עבודה ציבורית עטופה זוהר בראשית. בא-כוח חובבי-ציון, הכתובת הראשונה של הרצל בא"י, חבר למשלחת אל-עריש – וזהרו לא הועם עד יומו האחרון.

הרבה נשתנה מסביבו, הוא לא נשתנה; הוא נשאר באצילותו ובאומץ לבו הפוריטני בתוך התמורה הגדולה של השגשוג וההתפתחות. זכרו לא יסוף!

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 14–15)