כלום לא משורר הנהו? אף מראהו החיצוני, המחלפות הארוכות העוטרות את ראשו, עיניו העמוקות המביטות נכחן, משוות לו דמות אדם נושא חזון, אשר קידש את עצמו לשירות נעלה, שירות, שהוא לכאורה כולו חומר, תמצית החומר, ואף על פי כן הוא נהפך בסיטואציה ידועה למקור של כיסופי נפש עמוקים ולמעין של שירה נשגבה. להמציא אדמה לעם חסר אדמה, להשיב אדמת מולדת לעם הנושא את נפשו להתערות חדשה במולדתו, להועיד ביצות ממאירות לאדמה נושבת, לפתוח סגור קרקע לפריה חדשה – זוהי “המסקנה האחרונה של התבונה”, כאמרתו של גיתה, זהו פרק שירה מונומנטלי ביותר.
יהושע חנקין איננו איש-דברים ואיש ביטוי, הוא איש העשיה השקטה והנכוחה, שהחיים ניצבו כאילו כמו נד תמיד מימינו ומשמאלו ופינו לו רק שביל אחד, שבו הוא חותר לקראת המטרה הגדולה שהועיד לעצמו. אם לנחש את המתרחש בנפשו של אדם יקר זה, שמאחוריו מפעל כה כביר, שמאחד בידו חוטי העלילה של גאולת הקרקע במשך שני דורות, שהגיע עתה אל סף הזיקנה והוא מלא עדיין כוחות פעולה רעננים ותכניות רבות להמשך המעשה הגדול שהוא נדר לו את נדרו – הרי אפשר לנו לתאר לעצמנו זאת רק במשל, שכל בקעות וגבעות א“י רוקדות נגדו כאילים וכל עצי היער ועצי הפרי ושבולת הקמה על אדמת א”י הגאולה והעתידה להגאל מרננים ומוחאים כף לפניו כל הימים.
לו נתונה תודת עם ביקר ובהערצה!
(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 11)