אדם באהל, איש העבודה והמחקר, שתקן ונחבא אל הכלים, אשר תחם מסביב שדה פעולתו, הרחב והחיוני ביותר במערכת הבנין וההגשמה בארץ, תחום של צניעות בלתי שכיחה. רק מעטים ידעו אותו. רק חבריו למקצוע ושותפיו בעבודה, רק הצבור החקלאי הותיק — רק הם ידעו את הממונה על הענף היסודי של החקלאות העברית בארץ, על הפלחה, את חלוץ המקצוע אשר כל חייו וכל מעיניו נתונים להשבחת הזנים והעלאת היבולים של לחם האומה במולדתה.
הוא היה כמעט לרואה ואינו נראה. פעל את פעולתו כדרך שפועל כוח-צמיחה חבוי, מתוך סתר שקטו והתמדתו. אי-שם היה האיש אשר איזן וחקר, מדד ושקל, הורה וכיוון — כיצד להגדיל את פריונה של אדמת א״י, להרבות את תנובתה, להוציא לחם הרבה מאדמה מעטה, לגדל כליות חטה דשנות על ארץ חררה. דברים שהם מכבשונו של עולם — ומכבשונו של מפעלנו בארץ.
קשה היה למצוא עמו מגע אישי מחוץ לענינים שהוא עוסק בהם. חיץ-המקצוע כאילו הקיף אותו כשריון. רק גלים קצרים, אך קורנים ושופעים תרבות ואצילות-נפש, בקעו ועברו את החיץ הזה. לא היה מעורב בעניני חברה וצבור. הוא כאילו התרחק מהם כדי לשמור על טהרה אישית. נחשולי הזמן והמאורעות כאילו התיצבו כמו נד מימינו ומשמאלו, לא טלטלו אותו ולא הוציאו אותו מאצטגנינותו. במשפט קצר ולַקוני, בשתים שלוש מלים, היה נפטר משאלות היום. ותמיד היה הרושם שהוא שותק מתוך אחריות למלה, וממעיט דברים כדי להרבות מעשים.
והנה בצדיה בא עליו המות ועקרו מתוכנו, למרבה האבל והיגון.
(הפוה״צ, תרצ״ה, גליון 37)