הוא היה אחד מן המועילים בחברתנו. מנושאי זכויות בראשית של מפעל מצער, אשר באחריתו ישגא מאד. המנגינה העברית בא״י — הוא היה מראשוני מחולליה. כיום זה לא ניכר ביותר. בגדול העץ נעלמים עקבות השתיל. אבל היו ימים בארץ, שלא היתה אופירה ולא היו קונצרטים סימפוניים, לא היו בתי ספר מיוחדים לנגינה ולא חלמו עדיין ע״ד אקדמיות. היה רק חנינא קרצ׳בסקי, בחור גבוה, רחב כתפים ובהיר שער עם ד׳ אמות שירה, עם מקהלת הילדים הראשונה, עם המנגינה העממית לשיר העברי, עם הצריף של האופירה העתידה. אחד הבילו"יים — במקצוע שלו. סולל נתיבות ראשונים. תוקע יתד לישוב בתוך השממה. מה שבא אחרי כן — זהו גידול, התפתחות, המשך. אבל קרצ׳בסקי היה הזורע במפל יד, אשר זכותו קיימת ובלתי נפגעת גם אצל מכונת הזריעה המשוכללת. משעור לנגינה הראשון בגמנסיה הראשונה, בבית ערבי ביפו, עד האורטוריום בפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים — זהו מהלך ענקי. מי שעבר את המהלך הזה בלי לפגר ובלי להיות מיותר — גם זכות היצירה שלו איננה פגה.
ממסכת החיים החדשים של ת״א הצעירה נעקר דבר מה נכבד. לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק.
(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 10–11)