ימים של התפעלות והתרוממות הנפש היו הימים ההם. הצהרת בלפור יצרה לנו חלום קסמים. ראינו בדמיוננו בנין-עם בין-לילה. תר-הזהב שהרהיב את העינים, הרהיב אותן עד לידי עורון ממש.
והחיים עם דפיקת מציאותם עוררו אותנו מתרדמתנו. וכשחלום הקסמים פג, – באו במקומו התמרמרות ויאוש. ויש לתמה ולשאל: היכן היא ההכרה והאמונה הלאומית? אחרי דורות של מלחמה-עקשנית, אחרי דורות של רדיפות ומצוקות שלא הצליחו להחליש את החיוניות הלאומית שלנו, הנה מראים אנחנו לעולם ולעצמנו שתש כֹח סבלנותנו, שברגע אשר בו הננו קרובים מאד למטרתנו – מטרת אלפים שנה – אין אנחנו יודעים להתחשב עם המציאות ואין אנו רוצים להבין את המצב…
הממשלה שסכנה את כל קיומה ונכנסה למלחמה, בכדי להגן על בלגיה המחוללה היא היא הממשלה שהבטיחה לנו באופן רשמי לעזר להגשמת שאיפתנו. וילסון, נביא השלום חזר גם כן על ההבטחה הזו; איטליה וצרפת אינן מתנגדות. מצד הצדק האנושי והמדיני, יש לנו שטר-התחיבות של בעלות ההסכמה – ועד היום שטר זה עומד לגובינא, והחתומים עליו מצהירים שישלמו בעוד מועד…
ואנחנו פה בארץ חשבנו להקיץ בבקר לא-עבות אחד, ולמצא שמשיח-צדקנו הגיע; וגאולה שלמה עטפה את הארץ… מבלי עבודה, מבלי מלחמה נמצא הכל מוכן לפנינו.
ורק לשיר ולקרא הללויה יהיה עלינו.
והנה עתה פוגשים אנחנו מכשולים מכל צד: התחרות עזה קוראת אותנו למלחמה – ונתיאש, ובהתמרמרות אנו צועקים מן המעמקים! ובכל זאת אין מקום ליאוש ואין מקום להתמרמרות!
את הכרתנו הלאומית, שום כח בעולם לא יכול לשלול מאתנו, את אמונתנו העמוקה הבוערת בתעודתנו על ארץ אבות – שום כח בעולם לא יוכל להחליש. ואם רגש כזה ימצא את לבנו אז נוכל להתחשב עם עובדות המציאות בקר רוח ובהגיון, אז נבין שאנגליה מוכשרה להיות זהירה בפוליטיקה המושלמית שלה, אז נבין ונסלח הרבה דברים, אבל בפרט נבין שעלינו לעבוד!…
אנחנו צריכים להיות פועלים מועילים שאנגליה תהיה זקוקה להם. אנחנו יכולים לעזר בהנהלת הארץ, להיות ידידים נאמנים לממשלה החדשה הזקוקה לידידים פקחים ומסורים. אסור לנו להרשות לאטמוספרה של התמרמרות ואי-אמון הדדי לבוא בינינו ובין הממשלה, אטמוספרה זו היא שגרמה2 למצב הבלתי נעים ששורר עתה בינינו.
שוכחים אנחנו שזרים הננו לאנגלים והם לנו. אין אנו מבינים אותם – והם אותנו. הרבה פעמים הם פוגעים בכבודנו שלא במתכוון.
והרבה פעמים את אשמת היחיד אנחנו מטילים על הכלל. וסוף סוף אי-אפשר להוציא משפט על העם האנגלי בכללו ועל נטיותו בנוגע לנו עפ"י אשיותו ופעולותיהם של פקידים בודדים הנמצאים עכשיו כאן.
ומהירים אנחנו לקצף ולהתמרמר. דורשים אנחנו מאתם הבנה ואהדה, והאם אנחנו נותנים את זה? הלא אפילו בחיינו הפנימיים הרי אנו מצטינים בשובניזם ואדיקות. מלחמת המפלגות מתגלה אצלנו בשנאה מרה, חושדים אנחנו אחד את השני בבגידה ובמעל. בזים אנחנו אחד את השני. תל-אביב מביטה על ירושלים כעל קו-רקבון, על תושבי דמשק וארם צובה כעל “נטיבס”, הפועל העברי מוצא שהאכר הוא שרש הרע בארץ-ישראל, ולהפך וכך הלאה…
ובכל זאת מאחרים אנו דורשים מתינות, אמון אהבה, ובאים אנו בתביעות ובתלונות כל יום – דורשים ודורשים, ומה אנחנו נותנים? על האמת צריך להודות פה בארץ-ישראל לא עשינו כלום בכדי להכנס לתוך מצבו של השלטון הנוכחי, הם נכנסו אל הארץ בלב מלא אהבה לנו, צבאותיהם נלחמו ונתנו את דמם בעד גאולת ארצנו, ומהרגע הראשון קבלו את הרושם כי מנצלים אנחנו אותם. אמנם רק יחידים גרמו לרשם זה, אבל מה עשינו בכדי לעמוד בפרץ? ואחר-כך אנו בארץ לא הצטינו בטקט מיותר במגע עם הממשלה, אנו שבאנו תמיד בדרישות מבלי להתחשב עם הממשלה, אנו שבאנו תמיד בדרישות מבלי להתחשב עם המצב מנקודת מבט של הממשלה, וככה התחדדו היחוסים וההתמרמרות התפשטה גם בין גדודינו.
ואנשי צבא יהודים שחובתם הראשונה היתה להראות שעלולים הם למשמעות וקרבנות – הראו אי-סבלנות, ורוצים אנחנו שחבריהם האנגלים יאהבו אותם, יכבדו אותם? חבריהם שעשו את חובתם במשך חמש שנים – לא שנה אחת רק – ושגם עליהם היה הרבה פעמים לחרק שן, להתמרמר כנגד אי ישר.
אמת מרה היא זאת – ומעטים הם בינינו שאוהבים לשמע אותה, אבל בכל זאת אמת היא.
והגיעה השעה להתחיל בעבודה פה – נניח את מהלך הפוליטיקה הגדולה בידי מנהיגינו הגדולים – ברנדיס, ויצמן, סוקולב, פרנקפורט, קרובים הם ליוצרי הפוליטיקה העולמית ויודעים הם מהנעשה פה – חובת המשמעת דורשת מאתנו לעבד יד ביד עם אלה שהבטיחו לנו את עזרתם וידידותם.
אבל אל נשכח שאם רוצים אנו לקבל, עלינו גם לתת. חק הוא בעולם: קח – ותן.