לוגו
המפלצת האמריקנית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


“נכניס סדורים חדשים בועד הצירים שבארץ-ישראל. במקום “פוליטיקאים” נשלח לארצנו מומחים איש איש למקצועו, במקום פטפוטים נתחיל במעשים; עם המציאות, עם תנאי-הארץ נתחשב ועבודתנו תהיה ממשית…”

ככה דבר דר' ויצמן בששה ליולי העבר, לפני אספת צירי הועידה, מדברי אנגלית…

וברנדיס, זה “איש המדנים”, “רודף הכבוד”. זה “מהרס הציונות”, קם ויכריז: אחרי שמענו את דברי מנהיגנו הגדול, נשאר לנו תפקיד אחד: להשמע לו, ולהוציא לפועל את תכניתו.

והאמריקנים, “כגוש” אחד, קבלו על עצמם את פקודת מנהיגם הם, ויכנסו להכנסיה הציונית בהחלטה גמורה ללכת אחרי דר' ויצמן בדרך העבודה והמציאות.

מה קרה פתאם? איך נתהוה המצב הנוכחי? למה יצאו האמריקנים מהכנסיה האחרונה במפח-נפש אשר כמותו לא ידעו אף בימים הכי נוראים, ימי החשך לתנועתנו?

הנסתפק בתשובות שמלעיטים אותנו בימים האחרונים כל אותם העסקנים והנואמים, אשר היו בעצמם הגורמים למפח-נפשם של האמריקנים?

החושבים אלה שהקהל הארצי-ישראלי כל-כך תמים הוא – שקבל יקבל באמונה עורת “קטגוריה” המתנגדת להמציאות?

מאימתי נעשתה היהדות האמריקאית לבלתי-לאומית?

האם מיום שנלחמה רוסיה בשל “שאלת הפּספורטים”? או אולי מיום ששלחה את ספינת ה“ולקן” להצלתה של ארץ ישראל? או אולי לא לשם עבודה לאמית התכונו ברנדיס וחבריו הציונים באמריקה, כשהכריזו לפני חמש שנים, והימים אז ימי משבר: “עלינו – היהדות האמריקנית – מוטלת החובה הקדושה לשמר, להגן ולהציל את רכושנו הלאמי בארצנו הקדושה”? האם באמת במשך חמש השנים האחרונות נעשו פה כל העבודות הקדושות והטהורות, שמן-זית זך כלן, במטבעות ששום ריח “אנגליזציה” לא נדף מהן?

לא, רבותי, במטותא מכם.

אמנם, הנקל הוא לשחק עם הקהל הארצי-ישראלי, אבל יש שקהל זה מתעורר פתאם, ונזכר הוא באותו משחק-נערים שנגמר במותו של אבנר-בן-נר…

האמריקנים באו לונדונה בהחלטה גמורה להכניס שנויים בהסתדרות הציונית, בפרט בנוגע לעבודתה בארץ ישראל. את כל פרטי התהו-ובהו ששררו בסדורינו אשר בארץ, הכירו האמריקאים יפה-יפה. ד“ר פרידנולד ורוברט זולד, שמאשימים אותם עכשו באספות ועד הזמני כמבזבזים הכי גדולים שהיו בתוך “ועד הצירים”, הם הם אשר נוכחו לדעת, בהיותם פה, שאנחנו הולכים לעמת פשיטת רגל נוראה – אם לא נשנה דרכנו; הם הם אשר השתדלו בכל מאמצי כוחותיהם להתחיל בשנוי ולהלחם בשטת המשרד הארצי-ישראלי, אותו המשרד אשר שרר כ”ממשלה בתוך ממשלה“; הם הם אשר נלחמו בהנהלה שעשתה עם כספי הקרן הקימת כאדם העושה בתוך שלו. אבל במלחמתם זו פגשו “בדרכם אבני-נגף המסרת”, “במעצורי חוטי-ברזל” שהוקמו עוד בימי הד”ר רופין ולא הוסרו עד היום. גם ביאנקיני, וגם זולד נפגעו וישובו כלעמת שבאו בצעקה מרה: הולכים וטובעים אנחנו, הצילו! וצעקה זו הגיעה לאזני האמריקנים שמעבר לאוקינוס. גם הם ידעו אז “שספינתנו נטרפת”, אלא שהם האמינו שהקברניט האומר היום שהוא הוא אשר יצילנה, אין די כח בו, די חפש ודי מעשיות לו למלא את התפקיד הגדול והנפלא הזה…

והרב הגדול של צירי הכנסיה בלונדון הסכים לדעתם של האמריקנים. האחדות שהיתה בכנסיה התבלטה רק בבקרת העזה ובהתנגדות הנמרצה כלפי עבודת ועד הצירים בארץ-ישראל.

זאת היתה האוירה שבה נפתחה הכנסיה, וכל אספה מאספותיה, וכל ישיבה מישיבותיה הוסיפה נמוק לנמוקים, עוד הוכחה להוכחות המצדיקים את החלטותיהם של האמריקאים.

דה-לימה הקריא את הדין-וחשבון של כספי הקרן הקימת לישראל: ארבעים אלף פונט עבור יער הרצל! והלא ברנדיס, דה-האז וחבריהם, ראו בעיניהם את היער העצום הזה. וחשבנות המשתלות – אותם העצים שמר אטינגר הציע למכרם לממשלה פה בשמונה לירות האלף, בה בשעה שהממשלה עצמה מכינה אותם בארבע לירות האלף, וחשבונות היעור בכלל, שאם נמשיך בשטה הרגילה כיום, אז נכסה את פני אדמתנו זהב, ועצים נמצא רק על כתלי “המוזאום” אשר למחלקת החקלאות, ע"י ועד-הצירים…

נשמעו גם חשבונות “הקבוצות” למיניהן… התחילו הוכוחים והנאומים. פתח בהם ד“ר ויצמן בתתו דו”ח, שסך-הכל שלו היה: א) כל הארץ-ישראלים מגזימים הם וקשה לעבוד אתם. ב) מושבות “רוטשילד” עירות-פינסק הן, ורק הקבוצות של ההסתדרות הציונית בראו בארץ-ישראל את האכר שהוא מאה אחוזים אכר, ובתכנית זו של הקבוצות האלה צריך להמשיך את בנין העם בארץ… וכשד"ר ויצמן הצהיר אז שבשנה הראשונה יכניסו לארץ ישראל שלשים אלף עולים – קפץ בן-גוריון ויזעק: מה, הלמכר אותנו בנזיד עדשים אתם אומרים? שלשים אלף אתם רוצים להכניס?… הן את העם, את כל עם-ישראל נכניס אנחנו!

והאמריקנים שומעים, שומעים גם את הוכוחים הסוערים בנוגע לשלילת הזכות לכל יזמה פרטית – ובנוגע להצעת הלאמה כללית, והאמריקנים שומעים ונזכרים ברגע ההוא במצב הכספי של קרן הלאם….

והוכוחים סוערים בנוגע לעליה, אשר ה“ארבייטערשאפט” רצתה להביאה תחת רשותה. ופרטים נשמעו בועידה ה“פוליטית” על אדות הכספים שהוציא ועד הצירים בחדשים האחרונים לעבודה מדינית בארץ, – סכומים עצומים שעברו על ידי “מומחה” ידוע לכלנו..

וכל הזמן ההוא חכו וחכו האמריקנים להצעה ממשית, לתכנית עבודה שיוכלו להתחיל בה תיכף ומיד. חכו לשוא – שהרי “הצעתו הגדולה” של מר אוסישקין לשכלל פועל בארץ ישראל בסכום המצער של אלפים פונט, לא יכלה, כמובן, להקרא בשם “הצעה ממשית”. וככה עברו עלינו ימי הישיבות.

קרו בינתים מאורעות, שגם הם הוסיפו להעציב את לב האמריקנים ולרופף אמונתם בהנהלה הראשית. למשל: המאורע עם לורד רידינג. ברנדיס הבין, שהגיעה השעה למשך לתוך תנועתנו יהודים מסוגם של לורד רדינג, וילי-כהן, אלפרד מונד, ועוד. התחיל במשא-ומתן אתם, כמובן בהסכמת ד“ר ויצמן וחבריו, וברגע האחרון ממש, בעת שעמד הענין להתגשם בהצלחה, התערב ד”ר ויצמן בדבר, מבלי הודיע מאומה לברנדיס, וכל העבודה עלתה בתהו לצערו העמוק ולמפח נפשו הגדול של ברנדיס…

את תכניתו הוא, הציע ברנדיס לההנהלה הציונית, שהסכימה בעיקר לבקרת ולבנין אשר בתוכה. ברנדיס רצה סדור חדש של עבודה.

מאשימים אותו שהוא רצה להרס. הוא רצה אמנם להרס, אבל להרס מה? – את מסרת הבטלנות והבזבוז ואת המכונה הציונית הנוכחית שקבלה צורה של ה“טמני” בניו-יורק2.

ופתאם – “במושב הזקנים” קם ויצמן והכריז שאם אוסישקין אינו מתקבל בהנהלה ואינו נשלח לא“י, אז הוא, ויצמן, וסוקולוב אתו, מתפטרים. ו”הקומדיה" נמשכה, אלה מוכרחים להשאר, מאלה אי אפשר להפטר, וכן הלאה.

מה יכלו האמריקאים לעשות? הם נוכחו לראות שבתוך ההסתדרות הנוכחית נמצאים אנשים ומפלגות הנלחמים בעד קיומם הם, ולא בעד קיום הרעיון והתפתחותו. הם נוכחו לראות שלהם, האמריקנים, אי-אפשר יהיה להשתמש בתכסיסים שמשתמשים בהם אדיריה הקבועים של הסתדרותנו –ובהוכחם לראות את זאת סרבו ששמם יקרא על כל המעשים שהיו להם לזרא.

האמריקנים בגדו – אמת היא גם זאת; האמריקנים בגדו בכל הרקבון, בכל הצביעות, בכל “הפרטיות” אשר בהסתדרותנו – והמשבר הגדול החל. בקולי-קולות מכריזים עכשו פה על המעל והמרד של האמריקנים. ההנהלה בלונדון שלחה את אנשיה לארץ-ישראל, לעורר את הקהל כנגד ההסתדרות הציונית באמריקה. עד כמה שהמצב של ועד-הצירים פה רעוע הוא, משתדלים עוד להבליט את זאת בכל תקף, לברא אוירה של “בהלה”, להחריד את הלבבות, למלאותם רעל ומרירות כנגד אותם אנשים שהעיזו לנגע בקדש-קדשי ההנהלה בארץ-ישראל. ה' מוסינזון המורה, שכל כך הרבה מזמנו בלה עם ועל חשבון אותם האמריקנים הנוראים, מואיל עכשו להודות שברנדיס עצמו הוא איש ישר, אבל יתר חבריו… הוי כמה נוראים הם! שעל-כן יחד עם אחדים מתומכיו הרוצים להציל את אמריקה, ישוב לארץ קולומבוס, ושם יכריזו מלחמה על ההנהלה הנוכחית, יוקיעוה לעיני השמש, יסדרו הנהלה חדשה, ואותה האפטרופסות השוררת עכשיו בארץ-ישראל תשלט גם על אמריקה.

תכנית נפלאה, אם כי פשוטה היא כל כך. הן כספים לנסיעות יש תמיד, מחברו של “בדרך” הן עודנו בדרך, הוא ומתרגמנו, (לבלתי יאשימוהו חס ושלום ב“אנגליזציה”), וכשיהיה נחוץ הדבר, אפילו כספי תרומות של נשי מאה-שערים, דמי נזמיהן וצמידיהן ישמשו להצלת עמנו מסכנת האמריקנים…

והרי אנחנו, שראינו כיצד הולכת ומתרקמת פה “אגדת המשבר”, – הגיעה שעתנו לקרא את הילד בשמו, – כל אותם המפחדים מהמציאות, כל אותם האוחזים במשרותיהם ויהי מה, כל אותם הרוצים לבנות את ארצנו ע“י מלים מפוצצות ושיטות מלאכותיות, כל אותם שהצדק-אתם לרעד בשכונותיהם – יקראו נא אם ירצו למצב הנוכחי בשם משבר; אבל המאמינים בעבודה, במציאות, ביכלת הארץ בנחיצות היופי – אלה לא יבהלו למרות כל נאומיהם של מורינו ועסקנינו – אלה יודעים שיום גדול הוא לנו, היום, מפני שתקופת ה”דיזנפקציה" התחילה.

לא משבר הוא זה כי אם מרפא! –

והאמריקנים, שם בארצם, כבר עובדים ומתכוננים לקראת המחר. אמנם אין הם עוד מוכנים לחשמל את כל ארצנו. הם יסתתפקו רק להאירה. את רחובותינו לא יקשטו אלפי בנינים בין-לילה, אבל מיד יתחילו בחציבת-אבנים נמשכת. לא ייערו את כל חולות הארץ והריה אבל עצים יטעו שאפשר יהיה למצאם בקרקע ולנוח בצלם. הם לא יסדרו קבוצות של עשרים איש על ארבעת אלפים דונם, כי אם יכשירו עשרים דונם להספקת משפחה. תקציביהם לא יכילו שלשה עשר אלף פונט לתמיכת מאה אנשים, אבל יכניסו את רוח ה“ביזנס הנוראה” בכל, שתספיק עבודה פוריה למאות ולאלפים. הם לא יקבלו תיכף ומיד את מסלת-הברזל מרפיח לדמשק, אבל ישתדלו לחבר את תחנת ראש-אל-עין לפתח תקוה ו“לוד” ול“רחובות”, ז"א עבודה משותפת עם “עירות פינסק”, ועם מנצלים כרוטשילד, וגם עזרה ליזמה פרטית, חלילה…

וכל אותם שהנאומים ב“ועד הזמני” אינם תורה מסיני בשבילם, כל אותם ששבעו מ“פוליטיקה”, מאספות וממחאות ריקות, מושיטים ידם למנהיגי הציונות באמריקה וקוראים להם: תבוא עליהם ברכה, וצחקו-נא צחוק-סליחה למבול הדברים השוטף עכשו בארצנו!




  1. דאר–היום, כ“ג אלול תר”פ.  ↩

  2. במקור כתוב: “בנו–יוק” – הערת פב"י.  ↩