לוגו
רוחות מנשבים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


ששה חדשים עברו מיום שנציבנו העליון אחז את רסן שלטון הארץ בידו. הוא הגיע לארצנו בשעה שהיתה גועשת וסוערת ועקובת דם. הוא נכנס לעיר-הקדש ובאזניו מצלצלות נבואות של סכנה-פרטית ומהפכה כללית. בבת צחוק מתונה ומלאת בטחון קדם הנציב את תושבי הארץ ברדתו לחוף יפו, וכאלו דבקה בת-צחוק זו בנתיניו, ויד-קוסמת עברה על העננים השחורים ותפזרם. במשך חדשים אחדים שקטה הארץ. אלה שידיהם היו מגואלות בדם אנשים חפים וזכים מפשע, אלה שעל משכבם בלילות ראו, בחלום בלהות, את חרב הנקמה בידי הנציב החדש – אלה לא האמינו כלל בשקט אשר שרר פתאם בארץ. פחד פחדו פן ערמה היא זאת, ופח ומוקש טמון לחוטאים. כי ידוע היה בארץ שכח כביר ועצום מביא אתו זה היהודי האנגלי, – כחה של בריטניה העצומה…

היום, כעבור רק ששה חדשים מיום בא הנציב העליון, מה היה לארץ שפתאם רוחות מנשבים בה, רוחות מנבאים לסופה וסערה?

ההרע נציבנו זה לארץ? העשק או גזל את מי שהוא מהתושבים? ההוכיח שאין הוא דואג לנתיניו, או איננו מסור להם?

אין איש בארץ אשר יקום ויענה כן על אחת השאלות האלו. ואם כן, מדוע התחילו רוחות מנשבים שוב?

– מפני שישנם פה בארץ אנשים שהיו רגילים מדורי דורות לעשק ולהיות עשוקים, לרמס ברגל עריצים את הדל והחלש מהם, לזחל ולהחניף בעמדם לפני חזקים מהם. האנשים האלה הם הם אשר לטוּב-לב – חולשה יקראו, וצדק ומשפט לסמן פחד יחשבו. עוד לא היתה לנו בארץ ממשלה שאותה יכלו לחשד בחולשה כמו זו של שלטוננו עתה. מכיון שהנציב העליון סולח לפושעים שידם שפכה דם חפים מפשע, סמן הוא שירא הוא מהם. ואם פושע זה נמנה בתור פקיד-גבוה בממשלת הנציב, סמן בולט הוא שהאחרון רוצה להחניף לראשון.

הרבה, הרבה בני-אדם ישנם כאן בארץ שנפשם עורגת למשרות, ואם הדרך לתאות נפשם צריכה להיות מגואלה בדם, מה איכפת? המטרה תקדש את האמצעים…

ושוב רוחות מנשבים.

כנסיה נתאספה בחיפה, צירים שבחרו את עצמם והעמידו דרישות בשם העם שלא ידע כלל שמץ מדרישות אלו. מכיון שהמזכיר האזרחי דורש מהצירים האלה להראות לו את יפוי-הכח שלהם, הרי מוכרחים הם לחזר על פתחי התמימים ולקבל מהם חתימתם על ניר שבו כתובים דברים שאת תכנם אין החותמים מבינים. והערבים עיפים הם מנרגנות, מסכסוכים ומ“פוליטיקה”. במשך שתי השנים האחרונות לא חדלו “המנהיגים” לדרש מהם כסף ותמורתו נתנו הבטחות. יודעים הם שבכסף זה התאכסנו המנהיגים במלונים נוחים, נסעו נסיעות תדיריות, ולא יותר. ועוד יודעים הערבים, שהממשלה שנגדה רוצים לשתף אותם במלחמה, ממשלה זו איננה מכריחה את נתיניה לעבוד בצבא, איננה עושקת אותם ב“עשור”, כמו בימי ה“מולתזם” המפורסם, אין השוטר בא לכפר ולוקח ממנו כטוב וישר בעיניו ואפילו את כבוד האשה… הערבי יודע עוד ש“הצהיוניין” לא חמסו עדיין את אדמתו, אדרבה, הם רואים במפח-נפש שהיהודים אינם קונים אדמה, כמו שהפחידום2 מנהיגיהם “בימים ההם”.

אבל “המנהיגים” זקוקים לחתימות ולהתרגשות ולשטנה, כי בלי אלה הרי דל כחם. ולכן משתמשים הם בכל האמצעים; מאימים, מכים, מלשינים, מפילים בפח, ורק שהתמימים יצעקו ויחתמו.

הביטו על שכם והגידו-נא לי: כלום לא צדקו האומרים שהשלטון הקיים חלש הוא?

אם רוצים אתם למצא מקום אחד בכל רחבי ממלכת בריטניה העצומה, שבו “אסור” ליהודי לגור, אל נא תחפשוהו בהודו או בעדן, בגיניה החדשה, או בדיר-אל-סלם – אלא בארץ-ישראל. בואו נא לארץ זו ומצאתם בה את המקום שבו אומרים ליהודי: אין לך חלק ונחלה פה. לורד רדינג היהודי הוא סגן-מלך בהודו, וסיר הרברט סמואל העברי הוא נציב עליון בירושלים, אך אם תגש לשכם אוי לך יהודי יהיר…

ושואל אני: הנצטער יותר אנו היהודים, או יתבישו יותר הם, המושלים בארץ? ועוד אומר אני: לו הייתי מושל בשכם, ולו ראיתי שככלי-משחק אני בידי אלה שעליהם אני מושל, כי עתה הייתי קם, רבותי, ואומר לשולחי: “טעיתם אתם, וטעיתי גם אני, מוכשר הנני להיות פקיד מצוין בבנק, במחסן, אבל מושל אינני”…

נקל איפוא להבין מדוע מאמינים הערבים בשעה שלוחשים להם מנהיגיהם באזנם ואומרים להם: הממשלה רוצה בסכסוכים, בפרעות… זוהי הסכנה. כי באגרף ובכח הזרוע הכריחו המנהיגים את תושבי שכם להספח ל“הפגנה”, ואם שטה כזו נתקבלה מבלי מחאה מצד המושל, הרשות בידי מנהיגים אחרים בערים אחרות להשתמש בשטות כאלו. ולכן עוד תהיינה הפגנות, ואם הפגנות תהיינה – תהיינה גם פרעות.

ולכל תושב שהשקט והסדר יקרים בעיניו, יש הרשות לדרש מהממשלה שתאסר את ההפגנות. אין יכולים ואין זה רצוי למנע תעמולה מאלה הרוצים בה, אבל חובה קדושה מוטלת על ממשלה לאסר דברים, שגם ההגיון וגם הנסיון הוכיחו שהם מביאים בעקבותיהם רצח ושד ודם… איננו זרים כאן בארץ וגם סמניה אינם זרים לנו. יום יום רואים אנחנו את התגברות השד בארץ, ואת התפשטות הגנבות. מרגישים בכל זה יד נסתרת, יד שומרת ומסדרת. לא נקל הוא לשמנה עשר אסירים בכבלי ברזל לברח מהכלא, ועוד יותר קשה הוא להם להעלם בין רגע כאילו פצתה הארץ את פיה ותבלעם. מי סדר את הבריחה, מי החביא את הבורחים? מי לידינו וליד הממשלה יתקע כי האנשים שעזרו לפושעים האלה לברח, לא ישתמשו בהם בימי הפגנות?

ולכן, יש לנו הרשות ועוד יותר: עלינו מוטלת החובה לדרש מהממשלה לאסר את ההפגנות אסור גמור. יביע הקהל הערבי את דעתו בעתונים, במכתבים, במנשרים ובועידות, אבל אל נא תשאר פתוחה הדלת המובילה לאסון – אסון לכל התושבים.

כן, לכל התושבים. לא מתוך רגש של פחד דורש היהודי שהממשלה תבטיח את שקט הארץ. אם בין מתנגדינו נמצאו כאלה אשר חשדו שהעם המנוסה בפרעות עלול להבהל מתעלולי אילו פרחחים, הנה השנה שעברה, הוכיחה להם את טעותם. פתאם, התפרצה אז לתוך רחוב היהודים חלאת האומה הערבית ובדרכה פגשה רק זקנים ונשים, ובכל זאת, אלה לא נבהלו. ואם בשנה שעברה כך, על אחת כמה וכמה היום. אז היתה לנו ממשלה, שבה לא האמנו, שהוכיחה כי אי אמוננו היה צודק, והשנה, ברוך השם, יש לנו על הר הזיתים אנשים שבלבם הטהור, בשאיפתם הנשגבה אנו בטוחים, ועוד יותר בוטחים אנחנו בעצמנו. בוטחים יותר, הרבה יותר ממה שבטחנו בעצמנו בשנה שעברה.

ולכן בסבלנות ובקרירות מביטים אנו היהודים ושומעים את הרוחות המנשבים, ומתוך נסיון גמור אנו מצהירים באזני כל הרוצה לשמע, כי אפשר ואפשר למנע את הרוחות הללו שלא יהפכו לסופה. אנו בטוחים שהממשלה תדע לעשות זאת.

ולאחינו הערבים אנו אומרים: די לכם להגרר אחרי רודפי בצע וכבוד. זכרו מה שקרה בשנה שעברה. גם יהודים וגם ערבים נפלו חללים בימים ההם, והאיש שהקים את המלאך-השחור בעירנו, האיש שנגדו צועק מן האדמה דם ההרוגים, זה האיש יושב לו לבטח על כסא משרתו בג’ינין, כסא שאליו הגיע בעברו על פגרים. מי מכם הרוצה בשלום – שלום לכם אחים! ואתם הרוצים במלחמה, בתנאי שאחרים יעשוה בשבילכם – הוסיפו נא אם תרצו לזרע רוח, וקצרתם סערה. אנשאללה!!




  1. דאר–היום, גליון ק“ב, י”ב שבט תרפ"א.  ↩

  2. במקור כתוב: “הפיחדום” – הערת פב"י.  ↩