ב“הפועל הצעיר”, גליון 18 ש"ז, הודענו במלים קצרות על המקרה שקרה בבאר-טוביה ובעקרון, כי בידואים למאות, שבאו מן הדרום, התנפלו על הגרנות של האכרים ושדדו כאַות נפשם באין מפריע.

לא אחת כבר קרו מקרים של התנפלות על רכושם של האכרים בצורות שונות, אך לא תמיד עולה בידי המתנפלים לשדוד “באין מפריע” – במקומות שונים פוגשים הם כוח מתנגד, המתקומם נגדם ואינו נותן להם להכנס לתוך רשות שאינה שלהם. הפעם קרה המקרה בבאר-טוביה ובעקרון, באלה שתי המושבות, שאלהים שמר אותן מפועלים עברים, ומובן מאליו כי “החרת – ככה מסופר במכתב מעקרון – בראותו שהבידואים מתקרבים למרות יריותיו, ברח והסתתר אצל הנחל הקרוב”. ככה מוכרח להיות – החרת הזה לא ילך לסכן את נפשו בהגנה על רכושם של היהודים נגד אחיו הערבים. ואולם נתאר לנו שבאותו מעמד היו לכל הפחות כעשרה חרתים עברים, האם לא היו הם נלחמים עד טפת דמם האחרונה בשביל לגרש את החמסנים האלה? והאמת הזאת, שנשמעה כבר מאות פעמים ושהורגשה למדי גם בחיים, אינה נעלמה אף מעיני האכרים, ובכל זאת.

כמה פעמים, למשל, לקתה כבר המושבה רחובות בהתנפלויות מצד שכניה, וכמה פעמים נוכחו תושביה כי בלי פועלים עברים אין קיומם בטוח, ובכל זאת הולך שם מספר הפועלים העברים ופוחת משנה לשנה. ככה הוא ברחובות, כך הוא בראשון-לציון וכך הוא גם בשאר המושבות. אין האכר מתנגד חס-וחלילה לפועל העברי, ולכשתרצו – הרי הוא גם מבקש אותו ואיננו יכול להשיגו, אך למעשה – נודדים הפועלים מפתח-תקוה לרחובות וחוזר חלילה ואינם מוצאים עבודה, עד שהנדידה נמאסת עליהם והם עוזבים את הארץ. ואז באים האכרים ואומרים: אין פועלים עברים. ומפליא בכל זאת הדבר: גם בעקרון וגם בבאר-טוביה תשמעו מפי האכרים, כי אלמלי היו להם פועלים עברים, היה אז קיומם הרבה יותר בטוח. מי, איפוא, מעכב בדבר? – השאור שבעיסה. אותו המלאך הממונה על העבדות, הלוחש באזני היהודי הגלותי ודוחף אותו לנשק את ידי לוחציו, המלאך הזה הוא גם לוחש על אזני האכר בא"י ומעכב בעדו מלקבל פועל עברי.

בין כך ובין כך – וכבודנו הולך ומתחלל על-ידי מקרים כאלה באופן היותר מבהיל. כי לא זו היא הרעה מה שפרט זה, או אחר בבאר-טוביה יסבול, העיקר הוא, שכשמתנפלים על המושבה ואז אין מי שיגן עליה, אז נעשים אנחנו הפקר בעיני כל נוכל ובער. וכל זמן שהאכרים לא יבינו כי העבודה העברית נחוצה לישובנו לא פחות מאשר הרכוש העברי, נהיה תמיד צפויים לכל מיני התנפלויות.

תר"ע.