לוגו
דעה משובשת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לרגל פטורי “השומר” ברחובות והמקרה שקרה לפני הפטורין האלו, עזבו אחדים מהפועלים האשכנזים את המושבה, ומהמעט שנשאר בה – יש שנשארו על אַפּם ועל חמתם. היחס שנתגלה מצד רבים מבני רחובות אל “השומר”, אחרי שזה השאיר שם שנים מחבריו בבית-הקברות, לא יכול לנטוע אהבה יתירה בלבות הפועלים למושבה זו. אוירה הרוחני החל להעיק על נשימתם, ומה שעשה “השומר” מתוך הכרח חיצוני, עשו הם מתוך הכרח פנימי – לא יכלו לסבול עוד את רחובות ועזבוה.

ועד כאן מובנת העזיבה: אין מתוכחים עם הלב על שהוא מרגיש דוקא ככה ולא אחרת. ואולם יש ויש להתוכח עם אלה מחברינו, אשר מקרים כאלה מביאים אותם לכלל דעה בדבר עזיבת המושבות הישנות מכל וכל. בין אחדים מחברינו במושבות החלה להתפשט דעה כזו: אם אחרי עמל של שמונה שנים להכניס עבודה עברית ברחובות, אם גם אחרי הנצחון של הכנסת שמירה עברית, יכולים ביום בהיר אחד להגיע לידי כך, שהפועלים יוכרחו לעזוב את המושבה, הרי זה מראה שחשבונותינו עם המושבות הישנות כבר נגמרו, שאין לנו כל תקוה מהן, ושאנו מחויבים לעזוב אותן לגמרי ולהשקיע את כל כוחותינו בבנין חדש, במקום שיש אפשרות לשמור על טהרת הישוב מראשית הוָסדו.

ודעה זו משובשת הנה ביסודה ועלולה, לכשתתפשט, לגרום הרבה נזק לעבודתנו. כל עוד שיש אפשרות כל שהיא להחזיק מעמד באיזו מושבה, אין אנו רשאים לעזבה. השתדלותנו לתפוס מקום במושבה אינה באה בשביל בני-המושבה, כי אם, קודם כל, בשביל עצמנו. רבים מבני המושבה כלל וכלל אינם רוצים שנעשה להם “טובות”, והיו בודאי שמחים לוּ יכלו להפטר מאתנו פעם ולעולם ועד, אבל בני המושבה בתור אנשים פרטיים – לחוד, והמושבה בתור חלק מישובנו הכללי – לחוד. ביחס לבני המושבה אין אנו מחויבים כלל לסבול חרפה ובוז ולשאתם בדומיה. אך ביחס למושבה אנו מחויבים לותר על הרבה ולהשתדל בכל מאמצי כוחותינו שמציאותנו בה תהיה מוחשית וניכרת. יסיח, איפוא, “השומר” את דעתו מהעלבונות שסבל, ויזכור שהוא הצליח לגול מעל רחובות את חרפתנו ולעשות בה את השמירה העברית לחוק.

ויאמינו נא גם הפועלים שעבדו ברחובות, כי עמלם לא עלה בתוהו. בלעדיהם לא היתה אפשרית כניסת “השומר” שמה, בלעדיהם לא היתה אפשרית מציאותה של אותה “שארית הפליטה” מבני המושבה השוגה עוד במקצת באידיאלים ואידיאליות; בלעדיהם לא היתה אפשרית מציאותם של אותם המעטים מצעירי המושבה המחזיקים עוד מעמד בעבודתם במושבה ובלעדיהם לא היתה אפשרית גם כניסתם של התימנים לרחובות. על-פי מצב הרוחות של האכרים עכשיו ביחס לעבודה העברית, אי-אפשר אמנם לקוות שיעלה בידינו העתיד הקרוב להגביר את העבודה העברית במושבות במדה ניכרת. ואולם ברור הדבר מהצד השני, כי אם הפועלים, המעטים שישנם, יעזבו אותן גם הם, אז הן תסתאבנה עד רדתן. ואלמלי עמד לפנינו תיכף שדה פעולה גדול ורחב לבנין חדש, אז אולי אפשר היה להבין – להבין אך לא להסכים – את אלה שרוצים בתנופת-יד אחד לבטל את ערך עבודתם במושבות הישנות ולהקדיש את כוחותיהם רק לבנין חדש. אפשר היה אז להבין את השאיפה להוציא את הישן מפני החדש. אבל שדה הפעולה החדש עדין, לצערנו, קטן מאד, ואין אנו רשאים בשום אופן להוציא מתכניתנו את העבודה לשם הבראתן המוסרית של המושבות הישנות

ולפיכך אנו אומרים: בבנין החדש צריכים לחפש דרכים מתוקנים ולשנן לעצמנו השכם ושנן: השיטה, שבה הלכו המושבות הישנות, פשטה את הרגל ואינה יכולה לשמש מופת לעבודתנו בעתיד. ולמטרת עבודתנו החדשה אנו צריכים לרכז הרבה כוחות, אבל אין אנו פטורים אף רגע מלהשתדל להבריא את הישנות ולהכניס בהן מעט מעט מן החדש. ואדרבא, אנו צריכים לשאוף למשמעת כזו במחננו שתתן אפשרות להטיל חובה על חברינו, הרואים את תעודת חייהם בעבודת האדמה, כי כל אחד יכניס לתוך תעודתו זו עבודת שנה, או שנתים במושבות הישנות ושימלא את החובה הזאת דוקא אחרי היותו כבר שקוע זמן ידוע בבנין החדש, כלומר – אחרי היותו כבר מסוגל לשמש מופת לאחרים ולזרוע את גרעיני החדש בישן.

בעמדנו על נקודת השקפה זו, הננו חושבים, כאמור, את דעת אלה מחברינו, המושכים את ידם לגמרי מהמושבות הישנות, למשובשה, ומרשים לעצמנו להטיל חובה על אחדים מהם שיתישבו ברחובות הנעזבה עתה מפועליה וישתדלו למצוא עבודה בשביל עצמם וגם למשוך אחריהם עוד ועוד פועלים.

עזיבת מקום עבודה מעידה על חולשה, ואלה שבאים עם שיטת ישוב חדשה להלחם בשיטה הישנה, צריכים לדעת לעמוד על עמדתם בגבורה.

תרע"ד.