(לאספת חובבי ציון באודיסה)
“הם מכבדים אותו מפני שהם מקוים שסוף-סוף יהיה הד”ר הרצל למה שהיה הד“ר פינסקר בסוף ימיו, כלומר, גבאי של צדקה פשוט, ואני מכבדו בשביל שחפץ אני להאמין שלגדולות נוצר הד”ר הרצל וגדולות יעשה".
“הם אנשים קטנים ופעוטים, והם מדמים שגם הד”ר הרצל הוא קטן ופעוט כמוהם. בימים האחרונים נוכחו, שיש לו, להד“ר הרצל, איזו שאיפות גדולות, והם נרתעים לאחוריהם”.
הדברים האלה, שנדפסו על-ידי הלל צייטלין ב“הדור” חוברת ח' תרס“ד, היו מכוונים נגד לילנבלום וחבריו. בחבת ציון שלהם ראה צייטלין רק אידיאל ל”נדבה בת שלשה רובל, שבה אפשר לקנות עֵז לקולוניסט“. ובהרצל ראה איש, ה”עומד במקום גדולים והולך בדרכים אשר לא שערום ראשי הישיבות, הדוקטורים והאינז’נרים שלנו".
היו, איפוא, כאלה שנשארו נאמנים ל“שאיפות הגדולות” של הרצל גם בשעת שקיעתן, בשעה שאבד להן הבסיס הארצי ונושאן החל לחזור אחרי בסיס חדש, אחרי ארצות חדשות. השאיפה לגדולות, גם אם כנפיה נגדעות, די קסם בה למשוך אחריה לבבות ודי כוח בה לעמוד בפני אידיאל של “עז לקולוניסט”.
ואולם מאז שנכתבו הדברים האלה עברו שמונה שנים. הרצל מת, לילנבלום מת, השאיפות הגדולות ונושאיהן אף הם מתו, או נברו חיים – ו“העז”, עם כל הנלוה אליה, שוב קנתה לה שביתה על במתנו ונחלה את נצחונה הגמור גם בבזל וגם באודיסה.
לא נכון הדבר, ש“הם הנם אנשים קטנים ופעוטים” ו“נרתעים לאחוריהם” מפני “שאיפות גדולות”. לא נכון הדבר שהשם “גבאי של צדקה” מצין את תכונת נפשו הגדולה של פינסקר.
“הם”, שיכלו לעמוד שלשים שנה במרדם, למרות כל גלי המים הזידונים שעמדו לשטפם, ודאי שהיו משכמם ומעלה גבוהים מכל בני דורם. “הם”, שיצרו את הישוב והקריבו לו את מבחר בניהם, כלל לא נרתעו לאחור מפני שאיפות גדולות. “הם” גם ידעו לשלם מחיר יקר בעד שאיפותיהם – את מיטב חלבם ודמם. ופינסקר, שנשא את נפשו לחוף רחוק, רחוק, זה הקלסיקן של התורה הציונית המודרנית, שאת מימיו אנו שותים עד היום, כלל וכלל לא היה “גבאי של צדקה פשוט”.
“הם” – והכי לא מהם יצא אותו היהודי הגדול, הדורש “לפום צערא אגרא”, שגם התגשמות השאיפות הגדולות של הרצל אינה מספקת את רוחו?
“אחרי אלפי שנות רעה וצרות אין חקר, אי-אפשר שיהיה עם ישראל שמח בחלקו בהגיעו, לבסוף, למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו היא ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים, ואינה מתקימת אלא על-ידי נכלי הדיפלומטיה והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משחקת לו” (אחד-העם – עפ"ד חלק ג').
ואולם פינסקר מת, “הם” הזדקנו ועיפו, אחד-העם אף הוא השלים ונשתתק – ו“העז” היא היא השלטת על במתנו גם בבזל וגם באודיסה.
תרע"ב.