מבצר אחד יש לנו בארץ-ישראל שאנחנו מתגאים בו תמיד – ההנהגה הפנימית של המושבות. בו, במבצר הזה, רגילים אנו לראות את הסימן המובהק לאותו הדבר החדש המתהווה בחיינו פה – סימן לגאולה.
חיי הגלות הטביעו בנו חותם של חוסר-סדר, חוסר-משמעת וחוסר-התענינות בצרכי הכלל. “כל ישראל ערבים זה לזה” רק במלי דשמיא, אבל במלי דארעא אין ערבות כזו במציאות, איש בשר זרוע חברו יאכלו בלי כל הרגשת אחריות בפני הכלל. “אערקתא דמסאנא” נכון היה יהודי ליהרג בעניני קודש, ועל פרוטות נחושת – למסור את אחיו לרשות בעניני חול. וידוע הוא הפתגם של המלך הרוסי אלכסנדר השני: “אלמלי היתה איזו אמת בעלילת הדם, היו היהודים עצמם הראשונים שהיו מגלים את הסוד לרשות”. פתגם זה השגור בפי העם, ושאולי גם נוצר על ידיו, מצין באופן בולט למדי את האופי המוסרי של הפרט היהודי ביחס ל“כלל ישראל”. וחיי הקהלה הפרועים, המריבות בשל שוחטים, רבנים, פרנסים, גבאים, “עליות” וכו', כלומר – כל אותם החיים מחוסרי המשמעת הצבורית והאחריות המוסרית בפני הכלל, מצאו להם את בטוּים הבולט ביותר ב“מוסרים”, “החוטפים” והבוגדים למיניהם, שהמירו, או לא המירו את דתם והיו לשונאי ישראל. הגיעו הדברים לידי כך שהחלונו להאמין בעצמנו, כי זוהי אחת מתכונותיו של עמנו אשר אין לה תקנה עולמית. וכשהחלה התנועה של “שיבת ציון”, קמו לה תיכף מתנגדים חריפים, ואחד להתנגדותם היה, כי אי-אפשר לו לעם מחוסר סדר ומשמעת ליצור ישוב עומד ברשות עצמו ולחיות חיים מסודרים בתור עם.
אך, לאשרנו, היה פחדם של מתנגדינו פחד שוא. הישוב החדש יצר ערכים חדשים גם כאן בלי כל שוט מן החוץ, או – יותר נכון – למרות השוט של הפקידות, שהשתדלה להמית בלב האכרים כל שאיפה לחיים עצמיים, התפתחה במושבות הנהגה פנימית בעלת משמעת וסדרים מצוּינים, שאין לנו להתביש בהם אפילו בפני עמים יותר מתוקנים. הועד הנבחר מצד המושבה מנהל את עניני המושבה, והוא הוא המטיל עונשין על כל מי שיעיז לעבור על החוקים השוררים בהנהגה. ומיום שהישוב מתקים כמעט שלא קרה עוד שאיזו מושבה תהיה מוכרחה להשליט את הסדר על-ידי כוח מן החוץ. הסכסוכים הקשים ביותר והמשפטים המסובכים ביותר מתבררים ומתלבנים על-ידי הועד עצמו, ובמקרים יוצאים מן הכלל – על-ידי התערבות הרב ואחדים מעסקני הישוב. אמנם בחיי הישוב הארצישראלי יש מכל אותן “המעלות” שמנינו למעלה, ואפילו מקרים של מלשינות לא חסרו בהם, אבל כל זה יוצא מהישוב הישן, שהוא אינו אלא המשך מחיי הגלות – הישוב החדש נקי היה מכל אלה, וזה היה סוד קיומו למרות כל גלי המים הזידונים שעמדו לשטפו.
ואולם בעת האחרונה החלו להראות פרצים פה ושם גם במבצר הזה. באיזו מן המושבות התחילו לפרוץ סכסוכים, מחלוקת והפרעת סדר ומשמעת. בפתח-תקוה נמשכת המלחמה זה שלש שנים, ועד עולה וּועד יורד, ובינתים שוררת במושבה אנרכיה. אמנם, במלחמת פ"ת היו גם איזו סימנים, על-כל-פנים – חיצוניים, לטובה: כינו אותה בשם “מלחמת הצעירים והזקנים”.
בפ"ת, ובמדה ידועה גם במושבות אחרות, נמצא רסן הממשלה בידי המתישבים הראשונים, שהם רובם ריאקציונרים גמורים. והמתישבים החדשים שנתוספו במושבה, ביניהם צעירים פרוגרסיביים, החלו להלחם בקונסטיטוציה הישנה ולדרוש חדשה. מאליו מובן שמלחמה כזאת יש לה מקום לא רק בפתח-תקוה, כי אם גם בכל מושבה בארץ-ישראל. העיקר של “משפט אחד לגר ולאזרח” חסר במושבותינו לגמרי: מי שאין לו רכוש, הרי הוא נחשב לזר ומשולל כל זכויות, וכוחותיו הגופניים והרוחניים שהוא נותן למושבה, אינן נחשבים לכלום. החוקים בנוגע לחלוקת המסים אינם מיוסדים על יסודות של צדק, ולבעל הרכוש הקטן אין כל אפשרות לעמוד בפני עול המסים. ואין צריך לאמר שבנוגע לחיים הרוחניים של המושבה ממיתים הריאקציונרים האלה כל שאיפה, כל תנועה שמתחילה להתגלות מאיזה צד שהוא. בכל אלה ודאי שצריך להלחם, ומלחמה כזו תביא ברכה לישוב. ואולם, גם כשהמלחמה היא במקומה ובזמנה, הרי היא רק אז רצויה, כשהיא נשארת בגבוליה ומתנהלת באמת “לשם שמים”, אבל מרגע שהיא עוברת את הגבולות האלה ומקבלת צורה פרטית, אישית, הרי היא מזיקה והורסת את כל יסודות החיים שלנו.
ומלחמה מהמין האחרון מתנהלת זה כשתי שנים במושבה חדרה. גם שם יש, לכאורה, טענות על עוות היושר בנוגע לזכות הדעות ובנוגע למסים, ובטענות האלו יש בודאי הרבה מן האמת, ואולם נוסף על הטענות הצודקות יש גם הרבה פניות פרטיות, והצורה שבה מתנהלת המלחמה אינה הגונה כל עיקר. עושים מעשים אשר לא יעשו והמושבה, בינתים, הולכת ונחרבת.
חדרה הלא עשירה היא באדמה יותר מכל המושבות, עשירה גם במתים שהקריבה בעד אדמתה יותר מכל המושבות, ועניה באנשים גם כן יותר מכולן. היא צריכה, איפוא, למשוך אליה אנשים וקפיטלים. ומי זה ירצה עכשיו להכנס לבצה כזו? ואם לא יכנסו אנשים חדשים – מה תקותה כי תיחל? הראשונים, שידעו למות בגבורה בעד אדמתם – תמו ואינם, ואלה שנשארו – עסוקים במלחמה פנימית, וחדרה היפה נעשתה לקן של כעור.
תרע"ג.