לוגו
סוד העבור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הכל חושבים, כי עם בטול הראיה, כאשר בטלה הסנהדרין בא“י, החל חשבון החדשים והשנים אשר בידינו עם הדחיות מולד זקן, לא אד”ו ראש, מולד הבא בגטר“ד ובט”ו תקפ“ט. וכל עוד שקדשו ע”פ הראיה חל יו“כ גם בע”ש ובמ“ש והושענא רבא בשבת כמפֹרש במשנה (שבת קי“ג וסכה מ”ב). זאת היא דעת הרמב”ם. ואמנם בימי אביי ורבא עוד היתה קביעות בא“י לדעתו. ראיתו כנראה מר”ה (כ"א.) “שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא: כד חזית, דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן, עברה לההיא שתא…”, אבל ר' זירא בדור הקודם אומר דהאידנא ידיענן בקביעתא דירחא" (ביצה ד:) וכנראה – אוסר מהטעם הזה שם רב אסי ביצה שנולדה בראשון גם בשני. וזה הוא רב אסי קדמוןבן דורו של רב. וגם שמואל חברו אומר (ר"ה כ':) “יכילנא לתקוני לכולה גולה” וזה אי אפשר, לו היו יושבים הסנהדרין בטבריה ומצפים לעדי ראיה, שאם לא יבֹאו יעברו את החֹדש אף אם הוא ראוי להיות חסר. ונראה, שר“מ היה הראשון שאמר לעשות חשבון קבוע ושלא להשגיח על הראיה. “אחרים אומרים אין בין ר”ה לר”ה אלה ד' ימים בלבד" “הא קמ”ל דלא בעינן מצוה לקדש ע“פ ראיה” (ערכין ט:) הוא עשה זאת אחרי המחלֹקת הידועה עם רשב“ג הנשיא, כדי להוציא את סוד העבור ממשפחת הנשיאים ולתתו לכל ישראל, בשביל שהיה הדבר אחרי המחלֹקת הישנה בשם “אחרים”. ואע”פ שהוא אומר “אין בין… אלא ד' ימים” לבד רק בשנה “כסדרה” ואך בשנה חסרה ג' ימים ובשלמה ה' ימים, שיש בכל חֹדש מכ“ט וחצי כדברי התלמוד בערכין “והא איכא יומא דתלת שנין ויומא דתלתין שנין? כיון דליתיה בכל שתא לא קא חשיב ליה. כמו שהיתה שנה שחשון וכסלו שניהם מלאים לדעת אחרים, כן היתה גם שנה ששניהם חסרים. וסוף דברי אחרים “ואם היתה שנה מעברת חמשה”. מדֻבר עכ”פ בשנה חסרה, שהרי יתרון שנה מעֻברת בטבע הכ”א תקפ“ט חסר רק ב' שעות ועוד לו' ימים ולמה לא יהיו בין ר”ה לר“ה ששה ימים לדעת אחרים הרוצים להתאים את השנה עם החשבון? ובאמת לפי חשבוננו החֹדש הנוסף (אדר הראשון) תמיד מלא נמצא שמעֻברת חסרה ה' ימים, כסדרה ו' ושלמה ז' (לא כלום) והנה רשב”ג הנשיא סובר “עבור שנה חודש” (לפעמים חסר לפעמים מלא ע"פ הראיה) ומי הוא ת“ק החולק עליו ואומר “עבור שנה ל' יום אם לא אחרים. ודברי רבא (ר"ה כ.) “רבא אומר הא דתני בר שמואל אחרים היא” תמוהים מאד, שרבה בר שמואל אומר, שאין מעברים את החֹדש לצֹרך, משום שנאמר “החדש הזה לכם, כזה ראה וקדש” ואחרים אומרים, שאין מצוה לקדש ע”פ הראיה. בלי כל ספק נפלה טעות בגמ' וצ”ל “הא דתני רבה בר שמואל כרבנן ור' יוחנן כאחרים”. וכן בסכה (נ"ד:) “לא קשיא הא רבנן הא אחרים” פרושו: סתם משנה המדברת על יו“כ בע”ש ובמו“ש–רבנן (הנשיאים מזרע הלל) והדחיות כאחרים וזה ההפך מפרש”י.

וענין הדחיה של אד“ו שהנה פשט דברי הגמרא לפי דעת עולא משום ירקות, שלא יכמשו ביו”ט ושבת סמוכים (ר“ה, סכות וש”ע בששי או בראשון) ולדעת ר' אחא בר חנינא משום המתים שלא יהיו מֻטלים לבזיון יומים ביו“כ ושבת סמוכים (ר“ה בד”ו וא“כ יו”כ בו"א) מלבד שטרם ידענו לדעת עולא טעם לדחית ר”ה בד' ולדעת ראב“ח לדחית ר”ה בא‘. לדעת ראב“ח יכולים להדחק ולצרף את הנזכר בסכה (נ"ד:) שלא יחול יום ערבה בשבת. אבל כבר תמהו שם ע”ז התוס’ מאד, שהדחיה נדחית מפני ערבה בשבת ולא מפני שופר ולולב בשבת. ומכש“כ שאין סבה לדחית ר”ה בד' לדעת עולא. יש עוד תמיהה בדברי עולא, שדוחים יו“ט בו' פן יהיו ב' ימים רצופים ויכמשו הירקות ועושים בה‘, שאז ג’ ימים רצופים. שהלא כל הטובה, שלפי דבריו, לבני בבל החמה ביותר ושים יש ב' ימים טובים וגם בא”י ב' י“ט של ר”ה צריכים להדחק, שעולא מתיר לאכול בי“ט שני ירקות שנתלשו בי”ט א' ומזה ראיה לרש“י בביצה (כ"ד:) כנגד דעת רבו האומר, כי לערב השני אסורים בכדי שיעשו. וצ”ל שעולא מתיר זאת גם בב' י“ט של ר”ה כנגד דעת ר' יוחנן רבו האומר (ביצה ד.) ביצה שנולדה בר“ה ביום א' אסורה ביום ב. וסוכ”ס אם מֻתר לקחת בי“ט שני שחל בע”ש ירקות מאתמול הלא בכ“ז בשבת הם מאתמול כמו בי”ט או בע“ש. אבל בעקר הדבר הפלא ופלא שמפני טעמים פעוטים כאלה יקבעו דחיות של כל חדשי השנה לדורות. וכבר ההין ר”ח מפני זה לאמר, שעולא לא היה בקי בסוד העבור וגם על ר"מ (אחרים) כתב כן.

אבל חלילה לנו ללכת אחריו בתקיפות כזאת, והנה בערכין עוסק עולא בסוד העבור גם בענינים אחרים. דעת הרמב“ם (קה“ח ז”ז) שדחיות אד”ו נתנו למען פגֹע פעם בקבוץ האמתי, שהנהנו לפעמים אחרי החשבון האמצעי, ולכן עשו יום קביעה ויום דחיה חליפות והתחילו מג‘. בג’ קובעים, בד' דוחים, ה' כן, ו' לא, ז' כן, א' לא, ב' כן. והראב“ד כועס ולועג על זה מאד והוא מוצא את ספוקו בטעמים הנ”ל ירקות ומתים וחבוט ערבה, מבלי לדעת, כי גם ר“ח הקדמון מגמגם בטעמים הקלושים האלה. באמת עוד “קשה לדעת הרמב”ם: א) למה החל החשבון מג' ולא מא', שאז היינו קובעים ר”ה באגה“ז ודוחים בבד”ו? ב) למה לא קבעו גם ימי דחיה אחורנית, כדי לפגֹע פעם גם באֹפן הזה בקבוץ האמתי שהלא הקבוץ האמתי, כפי שהוא מתאחר לפעמים מהקבוץ האמצעי, כן הוא לפעמים גם מקדימו ולכן נראה, שמטעם אחר נקבעה דחיה לדורות בדלוג בחלק מימי השבוע. שהרי לפי חשבוננו איננו נקרא מולד זקן אלא אם חל בר“ח מחצות היום והלאה. ואם נקבע כן תמיד, יקֻדש כל חדֹש רק ע”פ ראית ב“ד בעצמו ולכל היותר ראית עדים העומדים אתם, שהלא ראית הלבנה רק עם שקיעת החמה, ואם יחכו עוד רגעים, יהיה לילה. וכבר שנינו (ר“ה פ”ג מ"א): “ראוהו ב”ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש, עד שחשיכה, הרי זה מעובר”. וא“כ אין עוד מקום לעדות רחוקים מכל ערי יהודה, שהיו נוהגים לבא ולהעיד מהלך יום ולילה כמפֻרסם בכמה משניות. ובעת שהתקינו, שאין מקבלים עדים מן המנחה ולמעלה, א”א היה עוד לקדש כל עקר ע“פ ראיה של יציאת ר”ח כ“א רק ע”פ ראיה של כניסת ר“ח, שהמולד בער”ח לפני חצות היום, כי בכל מעל“ע אין הלבנה נראית אז מלבד עם חשכה סמוך לשקיעת החמה. והנה כבר הוכחנו, שהראיה והחשבון שמשו כאחד בימי האמוראים. ולכן עשו קביעות כזאת, שיהיה מקום גם לקדוש החֹדש ע”פ ראיה של יציאת ר“ח ע”י ב“ד או ע”י העומדים אתם שכמובן היו הם מֻמחים ביותר לראות את החֹדש וגם כלי הבטה היו להם וגם לקדוש החדש ע“פ ראיה של כניסת ר”ח ע“י רחוקים שהלכו בליל ל' ויומו למקום הועד להעיד, כי ראו את החֹדש אמש. ומה שלא התחילו את החשבון מא' כי אם מג', זה בשביל שכל מועדי השנה נמשכים אחרי פסח, שהוא הראשון לרגלים וניסן ר”ה לחדשים ובניסן ופסח באמת מתחיל הסדר מראשית השבוע. שבימים האחדים שבו קובעים ובימים הזוגים דוחים ולכן ניסן ופסח רק בימי אגה“ז ולא בד”ו פסח. ואם חל ניסן באגה“ז המון חדשים מתקדשים רק ע”פ ראית ב“ד ואם חל בבד”ו, הרבה חדשים מכסלו והלאה מתקדשים גם ע“פ ראית רחוקים מכל ערי יהודה. ואם באו בשנה של דחיה בכל זה עדים קרובים להעיד על הראיה של ערב ר”ח (ע"פ הקביעות) אימו עליהם בחקירות ובדיקות ולא קבלו עדותם כדברי ריב“ל (ר"ה כ'.) ואם לא נמצאו שני עדים רואים את החֹדש בשנה של קביעה ביום המולד מפני העבים, הלא הכל הביטו אל מקום השקיעה ותמיד נמצאו שנים, אשר עכ”פ דמו לראות, “וב”ד אימו עליהם להעיד ואע“פ שלא ראוהו, יאמרו ראינו”.

ולכן למד ר' יוחנן ור“י בטבריה את הסנהדרין ואת הנשיא לעשות כן כל ימיו (שם). והרמב”ם ז“ל (קה“ח ג' י”ט-כ') נדחק לפי שטתו (שמנהג הראיה וחשבוננו לא שמשו מעולם כאחת) מאד בשני האיומים האלה, שהאיום לעבר מדבר בעדי ראיה שבאו אחרי ימים וכבר נתעבר החֹדש שמאימין עליהם כדי שלא להחזיר את הקדוש ולעשות את המלא חסר נגד המשנה המפֹרשת: “נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר”. והאיום לקדש מדבר לפי דבריו בעדי ראיה, שנתקלקלה עדותם או שבאו עדי הזמה אחרי ימים, שמאימין עליהם, כדי שלא יהיה צֹרך להחזיר את הדין ולעשות את החסר מלא. וזה נגד דברי עצמו בפ”ב ה“ב, שאין דין הזמה בקדוש החדש משום “אתם אפילו מוטעים”. ספר יוחסין מיחס קביעות חשבוננו לר' יהודה נשיאה, והרשב”ץ בהזהרות – להלל האחרון, שהיה בימי יוליאנוס קיסר, כי נודע לו, ממציאותו ע“י זכרונות הרומים, כי יוליאנוס הבטיח להלל לבנות את ביה”מ ולכן קראו לו הבוגד “אָפאסטַטַא”. מספר השנה דקי“ט הוא רק מספר עגֹל, תר”ע לשטרות, כי יוליאנוס מלך באותו פרק. באמת לא חרב הישוב בא“י כליל בכל ימי הגאונים, מיד חכמי טבריה שבאותה התקופה יש לנו הנקוד והמסֹרת והמדרשים. וכנראה לא בטלה הראיה עד מסעי הצלב, כי בי”ט תמוז ד' תתנ“ט שחטו נוסעי הצלב את כל היהודים היושבים בירושלם ובודאי עשו כן גם בטבריה, וכבר היה המנהג לקדש החֹדש בכל ביכ”נ בכל ר“ח ולחשב לפני הקדוש את המולד. והנה בסדר ר”ע גאון ברכת החֹדש שלנו “ר”ח פלוני ביום פלוני" בר“ח עצמו ולא בשבת שלפניו. כן נהגו בכל בתי הכנסיות ובית הועד שבטבריה בכלל אלא שהם יצאו גם להביט אל מקום השקיעה לבקש את החֹדש כדי לקים מצות ראיה. ושלא כדין נהגו אחרי כן להקדים את הקדוש בשבת שלפני ר”ח. הם עשו זאת בשביל שסמכו על דברי הרמב“ם (קה“ח פ”ה ה' י"א) שקדוש שלנו איננו אלא לגלות הדבר בלבד ואין אנו סומכים אלא על חשבון בני א”י וקביעתם שבימי קדם. ומספר המצות שלו נראה, שגם בימיו קבעו חדשים בא“י. והנה גם מזה ראיה שהרמב”ם בא להוציא מדעת הסובר, שזהו קדוש החֹדש ממש. וגם בפי' המשניות (ר“ה פ”ב מ"ו) מביא הרמב“ם דעץ הסןבר, שקדוש החֹדש בנוי על החשבון ולא על הראיה וחולק עליו בדברים חריפים “מלשון המשנה והגמרא ומעשיות רבות”. אבל באמת כל הראיות האלה מימי התנאים, שאז השגיחו באמת גם על הראיה וגם רבי עוד עשה פעם ט' חסרים בשנה אחת; אבל מראשית ימי המוראים נהגו כאחרים והכל ידעו את החשבון והראיה היתה רק צורה לשמה לצרף את ראית העינים אל החשבון שבכל ע”פ כלל ראב“ע “אם אין בינה אין דעת אין דעת אין בינה”. ובעת אשר שלחו מטבריה לבבל על קיום יו”ט שני של גליות “הזהרו במנהג אבותיכם” לא אמרו “מהרה יבנה המקדש והראיה תחזֹר למקומה אלא “זמנין דגזרה מלכות גזרה ואתי לאקלקולי”. מכלל שלא ראו בקביעות חשבוננו קלקול אלא תקון. ובכל זה נהגו עוד בימי האמוראים לשלֹח שלוחים ממקום הועד לחו”ל ולהודיע את קביעות ב“ד, ובכ”ז נהגו מימי מות רבי עד דור עולא (ר' אמי) לקבֹע כל ר"ח ביום שאחרי המולד וזהו “צריך שיהיה יום ולילה מן החָדש”.

רק בימי עולא מצאו לנכון לעשות יום קביעה ויום דחיה ע“פ הסדר אגה”ז פסח ובגה“ז ר”ה, ומיד עברו אז את אלול שיום ל' שלו חל בע“ש ודחו ר”ה לשבת. בזה גרמו צער רב לבני בבל שהקדימו את יו“כ ביום אחד ורק רב”א (רבה?) שמח, שהוא היה רגיל להתענות תמיד יומים ביו“כ ואז מצא את הנכונה (ר“ה כ”א.) ועולא שהיה גם הוא אחד המביאים את החדשה הזאת של עבור אלול לבבל אמר דרך בדיחות, שבזה שלא עשו ר”ה בע“ש, הטיבו לבני בבל, שלא לעשות ב' ימים רצופים קֹדש בסכות וש”ע, שאז כבר הגיעו שמה השליחים, שקשה להכין ירקות על יומים. ור' אחא בר חנינא שהיה גן הוא באותו מעמד, מצא בזה טובה אחרת, שלא נעשה יו“כ במו”ש משום המתים. ומה שלרֹב ר“ה סכות וש”ע ג' ימים, לזה לא שם עולא לב ברגע ההוא, כי דיה להלצה בשעתא. בסכה (נ"ד:) “לא קשיא: הא רבנן הא אחרים”, צריכים לפרש להפך מפרוש רש“י שהדחיות לפי אחרים ויו”כ בע“ש ומ”ש לפי רבנן (הנשיאים מזרע הלל). ובר“ה(כ.) צריכים לגרֹס “רבא אמר, הא דתני רבה בר שמואל כרבנן ור' יוחנן וריב”ל כאחרים דתניא”… שהלא א“א לאמר, כי הדבור המבליט מאד את חובת הראיה “כזה ראה וקדש” מתאים עם אחרים הסוברים, שאין מצוה לקדש ע”פ ראיה ובערכין מפֹרש כן.

כנראה לא נהגו בדורות הראשונים של האמוראים ב“ד דחיות כי אם עשו כל ר”ח ביום שלפניו היה המולד בין בראשית ער“ח או בסופו עם שקיעת החמה. העקר היה שכל ר”ח לילה ויום יהיה מן החָדָש (ר"ה כ':) ואם היה מולד מֻקדם בליל ער“ח או בבֹקר עד חצות יכול החֹדש להתקדש כ”א ע“פ רחוקים. ואם היה מאֹחר מחצות עד שר”ח לא יכול להתקדש כ“א ע”פ קרובים, שראוהו ביציאת ר“ח. ולכן לא ידע שמואל ירחוני, שעשה חשבון על כ”ב שנה, מהחלוק שבין נולד לבין חצות לנולד אחרי חצות שבסוד העבור, כי זאת היתה רק דעת ר“מ והלא בימי רבי קִדשו בעקר ע”פ הראיה, כאמור, ואח“כ קבלו מאחרים רק את הכלל הגדל “אין בין ר”ה לר”ה אלא ד' ימים" ולא את הדחיות ואמנם ר' אבא, אבי ר' שמלַי, שהיו הוא ובנו בני בית אצל הנשיאים, ידעו את סוד העבור על נכון, אף החלקים האלה, שלא נהגו כן בימיו. ולכן אמר לשמואל “מדהא לא ידע מר, איכא נמי מילי אחרנייתה דלא מר ידע, כי סליק ר' זירא שלח להו: צריך שיהא יום ולילה מן החדש”, כדעת שמואל. וע“ז מקשה הגמרא: “וזו שאמר אבא… נולד קודם חצות… לא נולד קודם חצות… למנ”מ”? אם משגיחים רק שלא יחול המולד אחרי תחלת חלילה? ע“ז אומר רב אשי “לאכחושי סהדי”. ולא לענין דחיה. מ”מ כיון שבסוד העבור שבידינו מולד זקן מכריע, נראה, שכן היה גם בתחלה בבריתא של סוד העבור (של ר"מ) אלא שלא נהגו כן בימי ר“ח ובימי ר”י האומר “מערב עד ערב”. ורק בימי ר' אלעזר קבלו את כל סוד העבור, שלא לדחות מולד החל בח“י שעות הראשונות של יום ל', שעכ”פ עוד אפשר לראות את הלבנה החדשה עם יציאת יום שלשים. וכדי שלא לבטל את עדות החֹדש של רחוקים עשו סדר של קביעה ודחיה. בבגה“ז קובעים, באד”ו דוחים. ובפעם הראשונה עברו לשם זה את אלול ובזה הביאו משבר בבבל. ואמנם מאז והלאה הפליגו מאד לפני אלול והקדימו את הדחיות לחשון וכסלו. נמצא שדחית אד“ו תולדת דחית מולד זקן (על נכון תולדת קביעת מולד צעיר מי“ח שעות של כ”ט עד י"ח של ל') דחיות גטר”ד בפשוטה בט“ו תקפ”ט במוצאי מעֻברת תולדות מולד זקן והכלל “אין בין ר”ה לר“ה יותר מה' ימים בפשוטה ולא פחות מה' במעוברת”.

כנראה עשו גם בימי קדם מחזורות של י“ט שנים, אבל חסרו אחת לי”ט מחזורים את החלק הראשון של המחזור (גו"ח) ומנו אחרי המחזור הי“ז מיד: ט”י י“א… בזה הקדימו את חשבון שנות החמה בל”א שעות יב' דק ג' חלק (יתרון ג“פ כ”ט, י“ב תשצ”ג על ח“ה ו' כ”א ה'). במאות הראשונות של הנוצרים הזהירו, חכמי ישראל מאד, “שלא לגלות סוד העבור”. ואז הכרחו הנוצרים לשלֹח בכל שנה את שליחיהם לירושלם להוָדע, מתי עברו את השנה, למען קבוע את חג האביב ושבועות במועדיהם. כאשר נואשו הכמרים להציל דבר מפי החכמים, רשמו, כנראה, את הפשוטות והמעֻברות כמה שנים ובזה מצאו את הסדר של גו“ח אדז”ט. וע“פ זה קבעו את חשבונם באספת ניקיאה (ד' פ"ה). ממנהגם אנחנו רואים, כי היה אז סוף המחזור ד' פ”ב. בשנת התרע“ח ט”ז למחזור שבה הפסח המֻקדם ביותר והיום השוה (כ"א מרץ) בי' למולד ניסן, וצריך להיות לפי הדין בט“ו ניסן. א”כ חשבוננו מאֻחר בה' ימים. לנוצרים (בזמננו רק ליונים) השנה סוף המחזור וע“ה ט”ז ואז היתה התקופה בז' למולד, א“כ חשבונם מאֻחר בח' ימים. מזה אנחנו רואים, כי אחרי הקבע אצלם המחזור של י”ט שנים לחק ולא יעבר, עוד הָעתק אצלנו פעמַים ע“י חסרון שני חצאי מחזורים של ח' ח' שנים ג' ימים ד' שעות, כ”ה דק בערך. ע“י זה יקדם מחזורנו בט”ז שנה או מאֻחר בג' שנים: ה' לנו – ח' להם, ט“ז לנו – י”ט להם. אלה הן שתי השנים בכל מחזור, שהן לנו פשוטות מעֻברות. (19.19)–8– שנ“ג. זהו מחזור גדול כפול בעצמו וזהו “סוד העבור” המתגלה לנו ע”י חשבון הנוצרים, שלא חפצו לגלותו להם. בימי רבא, לא רחוק מאספת ניקיאה, היה ספק אם יחסרו אז חצי ואך מהועד בא“י נשלח לו, כי טרם הגיע הזמן “כד חזית, דמשכא תקופת… עברה לההיא שעתא ולא תחוש לה” (ר“ה כ”א.) השאלה כמובן על ח' במחזור ז' או בט‘, אם לחשב אותה לח’ או לט”ז. ב“ס נעשה הדבר אחרי מחזור או שנים במאה הב' ועוד פעם בסוף המאה החמישית ומאז קם. כמובן נעשה זה בא”י והקובע, שמעתה יהיו רק מחזורים בני י“ט שנים, הוא רב אדא, שהתקופה קרואה על שמו. הוא ירא פן יבטל ב”ד שבטבריה ולא שגה בזה. היו צריכים לחסר מאז ועד הנה ג"כ החלק הראשון של המחזור (ע“כ נמצא בכ”י המחבר)1


  1. נדפס בפעם הראשונה בירחון “הירדן” חוב' ד–ה, ציריך תרע“ט, ונדפס שנית בירחון ”הדביר“ קובץ ב–ג, ירושלם תר”ף, בשם “הקביעות”.  ↩