זכרון-קדוש
להקדושים והטהורים שנהרגו בארץ-ישראל
בשבוע הדמים
ימי הפרעות והזועות אב התרפ"ט
שמותיהם ותמונותיהם
נאספו מהעתונים “הארץ” ו“דאר היום” ויצאו לאור בחוברת מיוחדה
ע"י
פנחס בן צבי גראייבסקי
ירושלם – תרפ"ט
* *
*
והיה העולם חשוך בירושלם ארבעה ימים אימתי? מל“ג עד ל”ו בעומר, בשנה שמתו תלמידי רבי עקיבא. וארבעה ימים כפולים היה העולם חשוך בארץ ישראל בשנה זו שנת שתים עשרה להצהרת בלפור
וירב בבת יהודה תאניה ואניה.
יזכור
יזכור אלקים, יזכור עם ישראל, את נשמות אחינו הקדושים והטהורים שנהרגו, נשחטו, נחנקו ונשרפו, ומתו מפצעיהם בערי הקדש: ירושלם, מוצא, חברון, צפת, תל-אביב והמושבות, בימי הפרעות, בימי הזועות האיומות בחדש אב תרפ"ט. תהי נשמותיהם הטהורות צרורות בצרור החיים הנצחיים.
אמרתנו:
לא תרצח!
ויאמר דוד אל הפלשתי: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי ישראל.
רבי חנינה סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. – (פרקי אבות פרק כ')
הילד הנפצע שלמה סלונים השריד היחידי שנשאר ממשפחת ר' אליעזר דן סלונים (מנהל בנק אנגלא פלשתינה בחברון) שנרצחה בחברון ביום השבת י"ח אב.
יעקב רמון
קינות.
א.
לבי זה איכה לא ישבר,
עיני אלו איכה לא תכהינה
אין עוד מתום בלבבי,
אין עוד דמע לעיני…
תנו לי ואבך יומם ולילה –
אתנה את חללי בת-עמי.
אשב לארץ ואאבל דם,
אשַח תחת משא יסורינו…
איכה עוד אחיה ואראה:
מה עוללו לנו חדלי-אנוש.
איכה עוד אבּיט בעיני
אל דמי אחי ואחיותי?…
הוי, פסה אמונה עלי חלד.
ובדרכים אין איש אמת.
אובד העולם בשחור צלליו,
אובד האלהים על שפתי-אדם…
ב.
איך אלהי-ישראל – אלהי-אמת
כּי לא תקרא קץ לענות-עמך,
ראה מה עוללו לבניך בחברון,
ראה איך היינו למשסה ולבז…
‘מדוע תשחטו את בּני?’
‘מדוע הרגתם את ילדי?’
מתיפחת השכינה בחשאי
ובוכים מר האבות…
איך אלהי-ישראל אלהי-אמת
כי לא תרחם שארית-עמך
אין עוד זמירותיך בלילות
ב“כנסת ישראל” משתפכות בטהרה…
אי ארזי-התורה שהתבודדו באהלך,
אי לומדי-המוסר שקדשו שמך –
על ספריך הטהורים כעגלות נערפו
על גנזיך-מחמדיך כשיות נשחטו.
איך אלהי ישראל אלהי אמת,
הגלה! וידעו כי עמך אחד לאל אחד!
נקום נקמת דמנו השפוך
וידעו כי אין אלהים כאלהינו…
ג.
אלהים, אין זולתך, העמק דעת אנוש
אלהים, אין בלתך, הרחב לב-אדם.
שאתו על כנפי שלום ואמת.
למדהו לאורך צדק ומשפט.
בכחך אנו חיים אלהים!
בכחך אנו מתים ומתקדשים!
חיים בדמנו – דם חללינו וטהורינו
ומתים על שלומנו ואהבתנו!
עד מתי עוד נשא כאב-עולם?
עד מתי נהיה כיתים-תבל?
גלה כבודך אלֹהַ, גאל את בדידותנו
תעל שמש צדקך על חרבותינו…
תן פדות ומרחב לעמך
תן כנף-ישועה לאומתך
טהר את עולמך משורצי-אדם.
רומם את תבלך מזוהמת אנוש.
אלול תרפ"ט
רוצחים, הוי רוצחים! על מי הנפתם הגרזן?
את מי הרגתם, ואת מי שרפתם?
בית משפחת מקלב ממוצא.
ר' אריה ליב מקלף ז“ל, שהוא ומשפחתו נטבחו בשבת י”ט מנחם אב במוצא, היה ממשפחה חשובה מאכרי פתח-תקוה. פקידי הבארון רוטשילד מצאוהו בשעתו לאחד האכרים החרוצים, ואיכרוהו במתולה, הנקודה הצפונית הקיצונית בארץ-ישראל. כארבע שנים ישב במושבה זו, שבראשיתה היתה צפויה תמיד לסכנת שודדי יום ולילה. לא פעם הוכרחו ראשוני המתישבים בנקודה זו לשדד את אדמתם תחת מטר כדורים שירו בהם הדרוזים. לילה אחד, כשמקלף שמר עם עוד אכר, יהודי ספרדי, על הגורן התנפלו פתאום דרוזים עליהם. האכר השני נהרג ומקלף ניצול בנס. אף הסכנה הזאת לא מנעה את מקלף מהמשיך את עבודתו במושבה. ורק אחרי שחותנו מסר לו שלשים דונם אדמה, שקבל מאת חברת “בני ברית” במוצא אשר על יד ירושלם ונטע שם כרם בשבילו – התישב א. ל. מקלף במוצא. שם ישב עשרים וחמש שנה, שם נולדו לו בנים ובנות ואת כלם חנך לאכרים חקלאים. מקטן ועד גדול עבדו בני המשפחה כל מיני עבודות קשות והפכו ערבות-עד לכרמי חמד. המשק הגדול של בית מקלף היה נודע לתהילה בכל הסביבה, ובני המשפחה היו לסמל של עובדים חרוצים. התרעעו עם כל השכנים כיהודים כערבים. כולם כאחד חבבום. משפחת מקלף היתה הרוח החיה במוצא העברית וגם בקולוניה הערבית. הגב' מקלף היתה, אגב, מטפלת תמיד ברפוי החולים הערבים, ומקרוב ומרחוק היו הכפריים באים לשאול בעצתה בכל מיני מחלות (נסיון ברפוי ביתי רכשה לה בנעוריה, בהיותה עובדת ב“חברת לינה”)
אשה זו בתיה חיה, ראויה לציון מיוחד: נולדה בירושלם בשנת תרל"ז לאביה ר' יחיאל צבי צימרינסקי, שעלה לארץ-ישראל לפני כששים שנה. (משפחת צימרינסקי, שהיתה מכובדה מאד ומצוינת במעשים טובים, היתה מהמשפחות הראשונות שעברו מן העיר העתיקה בירושלם אל השכונה העברית החדשה “מחנה יהודה”, שהוקמה בתרמ"ז הרחק מחומת העיר). עוד מילדותה ניכרה במדות טובות, והיתה ערה לצרכי צבור. ובהנשאה לאיש, היתה חברה נאמנה לבעלה, חרוצה ועמלה, ויחד עמו הקימה את אחת הפנינות החקלאיות הנפלאות ביותר בארץ-ישראל. זו היתה באמת משפחת כפריים עברים למופת.
וביום-הטבח במוצא קמו מרצחים פראים והחריבו את הפנינה המפוארה הזאת, ורצחו באכזריות של חיות-טרף חמשה מבני משפחת מקלף: את אריה ליב, אשתו חיה (בת 48 שנה), בנם משה (בן 26), ובנותיה מינה (בת 22) ורבקה (בת 18).
יחד אתם נרצחו שני אורחים מתל-אביב שהתאכסנו בביתם: הרב זלמן שך מתל-אביב ומר גלזר. אחדים מגופות הנרצחים שרפו הרוצחים. את כל רכוש בית מקלף שדדו ובזזו ואת שארית הפליטה העלו באש.
תהיינה נשמותיהם של משפחת בית מקלף צרורות בצרור כל קדושי האומה ומקוממי הריסותיה.
——————–
משפחת מקלף ממוצא, אשר נשחטה ונשרפה
בשבוע הדמים ימי הזועות.1
ביום שבת קד י“ח מנחם אב תרפ”ט
ר' אריה ליב מקלף ואשתו מרת באשה חיה מקלף
בנם: מר משה מקלף בנותיהם: מרת מינה מקלף ומרת רבקה מקלף
קדושי מוצא שנשחטו ונשרפו במוצאי ביום השבת י“ח אב תרפ”ט
ר' דוד דניאל גלזר ה' משה מקלף. ה' מינא מקלף
ר' ליב מקלף ז“ל שנרצח ונשרף במוצא ביום השבת י”ח אב תרפ"ט.
רבקה מקלף שנהרגה במוצא ביום השבת י“ח אב תרפ”ט.
ארזי הלבנון אדירי התורה
ה' ה' אל רחום וחנון. חנון! הביטה ממרומים,
תשפוכת דם צדיקים ותמצית דמים. אל מלך יושב על כסא רחמים!
הרב ר' שלמה זלמן שך ז"ל.
עוד לא הגיעה השעה לעשות הערכה לשעור קומתו של הרב הגאון הקדוש ר' שלמה זלמן ב“ר שרגא פייבל שך ז”ל, שנרצח בידי מרצחים ביום-עברות בשבת י"ח אב במוצא. עוד הכאב גדול כל-כך ועוד לא הוגלד הפצע והוא שותת דם. אבל בקצרה עלינו לרשום לפי שעה את הדברים הקצרים האלה:
נולד לפני שמונים וחמש שנים בעיר חודאן פלך קובנה הוריו היו מגזע הגאון מווילנא וקרוביהם של הגאונים ר' יחיאל הללר וגיסו ר' יעקב בריט. בנערותו הצטיין ר' שלמה זלמן בכשרונות נעלים מאד, נתחנך בישיבות הגדולות בליטא ואחרי כן שמש שלש שנים רצופות את הגאון המפורסם בדורו ר' לייבלה שפירא ז“ל, והיה מכובד מאד בעיני גאוני הדור בליטא שהשתעשעו עמו תמיד בדברי הלכה. כאשר לא חפץ להשתמש בכתרה של תורה, בחר לו לעסוק בפרקמטיה והיה יחד עם זה עמל בתורה כל הימים והלילות. כמה פעמים הציעו לפניו לקבל רבנות או לכל הפחות לענות שאלות באיסור והיתר ולא קבל. תמיד התרחק מחשש מחלוקת אשר התעוררו בעירו, בשנת תרס”ו עלה לארץ-ישראל והתישב ביפו, שגם בה חשב להתפרנס מיגיע כפו ולשקוד על התורה על פי דרכו מאז, אבל דוקא בזה לא הצליח. והרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש ברבנות יפו וסביבותיה, הכיר בעינו החדה את ערך האיש הנעלה הזה אשר בו נצמדה התורה והתכונה, יראת שמים ומדות טובות והיותו אהוב על הבריות מכל הסוגים. ואחרי הפצרות רבות קבל עליו להיות מדייני דמתא, כשישב על כסא-דין הכירו בו כל תושבי העיר את רוב גדולתו ובקיאותו הנפלאה בתורה ובחכמה, תבונתו העמוקה וחודרת לתוך-תוכם של הענינים אשר באו לפני בית הדין להכיר את האמת ולדון דין אמת לאמתו, ובידיעותיו במסחר וקנין הצליח תמיד לפשר ולשים שלום בין בעלי הדין שהיו יוצאים מלפניו מלאי הוקרה והערצה לאשיותו הנאצלה. בעירנו קנה לו שם טוב בין כל שדרות העם, כולם נתנו לו כבוד ותהלה כי היה בעל מזג רך וטוב וידו היתה פתוחה לכל נקשה וכושל. היו מקרים רבים שקיים בעצמו מה שאמרו חז“ל “ויהי דוד עושה צדקה ומשפט” – משפט לזה וצדקה לזה והכל בסתר ובצניעות. היה מקרב את כל אדם בסבר פנים יפות, והיה מונע את עצמו מכל ריב-שפתים, אבל יחד עם זה היה עז רוח וגדל לבב בנוגע למשפטים ששקל אותם חסיד על קו הדין והמשפט. זה שלש שנים שהיה נוסע בקיץ למושב מוצא להחליף כח, ומשם היה עולה ירושלימה לפרקים להשתעשע בחברת הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א בדברי תורה בענינים מיוחדים. בקיץ הזה עלה הכורת על עץ נחמד זה. אוי לידים ששפכו דמי צדיק זה. ארץ ארץ לא תכסי את דמו וינקום אלקים מידי שופכיו בעברתו וזעמו דמי נקי, צדיק וחסיד וענו הזה.
המתאבל על האי שופרא דבלי בארעא.
ש. ר-ד.
הרב ר' ישמעאל הכהן זצ"ל מקדושי צפת.
ממשפחת הכהנים בן פנחס בן אהרן הכהן ז"ל
נולד בעיר יאזד אשר בפרס (אשר יקראו לה “ירושלים קוטשוק”, היינו “ירושלים הקטנה”). ילדותו עברה עליו בעיר מולדתו הנזכרת. בן י“ג יצא עם הוריו לארץ ישראל. באמצע הדרך, בבבל, מת עליו אביו המנוח פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן נ”ע, ונשאר בבית דודו. שם שקד בתורה יומם ולילה. בשנת תרכ"ח עלה מבבל לצפת. בא ותלמודו בידו, מלא וגדוש בתורה ויראת ה' על פניו. ובתקופה ההיא בא לארץ מאזמיר אשר בטורקיה הרב משה הכהן נהר, חתנו של הרב אברהם בר' חיים פאלאג’י. בראותו את הבחור ישמעאל ואת כחו בתורה חשקה נפשו לקחתו לו חתן. וכך נשאר בצפת. ויצא לו שם כאחד הגדולים הענקים בתורה, וצפת בימים ההם מעון-אריות.
בשנת תרל“ו נצטרף לבית הדין שבצפת עד שנת תרס”ו, שאז הוזמן להיות רב ראשי וחכם באשי בעיר טוריא שבטורקיה. ויכהן במשרה ארבע עשרה שנה. מאהבתו לארץ אבות ותשוקתו לשכון בציון עזב את משרתו ואת ידידיו, ואת בניו ונכדיו וחזר לצפת. בשנת תר"פ קבלה העדה הספרדית את רבה בכבוד גדול, ואחרי הפצרות רבות נאות לכהן בקודש. ויהי לראש אב בית דין במשך שבע שנים. בימיו האחרונים כשהרגיש בחולשתו הרבה נאלץ להשתמט במקצת מעבודה צבורית. ואף כי בימיו האחרונים לא זז ממקומו ויהי שוכב בערשו, בכל זאת לא ביטל את הקימה לתקון חצות עד יומו האחרון. שקידתו בתורה היתה מיוחדה במינה, ירד לעומקה של הלכה ובחריפות יתרה. היה בעל מדות נעלות, ענותן ומקור נחמה ועדוד לכל מרי נפש וקשי לב.
קומתו הזקופה, זיו דיוקנו וזקנו היורד על פי מדותיו לקחו לבבות.
הוא חבר ספרים שלא זכו לראות אור, מחמת התבערה שהיתה בעיר טוריא אחדים מפסקיו הובאו בספר “ישא איש” להרב הגאון רי"ש אלישר ראשון לציון.
ביום כ"ג אב פרצה להקת פראים ערבים לביתו וירצחוהו נפש במכות אלות ופגיונים, בהיותו כפוף על ספרו ודמו נטף על דפי הספר. בן שמונים היה במותו.
אשתו הרבנית אף היא נפצעה קשה, ומתה בבית החולים מתוך מכאובים קשים.
יהי זכרם ברוך ושלום לעפרם, וה' ינקום את נקמת דם עבדיו השפוך.
י. ע.
הרב ר' צבי דרבקין ז"ל.
נולד כ“ב ניסן תרכ”ב בשקלוב, למד בישיבת ולוזין והצטיין שם בזכרונו הנפלא והיה מפורסם בשם העילוי משקלוב. בישיבה נחשב הבקי בש“ס היחידי. היה אהוב מאד אצל ר”מ הישיבה הרב הגאון הנצי“ב ברלין ז”ל. אחרי נשואיו עם בת הרה“ג ר' נתן רובין זצ”ל אב“ד דחאלוי ואח”כ מו“צ בבוברויסק הציעו לפניו כסא הרבנות בקהלות חשובות ברוסיא אבל הוא קיים בעצמו “אהב את המלאכה ושנא את הרבנות” ולא רצה לקבל עליו את המשרה הזאת, רק בתרפ”א אחרי מות חותנו מלא מקומו ובזמן האחרון היה הוא בבורברויסק היחידי שחזק את רוח שארית הפליטה הנאמנים לד' ולתורתו. למרות זקנתו וחולשתו היה דורש ברבים בכל ש“ק בכמה בתי כנסיות ורוה את הצמאים לדבר ד'. באדר ש.ז. בא לא”י ונתקבל בכבוד גדול ע“י הרב הגאון ר' משה מרדכי עפשטיין שליטא וע”י הרב הגאון ר' איסר זלמן מלצר שליט“א ידידיו מישיבת ולוזין, בזמן האחרון ישב בחברון עם בניו בני הישיבה כי זה היה מגמתו כל ימי חייו לראות בנים עוסקים בתורה. היה בעל מדות תרומיות, צנוע והתרחק מן הכבוד ומן הפרסום תנצב”ה. יהי זכרון ברוך.
הרב הגאון ר' שלמה זלמן שך זצ“ל, וועלכער איז גע’הרג’ט אין שבת י”ח אב תרפ"ט.
בנו היקר, יבדל לחיים, החריף ובעל נפש עדינה מבחירי בני הישיבה “כנסת ישראל” בעיר האבות בהביעו את רוחו ונפשו על הזועות בחברון באחד מגליוני “דאר היום” מזכיר הוא את המתמיד הקדוש
ר' שמואל רוזנהולץ ז"ל
“בשעה ארבע וחצי יצאתי מביתי ונכנסתי לישיבה, בשעה זו היו האנשים טרודים מי בסדור עניניו הכספיים ומי בהכנות לקראת שבת. דומיה חרישית שררה בישיבה רק קול המתמיד הקדוש – שמואל רוזנהולץ ז”ל – שהיה כבר לבוש בגדי שבת פלח את האויר בנעימתו. הספקתי לראותו בחיים חמשה רגעים לפני הרצחו ותמונתו עוד נצבת לנגד עיני; פנים בהירים, עינים מבריקות, ולמד בנעימות ובמתיקות ולא ידע פחד. קודם לכתו הזהירוהו שיש חשש למאורעות. אבל הוא בטח שלא יאונה לו כל רע ובלב בטוח המשיך את למודו. מי זה יכל לחשב שאני רואה את העילוי שבישיבה בפעם האחרונה מי זה פלל לזה. בצאתי מן הישיבה ובעלותי לבית אחד והנה שמעתי קולות ברחוב, יצאתי אל הגזוזטרא והנה פרחחים ערבים במקלות ובאבנים מנפצים את שמשות בית הרב חסמן ותיכף רצו לבית הישיבה ונפצו גם שמה השמשות ואת חברנו האהוב מר שמואל רוזנהולץ דקרו בסכינים ונפשו יצאה בקדושה ובטהרה על יד הגמרא הפתוחה, על יד מזבח התורה שעליו הקריב את מיטב נעוריו. אחרי זה באה המשטרה ופזרה את ההמון. אותי ואת אנשי הבית ממשפחת הרב עפשטיין הוליכו בלוית אופיצר ערבי לבית הרב עפשטיין ושמה הביאו גם את משפחת הרב פינקל. אחר כך הלכתי בלוית שני שוטרים לביתי. שמה ספרו לי שבעל הבית הערבי אבו סבח בא אלינו ואמר שהערבים מכים את היהודים וגם כבר הרגו איש וצוה אותנו לסגר הדלתות והחלונות ואמר שהוא הולך לחפש אותי. כעבור זמן מה בא אלינו העסקן החרוץ שמסר נפשו להגנת היהודים בחברון מר אליעזר דן סלונים ז“ל ושאל לשלומנו אמרנו לו שאצלנו שקט כי בעל הבית הערבי לא הניח להערבים להכנס אל החצר באמרו שהיהודים הלכו. ע”פ בקשתו יצאנו כולנו עמו בלוית שוטרים רוכבים לביתו. שאר הפרטים כבר ידועים! רק אוסיף זה שבחדר שנמצאתי התבצרנו והעמדנו תחת הדלתות מטות וארונות אבל הם בקעו את הדלת בגרזן אני נחבאתי תחת מטה והם דקרו את האנשים בסכינים ובחרבות. את מר ישראל הלל קפלינסקי, אחרי דקרם אותו פצעים אנושים עוד הכוהו בפנים בחרבות ושמעתי את דבריו האחרונים: הם עוד מכים אותי הלא אני כבר אמות! ובבת צחוק על שפתיו יצאה נשמתו. שכבתי תחת המטה הרבה זמן עד אשר ידענו בברור שכבר הלכו, אז קמנו, החיים, והמראה בבית היה איום ונורא: אנשים התגוללו בבצת דם, כל הכלים היו שבורים הספות והכסאות וקולות הפצועים עוררו זועה, צעקו: הצילני, הציל את ילדי! עבדנו יותר מיכלתנו לחבש תחבשות, בני הישיבה פשטו את מעיליהם, את כתנותיהם העליונות וגם את הט“ק וקרעו לחבש בהם את הפצועים, יללות הילדים והפצועים פלחו את האויר ואנחנו השבורים והרצוצים התאזרנו בשארית כחותינו להציל את שארית הפליטה. אחרי שתי שעות באה המשטרה ולקחה את הפצועים לבית המשטרה ומשם למשרד הבריאות. ביום ראשון בצהרים הוליכו את הפצועים לירושלם. אני הייתי היחידי שנשארתי במשרד הבריאות ולקחו אותי להכיר המתים ולרשם שמותיהם. בלב נשבר ונדכה ובעינים מפיקות זועה הלכתי למלא את חובתי זאת אם כי הרגשתי שפלצות תאחזני למראה הקרבנות הקדושים האלו, למראה חברי וידידי הנאהבים והנעימים שהשקיעו את כל מרצם ומאודם בלמוד תורתנו הקדושה, ולמראה אבי עטרת ראשי הרב ר' צבי דרבקין ז”ל שנפל חלל מתבוסס בדמיו לעיני בבית ולמראה כל הקדושים והטהורים שעינו באכזריות נוראה אבל הבלגתי קצת על יגוני ויצאתי מחוץ למשרד הבריאות. את הקדושים הוציאו אסירים ערבים והניחו אותם על הארץ ואני הכרתים ורשמתי את שמותם. ראשי נעשה עלי סחרחר מהמראה האיום והנורא או לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות. ארזי הלבנון אדירי התורה אויה לי שראיתיכם בכך. הפיות שהפיקו מרגליות איך ילחכו עכשיו את העפר. רוב החללים דוקרו בסכינים בחרבות ובפגיונים ומעוטם בכדורים. פני חללים רבים נשתנו עד שהיה קשה להכירם. הרגשתי שעוד מעט אתעלף ולא אוכל להמשיך עבודתי. והנה באה מכונית עם שלשה בחורים ועוד מתושבי חברון ללוות את החללים הקדושים לבית עולמם. אני נטיתי הצדה וכמו אבן כבדה העיקה על לבי ומקור דמעותי נחרב ולא יכלתי להוציא אף דמעה אחת. כל הישוב היהודי עמד אז על גג המשטרה והביט מרחוק ולוו את ההרוגים בקולות מזעזעים ומחרידים שפלחו את אויר עיר האבות. את החללים הניחו במכונית והקבורה נמשכה כל הלילה. בעשר קרעתי את בגדי וישבתי לארץ וסעודת ההבראה הביאו לי החיילים האנגלים ובשתים עשרה הובאתי העירה.
הרב ר' משׁה גולדשׁמיד זצ"ל.
נולד ביקטרינסלב, רוסיה, חונך בישיבות חב“ד, והיה חסיד חבדי נלהב בא בחליפת מכתבים תמידית עם הרבי מלובביטש. היה בעל צורה ובר-אורין. לפני כארבע שנים התישב עם משפחתו בחברון, ושמש שם בתור מנקר. בכל שבת בשעת ה”שלש סעודות" היה מגיד “חסידות” לפני הקהל בבהכנ"ס של חסידי חבד אשר בחברון. בשעת ביקורו האחרון של הרבי מלובביטש בארץ לא זזה ידו מתוך ידו. בן שלשים היה במותו והשאיר אחריו אשה ושלשה ילדים קטנים.
יום השבת לפני הצהרים י“ח מנ”א, בעיר האבות חברון. הערבים המקומיים מתעתדים לפרוע פרעות בשכניהם היהודים. מוגפי דלתות וסגורים על מסגר ובריח יושבים תושביה היהודים בפחד ובמורא גדול.
– “לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך… מחוץ תשכל חרב ומחדרם אימה”. פתאום רעשו הסיפים בביתו של המנקר ר' משה גאלדשמיד, זגוגיות החלונות נפוצו בזו אחר זו, אבנים חדרו לתוך הבית ושברו את הכלים שפגשו על דרכן.
– “עקתין בישין אתו לעלמא”. הרהר החסיד בלב חרד, ונזכר ב“אתקינו סעודתא” שהיה נוהג לזמר מתוך הרחבת הדעת בהיותו מסב לסעודת השבת בכל הש"ק בשעה זו, ובמוחו עלז: “ויהא רעוא מן קדם עתיקא, קדישא דכל קדישין, טמירא דכל טמירין. יפרקינא מכל עקתין בישין דייתון לעלמא”. והנה: שבר ונפץ מצד הכניסה, הפורעים מתאמצים לשבור את דלתות הבית בכדי לחדור פנימה… “ומחרבא דמלאך המות”, ברגע זה התפרץ לתוך הבית בשאון והמולה המון פורעים עם חרבות שלופות בידיהם ופניהם מועדות ישר אליו. מתחלה נסה להתאבק עמהם, לא פשט את צווארו לשחיטה, אבל הם התנפלו עליו באכזריות נוראה, עינוהו בעינויים קשים. ובעודנו חי חרכו את ראשו על גבי האש. נשמתו יצאה לחיים הנצחיים, אל קדישא דכל קדישין וטמירא דכל טמירין…
– גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי!…
בתו, ילדה בת חמש, בהגיע לאזניה זמזום של מכונת פרימוס, חשבה, שהפורעים הלכו להם וכי “אמא” מסתובבת בבית, יצאה ממקום מחבורה. הספיקה עוד לראות את “אבא” ברגעי חייו האחרונים, בהוציאו את נשמתו על גבי להבות מכונת הפרימוס שלהם, וכשהפורעים האכזריים עומדים על גביו ונהנים הנאה משונה. אחד הערבים הרגיש בה, הניף עליה את חרבו ומחץ את ראשה הקטן והרך.
– לא לעיני ה“אב” נמחצה ה“בת”. כי עיני “אבא” מנוקרות היו כבר באותה שעה…
כששקט בבית התאמצה אשת הנרצח – שנפצעה גם היא, ושכבה במשך כל הזמן בפצעיה על הארץ – לקום על רגליה, ולראות, מה עוללו הפורעים בבית. והנה התכופף עליה ערבי – שעמד כפי הנראה כל הזמן על ידה והתבונן אם עודנה חיה – הצטחק בפניה, ובתאוה אכזרית נעץ סכין בצלעה, כשזרם דם קלח החוצה יחד עם הוצאת הסכין מתוך גופה, ובחשבו שבודאי תמות, עזב האחרון-לפורעים את הבית, גם הוא.
כעבור רגעים אחדים באו הביתה נשים ערביות ותבוזנה את הרכוש…
ש. ב. שולמן
הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי ז"ל
כבן ארבע-חמש בא עם אביו הרב מליטא לארץ-ישראל ששימש אחרי כן הרבה שנים ברבנות בפתח-תקוה.
את חנוכו קבל בישיבות ירושלים. ושם למד עד אשר נתקבל לרב בזכרון-יעקב בערך לפני שתים-עשרה שנה. אשתו הרבנית יינטה היתה אחותו של הרב פסח צבי פרנק הראב"ד בירושלים. הרב הקדוש ר' אברהם יעקב היה גדול ובקי בחדרי תורה, ולא פסק פומיה מגירסא יום ולילה. גם כתב הרבה חדושי תורה. היה צנוע וענותן, בעל מזג טוב. התנהגותו ברבנות היתה בשקט ובנחת, ופעל הרבה בהתנהגותו זו לחזוק הדת בזכרון-יעקב. התענין מאוד ברכישת ספרים יקרי ערך והיה בקי בתולדות המחברים השונים. יסד בית הכנסת-אורחים בזכרון, והשתדל הרבה שיהיו איזו לומדים בקביעות בבית-הכנסת. בכל יום הגיד שעור בגמרא בבית-הכנסת.
הוא ידע גם את הלשון הערבית קרוא וכתוב, עד אשר ידע לקרוא ספרים של מחברים ראשונים מגדולי ישראל שנכתבו מקודם בערבית. היה זהיר וזריז בדקדוקי מצוות ומחמיר לעצמו. ידע והתענין גם בעניני הפוליטיקה הצבורית אבל מרוב ענוותתו לא רצה מעולם להתערב בה. אפילו בשעה שהפצירו בו. והיה נותן אמתלה שהוא איש חלש, ואין לו כח להתערב. כל המעלות והמדות התרומיות שמנו חכמים בתלמידי-חכמים נמצאו בו, וחבל על האי שופרא דבלי בארעא ונקטף בלי עתו על-ידי אכזרים רשעים. ד' ינקום את דמו.
ש. ז. לנדרס
————
תנו קוֹל במרוֹם!
ארץ ושמים אחזו כסא אל, הרגיזו יריעותיו
ישראל מרק ושטף בדם ובמימי דמעותיו
תנו קול במרום!
שמש וירח, וכל צבא הכוכבים
צאו מחדרי אפל, ממפלשי עבים
תנו קול במרום!
מלאכים ושרפים, צבא מעלה
צבאות יום וצבאות לילה
תנו קול במרום!
נהרות איתן, ימים ונהרות
סערו הרעישו ליום עברות
תנו קול במרום!
רוחות וזועות, רעמים וברקים
הרגיזו בקולכם, הרגיזו שחקים
תנו קול במרום!
נהרגו בחברון בשבת, י“ח אב תרפ”ט
היושבים: הרב א. י. הכהן אורלנסקי ואשתו יינטה
העומדים: אליעזר דן סלונים ואשתו חנה, הילד אהרן סלונים
יעקב רמון
משִירֵי-הַצָּעַר…
1
קפאה השכינה באלם-דממה,
התעלפה על טבוחי-חברון…
האין עין-אלהים ברחבי-השממה? –
מתחוללים הפורעים מוכי-עורון…
האין אלֹהַ בציון כי כשה לטבח
היינו כיתומים חיים בלב-ים?
ילדים, נשים וזקנים כצאן לזבח
ואי האבוֹת בחברון כי קולם נדם?…
ואולי אין זו אלא אגדה סתם,
לא במערת-המכפלה שוכנים האבות,
מדוע לא חרדו לזעקת-הדם
מדוע דמעתם לא נטפה בכוס-החרבות?
2
איךָ אלהים בחברון?
איךְ ההשגחה בצפת?
ואדירי התורה נוקרו עינים לעורון
וארזי המקובלים נשרפו לעד…
ואי אברהם, יצחק ויעקב האבות,
אי הארי ורבי יוסף קארו.
אי התנאים כי יבכו על החרבות
אי רבי מאיר כי הדם יעירו?…
אהה צפת, בניך בגולה יצאו:
אהה חברון, בניך על דפי הגמרא נשחטו,
ספרי-תורה בראש חוצות נקרעו
הנסגרו השחקים ועיני אלהים לא נבָטו?
3
איךָ הנביא, איךָ הגוֹאל ברחובות ירושלם
בבירת-האלהים תקעו טמאים פגיוֹן.
שלוליות-שלוליות דמנו נגר כמים
האומנם אין אלהים בציון וירושלם?..
אין צדק ואין משפט בחוצות ירושלם,
בבירת-האלהים נתקע הסיף.
כצללי-שחור ומות מתהלכים החיים –
האומנם אין איש אמת בירושלים?…
4
הוי, מי ימנה את יסורינו,
מי יספוד את מתינו?
ילדים ראשיהם נמלקו
בחוּד-חלף מענויים נמקו…
בטני נשים כבודות רוטשו,
ומעיים לעופות שמים נוטשו;
אי הראש ואיזוהי הרגל
אי היד שהחזיקה בדגל?…
מי יכירכם חללים אומללים
על פני שדות לעיט מוטלים,
רוי אדמת-מולדת בדם ישראל
בדמו נחיה ובדמו נגאל…
—————
קדושׁי ישיבת חברון
ר' ישראל הלל קפלינסקי ור' שלמה יגל ז"ל
הנאהבים והנעימים בחייהם (שמואל ב' א').
רעים היו. וכרעים הראו ויצרו מין טפוס חדש, מעין יצירה חדשה של רעות.
כי לא סתם רעים במובנה הפשוט של המלה היו – רעים שמקשרים אותם ענינים משותפים או זכרונות ילדות וכדומה – אלא הם הראו מין רעות של שותפות הנפש. כל דבר חכמה ומחשבה עובד וזוקק בכלי המחשבה המשותפים שלהם.
הראשון – ישראל הלל. היה “ראש הברזל” בישיבה. בשכלו הבהיר ובהגיון הבריא שלו לא היה שם דוגמתו. שום חידוש שנוצר בישיבה, לא נתקבל והוכר כמעט, עד שעבר תחת הכור הצורף של ישראל הלל. בעודו צעיר לימים בבואו לסלבודקה נתפרסם מיד לכוח חדש והוכר לבן-סמך עם חוש בקורת נפלא. ולא עבר זמן רב והוא זכה להיות “המכה בפטיש” והמסמיך, על היצירות והחידושים שנוצרו בישיבה.
בגלל הצטיינותו זכה להתקרבות מיוחדת במינה אצל “הסבא” זצ"ל, (הרב פינקל ז"ל). הסבא היה מנשקו מתוך חבה במעמד חבריו, באמרו עליו שהוא “ספר-תורה חי”.
כל חייו של ישראל הלל הם שלשלת ארוכה של התמסרות לקדושה ולשקידה. הוא צלל בים התלמוד כשחיין מצוין, גילה נסתרות בהבנת התורה. נחשב ל“גדול”. השפעתו בישיבה היתה כבירה.
השני – שלמה יגל, היה “הבן יקיר” בישיבה. כולם אהבוהו כאח העריצוהו. הוא היה תלמיד-חכם מובהק ומגדולי הלומדים. בתפיסתו ובכוח היקפו נחשב לעילוי, היה בן גדולים (אביו ראש-מתיבתא בישיבה בסלונים. ביקר בארץ לפני חדשיים). היו לו תכונות נפשיות מיוחדות, מדות תרומיות עם שפע של אהבה והתמסרות לרעים.
אכן חיי קדושה חיו הרעים השנים, קדושים נסתלקו.
נ. מ.
ר' צבי הלר ז"ל
לב מי לא יהמה ועין מי לא תדמע על הפרח הרך הזה שנרמס בעצם פריחתו. הנער הרך הזה, טוב-המראה ויפה-העינים, שמח את עין כל רואהו ביפי תארו ובתכונתו העזה. מי שהכיר אותו אפילו הכרה שטחית בלבד, או שמח אתו רק פעם אחת היה נמשך לאהוב ולחבב אותו.
נולד במינסק כ“ב שבט תרע”ד. בן שבע בא יחד עם הוריו (אביו שמש בכהונת רב בקוידנוב) לפתח-תקוה. למד שנתים בירושלים בישיבת “עץ חיים” וכשלש שנים ב“נצח ישראל” בפתח-תקוה. הצטיין עוד בראשית למודו בכשרונו הרב, היה מהיר תפיסה להפליא ובעל שכל ישר. בגמרו את הת"ת “נצח ישראל” התחנך בלמוד התלמוד אצל הרב שלמה צימבליסט עד שהיה מוכשר להתקבל בישיבה.
בן ארבע-עשרה וחצי נכנס לישיבת חברון ומיד התפרסם בישיבה בגלל כשרונותיו הגדולים וישרת דרכו בלמוד. הוא, הצעיר, היה עוסק בפלפולי הלמוד עם כל הבחורים הגדולים ממנו בשנים, והיו מתיחסים אליו כאל חבר דומה להם. נבאו לו גדולות. ניכר היה שעתיד הוא להיות גאון בישראל. אבל היד המרצחת שמה לאל בפעם אחת את כל התקוות שתלו בו. בשבת י“ח אב פ”ט בין יתר הקדושים קבל גם הוא מכת מות בראשו. שבוע תמים עוד פרפר בין החיים והמות, ובערב שבת כ"ד אב אחרי גמרו את תפלת-הודוי עלתה נשמתו בטהרה השמימה. דבר מותו עורר אבל כבד בין בני הישיבה, שכולם חבבוהו והעריצוהו עד מאד והיו מקוים שעוד יקום ממטתו ויחי. ת.נ.צ.ב.ה.
ב. ס.
ר' יששכר אליה סנדרוב ז"ל
נולד בירושלים כ“ז כסלו תרע”ב. שנתים אחרי הולדו עברו הוריו לגור בפתח-תקוה. בהיותו בן שש נתקבל בבית הספר “נצח ישראל” שבמושבה. בעודו ילד היו מוריו ממלאים פיהם תהלתו בגלל כשרונותיו המזהירים ועוז חשקו והתמדתו ללמודים.
בגמרו את בית הספר הנ"ל למד אצל הרב ר' חיים שרגא בפתח-תקוה שאצלו קבל את רוב הכשרתו בלמוד התלמוד, וגם אצל הרב ר' משה אריה עוזר, מנהל הישיבה בפתח-תקוה. עוד בלמדו אצלם יצא שמו לתהלה כלומד מבטיח גדולות. בן שש-עשרה וחצי נתקבל בישיבת חברון, ועד מהרה יצא שמו לתהלה. חשבו אותו לכוכב חדש. אולם ההשגחה רצתה שידעך אור הכוכב עוד בטרם שהספיק להפיץ אורו.
יש לציין, שהוא נפל קרבן על מזבח התמדתו, כי יום לפני הטבח בחברון היה בירושלים וכשבקשו לעכב אותו שם מפחד מהומות, לא הסכים כדי שלא יתבטל מלמודו. ת. נ. צ. ב. ה.
ב. ס.
ר' דוב ליפין ז"ל
תלמיד ישיבת “כנסת ישראל” בחברון, מצוין בתורה, ביראה ובמדות.
מתון, בעל דעה ישרה וברורה. כל מעשיו ודבוריו בחשבון ודעת. כמעט לא-נראה לסביבתו, ובכל זאת משפיע עליה בלי שירגישו בדבר. כמעט לא ידוע לרבים, אבל אלה שהכירוהו כבדוהו והוקירוהו, וצער מיוחד הצטערו על מותו הטרגי של האדם היקר והצנוע הזה, סמל האדם המעולה שאינו נראה ואינו מכביד על סביבתו. יהי זכרו ברוך!
י. ש-ביץ.
לזכר נשמת הקדושׁ ישראל לזרובסקי ז"ל
למרות הזמן של ששה שבועות שעבר מיום הטבח האיום שבחברון, קשה מאד להתרכז ולסכם ערך האבדות הנוראות שאבדו לנו בני הישיבה. אבל עוד יותר קשה לחשות לא לשיח לאחרים צערי ויגוני על הקדוש הנ“ל השתיל הרך, שאחרי מסירות נפש במדה נפרזה, טלטולים ונדודים רק הספיק לשלוח שרשיו בתוך מעין החיים של הישיבה הק', נכרת ע”י חיתו הטרף ביום השבת י“ח מנחם אב. ישראל לזורובסקי, נולד בעיר מלטש (פלך מינסק) בשנת תרע”ג להורים עשירים: אביו היה אז קבלן בנתיבות הברזל. מזמן שלטון הסוביטים ברוסיה שיצאו במלחמה גלויה נגד כל הקדוש לעם ישראל בכלל ולמוד התורה בפרט, הודות מסירותם הרבה של הוריו, נתחנך ברוח היהדות המסורתית. בעין פקוחה השגיחו עליו לבל יתחבר עם חבר הרשעים ולבל יסחף בזרם המים הזידונים. כשעודנו בן 11–10 היה הולך בשלש בלילה לביהכנ"ס “שואבי מים” (במינסק) בישיבת ר' יהושע צימבליסט (הורודנר) לשמוע השעור, ואמו היתה מלותו לראות מרחוק מה יעשה לו לבנה ההולך להקריב נפשו על מזבח התורה.
לפני שנתים לערך עלה ארצה יחד עם הוריו אחרי שאביו נדון לגלות בהתפשו בחטא סוביטי.
בבואו מארץ הגזרה, בהרגישו את החופש שניתן לו ללמוד בלי שום מפריע, בלי שום פחד אפילו ביום, ידע להוקיר את הזמן ולא איבד אף רגע לבטלה, באותו התוקף, באותה התאזרות הכחות, התמסר ללמודים ועשה הרבה חיל עד שבמשך שנתים אלו כבר נעשה לכח פעיל בישיבה. לפי עליתו ע"י כשרונותיו הנעלים: תפיסתו המהירה והבנתו הישרה בצירוף שקידתו הרבה, היה עתיד להיות לתפארת בישראל.
היה בעל לב טוב ועדין מאד, והיה רוצה בטובת חברו באמת. משאו ומתנו עם הבריות היה בנחת ובנעימות רבה, וכל רואהו היה מתענג להביט בנעם צהלת פניו, המביעים רגשי חבה לכל אדם.
שנים רצופות מסר נפשו על קדוש השם ואף אחד ממלכות הרשעת לא ההין לקחתה, עד שבא אל המנוחה ואל הנחלה לעיר האבות, באו פורעי חברון הטמאים וכרתו את האילן הזה שעתיד היה להיות אחד מארזי הלבנון אדירי התורה.
חיי קדושה חי בשנותיו המעטים, ובקדושה השיב נשמתו השמימה ביום הקדוש. תנצב"ה.
מ. ש.
לזכר אחד העלוים משה ל. רייזמאן ז"ל.
בין עשרים וארבעת הקרבנות הצעירים, תלמידי הישיבה “כנסת ישראל” שנפלו חללים ע“י רוצחי חברון האכזרים ביום הזועות י”ח אב פ"ט וביחוד בין “ארזי הלבנון אדירי התורה” שבהם, אי אפשר שלא להזכיר – בצער רב ובהערצה מיוחדת – את המנוח משה’לי רייזמן (משה’לי – כי שם חבה זה נודע לו תמיד מפי כל אלה שהכירוהו).
מאד יהמה הלב ותדמע העין על נטע רך כזה, שנקטף בעצם אבו על ידי ידים ברבריות של חלאת המין האנושי. אי שמים! הרוצח הכי אכזרי ובמצב של רתחנות הכי חמה, אילו ניצוץ אנושי אחד, רק טמון בחבו, הן למראה “הוד” כזה היה פתאום נעצר במשובתו ונחם על מזמתו הרעה! אולם לערבי חברון חסר היה גם זיק אנושי יחידי זה, הם נעצו את חרבם בלבו והכריתו את משה’לי מארץ החיים.
קשה מאד להעלות על הדעת, כי משה’לי רייזמן מת. קשה להסכים עם מציאות מרה כזאת. מי מלל, כי יבא יום ונאמר: “משה רייזמן ז”ל".
ובתתי כאן הערכה קצרה על חברי היקר איני מספר אלא את מקצת שבחו ומתכון להציב בזה מצבת זכרון – לנפש טהורה זו – בלב כל מכיריו מעריציו.
המנוח משה רייזמן היה בן למשפחה חשובה מאד. במות עליו אביו האב חיים ישעיה היה הנער בן חמש, ובאותה שנה נתיתם גם מאמו. קרוביו שדאגו לחנוכו ראו לפניהם לנכון להכניסו למעון יתומים – הלא הוא “בית מחסה ליתומים הגדול דיסקין”. ששם התחיל הנער להתגלות בכשרונותיו הגאוניים. בלמדו בכתה ו' – והוא אז לא יותר מבן תשע – נחשב בין בחירי התלמידים עד שהמורה יכול היה לסמוך עליו, במסרו לו את שאר תלמידי הכתה להרצות לפניהם את דפי הגמרא, וכן התקדם משה’לי בלמודיו, עד כי בשנת ה-13 לחייו כבר גמר את כל מחלקות המעון והתחיל ללמד בפני עצמו ש“ס ופוסקים רק אז הוא התחיל להראות את כח שחיתו העצום בים התלמוד. התמדתו היתה מפליאה את כולם עד כי בצדק נקרא הוא המתמיד הכי גדול במוסד, כי במשך שבוע היה משה’לי גומר מסכת שלמה – וכן היו הדפים הולכים ונבלעים בזה אחר זה, המפקחים וכל אלה שהתענינו בו נוכחו לראות, כי אמנם הולך הוא ומתעלה הנער ובכח קליטתו הבטוחה ותפיסתו המהירה דיו שיעבר פעם אחת על תלמודו וכבר יהא זה כ”מונח אצלו בקופסא" – אם כי הוא בעצמו לא היה מזניח את שעורו בטרם עבר עליו מספר פעמים הגון.
באותו הזמן כבש לו גם את ידיעתם של כל ספרי התנ"ך על בורים.
ואולם לפני שנה הרגיש הנער, כי צר לו המקום בין חבריו התלמידים עד עתה. הוא שאף למקום תורה יותר מרחבי, ואת זה הוא מצא בישיבה המהוללה שבחברון. שם השתלם בלימוד התלמוד והפוסקים עד שבזמן האחרון היו שני “סדרים” תמימים – נשים ונזיקין – וכל כתבי כ"ד שגורים בפיו, מלבד ידיעותיו בלמודי חול שהיו גם כן לא מעטות. כל הבחורים המופלגים החשיבו מאד את העלוי הצעיר הזה ויתנו לו מהלכים ביניהם.
כמו כן היה המנוח בעל מדות תרומיות. כלם ידעו את טוב לבו שאין בו “מרה”. הוא אהב את האמת ודבר שקר לא העלה על שפתיו. לעולם לא פגע לרעה במישהו. ואם היה אחד פוגע בו מיד היה מפייס אותו בחיוך קל, שרחף תמיד על פניו וביחוד בעיניו המאירות.
כל מוריו, מדריכיו וחבריו חבבוהו כגופם בשל תכונותיו הנעלות והיו בטוחים בעתידו המזהיר.
בזמן האחרון הוא גדל יפה ונראה כעץ רענן מלא עלומים, אך יד מרצחת היתה בו בעצם פריחתו ותגזלהו מאתנו.
בן שבע עשרה וחצי היה במותו. תהא נפשו הטהורה צרורה בצרור כל קדושי האומה לנצח.
העילוי הקדוש
מר משה רייזמן ז"ל
מקדושי חברון
משה גיגר
ר' אלתר שר מאושפול ז"ל
נולד בתרס“ה בעיירה רוזליה אשר בליטא. כבן ארבע-עשרה נתקבל בישיבת ווילקומיר. למד בה כשלש שנים והצליח גם בלמודיו, גם בהתפחותו הרוחנית הכללית. בשנת תרפ”א השיב ריקם את הזמנת קרוביו לבוא לאמריקה, ובמקום לנסוע לאמריקה נסע לסלובודקה. שם נתקבל בישיבת “כנסת ישראל” והתמסר ללימודיו. מאז מתחילה עליתו בתורה וביראה, עד שנתפרסם בישיבה בתור מצוין בתורה.
בזמן האחרון התענין גם בענינים החמריים של בני הישיבה, ועמד בראש “גמילת חסדים” לבני תורה שעל יד הבנק שנוסד אז בחברון. אחרי כן נבחר לחבר ועד בקופת-מלוה שעל יד הישיבה. עבד באמונה ובמסירות לטובת המוסדות הנ“ל וגם אז לא נגרע מהתמסרותו ללימודיו. תנצב”ה.
י. ש-ביץ.
זלמן ולנסקי ז"ל
(מזכיר ישיבת חברון)
כמעט כל אחד ואחד מהרוגי חברון, וביחוד בני הישיבה, הם מן השרידים – “את אשר השאיר אלהינו לפליטה גדולה”. כל אחד ואחד ראוי, שיחרת שמו לנצח בלבות, המצפים לתחיתו השלימה של עמנו. נגזרה הגזירה שיפול הגרזן על אלה.
זלמן בן גרשם ולנסקי ז“ל, מזכיר ישיבת חברון, לא היה רק מזכיר הישיבה בלבד, כי גם תלמידה היה. כמזכירה של ישיבה – הוא סמל בנפשו את הטוב והיפה שבתלמידי החכמים המצוינים שבעמנו מדורי דורות. היה שקוע בד' אמות של הלכה ויחד עם זה היה לבו ער להיטיב עם זולתו. גולי חברון יודעים לספר על מסירותו ואהבתו את הבריות, ויחד עם חבירו מר א. ד. סלונים ז”ל עסק הרבה בישובה של חברון. ביחוד היה עוסק במסירות כשצריך היה להביא יהודי לארץ. הרבה עמל להשיג רשיונות כניסה בשביל יהודים. אני הכרתיו רק זמן מועט, ואי אפשר לי לשכוח את אדיבותו, והמדה המצוינת של אהבת ישראל שהיתה קבועה בלבו.
הוא היה אדם בעל כשרון. במזכירות הישיבה מלא תפקיד חשוב מאד, וכאמור לא היה רק מזכיר יבש כי גם היה תלמיד מובהק של הישיבה, וכתלמיד היה קשור לה ולכל תלמידיה בעבותות אהבה וידידות ועמל וטרח להיטיב אתם ולסדר עניניהם.
אולם נגזרה הגזרה והונף עליו הגרזן – והוא עודנו באבו. תנצב"ה.
ש. לויטן
יעקב רמון
* *
*
השמים טבוֹלים ועקובים מדם.
האדמה השחורה אדומה כדם.
העבים כבדים אפלים מליל שחור,
הלב דוי עמוס הוא צער ומגור.
השוקה אצעדה – נורא היגון
הרחובה אצאה – עגום החזון
ולבי אומר לי: מנע!… הרף מלכת
כי עלי דם אחיך רגלך דורכת.
מלא מחשבות נחם הכן אעמודה.
הלאה היאוש, התוגה ועצב!
לא בנטפי דמעות, בבכות וספוד
נטעה נחרשׁה אדמת-האבות!…
————–
ר' אליעזר דן סלונים ז"ל
איך ינעם לחכי אכל בעת יסחבו כלבים כפיריך?
בין החוחים אשר ברחובות העיר העתיקה חברון היה נמצא פרח נחמד ואליעזר דן סלונים שמו. שלשלת היוחסין: בן הרב דמתא ר' יעקב יוסף סלונים, נכדו של הרב שניאור זלמן סלונים חבר משרד הרבנות בתל אביב, חתנו של רב המושבה בזכרון יעקב ר' אברהם יעקב הכהן בן הרב הכהן אורלנסקי ז"ל (שהיה רב בפתח תקוה הרבה שנים).
אליעזר דן נולד בחברון, קבל את חנוכו בלמודי ש“ס ופוסקים. אחרי כן גמר את הסמינר למורים של ה”מזרחי" בירושלים. היה זמן ידוע מורה בבתי-הספר בחיפה ובפתח תקוה. וזה כמה שנים נתמנה למנהל סוכנות האפ“ק וב”כ הלואה וחסכון בחברון.
המנוח היה אחד מבני ציון היקרים. איש ישר ובר-לבב, שונא בצע, בורח מן הכבוד ומתכבד על הבריות. רוח של חן וחסד וענוה שרר ותמיד על פניו. הוא היה מן היהודים היחידים בעיר, שעונג היה לבלות אתו שעה. בחבה ובסבר פנים יפות היה מקבל כל אדם שהיה פונה אליו בדבר מתן עצות וידיעות. תענוג מיוחד היה לו למנוח לקבל פני איש, וביחוד איש חדש, שבא לבקר בחברון. ברצון והתענינות רבה היה מוסר פרטים על תושבי העיר, מסחרה, אקלימה. מעינותיה, שדותיה וכרמיה. נעימים ומושכי-לב היו ספוריו המסורתיים על כל המקומות ההיסטוריים שבעיר ובסביבה, כי הכיר כל איש וכל בית, כל כפר וכל גבעה.
הוא היה בשנים האחרונות היחידי שהשתדל לתת בעל-פה ומזמן לזמן גם בדפוס (הוא היה סופרו של “הארץ” בחברון. מכתביו, שכמה מהם היו תאורים נאים עם ריח בלטריסטי והומור דק ביחוד על חיי הערבים בעיר זו ובסביבה, הוא היה חותם בשם “הדני”) פרסום וידיעות על כל המתרחש בעיר הזאת, דבר בשבחה ועורר את תשומת-לבם של יחידים ומוסדות שיבואו לעזרת הישוב היהודי בחברון. השקיע הרבה ממרצו לשם יסוד והתפתחות ישיבת “כנסת ישראל”.
הערבים, כיהודים אהבוהו. גם הממשלה כבדתהו. היה חבר בעיריה, והממשלה מנתה אותו לבא-כח היהודים בענינים שונים ושמה לב לדעתו. כנושא אחריות לעניני הבנק בחברון, ניתן לו רשיון לשאת נשק.
נשענים על אישיותו המכובדת והשפעתו בחברון, הסתתרו בביתו ביום המר והנמהר הרבה אנשים שקוו למצוא אצלו מחסה מהמתנפלויות. וכאשר נגשו מלאכי-החבלה אל ביתו וצרחו: “הוציאה את אנשיך אלינו ואותך נחיה”, ענה ואמר: הרגוני תחלה". כאשר גברו איומי הרוצחים, וכבר היו על מפתן ביתו גם אז לא העיז לירות בהם וירה באויר בחשבו שעל ידי זה ישפיע עליהם. אבל הרוצחים הכו באלה בידו והפילו את האקדח, ובאקדח זה ירו בו. הכדור פלח את לבו, והוא נפל מתבוסס בדמו כשקריאת “שמע ישראל” על שפתיו. גם את אשתו ואת ילדו את חותנו וחותנתו וכל הנמצאים בבית הרגו באכזריות רבה.
היכן נמצאו מכיריו מבין אנשי הממשלה? היכן היו ידידיו הרבים, כל סוחרי חברון שסגרו את חנויותיהם לפני חדשיים כשמתה עליו אמו ע"ה ובאו כולם להשתתף בלויה? היכן הייתם, אתם נכבדי חברון: נסרדין, חיזאווי, ערפה והירבאווי שתמיד אכלתם ושתיתם בביתו? דמו של אליעזר-דן ידידכם, דם אשתו חנה שהיתה מגישה לכם קפה ודם בנם הקטן אהרן שהייתם נושאים אותו על זרועותיכם – דמם צועק אליכם מן האדמה! בידכם היה להציל את כל אנשי הבית מידי הרוצחים, בידכם היה להציל את כל יהודי חברון. היכן הייתם? מדוע התנכרתם בשעת צרה?
אהרן יעקב לוי
————–
אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת.
אֵבֶל…
ה“אבל” הבא לקמן נתפרסם ב“דאר היום” בהערת המערכת:
אנו נותנים כאן את מכתבו של הקדוש אליעזר דן סלונים ז“ל, האדם היקר שנרצח בחברון ביום הדמים, המכתב נמסר לנו ע”י ידידו של המנוח מר אברהם בורנשטיין הוא נכתב תיכף לאחר פרעות תר"פ ואחרי אישור הצהרת בלפור בסן-רימו.
אֵבל…
הנח בן אדם את אתך ומחרשתך, עזוב בקרך וצאנך. עזוב גם לחמך ומימך כי אבל היום לעמך.
אבל…
ומה לך בן אדם אכול, ומה לך שתות, מה לך קרוץ חומר, עבוד עבודה, מה לך שדה?…
אבל…
קמוט אגרופך קמוט מצחך, חרוק שניך כי אבל היום לעמך…
אבל…
שאג ונהם, שאג שאגה גדולה ומרה, שאגה שתזעזע את כל העולם כלו… כל העולם, חכמיו, וסופריו, פועליו ושריו. צעק, שאג, נהם, האנח – כי אבל היום לעמך…
אבל…
דמך נשפך, זקניך, טפך ועולליך רוטשו, נשיך מפרפרות תחת גויות פראים, והם הפראים צחוק ולעג על פניהם. לעוג ילעגו לך חיתו-אדם אלו.
צעק, נהם, שאג, כי אבל היום לעמך.
אבל…
וחשך ועלטה תשרור בכל.
* *
*
בקע קו אור…
לתוך עובי חשכת הנפש בקע ויאר את מרות העלטה…
שתוק בן-אדם שתוק, אל לך לחלל את עומק הרגשתך, את הוד קדושת שמחתך, אף בזיז ברטט כל שהוא…
קדוש הרגע, נערץ הקו אל תחללו. אל בן אדם תחללו…
הנצחון על צדנו, נצחנו…
ירמסו, ידושו, יסרקו את בשרנו, עם ישראל חיה יחיה לעולם.
ארצנו לנו תהי, לנו תהי על אפם וחמתם של אלה המעללים, המענים השופכים את דמנו.
ארצנו היתה, ארצנו הנה, וארצנו תהי – לעולם!…
——–
מסכת “כתובות” טבולה כולה בדם לומדה…
הר' שמואל רוזינהולץ זצ"ל
"אף כי בעמדי עלי קברות אבותי ואשתומם
עלי חברון מבחר קבריך (קינות לתש"ב).
ערב ש“ק י”ז מנ“א בישיבת חברון מצב הרוח של בני הישיבה מדוכא, הקהל שורה בפחד… יודעים שראשי הערבים החברוניים נמצאים בשעה זו בירושלים במסגדם אשר על מקום בית המקדש, שומעים לנאומים המסיתים לפרעות ביהודים ואחה”צ עומדים הם לשוב חזרה חברונה, ומי יודע מה יולד יום?…
הגיעה שעת הצהרים, עמדו להתפלל מנחה גדולה בישיבה, אחר המנחה התפזרו התלמידים מן הישיבה והלכו אל מעונותיהם, ביחידות, בבדידות, כשכאב וגורל משותף מאחד את לבבם.
המתמיד הצעיר שמואל וואלקוביסקער (רוזינהולץ) (כך כנוהו בהישיבה ע"ש העיר שמשם בא) לא היה יכול לשבת במעונו, נפשו ערגה אל הישיבה, אל הספרים הקדושים, סוגיא חמורה העסיקה את מחו… אין דבר, הכל יעבור אי"ה בשלום, הן חיי אחוה חיים אנו עם הערבים שכנינו והלא גם המושל הבטיח וחזר והבטיח שלא יארע כלום…. אסור לבטל מן התורה. מתוך מחשבה זו עזב את חבריו במעון ומוכן כבר לקבל את השבת חזר אל הישיבה.
כולו אומר טהור! שבת-קדש! לבוש בגדי שבת המיוחדים ונעלים מצוחצחות ובפנים מקרינים ברגשות של קבלת שבת-מלכתא, נכנס יחידי אל הישיבה הריקה מאדם, נגש ישר אל ארון הספרים הוציא ממנו גמרא, ישב לו בפנה, ושם את הגמרא על אחד העמודים, דפדף את הדף שהיה נחוץ לו, ובעוד רגע נפסקה הדומיה הגדולה ששררה בהישיבה, נגון רך השתפך בחלל הישיבה, הצעיר החל לצלול במים האדירים של ים התלמוד והתרחק מהעולם שמסביבו.
לא רחוק מן הישיבה באחד מרחובות העיר חברון עומדות בשעה זו כנופיות כנופיות של ערבים שמסיתיהם מלהיבים את רוחם בקריאות לפרוע פרעות בהיהודים, ובעיקר בבחורי הישיבה. ההמון הפרוע והשואף לדם שם פניו, ופנה אל עבר הישיבה.
שקוע בלמודו יושב לו המתמיד הצעיר על יד הגמרא הפתוחה לפניו, פתאום התפרץ בבת אחת לישיבה המון פורעים, קול המולתם וצלצול חרבותיהם הפסיקו אותו מלמודו, הוציא את ראשו מתוך הגמרא, ונפגש פנים אל פנים עם רוצחיו. לא פעם אחת הוא חלק מלחמו הדל לפושטי-יד הערבים אשר חלק מהם הנו עתה בין מבקשי נפשו. צעיר לימים, צנום, בעל מזג רך, ומדות תרומיות – ולפניו מחנה שלם של זאבים טורפים אשר לא ידעו רחם.
טעו בחשבונם כי קוו למצוא ישיבה מלאה קרבנות…
פתאום הרגישו במתמיד הצעיר היושב שם בפנה ע"י גמרתו כשהוא מכווץ אל תוכו מרוב פחד, ופיו ממלמל בחשאי ודוי שאומרים לפני המות, כי הרגיש שרגעים אלו אחרונים הם לחייו הצעירים… התנפלו עליו, כלו בו את חמתם – חמת רוצחים אכזריים.
לאחר שגמרו את מלאכתם האכזרית, יצאו את הישיבה, בהשאירם על רצפת הישיבה שלולית גדולה של דם אדם, עם רמ“ח אברים ושס”ה גידים שרוים בתוכה, וגמרא “כתובות” טבולה כולה בדם לומדה, מתגוללת על ידה…
ש. ב. שולמן
———————
מזועות חברון
בבית ר' בן-ציון גרשון ז"ל
מ“י בן ציון גרשון, זקן בן 65 חובש ורוקח לפי מקצועו, גר בקומה התחתונה של בנין בית החולים מהקדשי הקהלה החברונית. במשך 40 שנה חבש ורפא יהודי זה את מחלות הערבים הכי משוקצות, על הרוב שלא על מנת לקבל פרס, כי קבל את משכרתו מן הקהלה או מ”הדסה". מאות ואלפים ערבים הציל האדם הזה במשך ימי חייו מלמות במחלות שונות, מלהסתמא ומלהיות לבעלי מומים. לפני שנים אחדות קרה לו אסון: בלכתו להחיש עזרה לאחד החולים, נפל ממדרגות הבנין, רגלו נשברה, ולמען מנוע הרעלת הדם קוצצה לגמרה. עול פרנסתו ופרנסת 6 ילדיו נפל מאז על שכמה של אשתו, אורה גרשון, שהשתכרה מן הכביסה.
ביום הפרעות התפרצו הערבים לתוך ביתו של יהודי מסכן זה, ובמקום לרחם עליו בגלל היותו קטוע רגל – קטעו גם את שתי ידיו. אותם הערבים, שעיניהם נרפאו על ידו מגרענת ומעורון – עמדו עליו ונקרו את עיניו. אותם הערבים, שנשיהם ובנותיהם נצלו ע"י מהפלות ומחלות נשים – תפסו עתה את בתו הבכורה, אנסוה והרגוה, ואף את אשתו פצעו ב4 דקירות סכין ובמכת אלה מסומרת בראשה. אותם הערבים שלילדיהם המציאו יום יום רפואות חנם מבית המרקחת – התנפלו עתה באכזריות על כל ילדיו הקטנים, ופצעו שלשה מהם בראשם.
לאחר מעשה הגבורה והאצילות האלה עלו הפורעים לקומה השניה, ויחריבו וישרפו את בנין בית החולים היהודי, אותו בית החולים שבמשך עשרות בשנים מצאו בו מרפא לגופם הפורעים עצמם, הם ואבותיהם וילדיהם הקטנים.
אורה גרשון, שנפצעה באותה היד החרוצה שפרנסה את בעלה ואת ילדיה, מתה אתמול מפצעיה בבית החולים, לאחר שעונתה במשך שבועים ימים ענויים קשים עד מאד. אחר מותה נשארו חמשת ילדיה הקטנים פצועים ודווים, יתומים מאב ומאם.
תהא נשמתה של האם היהודיה והעובדת הישרה הלזו צרורה בצרור חיים וינקום ה' את נקמת דם עבדיו השפוך מאת הפורעים האכזריים וכפויי הטובה.
מקדושי צפת
מאיר טולידאנו ז"ל.
בין העולות התמימות שהקריבה צפת הקדושה על מזבח המולדת, נמנה גם העורך דין מאיר טולידאנו ז"ל. יליד טבריה, בן הרב ר' יהודה טולידאנו, עסקן צבורי ידוע. משפחת טולידאנו הקשורה עם השם “טולידה הספרדית” מפורסמת ברבניה ובעסקניה הרבים והמסורים שנתנה בכלל לישוב הטבריני.
מפי הוריו קבל המנוח מסורת ישראל, ואת השכלתו הכללית קבל בפאריס מלבד צרפתית ידע על בורין גם את הלשונות הרשמיות בארץ. בשובו מפאריס לארץ נתקבל למשרת גזבר הממשלה, בעיר טבריה. שנים אחדות עבד במשרה אחראית זו. תכונותיו הנעלות הטביעו חותם על עבודתו, שהיתה יוצאת תמיד בסדר ובדייקנות יוצאת מן הכלל. במשרתו זו לא מצא את הספוק הנפשי והוא חפש לעצמו דרך אחרת בחיים שיוכל להביא גם ברכה לעמו ולארצו, חריפותו החדה, השכלתו הגבוהה, ידיעתו את הספרות העברית וספרות העמים, הוקרתו הרבה לדיני ישראל ולמשפטיהם, נתנו בלבו את החשק ללמוד דת ודין, וכעבור זמן לא רב נסמך לעורך דין ופתח את משרדו בצפת. שמו נתפרסם עד מהרה בתפקידו זה בכל הגליל העליון. גם הערבים היו פונים אליו בעניניהם. ישר ונאמן היה ורחוק מאהבת בצע.
וביום החמישי, כ“ג אב, בהיותו יושב אל שולחנו ונפשו מתעטפת על הידיעות המחרידות מחברון עיר האבות, נתפרץ אל ביתו שבדירת חותנו מר יהודה ענתבי, המון מוסת פרא ופורע, ובפראות מאין כמוה התנפלו עליו וירוצצו את מוחו בסכינים ובאלות ברזל. כשעה שלמה נאבק עם טורפיו. לשוא היו כל תחנוניו אליהם. לא הועילו כל פסוקי ה”קוראן", שהזכיר להם ואת האיסור שיש בשפיכת הדם הנקי והם בקריאה: “דין מחמד ביל סיף, טבח והרג ליהודים”. ולבסוף כרע רבץ ארצה מתבוסס בדמו, אחרי שיתר בני הבית נפצעו גם הם קשה.
בשנת השלשים לחייו פגעה בו יד מתעים, וקפדה את פתיל חייו. הוא השאיר אחריו שני ילדים מגיל שלש וחמש, ואלמנה צעירה המבכה את בעל נעוריה. יהי זכרו קיים לנצח בקרבנו, ותהי מנוחתו כבוד.
י.
————-
ר' יצחק מאמן ז"ל
יליד צפת, בן שלמה ממן, משפחה המתיחסת למימוני. אביו שלמה ובנו השני נהרגו בידי הערבים לפני ארבעים שנה בעבר הירדן המזרחי.
יצחק זה נשאר בן יחיד למשפחתו, יתום ועזוב. אחותו, שגם מצבה לא היה מזהיר, אספתהו אליה. שנים אחדות טפלה האחות המסכנה באחיה, מפתה אכל, ומכוסה שתה. כשגדל הנער, נשלח ירושלימה לבית הספר של “כל ישראל חברים”, שם קבל את חנוכו.
זקוף ובעל קומה, בעל מרץ, רודף צדקה וחסד. פניו צהלו תמיד, בת צחוק נראתה על שפתיו. חבר נאמן ומסור ל:חברה קדישא". בכל ענין לאומי או צרת רבים ויחיד לקח חלק חשוב, אהב וכבד את התורה ולומדיה. כל קשה-יום מצא בו נוחם. הרנין לב אלמנה ויתום עזר.
לאשה נשא את מלכה, בתו של אברהם הכהן, הקונסול הפרסי בצפת. בנים אין לו ממנה, וברצונו להשאיר לו שם וזכר קנה ספר תורה עם תיק של כסף ומסרוהו לבית הכנסת של מהר"מ אלשיך.
כפקיד בבית החולים “הדסה” עבד שנים אחדות בנאמנות ובמסירות גדולה. ביום החמישי, כ"ג מנחם אב בשמעו את דבר ההתנפלות של הערבים על הרובע היהודי הספרדי, רץ במהירות להגן על אחיו ולהצילם והכוהו נפש. רגע עמד הטרף על טורפו, ולבסוף עזבוהו כחותיו ונפל ארצה, כשהמון בני עולה התנפל על גופתו המתה והמתבוססת בדמיה.
בן ארבעים וחמש היה במותו חסון ואמיץ בגבורים. יהי שמו לברכה בפי כל בני עמו, וימתקו לו רגעי עפרו!
ע.
————-
מקדושי טבריה
ר' מאיר כהן ז"ל
בן הרב ר' יצחק נתן הי"ו, אחד מחכמי טבריה ומן המשפחות המיוחסות שבעדה הספרדית שם. איש ישר ובר-לבב, יודע ספר, נוח לבריות. בחפצו להתפרנס מעמל-כפיו למד את מלאכת הנהגות ויהי לנהג אבטומוביל. ביום הזוועה אחרי הצהרים היה בטבריה ובקר שם אצל הוריו. הפצירו בו להשאר ללון שם מפחד סכנת הדרכים, ולא אבה שמוע להם, כי רצה להיות בביתו ולהשגיח על משפחתו, בימי המהומות האלה. הדרך מטבריה לצפת עבר בלי כל פגע. ואך הגיע לעיר התנפלה עליו להקת ערבים פראים. וירצחוהו נפש במכות אלות ופגיונים. כבן עשרים ושש שנה היה במותו. השאיר אחריו אלמנה ושתי ילדות קטנות. תהי נפשו צרורה בצרור החיים!
ע.
ר' אלישע קלירס ז"ל
פרח רך שנקטף באבו. שלשלת יוחסין. בן הרב ראש אב בית דין של עדת האשכנזים בטבריה, ר' משה קלירס. היה תלמיד חכם מובהק ולמד בישיבת ר' מאיר בעל הנס. בגלל מידותיו התרומיות. בשובו ביום המהומות מטבריה, פגעה בו יד מרצחים פראים, על יד העיר צפת וקפדה2 את פתיל חייו.
כבן עשרים ושלש שנה היה במותו, והשאיר אחריו אלמנה הרה ללדת ושני יתומים קטנים. ה' ישלם נחומים להוריו הזקנים, וזכרו יהי ברוך בין כל יתר קדושי צפת.
ע.
ד"ר חיים יזרעאלי ז"ל
רופא ובר-אורין, איש הרצון והמרץ, בעל אופי חזק וחדור רוח לאומית עמוקה.
בפשטות יתהלך, ורצוי לכל אדם, קשור אל האדמה, אל החי וצומח.
חניך הישיבה בטלז, ותלמיד בית המדרש לרפואה בברלין, נאמן ללשון הלאומית ולכל הקנינים הלאומיים.
בשנת 1922 עלה לארץ, ואתו אשתו וילדו. זמן מה נשאר בפ"ת בבית הוריו, שהספיקו בינתים לעלות אל הארץ. אחרי כן עבד כרופא ברמלה. שם מצא התנגדות כיהודי לאומי ועבר לעזה. בעזה סייע הרבה לכונן את העדה העברית הקטנה, היה ממיסדי הלואה וחסכון, וכשגדל הילד השתדל לעבור למקום ישוב עברי, שיש בו גן-ילדים ובית-ספר. הוא הסכים לקבל משרה בבאר-טוביה כרופא מטעם “הדסה”, במשכורת קטנה ומתוך תקוה להכנסה צדדית מן הסביבה הערבית.
בינתים הזדמן לו לקנות בבאר-טוביה בית ונחלה של 75 דונם וקבע את ישיבתו, ישיבת קבע בבאר-טוביה. למעין זה נשא את נפשו כל ימיו.
בי“ט אב תרפ”ט נהרג בבאר-טוביה. שלום לעפרו.
נהרג בבאר-טוביה בי"ט באב תרפ"ט
ד"ר חיים יזרעאלי
ר' אפרים צז’יק ז"ל
זה אינו הקרבן הראשון, שמשפחת ציז’יק המצוינה הקריבה לארץ-ישראל. קדמה לאפרים – שרה אחותו, זו שנפלה בתל-חי יחד עם יוסף טרומפלדור. השם “ציז’יק” זכה, איפוא, כבר להחרת בדברי ימי כבושנו האחרון בדם. אנו מזכירים את השם הזה בכל י"א אדר, יום-הזכרון לגבורי תל-חי.
ר' חיים אליעזר דובניקוב ז"ל
חיים אליעזר דובניקוב ז“ל, שנהרג יחד עם חברת-חייו ביום-הטבח בחברון בשבת י”ח אב תרפ"ט, נולד בקרוגנה פלך מוהילוב. קבל בילדותו חנוך מסורתי ורכש לו אחרי כן השכלה כללית רחבה. עמד למבחן קבל תעודת מורה, ומאז לא פרש מן ההוראה עד יומו האחרון.
שמו של דובניקוב כפדגוג מומחה היה קשור שנים רבות בכמה מן המוסדות הפדגוגיים החשובים.
דובניקוב חבר ספרי למוד ושמוש רבים, מהם: א) שעורים בידיעות הטבע; ב) אכסקורסיות; ג) עברית לגדולים (ספר למוד); ד) כריסטומטיה שמושית; ה) תורה ועבודה (ביחד עם ז. ליבוביץ); ו) בן חור (תרגום ועבוד); ז) על מזבח המדע (כנ"ל) ועוד ועוד.
טלטולי גוף ונפש רבים נטלטל דובניקוב, עד שזכה לעלות לפני ארבע שנים לארץ-ישראל, שאליה שאף כל ימיו. ומאושר היה כשנתקבל למנהל בית-הספר בתל-נורדוי בתל-אביב. בכל לבו ומרצו וכשרונו התמסר כאן דובניקוב לעבודת-ההוראה בבית ספרו, וכאב ורע התהלך עם המורים והילדים.
בימי חופשתו בחודש אב, עם סגירת בתי הספר, עלה עם אשתו לחברון לנוח בה, וכאן פגעה בהם יד מרצחים פראים וקפדה את פתיל חייהם בין כל יתר קדושי חברון. יהיה זכרם ברוך לעולם!
מר משה הררי ז"ל
נולד בדווינסק בשנת תרמ“ז לאביו ר' יונה דוב בלומברג אחד מראשי חובבי ציון, מסור היה לתחית העם בארץ-אבות, ונתון בכל לבו לכל דבר צבורי. עבד בעבודת העתונאות בפ”ב; חבר לתרבות ואמנות ואחי-עזר בעבודת העזרה. שמו נשא לתהלה בפי אלפי פליטים ומעונים. הרבה עמל ומרץ הקדיש לכל ענין לאומי וצבורי; עבד ופעל בהתפתחות האמנות העברית, הבימה וכו'. איש חי, רב פעלים. ומנוחתו כבוד בשורת הקדושים של אב תרפ"ט.
מר בנימין זאב ב“ר יצחק ליב גולדברג ז”ל
אחד מקדושי אב נהרג בשכונת אבו קביר ביפו בי“ט אב תרפ”ט
נולד בוילנא בי“ד תמוז תרס”ה באותה שנה שנפטר בה ד“ר בנימין זאב הרצל, ואביו ר' יצחק ליב גולדברג הי”ו קרא את שמו בשם מנהיגנו המנוח.
בעודו ילד הצטיין במזגו הנוח ובלבו הטוב. מלבד תכונות נפשו הנעלות מורשת אבות נוטע בלבו אהבה בלי מצרים לעמנו, לארצנו ולכל היקר והקדוש לנו. השתלם בלמודים, בטכניון, וכל שאיפתו היתה: בנין הארץ, והקריב את נפשו עליה. בנימין זאב הצטיין בתכונות נפשיות נעלות מאד. גאוה והתרברבות3, שנאה וכעס לא ידעה נפשו. לכל נדכא, מר ומצוק היה חבר ורע. ולכמה מהם סיפק די מחסורם בלי אשר הרגישו בזה.
מר נחום יודילביץ ז"ל
לפני שבע שנים עלה לארץ מרוסיה. כבעל כשרון נגינה, נכנס לתזמורת המשטרה בירושלם. ממנגן פשוט עלה במשך הזמן למדרגת סגן-המנצח של התזמורת. נתחבב מאד על הקהל היהודי ולא-היהודי ושם-חבה ניתן לו “נורקה” כי ער, חי ועליז היה תמיד, גם בחברה וגם בתזמורת.
באופירה הארצישראלית היה מנגן כסוליסטון, וכן בהצגות “הבימה” וה“אהל”, לא רבים היו כמוהו, שידעו את סוד הנגינה והמשמעת הנגינתית. והרי הוא עצמו היה כאילו מורכב כולו מתוי-נגינה. הוא היה כמו כן חבר אקטיבי באגודות הספורטיביות העבריות, ורצה לחנך דור עברי בריא וחזק בארץ.
חבר נאמן היה נורקה יודילביץ, אהוב על כל מכיריו, ומעולם לא השיב ריקם פני אדם שפנה לעזרתו.
בפרוץ המהומות בירושלים, היה מן הראשונים שהתיצבו בחזית ההגנה. כסרג’נט במשטרה נשלח עם שוטרים לכל המקומות המסוכנים ביותר. ובשעת ההתנפלות על שכונת “בית וגן” אשר במערבה של ירושלם, פלח כדור פורע ערבי את לבו ונפל מות-גבורים.
יהי זכרו ברוך בין כל גבורי ישראל!
על יד מטתו של גוסס… בבית החולים הצבורי בקור חולים
או לעינים שכך רואות!… ואו לי שראיתיך בכך!… התפרצה קריאה מנהמת לבי, בגשתי אל המטה – בבית-החולים – שעליה שכב חברי פייביל מיטבסקי שנפצע קשה ביום השבת י“ח מנ”א בפרעות-חברון, והובא ירושלימה ל“בקור-חולים”.
מצבו רציני מאד – מסר לי רופא המחלקה ד"ר ניימן – בעיקר מפני דקירת הסכין בחזהו, ושחדר עד הלב ונקב את קרומו. לו נתחו אותו על המקום שם בחברון תיכף אחרי הדקרו אפשר היה להצילו, והיתה תקוה שישאר בחיים, עתה עברו כבר יומיים וכל אותו הזמן שהיה מונח שם בפצעיו היה נמצא בתנאים אי-היגניים לגמרי.
…אני עומד על יד מטתו ומשיב רוח במניפה אשר בידי על גופו הלוהט מחום, וראשי עלי כגלגל מהמון מחשבות נוגות, קשות, ומרות, על חברי המומתים בחברון ועל חברי זה המתאבק כאן לעיני עם המות, ולבי מתכווץ בקרבי מרוב כאב, וההתכווצות הולכת וגדולה, ואני מרגיש מרגע לרגע שכוחותי הולכים ונחלשים הולכים וכלים.
מנסה אני לגרש את המחשבות הנוראות והמזעזעות מתוך מוחי, אבל בשום אופן איני יכול להשתחרר בהם, הם נבלעו בדמי, ועד יומי האחרון לא אשכח את דבר הימים האלה…
ואסב את פני אל הקיר ואבך חרישית…
ואאזין: גם האילנות אשר בחצר בוכים, בהקימם רעש כשהם מתנועעים תכופות הנה והנה. לא יכלו הרגע!…. התקשיבו?…
– ומה ייליל הרוח?…
– לב מי לא יתר ממקומו, ועין מי לא תדמע, לשמע מיתות משונות, ומעשים נוראים ואיומים כאלו?!… נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרג לאבד למכה ולחרפה…
השמיכה שכיסתה את החולה נשמטה ונפלה על רצפת החדר, הוא השליכה מעליו מתוך חומו. ומבט עיני נתקל בחור עמוק אשר ברגליו ממעל לארכובה, שכדור עופרת קנן בו.
– עכשיו נתחוור לי הדבר יותר: מקודם ירו בו הערבים להמיתו, וכשלא קלעו אל המטרה, אל הלב, דקרוהו בסכין בחזהו, ברם גם כאן החטיאו את המטרה, לא פגעו ישר בלב כרצונם. — ומאז מתאבק הוא עם מר-המות, ויסוריו כה גדולים, כה נוראים….
ברגע זה נכנס מן-דהוא החדרה פוסע בלאט על קצה אצבעות רגליו, מי הוא, שריד!
יחידי נשאר מכל אנשי-הבית שאף הוא היה נמצא בתוכם ביום ההרג בחברון, ארון בגדים שעמד באכלסון בפנה על יד הקיר שמש לו למגן ולמחסה, הסתתר מאחוריו ויותר…
– הוא בא להחליף את משמרי, לעמוד על יד החולה ולשמשו.
למחרת כשאך האיר הבקר מהרתי לבית-החולים לראות את שלום החולה, נגשתי אל מטתו ומצאתיה מוצעת ומסודרת, כמחכה לחולה חדש על מקומו של זה שהורד ממנו אמש עם ערוב היום, – אל חדר המתים….
בן עשרים וחמש היה במותו הטרגי, ויתום מאביו מקטנותו.
ש. ב. שולמן
נהרג בשכונת אבו-קביר ביפו
בי“ט אב תרפ”ט
בנימין זאב גולדברג
הסרג’נט גודל יודלביץ ז"ל
שהיה חביב תושבי ירושלים וידוע בשם החיבה “נורקה”, היה מנצח תזמורת המשטרה ואחד החברים המסורים ביותר ב“מכבי-חשמונאי” ירושלים. בפרוץ מאורעות הדמים עמד בראש פלוגת מתנדבים להגנת השכונות העבריות, נפל חלל בהגינו על השכונה העברית “בית וגן” בפני שודדים ומרצחים. השאיר אחריו אלמנה וילד. תנצב"ה.
נחמן סגל ז"ל.
נהרג בירושלם ביום הששי י“ז אב תרפ”ט
מר הרולד מרדכי ווינאר ז"ל
הקדוש משה חגורי ז"ל
נהרג ביום י“ח אב תרנ”ט
מרדכי בנדר.
בצלאל לזרובסקי ז"ל.
(מקדושי חברון)
נולד בשנת תרנ“א במלץ פלך גרודנה. חונך ולמד בישיבות ברינסק, רדין, סלובודקה. בשנת תרפ”ו עלה כחבר החלוץ המזרחי יחד עם משפחתו והיה אחד מראשוני העולים והבונים של הנקודה הצעירה הרצליה אזור ג'. במשך שבתו בקרבנו נתחבב על כולנו בתכונתיו ובארחות חייו כתלמיד חכם צנוע, זך הנפש ובר-הלבב. התפרנס מיגיע כפיו, אמן את ידיו לעבודות היותר קשות וקנה לו שם בתור עובד חרוץ ונאמן.
ברגעי צער ובדידות בשעה שהנשמה מתרפקת על רעותה ומבקשת תנחומים היה שופך לפני את שיחו:
– חביבים הם יסורי ארץ ישראל, אבל חסרים אנו את העיקר, קדושת הארץ פגומה היא באפן מבהיל, גם חיי אינם שלמים פה –
הייתי משיב על דבריו ומרגיעהו:
– חלילה לך לזלזל בכבוד העם השוכן בציון, אם אפילו ישנם פורקי עול שגם הם סופם לשוב אלינו. שא עיניך אל הגבעה שעליה מתנוסס בית-הכנסת שגם ידיך התנדבו לבנינו, הוא עומד על חרבות אפולו אליל האור של היונים שבשמו רצו להדעיך את אור ישראל, וזכינו הראשונים לרשת את ההר הזה בספר התורה. גם אתה מהמתחילים דף חדש בדברי ימי עמנו, הנך בין החלוצים לבנין הישוב העברי הראשון בעמק השרון פה על חרבות אפולוניה שמימות יהושע עד כבושי דוד ומתקופת החשמונאים עד ימינו אלה לא עלה בידי עמנו להתבצר פה.
עברו ימים וחייו הקשים הוארו באור כפול. עלה לו ולמשפחתו לחלץ את הוריו מכור העוני, מרוסיה ארץ הגזרה, ולהביאם לא“י. יחד אתם הלך למרכז תורה מקום הקדושה וזיו השכינה – לחברון. פתח מטבח ע”י ישיבת סלובודקה ויחד עם אשתו שמש תלמידי חכמים והיו להם כהורים נאמנים. לפני זמן מה בקרתיו בחברון, צהל לקראתי, היו רגעי שמחה. התענין לדעת על דבר כל המתהוה בחיי נקודתנו ושאלת בסוסה והרחבתה, וביחוד ע“ד מצב העבודה ושלום “אנשי הלשכה” פועלי המקום שיחד אתם עבד וסבל והיה מצטופף ב”תור" בימים הקשים של חוסר עבודה.
פניו הוטבו, מצבו החמרי נשתפר ועם כל זה געגועיו להרצליה לא פסקו והוא מגלה לי סוד שיש לו סכויים ותכנית לרכוש חלקת אדמה בהרצליה אזור ג', ובדעתו לשוב לאותה הנקודה שראשית ימי נעוריה וחבלי כבושה קשורים הם באביבו הארץ ישראלי.
סעדתי על שלחנו במסיבת תלמידי סלובודקה. בחורי חמד, אדירי התורה שזיו האומה ומאור היהדות בפניהם. התודענו, פתחו בשיחה, נשמעו חדודים בדברי תורה ושיחת חולין. “מה בין אנשי סלובודקה ואנשי הלשכה”?… שואל אותי ר' בצלאל לזרובסקי בחיוך ומטוב לב; “ומה בין ירושלם של מעלה וירושלים של מטה?” – משיב אני בשאלה; “היינו הך” – מסכים הוא לדבר. נפרדנו. תוגה חרישית בעיניו ודבריו האחרונים: – מחכה ומצפה אני לאותו יום שאשוב בו לשבת בקרבכם, להתראות בהרצליה!
– – – בקבר אחים בין ערמת גופות מעונים וטבוחים שוכנת גויתו השחוטה של ר' בצלאל יחד עם הקדושים אהובי נפשו – אחיו תלמיד סלובודקה, ישראל לזרובסקי וחותנו זקן ישובנו ר' אהרן ליב גוטלבסקי בן 72 שהלך חברונה לראות את שלום בניו ושם הדביקתהו הרעה. שניהם נפלו תחת מהלומות כשהם חבוקים.
בתו הצעירה דבורה’לה בת ארבע וחצי מתה אחרי יסורי גסיסה ממושכים וחצבה לה קבר בירושלם ואשתו השכולה מחלימה מפצעיה בבית החולים הגדול בקור חולים.
הר“ר ישראל לזרובסקי ז”ל, ר' אהרן ליב גוטלבסקי ז“ל, ר' בצלאל לזרובסקי ז”ל מקדושי חברון
נהרגו בחברון בשבת י“ח אב תרפ”ט
הרב משה גרודזינסקי ובנו יעקב
אותו ואת בנו…
הרב ר' משה ויעקב גרודינסקי ז"ל.
אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
בשבת-הטבח בחברון נהרגו באכזריות הרב ר' משה גרודזינסקי ובנו יעקב.
עוד ביום השישי אחר-הצהרים, י"ז אב נסו הערבים לתקוף את ביתו, והודות להמנוח הקדוש ר' אליעזר דן סלונים שהופיע על המקום בלוית נכבדים ערבים מקומיים, עזבו הפורעים את הבית.
והיה מדי דברי ב“ר משה זצ”ל, דמותו צופה ועולה לנגד עיני: בעל קומה בינונית, והדרת פנים, מדבר ברוך ובנעימות, כשחיוך קל מרחף על פניו המפיקים טוב לב, בעל מדות תרומיות, שפל ברך וענותן.
המנוח היה בר אוריון ובר-אובהון: חניך הישיבות. ואביו היה מפורסם בתור גאון וצדיק. כדאי לציין ג“כ את אחיו הגאון ר' אברהם גרודזינסקי שליט”א, המשמש בתור מנהל-רוחני בישיבת כנסת-ישראל אשר בסלאבאדקא-קובנה.
לפני שש שנים עלה המנוח עם משפחתו – מעיר מולדתו ווארשא – אל הארץ וכשעברה חלק מישיבת סלאבדקא לחברון התישב גם הוא בעיר חברון.
לפני איזו חדשים התחתן הבן יעקב בירוּשלים ועבר לגור בחברון וכאן השיגה יד המרצחים את הזוג-הצעיר ונתקה את פתיל חייהם הרעננים.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים ושמם ישאר לזכר-עולם.
ש. ב. שולמן
כמה מתלמידי ישיבת חברון שנהרגו על קידוש השם בירח אב היו מלפנים תלמידים בישיבות אמריקה, בישיבת ר' יצחק אלחנן, בבית מדרש לתורה ובישיבת ניו הייווען.
ר' זאב בערמאן ז"ל.
מוסמך מישיבת רבינו יצחק אלחנן, ויליד פילדלפיה, היה בחור מצוין בכל המעלות, גדול בתורה, חכמה ויראת ד' נואם מלואש, ומיקירי הישיבה בניו יארק. אף שכבר הוכתר בכתר הרבנות, ומשרה חשובה היתה צפויה לו שם, החליט לעלות ארצה ישראל ולהקדיש את ימיו ללמוד התורה בישיבת חברון.
ר' צבי פראהמאן ז"ל.
תלמיד מובהק וחשוב בבית מדרש לתורה בשיקאגא, ויליד קנדה, נודע היה בתור מתמיד גדול בגפ"ת, מוכתר בנימוסים וביראת שמים באופן נעלה, וחביב היה על כל אלה שהכירוהו. הוא השליך אחר גוו את כל מנעמי החיים האמריקאיים וכתת את רגליו ועלה לארץ להסתופף בצלה של ישיבת “כנסת ישראל” בחברון ושם כרע נפל שדוד כאחד מקדושי עליון, על התורה ועל העבודה.
אהרן דוד עפשטיין ז"ל.
בנו של הרב הגאון רבי אפרים עפשטיין שליט“א משיקאגא גם הוא היה מתלמידי בית מדרש לתורה, הבן יקיר לך אפרים ילד שעשועים. עודו באבו, ורעיון גדול ונשגב נכנס במוחו לעזוב את אמריקה וללמוד בישיבת חברון, מקום שדודו הגאון, הגדול שליט”א הנהו ראש-הישיבה. ושם מצא הבן הצעיר עונג לרוחו, ולמד תורה בהתמדה מרובה, ובמכתביו הפרטים לאביו הרב שליט"א, לא מצא דברים לתאר את גודל ספוק-נשמתו לתורת חברון אשר לה הקדיש ימיו. נשמת אהרן דוד יצאה בטהרה עת נרצח על ידי נבלים ערבים בערב שבת קודש.
ר' יעקב יחזקאל וועקסלער ז"ל.
הי' בן חביב לאביו המפורסם במעלות ובמדות נדיב ידוע מו“ה ירחמיאל וועקסלער משיקאגא, אשר כל מטרת חייו היתה לנהל את בנו היקר על מבועי התורה והיראה. וכדי להוציא את מגמתו זו מכח אל הפועל שלחהו לישיבת חברון. הוא היה אמון על כל מנעמי החיים, ונפשו אותה להמצא במקום תורה גדול ולהתמיד בלמודים. ויעקב יושב אוהלים באהלה של תורה. מטבעו היה בעל מדות תרומיות ושם בחברון כלכל בכספו כמה וכמה מהתלמידים חבריו. תקות הוריו היתה לראות את בנם שוקד על התורה, וכבר הכינו את עצמם לפני שני שבועות לנסוע לארץ ישראל להשתעשע עם בנם החביב להם, והנה הגיעה השמועה המרה פולחת כליות כי נרצח בנם יעקב יחזקאל ביום שבת י”ח אב, בישיבת חברון. תנצב"ה.
ר' בנימין הורוויץ ז"ל.
היה מתלמידיה הבחירים של ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו-יארק, מתמיד ושוקד בתורה. ובן להוריו האמידים. אביו הוא מר. רפאל הורוויץ, בעל בית חרושת בניו-יארק. גם בחברון נודע היה בתור אחד התלמידים המובהקים.
ר' זאב וואלף גרינבערג ז"ל.
היה תלמיד בישיבת ניו4-הייווען, מופלג בתורה ובמע"ט, ירא שמים ומתמיד גדול. כל מאוי חייו היו להקדיש את עצמו ללמוד התורה, ובמטרה זו עזב את בית הוריו אשר בניו-יארק, ועלה לארץ ללמוד בחברון בישיבה המפורסמת אשר שם.
ר דוד שיינבערג ז"ל.
היה בחור מצוין באמת יליד אמריקה וחניך האוניברסיטה בניו יארק. בהיותו מסור בכל נימי לבבו לתורתינו ודתנו, עזב את בית אביו ועלה ללמוד בישיבת חברון, שם הצטיין בטוהר מדותיו הנעלות, ושקד בהתמדה עצומה על לימוד התלמוד, וכעת נפל על מזבח התורה והיהדות. תהי נפשות הקדושים האלה צרורה בצרור החיים יחד עם כל קדושי ישראל שמסרו נפשותיהם על קדושת השם.
תנצב"ה.
ועדת החקירה הפרלמנטרית בירושלים
[תמונה]
מימין לשמאל: א. קאסט (בתור מלוה). היו"ר סיר וולטר שאו (כפוף ראש)
סיר הנרי ביטרטון (הציר השמרני) הליידי ביטרטון. מר הופקין מורום (הציר הליברלי).
הרי סיניל (הציר ממפלגת הפועלים, יושב)
מאה ושלושים קדושים – הלב כואב, הנפש דואבת ברוך דין האמת!
קדושי עליון! אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים: תקומו ממשכבכם באדמה, תתרקמו שוב בשר ועור, נשמה ורוח, תקומו ותחיו להרים את דגל התחיה הלאומית, ולבשר בעולם מלכות שדי!