דוֹב, איש-המערכה היית מנעוּריך ולא בּמערכה נפלת, כּי אם ערב המערכה. תבענוּ ממך וזירזנוּך שתצא ללוֹנדוֹן, לא יכוֹלנוּ לוַתר עליך. ראינוּ צוֹרך לשלוֹח מן הארץ תגבּוֹרת לאוֹתוֹ קוֹמץ אנשים העוֹמדים בּמערכה היהוּדית מוּל עוֹלם קשיח. וּכשיצאת להיפּרד מחבריך, בּני הישוּב שבּעכּוֹ, וּכשבּיקרת בּקבוּצת גינוֹסר, ידענוּ: הנה אַתה יוֹצא לקראת תפקידך.
בּלי כּל חשש של הפרזה אוֹמַר: עזבתנוּ ואין לך תמוּרה.
זה הנער, יליד רוּסיה, תלמיד “הרצליה”, חניך תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, שיצא לארצוֹת רבּוֹת בּשליחוּת הפּוֹעל העברי והרעיוֹן הציוֹני, הגיע למה שלא הגיעוּ אחרים. הוּא רכש את ידיעת המזרח ואת ידיעת המערב. הוּא רכש נסיוֹן וּקשרים – והוֹקרה. אך סגוּלוֹתיו הטבעיוֹת הן לעֵילא מכּל מה שנרכּש: הוּא היה אמן המגע בּאדם. בּן-חוֹרין היה, וּלפיכך היה חבר טוֹב לחבריו בּאוֹהל, לחברים בּקבוּצה וּבּמוֹשבה וּבכל מרתף, וגם לכל אדם אשר נפגש לוֹ בּדרכּוֹ, מן הסַפּן בּיפוֹ והשֵיך בּכפר הערבי ועד מנהיגים בּפרלמנט הבּריטי וּבועידוֹת בּין-לאוּמיוּת.
לא תמיד ידענוּ בּמה עלית על רבּים, שכּכה הצלחת. רבּים ידעוּ שמך, אך רק אלה שבּאוּ אתך בּמגע אישי הרגישוּ את רוּחך הטוֹבה, את ידך הקלה, מי כּמוֹך ידע לגמוֹל חסד עם ידידים ועם יריבים.
איש-אמוּנים היית, אמוּנים למשפּחה, לעם, לחברים ולתנוּעה. שמרת אמוּנים גם לבני-אדם, אשר, לדעת ידידים, לא היוּ ראוּיים לכך. ושמרת להם אמוּנים עד הקצה.
נשׂאת בּקלוּת מַשׂאוֹת כּבדים. מעוֹלם לא נאנחת, מעוֹלם לא החזקת טוֹבה לעצמך. ראיתיך בּשנים האחרוֹנוֹת וּמבּטך עגוּם, אך לא דלוּח. השׂבּיעוּך מרוֹרוֹת ולא יכלוּ לך.
חבר טוֹב היית לנו. כּל אחד טעם את נוֹעם הליכוֹתיך, טוּב-לבּך וטוּב-מזגך. אפשר היה לחלוֹק עליך, אך לא לכעוֹס עליך ולא להרגיזך. לא דבק בּך שמץ מן העיקשוּת המבאישה רבּים.
מעטים הם בּישוּב, וּמעטים בּציבּוּר הפּוֹעלים, אשר יש ללמוֹד מהם מידוֹת אנוֹשיוֹת טוֹבוֹת כּאשר יש ויש ללמוֹד ממך. בּאשר הלכת הבאת אתך ענוַת-חן ואהבת-השלוֹם. לא למדת בּשוּם בּית-ספר לדיפּלוֹמַטיה, ואף המוּשׂגים המקוּבּלים על מלאכת הדיפּלוֹמַטים אינם הוֹלמים אוֹתך כּלל. לא בּשׂפת-חלקוֹת ולא בּדברי-תרמית פּעלת, כּי אם בּטוּב-טעמך וּבטוֹב-שׂכלך מצאת מסילוֹת ללב אדם.
אינני חוֹשש לוֹמר: אַתה משאיר את תנוּעתנוּ, את הישוּב בּארץ, ואף את התנוּעה הציוֹנית – לקראת שעוֹת הכרעה חמוּרוֹת – ללא חליפין. ואת חבריך, אשר ידעוּך מימי היוֹתך מחזיק בּמוֹשכוֹת הסוּסים בּדגניה, ועד פּעוּלתך בּועידוֹת–פּוֹעלים וּבֹמרכּזי המדיניוּת העוֹלמית – יתוֹמים.
בּאוֹתה המהירוּת שבּה פּעלת וחיית ניתקת את חייך, ואף לקחת אתך את רבקה ואת תרצה, ועוֹד קרוֹבי-נפש.
רבקה, לא אשכּח לך חסד נעוּריך, כּשהייתי בּא מן הכּפר לתל-אביב, וּמקשיב ליד חלוֹנך לצלילי הפּסנתר, בּטרם הכּרתי את פּניך. לא אשכּח את דמוּתך בּתל-אביב בּשנוֹת המלחמה, כּשהילוּכך היה מַשרה רוּח טוֹבה וּמְעַלה, לא ישכּחוּ הקרוֹבים מה שהיתה רבקה, הבּלתי-ציבּוּרית, בּקרב קוֹמץ האנשים, ודוֹב בּיניהם, מיסדי הגדוּד העברי.
ותרצה? זוֹך-נפש וענוָה עמוּקה ללא-שיעוּר.
דוֹב, דוֹב! לא חַסת על עצמך, לא חמקת מסכּנה, מעוֹלם לא בּזת לקטנוֹת ולא נרתעת מפּני גדוֹלוֹת. הרכּנת ראשך בּפני החוֹבה, גם אם לא היתה לפי כּשרוֹנוֹתיך, ועכשיו פּרקת מעליך כּל חוֹבה.
וּמלים מעטוֹת על יצחק בּן-יעקב. קשר בּל-ינתק קשוּר שמוֹ עם אסירי-דמשׂק, עם מעוּני השלטוֹן התוּרכּי. עדין-הנפש, אמיץ-לבב. נזדמנתי אתוֹ לפני שנים אחדוֹת, והוּא ידוּע-מכאוֹבים וּרצוּץ-הגוּף, אך איתן בּרוּחוֹ ועצמאי בּשיפּוּטוֹ. ואחר כּך, והוּא על סף החמישים, נעשׂה חלוּץ התעוּפה העברית בּארץ.
מה מעט אנוּ יוֹדעים על חיי אנשים יקרים לנוּ. דוֹב לא ניהל יוֹמנים, לא היה מַרבּה בּרשימת שיחוֹתיו, וּבמוֹתוֹ בּיטל מאתנוּ אוֹצר בּלוּם של נסיוֹן מדיני ושל קשרים אישיים. טיפּחנוּ וגידלנוּ אוֹתוֹ, ועתה שכוֹלנוּ.
כּסליו תש"א.