מִדַּבֶּשֶׁת אֶל דַּבֶּשֶׁת אֲסוּרִים
(מאצל דפים שיבואו)
שירי הראשון שנדפס הוא אהבת נעורים שלי בארץ ישראל. נושאו ארץ־ישראלי־ערבי, ושמו: “צום וצמאון”. צום – זה אני, צמאון – זו האדמה. צום – זה אלדין, צמאון – זו חלימה. אנו מקיימים פגישותינו, אני והשיר, בדרך ההדברות. נדברים אנו בנוגע למקום ולזמן של הפגישה: אם ברחוב ואם בבית. ואם בחדרי נפשות ואם בבית דין ואם בחדרי לבבות ואם בשוק.
יש ואני זועק לשיר והשיר כורז לי כרוז – השיר הזה.
אך תמיד תוקע לי הגמל צווארו, לראות מה אני כותב, כמו הדובה הגדולה מעל בית הבימה, אל חדר המדרגות האפל.