אַל תִּחַר בִּי נִשְׁמָתֵךְ, נַהִימָה,
אַל תִּרְאִינִי שֶׁלִּבִּי בָּצַק,
שֶׁאֲכָלַנִי הַשָּׁרָב – אָהִימָה,
בַּלֵּילוֹת עַל מִשְׁכָּבֵךְ אֶצְעַק.
וְאֵיךְ אָשִׁיר לָךְ מִשִּׁירֵי לִבֵּנוּ –
וּלְשׁוֹנִי דָבְקָה לְחֵיק מִדְבָּר.
יָרֵאתִי בּוֹא הַלַּיְלָה, שֶׁגִּבֵּן הוּא
וְאֵלָיו אָז שְׁנֵינוּ נְחֻבַּר!
וּמְדוּרָה אַחַת יַדְלִיק לִשְׁנֵינוּ,
כְּאֵשׁ־קוֹצִים בָּאֲפֵלָה תַּבְלַח.
כִּי יְכַבֶּה הַלָּז אֶת שְׁתֵּי מְדוּרוֹתֵינוּ –
מְדוּרָתִי שֶׁלִּי וּמְדוּרָתֵךְ שֶׁלָּךְ.
בֹּקֶר וְתָעוּרִי מֵחֲלוֹם צוֹלֵחַ,
כִּי מִשְׂרְפוֹת הַיַּיִן שֶׁעִנּוּ –הִנּוּ,
וּמִשְׁכָּבֵנוּ עַל־שָׁלשׁ צוֹלֵעַ
וּבְלִבִּי מַעֲשִׂיּוֹת עַל הַגִּבֵּן הַהוּא:
הוּא מַכִּיר אוֹתִי מֵאָז… מֵהַגֵּינַהַם…
עַתָּה נִכְנַס אֶצְלֵנוּ כֹּה שָׂעִיר וָחַף.
אָמַר לִי: “אֵרַשְׂתִּיךְ לִי אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם”…
הוּא נָשָׂא לוּחוֹת שֶׁל בְּרִית בַּכַּף.
אָז גָּמַרְתִּי אֹמֶר לְרַצְּחוֹ וִיהִי מָה,
אַךְ הוּא יָצָא מִמֶּנִּי כֹּה גִבֵּן וָחָב – –
כָּךְ לַיְלָה לַיְלָה אֶתְאַבֵּק עִם הַגִּבֵּן, נַהִימָה,
אֶתְהַפֵּךְ עַל הַמִּשְׁכָּב, אֶכְאַב.