וְהָלַכְתְּ אֵי־אָנָה וּמָצָאת אֶת אִמָּא עַל בָּנֶיהָ –

וְאָמַרְתְּ לָהּ כֹּה: אִשָּׁה אָהַבְתִּי עַל פָּנֶיהָ.

אָז יִפְגְּשֵׁךְ הַלַּיְלָה שֶׁכַּפּוֹ צִמַּחַת,

מַה תִּתְּנִי לוֹ? תְּאֵנָה אַחַת –

לְמִי לְמִי טָחַנְתְּ, נַהִימָה,

לְמִי, נַהִימָה, אַתְּ טוֹחֶנֶת?

לִי נִדְמֶה: כְּמוֹ הֵרִימָה

אֶת הַשֹּׁבֶל הַכֹּהֶנֶת;

לִי נִדְמֶה כִּי שׁוּעָלִים

שׁוֹטְפִים־עוֹבְרִים אֶבְרֵי רֵיחַיִךְ,

וְהֶבֶל קֶמַח, אֵל רַחִים,

עוֹלֶה מֵהֶן וּמִירֵכַיִךְ!

וְכָל שׁוּעָל נוֹשֵׂא עִמּוֹ שִׁבֹּלֶת,

וְכָל אֶחָד לוֹ שִׁבָּלְתּוֹ לְקוֹץ.

וּלְכָל אֶחָד עוֹנֶדֶת אַתְּ כַּרְבֹּלֶת –

וְטוֹחֶנֶת שִׁבָּלְתּוֹ לְמוֹץ.