‘דבר’ 3 באוקטובר 1952

עם התקדש חג ומועד שוב נעקרת תשומת הלב מן החולין, מן ההווייה האפורה, מן העשייה היום-יומית; נקודות-האורה שבחיים, התהייה על משמעותם ויעוּדם – ולכן גם תחושת אחוות-האדם, תחושת השותפות עם כל הנברא בצלם, כובשת בימים אלה לבבות. שהרי עצם החג, כל חג, הוא גם גורם שבסולידאריות, המלכד ציבורי אדם גדולים תוך שהוא מכוון ראיית האדם פנימה, למהותו הרוחנית, המשותפת למין האדם.

ודאי, רוב חגינו צביונם שלא כמהוּתם דתי, והם עולים בקנה אחד עם הפונקציה המיוחדת במינה שמילאה הדת בתולדות ישראל, ובזה היה סוד כוחם המלכד בשתי התקופות הגדולות בתולדותינו: במאבק עם האלילות המבוללת בימי קדם ובמערכה על קיום הייחוּד בשנות גולה ומשיסה. עד שבא המשבר הגדול בחומת בית ישראל ודתו, שראשיתו תנועת ההשכלה, ועמו הקיצוץ בנטיעות, בזכרונות עבָר ובכיסופי עתיד ובמקצצים בלא ספק. גם הסוציאליזם היהודי-הגלותי, תירגומו המסולף של הסוציאליזם ללשון מציאות חייו של עמנו.

הייפלא, איפוא, שעם חוזר למולדתו, הַיינו לעצמוּתו, והמבקש להציל את ערכי עבָרוֹ ונכסי רוחו ולבנותם נדבכים לעתידו, לעיצוב חיי רוחו ודמות חייו – נלבט בגאולת חגיו ומועדיו מן השבי הכפול: מן ההריסה שנגרמה עם המרידה הראשונית, שביקשה לבנות עתידנו תוך פסיחה על עברו; ומן החניטה של שומרי החומות, המבקשת לבנות את עתידנו תוך פסיחה על ההווה. אכן זו הבעייה.

*

כל משבר גדול בתולדות ישראל רישומו נטבע ביום זיכרון. ואפשר כי אות מובהק למשבר הרוחני של העם הוא בעובדה, שגְדול החורבנות, השמדתה של יהדות אירופה, טרם מצאה תיקונה בסמל גדול ומלכד שכולו חרדת-קודש, חרדת-נפש. ודאי, רבים ההופכים בנושא זה, אך לא מכאן יצמחו לנו החגים וימות הזיכרון, שיקנו שביתת-נצח בלב העם. צריך שמתוך חיינו החדשים בארץ – אם אמנם יַאַצרו גם את המשך העבר הגדול ואת מהפכת התחייה הארצית הנועזה – יצמחו הדפוסים החדשים שסופם להתקדש בעם הבונה את עתיד חייו.

ואגב: ברל כצנלסון וגם זלמן שזר, עמדו על המקום אשר אֵבל תשעה באב ראוי לו שיתופו בעבודת החינוך ובעולם הרוח שלנו; ושניהם ציינו את ההערכה שנתן ליום זה אהרן שמואל ליברמן (בכור הסוציאליסטים היהודים)¹.

*

לא הבאנו בזה על קצה המזלג מעִניין גדול זה אלא כדי לרמוז על הבעייה בכללוּתה, היא בעיית החגים והמועדים – כחלק ממורשת ישראל ותרבותו – במסכת חיינו החדשים והמתחדשים. לא רק יחס הכבוד אל נכסי העבר, שערכים לאומיים ואנושיים-אוניברסליים אדירים שקועים בהם, אלא גם שאלת העתיד. כלומר מקומו של חג ומועד בבניין חיי הרוח וחיי החברה של עמנו היא הטעוּנה תיקון. חגים שנגיעתם לחיי הטבע והחקלאות – כשבועות חג הקציר ומתן תורה וכפסח חג האביב וחג החירות, אֶפּוס של אומה מתהווה מן הערפִלים ההיוּליים של התולדות – הווי חיינו החדש כבר מצמיח להם דמות חדשה, בייחוד במשקי העובדים; אך מועדים אלה כתשעה באב וכימים נוראים שעיקרם אֵבל לאומי (ואין אומה בלי זיכרון לאומי) או התייחדות אדם עם עצמו ועם מצפונו ותוכן ופוֹעַם סוציאל-אנושי מובהק בהם (וכל הרִשעה כעשן תִּכלה) – שָׁאנֵי [שונה]. עוד רחוקים הם מהעברת תוֹכניהם הנעלים – לכלים חדשים. לרוחו של דורנו ולטעמו ובדרך ההולמת את מונחינו ומוּשגינו, עוד גרעיני-הזהב שלהם מתפלשים בעפר…

הנה אנו עומדים עתה, אנו שאיננו שומרי דת, בימים נוראים, שכינוּיים ימי מקרא קודש, מעוּרטלים מן הרגש הרליגיוזי שעוד ליווה אותנו בנעורינו, אך גם מן הציווי של התייחדות אדם עם חשבון עצמו ועם מה שהיה קרוי בפיו של א.ד. גורדון “החשבון הקוסמי”. לשון אחר: נתרוקנה הנפש מן הרגש האחד ותוכני-נפש אחרים לא באו במקומו. התוצאה? הבוחן מציאותם הרוחנית של חיינו, של הבית היהודי, יעמוד עליה בלא קושי.

*

התפרקות מן הערכים הטבועים במועדי ישראל וזלזול בהם ובכל הכרוך בהם, ושממון רוחני מובהק המשׂתרר בעקבי שבירת הכלים הרבולוציונית כמו מן הצד האחד. אך גם משיכה חזרה לעבָר, של אבות ובנים, פועלים וחלוצים, שאתה מוצאם בימים אלה בבית כנסת – ושעה אחרי כן הם חוזרים לאורח חיים הקודם… כי רבה, מה רבה, בקרב רבים המבוכה בהתדפק חג יהודי על דלת ביתם וקצרה, מה קצרה תשובתם לילד המַקשה…

אכן, נכספת הנפש לשעה של הזדככות והתייחדות עם הכלל. אך אנו שמִקדשים ישנים ניתצנו וחדשים טרם קמו לנו, כנתונים בין המצרים, בין שאנו מודים בין שאנו מכחישים.

שהרי לא רק פולחן ומִנהגות במועדי ישראל: גם אור לאומי וזיכוך אנושי וחושי צדק סוציאלי ודופק טבע מולדת, כלומר יסודות בוני תרבות, מחנכי אדם, מעצבי הווי, היאך נשָׁלבֵם נדבכים לבאות?

שטופים במערכות מדיניות וחומריות – מה מעטים בתוכנו הנותנים דעתם לבעיות-שתיה אלה, לדמות הבית והיישוב, המשפחה והילד, דמות עתידנו ולבעיית הבעיות:

האמנם ישיבת ארץ ישראל ודיבור עברי הם, לאורך ימים, מיצוי המהות היהודית וערובת קיומה והתפתחותה?