“דבר” 21 בפברואר 1940

העיתונות היהודית באמריקה על גווניה השונים הקדישה בשבועות האחרונים מאמרי הערכה רבים לרש"י. הגליון האחרון של “הדואר” המופיע בניו-יורק, מוקדש כולו לזכרו. מאמרים הכתובים בחיבה ובהערצה, מתארים את תולדותיו ומפעל חייו. מנחם ריבּוֹלוֹב¹ כותב בין השאר:

“זה האיש רש”י, שאת יום-הולדתו התת“ק [900] אנו חוגגים עתה, נבלע בדמו וחייו של עם ישראל, באהבה שאין כמותה; ומתוך ערפילי-הדורות תזרח אלינו דמותו באור-יקרות מנחם”.

ההיסטוריה לא דאגה להנחילנו את תמונתו, למען נראה את פניו ונדע את ארשתם, וגם האָמנים בעלי הדמיון לא טרחו לציירו כראות עיני רוחם, כשם שעשו לרמב“ם. אבל גם בלי ציור-ציירים ידוֹע נדע את רש”י ודמותו חיה בלבנו, כי דמותו היא יותר מתמונה, כשם שהוא עצמו יותר מאיש בתולדותינו.

כל תמונה מצמצמת, ודמותו של רש"י אינה ניתנת להצטמצם.

כל איש מורכב מאור וצל, משבת וחול, מאושר ואסון, מטוב ורע, ואילו רש“י נטהר ונזדכך מכל התרכבוֹת הקשות ומכל אבק-הקרב של אנשים סובלים ונלחמים. בענוות-נפשו הגדולה ובחסידות רוחו הנפלאה התגבר בחייו על כל הנפתולים והצללים וברבות הימים והתקופות נמחו כליל כל הסימנים החולפים של ה”בשר ודם" שבו וכישות רוחנית טהורה ונעלה התרומם מעל השטח ובחסד וברחמים, באהבה ובחנינה ירחף על כנסת ישראל כ“יונה המרחפת על הקן”.

משל זה, של יונה, משָׁלוֹ הוא, כי מכל העופות חביבה היתה עליו היונה, זו המסמלת את הרוך ואת התום.

ואם ר' יהודה הלוי נקרא לב-ישראל, והרמב“ם – שׂכל-ישראל, אפשר לקרוא לו לרש”י – תוֹם-ישראל.

כל התום, שיש בחכמים חסידים, הרואים את סוד-הגבורה ולבם מתמלא ענווה, בו מצא את תיקונו. וכל התום, שיש בלב העם הפשוט והתמים, הרואה דברים בלתי-מובנים ולבו מתמלא חרדה ויראת השם, בו מצא את תיקוּנו.

בחייו ומפעלו נטשטשו הגבולים ונמחקו ההבדלים בין הגדולים ובין העם. הוא היה בעת ובעונה אחת גם בא-כוחם של המלומדים והחוקרים, שתעודתם להורות את העם דעת, וגם בא-כוחם של ההמונים הרעבים והצמאים לדבר-ה' והנושאים עין לחכמים.

לפיכך היתה גדולה כל כך ענוותו.

כאחד מן העם עמד ביראת-הקודש לפני שערי החכמה שנפתחו לפניו. וכאחד מן המפרשים הגאוֹנים שלנו עמד לפני סוד הדעת והשגת-האלהות של נותני-תורתנו.

הוא ביטל את רצונו מפני רצונם של אחרים, גדולים וראשונים, מניחי יסוד ויוצרי תרבות עם. ואת כל אור-אישיותו הבליע באורם של אחרים.

אלה שביקרוּהו וביקשו פגמים בו אמרו בתמיהה: ראו נא אדם המסתפק בקטנות. די לו בפירושים לדברי זולתו ובביאורים לפסוקים שפסקו אחרים. אבל היכן יצירתו הוא המקורית? היכן הבניין אשר בנה? מה השקפת-עולמו הוא? מה מַתָּנוֹ הוא? כי מעולם לא טרח אפילו לכתוב מבוא או הקדמה לספרים, ספרי התנ"ך וספרי התלמוד, אשר ביאר, כדרך שעושים מפרשים ומבארים שיש להם תכנית משלהם ושאיפה משלהם. הוא לא ביקש את העניין בשלמותו וכלוּתו, אלא הלך צעד אחר צעד בעקבות הפסוקים והמילים, בעקבות המאמרים והניבים. עצים ישנם ולא יער.

ולא ראו המבקרים האלה את כל גודל-נפשו ועומק-חכמתו של זה שהיה “רק” מפרש ו“רק” מבאר…

הוא הרגיש בכל רמ“ח איבריו את המהות הפנימית של היצירה העתיקה, הוא טעם את הטעם הכמוס בצמצום התנכ”י, הנושא אתו סמל, הוא נתעורר כהִתעורר מיתרי כינור לקראת יד המנגן. והסיפור התמים והחרוץ של כתבי הקודש נאחז בנימי נפשו וסגנונו והמקור עם הפירוש נתאחדו ונתלכדו ליצירה אחת ומאוחדת, שלמה ומחוננת. ומימי הילדות ועד ימינו ילוונוּ הזיווּג המבורך הזה ששמו בישראל “חומש ורש”י".

כי מי מאתנו לא יזכור את מתק הנגינה של “ואני בבואי מפּדן”? שלוש המילים הקבוצות של המקרא נתפשטו ונתרחבו. ולתוך אותיותיהן נתכנסו עולמות שלמים, עולמות מלאי יופי וגעגועים. יעקב הרחוק והגוסס בארץ מצרים נתקרב פתאום אלינו ונעשה אבינו. בדבריו ליוסף, בלשון-הרצאתו של רש“י, נתגלה אבי כולנו. ואהבתו לרחל, רחל אמנו, זו שהיתה כוכב-חייו, נתלקחה שוב ברגע האחרון לחייו. ואהבתו ליוסף יקירו נתגלגלה ונעשתה לאהבת-האב הכללית והנצחית. כך דיבר אב לפני אלפי שנים וכה ידבר בעוד אלפי שנים. והדברים נוטפים אגלי-תנחומים. וקל ללב וטוב לנפש. ובאיצטגנינוּת [אסטרולוגיה] של רש”י, זה הרואה למעמקים, ראה יעקב את הימים הבאים עת יַגלה נבוזראדן את בניו תהא רחל עזרה להם, היא תהיה “יוצאת… על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים”. וכאן באים הדברים הנוגעים עד הלב: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה” (ירמיהו ל"א, 14).

בדרכים כאלה קנה רש"י את הלבבות העורגים והנכספים של בני-ישראל במשך דורות. הוא כאילו ויתר על חלקו המקורי בביאור וביקורת, אבל לאמיתו של דבר השיג יותר, הרבה יותר, מכל מפרש אחר. הוא ויתר על חיי שעה וזכה לחיי-נצח. כי דבריו התמימים ולשונו החמודה, שהיא בבואת נפשו הזכה, נבעו ממקור-העם, ואליו שבו.

הוא ידע, כי היחיד אינו אלא חלקוֹ ומשרתו של הכלל ועד כמה שנשמת הכלל משתקפת בחייו ומפעלו של היחיד יש בו כוח לעמוד ולזכות לאורך-ימים.

והוא, זה היחיד שביחידים, הקשיב להמיית נפשו של העם, תפס את המנגינה היסודית בנשמתו ונאחז בה. ובה התנגן פירושו. ובזכותה נעשה פירושו נחלת העם לעולם ועד.