לוגו
בְּבֵית הָרֵיְדַקְצִיָּה
מיקום ביצירה:
0%

והרידקציה הזאת, אשר אני בא הפעם לסַפּר על אודותיה, לא היתה על גפי מרומי קרת, לא בבית מרֻוּח התכוננה ולא במקום הנראה לעין, כי-אם בעלית קיר קטנה, אשר נבוא אליה דרך המבואות האפלות, ואשר נעלה אליה במעלות אשר לא תספרנה מרֹב, ביציע החמישית או הששית אשר מתחת לגג, “לא רחוק מן השמים”, כאשר יאמרו המושלים, והרידקטור גם הוא לא היה איש נודע בשערים, היושב עם נדיבים ובין חכמים, כי-אם גבר אשר דרכו נסתרה ואשר בחשך בא ובחשך הלך.

יש איש אשר לא נוכל להגיד עליו כי כסיל הוא, אחרי כי משירים ישפוט ויחַוה דעתו ברוח נכון ובשכל זך; יש איש אשר לא נוכל להגיד עליו כי משֻׁגע הוא, אחרי כי לא בשגעון ינהג ואיננו מבֹהל על פיו; יש אישר אשר לא נוכל להגיד עליו כי הפכפך הוא, אחרי כי סדרים במעשיו ובמשטר הוא עושה את אשר יעשה — אבל יש אשר נראה איש ואנחנו לא נדע מה היה לו, ורק תראינה עינינו בו זרות אשר לא הסכנו ואשר לא נבין להן, ולאיש כזה נקרא: זר, פרט יוצא מן הכלל, בודד, אוֹריגינַל.

אחד מבעלי הספירות באנגליה, הוא אֶדוארד סטַנבֵי, הולך ומונה את בני-האדם ומוצא, כי יותר מעשרים למאה הם זרים, פרטים, בודדים, אוֹריגינלים, ועל בני עמו הוא אומר, כי כרֻבּם כן נוטים הם להיות “זרים”. אבל האיש אשר אני בא לדבר בו לא היה איש אנגלי, כי-אם עברי.

רק כעשר שנים עברו למן הימים אשר בם אדבר וכל יושבי וַרשה הבאים אל ככר “שער הברזל” עוד יזכרו את בית-הממתקים של האיטלקי סקַרטַציני, על יד השער לבוא הגן הזכסי, ואשר שם התאספו זקן ונער יום-יום לשבת אל השלחנות למן הבקר ועד הערב ולצחק בצחוק השַׁך.

והבאים אל הבית הזה כרֻבָּם כן היו אנשים עברים. – הבית מלא עשן מרוב אוּדי הציגַרים העשנים והענן יורד על כל פנים ועל כל שלחן וכל הקירות קִבּצו פארור ופיח. היושבים אל השלחנות בתוך הערפל ינועו וינודו עד בלתי תכלית, ויש אשר יזמרו את זמירותיהם מדי שלחם בצחוק ידיהם, ונגינות התפלות עם נגינות התיאטראות עולות בלולות יחדו בדממה ובקול, וכמשק גֵּבים שוקק כל הבית ואיש לא יבין שפת רעהו.

ורבים מן הבאים אל הבית הזה לא נקראו בשמותיהם, כי-אם בכנוייהם. רבים מן הקוראים בורשה הלא זכור יזכרו עוד את “הפרופסור” – והוא היה איש אשר מעולם לא ראה פני קתדרא; רבים יזכרו גם את “הרב” – והוא איש אשר לא ידע קרֹא ספר ; רבים יזכרו גם את “השלחני” – והוא איש אשר מעודו ועד זקנה ושיבה לא ראה צורת מטבע; ואולם את “הרידקטור” באין ספק שכחו כלם ולא יזכרוהו עוד, כי היה האיש נחבא אל הכלים תמיד ואיש לא ידע אותו. בימים ההם וגם אני טרם ידעתיו עוד.

אך בשבתי באחד מלילי טבת הארֻכּים אל אחד השלחנות, אשר בתוך החדר הפנימי, ומחכה עד מצאי חבר לצחק עמו, והנה איש נגש אלי ושואל אותי, לא באֹמר ודברים, כי-אם בשלחו אצבע, אם נכון אני לצחק עמו, ואני אמרתי: כן. למן היום ההוא צחקנו שנינו בבית הזה כמעט בכל יום ויום.

ובכל הימים האלה לא שמעתי עוד את קול האיש הזה בדַבּרו, ואתן את הדבר הזה אל לבי, ויש אשר דמיתי כי אִלּם הוא, אשר לא ידַבּר. אכן משגה היה עמי: באין דרך אחרת לפניו לנטות ימין או שמאל, שמעתי לפעמים מפיו מלה אחת או שתים.

ובאחד הלילות עזבנו שנינו את בית-הממתקים כאחד, לשוב איש איש אל ביתו, ונצא יחדו החוצה. השלג ירד מן השמים ויפֹּל גם על ראש האיש, אשר הלך על-יד ימיני, ואני, בראותי כי אין לו מחסה-ממטר ובהיות עם לבי להתהלך עוד מעט ברחוב, ואומר אליו, כי אוכל לשלחו בדרך והוא יסתר תחת המחסה אשר בידי. האיש הניד בראשו בהודותו לי על החסד המעט הזה, ונלך שנינו יחדו באין דובר דָּבר. בבואנו לרחוב פֵּנסקה ובהגיעו אל אחד הבתים אשר שם התפרד מעלי ויעל ממני.

אכן איש קשה-רוח ומר-נפש הוא, אמרתי בלבי: הלא גם פניו זועפים תמיד, ומצחו מלאה קמטים ובחגוי לחייו תרבץ תוגת עולמים.

ממחרת היום ההוא ואנחנו צחקנו שנינו כפעם בפעם. ויש אשר העמיק האיש לחקור ולקנות תחבולה בצחוק ואני ישבתי בטל רגעים אחדים ואמצא לי עת וזמן להתבונן אליו. בשערות ראשו זרקה שיבה ומתחת לאזנו השמאלית יורדת קוֻצת-שער עבֻתּה; שתי קצות מצחו ממעל לרקותיו לבנות מאד, ויתר המצח וקמטיו שחרחורים, אשר שזפם השמש, ואולם לחייו לבנות מאד, עד אשר יתמה הרואה אותן; ושפתיו גם הן לבנות וצרות ומועקות בחזקה אשה על-פני אחותה; עיניו קטנות ולא יראה בהן זיק חיים…

– המלך! – קרא אלי פתאום, ויַסע את שלישו ממקומו.

– יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יזיזו את מלכי ממקומו! – אמרתי, ואשים את מגדלי בין מלכי ובין שלישו. את הדברים האלה דברתי במליצה עברית ככתבה וכלשונה כמדבר אל לבו.

האיש נשא פתאום את עיניו אלי לחדֹר לי ולבחן את כליותי ואת לבי, ואת שפתיו הסגורות פתח רגע אחד עד החצי ויהי כמבקש לדבּר — ואולם עד מהרה שב ויסגור אותן ולא דִבּר דָּבר.

בערב היום ההוא ואני שִׁלחתי אותו גם הפעם בשובו אל ביתו ברחוב פּנסקה, ואנחנו הולכים שנינו ומחשים באין דובר דבר, כבואנו הלוך וקרוב אל ביתו פנה פתאום אלי וישאל.

– מדוע לא הגדת לי עד היום הזה, כי מבין אתה בשפת עברית?

וטרם עוד מצאתי זמן להשיב אותו דבר והאיש הוסיף: גם אנכי יודע את השפה הזאת…. מוציא אנכי לאור מכתב-עתי… סופר אני וכותב – –

– ומה שם מכתב-העתי?

האיש לא ענה דבר, ורק ברך אותי לשלום ויעזבני ויעלם ממני. ואני, אם לא שגו עיני ברואה, ראיתי מדי דַבּרו ומצאתי בפעם הראשונה, כי עיניו הקטנות גדלו בחוריהן וכי קרן עור פניו.

ממחרת היום ההוא וגם ביום השלישי וביום הרביעי לא יספתי עוד לראותו. ביום החמישי בא ואני ראיתי, כי פניו נפלו מאד ועיניו העמיקו שחתו בחוריהן ולחייו הלבינו על אחת שבע, ורק ממעל ללחייו ראיתי שתי בהרות אדֻמות כאש. אנחנו ישבנו לצַחק, אבל כמעט נגע האיש אל הצלמים והנה הוא קם פתאום ממקומו ויקרא אלי: קום ובוא עמי!

ובראותו כי אינני ממהר לקום וכי חושד אני אותו ומפקפק בו מעט, הוסיף ויִדַבּר אלי תחנונים ורַכּות לאמר: אדוני! חסד אנכי שואל מעמך… עשה נא עמי את החסד הזה רק הפעם ובאת עמי!"

בלא רצון קמתי ואלך אחריו ונצא החוצה. הלילה היה ליל חֹשך, והאור הזרוע על-פני רחוב פנסקה מעט ודל מאד, וגם הבית אשר ישב בו לא שכן האור עליו, וגם חצר הבית ההוא מלאה חלקלקות וחתחתים, ואנחנו הלכנו דרך החצר ונעל במעלות, הלוך ועָלה הלוך ועָלה, והמעלות לא תספרנה מרֹב והמדרגות תרבינה ולא יהיה להן קץ, עד אשר תקצר נשמת כל חי בעלותו. מקץ רגעים אחדים באנו אל אחת העליות, אשר מתחת לגג, והאיש משש בחֹשך את הדלת ויפתח אותה במפתח ונבוא אל החדר ויעל אש במנורה.

הנה הרידקציה! אמרתי בלבי ואפן כה וכה ואביט על סביבי. העליה קטנה וצרה מאד, החלון קרוע בתוך הגג ממעל, כסא אחד ושלחן אחד מתחת לחלון, המטה איננה עשויה, צרורות וחפצים מונחים ומשלכים על-פני העליה, קיתון של שופכין בעליה בתוֶך ועל ידו סיר-נחשׁת, אשר יעשו בו את התֵּה, ומסביב להם ספרים קרועים ובלואים על הקרקע, ועל פני השלחן ראו עיני קסת דיו גדולה ומכתבים וכתבים צרורות צרורות.

בבואנו אל החדר פנימה פנה האיש לאחוריו ויסגור את הדלת אחריו ואת הַבּריח הִבריח גם אותו, ואני החלותי לירוא מעט מפניו. הן בעצם היום ההוא קראתי במה“ע “קוּריֶר פּוֹרַנגְנִי” על-דבר מעשה-הרצח בקרבת רחוב פּנסקה, אשר רצח איש נפש אשתו, ובמה”ע “צוֹדְזֶ’גְנִי” כתוב, כי גם את שתי בנותיו המית, ובמה"ע “וַרַשַׁוְסְקִי” קראתי, כי גם את שלשת בניו המית האיש ההוא, ומי יודע אם לא…

– אדוני! הנה מכתב העתי אשר אני כותב! — שסע האיש בדבריו את מחשבותי, ויתן על ידי גליון קטן כתוב בדיו, ובראש הגליון כתובות באותיות מרֻבּעות המלים השתים: “רשות היחיד”.

– את השם הזה בחרתי לי, – הוסיף האיש, – אחרי רואי כי לאחרים אין חלק במכה"ע הזה וכי אני קוראו היחיד…

והאיש נאנח פתאום למאד –: כן, כן, אדוני! אני הוא היחיד! ה-י-ח-י-ד, אני סופרו היחיד ויוצרו היחיד ופועלו היחיד. וגם הנני הקורא היחיד והמבקר היחיד אשר למכתב-העתי הזה. אכן רע ומר מאד לאדם כי יגיע עד המקום הזה; ואולם מבלתי היות לי דרך אחרת לנטות ימין או שמאל, לא מצאתי בלתי-אם לבחור לי בדרך הזאת. שנים רבות נסיתי לבוא בדברים עם הרידקטורים האחרים, שנים רבות עמלתי ויגעתי להיות להם לעזר; ובראותי כי הם דוחפים אותי לאחור ואינם פּונים אלי, ובהביני כי נתנו כלם יד אחת למנוע אותי מבוא בקהלם, אז ידעתי והבינותי, כי אין לי עוד תקוה להכנס לרשות הרבים, ואחרי כי בהגיגי בערה אז, ותאותי לא כבתה בקרב לבי עד היום הזה, לכן לא מצאתי דרך אחרת לבתי-אם לכונן לי את “רשות היחיד”, למען השקיט את הֶמית לבי….

ירא אנכי, כי בסַפּרי את הדברים האלה באזני הקורא, ועוררו אותו לצחוק, והיו כל הדברים האלה בעיניו כעין הלצה יפה; ואולם מבטיח אני את הקוראים, לאמר: לוּ שמעתם את הדברים ההם יוצאים מפי האיש, שָׁם בעליה בלילה, כאשר שמעתים אנכי, כי עתה ידעתי אל נכון ולבי בטוח, אשר לא היו הדברים האלה מעוררים אתכם לשחוק. גם אני לא שחקתי, ותהי להפך, כי תוגה חרישית באה אל תוך לבי ויהי כלחץ בעצמותי, ואנוד לאיש ההוא מאד.

– זה לי יותר מארבעים שנה אשר אנכי כותב וסופר – הוסיף האיש – יותר מארבעים שנה! הידעת, מה זה “יותר מארבעים שנה?” ואין לך מקצוע בספרות, אשר לא עסקתי בו, ועד היום הזה לא זכיתי עוד לראות אף אות אחת מכל אשר כתבתי, אף אות אחת מֻדפסת! כתבתי שירים, כתבתי דרמות, כתבתי מאמרים, כתבתי ספורים – ומה יכתב איש ולא כתבתי? מבצי וכו' ועד קרני ראם, מן האזוב אשר בקיר ועד הארז אשר בלבנון, מן החול אשר על הארץ ועד הכוכבים בשמי שמים, את כל אלה ידי כתבה, ועד היום הזה – זה לי כארבעים שנה – לא בא עוד דבר מכל הדברים האלה בדפוס. ומדוע? האם תחשב, אדוני, כי ענָו הייתי ומאתי היתה נסִבּה לבלתי הדפיס דבר? לא, אדוני, לא! ורק כי קשר קשרו עלי כל הרידקטורים למקטנם ועד גדולם, קשר, קשר, קשר! – קרא וצעק פתאום בקול גדול ויד בידו על פני השלחן ועיניו בערו כלפידים – בכל פעם ופעם אשר הבאתי ואשר שלחתי אליהם את מאמרי ואת שירי, את ספורי ואת חזיונותי, את באורי ואת הערותי, את רשימותי ואת חקירותי, את השערותי ואת השקפותי, ואמצא תמיד את דלת ביתם סגורה לפני; ובכל פעם ופעם השיבו אותי דבר במקום ה“תשובות” אשר להם, כי דבר זה לא יצלח ודבר זה לא יֻדפס, דבר זה איננו לפי תעודתם ורוחם ודבר זה יוצא מגדרם, דבר זה איננו לפי רוח העת ודבר זה לא יסכן מפני הבקרת, דבר זה דורש שנויים רבים – – שנויים?? ואני רק בשמעי את המלה הזאת, הלא ישבתי לילות כימים ואשנה, ואשנה, ובלבי אמרתי, כי זאת הפעם, אחרי עשותי את השנויים הדרושים, הלא אין עוד כל שטן בדרך למאמרי; ומה תחשב, אדוני, מה תחשב לאחריתי ולאחרית מאמרי ההוא, אשר שניתיו במצוַת הרידיקציה? האם תחשב כי קבלוהו, הדפיסוהו, שנוהו המה? לא! המאמר לא נדפס! ועד היום הזה – זה לי ארבעים שנה, זה לי יותר מארבעים שנה – לא נדפס עוד אף עלה אחד מכל אשר כתבתי וגם את שמי לא ראיתי עוד עד היום הזה באותיות נדפסות. האם בי האשם כי קצרה רוחי בעמלי ואצא מרשות הרבים ואכונן רשות לי היחיד?…

האיש החשה רגע אחד ופתאום הוסיף: ובין כה וכה ואני זקנתי ושבתי! – את הדברים האלה דִבּר בשפה אחרת וקולו שונה, ואולם את הקול הזה לא אשכח עוד עד נצח, כחרב פיפיות באו הדברים המעטים האלה בקרב לבי וידקרו ויכאיבו…

– אדוני! – הוסיף האיש לדַבּר אלי אחרי-כן – מאה וששים ושלש דרמות כתבתי עד היום הזה וכלן בנות שלש או חמש מערכות, ורק בין הדרמות אשר כתבתי בעודי בנעורי יש אשר תהיינה בנות שבע וגם שמונה מערכות, – ואני נשאתי את עיני בדבר האיש את דבריו, ואביט בו, כי רגע אחד חשדתו אותו ואשאל את נפשי אם רוחו נכון בקרבו.

ובדִבּרו קם האיש ויפתח את המלתחה אשר בזוית העליה ויוצא משם צרורות צרורות וישימן על השלחן. ואני ראיתי והנה גליונות גליונות ארוכים והם ערוכים איש איש בתבנית חצי הבּויגין הארוך וכתובים כלם בכתב יפה להפליא ובאותיות קטנות עד מאד, ושעריהם גם הם כתובים באותיות מרבּעות, ומעבר לפני שעריהם ראיתי והנה כל מחברת ומחברת חתומה בחותם הצינזור, ולא יחסר עוד דבר בלתי-אם להביא את המחברות אל דית-הדפוס.

– מאה וששים ושלש, אמרת; האין זה? ואי מזה יקח איש את כל החֹמר הרב הדרוש לכל החזיונות האלה. –

צחוק קל נראה על שפתי האיש, ואחרי-כן ענה: בראשונה לקחתי את החֹמר מתוך כתבי-הקדש ואחרי-כן מתוך ספרי התלמוד והמדרש ואחרי-כן מתוך יתר הספרים ואחרי-כן מספרי העמים ללשונותם ואחרי-כן מכל אשר יעלה המזלג…

אז שמתי עיני על כל המחברות, אשר שם על פני השלחן. ועתה בכתבי את הדברים האלה יש אשר אוכל לשנות ויש אשר יטעני זכרוני באמרי לקרוא בשמות את כל המחברות ההן, ואולם כרֻבּן כן אזכרה את שמותיהן אל נכון ולא אשגה. בין הדרמות ההן מצאתי וראיתי דרמות בשם: “אמרפל מלך שנער”, “אמתלא בת כרנבו”, “בנות לפחד והירושה”, סיחון מלך האמורי", “בלק ושרי מדין”, “גמליאל בן פדהצור”, “זרש וַאֲרִידַי”, “רחב הזונה”, “יהושע ושלשים המלכים ומלך העי”, “ר' יצחק נפחא”, “נקדימון בן גוריון”, “ר' חסדא ובנותיו”, “ר' אליעזר הקליר והמלך”, “ר' סעדיה גאון”, “ר' יצחק אבוהב והמגלה”, “דון צֶזַר”, “הַנִּיבַּל ושבועתו”, “מַאטיאס קוֹרְוִינוּס” וכו' וכו' וכו'.

– מה תשאל נפשך כי אקרא באזניך? – שאלני פתאום – האקרא לפניך את “גמליאל בן פדהצור” או את “רחב הזונה”? ל“גמליאל בן פדהצור” נתתי שבע מערכות ול“רחב הזונה” שלש.

דעת לנבון קל, כי בחרתי בשניה.

בראשונה, בטרם החל לקרוא את המערכה הראשונה, בקש מלפני, כי אתן לו רשות לפשט את מעילו העליון, כי חם לו מאד, ובבוֹאו למערכה השנית פשט גם את האפוד אשר על כתנתו, ובהגיעו לשלישית פשט גם את כתנתו העליונה — אכן טוב מאד כי לא כתב בפעם הזאת בלתי-אם שלש מערכות, כי מי יודע את אשר הוסיף עוד האיש לפשט מעל בשרו, לוּ היה עליו לקרא עוד מערכה אחת על המערכה אשר קרא — בכל העת ההיא אשר קרא האיש לפני, ישבתי ואעל עשן מן הפּפּירוסים, אשר לא משו מפי אף רגע אחד.

ואחרי-כן העביר על פני איזה מאות ספורים וכלם כתובים בכתב נקי ויפה עד למאד, והאותיות קטנות נחמדות מאד למראה, והמחברות האלה גם הן כבר חתומות כלן בחותמות הצינזור, ורק בזאת נבדלו מן הדרמות, כי כלן כבר כרוכות בכריכות בד והן קטנות בתבניתן עד החצי מן הדרמות.

ואחרי-כן ראיתי את המאמרים.

… ואחרי-כן את השירים.

…. ואחרי-כן את "ספרי המדעים, ואת “הבאורים” ואת “החקירות” ואת “ההערות” ואת “ההשערות” ואת…. ואת….

צרורות-צרורורת, חבילות-חבילות, גלים-גלים, אשר לא יסָפרו ולא ימָנו מרֹב!

והאיש עומד אל השלחן וימינו פשוטה וקומתו זקופה עד מאד, ועיניו מאירות ובוערות כלפידים, ולחייו לבנות לבנות מאד ורק ממעל להן תראינה שתי בהרות אדֻמות כדם, והעינים תגדלנה בחוריהן מרגע לרגע, הלוך וגדול, הלוך וגדול…

ואני מביט בפני האיש והנה הוא נורא מאד וכמעט יראתי אותו.

ויש אשר שאלתי את נפשי רגע אחד: הַאֲחַוֶּה לו את דעתי? האגלה את אזנו? אם אפקח את עיניו? אם יצלח עוד לי לחַדש בקרבו רוח נכון ולהוכיח לו כי רדף רוח ויחלום חלום גדול, לא יום אחד ולא יומים, לא שנה אחת ולא שנתים, כי-אם יותר מארבעים שנה?… האֹמר לו, כי רוח עועים באה אל תוך נפשו ותצרור אותו בכנפיה כימי שני חיי אנוש?…

וכאשר יספתי שנית להביט אל פניו ואדע פתאום, כי האיש הזה לא יבין לי בדברי. – ארבעים שנה ישב האיש הזה בחדרו הצר ולא עשה דבר בלתי-אם כתב, כתב כתב; למן הבֹּקר ועד הערב ומן הערב ועד הבֹּקר כתב, ולא נח ולא שקט ונפשו לא עיפה וידו לא יגעה, למי? בעבור מה?…

אכן זר הוא, פרט הוא היוצא מן הכלל, בודד הוא, אוריגינל הוא.

ופתאום והנה שב האיש למנוחתו ופניו לא היו לו עוד. האור אשר בעיניו כבה וגם קולו החזק לא היה לו עוד, וקומתו גם היא חדלה מהיות זקופה ותהי כפופה עד מאד, ועל פניו ובחגוי לחייו תרבץ תוגת עולמים…

ובקול מלחשים, וכמו איש אשר טבעו כל ספינותיו בים, הוסיף לדַבּר אלי לאמר: – ואני בראותי, כי קשר קשרו עלי ולא יתנו אותי קום, וכי נתנו יד אחת למנוע אותי מבוא בקהל, לבלתי יוָדע שמי ברבים, אז בחנתי את לבי ואת כליותי ואמצא כי רוח היא בקרבי, אשר לא ביד תומת ואשר לא ימיתוה כל האנשים הרעים והחטאים ההם, ואגמר בלבי להוציא לאור את מכתב-העתי אשר לי, באשר עיניך רואות…

ובדבּרו לקח את הגליון בידו, אשר כתוב עליו: "רשות היחיד.

– ואת מכתב-העתי הזה – הוסיף – מוציא אני לאור זה כחמש שנים. פעם לשבוע, פעם לשבוע אוציאנו, ביום ערב – השבת כותב אני אותו למן היות הבקר ועד הצהרים, ומן הצהרים ועד בין הערבים עורך אני אותו על המגלה, ולמחרתו, ביום השבת, יהיה לי הגליון למקרא ולשעשועים, לענג בו את נפשי, כי על-כן עליך לדעת, אדוני, אשר לא יחסר במכתב-עתי זה דבר, כמשפט כל מכתבי-העתים הגדולים אשר בארץ. וגם חדשות וגם ספורים, גם שירים וגם טלגרמות, גם דברי-הימים וגם דברי-מדע – והכל אני עשיתי, אני, אני, אני!

האיש החשה ולא דִבּר דָּבר.

ואני ישבתי לפניו ואבט אל פניו ויש אשר אמרתי בלבי: משֻגע האיש!

אך האיש לא היה משֻׁגע, ורק זָר היה ויעש גם מעשהו זר. מי יודע אם לא שונים היו דרכי האיש הזה מן הקצה אל הקצה, לוּ חֻנך בילדותו על-פי דרך אחרת, מי יודע אם לא מצא גם האיש הזה את נתיבותיו בחייו לוּ הרגילוהו מנֹער לעבודה ולמלאכה…

לפני עזבי אותו בלילה ההוא שאלתיו גם למעשיו ובמה יחַיה נפשו, ובשפה רפה ענה אותי, כי מורה הוא לילדים ומלַמד אותם שפת פולין ושפת אשכנז.

עוד פעמים אחדות ראיתי את פניו בבית-הממתקים אשר לסקַרטַציני, ואחרי-כן לא יספתי עוד לראותו, כי נעלם ממני ולא בא עוד – – – – – – – – – – – – – – –


לפני שנתים ימים ואני בא מרחוב נַלֵּבְקִי ועובר את הרחוב דְזִ’יקָה והנה “לויה” לנגד עיני, על כר העגלה השחורה ממעל יושב העגלון והוא לבוש חורים וקומתו כפופה ושחוחה, ואחרי העגלה אין הולך ואין מלַוה ולא יֵרָאֶה איש יוצא אחריה.

אז שאלתי – ואשמע ואדע מי המת.

ככה מת האיש….