בין סמרטוטים ישנים נתקלתי בזוג כפפות צהובות שכבר השחירו ונתבּקעו… כפפות משובחות! הן עלו שלושה פראנק וחצי בקוֹרסוֹ, פינת הרחוב סַנט' איגנאַציוֹ – והזבּנית המכוערת בעצמה מתחה אותן על אצבעותי ואמרה:
– הבט: מהודקות כגרב.
– והן חזקות? לא תתבּקענה?
– הוֹ! תּפר כפוּל!
הכפפות, באמת, היו חזקות. – אם עכשיו השחירו ופקעו – אין בכך כלום: הלא מאז עבר זמן כּה רב!…
איפה לא היו הכפפות הצהובות הללו מפינת רחוב קוֹרסוֹ ורחוב סַנט' איגנאַציוֹ! מה לא ראו בּימי‑חלדם!
אפילו… כדאי לספר לכם, לשם נופש מנושׂאים רציניים את המעשה הזה – אפילו על ידי השדכן היו באחד הימים.
והשדכן הייתי אני.
באותו זמן נתבקשתי לפנוֹת את חדרי. באה בעלת‑הבית ואמרה:
– סלח לי, סיניוֹרינוֹ, אך אצלך מתכּנסת חבורת רווקים ובחורות. אני יודעת, כמובן, כי אלה הן עלמות חביבות מאוד ואינן עושות שום דבר רע, אך בכל זאת… השכנים כבר מוכיחים אותי… סלח לי, אשה אלמנה אני, עודני צעירה בעצמי – אינני רוצה שיתחילו לרנן גם אחרי!
וסיימה, כבת‑רומא אמיתית, במימרה:
– שם טוֹב הוא הנכס היקר ביותר של אשה!
בערב היתה אצלי “חבורת רווקים”, כגון רוֹבּרטוֹ, פּפּינוֹ, אוּגוֹ, והיו גם אֶמה ודיאַנה.
אֶמה ודיאַנה היו באמת עלמות חביבות ובאמת לא עשו שום דבר רע. כל הרע שעוללו הצטמצם בהשתמטות‑מה מן העבודה בבית‑המסחר, בו למדו שתיהן לייצר מגבּעוֹת‑אפנה. ואולם זו היתה, בעיקר, אשמתנו, כי פיתינו אותן לטיולים בחוץ‑לעיר.
באותו ערב היה לנו דיון משותף בבעיה:
לאן לעקור את דירתי?
– עבור אלינו לבּוֹרגוֹ – עלה פתאום רעיון במוחה של אֶמה – אצלנו יש בדיוק חדר להשכיר!
– זה רעיון! – אמרו רוֹבּרטוֹ, אוּגוֹ ופּפּינוֹ, שהתגוררו בבורגו, ודיאנה, שאף היא ישבה בבורגו.
הסכמתי כי אמנם זה רעיון.
– אבל – התחננה אלי אֶמה – אסור למשפחתי לדעת שאנו מכירים. ולא – יהרגוני! אבא כזה רתחן וחשדן…
למחרת היום לבשתי את הכפפות הצהובות והלכתי לראות את החדר. המקום היה גבוה מאוד והחדר היה פעוט. אך איזה מראה‑נוף! מן החלון נראתה כעל כף‑יד מחצית רומא, מחצית רומא העתיקה, הצפופה, השׂבה והנשׂגבה, עם הגוּש הנפלא של מצוּדת‑המלאך‑הקדוש במרכז ועם זהרוּרי טיבּר הבּהיר בכמה מקומות!
שכרתי את החדר…
למחרת גרשו אותי משם.
קראתי לבן‑השוֹער, נתתי לו את מזוָדתי – 21 ליטרא של מטען – ונגררתי אחריו בחוצות בּוֹרגוֹ רבּי התנועה והרעש.
כאשר ראה רוֹבּרטוֹ את דמותי העצובה ואחרי נער עם מזודה, הבין מיד את הכל וקפץ על רגליו. ודיאַנה שישבה על ברכיו קפצה אף היא.
– גרשו? – קראו שניהם יחד.
– גרשו – ענינו שנינו.
נתתי חמישה סוֹלדי לנער, והוא הלך‑לוֹ, ואנו שלשתנו התחלנו לדון במצב.
– העיקר עכשיו – למצוא לי חדר חדש – אמרתי.
– העיקר כלל לא זה – השיבה דיאַנה.
– אלא מה?
– אלא זה: לאֶמה לא יתנו כעת לצאת מן הבית בלי ליווּי?
– כן. הזקנה צרחה – באזני שמעתי – שגם לכנסיה לא יתנו לה עוד ללכת, ואל החנות וחזרה יוליכנה האב בעצמו.
– ובכן, העיקר הוא שעסק ביש זה עלול לפגוע גם בי.
– כיצד?
– הרי בבּוֹרגוֹ אנו יושבים – אמרה דיאַנה בשברון‑לב.
ומיד פרצה בצחוק, כי כך היתה דרכה – לצחוק ברגעי‑חיים קשים.
– כאן הכל מכירים זה את זה, וכיון שנתגלתה אצל אֶמה שערוריה שכזאת, הרי גם בביתנו יוָדע הדבר למחרת.
– נוּ?
– בביתנו יודעים כי אני ואֶמה חברות.
– נוּ?
– ובבּוֹרגוֹ מרננים מזמן שעלי ועל אֶמה מחזרים שני סטוּדנטים. וגם בני‑משפחתנו שמעו זאת. אתה מבין?
פני דיאַנה לבשו פתאום ארשת אימה והיא לחשה:
– גם אותי יכלאו בבית…
ישבנו והחרשנו.
– דיאַנה – שאל רוֹבּרטו – את אומרת שלקרוביך תיוָדע מחר השערוריה אצל אֶמה?
– כן, בלי ספק.
אז הוא פנה אלי:
– התלבש כהלכה ולך אל אמא של דיאַנה.
השתוממתי.
– למה?
– תגיד לה שבאת בשמי לבקש את ידה.
– לשם מה?
– כדי שאִמה תראה כי זה ענין טהור. אז לא יכלאו אותה בבית כמו את אֶמה. אך לך מיד.
שאלתי:
– דיאַנה, מה תאמרי לזאת?
– לך – ענתה לי.
נכנסתי לאחורי פרגוד והתלבשתי. עלי הופיעו: מעיל שחור, שצבעו שונה מצבע כּנרי, מכנסי‑תּשבּץ צהובים (5 פראַנקים בחנות בּוֹקוֹני), נעלים מאוֹדסה, ועל כל אלה שכמיה שחורה (15 פראַנק אצל בּוֹקוֹני) ומגבעת‑קש מעוּכת‑שוּליים במקצת.
ו – הכפפות הצהובות.
יצאתי מאחורי הפרגוד, ניצבתי במלוא‑קומתי, ורוֹבּרטוֹ אמר:
– טוב מאוד! קח את מטרייתי. בלי מטריה לא יפה: עכשיו מעונן.
ודיאַנה אמרה לי בקול רועד:
– יהי אלוהים בעזרך! אני רצה קדימה, ואתה תזוז בעוד חצי‑שעה.
כעבור חצי‑שעה זזתי.
במדרגות שרויות באפלה גיששת עד הדלת, הדלקתי גפרור וקראתי את השם הכתוב על הדלת המגושמת:
אֶמיליה טירי, תופרת.
צלצלתי. החדר הראשון היה מטבח. על המפתן עמדה אשה צעירה, ועיניה האפורות נתנו בי מבט זועף.
– סיניוֹרה אֶמיליה טירי? – שאלתי.
– כן.
– האוכל לשוחח עמה שיחה קצרה ביחידות?
היא יצאה לחדר השני. זה היה חדר‑השינה, וכאן ליד הדלת האזינה בסתר דיאַנה. כאשר ראתה אותי, פרצה בצחוק וברחה.
– ישב – אמרה הסיניורה והצביעה על כסא.
– תרשי‑נא לי לעמוד – עניתי והנחתי על הכסא את מגבעת‑הקש מעוּכת‑השוליים.
– סיניוֹרה – אמרתי. – ידידי רוֹבּרטוֹ פרוֹנטיקי נתכבד זה לא כבר להכיר את בתּה, סיניוֹרינה דיאַנה. מידותיה הנעלות של סיניוֹרינה דיאַנה כבשו את לבו, והוא ביקש ממני להביא את הדבר לידיעת גברתי ולבקש ממנה, במיטב הכוונות הרציניות והישרות, את הרשות להמשיך את ההכּרות עם בתּה, סיניוֹרינה דיאַנה.
הסיניוֹרה נמלכה בדעתה ואמרה:
– ימשיך נא!
ואני הלכתי הביתה.
בערב שוב יצאנו שלשתנו אצל רוֹבּרטוֹ, ודיאַנה צחקה בקול וסיפרה על ביקורי בנוסחאות שונים.
– נכון שהייתי הדור מאוד? – חזרתי ושאלתי את פיה. – איזה רושם עשיתי על אמך?
דיאנה צחקה בקול רם עוד יותר.
– על אמי? היא הביטה עלי בעצבות ואמרה: “הוי, povera Diana mia,1 לוּ ידעת כמה נוכלים מתהלכים ברומא בכפפות צהובות!”…
-
דיאַנה המסכנה שלי. ↩