יָצָאת כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא

וְלָקַחְתָּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה לְךָ

כָּל מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְךָ

כָּאן:

הַבְּגָדִים, הַלְּבָנִים, הָעֲנִיבוֹת,

עִם כְּלֵי־הַגִּלּוּחַ

וּכְלֵי־הַצִּחְצוּחַ

וְעִם הַטַּבָּק־לְמִקְטֶרֶת –

כָּל מַה שֶּׁקַּל וְנֹחַ לְטִלְטוּל

כָּל שֶׁנִּתָּן לְהֵאָרֵז

בְּמִזְוָדָה אוֹ שְׁתַּיִם.

אֲבָל אֶת הַדְּבָרִים הַכְּבֵדִים יוֹתֵר

לֹא יָכֹלְתָּ לָקַחַת אִתְּךָ:

אֶת רֵיחַ אַהֲבָתֵנוּ וְחֻמָּהּ,

שֶׁלֹּא יָפוּגוּ מִבֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה

כָּל עוֹד אֲנִי כָּאן,

וְאֶת עַרְשֵׂנוּ הַנִּצֶּבֶת

הָכֵן כְּמוֹ מֵאָז,

עֵדוּת שֶׁל רֹךְ וּצְחוֹר

לֶאֱמֶת־מְצִיאוּתְךָ

הַכְּבֵדָה וּמַמָּשִׁית מִשֶּׁקֶר־הַפְּרֵדָה.

וְעוֹד דָּבָר הִשְׁאַרְתָּ כָּאן

וְלֹא יָכֹלְתָּ קַחַת

(אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ שֶׁלְּךָ):

אֶת עַצְמְךָ,

אֲהוּבִי,

אֶת לִבְּךָ הַפּוֹעֵם

בְּחָזִי.

…לָכֵן אֲנִי שְׁקֵטָה.

וּבְעֶצֶם לֹא אִכְפַּת לִי כָּל כָּךְ

שֶׁהוֹצֵאתָ מִכָּאן, כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא,

אֶת מַה שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ –

כִּי כָּל שֶׁהוּא שֶׁ לִּ י

וְכָל הַשַּׁיָּךְ לִ י

הֲלֹא הוּא כָּאן כְּמוֹ מֵאָז,

בְּתוֹךְ חֶדְרִי,

בְּתוֹךְ חָזִי –

וְאַף אַתָּה הֲלֹא תָּשׁוּב, אֲהוּבִי,

גָּלוּי לְעֵין כֹּל,

לִמְצוֹא מַה שֶּׁהִשְׁאַרְתָּ

כָּאן.

1958