התחלה המעשׂה היתה הרבה, הרבה שנים קודם לזה, וסוף המעשׂה לא היה עדיין; ומי יודע מתי יהיה קץ הפלאות…
ושני החרשים אמנים נפלאים הם, נשרים, גאונים, יוצרים!
וקסם נפלא בידי שניהם להעלות את הגולם, לתת נשמה לפועל כפיהם – לעץ ולאבן!
ובכל זאת שונים היו זה מזה תכלית שנוּי.
שׂמחת החיים היתה סוד נשמתו של האחד, שׂמחת החיים כמו שהם; שׂמחת החיים העליזים, המבריקים והסואנים, והמשכרים ככוס חמר משומר!
ולכל מעוף עינו התנשׂאו גלי החיים, התעופפו ריחות כל בשׂמים, צוחו כל צבעי הקשת; והתלקחו המאורות במרומים, ועיני נשים יפות – מתחת! ותראה הגבורה בכל הדר גאונה, והאהבה בכל עצמת כשפיה – – – וייצר – כנוח עליו הרוח – גבורים מחלקי שלל גויים עצומים; עלמות גלויות עינים; מחוללות בין חרבות וכידונים; אלילים חמוצי בגדים, כדורכים בגת; אלילות קופצות מן הקצף שעל פני הים…
ונגרף, ונשטף העם אחרי היוצר, ויפזר לו זהב וכסף, ואבנים טובות, ופרחי תפארה – –
ואל השני השתאו אך מתי מעט. אך יחידי סגולה עמדו על פועל כפיו, ואמר זה לזה: של נעליך!
כי עומק התוגה של החיים היה סוד נשמתו של השני. וגם הוא לא שנא את החיים, אך לא יכול להתמכּר להם ולעבדם, כי ערגה נפשו אל פתרון החיים, אל סודם; אל הגרעין, שבתוך הקליפה, המברקת; אל הרוח, שבתוך האופנים; אל הרצון – רצונו של עולם!
וייצר – חוזים ונביאים, מלכים מנגנים בכנור, ובעלי עינים כלות ונטויות למעלה, למעלה ושואלות: מדוע? שלָמה?
ו“המתי-מעט” לא נתנו להיוצר העשיר לישון. ביחידי הסגולה התקנא. וכטוב לבו ולב תלמידו ביין, יצאו בחצוצרות ולפידים, ויתנפלו באישון הליל על בית העני ועל מקדש-עבודתו, וינצחו אותו ואת פועל כפיו ואת היוצר לקחו שבי…
פה תשב ובקולי תשמע, ואת אשר אצוה – תחצוֹב! – – – – – –
ועברו ימים ונשכח היוצר העני, ואם זכרוֹ איש – ואמר:
– זה כילה את נבואתו, והיה למחקה, לעובד עבודה זרה… לא לו היה ה“יפהפיה עם הגביע” ולא לו ה“עולות מן הרחצה!” וכיוצא בזה…
והאומלל צועק: אבל, התירו את כבלי! ואין שומע. – – – – – –
ואין זה, חס ושלום, קבלה!
ואת המעשׂה בשני חרשים זוכר אני בשעה שאתם, מורי וחברי, מתוַכּחים על דבר ישותה של קוּלטוּרה עברית.
-
נוסח מקוצר מ“הפסל” שבכרך ה‘ ספר ב’. ↩