"הוֹ, הִנֵּה זֶה

בָּא", הוּא

אָמַר, יָדוֹ אֶל

חָזֵהוּ, מִשְּׂמֹאל,

שְׂפָתָיו מַכְחִילוֹת.

אַחַר־כָּךְ הֶאֱפִירוּ,

יָדוֹ נָזוֹחָה

מְעַט, הֶחֱלִיקָה

עַד אֲרִיג הַמִּכְנָס,

עַד יָרֵךְ בַּשְׂרָנִית.

הָאִשָּׁה, בַּמִּטְבָּח,

לֹא חָשָׁה בִּמְאוּמָה —

כְּשֶׁחָזְרָה מִן הַמִּטְבָּח

לַחֶדֶר, הָיְתָה

יְשִׁיבָתוֹ מוּזָרָה קְצָת

בְּעֵינֶיהַ: סָפֵק־צְפוּדָה

סָפֵק־רְפוּיָה. מִשֶּׁפָּנְתָה

לְעֶבְרוֹ, לְהַבִּיט בּוֹ

הָכֵן, הָיָה בָּרוּר לָהּ

מִיַּד שֶׁאָכֵן “זֶהוּ זֶה”.

זַעֲקָתָהּ

קָפְאָה עַל

שְׂפָתֶיהָ; הִיא גִשְּׁשָׁה

לִמְצוֹא סוֹמֵךְ לְבַל

תִּפֹּל. אָמְרוּ לָהּ

אַחַר־כָּךְ שֶׁהָיְתָה זוֹ

“מִיתַת נְשִׁיקָה”. עַל כָּל

פָּנִים, חֲטוּפָה הָיְתָה

מִכְּדֵי שֶׁיֵּדַע הוּא

אִם אָמְנָם כָּךְ רְצוֹנוֹ

לָצֵאת מִפֹּה

לְשָׁם.

ינואר 1988