א    🔗

חלומו של יעקב הוא בנין-אב לכל החלומות. הוא תמצית של חזון אדם, חזון העתיד, שנתגלה בלילה אחד. מובלעת בו, על דרך הנוטריקון החלומי, אוטופיה אישית וחברתית מושלמת. כל מה שמיטב-האדם הוגה במסתרים, משתוקק, נכסף ורואה באספקלריה שלו כתכלית הוויתו ותפארתה, נרמז באותו חלום, באופן שחוליותיו המעטות מצטרפות לעולם חדש ומאיר, כנגד הישן והחשוך. שכן היה חלומו של יעקב פרי הרהורים בעולם, שבו שולט משטר של עֵשו, המטיל אֵימים, המחַייב אדם להתקין עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה ולעשות את משפחתו כעין מחניים. ולחרוד תמיד, שלפחות מחנה אחד יישאר לפליטה.

תוך תלאות מבית, שנתלוותה להן ראיית העולם השפל הזה, המלא שנאה וקנאה ותאוות רצח, ובדרך בריחתו מפני חמת אחיו המתנכל לו, רקם לו יעקב במעמקי נפשו עולם אחר, שבו יש לו שיח ושיג עם מלאכים, השוחרים אך טוב. ניטשטשו התחומים בין שמים וארץ. סולם-ענק המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מבטל את המרחק המופלג בין מטה ומעלה. ודוק: אין כאן עליה חד-פעמית השמימה, כפי שאירע לחנוך או לאליהו, ולא קפיצת-עליה, ההולמת כל כך חלום, אלא מלאכי אלוהים עולים ויורדים בניחותא באותו סולם. תחבורה חיה ועֵרנית מאוד, עלה ורדת, נמשכת בלי הרף. ולא מעשה-נסים הוא, אלא אורח-התרחשוּת טבעי, מציאות שאין ממש כממשותה, בתוך החלום הזה ואחריו שוב אין יעקב גלמוד, המשווע לעזרה ומתפלל לפני הרואה-ואינו-נראה, אלא “יהוה ניצב עליו” ומדבר עמו, ומבטיחו גדולות ונצורות. כדי לחזק את רוחו הוא מציג עצמו כפטרון המשפחה, כ“אלוהי אברהם ויצחק”, ואת הארץ אשר עליה הוא שוכב יתן לו ולצאצאיו, העתידים להתרבות ולהתפשט לכל רוחות הארץ. יתרה מזו: הוא והבאים אחריו ינחלו לא רק רוֹב טוּב הצפון להם, אלא אף יזכו למדרגה כזאת של אושר וחיים של הוד והדר, שהכל ירצו להגיע למעמדם: “ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך”. הם ישמשו מופת ודוגמה לממלכת הטוב והיפה לכל האנושות. וכדי שלא יפקפק באפשרות ההגשמה של חלום מפואר ושגיא מזה נאמר לו: “והנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך”.

מן המציאות האפורה של העיר לוז, שהיתה בוודאי מלאה זוּלות ולזות-שפתיים, ככל הערים, הגיע אותו לילה לבית אלוהים, לבית-אל, שהוא שער השמים. נשתנה שם המקום ועמו נשתנתה כל מערכת המזלות. במקום בני אדם – מלאכים; במקום בדידות – נוכחות האלוהים; במקום נדודים – נתקפלה כל הארץ תחת ראשו כפנקס; במקום קרע בין שמים וארץ – התלכדות שלמה; במקום מוראות מלחמה – שלום; במקום אי-בטחון – לחם לאכול ובגד ללבוש; במקום אימת-הבאות – תמונה ססגונית מרהיבה של הוויה משפחתית ואנושית כללית. זהו, איפוא, אבטיפוס לאוטופיה, הבאה לדחוק את רגלה של מציאות קשה, של טוֹפיה, בלשונו של גוסטאוו לאנדאואר, ולהמירה בעולם אחר לחלוטין, בהוויה חדשה. והכל נתרחש בלילה אחד, ואולי אפילו באשמורת אחת של לילה. כדי לסבר את האוזן אפשר, אולי, לומר, שדחיסוּתה של אותה התרחשות, חריפותה ובהירותה, מעלות בזכרוננו, עם כל ריחוקה המופלג של ההשוואה, מעין “יוליסס” בזעיר-אנפין, שמחברו כיבש וגיבש וצירף לתוכו חיי עיר שלמה בפרוסת-זמן של יום אחד בלבד.

דוֹק ותמצא, כי בכל אוטופיה, שבראו גדולי האנושות והוגיה, מצויים מיסודותיו של חלום יעקב ומריח יינו המשומר. בסולמו היו מטפסים ועולים כל בעלי החזון הדתיים והחילוניים, ואפשר שהאחרונים יכלו להתבשם ממנו יותר מן הראשונים. שכן חלומו של יעקב היה לפני שנתגלע הקרע בין שמים וארץ, ולפני שבני אדם המציאו להם, מרוב יאוש, את העולם הבא. השכר והעונש, האושר והמסכנות, הברכה והקללה, היו מנת-חלקם של האנשים בעולם הזה. “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם” – היתה אמונה פשוטה ומובנת מאליה בבית אברהם, יצחק ויעקב. על כל פנים, אין זכר ורמז לאיזה שינוי מקו זה.

רובם המכריע של האוטופיסטים מאַפלטון ועד ימינו ביקשו להביא לאנושות או לחלק ממנה, חיי צדק ואושר בעולם הזה, אך הם לא האמינו בתיקון האדם והחברה במקומות שהם כבר מצויים בהם. אלה נגועים יותר מדי, מסואבים יותר מדי, ואין להסיר את מראות-הנגעים-והסיאוב האלה. כוחות-הרע מעוגנים בהם בחזקה ולא יניחו לשנות דבר. וראוי לשים לב לכך, שהמלך אוּטוֹפוּס, ששמו קורא על האי בגלל נצחונו – כי לפנים היה שם האי אבראסקה – הפריד את האי מן היבשה על ידי בנין תעלה, והקיף את הארץ מים מכל עבריה. כל כך היתה חַיָה בקרב תומאס מוֹרוּס הכרת הצורך במקום חדש, שאין לו כל חיבור עם העולם הישן והוא מנותק הימנו כליל. לפיכך הלכו אל או-טו-פיה, לשום-מקום, או ללא-מקום, כלומר למקום שעדיין אינו קיים, למקום שהוא טעון עדיין גילוי. ומשמצאוהו, שיכנו בו את ההתרחשות, את ההגשמה, את קיום החזון. ארץ-אוטופית זו, אף על פי שלא היתה בנמצא, והיתה בבחינת לא-יש, היתה ממשית ביותר בלב כל בעל-חזון זה אלפי שנים והיתה תופסת מקום ראשי בכל מפה עולמית. אליה הפליגו תושבי כל ארץ בצר להם, בהרגישם מחנק במקומות מגוריהם או מחמת המציק. בה מצאו מנוח לכף רגלם ואוויר צח לנפשם הנהלאה. כאן נתמלאו תקווה וחפץ-חיים, פשטו בגדי השכול והכשלון ולבשו מחלצות חג ושמחה.

 

ב    🔗

האמונה באדם היא בסיסה של כל אוטופיה. חוזי חזון העתיד היו בטוחים, שנפש האדם ניתנת לתיקון והקלקלות בחיי החברה הן פרי תנאים שליליים מיוחדים, ואם יוחלפו המקום והתנאים, תקום חברה אידיאלית. מטעם זה תופסים הסידורים הכלכליים מקום חשוב כל כך בכל האוטופיות. יצר השלטון ותאוות הבצע מוצאים להם במשטר הכלכלי הקיים ביקעה רחבה להתגדר בה. הצדק מסתלף תוך שימוש לרעה באוצרות ובנכסים שנצטברו בידי יחידים או מעמדות. קומת האדם מתנמכת אגב ציות לפקודות של אלימים ועריצים. ואילו חברה, שסילקה מתוכה מתחילת בריאתה את הגורמים הללו, תהא פנויה מחומר נפץ זה. לפיכך, מי שאינו מאמין בתיקון האדם וביצריו הטובים, אלא רואה את “חוק הג’ונגל” כחוק יסודי, השולט לנצח בחיי היחיד והחברה, לא יימנה לעולם עם יוצרי האוטופיה ולא עם מגשימיה.

גם הדת, הרואה את העולם הזה כפרוזדור לעולם הבא, ואת יסורי האדם, דלותו ודיכויו כעונש על חטאים, ומעתיקה את ישועת האדם וגאולתו לאחר המוות – גוזלת את חלומם של האנשים לעתיד טוב יותר וחוסמת הדרך בפני אוטופיה, השואפת להנאה מחמודות החיים ומן הצדק עלי אדמות. ביחוד יפה כוחה של הנחה זו לגבי הנצרות, שלפי תפיסתה אנו כולנו ברואים כבדי-עוון, משוללי חירות, שהחטא הקדמוני דבוּק בנו ללא תקנה, ואף על פי שאנו יכולים “להיגאל” אין אנו יכולים להשתנות בעולם הזה. וכבר אמרנו, כי העלילוּת להשתנות לטובה כאן ועכשיו היא נשמת אפה של כל אוטופיה.

חלומו של יעקב היה באפשר הואיל ובימיו עדיין לא נמלט אדם השרוי במצוקה לעולם אחר ולא שם תוחלתו במה שיהיה אחרי המוות, אלא כל מעייניו היו נתונים להבא. גן-העדן היה עדיין בעולם הזה: לחם לאכול ובגד ללבוש, כיבוש האדמה, מנוחה מאויבים, רוב בנים, שפע נכסים וזכייה לשמש דוגמה, שבה יתברכו כל שוחרי אושר. השמים לא היו אלא ממד-הגובה של הארץ, שאפשר לסלול מסילות אליו הלוך וחזור, רצוא ושוב. רק הסולם, כלומר, אמצעי העליה והירידה, היה פרי החלום, אך פגישת השמים והארץ ונשיקתם ההדדית היתה ממשוּת חיה בעיניו. ואילו ישו אמר במפורש: “מלכותי איננה מן העולם הזה” (יוחנן יח, לו). לפיכך אין כמעט בנמצא אוטופיה דתית, וגם אותן אוטופיות שמחבריהן היו דתיים, אין תוכנן דתי. אפילו תוֹמאַסו קאַמפאַנלה, שהיה נזיר דומיניקני ואיש-דת, קרא לאוטופיה שלו בשם “קרית-שמש” ושיכן אותה באי אחד בשם טאַפרוֹבאַן אשר באוקינוס ההודי, כלומר, זוהי אוטופיה המתגשמת בעולם הזה. ואף על פי שהתושבים מאמינים ומצויים בה אלמנטים דתיים אדוּקים, הרי המשטר שלה סוטה מן המקובל בתפיסה הנוצרית. לא זו בלבד שיש כאן שלטון השכל וגישה ראציונאלית לעניני הממשלה והתחיקה, אלא שכל סעיפי החיים וסדרי המחשבה אינם עולים בקנה אחד עם תביעות הדת ואף מנוגדים להן. “קרית-השמש” מבוססת לא רק על שיתוף חמור בקנינים, אלא גם על שיתוף-נשים, ולא יחסרו בו גם אירועי-הוללות. הלידה מכוּונת ומודרכת על ידי הרשות העליונה ואין קידושין בנישואים, ולא בחירה הדדית, אלא נערכת ברירה שרירותית של גברים ונשים לשם המשך הקיום. האסטרולוגיה, שנאסרה על ידי האפיפיור, ממלאת תפקיד חשוב בקריה זו, בהצביעה על שעת-המזל, היפה לזיווגים.

ועוד זאת: איש-המסתורין, שמטרה מיסטית לנגד עיניו, או איש דתי, המאמין בגן-עדן או בעולם הבא, אינו רואה אותם כאוטופיה. נפשם מלאה אמונה זו וציורי גן-העדן מבהיקים לפניהם כל כך, שבשבילם אין מציאות כמציאוּתם. המושג “אוטופי” הוא פרי השקפת-עולם הומאניסטית ולא דתית.

ואם באוטופיה זו כך, באוטופיות אחרות על אחת כמה וכמה. על הדת מדובר דרך אגב ואינה עיקר בהן. ומובן מאליו, שלא נזכר ענין עולם הבא או החיים שלאחר המוות. כי אמונה כזאת, או אפילו הנחה כזאת, היתה מונעת את עצם יצירת החזון האוטופי, שכל עיקרו אינו בא אלא לחלץ את האדם ממצוקתו במקומו ולהעתיקו מיד למקום אחר. אפילו האחרון הוא בבחינת לא-מקום ולא-ארץ, הריהו בהישג ידו וגופו של אדם חי, שכן אותה מדינה אידיאלית צומחת ועולה ונעשית מוחשית תוך כדי תיאורה.

הדת אינה גורסת בכלל מדינה אוטופית, שבה יכולים בני-אדם להיות שונים. עיני האלוהים משוטטות בכל מקום וגם באותו אין-מקום. האדם מביא עמו גם לשם את נפשו החטאה, את צרור עוונותיו ואת טבעו הרע. מידת החסד אפשר שתינתן לו כאן ואפשר שתישלל ממנו. דבר זה איננו תלוי בו, ולא במקום חיוּתו, כי אם באל עליון. ממילא חבל על הטורח לנוס לאיזה אי, ומוטב לו להישאר במקומו ולעבוד את יוצרו מתוך יאוש ובקשת רחמים. שהלא הרע והסבל הם עונש על חטאים, ואפילו הם נגרמים על ידי אנשים, הריהם מצוּוים מפי הגבורה, והרבה שלוחים למקום. כשיש אמונה בגזירה קדומה, אין מקום לאוטופיה. זו נחנקת באיבּה.

מציאותן של מושבות וקהילות קומוניסטיות דתיות, שנוסדו ונתקיימו בארצות הברית ובקנדה, כגון התבוריסטים, “אפרתה”, “זוהר”, “הארמוני”, “בית אל”, הדוּחוֹבורים וכיוצא בזה, אינה מזיזה הנחה זו ממקומה. משום שמושבות אלו נתייסדו על ידי רדופי משטרים מדכאים, ואחוזי חזון חברתי-אמונתי, שביקשו למצוא מקלט במרחקים מאימתן של כיתות דתיות אחרות, שירדו לחייהם. ואף על פי שהדת שימשה להם כוח מניע עיקרי וגירסה מסויימת של תורת הנצרות היתה להם לעיניים בקביעת כללי חייהם ויסודות חברתם – הם לא הגשימו אוטופיה דתית אמיתית ואף לא היתה להם כזאת. שכן השקפה נוצרית בלי אֶסכאַתוֹלוֹגיה, בלי חזון אחרית-הימים ובלי אפוֹקאליפסה, היא חסרת חיוּת. ואלה אינם ענין למעשה מתוכנן של בני אדם. הם עתידים להתגשם בעל כרחם של הבריות, בגזירה של מעלה, ורצונו של האדם אינו מכריע כאן. האֶסכאַתוֹלוֹגיה אף אינה ענין של מקום, אלא של זמן, והזמן הוא בחינת תעלומה לאדם. המילניוּם, ממלכת אלף השנים, העתידה להתגשם עם התגלותו השניה של ישו ותחיית המתים של כל המאמינים, לא תתרחש כלל בעולם זה, אלא שמים חדשים וארץ חדשה ייבראו לשם כך, והם יהיו משכן האושר הנצחי לאנושות. שינוי מקום, עקירה מגרמניה או מצרפת לאדמת אמריקה או קנדה, אינה מעלה ואינה מורידה. כשתגיע השעה, תבוא ממלכת-אלף-השנים גם למקומות כאלה, שבהם נרדפת הדת והאלימות שליטה, ואולי תבוא הישועה תחילה דווקא במקומות האלה. הכיתות הדתיות, שנמלטו מידי רודפיהן לערבות אמריקה, יצרו מוסדות חברתיים דתיים והגשימו עקרונות-אמונה של הנצרות המקובלת והמסורתית, אך לא הביאו, ולא התכוונו להביא, מלכות-שמים עלי ארץ. אין איפוא פלא, שחללן של הקומונות הללו נתמלאו עד מהרה עיסוקי-חולין ובעיות חיים פשוטות, והיסוד הדתי נדחק והלך ואף נתקרש.

מכאן אנו למדים, כי אוטופיה תיאוֹצנטרית בהכרח שתהא מקפחת את טובת האדם בעולם הזה בהיותה שוללת ממנו את חופש הבחירה ואת כוח ההכרעה, שהרי לפי עצם מהותה היא חייבת להשליט גם במקום החדש את רצון-קדשו של אלוהים, המתגלה בדת ובמצוותיה. אם כן, מה הועילה האוטופיה? היא רק המירה קדרות-חיים אחת בחברתה, והעתיקה סגפנות וכפייה העתק-מקום בלבד. וזהו היפוכו של המבוקש וניגודה של תכלית האוטופיה. ולא מקרה הוא, שהאמונה במלכות-שמים עלי אדמות לא שימשה חומר לאוטופיה, משום שמלכות כזאת אינה ניתנת להמחשה ולא תצוייר כהוויה חברתית ומדינית של בני אדם פשוטים בעולם הזה, כאן ועכשיו, אלא כמיסטיפקאציה, וזו אין האוטופיה סובלת, שהרי כל עיקרה מוחשיות ופרוטרוט של חיים ממשיים.

 

ג    🔗

אמר אוסקר וויילד: “מפת העולם, שאינה כוללת אוטופיה, אינה ראויה אפילו שנציץ בה, מפני שהיא משמיטה מתוכה את הארץ היחידה, שבה נוחתת האנושות תמיד”. ויפה אמר. אולם כדאי שנשים לב לעובדה, כי ארץ-האוטופיה שהיא חלק ממפת העולם, היתה פעם יפת-נוף משוש כל אדם; ארץ אשר צדק ויושר ילונו בה, ובני אדם רואים בתחומיה חיי אושר ושמחה, אין כפייה ושלטון הזרוע אפס, אדם לאדם הוא אחיעזר ואחיסמך, והכל נהנים מן הטוב והיפה, מן ההרמוניה והאחדוּת.

אולם נקודה גיאוגרפית זו, שהיתה פאר המפה, נהפכה לאפר, ושוב אינה עונג אלא נגע. אמנם, לא נשמטה מתוך המפה, אך פניה נתעוותו. ובדין שואלים: הזאת נעמי? מה אירע לה ליפהפיה זו, שכל כך נתכערה ונזדעווה? אכן, אירע לה דבר נורא. היה לה מולד חדש, ולידתה לא בכוכב נוגה, כבימים עברו, אלא בכוכב מאדים. גם הריונה של האוטופיה הקודמת היה על קוטב העצבון, שכן המשטר ה“טופי” שממנו נמלטו, היה מדכא ומשפיל ומיאש. אולם לידתה היתה על קוטב האור והשמחה. משעה שספינת שוחרי המקום החדש הפליגה מן החברה הקיימת והגיעה למחוז חפצה, מיד נשתנתה האווירה וגדלה האמונה, ובאו מראה-עיניים והלך-נפש חדשים. סקרנות של חדווה תקפה את האנשים ונסתחפו בסביבה החדשה, שנתגלתה לפניהם. עד מהרה היו כאחד מהם. ארץ חדשה ושמים חדשים, חברה חדשה ויחסים חדשים, שלא נחזו אלא בחלומם, נהפכו למציאות רוטטת. ואף אנו הקוראים עליהם והעוקבים אחרי חייהם, נהנים מן הגמול על ההוויה האפורה שלנו, ומתמלאים בטחון, שיש תקווה גם לאחריתנו.

ברם, האוטופיה בת עשרות השנים האחרונות, אינה תרה אחרי לא-מקום או אחרי מקום חדש. לא עוד היא מסמנת במפה נקודה, או עולם של טוהר וטוב, צדק וחיי מישרים, שכל אחד יכול למצוא בה מקלט ולשתות מכוס האמונה והבטחון ולהמתיק את יגונו. לא הוויה חדשה וטובה מן הראשונה היא מתארת, אלא הוויית-קוצים נוראה מקודמתה, המלאה מעשי-תעתועים ומדוּחים. המשטר שלפני האוטופיה נראה כגן-עדן לעומתה. במקום מלכות שמים עלי אדמות יש כאן גיהינום של מעלה ושאוֹל תחתיות, ביעותי-יום וסיוטי-לילה, רשעות והתנוונות. נשבר סולם-יעקב ונתפקקו שלביו המוליכים אל על.

על מדוכה זו ישבו חוקרים והוגי דעות, שראו בחזיון זה אות מבשר רע לאדם ולחברה העתידה. ואחד מהם, צ’אד וואלש¹), אף טבע מטבע לשוני חדש, כדי להבדיל בין סוג-יצירה זה מלשעבר לסוג-יצירה זה שבימינו, והוא קורא לו בשם דיסטופיה, שפירושה אוטופיה הפוכה או אַנטי-אוטופיה. משום שאין זה ענין של שינוי נוסח, אלא זהו זן חדש, אם ניתנת רשות לומר כך. זן זה נצמח מקרקע-עולם חדשה ומוּשקה על ידי גשם-זלעפות, היורדת עליו מחשרת עננים. האוטופיה שקעה ועל חורבנה עלתה הדיסטופיה.

גם בתקופות קודמות היו אוטופיות שליליות, שחרגו מן התפיסה המקובלת, אך מנינן היה מועט. עכשיו כבשו הללו את כל המוחות ההוגים עתידותיה של החברה האנושית. סתם אוטופיה – ראיית שחורות. רושם הוא בנו, שהדמיון היוצר של הסופרים בתחום זה תש כוחו ואינו יכול להיחלץ מכובד המציאות האיומה והריהו מסייע לו בתוספת נופך של אימה.

לכאורה, מגלמת הטכניקה של ימינו את שיא האוטופיה. הישגיה, מיבצעיה, מכשיריה ומיתקניה עולים על כל דמיון. המכונות המורכבות, התכשירים הדקים, הלווינים, פצצות-המימן, ספינות-החלל, הריחוף בחללה, שילוח טילים לירח וסלילת הדרך אליו וכיוצא בזה, שהעסיקו תמיד את בעלי הדמיון וההזיה, הם עכשיו מעשים בכל יום, כמעט ענין של שיגרה. עובדות אלו צריכות היו להלהיב את כוח-המדמה של יוצרים, שיחזו לנו מחזות אור ושגב. ההמראה הפיזית בשמי השמים היתה צריכה להביא עמה גם המראה רוחנית, חזונית. אך לא כן היה. ההתפעלות, המתעוררת בדרך הטבע נוכח מעפלים גדולים כאלה, לא גרמה שמחה. להיפך, אימה חשכה ירדה על האדם, המפחד תמיד שמא ימטירו עליו באחד הימים מן ה“טריטוריה של מעלה” הרוסית או האמריקנית אש וגפרית, עופרת וברזל. הפחד, שכל מכשיר טכני מקרין מתוכו על המשתמש בו; החרדה, הגנוזה באדם מאז ומתמיד, שמא יקרה לטכניקה מה שקרה לגולם, שקם על אדוניו; יחס החשדנות שרוחש היוצר ליצור-ברזילוֹ – הוכפלו, וגוזלים מן האדם בן-זמננו את אמונתו בעתיד טוב יותר. הוא רואה בחלומו מבול של אש ואינו מאמין בשום תיבת-נוח שתצילנו, שכן גם הררי-אררט עתידים להתמוטט ולהתמסמס בהתלקחוּת כפולת האלף של העולם, שתבוא כתופת ממעל.

הלך-רוח פּאנטכני זה, המשריש באנושות טכנופוביה ממש, אימת המכונה מן הקרקע, אימת הצוללת האטומית מתחת לים ואימת החללית ממעל, הוא שחיבל ומחבל בחזון-העתיד המאיר והוא איפוא אבי הדיסטוֹפּיה.

גם באוטופיות מלשעבר תפסו הטכניקה והמדע מקום ניכר, ולעתים מקום ראשי, אך בהן היו עדיין אלה מבוססים על האמונה, שהן נושאות ברכה, אושר ושלום לאדם. לא ככוחות משעבדים ומכלים הופיעו בעיני מחברי האוטופיות ההם, אלא ככוחות משמשים ומסייעים, שאפשר לכוונם לאפיקי הטוב והרצוי לאדם. האנשים, תושבי האוטופיה, היו תכלית כל מעשי הפיתוח והקידמה. שבת-המלכה של הטכניקה נבראה בשביל האדם ולא האדם בשבילה.

בייקון היה אחד הראשונים, שנתנו ביטוי לחלום ההומאניסטי, ליום שבו יהיו בני-אדם בעלי ידיעה כזאת, שיהיה סיפק בידם לעשות כל דבר שבעולם. “התכלית של מוסדנו ‘בית שלמה’ היא ידיעת הסיבות והתנועות הנסתרות של הדברים והרחבת תחומי מלכות האדם כדי לבצע את כל הדברים האפשריים”. זהו משפט-המַפתח של האוטופיה “אטלנטיס החדשה”, לבייקון. מבחינה זו נבדל בייקון לא רק ממורוס ומקַמפּאַנלה, אלא מרוב מחברי האוטופיות. חזונו נתכוון ל“בני-אדם כאֵלים”, ולא למדינת-רווחה פשוטה.

מובן, שטעותו נעוצה בכך, שלא ראה, ולא יכול היה לראות, כי אנשים הדומים לאֵלים, שיש ביכלתם לעשות כל דבר שבעולם, יכולים גם להרוס את העולם ואת עצמם, לכשירצו, או לכשיהיו אנוסים לעשות זאת. והמדע הכל-יכול והכל-יודע, שיפענח את כל תעלומות היקום, לא ייבצר ממנו להחזיר את הבריאה לתוהו ובוהו. רק גורם אחד מסוגל למנוע חורבן העולם בכוח המדע, הלא הוא רגש-האחריות כלפי הברואים, וזה איננו שרוי בספירת המדע, אלא בספירת המוסר. בייקון הניח, כנראה, את מציאותו של זה כמובנת מאליה, ככוח-בראשית, ובכך טעה. ריכוז דעת וידע בידי בני-אדם בשיעור עצום כל כך, מן הדין היה שבייקון יעמיד כנגדם שיעור כיוצא בו של מוסר ואחריות, שיהיו מאַזנים את הפיתוי, המבצבץ ועולה מתחושת כוח-ודעת אדירה כזאת, להשתמש בהם ולאו דווקא להאדרת חיי אדם, אלא להדברתם ואולי אף להשמדתם. בענין זה שותקת האוטופיה שלא נשלמה, שחיבר בייקון. שהרי עבודת החינוך הרגילה אינה שקולה בשום פנים כנגד צבירת אוצרות הדעת בבית-שלמה, המגלים מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה, ונוסכים שכרון עצמי כביר.

 

ד    🔗

בחינת הסיבה לדעיכתו של החזון האוטופי בימינו, שהדליקה כנגדו את היפוכו, את האַנטי-אוטופיה, שהיא פרי דמיון-שטנים מפליץ – מרעישה אותנו במסקנותיה. שכן צודקים, כנראה, הללו הטוענים, שסיבתה נעוצה בכשלונה של האוטופיה ובהצלחתה כאחת. ואין בכך כל סתירה. האוטופיה נכשלה משום שהכזיבה את הציפיה של המאה התשע-עשרה, שהיתה בטוחה בכוח השיפוט השכלי של האדם ובחינוכו על ברכי הטוב והצודק והשלום הנצחי. היא האמינה, שאם רק יתארו לפניו סדר-חיים נאה וישר ואיתן, שיש בו כדי להביא לו טובה ואושר, מיד יקבל עליו לכוון את עצמו ואת מהלך ההתפתחות במגמה זו. סייעה לכך גם האמונה בהתקדמות מוכרחת, הצפונה בחיק הזמן, שאין לעמוד בפניה, אלא יש ללכת לקראתה. שלום, צדק חברתי, אחוות עמים, תרבות להמונים, דימוקראטיה, זכויות היחיד, כיבוש הטבע, פיתוח המדע והתעשיה, מזון לכל, בריאות לעם, הארכת החיים וכיוצא באלה, היו חלומותיה של האנושות באותה תקופה. האוטופיות השקו את החלומות האלה והצמיחו להם כנפיים. העתיד נשקף בצורה ססגונית. היחיד נראה כמושל-בכיפה והחברה כמסייעת לו, ושניהם כמגשימי הרמוניה-דמבראשית, שעליה שרו פייטנים והגו פילוסופים.

אך מרה היתה האכזבה. השכל המעשי, הכובש את הטבע, הממציא, והמגלה מחוזות חדשים, השתרג על מוסר האדם והוביש את מקורותיו. המצע האיראציונאלי שבנפש, הנטייה הפרוורסית, יצר ההרפתקנות ותאוות השלטון התחדדו ביותר דוקא מול פני ההישגים הטכניים והחמריים. מצד אחד החריפו חיי הרווחה והנוחות החיצונית את הריקנות והרגשת אי-הסיפוק, ואילו מצד שני הסתייעו יצרי ההרס של האדם בכל מכשירי הטכניקה והציוד הצבאי המשוכלל, גברה האימה מפני החיים, מפני ההווה, מפני המחר, מפני החברה ומפני הידיד-מאתמול. הכל עורער והוטל בספק.

זוהי סיבה אחת לכיבוי אור החזון.

אך מצויה, כאמור, עוד סיבה, הנראית מוזרה, ואף על פי כן היא אמיתית: דעיכת החזון נגרמה על ידי הצלחתה של האוטופיה, כלומר זהו כשלון שבנצחון. דווקא מפני שהאוטופיה הצליחה להתגשם, ויש שמציאותה המוגשמת עלתה על כל דמיון ועל על תעוזה של בעל-אוטופיה. יתר זה הוא שהשמיט את הקרקע מתחתיה והוא ששלל ממנה חמרי מזונה. החושך שבמציאות נטל את אור החזון.

זכות-ראשונוּת להשגה חדשה זו מגיעה ליאֶווגאֵני איוואנוביץ' זאמיאטין. הוא גם אבי האנטי-אוטופיה, או הדיסטופיה. סופר רוסי זה, שכתב סיפורים מצוינים, נולד בשנת 1884 ומת ב-1937. הוא היה מהנדס שבנה אניות שוברות-קרח ובצעירותו היה מעורב בתנועה המהפכנית ונאסר על ידי שלטונות הצאר. בהתלהבות הצטרף אל המהפכה הרוסית, אך זו הנחילה לו עד מהרה מפח נפש, ובראותו מראש את אימי הטוטאליטריות, התרחק מן השלטון הסובייטי והורשה בשנת 1932 להגר לפאריז, שבה מת. סיפורו האוטופי “אנחנו”, שנכתב בשנת 1920 משמש אבטיפוס לאנטי-אוטופיה. הוא השפיע השפעה מכרעת אל האוטופיה “1984” של אורוול וכן על “עולם נועז חדש” של האָכסלי. עובדה זו לא הודגשה דיה, אף על פי שהיא נודעת בעולם. הספר “אנחנו” לא נתפרסם מעולם ברוסיה, אך כתב-היד הוברח איך-שהוא לחוץ-לארץ ובשנת 1942 הופיע בתרגום אנגלי ובלשונות אחרות מתוך תרגום זה.

הספר “אנחנו” כתוב בצורת רשימות, מעין יומן פרטי. הוא נכתב על ידי 503-D (לכל תושבי העיר מספרים במקום שמות). העלילה מתחוללת בעתיד לאחר אלף שנים. הוא בונה ספינת-חלל ענקית (טיל), כדי להעביר את הברכה והשפע של החברה המושלמת אל כוכבי-הלכת הרחוקים ביותר. העיר מוקפת חומה עשויה זכוכית ירוקה; מחוצה לה הומים “החיים הפראיים” הישנים של האדמה; בפנים מצויים רק בניני-זכוכית עצומים. השמים בהירים ותכולים תמיד. מעולם לא נשמע בה קול רעם ולא הבריק בה ברק. העיר נשלטת על ידי פטרון טוב ומיטיב, הנבחר מחדש מפקידה לפקידה על יסודות דימוקראטיים. יום הבחירות נקרא “יום האחדוּת” (מובן שלעולם אין לו מתנגדים). יש לו סוכנים הקרויים בשם אפוטרופסים. הללו יודעים כל תנועה וכל מחשבה של כל תושב, שכן הם ממלאים תפקיד של כהן-וידוי וגם של שוטרי ריגול. לוח-זמנים ירש את מקומו של האיקונין הקדוש וכל מעשה נעשה לפיו. בטבלת-הזהב שנושא כל אזרח, קבוע שעון בצדה האחורי והוא חלק מן המנגנון האנושי. אפילו בשעת התרגשות גדולה אפשר לקבוע מה השעה.

בהזדמנויות חגיגיות מפעיל הפטרון הטוב בכבודו ובעצמו את המכונה, מעין כיסא-חשמל, הממיתה בפומבי פושעים בטקס מדוקדק. תוך דקות ספורות נהפך גוף האדם לטיפות מים אחדות. הפשע הכבד ביותר הוא במחשבת-בגידה או במעשה-בגידה, בזה יש משום חילול קדושת המדינה והשליט הקדוש.

התושבים נושאים, כאמור, טבליות-מיספרים ולבושים מדים כחולים. אין חיים אינדיבידואליים של הפרט. הכל מפוקח ומבוקר על ידי לוח-שעות. אפילו המכתבים נפתחים תחילה לפני שהם מגיעים לבעליהם. אָשרם של האזרחים מובטח על ידי ביטול כל חירות. “חירות ופשע קשורים זה בזה כדרך שתנועת המטוס ומהירותו קשורות זו בזו. אם מהירות המטוס היא אפסית, הריהו באפס-תנועה; אם חירותו של אדם היא אפסית, הרי ברור שלא יעשה כל פשע. האמצעי היחיד להציל אדם מפשע הוא להצילו מן החירות”.

קירות חדריהם עשויים זכוכית שקופה, כדי להקל על הפיקוח מטעם אנשי-השרת של הטוב והמיטיב. ברחובות מוחבאים מיקרופונים לקלוט את השיחות הרגילות ביותר. ל“שעת ההזדווגות” ניתנת רשות להוריד את הווילונות. חיי המין מווּסתים ויסות חמור. יחסי מין מודרכים על ידי משרד מרכזי, הקובע “ימי מין” לכל אזרח על יסוד בדיקת ההורמונים שלו. אדם, הרוצה בזיקה מינית, מקבל פנקס כרטיסים ירוקים וכל כרטיס מזכה אותו להיזקק פעם אחת לכל איש או אשה. דין אחר לאמהות. רק אשה שהגיעה לנורמה מסויימת רשאית להיות אֵם. חלק מן הסיפור שלו נוגע לאשה מיסכנה אחת, שגובהה 10 סנטימטר פחות מן התקן, והיא מתעקשת להיות אֵם לילד, אף על פי שהיא יודעת שסופה מיתה בידי המכונה או עינוי-עד-מוות בתוך פעמון-זכוכית ענקי, שהחמצן מתנדף בו לאט לאט.

האידיאל הוא להידמות למכונה, ללכת ולעבוד כמכונה. שיטת טיילור מוגשמת כאן בדקדוק מרובה בכל הוויות יום-יום. רובוטים משמשים מורים; מוזיקה מתחברת על ידי מכונה, הנקראת “מוּזיקוֹמטר”, המפיקה שלוש סוֹנאטות בשעה אחת.

האזרח 503–D מאושר בעבודתו בספינת-החלל והתרפסותו לפני הפטרון הטוב והמיטיב אינה עוברת את המידה. אולם הסתבך עם אשה בעלת אופי חזק אשר קסם בה. היא גזלה אהבתו מידי נערה נאה ותמימה, שעמה היה קשור זה שנים. היא שידלה אותו להתחלות כדי שיוכל לבקר עמה בבית-העתיקות, שבו שמורים ואצורים שרידי “העולם הישן”, שתושביו נקראים “אנשים פראים”. בהשפעתה ביקר בפעם הראשונה באידך גיסא של חומת הזכוכית וגילה גזע-אנשים החיים חיי חופש ונוהגים לפי נטיותיהם. הם רצו לסייע לו בהברחת ספינת-החלל. שעה קלה היה נראה, שעומדת לקום ברית בין תושבי העיר, שאינם מרוצים ובין “האנשים הפראים” שמחוצה לה, שחייהם הנוחים מעוררים בקרב רבים אשר מפנים החומה קנאה וערגה. אולם הקשר נתגלה ונכשל, המרד סוּכּל, והעיר ניצלה בעזרת מיבצע רפואי מוצלח. משנודע דבר המרד, מצא השליט הטוב והמיטיב דרך חדשה להילחם באנארכיה ובנפש האדם, הנכספת לדברים מסוכנים. מישהו המציא שיטה פשוטה של ניתוח-מוח, ההורס את הדמיון. מיד יצאה פקודה מלפני השליט, שכל אזרחי העיר חייבים לעשות לעצמם אותו ניתוח. ואף האזרח 503-D הוכרח לבצעו. הניתוח הצליח בהביאו עמו פתרון מוחלט, אחת ולתמיד. האזרח נתרפא מ“חולשותיו”. נעקרו מתוכו אי-המנוחה והדמיון, וכל הכיסופים הטמירים לחירות, לחרטה, לפקפוק או להרגשת-אי-סיפוק. לאחר מכן ישב 503-D עם הטוב והמיטיב ושח לו ברצון כל אותה פרשת אהבה בינו לבין האשה 330-J, וזו הוכנסה לתוך פעמון-הזכוכית, אך היא סירבה לדבר על אף העינויים. מה שאין כן מורדים אחרים. הללו התחילו לדבר ולהתוודות מיד, בשלב הראשון של העינויים. וכך מסיים המחבר את ספרו:

למחר, חשב הטוב והמיטיב, יעלו כולם במדרגות המכונה הממיתה, אסור לדחות: שכן עדיין קיים תוהו ובוהו, גניחות, נבלות וחיות בחלק המערבי; ולצערנו, עדיין ישנם הרבה מיספרים, שבגדו בשכל, אולם לרוחב השדרה הארבעים הצלחנו להקים חומה ארעית בעלת מתח חשמלי גבוה. ואני מקווה שננצח. יתירה מזו: מובטחני שננצח. מפני שהשכל צריך לשלוט.

וראוי להטעים שנית, שספר זה נכתב בשנת 1920, כלומר, בשנים הראשונות למהפכה הרוסית. רוח של נבואה נזרקה בו. כבר אז ראה זאמיאטין לאן הרוח נושבת ואילו צורות מעוותות עתיד המשטר הטוטאליטארי ללבוש בקרב הימים. הספר חדור יאוש לא רק במהפכה, אלא גם בבני-אדם. ההנחה המרכזית, המרעידה את המחבר, היא, שאין רוב הבריות יכולים לשאת חירות, על כן טוב להם בהישלל חירותם ובהינתן להם פת-בג השליטים, אושר ובטחון. והוא מתאר “חברה מושלמת”, שבה ממיתים את רוחו העצמית של האדם, מטשטשים את אישיותו והופכים אותו למספר גרידא.

כאמור, גדולה היתה השפעתו של ספר זה על כל מחברי האַנטי-אוטופיות שבאו אחריו וכמעט שלא יצויירו בלעדי ספר זה. הוא היה חלוץ הספרות הדיסטוֹפּית.

 

ה    🔗

אלדוס האָכסלי, ג’ורג' אוֹרוול, ב.פ. סקינר, רוברט גרייבס, ס. לואיס, א. קובלנץ, ל.פ. הארטלי ואחרים הלכו בעקבותיו. הם כבר יכלו לראות במו עיניהם בהתגשמות “חזונו” של זאמיאטין, ומה שהיה תחילה סאטירה מוגזמת או מה שנראה כתוצר של דמיון עצבני, נהפך להוויה של יום-יום, בתוספת כמה וכמה נפכים, שהדמיון לא שיערם. האָכסלי בספר “עולם נועז חדש” וזאמיאטין בספרו “אנחנו”, שניהם הצליחו לתאר את האושר הכפוי על הבריות על ידי מדינות טוטאליטאריות שונות. שניהם מזעזעים את הקורא בהנחה, שמא טבע הוא באדם לקבל בקורת-רוח ארדיכלי-אושר ומהנדסי נפש, המביאים להם שטר-שיחרור מלבטים, מספקות, ממאבקי-האמלט ומסכלונות. שכן תנאי קודם להצלחתו של כל משעבד – הכשרת הנפש לאותו שיעבוד, באופן שהוא נהפך לצורך-חיים, שבהיעדרו מתמסכּן המשועבד.

תיזה זו מובלעת באוטופיה של ג’ורג' אורוול “אלף תשע מאות שמונים וארבע” (1984). אורוול הביא לידי ביטוי קיצוני את הדיקטאטורה בימינו, ימי הטכנולוגיה ומדע הנפש המפותחים. אין בספרו קישוטי-כתיבה ולא תחבולות-מיבנה אף לא גינוני מתח. תיאוריו פשטניים כפשטנותה של האמת המפליצה: סטאליניזם “צרוף”, פסקני, שאין לפניו כל מעצור, הרותם למרכבתו את השטן ואת האֵל, את השכל ואת הטמטום, את הכפירה והאמונה, את הדעת העליונה ואת הבערות התחתונה. אף ההיקף רחב רב-יתר משל סטאלין. לא מדינה אחת, אלא עולם שלם נעשה טוטאליטארי, הן בתחום המדיני והן בספירה המיטאפיזית. אותו עולם מחולק לשלוש מדינות-עבדים עצומות, ששתיים מהן שרויות תמיד במלחמה עם השלישית. הבריתות מתחלפות בן-לילה, כדי למנוע משא-ומתן על שלום ולהגדיל את המהומה. החרושת המתפתחת ביותר היא חרושת המלחמה והנשק. העיסוק העיקרי הוא שטיפת-מוח וטיפוח שיטות דקות לקריאת מחשבות הזולת. “האח הגדול” הוא התגלמותה של האכזריות והרשעות. הכל כפוף למטרותיו. ההיסטוריה, המדע, הטכניקה, העתונות וחיי האנשים. הכל נע לפי רצונו. בהתחלף הקו של המפלגה מיד מבערים את כל אוצרות העתונים שבספריות ומהדורות חדשות מוּשמוֹת תחתיהם, אלא שהתאריכים הקודמים מתנוססים עליהם. השפה “ניוּספיק” היא מין אנגלית בסיסית, שדקדוקה פשוט ואוצר המלים שלה מתדלדל והולך, כדי שאי-אפשר יהיה להביע בה שום אידיאה רצינית ולא לעורר דמיון יוצר או תשוקות רדומות. בדרך זו מתכווץ גם ההגיון של האדם ואפשרויות הקשר בין איש לחברו מתקפחות. אם המלה “חופש” אינה קיימת בלשון – הא כיצד יוכל אדם לשאוף למה שאיננו קיים? וכן אין אמת מופשטת וכל שכן אין אמת נצחית. היא חדלה להיות אמת בגזירת המפלגה. האזרח מתחנך על DOUBLETHINK, על דוּ-מחשבה, על כפל-דעות, המאפשר לו להחזיק בשתי השקפות מנוגדות בעת ובעונה אחת. עולם הסיוּט של אורוול מחולק לשלושה מעמדות: החוג הפנימי של חברי המפלגה, שבידו כל הכוח והעוצמה; בראשו עומד “האח הגדול”, שצלם דמותו הווה וקיים בכל מקום. שני לו הפקידים ועושי-דברם. זהו חוג, שאינו במפלגה והוא נתון לפיקוח ולהשגחה חמוּרים ביותר. למטה ממנו מעמד הפרוֹלים (הפרוליטארים), והם הם רוב מנינו ורוב בנינו של ההמון. הם מוזנחים בגוף ובנפש ונתהדייטו לגמרי. לפיכך הם היחידים הנהנים, כביכול, משמחת חיים, שרים שירים, שחוברו על ידי המכונה לכתיבת שירים. אנו חשים כאן מעין סיוט עליז. הנישואים אינם אלא לשם פרייה ורבייה. השליטים משתדלים לדכא את היצר המיני ולסכל את החמדה, כדי להפנות את המרץ בצינורות אחרים, למען הערצת האח הגדול או לשם נוכחות נלהבת בשעת תליית המונים, המכוּנים “פושעי מלחמה”.

רובו של הסיפור ב-“1984” מוסב על החינוך-מחדש של וינסטון סמית, חבר מפלגה, שתפקידו לתקן ולשנות את תולדות המפלגה, במיניסטריון האמת, שהגיע לידי יחסי אהבה עם יוּליה, המרדנית, שאינה נוהגת בחייה הפרטיים לפי אידיאולוגיה. שניהם נחבשו בנפרד בבית הסוהר לשם התחנכות מחודשת, שתפכח את שכרון אהבתם האסורה. וסוף סוף מתחיל וינסטון להאמין באותה אמת, הנגזרת על ידי המפלגה. וכשמורה-ההוראה שלו, אלוף-העינויים אוֹ-בריאֶן, מרים חמש אצבעות ושואל את וינסטון כמה הן, הריהו מתעקש להשיב: ארבע. זוהי ראשית שחרורו. אש האהבה, שהיתה דלוקה בינו ובין נערתו, כבתה; הוא נהפך לחדל-אישים, לבר-מינן חי. רובם המכריע של האזרחים הפשוטים אף אינם מגלים התנגדות. מיוגעי-עבודה ומדולדלי –תזונה הם נהפכו עד מהרה לרובוטים, העושים מה שמצווים עליהם וחושבים מה שכופים עליהם לחשוב. ועוקצו של דבר הוא בכך, שבמרוצת הימים אין הכפייה מורגשת ככפייה, אלא כפעולה-מרצון, הואיל והרצון הקודם, האישי הוּמת. רצון חדש, כביכול, נשפך לתוך דמם, והם נעשו בריות מתורגלים, ממושמעים, העושים רצון “האח הגדול” בשמחה של מצווה.

המציאות נתנה חיזוק לאוטופיות-זוועה אלו. לפעמים היה אפילו נראה שהן מפגרות אחריה. הדמיון היוצר כאילו החוויר לעומת ההוויה הממשית. שיטות העקירה וחיסול חירות היחיד, שטיפת המוח באמצעי הפסיכולוגיה השימושית החדישה, כפיפת כל תאי החיים, המחשבה והעבודה לרשת של ארגוניוּת מופלגת, מיכּוּן האושר, הנדסת הנפש, שכלול דרכי הכפייה – עלו על כל השערה מזוועת. עינו של הדיקטאטור פקוחה מראשית השנה ועד אחרית השנה, מקצה תבל ועד קצה. זרועו הארוכה משיגה את קרבנותיו וקוטלתם בכל מקום בעולם. אין נסתר מפניו. אי אפשר עוד לגלות או לבדות איזה מקום חדש, שלא היה, לא על פני האדמה ולא על פני השמים. הטילים יגיעו לכל אתר ואתר, אפילו אל הירח ואל המאדים. והלא כל עיקרה של אוטופיה קלאסית, שמקום חדש, או אין-מקום, משמש קן לחיים מלאים זיו ומפיקים נוגה. והנה המפה הוכיחה אזלת-מקום. תמה ונשלמה אדמה לא נודעת. הכל צפוי והרשות אינה נתונה.

על כן נסוגה האוטופיה אל הדיסטופיה. השמים נחרכו ונראו כממד של גובה מסוכן. המלאכים נעשו שדים. החלומות נהפכו לסיוטים. סולמו של יעקב נשתבר וסולק. שער הרקיע נמחץ ונמחה. והאדם התחיל רואה רק מראות-תופת מזוועים. הגיהינום נעקרה מן המפה העליונה ושוכנה במפה של מטה, המצויה פה, שם, בכל מקום. כל העולם – גיא צלמוות. מה תימה שכידודי-אש, אש מעל ואש מתחת, התחילו מרצדים תמיד לעיני בני-אדם, ואפילו יוצרים וחוזים בראו להם תמונת-עולם יוקדת תמיד ותמונת-עתיד מלוחכת תבערה. בתקופה, שהמדע משרת את הכוח, ונוסחאות וניסויי-מעבדה משתנים בצירופיהם עד שמופיעים בסופו של דבר כפצצת-מימן כל-מכלה – ציור-עולם כזה הוא לא רק מוסבר, אלא כמעט טבעי.

 

ו    🔗

ואף על פי כן, לא כלו כל הקיצין. חוש לוחש לנו, כי תקופת המימן והטילים, האוטומאציה והקיברנטיקה, הארגוניות החובקת-הכל ונסיונות-האימים של הדור האחרון, לא יובישו את מעיינות הדמיון היוצר ואת מקורות השאיפה לחיים של מעלה. רוח השירה נצחית היא ואינה משועבדת לטכנולוגיה. שכלול הציוד לא יתפוס לעולם את מקומו של הפיוט. איפכא מסתברא: דווקא מתוך ההוויה הטכנולוגית, ממעמקי המצוקה של האדם, ומבעד לרשת הטכניקה והארגון, יבצבץ ויעלה צורך גדול לשורר ולנגן, לספר סיפור ולטוות אגדה, לצייר ולגלף, להמתיק סוד ולשכון בספירת-הוד, לארוג מחשבה על אלוהים ולקנות דעת על אדם, לעיין בחידת החיים ולתהות על טראגיותם, לשיש אל בקשת פתרון וליהנות מדמדומי תהייה, לסבול ולחלום. כי אמנם הסבל והחלום הם מוֹתר האדם ותמצית חייו. לעולם לא יסוּפוּ היסורין, כי הם גופי חיים ותבלינם; אך מי שברא סבל ברא חלום כנגדו, הממתיקו ומפיג מרירותו. והאוטופיה היא החלום האנושי המגובש בשיטה ובסדר ומקיף עולם ומלואו; החלום על חברה טובה יותר ויפה יותר, נבונה יותר ומסַפקת יותר. וככל שקדרותה של התקופה האטומית מתגברת, כן יגדל הצורך באוטופיה מאירה ומחממת, ובנסיונות הגשמה נועזים ועמוקים. כי לא יחדל האדם להיאבק עם החושך ועם הרע. כשם של יחדל לחתור במשוטי מחשבה ובמשוטי דמיון אל חוף-מבטחים שאין בו סכנת כליון.

הדיסטופיה היא סטייה קצרת-מועד, פרי ליקוי מאורות לשעה; היא נולדה מתוך תרדמת-כניעה לסדר הקיים, שהשתלטו בו רודנים ועריצים בתחום המדיני והמדעי. ההתנערות היא מאחורי כתלנו. אי-המנוחה הקדושה, המלווה את הנפש היחידית והקיבוצית, תיתן שוב אותותיה. הטכנולוגיה לא תתנהל על מי מנוחות. אלוּפי האוטומאציה לא יהיו אלוּפי-העולם. הציביליזאציה לא תאכל את התרבות. היא תזדקק לפנס מאיר ומדריך, לרוח ולמוסר. הם ידביקו בה את השם המפורש אשר יוציאוה מגלמיותה המסוכנת. כל זה ייעשה על ידי האוטופיה החדשה, שתהיה מהדורה חדשה של האוטופיה הקלאסית ועם זה שונה ממנה. שכן על גבה חרשו חורשי רעה, “אחים גדולים”, מלסטמי חירות ורוח, מווסתי ילודה בבקבוקים, שוטפי מוח, מוחקי צלם אנשים ורומסי אדם כרמשים. לקח זה לא היה לשווא, לא יהיה לשווא. האוטופיה לא תסוף.

וכבר ישנו סימן לתמורה שרשית זו גם בחיים וגם בספרות. היא מתחוללת בהדרגה, בסירוגין, בשיעורים הססניים, אך הוויתה אינה מוטלת בספק. הרודנוּת נפגעה קשה: מוסוליני הוּמת בזעם בידי אדם. אויביו תלאוהו וכבודו הוכפש בעפר. “גבורתו” בימיו האחרונים, כשהיה נתון בין המצרים, אינה חטיבה של תפארת ולא האדירה את המיתוס של הפאשיזם. היטלר, שחיק עצמות, טרף חייו בכפו במחבואי-אפילה מתוך אימת נקמה אכזרית ומפני חרפת ענשו. סטאלין מת בידי שמים, אך מיד הוּקע על עמוד הקלון וארונו טולטל כמזכרת תועבה. חרושצ’וב, שבא במקומו נבדל ממנו הרבה. הוא ביטל, לרצונו או לאָנסו, כמה וכמה מוסדות-מפלצת ומנהגי-זוועה. הלחץ על היחיד הוקטן. ביקורי-הלילה בבתים פרטיים הופחתו עד מאוד. הרציחות-בַּשֶּׁלִי כמעט שפסקו. הווידויים וההודאוֹת הסחוטות נתמעטו. אמנם גם הדרכים ה“רכות” להכנעת היחיד ולהמתת רצונו עדיין קשות ביותר; אך כל פריצה בחומת האטימות והאכזריות והרשעות – הישג אנושי גדול בה. וחומה שהחלה לנפול – נפול תיפול. משיח עדיין לא בא, ומי יודע אימתי יבוא; אך הכיסופין למשיח לא מתו. אדרבה, הם יגברו.

וגם בספרות נראים שוב ניצנים של אוטופיה אמיתית, הרומזת על חזרה לחזון ההומאני, לדמיון היוצר חברה טובה יותר, להעלאת הניצוץ האלוהי שבאדם ולהדברת היסוד השטני.

 

ז    🔗

לאחר שלושים שנות יצירה דיסטופית מובהקת, שהפיצה מראות-סיוט ודמיונות-ביעותים בעולם עד שנתערבו בחלבה ודמה של התודעה האנושית בת זמננו – הגיע אלדוס האָכסלי לידי מיפנה. אפשר שאותם צלמי-אדם ומצבי-הוויה אשר בשני ספריו “עולם נועז חדש” ו-Ape and Essence הציקו לו והעיקו על מצפונו²). סוף סוף אחראי היוצר ליצוריו. הם בניו החוקיים וממנו הם ניזונים. אולם אין ספק, שמיפנה זה ביצירתו של האָכסלי היתה גם תוצאה של תמורה, שהתחילה להבשיל בהיסטוריה החדשה בהלך-הנפש ובראיית-העולם של הדור, שנמאסו עליו חזונות-הדחלילים. והוא, כאמן המקדים לחזות ולחוש דברים המתרקמים בחביון היחיד והחברה, יצר דוגמה חדשה של אוטופיה. האָכסלי חזר אל החלום האנושי האמיתי, ועטף בו שוב את העולם. זאת עשה באוטופיה “האי” (Island), שיצאה לאור בשנת 1962. ב“האי” קיימת שוב החברה הטובה ביותר שבעולם. היא מדגימה מה כוחו של אדם ומה סיפק בידו ליצור בשעה שהוא משתמש כיאות במוחו וברוחו, בנפשו וברצונו הטוב.

האוטופיה “האי” תכניתה קלאסית, כמעשה הראשונים; היא בת-אבהן. מושתתת היא, כמובן, על אבני-יסוד חדשות, שהוסעו אל תוכה ממחצב ההווה ומנסיון דור המדע והתכנון. כדרך שמצויים בה תבלינים מן הדיסטופיות של האָכסלי עצמו ושל אחרים, אך שימושם שונה כאן ותכליתם אחרת.

“האי” הוא בעיקרו ארץ בוּדהיסטית, אף על פי שמודעים לה המדע החדיש וכל האפשרויות הגנוזות בו. החברה האידיאלית באי פאַלאַ נוסדה באחד המקומות בדרום האוקינוס השקט על ידי רופא סקוטי, חוקר-טבע נלבב, ונזיר הודי חכם ומתקדם. השם פאַלאַ נגזר מן המלה “פאַלי”, שפת-הקודש הבודהיסטית, שני דורות היה האי מנותק מהעולם החיצון. עתונאי בריטי ממולח, וויל פארנבי, שנקלע לאי לאחר שאניתו נטרפה בים, הוא שמביא את הידיעות המדויקות על אי זה; הוא גם שליחו של לורד אנגלי, הזומם לנצל את הנפט הנמצא, לפי השמועה באי זה…

בפאַלאַ אין צבא, לא בתי סוהר ולא בית מחסה לחולי-רוח. מטרת כל המאמצים להשיג חיי-טובה (Good Being), שמשמעם בריאות גופנית ופסיכולוגית של כל אזרח בחברה. זהו הערך העליון בעיניה. יש בכך גישה חדשה, שאינה מצויה בכל ספרות-האוטופיה עד האָכסלי. שהרי האוטופיסטים מאפלטון ועד אלה שבמאה התשע-עשרה היו חותרים להגשים בארץ-האוטופיה שלהם ערך מסוים, כגון שוויון, יושר, צדק, חכמה, שלום נצחי או אידיאלים אחרים. ואילו האָכסלי לא גרס כקודמיו, שאושר ובריאות הנפש יבואו מאליהם כתוצאה של חיסול הדיכוי, או אי-הצדק או העניות, אלא עוסק בהם דרך תכנון, לאור המימצאים וההישגים המדעיים של הדור בשדה תורת הנפש והגוף. ריפוי מחלות נפש מתחיל עוד בימי הילדות באמצעות ביוכימיה. אם תינוק אינו מאושר משום-מה בכפיפת משפחתו, אפשר לו להיות מאוּמץ לזמן מה על ידי זוג-הורים אחר. שכן קיים מועדון לאימוץ, המשותף לעשרים הורים, והם נוטלים על עצמם את האחריות לבריאותו של הילד ולאָשרו. גם שיטת החינוך בבתי הספר חידוש יסודי בה. לא דעת ומדע בלבד נלמדים בהם, אלא גם מה שמכונה בספר “פסיכולוגיה”, הכוללת סימאנטיקה, תורת הגיון, כיבוש עצמי, היפנוזה עצמית והתבוננות שמקורה ביוגא ובבוּדהיזם טאַנטרי. הילדים לומדים לרפא כאבים, להשתחרר מלחצים נפשיים, המסלפים את אישיות האדם ומשבשים את תגובותיו. הילדים נבחנים בחינה מדוקדקת, כדי לעמוד על כשרונותיהם וסגולותיהם הגנוזים בהם ולטפחם כראוי וכנכון. תשומת לב מוקדשת לצמצום הנטיה לעבריינות על ידי הפניית המרץ לאפיקים חיוביים. בגיל חמש-עשרה שנה ומחצית השנה נחנכים הצעירים במעפלים ובמעשים נועזים, כגון טיפוס מסוכן על גבי סלעים תלולים, כדי שיהיו מחושלים ומחוסנים בפני קשיי החיים ותלאותיהם. וכן משקים אותם בטקס מיוחד כוס ראשונה של שיקוי-מוֹקשאַ, עשוי מיץ-פטריות, המעורר דמיונות וחזיונות ומביא לידי תודעה קוסמית.

האי הוא מקום פורה, שאקלימו טרופי נעים והיגיעה לספק צרכי מחיה לאזרחים אינה מרובה. השימוש בחשמל הוא חפשי, השיטה הכלכלית היא קואופרטיבית, כל זוג נשוי מקבל אחת לחודש אמצעים למניעת הריון. לפני הנישואין יש להם למתבגרים תקופה של שרירות מסויימת בחיים המיניים. אך עצה נתונה להם להשתמש באמצעים למניעת הריון. אף מנהג זה בא, כנראה, לשם בריאות הנפש וחסיכת תסביכים ונוירוזה. אחרי תקופה זו בוחרים הצעירים בחיי משפחה מונוגאמיים. מצויים בתי חולים ותחנות לחקר ביולוגי ובתי חרושת. ולפי שהאנשים בריאים בגופם ובנפשם, אין להם ענין בצבירת נכסים, אינם חומדים בצע ואינם יודעים טעמו של שעמום. ערך המיצרכים נקבע רק לפני תועלתם ותשמישם.

הדת השליטה בפאַלאַ היא סינקרטיסטית, כלומר, דת ממוזגת, שיסודה בבודהיזם טאַנטרי.

האָכסלי הטביל אותנו שוב במקווה-טהרה של אוטופיה אמיתית. הוא שירטט לפנינו תמונה של חברה אנושית, השוקדת על תקנת הפרט ועל סיפוק צרכיו ועל עתידו של הכלל. זוהי ראשית חדשה, שוודאי תשמש דוגמה לרבים, כי בא מועד לזנוח את ההשתקעות בציורי בלהות של ההווה והעתיד להניס את היאוש והציניזם ולשאוף להארה עליונה ולאתערותא דלעילא. והבא ליטהר – מסייעין לו.

לעינינו מבצבצת ועולה מגמת-יצירה עתיקה-חדשה. אין היא פרי אופטימיזם קל ונוצץ, המצהיל את עצמו לדעת, אלא ילידת היאוש. אזלו הצבעים הקודרים מן השפופרת. תש כוחה של ראיית השחורות. כלו הקיצין. אך החיים חיים וקיימים. האדם חי וקיים. ואין קיום לשניהם בלי תוחלת, בלי חלום, בלי אוטופיה. האוטופיה החדשה לא תהיה, כמובן, דומה בכל לקלאסית. אך היא תהיה בעיקרה בנויה על יסודותיה, על החיפוש התמידי אחרי מקום חדש, אחרי ערכים חדשים, אחרי חיים חדשים ומאירים. כל אוטופיה, מאפלטון ועד ימינו, היתה שרויה במזל של שואה, של מפח-נפש גדול, של מציאות מאכזבת. אכזבה זו יצרה מציאוּת דמיונית מפוארת, שהיתה משפיעה על המציאוּת הממשית. גם האוטופיה החדשה הורתה ולידתה בחיק היאוש. תחילה עמדו ההוגה והחוזה אחוזי חיל וזוועה נוכח המציאוּת החברתית והמדינית, המוסרית והמדעית; ומתוך הרגשה, שמלחמת גוג ומגוג עתידה לפרוץ אשר תגזור מיתת-חנק על היחיד והחברה בידי רודנים ומיתת-אש על היקום כולו בידי מנגנון-תופת מדעי, הניחו צוואה מדעית או אוטופית לכולם, שהיתה בעיקרה עלילה, המהווה המשך דמיוני מסקני של המצב הקיים עד כדי כליונו והתאפסותו. אולם יצר-החיים הסוכן באדם לא השלים עם חזון ההתאבדות. מול פני המוות מתגבר, כידוע, חפץ הקיום שבעתיים, והתחילו הרהורי תשובה ומוסר-כליות מציקים לאנשי-הרוח המיואשים. לא שרווח לעולם וחרושת-המוות פחתה, ולא שסכנת ההשמד ההדדי חלפה, אלא שהמסקנה ממצב מאוים זה נתגלתה כמוטעית. התגלות זו היא החידוש שנתחדש. הסכנות האורבות מכל צד הן הן שמירתם של החיים. איזון הסכנות הוא תקוותה של האנושות. תשוקת החיים נתגברה. הטכניקה ומוסר האדם ניצים זה עם זה ומתנצחים, אך בעל כרחם ישלימו. טובת שניהם דורשת זאת. זו התחילה מודה בפי נציגיה בגולם שבה, שיש להטיל חח באפו ושם המפורש בגופו, וזה מבין שאין לעצור התפתחות הציביליזאציה, שאף היא, גילוי מגילויי הרוח, אלא צריך להטותה אל הצד הטוב ככל האפשר ולמלא את נפש הממציאים והמגלים וכל משמשיהם רגש של אחריות עמוקה לקיומו של היקום מתוך זיקת-מוסר חיונית.

הלך-נפש זה, כשהוא פרי תהייה וגלגולי יחס מורכבים, החזיר את החלום הטוב לאדם והשרה עליו השראה של יצירת אוטופיה חדשה. אולם כל חולם מטפס בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לפיכך ודאי הוא, שסולם יעקב, שנתפקק על ידי הדיסטופיה, ייבנה ויכונן שוב על ידי האוטופיה החדשה!

תשכ"ו