לוגו
נחום סלושץ
מיקום ביצירה:
0%

 

סלושץ בן התשעים וחמש

בהתפעמות אתה מצרף את המנין תשעים וחמש לחיי אדם, שאתה מכירו ומוקירו. זוהי זכייה מיוחדת, שאין הטבע מעניק בכל דור אלא לבחיריו, למתי-מספר. הכל רוצים בחיים ארוכים, אך אין איש יודע כיצד מגיעים לכך. והמגיע לכך, ודאי לא בכוח המקרה הוא מגיע, אלא בזכות עצמוּת גופנית ורוחנית, החצובה ממחצב-מסתורין, שאין לנו גישה אליו ולא תפיסה בו. אנו שמחים שמחה גדולה נוכח תופעה אנושית נעלה זו של החיים, שאינם מרכינים עצמם לפני פגעי-הזמן ותחלואי הגוף. היא מטעימתנוּ מעין טעם של נצח זוטא, אם הורשינו לומר כך. היא מפנקת את החלום הגדול והנועז, החבוי בנו והמבוטא במלים “בילע המוות לנצח”.

כשאתה מסתכל בפני נחום סלושץ אי אפשר שלא תשווה לנגד עיניך, שהוא עונק גלגל חמה של שלושה או ארבעה דורות.

סלושץ עצמו מפרנס את הרגשתך, כי לפניך אדם המקפל בתוכו שאיפות ומאורעות של כמה תקופות וחליפותיהן הסוערות, כל מי שנפגש עמו חש, כי הדורות שבהם פעל, חיים וקיימים בו בחינת נוֹכחוּת מתמדת. אין הם עבר שחלף, אלא הוֹוה שנמשך. כל האישים והמנהיגים והעסקנים והסופרים, שעמהם נזדמן או נתדיין, כגון הרצל, ווֹלפסון, זאנגוויל, מאכס נורדאו, ביאליק, אחד-העם, טשרניחובסקי, קלוזנר, אוסישקין ורבים אחרים, עדיין הומים בו ומעסיקים אותו ודמויותיהם מרחפות לפניו והוא כאילו ממשיך עמהם את השיחה העֵרה והשוטפת, שלא פסקה.

הן ראשיתו נעוצה בשלהי תקופת ההשכלה, שרוחה נסתפגה בו. היה פעיל בקרב חובבי-ציון, עלה פעמיים ארצה, פעם בימי הבילו“יים בתרנ”א ופעם בתרנ“ט. לאחר כך עלה בשנת תרע”ט, כדי להשתקע. עשה במחיצתם של חכמים וסופרים ואנשי מעשה, שבישרו את בואה של התקופה החדשה, של הציונות המדינית.

לא אלמוני היה סלושץ, אלא נודע לתהילה כנפש חיה ופועלת בתקופות השונות, וכך כותב עליו קלוזנר בספרו “אבטוביוגראפיה”:


התוודעתי אל נחום סלושץ, שהיה זקן ממני בשנתיים, וכבר אז היה “חובב-ציון” ומדבר עברית. מעולם לא דיברנו בינינו בשום לשון אחרת זולת בעברית. הוא ביקר את ארץ-ישראל לראשונה בשנת תרנ“א או תרנ”ב (1891/2) וקינאתי בו על כך קנאה גדולה. בסיפוריו מחיי הארץ, ביחוֹד על אליעזר בן-יהודה ודבורה אשתו הראשונה, השפיע עלי הרבה לחבב את הדיבור העברי ואת ירושלים ואת המושבות הראשונות (עמ' 31–32).


הוא היה איפוא בעל השפעה גדולה ובעל יזמה ומילא חללים רבים, שהיו קיימים עדיין בתחומי-יצירה-וחיים שונים בימים ההם. בכמה מהם פעל כחלוץ, כסולל דרך. כזה היה לא רק במחקר הספרות העברית, שספרו “קורות הספרות העברית החדשה”, שתורגם לצרפתית ולאנגלית ולרומאנית, עשה רושם רב בבית ובחוץ וכבש לבבות, אלא היה גם בין הראשונים שחקר את פזורי היהודים באפריקה ובמדבר סהרה. הוא אף היה ארכיאולוג עברי ראשון, שערך חפירות בטבריה מטעם החברה לחקירת א"י. הוא הוציא מוניטין לספרות העברית החדשה גם בהרצאותיו בסורבונה בפאריז. הרצאות אלו של סופר וחוקר עברי, מוכתר בתואר דוקטור לספרות, על ספרות עברית ועל הלשון העברית העתיקה הקמה לתחיה, מעל קאתדרה בפאריז, עוררו בשעתן התפעלות גדולה, שרישומיה נחרתו בכתבי-העת של הימים ההם. הוא קשר קשרי תרבות עם גדולי הספרות בצרפת ורכש לו כבוד והוקרה, אף הכניס מיפיפותה של ספרות צרפת לאהלה של ספרותנו, בתרגמו מסיפורי מופאסאן ואֶמיל זוֹלא, וביחוד נודע לתהילה התרגום “שאלאמבו” לפלוֹבר. הוא חקר את הים ואת הימאים בימי קדם, ואת חלקם של יורדי-ים יהודים ונתן לנו את “ספר הים”. הספר “אוצר הכתובות הפיניקיות” הנחיל לו את פרס ביאליק. וכן לא מעטים ספריו, המתארים את מסעותיו הנועזים ואת פרי חקירותיו על מוצא העברים ועל מצב העם היהודי במקומות נידחים בעבר ובהווה. אכן, ספרים ומאמרים רבים כתב פרופ' סלושץ, וביניהם גם כאלה, שערכם קיים עד היום הזה. וסגנון מיוחד לסלושץ, שאף על פי שהלך והתפתח ולבש צביון מודרני, נשתיירו בו שיירים של מליצה עברית נקיה ושובה לב. אף לדיבורו מתלווה תמיד ניגון מיוחד, כאילו חוּבּרוּ לו פסקי טעמים.

בבחרותי הוא נצטייר בדמיוני כמין אלדד הדני, המגמא מרחקים כדי למצוא את “בני משה”; או כעין ר' בנימין מטודילה, שעבר ארצות וסיפר בפעם הראשונה על קיומה של סין. בצמאון גדול הייתי קורא את תיאוריו הנלבבים, ולהיטותו למצוא יהודים נידחים באיים רחוקים ולספר על מעשיהם ומחשבותיהם, עשאתו בעיני ל“משולח”, המסייר ברחבי תבל כדי לקבץ אחים נפוצים כשסוד שליחות עליונה חקוק לו במצחו. ואמנם, הוא הביא לידי הרחבת האופק של הדור הצעיר בגולה, שנודע לו דבר קיומם של חטיבות ושבטים, אנוסים ושרידים אחרים, מלבד יהדות אשכנז, פולין וגליציה. ולפי שידיעות אלו נשאבו לא מתוך ספרים עתיקים, אפופי אגדה, אלא נמסרו לו מפי סופר וחוקר עברי חי, שדבריו מיתרגמים ללשונות אירופה – ניתוֹספו להם ברק וקסם.

בתקופת הרצל ונורדאו היה פעיל בקונגרסים הציוניים ואף התעניין בתכניות ההתישבות, וכמדומה לי, שביקורו בכפר-סבא, לפני היות כפר-סבא, היה בסמיכות להתעניינות זו. אפילו עוּבדת היותו חסיד הטריטוריאליזם בשעתו ניתן להסבירה בייחוד-תפיסתו-והרגשתו. סיוריו וחקירותיו המרובים בתחום העם היהודי לתפוצותיו הקנו לו את ההכרה בצורך הדוחק בריכוז היהודים בטריטוריה משלהם. על כן כל פתרון מהיר יירצה, כי בכל מקום שיהודים ירוכזו – הם יצליחו להקים להם בית לאומי. השקפה זו היתה פרי חיבוטים, מתוך השתתפות בסבלות העם. אך הוא לא נטש את ההסתדרות הציונית, גם כשיצק מים על יד זאנגוויל וחיפש עמו יחד טריטוריות בקירנאיקה ובעיראק, והוסיף להיות חבר פעיל בה, ולשקול את השקל הציוני. שכן המטרה להחזיר את העם היהודי לציון היתה תמיד ראש שאיפותיו ומאווייו, ואילו הטריטוריאליזם לא היה בשבילו אלא “מלון-לילה”. בהיותו נרעש ממצב היהודים ותוסס מרוב רעיונות ופתרונים, שהיו מנסרים בימים ההם בעולמו של ישראל, אי אפשר היה שסלושץ לא יתן דעתו לשעה קלה גם על ההצעה הטריטוריאליסטית.

ברם, בכל הסוגיות ותחומי הפעילות הציבורית והתרבותית השונים והמגוונים לא ניטשטש צלמו של סלושץ כסופר עברי. כתיבת מאמרים וספרים היתה מלאכת-חוקו. הספרות היא עיקר יעודו. וכשתנאי חייו היו מסיטים אותו ממנה לזמן-מה, היה מזדרז לחזור אליה. וכך אנו רואים אותו תמיד: סופר עברי, שהיה בין מדליקי המשואות הראשונות של תחית האומה, ספרותה ולשונה.

אלא שלנו, “בני-תשחורת” – והלא אפילו בני שבעים הם בני-תשחורת לעומתו – קשה להבין מהי הרגשתו של סופר עברי מפורסם ורב-פעלים, שיצא אל החיים ועלה על במת הציבור עם פמליה של חברים ובני-לוויה רבים, מהם שהסכימו עם דעותיו ומהם שחלקו עליו, אך עשו יחד כיברת-דרך – ולפתע הוא מתבונן סביבו ורואה, כי אט אט הסתלקו כולם ואינם. לא הם ולא חברתם. לא שיחם ולא שיגם; לא רוּחם ולא ריחם. במקומם עלו אנשים חדשים, אשר לא ידעו את נחום, ואף אלה היודעים אותו הכירוהו רק על סף זיקנתו, מפני שכמעט אין בדור הזה מי שזוֹכרוֹ בצעירוּתוֹ. והוא בודד ומופרש עם זכרונותיו ועם גדוּלת עברו.

אולם לא לשווא היה עמלוֹ בספרות ובחיים הציבוריים. ראשוֹנוּתו מוּכּרת וזכויותיו המיוחדות שמורות לו לעולם.


תשכ"ז

 

הסופר והחופר הרומאנטי

דורות אחדים השתאוּ לו. משחר נעוריו היה מוּקשה בעיני מכיריו. דבר זה אנו לומדים תוך עיון במה שנכתב עליו לפני עשרות שנים. בשנת 1911, זו השנה שבה ביקר סלוּשץ באמריקה, פירסמו מאכס נורדאוּ וישראל זאנגוויל שני מכתבים בעתון העברי “הדרור”, שבהם הציגוהו לפני הציבור היהודי והמליצו עליו. הדברים כבושים, כמנהג ממליצים בהזדמנות כזאת, אך גם מתוכם נשמעת בת-קולו של היחס הכללי המשתאה. נורדאו אומר בין השאר:

“מובן מאליו, כי אדם ההוגה דעות כה חדשות פוגש בדרכו מערערים ומתנגדים”.

ואילו זאנגוויל מאופק פחות ומגלה יותר מטפח אחד:

“בהיותו קשור ואחוז תמיד באידיאלים אבודים ונואשים, היה שכר עבודתו רק עבודתו. יוכל היות, כי היהדות האמריקנית תתקן הפעם את אשר עיוותה היהדות של העולם הישן. מי יתן והנביא שלא הכירו את ערכו כראוי בארצו, ימצא שכר לפעולתו מעבר לים”.

ברם, מרוב השתאות אל החזיון הזה, ששמו נחום סלוּשץ, לא נתנו בני הדור הקודם, ולא בני דורנו, את דעתם על עיקרו ועל ייחוּדו. ומן הראוי לפתוח בהערכת פועל-חייו כעסקן, כסופר, כחוקר, כחופר, כבלשן וכנוסע. נאמר כאן לפתוח, משום שהמיצוי הוא ענין למומחה ולאחר חקירה ודרישה מרובות, שיאוּפשרו רק עם כינוס ספריו ומאמריו, שנתפרסמו כמעט בכל לשונותיה של אירופה.

ואל נחום סלושץ צריך המעריך לגשת בקנה-מידה מיוחד, שכן אין דומה לו בין הסופרים והעסקנים הציונים ולא בין החוקרים והנוסעים. הוא היה אדם בעל עקרונות, שעקרונותיו קודמים לעסקנוּתוֹ ואפילו לחקירתו. תאמר: אין זה ממידת החוקר, שמוחו צריך להיות פתוּח לטעמים ונימוקים חדשים, אפילו משנים הם עקרונות ואמיתות מקודשים. טענה זו אינה תופסת. כזה היה סלושץ. הוא לא הרגיש כל פגימה בכך. ומי שלא יביא עובדה נפשית זו בחשבון, יטעה בהבנת מעשיו של סלושץ ומניעיו. סלושץ היה טוֹפס בפני עצמו, שהגיונות לו משלו ואף שגיונות לו. ולכן ראוהו לפעמים כיהודי תמהוני. רוב ימיו היה מהלך יחידי בדרכו. לעתים רחוקות היה חד מחבריא. ואפילו נצטרף לאיזו חבורה, היה נפרד הימנה, בטוב או בקטטה, לאחר זמן קצר.

בן י"ח היה בעלותו ארצה בפעם הראשונה. הוא ביקש לקנות אדמה ולהקים עליה מושבה בשביל בני עירו, אודיסה. וכמעט שאדמת יקנעם קמה לו למיקנה – והנה אירע משהו, שהשבית את השלום בינו ובין שולחיו, והכל נתבטל.

הוא היה חובב-ציון ואחר כך ציוני מדיני נלהב בנוסח הרצל ונורדאו, שארץ- ישראל והתנ"ך והתחייה הלאומית התרבותית היו לו חוט משולש שאין לנתקו. ביחוד היו יחסיו עם נורדאו אדוקים, בחינת פועל ונפעל. בזכרונותיו על חייו בפאריז הוא מקצה מקום כבוד לנורדאו ומספר עליו ועל משפחתו דברים נלבבים ונכאבים, שלא היו ידועים ממקור אחר. ואף-על-פי-כן, בשנת 1905, אחרי הפרעות ברוסיה הצטרף לזאנגוויל ונעשה טריטוריאליסט ופרש מן החבורה הציונית, שדגלה היה ארץ-ישראל. הוא לא ראה כל פגם בכך. נאמנותו היסודית לעם בעינה עמדה. שכן, הואיל ושאיפתו היתה ציוֹנוּת לאלתר ולא לעתיד לבוא, ביקש למצוא מיקלט דחוף ליהודים הנרדפים באחת מארצות אפריקה, בקירנאיקה, שבה מצאו חותם עברי קדמון בשם עבדיה בן ישב. שהרי ארץ-ישראל היתה אותה שעה סגורה בפני המוני היהודים.

נראה, שמעשה זה הציק לו, וב“ספר המסעות” הוא נותן טעם סנטימנטאלי לסטייה הזמנית מהכרתו הציונית העיקרית. וזו לשונה:


אבי הרב דוד שלמה זצ“ל, שנספה בתגרת הפרעות באודיסה, השביעני לפני מותו לעזור ככל אשר תהיה לאֵל ידי למפעל מציאת מקום מנוחה ומפלט ליהודי רוסיה, זה העם שממנו יצאתי ואשר המנוח חזה לו אחרית רעה וכליון חרוץ. ניבא וידע מה! בעת ההיא היתה חברת יט”א, מיסודו של ישראל זאנגוויל, אשר נקשרתי אליו בקשרי ידידות קודם לזמן פעולתו הטריטוריאלית; ואם לא רציתי לתת את ידי להצעת אוגאנדה הרחוקה, הנה ראה זה מצאתי, כי קירנאיקה, כאחת הארצות השכנות לארץ-ישראל – ושיוסף בן-מתיתיהו העיד עליה כי כבר בימי קדם ראו בה את המשכה של א"י מעבר למצרים – ראויה היא שאַפנה את תשומת לבב המחפשים ארצות שלנו על פינת יקרת זו בלב הים התיכון. התקווה שיחקה לפני, כי מתוך המשא ומתן בדבר גלילוֹת לוּב נבוא במשך הזמן לידי חידוש הצעות הישוב בארץ ישראל…


אף-על-פי שאנו יודעים, כי נחום סלושץ כיבד את אביו הרב באודיסה, שהיה בעצמו חובב-ציון ומתהלך עם סופרים עברים – אין הסבר זה מתקבל בקלות על-הדעת. השבעת-אָב אינה עשוּיה לשמש גורם לשינוי אידיאולוגיה מקודשת, ביחוד כשאין ספק, שגם אביו גרס שיבת-ציון ולא הגירה לאיזו ארץ אפריקנית. אולם לאחר שאנו מתבוננים יפה במהלכיו של סלושץ, שוב איננו תמהים על סיבת היותו טריטוריאליסט. זה היה הגיונו, וזה כוח דחיפתו.

אכן, סטייה זו לא אָרכה; אולם בשבילנו חשוב עצם המעשה, החורג מן המקובל והנוטה מן המסלול הכללי, אחת היא כמה זמן נמשך.


ליער עבות ואפלולי אנו נכנסים בשעה שיש ברצוננו לעמוד על טיבו של סלושץ כחוקר. ולא החקירה עצמה היא מקור הקושי, אלא הנחותיו המוקדמות, מושׂכלותיו הראשונים ותנאי נפשו כחוקר, – גישתו דמבראשית, אם אפשר לומר כך. היו לו כמה עקרונות, שאפשר לכנותם בשם עיקרי-אמונה, שכיוונוּ את חקירתו והאירו את הדרך למסקנותיו. הוא ידע מראש מה הוא רוצה להוכיח, וכל טעם עמלו וטרחתו היה בכך, שיעלה בכלי חקירתו את מה שהוא רוצה להוכיח. ואם קמו עוררין מדעיים על צד אחד או על חלק יסודי שבמחקריו – לא היה זז מדעותיו. המערערים טועים, ולא הוא! כל כך היה בטוח בצידקת הנחותיו.

מה היו הנחותיו?

באחד ממאמריו הוא הביע אותן בצורה תמציתית, ומוטב להביאן כאן בקצרה כפי שהוא עצמו ניסחן:


התגליות שנעשו בכל ארצות “המגל התרבותי” הקדמון, כלומר, מנהרות בבל ועד הנילוס הוכיחו, כי לא מלבם ומשאר רוחם הוציאו היוונים את כל העולם המחשבתי, הספרותי והטכני, אשר ממנו למדו, וברבות הימים עשו כן גם עמי המערב. בנהריים ובמצרים כבר הגיעה חכמת הכתב והספרות למדרגה גבוהה לפני חמשת אלפים שנה ויותר, והקידמה הטכנית בבנינים כבירים, בפסלים ושאר ענפי הטכניקה ואפילו במדעים, כגון חכמת התכונה, המאתימאטיקה, פיזיקה ומדעים אחרים – היו מצוינים לפעמים יותר ממה שהשאירו לנו היוונים שלמדו מהם. וכן בחיי התרבות וסדריה: תורת המשפטים של עמורבי ושאר מלכי קדם היתה ליסוד-מוּסד לכל חוקות העמים, וכשנתגלה קובץ חוקי עמורבי בנהריים, הוכיח הפרשן דויד מילר בספרו, כי אפילו לוחות החוקים הקדומים, ששימשו יסוד למשפט רומא לוּקחו מקובץ זה. ומה הדמות אערוך להשפעה הכבירה, שהשפיעו הצידונים או הפניקיים על התפתחות התרבות ביוון מראשית צמיחתה ועד שגשוגה המופתי. היוונים בעצמם מעידים, כי הכתב שבידם הוא קבלה בידיהם מהצידונים, ודבר זה נתאשר על ידי תוצאות חקר האֶפיגראפיה. הלשון היוונית מוכיחה, כי כמעט כל שמות קניני החברה, המדע הטכני והרוחני, כמו גם אותם החפצים שהובאו מארצות רחוקות – רובם ככולם מכנענית או עברית לוּקחוּ (ובמובן זה היינו הך!). והם הובאו בידי אומה של עוברי ים עזים זו, אשר לשונה היתה עברית, תרבותה עברית וגם חוקי פולחנה – הדת העממית היו עברים.

ואין אני בא להכחיש את חשיבות יצורי “חכמת יוון” הנפלאים בזמן פריחתה, אלא ללמד כי שרשם ומוצאם מילדי העברים; ובכל אופן מארצות בני שׁם הנאורות, וזה מתיחס גם ליצירה הספרותית: כבר הראו, כי שירתו האֶפית המיתולוגית של הומירוס חופפת רוח פנימי-שמי, וכעת באו “שירי האֵלים הנעימים”, שנתגלו בראס-שמרה והוכיחו, כי ביסודה של המיתולוגיה, השלטת על מחשבת יוון ויצירותיה, הונחו מסורות ומושגים, שקדמו לה בשנות אלפים בארץ העברים והכנענים: יחס תור היצירה והחקירה ביוון לארצות שׁם הוא דומה ליחוסה של ספרות ערב ומדעיה בזמן פריחתה בימי הביניים: היסוד והדרכים הנעלמים מעין לוּקחוּ מחכמת היוונים – הסתגלו לתנאי החיים של האיסלאם וגם חודשו והורחבו עד שהתעלו לדרגה חדשה בתולדות קדמת העולם. ועל כן מוצאים בלשונות המערב שמות ומונחים מרובים, שהם לקוּחים מן המדע, שמוצאם מערבית, בעוד הערבית עצמה שאלה אותם מעברית וארמית.


מובאה ארוכה זו כדאית היתה, שעל ידה אנו עומדים על טיב מחשבתו של סלושץ ועל דחפי-הסתר שלו.

הוא היה חוקר רומאנטיקן, שנקודת-המוצא שלו היתה: ודאות קיומה של “האימפריה השמית הגדולה על חופי הים התיכון”. התרבות באימפריה זו היתה ביסודה עברית או ארמית, לשונה היתה עברית או ארמית, ומקורן של כל צורות האמונה והפולחן אף הוא עברי. אפילו תורת השילוש של הנוצרים נעוצה במוצא פניקי. כך הוכח, לדעתו, על יסוד הכתובות שגילה בקרתגא. אגב, על קרתגא זו, או על “קרת חדשה”, חלם עוד בימי צעירותו באודיסה, והוא אף גילה, כי שמה העברי הקדום היה “כוכב”, ושני שבטים, זבולון ואשר, ניסו, יחד עם שוֹעי צור ועשיריה לכבשה וליישבה…

כדי לאשר ולאַמת תורה זו, שלא הסכים לוותר על שום פרט מפרטיה, הקדיש כל מאמציו האינטלקטואליים, והיא היתה תכלית חקירתו המדעית. ספרו “אוצר הכתובות הפניקיות” הוא גוּלת-הכותרת של חקירה זו. ואמנם, ספר זה הוּכר כבעל-ערך מדעי רב והוכתר סמוך להופעתו בפרס ביאליק.

ודאי, לפניו וגם אחריו היו שהחזיקו בהשקפה זו על המזרח התיכון. אולם בשבילו לא היתה זאת אמת מדעית בלבד, אלא אמונה. חוקרים רבים שינו במרוצת הזמן דעתם בענין מן הענינים, וכשנתגלו גילויים חדשים, הודו והסתלקו מגירסתם הקודמת. לא כן סלושץ.

כשנתפרסם ספרו של קראמר “ההיסטוריה מתחילה בשוּמר”, שעירער עד היסוד את ההנחה, שהתרבות התחילה במצרים או שהכנענים היו יוצרי התרבות, לא אבה סלושץ להודות בהנחותיו, כשם שלא הודה בקודמיו לפני עשרות שנים. בהקדמה של הספר הנ“ל כתוב: “העובדה החשובה שראוי לזוכרה, היא, כי השוּמרים יצרו ספרות מקיפה, רבת-רושם ורבת-אנפין, זמן רב קודם שנכתב המקרא, ובעצם זמן רב לפני שהעם העברי בא לעולם. מן-הסתם התחילו השוּמרים להעלות על הכתב את ספרותם לערך בשנת 2500 לפנה”ס – – – מבחינה לשונית השוּמרית היא שפה אגלוטינאטיבית, מרוחקת ריחוק קטבי ממשפחת הלשונות השמיות – לשונות של נטייה – שהעברית משתייכת אליה”.

המחלוקת הזאת בין בעלי התורה השׁמית והשוּמרית, שהיתה רוֹוחת עוד בשלהי המאה הקודמת, נרשמה יפה על-ידי סוקולוב בספרו “אישים”, שבו תיאר את שני המלומדים היהודים בצרפת פרופ' ז’יל אוֹפּרט ופרופ' יוסף הלוי. ז’יל אופרט החזיק בדעה, "שהלשון הראשונה היתה לשון שוּמר, לשון עם אשר חי בארץ שנער לפני בוא הבבלים אליה. העם הזה המציא את כתב-היתדות, וממנו לימדוהו הבבלים, ובנוגע ללשונו של עם זה שיערו החכמים, שהיא מתיחסת אל משפחת גזע בני טוראן. – – – הבבלים היו רק יורשי השכלה יותר קדומה, השכלה, שאינה בת גזע שם, כמו שחשבו עד הנה, אך בת גזע אחר (סוקולוב").

ואילו יוסף הלוי נלחם בחומרה רבה בדעה זו עשרות שנים. לפי דעתו, אין השוּמרית בגדר לשון כלל, אלא מעין כתיב מלאכותי, שהומצא על ידי כוהני אשוּר ובבל, כדי שיוכלו לכתוב בו בלשונם השמית הרגילה כתבי-קודש מסתוריים באופן שהעם לא יבינם.

סלושץ קיבל מיוסף הלוי. אף הוא סירב לקבל את ההנחה, שנתבססה בחמישים השנים האחרונות וקנתה לו שביתה במדע, כי התרבות השוּמרית היתה מפותחת בכתב ובעל-פה, בעניני אמונה ובסדרי חוק ושלטון, וקדמה זמן רב לתרבות-שׁם, שהוּשפעה ממנה במידה ניכרת.

במסתו הנפלאה של סוקולוב על יוסף הלוי הוא מביא קטע של שיר, שכתב הלוי נגד ז’יל אוֹפּרט, השׂם ללעג תורתו השוּמרית. לשם כך הלביש לו שם עברי. השיר נקרא בשם “עוֹפר אבי שׁוּמר”:


רַבִּים הַדּוֹרְשִׁים אֶל כִּתְבֵי הַמַּסְמֵרִים,

אַךְ אֲנִי לְבַדִּי הוֹלַדְתִּי אֶת הַשּׁוּמֵרִים;

מֵאִתָּם לָמַד גֶּזַע שֵׁם כָּל חָכְמָה, כָּל דַּעַת,

וְזוּלָתָם הָיָה כַּחֲמוֹר בְּלִי מַרְדַּעַת,

קוּמוּ שׁוּמֵרַי, וְנָחוֹלָה בִּמְחוֹלוֹת!

בָּכֶם תְהִלָתִּי, וְאַתֶּם בִּי תִתְהֲלָּלוּ,

עִמִּי תִּהְיוּ, בַּחוּץ וּבַחֲדַר כְּלוּלוֹת,

וְעֵת נִפָּרֵד, כָּל מְאוֹרֵי אוֹר יֶאֱבָּלוּ.


בענין זה אומר פרופ' אולברייט בספרו “מתקופת האבן עד הנצרות” בין השאר:


מאחר שאין סימנים להשפעה מעמיקה מן השמית על השוּמרית בעוד שההיפך הוא בחזקת ברי, ומאחר שרבים משמות העברים והנהרות בכמה חלקים בבין-הנהרות שוּמריים הם בהחלט, ואף שם שמי אחד אין, כנראה, ביניהם – הרי שמובטח לנו, שהשמיים לא קדמו לשוּמרים. מסתבר, שהשוּמרים יצרו את תרבות ההשקאה של בין-הנהרות הכלקוליתית, ואותה שעה היו בני שם נודדים למחצה (עמ' 86).


אך סלושץ היה בעל חזון-לאחור, אוטופיסט-של-העבר. בכוח חזונו הבקיע את מעבה הדורות הקדומים, המכוסים הררי עיים וחורבות, וביקש לחשׂוֹף את שרשי שׁם בראשית בצבוּצם בקרב עמי ים התיכון. לשם כך דובב חרסים, מצבות, כתוֹבוֹת ושרידים אחרים, שגילה אותם בעצמו בעמל רב ומסירות אין קץ. בכוח הדמיון ובעזרת מלאכת-מחשבת דקה ברא את תמונת-עולמו הכנענית-העברית הקמאית והגן עליה בחירוף נפש מפני מערערים מצדדים שונים.

ודאוּת היתה בו, שכל המערערים על תורתו מקצתם טועים, ורובם, כגון החוקרים הגרמנים, מבקשים להשפיל את גזע שם, וביחוד את ישראל. ב“מחקרים עברים כנענים” הביע סלושץ את תקוותו כי “לא רחוק היום שהמדע ההיסטורי, המתעשר בכל שנה ושנה בתעודות חדשות, ישיב לארץ הקדם ולבני-שם את כבודם הראשון בתור מחוֹללי התרבות ומורי עמי המערב להועיל”.

נחמה פורתא היה בוודאי סלושץ מוצא בכך, שגם הפרופ' קראמר מודה, ש“אפשר מאוד, שדם שוּמרי זרם בעורקיהם של אבות אברהם, אשר חיו במשך דורות באוּר או בערים שוּמריות אחרות”.


סלושץ היה גם ארכיאולוג רומאנטי, וחפירותיו באדמת ישראל היו חדורות שאיפה לחשוף שרידי קדם, המאשרים את ריבונותנו החמרית והתרבותית על הארץ הזאת. אמונתו בבעלותה של האומה על הארץ קדמה לאוּמנוּתוֹ כארכיאולוג. אין זה גורע ממימצאיו המדעיים ואין זה ממעט את דמותו כאיש מדע. להיפך, דעתו היתה, שאין החוקר יכול להצליח אלא אם כן מטרה נעלה לו, שהיא בנותן-טעם לעבודתו. בספרו הקטן “מוצאי העברים” אומר סלושץ בפשטות גמורה:


רק חיבה עמוקה לנושאים ולאישים והרגשה של שיתוף חפשי עם הכתובים, יש בידן להביא בעזרת עיון הגיוני ומדוקדק לידי הכלל, מבלי להתכחש לדרכי החקירה המדעית: משה אמת ותורתו אמת.


ואמנם החוקרים המובהקים לא הטילו ספק בכושרו המדעי ולא במצפוּנוֹ המדעי. בהקדמתו ל“אוצר הכתוֹבות הפניקיות” הוא מספר על כך:


שלוש פעמים נשלחתי מטעם האקדמיה לקרת-חדשה ולערי אפריקה להביא משם העתקות מהכתובות המרובות, שנתגלו בראשית המאה ע"י האב דלטר ואחרים. יחד עם בדיקת המצבות, כדי להוציא מהכתובים שניטשטשו קריאה נכונה.


מכאן ראָיה, שהיה אֵמון גמור בסלושץ מצד בני-סמך בתחום החקירה הזאת.

אין כותב הטורים האלה רואה את עצמו מוסמך לערער על הנחותיו של סלושץ או להטיל ספק בנכונותן. אמנם הובאה לעיל מסקנה אחרת מן האחרונה, המשנה את התפיסה בדבר ראשוֹנוּתה של התרבות הכנענים ואבהוּתה, אלא רואה אותה כנכד או כנין לתרבות השוּמרית, שקדמה לה באלף וחמש מאות שנה בערך; אף-על-פי-כן, אין מחקריו ומימצאיו של סלושץ זזים ממקומם. מאחורי מלאכתו כחוקר וכחופר היתה נחבאת היסטוריוסופיה, אך היא לא קיפחה את האמת הארכיאולוגית ולא את התוצאות המדעיות. אמונתו היתה כוח מעורר בנפשו החוקרת, ולא כוח עוצר. הוא לא היה משוּחד על ידי מטרתו הנעלה, אלא משולהב ממנה. אפשר להגדיר את תפיסתו של סלושץ כפאן-עברית, אך זו לא הביאתו לידי משׂוֹא-פנים במחקריו. היא המתיקה לו את עבודתו הקשה והלהיבה את רוחו החקרנית. לפיכך אנו מרגישים באותו “אוצר הכתוֹבות הפיניקיות”, שהוא ספר יבש, לכאורה, פאתוס של גילוי ופיענוח, אהבת דקדוקים ופרטים קטנים, המצטרפים לחשבון גדול, לשיחזור עולם מלא ששקע.

ב“דואר היום” משנת תרפ“א נתפרסמה כתבה רבת-ענין, המספרת על הרצאתו של סלושץ, במעמד הנציב העלין הלורד סמוּאל ויקירי ירושלים, שתיארה את החפירות בטבריה העתיקה, שנעשו על-ידו מטעם “החברה העברית לחקירת א”י”. נשיא החברה, מר דוד ילין, פתח את האסיפה ואמר: “עכשיו זכינו לחפירה הראשונה, שנעשתה על ידי אחד מחברינו הפרופ' ד”ר נ. סלושץ בהצלחה מרובה בטבריה העתיקה. המקרה הטוב רצה, שהפעם תתגלינה בראשונה עתיקות בתמונות מנורה ושופר, המסמלים את תעודת ישראל במשך ימי קיומו: אור ודרור! ועכשיו בשובנו לעמוד על הקרקע, להתיישב עליה ולקחתה בתור מקור לחיינו, עלינו לחקרה ולדרשה, לדעת אותה מכל עברה בשביל העתיד"…

וסלושץ עצמו אמר בין השאר:


כשנפתח הבנין כולו במרחב 2 מטר ובאורך 10 מטר, ויותר משלושה מטר בעמקו, נתבלט כולו בצורתו הקדומה: עמודי השיש התנשאו לעיני השמש, והמוזאיקות נוצצו בשלל גוניהן החיים, כבימי קדם, ימי שבת אבותינו בארצם…

**


**

הוא אשר אמרנו: רק ארכיאולוג רומאנטיקן מסוגל כך לראות ולתאר את מימצאיו, ולפקח את הגל בדחילו ורחימו.


דבר שאין צריך לאָמרוֹ, כי מסעותיו של סלושץ בצפון אפריקה, במדבריות לוּב וסהרה, היו פרי נפש רומאנטית של חוקר יהודי, שלא השלים עם ניתוק חלקים מן העם. הוא היה איש מדעי, שכדור הארץ היה ידוע לו יפה יפה, ולא האמין בשכלו בקיומו של סמבטיון האגדי, אך הלך לחפש את “עשרת השבטים” הנידחים והמפוזרים, ואף מצאם במערות ובשכונות נכחדות. הוא האמין בעולמיוּתה של האומה, ובכל מקום שבא נטע בתוך הקיבוץ היהודי הדל את התודעה הזאת ועוֹדדוֹ להמשכת קיומו. בהקדמתו הקצרה לספרו “נפוצות ישראל באפריקה הצפונית” הוא נותן בידינו פנס קטן להאיר בו את מניעיו הפנימיים:


המחקר המדעי היה מלוּוה אצל המחבר ברעיון המעשי והלאומי הכלול בכתוב: את אחי אנוכי מבקש! בכל המקומות שעבר הוא בא במגע עם המונים יהודים, דרש לשכנם, חי את חייהם ונוכח, כי אמנם ישראל גוי אחד בארץ – ובכל מקום התהלכוֹ אותה השכינה מלווה אותו.


רק מי שחש בקרבו שליחות של מקבץ נפוצות ישראל, יכול לצאת למסעות מסוכנים ובדרכים משובשות בשודדים וברוצחים. הן לא פעם חירף את נפשו והיה ניצוֹל בנס ממש ממוות. ואף-על-פי-כן לא נמנע מלהמשיך בסיוריו ולבשר לנידחי העם את דבר היותם אֶבר מגוף האומה. באיזו חיבה הוא מגלה שבט יהודי או אנוסים וחוקר את שרידי יהדותם, את לשונם, תפילתם, אמונתם המשיחית, זימרתם ומנהגיהם. והכל הוא רושם בדייקנות ומעלה על הכתב הן כדי למסור דין-וחשבון לשולחיו בפאריז והן כדי לאָצרם בספר. בכתיבת מסעותיו וגילוייו מופיע סלושץ כסופר בעל נפש פיוטית. תיאוריו ליריים ומעידים על ראייה חדה ועל כוח-התרשמות דק. בין ספר מסעותיו אתה מוצא פרקי הרפתקנות טעוּני מתח, שראוי לחזור ולתיתם לפני הנוער בימינו, שיקראם בלי ספק בהנאה מרובה.

לשם הדגמת הרוח הפיוטית שבכתיבתו אביא כאן פיסקה אחת מני רבות אשר בספרו “האי פליא (ג’רבה)”, שרשימותיו הראשונות נעשו בעיקרן עוד בשנת 1906:


כל הלילה ישבתי על הסיפון והסתכלתי במראות הים לאור הכוכבים. לפנות בוקר נטתה האניה מדרכה למערב, ולאור מגדלור תּגרמס הדועך נגלה לרגעים פס מעורפל עולה מן האופק – מבשר קירבת היבשה. האניה נכנסה לתוך מפרץ. לשון-אדמה מעוקמת מחפה עליו מצד מזרח ומצדו הצפוני הוא פתוּח לרווחה כלפי הים הלוּבי. בדמדומי החמה העולה נתגלו מבואות הנמל ומוצאיו, סירות של דייגים וציידי ספוֹגים.


ובספרו “מַסעי בארץ לוּב” מרטטת בדבריו נימה דתית:


מבשרי ומגופי המעוּנה חזיתי אלוה נורא הוד, הטבע בהדר עזוּזוֹ; בכל חושי מורשי נפשי הנבעתה והמורהבה, שבתי, כאבותינו לפנים, לראות מחזות שדי, את תעצומות “היש האדיר”, המתגלה בכל גבורתו בתופעות הטבע הכבירות.


יש לומר במפורש, כי ספרי מסעותיו ותיאורי רשמיו וכן דברי ימי כיבוש הימים ושיט האניות ראויים לבוא במחיצתה של ספרות יפה, אלא בהבדל אחד בלבד, שהדמיון כאן הוא מציאות, והמציאות נשמעת ונחזית כדמיונית. אם במחקריו היתה נטיית לבו בעל כרחה נעצרת, כדי שלא ייפגם אופיים המדעי, הרי בתיאורי מסעותיו וטלטוליו ופגישותיו עם יהודים נידחים, יכול היה לתת פורקן ללבו וחופש לעטוֹ, ולפיכך נעשתה לשונו ציורית וסיפוריו הומים המייה לירית.

מפעלו המדעי של נחום סלושץ טעון חקירה והערכה על-ידי מומחים למקצועות שעסק בהם כל ימי חייו. ולא אני קרוּא לעשות זאת. לא נתכוונתי אלא להפנות את הדעת לסלושץ האדם והסופר, שאהבת אמת ונטייה לרומאנטיקה, הרגשת שליחות לאומית וצביון הרפתקני, קור-מזג של חוקר וחום-מזג של בעל-תריסין, דיוק מדעי והשתפכות פיוטית, שמרנות ומהפכנות – שכל אלה היו מעורים בו ועשאוהו חטיבה אחת. בעל קשת כזאת של תכונות, לא תמיד ססגוניותה מחבבתו על הבריות, ויש שהיא מעוררת תיגר. לפיכך היה סלושץ לעתים מוזר וניפלה ואף נתקף. הוא היה אומר את דבריו בשעה שרצה ובמקום שרצה ובאריכות שרצה. לא נשא פנים לאיש ולא התחשב עם דעת הקהל. דם-קנאים היה בעורקיו. היה קנאי לאמיתו ולדעותיו ולמימצאיו עד ימיו האחרונים.


תשכ"ז