לוגו
עפרון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פסקו הגשמים. האוויר נתבֹהר ונעשה צח, שקוף, בשׂדות התחדשה החרישה בכל תוקפה. שוב נתגלו באופק צמרות הרים מכוּסות דשא ושׂיחים ירוּקים, וצוּקי הסלעים הרחוקים היו מבריקים כמלוטשים, כמצוחצחים, כמשוחים בשמן. מלמטה היתה נחה הכינרת כולה מוטלה לחמה בתוך סלעיה, חלקה, שקטה, מחייכת להנאתה משתעשעת באווזי הבר שלה והיא פולטתם ובולעתם זה אחר זה, ושוב פולטת ושוב בולעת פעם פה ופעם פה.

היתה שעת צוהריים ועל אחת הגבעות למראשותי הכינרת ישבו ארבעה איכּרים ואכלו ארוחתם בסעודה משותפת ולתיאבון. שלושה מהם היו צעירים, איכּרים חדשים כבני עשרים וחמש ומגולחים. רק ראובן, הרביעי, היה היחיד הרב־שבחבורה, מגודל זקן כבן ארבעים ושתיים ובעל פנים מצומקים וגב כחוש, גרמי, ולסתותיו מקומטות והרקומות ברשת ורידים דקה ומסובכת היו בולטות סמוך לעיניו ומתנועעות בשעת לעיסה במהירות ובאופן משונה.

סמוך להם עמדה עגלה ולארבעת קצותיה היו קשורים ארבעה זוגות פרדות שטופות זיעה, עורן מבריק ומעלה אד קל, חרטומיהן נתונים בתוך תרמילי־מספוא התלויים על צוואריהן, והן מטלטלות אותם בראשיהן לימין ולשמאל, מתעטשות, מזוררות ומתאמצות לחדור עד קרקעיתם של התרמילים, שהתחילו מתרוקנים מתוכם, נעשו קלים, והרוח היתה משחקת בהם.

האיכּרים ישבו בשעת אכילה שתקנים כדרכם ומבטיהם תלויים בעגלה, מסתכלים ומשגיחים בעינם הפקוחה והזהירה והחרידה של אנשי־שדה – בבהמותיהם. פתאום, לאחר שסעודתם באה אל סופה, וכל אחד התחיל ממלא מקטרתו, העיר אחד הצעירים בפנותו אל ראובן:

“עפרון” שלך שובת היום. לא טעם כלום.

מן הצד עמד “עפרון”, פרד גדול בעל זנב רזה ויבש וצלעותיו בולטות ומסתעפות ויורדות מעמוד־השדרה עד לשיפולי כריסו כחריצי תלמים עמוקים – עמד בראש מדולדל, תרמיל־שעורים הממולא מכביד על עורפּוֹ הקירח ומושכו כלפי הקרקע, כשעיניו הטרוטות והדומעות מנמנמות מתוך עצלות ויגיעה רבה ומשמשות מקלט לכל היתושים והיבחושים שמסביב.

ראובן זרק עליו מבטו, נפנף בידו וצחק:

– זקן, שתש כוחוֹ.

והצעיר המשיך:

– באמת, שם משונה בחרת לנגילה זו… עפרון… עפרון… מה משמעותו?

פני ראובן כוסו לרגע קל חרדה מעטה ופרצופו נתגרם ונתקרר. לסתותיו הבולטות התחילו מתנועעות במהירות, בעליות ובירידות, ושׂפתיו העבות מצצו במקטרתו בהקפדה. לאחר הפסקה קלה פנה אל חבריו בקול עמום:

–ושמא רצונכם לשמוע מעשה שהיה בעפרון זה?

ומבלי לחכות להסכמתם פתח.


*

זה היה לפני שש־עשרה שנה בחווה “אילנית”. מסביב לא היה כל יישוּב, לא אילנות ולא בתים. על ראש ההר בלבד בין שברי סלעים התנוסס הבית היחידי בן שתי קומות, ובצדי החצר הגדולה, שהיתה מוקפת חומה גבוהה מחשש שודדי ליל, עמדו הרפתים והאוּרווֹת לצורכי הבהמות.

בדיוטה העליונה גר מנהל החווה ועוזריו, ומלמטה ישבנו אנו בתוך מדור גדול אחד, קבוצה בת עשרים צעיר. היינו כולנו רווקים בגיל שבין עשרים לשלושים, שכירי־יום חסרי דאגה לעתידנו; קצת מופקרים וקלי־דעת, אשר לא הטעינו עוד על צווארם את עוֹל החיים המסודרים והתכליתיים ומרוּתם הקשה.

לאילנית נזדמנו על פי מקרה. מארבע כנפות הארץ, אף על פי שחלום אחד הוציאנו משם ואסף אותנו הנה, באנו למקום זה, רחוקים וזרים איש לרעהו. וכל אחד השאיר מאחריו עבר של עשרות שנים עמוּם ומכוסה ערפל לשאר חבריו. ואי־ידיעה זו היא שעמדה תמיד כמחיצה בינינו וגרמה לחוסר־אמון וסכסוכים וגם להתחרות תמידית וחשאית.

אני הייתי אז כבן עשרים וחמש, בריא, חזק, החזק מכל חברי, מסוגל ובעל־המצאות, זריז ושליט. בהצלחה רבה הייתי גונב שׂעוֹרים לבהמותי ומבריח יונים משובכּוֹ של הפקיד אל תוך חדרנו; מיטיב לרכוב וקולע אל המטרה, וכשהיה מזדמן להצליף לאחד המשגיחים ידי היתה בו בראשונה; אמנם כן, הייתי אז הראש והראשון לכל מעשי משוּבה ותעתועים, שהדם הצעיר והפּרא מעלה על הדעת.

חברי לא אהבו אותי; איני יודע משום מה, אבל הם לא אהבוני. אולי גרמה לכך אכזריוּתי ותאוות־השלטון הרבה שבקרבי, שתי מידות רעות המרחיקות את האנשים, ושאני לא הסתרתי עליהן. אבל הם פחדו מפני, ולעתים קרובות היו זקוקים לעזרתי בשעת עבודה, ומפני כך לא התנגדו לי בגלוי, ולמראית־עין הלכו אתי יד ביד בכל תעלוּלַי ומעשַי המשוּנים.

ובאחד מימי החורף, כשירדו הגשמים מבחוץ מבעוד לילה, לא קרא לנו הפעמון בבוקר לעבודה. באוּרוות עמדו הבהמות קשורות אל האבוסים הריקים, ואנו כולנו נשארנו, אחר גומרנו ארוחת־הבוקר, כלואים בחדרנו, התחלנו לחוש באברים תשישות־כוח נעימה זו של יום מרגוע וביטול מלאכה.

בתוך החדר המשותף אשר לאורכו משני הצדדים היו ערוכות מיטות־קרשים פּרוּעות ונאלחות, שריח רע של זיעה, עיטרן, עשן גללים היה עולה מהן, שרתה עכשיו חשכת יום מעוּנן. ועל המיטות שכבו שרוּעים בחורים גדולים, לבושים מכנסיים כחולים וכותנות צבעוניות; בחורים בעלי בלורית, יחיפים, שׂערותיהם מסוּבּכות ומלאות שרידי קש ונוצה. מקצתם השתטחו אפרקדן, עיניהם תלויות בתקרה המכוסה פיח וקורי־עכביש, והם מביטים בנקודה אחת בשוויון נפש גמור; מיקצתם שכבו על בטנם, זורקים סקירותיהם מן הצד אל הריצפה המלוכלכה בטיט שמן מבריק, והם מחייכים בשחוק משונה על לא־דבר.

בשני קצוות השולחן הארוך, המתנדנד ושורק מכל נגיעה קלה, ישבו שני בחורים ילידי עיר אחת מעבר לים. הם ישבו פשוטי־מעיל, שרווּלי כוּתּוֹנתם מוּפשלים, והכינו איגרות אהבה אל אהובות־לבם, שהשאירו שם, במרחקים.

ובחוץ לא חדל השטף. פעם רפה ופעם התחזק, והרוח המה בין חגווי הסלעים, המה ויילל, וטיפות הגשם התדפקו בקול על הזגוּגיות, כאילו היו ציפורים מקישות עליהן במַקוֹריהן ומבקשות מחסה ומפלט. וכל זה היה מרגיז ומביא לידי מצב־נפש משונה, מדכא, מעציב, עד שהלב היה מתפקע מרוב לחץ וכאב רחוק ומטושטש. ביותר הרגיזו הבחורים הכתבנים האלה, שישבו שקטים ושאננים ומאהילים בכפות ידיהם על גיליונות הנייר שלהם, שלא תציץ בהם אין זר, חורקים־שורקים בעטיהם, שהעלו חלודה ומעבירים אותם בקושי, בהתאמצות, מתעכבים בכל רגע, כאילו היו חורשים אדמת חומר טרשים.

כשעה שכבנו לנו ולא הוצאנו הגה מפינו, השתדלנו לא להיפגש במבטים, והרוגז והשיעמום היו אוכלים בחשאי את לבנו. פתאום נפתחה הדלת משהו, ודרך הסדק הציץ ונכנס ראש קטן של תרנגול. אחר העביר פנימה את כל גופו ונשאר עומד סמוך לקיר, כּוּלוֹ שטוף גשמים, כנפיו משוּרבּבות ומידלדלות עד לקרקע, ונוצותיו הרטובות זולגות מים. מה היה לי אז, איני יודע עד היום הזה. חשתי רק שחפץ עז תוקף אותי לשים קץ למנוחה משונה ומחרידה זו המעמיסה עלינו את כל כובדה ומקפיאה את הדם בעורקים, מנוּחה זו השורה עתה בחדרנו; כי תחדלנה אותן השריקות של הכתבנים, דפיקות הגשם, יבבות הרוח, ושאותו שיממון, הקוסם במעמקי הלב ותובע מאוויים ערפיליים, יידחף הלאה על ידי רעש ושאון רב והתהוללות פראים. קפצתי מעל מיטתי, בעל־כורחי קפצתי, כאילו איש דוחפני בכוח בעורפי, וקראתי בקול:

חבריה! ניקח תרנגול זה ונכין לנו סעודה מבשרו!

המצאתי מצאה חן. בן־רגע נתמלא החדר התעוררות רבה. מעל המיטות קפצו הבחורים היחיפים בפישוק־רגליים ובתנועות מגוחכות, התחילו מרדפים אחרי התרנגול האומלל אשר ניסה להשתמט מבין ידינו, התחבא מתחת למיטות, נתכווץ בזוויות החדר. אבל בסוף נתקל באחד הספסלים, בהיותו כולו רטוב וכבד־תנועה ונוצותיו טפוחות מים – נכשל ונפל בשבי.

הוא נמסר לידי. הורדתי את הפגיון העקום שהיה תלוי מעל למיטתי, שלפתיו מתוך נדנוֹ, ובלי פקפוקים יתירים, בתנופת יד אחת, התזתי את ראשו מעליו. וחדרנו הפך בבת־אחת בית־תבשיל גדול. כולנו, עשרים הצעירים, התחלנו לטפל בהכנת הסעודה. עשינו זאת בתנועות כבידות ומסורבלות, מתוך אי־הרגל במלאכה זו, ורצנו טרודים ללא־צורך ממקום למקום. את הנוֹצוֹת מרטנו יחד עם הבשר החי, הפחנו אש בכיריים ואחר זרינו מלח על הכוויות, ואלה באו ואלה הלכו, זה בכדו וזה בקדירתו.

לאחר שעה יפה של טירחה רבה, בשבתנו אל השולחן מתוך כובד־רוח וחגיגיות רבה וזחיחות הדעת, פתאום הוברר כל המגוחך שבמעשנו זה. מעט הבשר והעצמות שהיו מונחים מפוררים וממוזמזים בשולי הקדירה לא יכלו בשום אופן להשׂביע את תאבונם של עשרים הפיות, שנתגרו מריחו הטוב של התבשיל המצומק שהיו מוכנים ברגע זה לבלוע שור על טלפיו.

בגורלי נפל להיות המחלק ביניהם. עשיתי זאת באחריות רבה ולא קיפחתי שכר אחד. היתה זאת מין אכילה משונה. אחד מאתנו, בחור בר־אוריין, אמר לנו: כך אכלו אבותינו קרבן פסח, מנה כגודל זית, כעין זכר לבשר. ובמקום להיות עסוקים בלעיסה ישבנו פעורי־פה מרוב צחוק ודברים.

כשגמרנו סעודתנו הגיעה כבר שעת הצוהריים. בחוץ נתהווה שינוי במזג האוויר. הגשם השוטף התחיל משתתק, פוסק והולך, והעננים האפורים, שהיו תלויים על ראשי הגבעות ובין קמטי העמקים, התרוממו, גבהו ונתפזרו על פני השמים קרעים קרעים. יצאנו החוצה. בכוונה היתה יציאתנו ברעש וקולות, להשמיע ולרמוז בזה למנהל־החווה היושב מעל לנו את חפצנו, שימצא לנו איזו עבודה בחצר או בקרבתה, ולא נאבד חצי יום לבטלה. וכשנתאספנו באוּרווה ועמדנו בשוּרה, בא מיד אחרינוו פקיד־החווה. הוא היה איש כבן ארבעים, שחרחר ובעל מזג טוב, והתהלך אתנו בקירבה יתירה. עכשיו היה לבוש חליפה ירוקה, חליפת ציידים שהביא אותו מצרפת, נעול מגפיים צהובים וּגבוהים. בהיכּנסו לאו

ּרווה הבּיט עלינו והצטחק כדרכו תמיד, ואמר:

– רוצים אתם באיזו מלאכה?

– אנחנו הסכּמנו לו בתנועת־ראש. הוא עמד רגעים אחדים כשקוע במחשבות, בודק אחרי תוכנית עבודה שתעסיק עשרים זוגות ידיים המתנועעות לעיניו. פתאום התעורר ופנה אלי:

– ראובן, המשגיח התאונן לפני, שאבד ממנו התרנגול מהלהקה שהבאתי אתי מצרפת, זה התרנגול הגדול עם נוצותיו הלבנות, אפשר ראהו אחד מכם?

– בחטיפה ובקול אחד, כחיילים העונים לברכת־השלום של מפקדם, פרצה כל השורה:

– לא, איש לא ראהו.

– באותו הרגע נראה המשגיח בא דרך שער האורווה מימין וקרב אל מנהל־ החווה כשפניו נוהרים מהנאה רבה, וכשידו האחת, האוחזת בחבילת נוצות מטונפות בבוץ ובדם, נטויה לפניו:

– הנה זאת מצאתי תחת חלונם של החבריה הזאת.

– ובידו השנייה, הפנויה, הצביע עלינו.

– המנהל נתמלא רוגז. קירב את יד המשגיח סמוך לעיניו והסתכל בנוצות יפה יפה, וזרק עלינו מבט חד מלא־תרעומות: – וזו מהי?

– הצצתי בפני חברי וראיתי שהם חיוורים, מעוּננים ומבוּלבּלים. ברגע ראשון לא ענה איש על שאלתו. שרתה שתיקה כּלוּאה ומחרידה. ומוחי נתקמט ונתכווץ מכאב. מן ההכרה היה למצוא מוצא. פתאום נצנצה בראשי מחשבה אחת, אמרתי בקול בטוּח:

– אדוני המנהל, זה בוודאי מעשה ידיו של “רחמנות”.

– בין חברי עברה תנועת מחאה, הפקיד נתאדם מכעס:

– מי אתה אומר?… רחמנות? כלב מצוֹרע זה, המתגולל על סף חדרכם? ייתכן. זה מכבר ראיתיו רודף אחרי העופות.

– הוא אמר את דבריו בקול נמוך בקטעים, כמשקיט את החשד שהטיל בנו לפני רגע. אחר פנה אלי:

– מהרה, ראובן, הביאהו אלי ואלמדהו בינה!

– למשגיח ציווה להביא את הרובה. יצאנו שנינו. הוא עלה לבית־הפקידות ואני הלכתי אל החצר. הלכתי בצעדים כושלים, אבל ברירה לא היתה בידי. אמנם התחרט לבי על עניין זה. רחמנות היה כלב חביב על כל הקבוצה, וגם חביבי אני. על ברכינו גדל. הוא היה בעל־החיים האחד שהיינו מתרפקים עליו בשעות בדידות קשות ושהיינו דואגים לצרכיו. בצאתנו בשדות נשאר הוא בחדרנו שומר על כלינו. בשובנו, הוא שהיה מקדם את פנינו בשמחה, אבל הנעשה אין להשיב. להתבדוֹת ולהיאחז – לא רציתי. ואת אשר החילותי היה עלי לגומרו ולהביאו עד סופו.

– יצאתי לתוך החצר. רחמנות שכב ברגע זה באחת הפינות בחצר ורגליו מקופלות תחת כריסו, והוא מתכווץ ומגין על עצמו מפני הדלף שהגגות הורידו עליו. כשראני הרים ראשו והתחיל משמיע נהימה קלה. ניגשתי אליו ולקחתיו על זרועותי. לבי דפק וידי רעדו. רחמנות הרגיש בזה. איבּד מנוחתו ורצה להשתמט. לחצתיו יפה אל חזי וחזרתי אל האוּרווה. שם עמד המנהל ורובהו מוכן לירייה. כל חברי התאספו יחד והיו דנים בלחש ובקריצות עיניים. על פניהם נראו אותות בהלה ואי־רצון.

– עם כניסתי אל האורווה הראה לי המנהל אחד העמודים בשער, ואליו ציווני לקשור את הכלב. מילאתי אחרי פקודתו. רחמנות הביט מסביבו בעיניים תמיהות, מתחננות, דומעות. הפניתי ראשי שלא אראהו בצרתו. לבי לא היה אתי.

– והנה אשר לא פיללתי – בא. בשעה שהרובה היה כבר מזוין והמנהל שם את קתוֹ בין לוח החזה ובין הזרוע הימנית, עצם את עינו השמאלית למען כוונוֹ יפה – פתאום יצא עפרון מבין חברי, יצא בצעד גס ומבוהל ועמד בין המנהל ובין רחמנות.

– עפרון היה בחור צעיר, גבה־קומה וכחוש, בעל פנים ערים ומוזרים. עיניו השחורות והעמוקות לא הסתירו מעולם את הבוּז שהיו מבּיעות לי. כל מהלכו היה משונה מאוד, הן במראהו והן במלבושיו. כעין נטע זר היה בינינו. בלילות היה מטייל יחידי בין ההרים ובמעשי התעלולים שלנו לא לקח חלק. ברגע זה עמד רועד, עד שחלוקו הכּחוׁל התנועע על כתבפיו, ובקול נבוך, כשמבטו חבוט לקרקע, מלמל:

– אדוני, לא רחמנות, לא הוא האשם, לא הוא…

– ולא הספיק לסיים דבריו ומפץ הירייה דרדר לאורך האוּרווה. הבהמות נפחדו, וקול צלצול השלשלאות מילא את האוויר. רחמנות ייבּב בקול דק וחנוק, רק בדרך נס לא פגע הכדור באיש. בתנועה חטופה עלה בידי המנהל ברגע האחרון להרים את קנה־הרובה למעלה, והכדור ננעץ באחת מקורות התקרה. הכול נתברר וצף בבת־אחת למעלה. אי אפשר היה עכשיו להעלים דבר. מיד התחילה חקירה ודרישה ארוכה, מפורטת. המנהל דיבּר בקול ניחר מכעס, הציע שאלות, שאלות הרבה, ניענע בראשו, משך בכתיפיו, מלל ברגלו וקולו רעד. אנחנו עמדנו בראש מוּרד כאילמים, לא ענינו דבר. אחרי כן פתח הפקיד בזלזולים ובדברי מוסר, מתּוֹך אפּיטרוֹפּסוּת והשגחה, כאב הרוצה להחזיר למוטב את בנו שסרח. אולם בראותו שאין איש מאתנו נענה לו, פרץ:

– פראים! איך אפשר כך! ועבודה אין היום. קנס הוא, שתדעו!

– ויצא את האורווה. בפתח התעכב והפנה ראשו:

– ואתה, עפרון, בוא אחרי למשרד.

– נתכנסנו יחד ויצאנו מן האוּרווה. עפרון לא הלך אחרי הפקיד. הוא ניגש אל רחמנות, פיתח חבלו שהיה קשור בו אל העמוד והוציאהו לחופשי. הכלב רץ בקפיצות גבוהות אלינו. קרב גם אלי. לקחתיו שוב על זרועי, העברתי בחיבּה את ידי על עורפו הרך, והוא התרפק עלי, התרפק וחתר בחרטומו השחרחר מתחת בית־השחי שלי.

– בדרכנו אל חדרנו המשותף נהם אחד החברים:

– כל זה בא לנו מידי ראובן, הוא, תמיד עם המצאותיו.

– נשכתי עור שפתי ולא עניתי דבר. עפרון נשאר באורווה. גם הוא היה נבוך ומפוזר.

– כשהשׂתרענו שוב על המיטות, נרגזים ומלאים טרוניה על אשר עבר עלינו, מנתחים את המאורע לכל פרטי פרטיו, שרתה שתיקה כבירה שעה ארוכה. ואני חשתי, בשתיקה זו הולכת ומתרקמת איבה גלויה נגדי, שהייתי הגורם לעניין־מביש זה, שהמיט עלינו חרפה גדולה. ואז נהיר היה לי דבר אחד, אחד משנינו מוכרח לפַנוֹת מקומו לרעהו: או אני או עפרון.

– והנה התעורר אחד הבחורים ושאל:

– ועפרון היכן הוא?

– אני חיכּיתי לשאלה זו, נאחזתי בה, ובשלווה מעוּשה, מבּלי להסתכל בפני שואלה, עניתי:

– שאלת תם! עלה לגדוּלה. הלשין עלינו, ומתן־שׂכרו בצדו. בקרוב נראהו נוגשׂ על גבינו.

– תשוּבתי עשׂתה את השליחוּת אשר קיוויתי להּ. הכּרתּי בפני חברי, בחריקות שהשמיעו מיטותיהם, שהטלתי טיפה מרה בהרהוריהם. טיפת לענה זו פיעפעה בלבבות ועוררה אותה הקנאה החשאית, המזריעה גרעיני חשד, המצַווה להתקומם. ועוד מעט, ידעתי, וכל חברי, כאיש אחד, עמדו על עפרון בחירוק־שיניים, עפרון זה שהלשין לפני הפקיד, ושזה האחרון הפלה אותו מבין שאר הפועלים. נשמעו צעדים. בפתח נראה עפרון. מראהו היה עלוב. אפשר שמע את דברי האחרונים. הוא נשאר תחילה עומד סמוך לדלת, כמבקש רשות־כניסה. אחר החליט בנפשו, בצעד רחב נכנס פנימה וישב על מיטתו. איש לא הסב ראשו אליו. כולנו שכבנו על משכבינו, כאילו לא חשנו בבואו. שוב עברו רגעים רבים מתוך שתיקה כבידה ועצורה. והנה לפתע פתאום, לא פיללתי לזה, קם בחור אחד מן השקטים ביותר, ובקפיצה אחת עמד קרוב לעפרון ואגרופו שלוח אליו, וקורא:

– כלום כאן, כאן מקומך? בתוכנו!

– ולא סיים דבריו מרוב התרגשות. עפרון לא ענה לו. הביט ישר לפניו בעיניו השחרחרות, שהביעו כל כך הרבה בוז. רגעים מספר עמדו שניהם איש מול רעהו כשני תרנגולים צעירים המתעתדים לחדש קרָבם. לבסוף פקעה סבלנותו של הצעיר, ובכל כוחו, כשור הגועה בבקעה, פרץ:

– מלשין, טפוי!

– ורצה להתנפל על עפרון באגרופיו. הייתי הראשון שבא בעוד מועד למקום התגרה, הספקתי לאחוז בזרועות חברי מאחוריו ולהרחיקו מעל עפרון. החזרתיו אל מיטתו ושידלתיו בדברי לשכּך את כעסו, לשכּכהו עכשיו, אבל גם להעמיקהו:

– לא כדאי, יקירי, כך דרכם של מלחכי־פינכה אלו. מכּים בלשון ומצליחים, עולים לגדולה. לא כדאי, מוטב ונדאג לארוחתנו.

– אמנם הגיעה השעה לכך. הערב משמש ובא. היום היה מעונן והוא הקדים לבוא. בעצם לא בא מהבוקר אוכל אל פינו, הרעב הציק לנו הרבה. קראתי לחברי. שוב היה הגה השלטון בחדר זה בין אצבעותי. התחלתי לטפל בצורכי הסעודה. הדלקנו המנורות והרתחנו את המיחם, ולאחר שעה קלה ישבנו שוב לאורך השולחן לסעוד ארוחת־הערב.

כל אותה השעה עמד עפרון סמוך לחלון כמאוּבּן, כנלחם עם נפשו, ולא זז ממקומו. פתאום הסב ראשו בתנועה חטופה, מחליט דבר, ניגש אל ארגזו, הוציא כוסו וישב אתנו יחד על מושבו הקבוע אל השולחן. אני הקפתי במבטי את פני כל חברי. הם היו מעוּנגים וקודרים. רמזתי להם, וקמתי ממקומי. אחרי קם שני, שלישי, עד תום כל היושבים. עפרון נשאר יחיד ועשה את עצמו שאינו מרגיש בדבר, שתה כוסו בלגימות איטיות מתאמץ להבליג על עלבונו. לרגעים כּיסה אודם קל את פניו, שפתיו נעו כרוצה לקום, לעמוד על יושרו, לברר, אבל בכל פעם חזר בו, ועיניו הרבו להבּיע אותו בוז שהיה רגיל תמיד לשולחו אלי; צעיר זה היה בעל רצון חזק וקשה־עורף, בזה לא הטיל איש ספק. ואחר שגמר שתייתו יצא מן החדר.

אנו שבנו אל השולחן. דיבּרנו בגלוי על כל מאורע. הראיתי לחברי את כל אי־היושר בהתנהגותו של עפרון בכל הימים, יהירותו ביטולו, התבדלותו. “אבל”, הוספתי, “מקרה אחרון זה עולה על כולם. ללכת ולהכות לשון לפני מי שתקיף ממך! (כאן היכּיתי באגרופי על השולחן) ככלב אנו צריכים להשליכהו, אני על כל פנים לא אדוּר עמו בכפיפה אחת!”

דברי פעלו. חברי הסכימו לי. הייתי כחוגג. עפרון שב באותו לילה בשעה מאוחרת, קרוב לחצות. איש מלבדי לא שמע בבואו.

למחרת, בשעה ארבּע בדיוק, השמיע פּעמון־העבודה שלושת קולותיו הצלולים. הכול התנהג כשורה. התורָן קם, הרתיח את המיחם והעמידו על השולחן, ניקה את הכוסות ועבר ממיטה למיטה לעורר את הישינים. התחילה הלבשה קדחתנית בלי ענין רב, נשמעו דפיקות המגפיים שנתכווצו מחמת הגשם והרגל מתכנסת בהם בקושי. וכעבור רגעים מספר עמדנו אצל הכּיור בשורה אחת, כל אחד מגבתו על זרועו, מחכה לתורו ברחיצה.

ישבנו שוב אל השולחן (עפרון שתה הפעם כוסו על מיטתו) לאכול פת־שחרית, ובחוץ נשמעו כבר צעדים ואותות חיים. מיהרנו באכילה ואחר קמנו, כל אחד ניגש אל ארגזו, הוציא בצלים, זיתים, כיכר לחמו, עטפם בסודרו, והוריד שוֹטוֹ שהיה תלוי על הקיר, ועמדנו מוכנים ומזומנים לעבודה. בינתיים הגיע הצלצול השלישי, ומתוך הרגל נדחקנו כולנו אל הפתח. כאן עמדתי ולא התתי לחברי לעבור לצאת;

– חברים, אמרתי, נחכה כאן, עד שיבואו ויקראו לנו, מי יודע כמה דיבּות הביאו עוד לפני המנהל, אולי גם היום ניענש ולא נצא לעבודה.

כל העיניים הופנו אל עפרון. האגרופים אחזו בשוטים ביתר חוזק. דבר־מה קודר מאוד התרקם בחשאי.

המשכתי:

– ואתה, עפרון, בל תחשוש לכך, תוכל ללכת.

– גם הלוך אלך, ולא אשאל רשות משכמותך!

– יפה, הנה הדרך לפניך.

וּבדבּרי פּיניתי לו מעבר בין חברי. הוא עברוֹ בצעד רחב ולא הביט סביבו. עבר בגאווה רבה, ראשו נטוי למעלה, שפתיו החיוורות מחייכות בצחוק ביטול, ועיניו הביטו ישר אל תוך עיני והבִּיעו בוז, בוז. כמה רציתי להוריד אגרופי על קדקדו. אבל הבלגתי. עוד לא הגיעה שעתו.

עמדנו על יד הפתח זמן מועט. איש לא בא לקרוא לנו. המשגיח רץ לבית המנהל להודיע לו את פרטי המאורע. שמענו איך הפקיד עובר את מרפסתו הנה ושוב במהירות ובפסיעות קטנות. אחר שמענו אותו יורד את המדרגות וקורא בשמי:

– אתם עוד הצדיקים, בלי שערוריות, צאו לעבודה.

נכנסנו לתוך האורווה האפילה. הבל חם, ספוג לחלוחית קלה, זה הריח המיוחד, ריח הגללים והקש הרקוב, היכּה על אַפּינו. כל אחד ניגש אל בהמותיו והתחיל מגרדן, מנקן ומעלה על גבּן את הרתמות. לי היה פרד אחד עצלן מפוּרסם, עיקש, וּפצעיו על עמוּד־שדרתו זבים תמיד דם ומוּגלה. הוא היה שׂעיר לעזאזל באורווה. לידי נמסר, כי לא היה פועל אחר שיעבידהו ויכניעהו כּמוֹני. ניגשתי אליו, דפקתי בכוח על אחת משוֹקיו החדוֹת, וקראתי בקול רם:

– הי, עפרון, הצדה!

צחוק אדיר פרץ, דרדר והתגלגל לאורך כל האורווה. שם בקצה השני, מתוך החשיכה, ענה קול אחד:

– הידד, ראובן, תמיד אתה מוצא את המלה בשעתה הנכונה.

ובצאתנו מן החצר ברכיבה נתנו לי ללכת עם “עפרון” בראש. כל השוטים התפּתּלו סביב גופו הדל. היכּינו את “עפרון” בלא־רחמים, זלזלנו בכבודו, שלחנו לו עקיצות חדות, וכל אלה היו מכוּונוֹת אל חברנו. וכל היום בשעת העבודה לא סר שם־הלוואי החדש מעל פינו. כמעט שקינאו בי, שמציאה זו נפלה בחלקי.

ועפרון לא שׂם לבּוֹ לכך. לא ניסה למחות ולבוא בדברים עם החברים. פרוש מאתנו בצדי השדה, שחוח וכפוף, הלך אחרי מחרשתו ושתק.

ןבאחד הימים, זה היה כשבוע אחר המקרה ההוא. כאשר בחדרנו קיבל הכול את צורתו ומצבו הקבועים; כינוי הפרד שלי היה שגור בכל פה וגם לאוזני הפקיד הגיע, ואפילו הפרד עצמו היה כבר נענה ומסב ראשו לשמע שמו החדש; ואחר שאנו כבר התרגלנו למחשבה זו שבתוכנו אדם מוחרם ומנודה; ועל הכותל אצל מיטת עפרון היתה מצוירת אותה הלשון הארוכה, ועל גבה כתוב באותיות פחם "מלשין” – באחד הימים, כשגשם שוטף הבריחנו שוב הביתה, לא חזר עפרון אתנו יחד אל חדרנו. הוא עלה אל המשגיח לאכול בביתו את ארוחתו.

אמרתי לכם, הייתי מטבעי שליט, ולאכזריותי לא היה גבול. עפרון זה הכעיסני, גזל את מנוחת נפשי. ביותר הרגיזני שלוותו, שידעתי כי מעוּשׂה היא ושלא באה אלא להרעימני. ואמנם עלה בידי עפרון לערוך את הדברים כך, שנראה, לא אנו המנדים אותו, אלא הוא המואס בחברתנו ומתרחק ממנה. ודבר זה חרה לי עד מוות.

ישבנו אצל השולחן. בחוץ שטף גשם. עפרון לא היה. אני פניתי אל חברי בקול לא־בטוח:

– חברים, הוא הלך מאתנו, ובכן מה לו עוד כאן? הלך אל המשגיח לסעוד בביתו, ייקח גם את צרורותיו אתו, הבה, נעזור לו.

הצעתי נתקבלה. היינו מוכרחים לסיים את הדבר שהתחלנו בו. בלי שׂנאה יתירה אספנו את כּל כּליו, כּריו ואַרגזוֹ, והשלכנו אותם החוצה לתוך הבוץ. חיכּינו לראות איך ייפּוֹל דבר. לאחר חצי שעה שמענו צעדיו של עפרון. הוא ירד את המדרגות וקרב אל המדור שלנו. והנה נכשל בצרורותיו ונפל ארצה בתוך שלולית מים. והכול נשתתק. אולם עד מהרה נפרצה הדלת בכוח, ובעדה נכנס בקפיצה עפרון. פניו היו רטובים במי גשמים ובגדיו מלוכלכים בטיט. שפתיו רעדו, ובקול מקוטע מחוסר נשימה פתח:

– חברים, מה אתם עושים!

גל חם של כעס שטף את כל גופי. ניגשתי קרוב לו ושמתי סמוך לחוטמוו את קומץ אצבעות־ידי, ואמרתי מתוך חירוק־שיניים:

– עלה והתאונן באוזני הפקיד, הדרך ידועה לך מכבר, כאן בינינו אין מקום לך, הבינות, מלשין?!

הוא לא הניע עפעף. ראיתי רק, איך הדם והסומק הולך ומתרוקן מפרצופו. תחילה חָוור המצח, אחר הלחיים, הצוואר. ובקול מוזר וניחר, כאילו נבקע ועלה מתוך מעמקי נפשו הפצועה, רעם עלי:

– רוצח!

ובאחד מאגרופיו היכּני מכּה אחת קצרה, יבישה וחזקה בין רקותי. ראיתי זיקי אש אדומה יוצאים במחולות לנגד עיני. כותלי החדר כאילו קרבו זה לזה והתמוטטו על ראשי. התעלפתי ונפלתי בזרועות חברי שהוּשטו לי בעוד מועד.

בשוב אלי חושי, לא היה עפרון בחדר. יצאתי, לתימהון כל חברי, לחפש אחריו. לבי ניבּא לי דבר רע. כשעתיים סובבתי בין ההרים, ועקבותיו לא מצאתי. כעסי שכך. פחד טמיר תקפני. השומר סיפּר לי, שאיש אחד קפץ מעל החומה וברח למטה אל הכינרת. והלילה היה ליל חושך, סער וסופה.

למחרת לא הלכתי לעבודה. חקרתי ודרשתי בסביבה. בעצמי ירדתי אל הכינרת ושאלתי את הדייגים. איש לא ידע דבר. דייג זקן אחד אמר לי בלגלוג:

– לא, אצלנו אינו הבחור שלך, הכינרת אינה סובלתם, היא פולטת אותם.

שבתי אל החווה. אבל רוחי הראשונה לא היתה אתי. נשבר דבר־מה בקרבי לעולמים. עברו ימים מספר ועפרון לא שב. כתבתי אל חברי בארץ, שמא ראו, שמא פגשו, ולשווא.

ועד היום הזה איני יודע, מה היה סופו של עפרון זה. אפשר יצא מן הארץ. אולי לא יצא. הן אמרתי לכם, הוא היה תמיד כנטע זר בינינו, שתקן, יהיר, נדיב־רוח. נשאר רק הפרד, שנשא את שמו עליו. זה היה הזיכרון היחידי. בהיותי איכּר קניתיו מאת הנהלת החווה במיטב כספי, נשאר לי מזכיר עוונות מהימים ההם, כשהיינו צעירים, קלי־דעת, מופקרים כחיות טורפות.


*

ראובן נשתתק.

ארבעת האיכּרים קמו ממקומותיהם ורגע קל אחד היה מבטם תלוי בכינרת, כמחפשים דבר־מה. אחר פנו בשתיקה וברוח נכאה אל עגלותיהם, הסירו את תרמילי־המספּוֹא מעל עורף הבהמות, השקו אותן, וברכיבה התפזרו כל אחד אל חלקת שדהו. גם ראובן רתם את זוגו, נשאר עומד כפוף ונשען על יד מחרשתו, כשקוע במחשבות, אחר התעורר והאיץ בפרדותיו:

– דיאוֹ, עפרון, דיאוֹ!

עפרון הבליט את שוֹקיו הרזות והחדות, נתקע ברגליו העקומות באדמה הלחה, אימץ שארית כוחותיו ומשך במחרשה. באותו רגע זזו ארבעתם: עפרון, המחרשה, הקרקע מתחתיה וראובן העומד על גבם. ארבעתם יחד התחילו מתנועעים, מתנועעים לאורך התלם, על מדרון הגבעה, אל הכינרת.

התחילה מנשבת רוח קרה. היא באה מצפון. ומלמטה היתה מונחת הכינרת. מימיה מודלחים, והיא מתחילה רותחת, מתנשאת ומתרוממת כחזה סוער, גדול וענקי, חזה הסלעים שסביב לה, ולשונות קצף לבן התחילו מפעפעות פה ופה, מכערות את פניה החלקים, כאילו היה ברצונן להתיר מעין רואים את הסוד הכמוס אשר על קרקעיתה.