תודתי הנאמנה נתונה לכל המוסדות, הידידים והחברים, אשר שלחו לי את ברכותיהם ליום הולדתי וכמו כן לכל אלה, אשר עשו אתי חסד ולא שלחו. עשיתי את ימי הסוכות במחנות הפליטים בגרמניה באיזור האמריקני. נפגשתי עם רבבות יהודים מפליטי פולין, שנמלטו בראשית המלחמה לרוסיה וחזרו עכשיו לפולין על־מנת לעלות לארץ והגיעו בנדודיהם ממרחקי אוּראַל וטורקסטאַן דרך פולין וצ׳כיה לגרמניה הכבושה והם רואים עצמם על סף המולדת. ושוב ראיתי את שני השׂיאים הטראַגיים והמופלאים בחיי היהדות בדורנו: סבל לאין־סוף וגבורה מוסרית ללא־דוגמא. מחנות אלה של פליטי חרב ורעב ותלאות לא־אנוש שופעים כוח אדיר ונורא־הוד של מצוקה וחזון, דכדוך והעפלה יחד עם זכרונות־בּלהה על אחים ואחיות שרוּפים וחנוקים, יוקדים כיסופי גאולה וקוממיות. מתגלה עצמה חלוצית ונכונות לחרף נפש למען הגיע לחופי המולדת ולמען השתתף בהקמת המדינה היהודית.

סיפרתי במחנות על התלאות שבאו על הישוב בחדשים האחרונים: המאסרים, החיפושים, הגירושים, העלבונות וגם על המאבק ומאמץ היצירה הבלתי־פוסק של בוני המלדת. ראיתי בשמחה ששארית ישראל עשויה ללא־חת. ומתוכה יצאו המעפילים אשר לא במשל ומליצה קפצו הימה למען חתור בשחיה לחוף המולדת. שארית זו בוטחת בחלוצי העם העברי בארצו שיוסיפו לעמוד בגבורה ובאמונה עד יגיעו למחוז חפצם ההיסטורי.

וכאחד מבני הישוב הנמצא עתה בגולה בעל כרחו, זו הפעם השניה בארבעים שנות חיי בארץ, אני מצטרף בכל נפשי ומאודי לבטחונה ואמונתה של השארית באירופה.

העננים הכבדים התלויים על ראשנו מאז 1939 לא נתפזרו עדיין ועוד שומה עלינו לעמוד דרוכים בשער. אולם ההתקפה הסוערת מסוף יוני ואילך התנפצה אל סלע רצוננו הציוני ונכשלה כשלון חרוץ. מעמדנו המדיני איתן עכשיו מאשר היה זה שמונה שנים. הפרץ בישוב ובציונות שזממו הזוממים לא בא ואלה שרצו להעניק לנו הנהגת וישי נתאכזבו מרה. נכשל נסיון שני לא פחות מסוכן לרתום את אמריקה במרכבת ״הספר הלבן״ ותכנית מוריסון. מאבקנו לא עלה בתוהו, אם כי קצרי־ראות אינם מסוגלים עדיין לראות את פירותיו. אין אנו לגמרי מבודדים בעולם הגדול, לא באומות המאוחדות, לא באמריקה ואפילו לא באנגליה. גם אלה שהתנכרו לנו כמה שנים מתחילים עכשיו להטות אוזן.

אין עדיין שום יסוד לאופטימיות קלה. וכמו קודם אמור לנו להיות שאננים. כמו קודם עלינו להישען בראש וראשונה על עצמנו, על הישוב והעם. אולם נוכל להשען על עצמנו באמונה ובטחון. כוחנו, יכולתנו ורצוננו שלמים ובלתי פגוּמים, אם כי נתנסו במבחנים קשים, ואין כל הצדקה ליאוש, לדכאון ולרפיון רוח.

המערכה טרם נסתיימה ואולי לא תסתיים כל כך מהר ובנקל, ועלינו להוסיף לעמוד על המשמר בערוּת, בתבונה, בעוז. ולפני כל ולאחר כל שומה עלינו לשמור מכל משמר על כוחו הפנימי של מחננו, על שלמותו ומתיחותו ואַל ניתן לרוח הפרצים הבוקע מקצות המחנה לחבל את גופנו ונשמתנו. רוח התבוסה, אזלת־יד, התבטלות עצמית, הרכנת ראש בפני שליטים ותקיפים מצר אחד, וטירוף דעת של תלושים ופורקי־עול מחוסרי אחריות ואכולי־יאוש, פרועי טרור, רצח ושוד מצד שני —אלה מסלפים את ערכיה המדיניים, אלה מורידים דגל שחרורנו ואלה מכתימים אותו. בפני שניהם יעמוד במלוא כוחו המוסרי ובאמונתו הציונית הישוב המלוכד.

היכולת היוצרת והלוחמת, שנתגלתה בכוח איתנים בישוב מאז הוקם הכפר העברי הראשון על גדות הירקון מלפני כ־60 שנה על ידי מיסדי פתח־תקוה ועד הכיבוש הנועז של מדבר הנגב על ידי צעירי חלוצינו בימים אלה, לא הכזיבה, ואני מאמין שלא תכזיב גם בשעה זו של הכרעה היסטורית. נעמוד כחומה חיה סביב מפעל הישוב וחזון המדינה, ושניהם — המפעל והחזון — אחוזים ודבוקים זה בזה ללא הפרד ולא נירא רע.

פאריס, 23 באוקטובר 1946