י״ז בכסליו תש״ז, 10 בדצמבר 1946

בפתיחתי לויכוח המדיני אנסה להתרכז רק בקצת מהבעיות השוטפות ובבעיות המחר. ואתחיל מהעיקר. במרכז כל ענינינו עומד המאבק על עצמאות העם היהודי במולדתו. ותפקידו המרכזי של קונגרס זה — ותפקידה של ההסתדרות הציונית בימים שלאחר הקונגרס — הוא גיוסו של העם היהודי למלחמה על עצמאות זו. זוהי נקודת־המוֹקד של הציונות בתקופה זו.

הגמול האחד — אם ישנו גמול בכלל לטבח ששת מיליון היהודים; אפשרות ההצלה האחת של שארית הפליטה באירופה ובשאר ארצות המציקה; הערובה הממשית היחידה לעליה והתישבות ללא הפרעה של המוני ישראל; הסיכוי היחיד לבנין המולדת ופיתוחה המלא לטובת כל תושביה; הבטחון היחיד לקיום עמנו, קיום חפשי ומכובד, לא רק בארץ אלא בגולה; הגורם היעיל ביותר לשלום בארץ, ליציבות במזרח הקרוב וליחסי קואופרציה ועזרה הדדית בין היהודים ובין הערבים בארץ ובארצות השכנות; כל אלה הם דבר אחר ויחיד: הקמת המדינה היהודית בקרוב בימינו!

 

מדינה יהודית מהי?    🔗

למונח ״מדינה יהודית״ ניתנו בשגגה ובזדון כמה פירושים מוטעים ומסולפים. יש אומרים, שמדינה יהודית היא מדינה שרק יהודים הם אזרחיה? שזוהי מדינה, שכל היהודים בעולם הם אזרחיה; שזוהי מדינה שדת ישראל היא חוקתה הממלכתית וכל תושביה כפופים לשולחן הערוך, כלומר: מדינה תיאוקרטית; שזוהי מדינה אשר לשאינם יהודים אין בה שויון־זכויות — ועוד פירושים אבּסורדיים דומים, שאין להם, כמובן, כל שחר. מובן מאליו, שמדינת היהודים תיכון רק במשטר דימוקרטי ומשטר של שויון־זכויות גמור ומלא, גם שויון־אזרחי ופוליטי וגם שויון דתי ולאומי, של כל תושביה, בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדל גזע, דת ומין; ומובן שהיהודים, אשר יהיו מחוץ למדינה היהודית יהיו אזרחיהן של הארצות אשר בהן יגורו, כשם שהצרפתי והאנגלי באמריקה הם אזרחי אמריקה, אם כי יש צרפת ויש אנגליה, והאירלנדי באבסטרליה ובארצות־הברית הוא אבסטרלי או אמריקני. אם כי יש אייר, ואם כי האירלנדי באשר הוא קשור למסורת עמו ומבקש טוב לארץ מכורתו.

אולם גם באמרנו: מדינה יהודית בנויה על שויון, חירות ודימוקרטיה — מציינים אנו רק אספקט אחר של המדינה, האספקט השלטוני בלבד; תכנה האמיתי, הציוני של המדינה היהודית אינו שלם, אם אין אנו מוסיפים את יתר שלושת האספקטים, שעליהם בנויה הקונצפציה של מדינה יהודית. שלושת האספקטים הנוספים הם: פיתוח, איכלוס, קידמה.

 

פיתוח, איכלוּס, קידמה    🔗

א. פיתוח כתוכן המדינה היהודית פירושו, שאנו מתכוונים לאפשרות ממלכתית שתינתן לנו כדי לפתח את מלוא אפשרויותיה הכלכליות של הארץ; לבנות ולהפרות את החלק הגדול ביותר של 17־18 מיליון הדונם — למעלה משלושת רבעי השטח של ארץ־ישראל המערבית, השוממים, הבלתי־מעובדים ובלתי־מנוצלים, זאת אומרת, לייער ולדרג את ההרים, להפרות את החולות, לייבש את הביצות, להשביח את הקרקע, לנצל 4,000,000 מטר מעוקב מים שיש לארץ, ושרק עשרה אחוזים מהם מנוצלים היום; לתת לנו אפשרות לבניית כפרים וערים חדשים, דרכים וכבישים, חרושת חדשה: חימית־רפואית, ארג, עץ, מתכת, בנין, כלים ועוד; לפתח נמלים, דיג וספנות, להשביח תחבורתה, זאת אומרת: להפוך את ארץ־ישראל בכוח העבודה והמדע, היזמה הכלכלית והאירגון, לארץ מפותחת, פורחת, עשירה, מפרנסת תושביה ברווחה וביד רחבה; שברכה רבה בה לכל תושבי הארץ ולכל המזרח הקרוב.

ב. איכלוס כתוכן המדינה, פירושו שאנו מתכוונים לכך, שתינתן לנו האפשרות להעביר את המוני ישראל אשר באירופה, בארצות המזרח ובכל שאר הארצות, לארץ מולדתם, — ללא מעצור, ללא הפרעה מלאכותית, בכל המהירות האפשרית והמעשית, למען תת סוף־סוף לנודדי עולם, מחוסרי מגן ושבעי עוני ורדיפות ומצוקות, מקלט בטוח, בית מולדת, עצמאות וחירות וסטטוס של עם בן־חורין ושוה־זכויות. אנחנו רוצים להביא כל אלה לארץ מולדתם העתיקה. אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לתפוס מקום התושבים הנמצאים בארץ, יהודים או ערבים, אלא נעשה זאת על חשבון הפיתוח והבנין החדש, האדמה השוממה שנפרה, הכפרים החדשים והערים החדשות שנבנה והחרושת החדשה שנקים.

ג. קידמה כתוכן המדינה פירושה, שאנו רוצים שתינתן לנו האפשרות הממלכתית לבער מן הארץ את העוני, המחלות, האנאלפבתיות, תנאי השיכון הבלתי־היגייניים, גילויי העבדות והשיעבוד בכפר ובעיר, ניצול וקיפוח, דיכוי האשה והילדים, חוסר האור והמזון — המצויים בתוך הרוב הגדול של הישוב הערבי ובתוך חלק מה מהישוב היהודי — וליצור בשביל כל תושבי הארץ רווחה כלכלית סוציאלית, יחסי צדק ושויון וחיי תרבות — כלומר: תרבות אנושית שתהיה לכבוד לארץ היסטורית זו ומופת לכל הארצות השכנות.

ד. יחד עם הפיתוח והאיכלוס והקידמה אנו רוצים עצמאות ממלכתית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, על־ידי היווי רוב מובטח של עמנו בארצו, שיהיה חפשי מקללת הדורות שבגולה, קללת המיעוט הנצחי, התלות המתמדת, הזרות, הנכר, הפיזור, הרדיפות וההפליה הסוציאלית. אנו רוצים שעמנו העצמאי והסוברני יהיה מיוצג באגודת העמים, ככל עם חפשי. אנו מתקוממים נגד ההפליה ההיסטורית שלא רק רוסיה הצארית אלא כל העולם התרבותי מאז ומעולם ועד היום ממשיך בה. גם או״מ מפלה אותנו לרעה: כל עם וארץ יושבים במסיבה בינלאומית זו, ומדיינים על עניני עמם, ומשתתפים כשוי־זכויות בעיצוב פני העולם — חוץ מן העם היהודי. מדוע אין נותנים לעמנו מה שניתן אפילו לארצות קטנות ולעמים זעירים כלוכּסמבורג,.לבנון, אלבניה ודומיהם; — רק באשר אין מדינה יהודית. ואנו תובעים,עצמאות לעמנו בארצו ונציגות במשפחת העמים הבינלאומית. אלה הם ארבעת האספקטים של מדינת היהודים.

 

עינינו למדינה עברית — מאז התחלנו שבים לארץ    🔗

עצמאות במולדת — אינה מפנה וכיוון חדש בדרכנו ובשאיפתנו הציונית. כל מה שעשינו בארץ מזמן שהחלה השיבה השלישית — בערך לפני שבעים שנה — לא היה אלא בנין עצמאות יהודית במולדת, בכוחות העצמיים של העם: בנין־אדמה, חקלאות, חרושת, לשון, תרבות, בתי־ספר, הנהגה, הגנה ובטחון — של יהודים ועל־ידי יהודים ולמען העם היהודי.

הדבר שנתחדש בימינו הוא, שהמדינה העברית הפכה ממטרה סופית לתביעה אקטואלית. ולחידוש כזה — חובה לציין אמת היסטורית זו — אחראית לא התנועה הציונית, אלא ממשלת המנדט. כל זמן שהממשלה קיימה את המנדט ואיפשרה עליה והתישבות יהודית — אם כי לא תמיד היינו מרוצים ודעתנו לא היתה נוחה באופן מילוי המנדט — לא עוררנו למעשה שאלת גורלה העתיד העצמאי של הארץ, והשלמנו עם השלטון המנדטורי — הגם שמעשיו לא היו מניחים את דעתנו. אבל ברגע שהכריזה הממשלה, כי המנדט אינו בר־ביצוע, נעשתה המדינה היהודית צורך אקטואלי.

כיצד ובמה נילחם על עצמאותנו? אין עצמאות מושגת, אלא — על־ידי עצמאות. העצמאות אינה רק מטרה ותכלית — היא גם דרך ואמצעי. העצמאות האמיתית מתחילה בלבו ובנשמתו של העם, והיא מתגלה בזה, שהעם מתחיל להישען על כוח עצמו, ועל מאמציו ללא־הפסק וללא־ליאות וללא־רתיעה, לסדר ולספק את צרכי חייו ברשות עצמו ולהבטיח לו את התנאים הדרושים לעתידו החפשי. למען השיג עצמאות חיצונית, עלינו להגביר את עצמאותנו הפנימית. ואת עצמאותנו הפנימית נבנה קודם כל על ארבעה אלה: עליה, בטחון, בנין, והתנגדות להפרת־אמונים, לעושק־זכויות, לשרירות ולדיכוי.

 

מעשים בצנעה שיצרו את ההיסטוריה    🔗

דרכי ההיסטוריה שלנו יחידים במינם. הגילויים המופלאים, הגואלים והמהפכניים בתולדות הציונות, באו על פי רוב לא בקולי־קולות, כתפאורות ובפרסומים, בלשון המדברת גבוהה־גבוהה ובתרועה רבה — אלא בחשאי, בצנעה, בלי שהציבור הרחב שם אליהם לב והבין ערכם זמן רב, והם עושים שליחותם בקול דממה דקה, בפינה חבויה ועלובה כמעט; ורק לאט לאט, בעבור זמן, מתחיל הציבור הרחב להבין, שנפל דבר־מה בישראל.

כך קרה לפני ארבעים ושתים שנה, ביום הקטנות בציונות — כשמת המנהיג הגדול, מאוכזב ובלב שבור; כשכל המאמצים הפוליטיים התנגשו בקיר ברזל של פחד השולטן בפגי הציונות ואזלת־תקוה להשגת הצ׳ארטר; כשהצעת אוּגנדה הכניסה מבוכה ופירוד במחנה, מבוכה שגדלה על ידי ניצני המהפכה הרוסית הראשונה ושקיעתה; כשהחלה בריחת האינטליגנציה היהודית מהציונות; כשהספרות העברית ירדה פלאים והעתונות העברית כמעט שנכרתה כליל; וכשנדמה היה כי הקיץ הקץ על חלום הציונות, והריניסנס העברי נקטף בעודו באיבו, — אז קם בלא יודעים, בלי עידוד רשמי, בלי עזרה ציבורית, מפעל העליה השניה: בחורים ובחורות מישראל, מערים ועיירות, בחורי ישיבה ואכּסטרנים, בני סוחרים, בעלי־בתים, שוחטים ורבנים מליטא, פולין, רוסיה, גליציה, ואחר כך מתימן, קמו ועלו לארץ במטרה משונה ועלובה אשר לא היתה כמותה בישראל — במטרה של כיבוש העבו­דה, עבודה קשה ומפרכת בפרדסים וכרמים במושבות המעטות בארץ, אשר מלאו עובדים ערבים זולים שנמצאו שם ״למכביר ושכרם מצער״ — כביטוי ״המגיד״, אחד העתונים הראשונים של חיבת־ציון בימים ההם.

הציונות הרשמית, וכן תנועת הפועלים היהודית, לא רק האנטי־ציונית אלא גם הציונית־הסוציאליסטית, ויותר מכולם הרוב של שרידי העליה הראשונה בארץ גופה, התיחסו בביטול ובמנוד־ראש לצעירים הבטלנים האלה, ההולכים לעבוד בארץ הרוסה ועניה ב״פיוש״ (מעדר), בשכר בּשליק או שנים ליום, בלי שטעמו מעודם טעם עבודת־אדמה ועבודה פיסית בכלל. אולם כובשי־עבודה אלה, המעטים וספורים בתחילתם, היו השליח הנאמן של ההיסטוריה היהודית, והם הם אשר חילצו את הציונות והישוב ממשבר ממאיר ואנוש, והפכו את פניהם ושינו את תכנה של הציונות, והקימו תנועת־נוער גדולה והולכת לרבבות ולמאות אלפים ויצרו מפעלי עבודה ותרבות, התישבות והגנה, שהם גאונה של ארצנו ותפארתה ומשענה של הציונות כולה. הם יצרו את התנועה הגדולה ביותר בדורותינו, ואולי בכל דורות העם היהודי בגולה — התנועה החלוצית.

ומה שהיה מפעל כיבוש העבודה לפני ארבעים שנה — הוא עכשיו מפעל ההעפלה.

 

ההעפלה היא מלחמת העם כולו    🔗

לא הועידות הציוניות רבות האלפים, לא ההפגנות ההמוניות שאנו עורכים בימי משבר אלה פה ושם — אינני מבטל ושולל ערכן! — הן החזית העיקרית של מלחמת העם העברי על מולדתו, על עצמאותו, על זכותו ההיס­טורית והאנושית לגאול ולהציל את עצמו; החזית משתרעת עכשיו על גלי הימים, הזורמים מחופי הגולה אל חופי המולדת.

בהעפלה מתגלה עכשיו — כאשר אינו מתגלה בשום דבר אחר — הכוח החיוני המופלא של עמנו; רצונו האדיר והעשוי לבלי חת; הקשר הנצחי, קשר בל ינתק, שבין עם ישראל לארץ־ישראל; העקשנות של רצון הגאולה וההצלה; הגבורה היהודית שאינה נרתעת מכל סכנה ומכשול, אשר נתגלתה במשך דורות בקידוש־השם נורא־ההוד, כשקהילות שלמות עלו על המוקד או מוגרו לפי חרב בלי שיתכחשו ליהדותם; אי־הכניעה של היהודי לכוחות פיסיים בשעה שהוא יודע, שכוח זה משולל צדק ומשפט; האהבה העמוקה לחיי חירות ומולדת ועצמאות; הנכונות להקריב הכל, לשאת הכל — למען שיבת ציון.

ומעפילים אלה אינם נלחמים את מלחמת הצלתם בלבד — זוהי מלחמתו של העם היהודי, מלחמה משונה של עם משונה בתנאים יוצאים מן הכלל, ככל קיומנו שהוא ללא דוגמא. המעפילים נושאים ברמה ובגאון ובחרף נפש את דגל שחרורו וכבודו של עמנו.

אין זו המלחמה היחידה. — העבודה האפורה והמתמדת של יוצרי משקנו בארץ, בכפר ובעיר, בשדה ובבית־החרושת; עמידתם המייגעת והמסוכנת של שוטרינו ונוטרינו המגינים על הבטחון והשקט בישובינו; מאמציהם הנאמנים של מורינו, פקידינו, סופרינו ועובדינו המדעיים — בבית־הספר, במשרד, במוסדות המחקר וחדרי המערכת, בהרי ירושלים, בעמק הירדן ובכל שאר חלקי ארצנו — חלק חיוני ועיקרי הם של מלחמתנו על עצמאות. כן המאמצים של חברינו באנגליה ואמריקה וארצות אחרות, במשרדים ממשלתיים, בשיחות עם אנשי מדינה, בהסברות באסיפות ובעתונים — חלק חשוב הם של מלחמתנו על עתידנו.

אולם שום מערכה לא תדמה בתקופת זו למערכת ההעפלה, אשר לא תחדל כל זמן ששערי מולדתנו סגורים עלינו למחצה, לשליש ולרביע בלי חוק ובלי משפט; כל זמן שזכותנו לחזור לביתנו הלאומי מחובּלת ונפגעת, בניגוד להבטחות חגיגיות ולהתחייבויות בינלאומיות ולדרישות המצפון, בקריאת נשיא ארצות־הברית והחלטות ועדת החקירה וכדומיהם. בתקופת המצור הכפול הזה, העובר עלינו — מצור על חופי ארצנו ומצור על שרידי הטבח במחנות — ההעפלה היא המערכה המרכזית, מערכת הגורל והכבוד, אשר פרצה בכוח עצמה מנבכי חוש הקיום של האומה, ושום כוח כופה לא יוכל לה. ולא במליצה ובמשל, אלא בפועל ובמעשה יעפילו מעפילי ישראל, יקפצו הימה וישחו בחרף נפש לחוף מולדתם. והעם היהודי, כל יהודי באשר הוא יהודי, ציוני או אפילו לא־ציוני, יעמוד מאחוריהם בחרדה, באהבה, בגאוה, בסולידריות ובעזרה — כלשליחי העם הנאמנים והאמיצים ביותר — עד שיוקם בארץ משטר אשר יפתח לרווחה לפני כל יהודי את מולדתו, והעם היהודי ישוב לארצו קוממיות.

כעליה השניה כן גם ההעפלה, איש לא תיכן אותה מראש, ולא עמד מאחוריה כל מוסד רשמי. — מאליה, מתוך חושים יהודיים עמוקים, קמה תנועה זו, והיא יונקת ממעין לא אכזב של אהבת ישראל לארצו; וכל המוני ישראל רואים את מלאכתה כמלאכת קודש, כפדיון שבויים, שבי כפול — שבי הגולה ושבי המולדת.

בתולדות תנועות החירות של האנושות בימינו ובכל הדורות תתפוס ההעפלה מקום כבוד, ושום ציים אדירים וכלי־תעופה, הבוטחים על כוחם הפיסי בלבד, לא יכפו עלינו להסתלק ממנה — זהו מקום הכבוד המגיע בהיסטוריה האנושית לכל הלוחמים בחרף־נפש נגד עושק, עריצות ושרירות וזדון.

 

תכנית מוריסון    🔗

תכנית ריסוקה של ארץ־ישראל, הידועה בשם תכנית מוריסון, אם כי היא נדחתה על־ידי הממשלה האמריקאית, על־ידי הערבים, על־ידי היהודים, ועד כמה שיש לדון לפי העתונות האנגלית — גם על־ידי דעת הקהל הבריטי וחלק גדול של הפרלמנט הבריטי, גם במפלגת הממשלה וגם באופוזיציה, עדיין היא בכל זאת תכניתה הרשמית של ממשלת אטלי, ויתכן שהממשלה מתכוונת להטיל תכנית זו על הארץ, על אף כל ההתנגדויות של היהודים, הערבים והאמריקנים. לפיכך אין אנו פטורים בקונגרס זה מבדיקת התכנית ביסודה ומהבהרת עמדתנו בתכלית הבהירות.

בסוף יולי של השנה מסר, כידוע, בפרלמנט חבר הקבינט הבריטי מר הרברט מוריסון, סקירה כללית על תכנית של ״פרובינציות״ או ״פדרליזציה״ מיוסדת על מסקנות ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית, ועובדה כביכול על־ידי ״מומחים״ אנגלים־אמריקניים, לפי תכנית זו צריכה ארץ־ישראל המערבית להיחלק לארבעה גושים: איזור יהודי, איזור ערבי. מחוז ירושלים ומחוז הנגב.

1. מחוז הנגב יכיל את המשולש הבלתי מיושב של אדמה שוממה בדרום הארץ, מעבר לתחום בו עוברת מחרשה בזמן הזה.

2. מחוז ירושלים יכיל את ירושלים, בית־לחם וסביבותיהן הקרובות.

3. האיזור היהודי יכיל את החלק הגדול של האדמה אשר היהודים כבר התישבו עליה ושטח ניכר בין הישובים וסביבתם.

4. האיזור הערבי יכיל את כל שאר הארץ.

במחוז הנגב ישלטו האנגלים על־ידי הנציב ומועצתו, הנקראים בתכנית זו בשם ״הממשלה המרכזית״. למען האמת והדיוק יש להוסיף, שהנוסח הרשמי של מוריסון הוא, שמחוז הנגב יתנהל ״לפי שעה״ על־ידי הממשלה המרכזית, אלא שלא נאמר כמה ימשך ״לפי שעה״ זה, ומה יקרה לאחר תום התקופה של ״לפי שעה״, אם נניח שתקופה זו תיתם פעם, ומה יהיה גורל המחוז בתקופת הביניים לגבי העליה וההתישבות היהודית, ומה תעשה הממשלה המרכזית לעת־עתה. כל זה נשאר סתום.

במחוז ירושלים— הודיע מוריסון — תיקבע מועצה בעלת סמכות דומה לזו של מועצה עירונית. רוב חבריה יהיו נבחרים, אולם מספר מסוים של חברים ימונו על־ידי הנציב העליון.

הגבולות שבין האיזור היהודי ובין האיזור הערבי לא יהי להם ערך ביחס להגנה, מכס ותחבורה — באופן שכנופיות שודדים תוכלנה לעבור בחופש גמור מאיזור לאיזור; אולם לאחר שיקבעו הגבולות לא יחול בהם כל שינוי, אלא מתוך הסכם בין שני האזורים.

ממשלות האזורים תהא להן סמכות לגיסלטיבית ואדמיניסטרטיבית בתוך תחומי אזוריהן בענינים שהם בעיקר עניני האיזור. בכל איזור יוקם בית מחוקקים נבחר, אכסקוטיבה, מורכבת ממיניסטר ראשי ומועצת מיניסטרים, שתמונה בכל איזור על־ידי הנציב העליון מתוך נבחרי בית־המחוקקים, לאחר התיעצות עם מנהיגיהם.

כל חוק שנתקבל בבית־המחוקקים, טעון אישור הנציב העליון, והנציב מוסמך לא לאשר חוק, אשר לדעתו אינו מתישב עם חוקת הארץ, עם שמירת השלום וההגנה על המיעוטים.

השלטון המרכזי בארץ, גם המחוקק וגם האדמיניסטרטיבי, יהיה בידי הנציב העליון, אשר יסתייע במועצה אכסקוטיבית ממונה. כל הסמכות בעניני הגנה ובטחון, יחסי־חוץ, מכס ואקציז, וכמו כן לקיום החוק והסדר, לרבות המשטרה ובתי המשפט, תהא אך ורק בידי השלטון המרכזי, ולשלטון זה יהיו בכלל כל הסמכויות, אשר לא הוענקו במפורש לאזורים. לנציב העליון תהיה גם סמכות מיוחדת להתערב בשלטון האיזור, אם ממשלת האיזור אינה ממלאה, לפי דעתו, את תפקידיה או יוצאת מגדרם. הנציב העליון יקבע ועדת תיכנון לפיתוח, ועדה לתעריפים, שיהיו מורכבים מנציגי השלטון המרכזי ונציגי כל איזור משני האזורים.

ממשלת האיזור הערבי תהא לה סמכות מוחלטת לאסור כל עליה אל איזורה, וכן תהיה מוסמכת ליטול מהיהודים את הזכות לרכוש קרקעות באיזורה.

השלטון על עליה יהודית באיזור היהודי יהיה בידי הממשלה המרכזית, אשר תקבע כל פעם מכסת עליה על בסיס המלצות של ממשלת האיזור היהודי, בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של האיזור. השלטון המרכזי אינו רשאי להוסיף על המלצת ממשלת האיזור; אך הוא מוסמך לגרוע, אם המלצת האיזור היהודי יוצאת, לפי דעתו, מגדר יכולת הקליטה.

״אם תכנית זו בשלימותה תקובל ותבוצע, אפשר יהיה לקבל לתוך האיזור היהודי מאה אלף עולים, כמו שהמליצה ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית״ — קובע בעל ההצעה. עולים אלה יבחרו מגרמניה, אבסטריה ואיטליה, וזכות הבכורה תינתן ״לבנאים מקצועיים ולפועלים חקלאיים, לילדים צעירים, ולנכים זקנים״. רוב מנינם של מאת האלף יבואו משלוש הארצות הנזכרות. הסרטיפיקטים הנשארים, אם יהיו, ימסרו אך ורק לילדים יתומים מארצות מזרח־אירופה ודרום־אירופה. הממשלה האמריקנית תידרש לקבל עליה את העברת הפליטים מאירופה לארץ — להספיק אניות וכל ההוצאות הכרוכות בהעברה בים וכן להספיק מזון למהגרים במשך שני החדשים הראשונים לבואם לארץ. היהודים יצטרכו לקבל עליהם את האחריות הכספית לכל השאר. חלוקת הארץ לאזורים — לדעת הממשלה ו״מומחיה״ — תביא לידי גרעון בתוך האיזור הערבי, והממשלה המרכזית תצטרך לכסותו — ״כמובן, מתוך ההכנסות של האיזור היהודי״. נוסף לכך מכוונת התכנית להשקעות־הון גדולות באיזור הערבי, למען העלות בו שירותי הבריאות, החינוך והפיתוח החקלאי, עד כדי רמת האיזור היהודי, וגם לשם פיתוח תעשיות קלות באיזור הערבי. השקעות אלו אי־אפשר יהיה להשיג דרך מלוה, וה״מומחים״ מציעים שארצות הברית של אמריקה תיתנה לממשלת ארץ־ישראל סכומים ניכרים במתנה, בעיקר לשם מימונן של תכניות הפיתוח הערביות, שאין לבצען בכספי־מלוה שחייבים לפרוע בזמן מן הזמנים. נוסף על זה נדרשת אמריקה להרשות מילוה בקנה־מידה רחב לפיתוח בארצות המזרח הקרוב; כי הפיתוח בארץ־ישראל יהיה כרוך ומשולב לדעת הממשלה בפיתוח בכל המזרח הקרוב. תכנית הפיתוח בארץ תבוצע מתוך שיתוף פעולה עם עבר־הירדן, ויתכן שגם עם סוריה והלבנון.

אלה הם הקוים הכלליים של התכנית, כפי שסומנו על־ידי הרברט מוריסון בפרלמנט הבריטי.

בטרם אעבור לנתח תכנית זו בכללה ולפרטיה, עלי להעיר, שהממשלה הבריטית, באישיותו של הרברט מוריסון, התאמצה להדגיש בכל לשון של הדגשה שני דברים:

א. שהתכנית בנויה על מסקנות ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית;

ב. שזוהי תכנית, שעובדה בידי חבורת מומחים אנגלים ואמריקנים.

שני הדברים האלה מתאימים בקושי לאמת.

תכנית מוריסון אינה בנויה על המלצות הועדה האנגלית־אמריקנית, אלא מנוגדה לה ביסודה, והממשלה האמריקנית מנעה את הסכמתה מתכנית זו, בעיקר מפני התנגדותם המאוחדת של כל ששת חברי הועדה האמריקניים בירושלים, בראשותו של השופט האצ׳יסון, באשר תכנית זו סותרת בדברים יסודיים ומרכזיים את המלצות הועדה. גם שנים מחברי הועדה הבריטים, שהשתתפו בויכוח בפרלמנט בסוף יולי — קרוסמן ומאניגהם־בולר — התנגדו בכל תוקף לתכנית מוריסון. ואמנם בכל שלוש השאלות היסודיות של הארץ — עליה, קרקע, משטר — עומדת תכנית זו בסתירה חריפה להמלצות הועדה. בשטח העליה תבעה, כידוע, ועדת החקירה העלאת מאה אלף, בלי כל תנאים והגבלות; מוריסון תולה עלית מאה האלף בתנאי קבלת תכניתו בשלימותה. גם בזכותה הכללית של עליה יהודית לארץ היה יחס הועדה האנגלית־אמריקנית חיובי, ובתכנית זו הוא שלילי. הועדה האנגלית־אמריקנית דרשה בפירוש (המלצה מספר 6) שהעליה תסודר בהתאם לסעיף הששי של המנדט, המחייב העלאת יהודים בתנאים נאותים, וזכות העליה, בין לפי המנדט ובין לפי המלצת הועדה, חלה על כל שטחי הארץ, ולא על איזור קטן, כפי שמציע מוריסון; והועדה האנגלית־אמריקנית מדגישה בפירוש, שהעליה היהודית אינה תלויה בהסכמת הערבים, ואפילו לא בהשלמתם. ״אנו דוחים את ההנחה שלא תהיה עליה נוספת לארץ בלי השלמת הערבים״, נאמר שם, ״הנחה המובילה לידי השתלטות הערבים על היהודים״.

כמו כן דרשה הועדה פה־אחד ביטול חוק הקרקע משנת 1940, הכרוך בהפליה גזעית לרעת היהודים. בגלל חוק זה ״השולל מהיהודים את שויונם האזרחי בפני החוק בארצם הלאומית״, הצביעה כל מפלגת העבודה, לרבות ראשי הממשלה הקיימת: אטלי, מוריסון והאחרים, נגד ממשלת צ׳מברלין בשעה שהכניסה בפברואַר 1940 חוק זה לפרלמנט הבריטי. הועדה דרשה משטר קרקע, ״המושתת על חופש מכירה, אריסות ושימוש בקרקע, בלי הבדל גזע, עדה ודת״.

הועדה הכריזה, שהיא מתנגדת לכל תחיקה או הגבלה שיש בה הפליה לרעת יהודים או ערבים. אמנם הועדה רואה צורך בהגנה על האריס והפלח הזעיר. ״אבל אין אנו מאמינים״ — קובעת הועדה — ״שההגנה הדרושה לערבים הובטחה על־ידי סגירת היהודים בשטחים מיוחדים של הארץ״.

תכנית מוריסון בנויה על המשכת חוק הקרקע, השולל שויון זכויות מאת היהודים, והיא קובעת בפירוש, שממשלת האיזור הערבי רשאית למנוע מיהודים רשות לרכוש קרקע. מהגבלה זו אינם מוצאים אפילו היהודים היושבים באיזור הערבי (ולפי תכנית מוריסון ימצאו אלפי יהודים וכמה נקודות יהודיות חקלאיות באיזור הערבי). ההבטחה של מוריסון, שהחוקה היסודית של הארץ תדרוש מממשלות האזורים להבטיח את הזכויות האזרחיות ושויון כל התושבים בפני החוק, תהיה נכונה רק אם נוסיף לכך את התוספת הידועה ליהודי רוסיה בימי הצארים ״חוץ מהיהודים״. כי תכנית מוריסון מתנה מראש שהיהודים באיזור הערבי, ואולי גם בנגב ובמחוז ירושלים, יהיו משוללי שויון בפני החוק, וזכרותיהם בנוגע למקום מגוריהם, וכמו כן זכותם לרכוש, לקנות, לשכור קרקע או בית, או עץ, תהיינה מוגבלות, כפי שכתוב עכשיו בחוק הקרקע משנת 1940 — החוק שגונה בסוף שנת 1940 על־ידי מפלגת העבודה כהפליה גזעית. ומה שהיתה הפליה גזעית בשנת 1940, אינה פוסקת מלהיות הפליה גזעית לאחר שאטלי ומוריסון נכנסו לשלטון.

גם עצם התכנית של ריסוק הארץ לארבעה חלקים עומד בסתירה גלויה להמלצת הועדה. אי־־אפשר לאיש המכיר את שתי התכניות — זו של ועדת החקירה וזו של מוריסון — להסכים לדברי המיניסטר הבריטי, שתכניתו בנויה על המלצות הועדה האנגלית־אמריקנית. כן יש להטיל ספק בדבר, אם תכנית זו, הנקראת על שם מוריסון, היא תכנית שנתחדשה בבית־מדרשם של ה״מומחים״ האנגלים־אמריקנים (אגב, לא שמענו עד היום הזה דבר על מומחיותם של מחברי התכנית, וספק אפילו אם הם ביקרו בחייהם בארץ ומכירים את היהודים והערבים) רק לאחר פירסום המלצות ועדת־החקירה האנגלי־אמריקנית. אנו מבינים את הצורך שיש להרברט מוריסון וחבריו לייחס את התכנית למומחים אמריקניים — בזאת קיוו להקל מעליהם את השגת הסכמת הממשלה האמריקנית לתכנית זו; אולם אנו יודעים, שתכנית זו בכללה כבר הוצעה לפני שנים מספר לממשלה האנגלית על ידי אחד המדינאים הערבים במזרח הקרוב, ויש לנו עדות מובהקת של מר אוליבר סטנלי, מזכיר המושבות בממשלת הקואליציה של צ׳רצ׳יל, אשר ביקר את תכנית מוריסון ביום ה־31 ביולי ש. ז. בדברים האלה: ״הפתרון, שמר מוריסון קרא לפנינו זה עכשיו, היה במשרד המושבות בסתיו האחרון״ כלומר, בסתיו 1945, לפני היות ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית). וסטנלי חזר על טענתו זו באותו ויכוח, בתשובה לדברי מבקר אחר של תכנית מוריסון, מר דייויס: ״אמרתי, שזו אינה סכימה חדשה, ובמשרד המושבות נמצאו תעודות ביחס אליה כבר בסתיו שעבר״.

אולם לא בגלל סתירות אלו אנו שוללים תכנית זו ומסרבים לקבלה אפילו כבסיס לויכוחים בינינו ובין ממשלת המנדט.

אנו מתנגדים לתכנית באשר אין היא אלא מודיפיקציה קלה של ״הספר הלבן״ משנת 1939, והשינויים אינם תמיד לטובת היהודים; ובאשר היא עושקת זכויות העם היהודי במולדתו, שהובטחו בהצהרת בלפור והמנדט; ובאשר היא סותרת את ההתחייבויות הבינלאומיות של אנגליה וכל הבטחות מפלגת העבודה לעם העברי — זה קרוב לשלושים שנה; ובאשר אין בה כל פתרון לא לבעיית העם היהודי ולא לבעיית ארץ־ישראל — זו הבעיה הכפולה שאין להפרידה; ובאשר במקום שלום והתקדמות והתפתחות, כפי שהבטיח הרברט מוריסון בנאומו, מוליכה תכנית זו לקראת המשכת הסיכסוך המשולש בין האנגלים, היהודים והערבים והתמדתו — אם לא להחרפתו, — ובודאי שאינה מסייעת ליציבות במזרח הקרוב.

תכנית מוריסון מתכחשת ומתנכלת — בעקבות ״הספר הלבן״ משנת 1939 — לזכויותינו ההיסטוריות, שהוכרו והובטחו במשפט בינלאומי. היא מנתקת את הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארצו, אוסרת עליה יהודית והתישבות יהודים בארץ מחוץ לשטח קטן הנקרא בשם ״איזור יהודי״. מחוץ לאיזור זה מבטלת תכנית זו לחלוטין כל זכות השמורה בהיסטוריה, בטבע ובמשפט עמים, לעם היהודי בארץ מולדתו, ואפילו בשטחים הרחבים, הריקים והשוממים מאדם, בחלק הדרומי של הארץ ובמרביתו של הנגב. — גם שטחים שרק עבודת יהודים, הונם ויזמתם, החיו ופיתחו אותם והפכום למקור מחיה למאות יהודים וערבים יחד, כמו שטח ים־המלח, נאסרו על היהודים.

מבחינה אחת חיונית מרחיקה עוד תכנית מוריסון ללכת מ״הספר הלבן״. ״הספר הלבן״ קבע, שכעבור חמש שנים — לאחר שמספר היהודים יגיע לשליש מכל התושבים — תוכל עליה יהודית להימשך רק בהשלמת הערבים, אבל לאו דוקא בהסכמתם. ההבדל בין שני המונחים האלה ברור: על השלמה, אם תיתכן, ואם ישנה או איבה, מחליטה הממשלה האנגלית, ואילו על הסכמה — מחליטים הערבים, ורק הערבים. ובהתאם לסעיף זה של ״הספר הלבן״ הולכת ונמשכת העליה גם אחרי ה־31 במארס 1945, אם כי הממשלה לא ביטלה את ״הספר הלבן״ וחוק הקרקע עומד בתקפו. אולם תכנית מוריסון קובעת בפירוש, שממשלת האיזור הערבי רשאית לאסור לחלוטין כל עליה יהודית, ובשום תנאי וסיבה אין הסמכות לנציב העליון כלומר: לממשלת המנדט — להרשות שום עליה לאיזור זה, כמו שאין בידה להרשות ליהודים רכישת קרקעות באיזור זה. כי בנדון עליה וקרקע סמכות ממשלת האיזור הערבי היא מוחלטת. זוהי, אגב, הסמכות המוחלטת היחידה, שניתנה לממשלת האיזור הערבי, שאין הממשלה הבריטית יכולה להתערב בה בשום תנאי ומקרה.

לפי תכנית מוריסון תיתכן העליה היהודית רק לאיזור היהודי (לא נאמר כלום בתכנית זו על זכות העליה היהודית למחוז ירושלים או למחוז הנגב). באופן כזה יהיו ארבע הגבלות לעליה היהודית:

א. בשטח — יהודים יורשו לעלות רק לאיזור היהודי הקטן. אפילו יהודים ארץ־ישראליים לא יוכלו להתישב בקביעות באיזור הערבי — אם ממשלת האיזור לא תרצה בכך; כי מוריסון קובע במפורש, שממשלת כל איזור תהא לה הסמכות להגביל את המספר ולהגדיר את התכונות של האנשים שתרשה להם להתגורר בקביעות באיזורה.

ב. ביכולת הקליטה הכלכלית — הגבלה זו, שאין זכרה במנדט, הומצאה רק ב״ספר הלבן״ הראשון של צ׳רצ׳יל משנת 1922, כצימצום ראשון של התחייבויות כלפי היהודים על־פי הצהרת בלפור. אז היתה לה לכל הפחות הסברה פוליטית מנקודת הראות של המצמצמים; עכשיו אין בה שום אמת כלל, לאחר שהיהודים נסגרים בתוך איזורם ומובטח להם, כביכול, שלטון עצמי, וגבולות האיזור נקבעו סופית ובאופן מוחלט, ואין לשנותם בלי הסכמת האיזור הערבי.

ג. יכולת הקליטה הכלכלית תיקבע לא על־ידי ממשלת האיזור היהודי, אלא על ידי הממשלה המרכזית, כלומר הנציב העליון. ממשלת.האיזור היהודי רשאית רק להמליץ על כמות הרשיונות אשר לפי דעתה היא מוצדקת על־ידי יכולת הקליטה הכלכלית, אולם אין היא מוסמכת לקבוע את יכולת הקליטה ואת כמות רשיונות העליה. קביעה זו היא בידי הנציב. מהנסיון שלנו אנו יודעים, כמה חילוקי דעות נתגלו בין היהודים ובין הפקידות הארצישראלית בדבר הערכת יכולת הקליטה, ושבמשך תקופות רבות סבלה הארץ, וביחוד סבל המשק היהודי בארץ, מחוסר ידים עובדות, מפני שהפקידות העריכה את יכולת הקליטה — מתוך נימוקיה היא — למטה מהמציאות בשנים הקודמות, כל זמן שהמנדט היה, להלכה לכל הפחות, מדריך את מדיניות הממשלה בארץ, היו גם סוגי עולים, שלא היו תלויים כלל בקביעת הממשלה, וכניסתם לארץ לא היתה מוגבלת כלל (בעלי־־הון, קרובים, תלמידים וכדומה); ואילו כאן תהיה כל העליה באיזור המצומצם תלויה בהערכה שרירותית של הפקידות בדבר יכולת הקליטה הכלכלית של האיזור ובלי זכות ערעור עליה.

ואף בעיקרון זה קובעת תכנית מוריסון הפליה בולטת וגלויה בין שני האזורים: בשעה שממשלת האיזור הערבי, סמכותה לאסור עליה יהודית היא מוחלטת, ללא כל התערבות מצר הנציב, — הנה סמכותה של ממשלת האיזור היהודי היא רק להמליץ בפני הנציב, אולם הנציב הוא המחליט והקובע כראות עיניו, הוא עצמו, או לפי עצת פקידיו.

ד. הגבלה אחרונה, אבל לא אחרונה בחשיבות היא — שלא רק העליה לאיזור היהודי משועבדת למידת יכולת הקליטה הכלכלית — כפי הערכת הנציב — אלא יכולת הקליטה הכלכלית עצמה משועבדת לנציב, ואינה נתונה בידי ממשלת האיזור היהודי. יכולת קליטה כלכלית, כפי שיורע כל המכיר לפחות את נסיונה של ארץ־ישראל בחצי יובל השנים האחרון, אינו שיעור קבוע, קפוא וסטטי, או גורם הנמצא מחוץ לחיים הכלכליים והמשקיים והתפתחותם המתמדת — אלא היא נוצרת והולכת על־ידי העליה וההתישבות עצמן, ותלויה במדיניות הכלכלית של הממשלה וביחסי חוץ, ובגודל העליה ובתיכון הפיתוח וביצועו. כל אלה יהיו תלויים רק בדעת הנציב העליון, ולממשלת האיזור היהודי תהיה בשטח זה השפעה מינימלית או גם אפסית. השלטון המרכזי יוכל לעכב תכניות פיתוח ולהטיל על הארץ, ועל האיזור היהודי בתוכו, מדיניות של מכס, פיתוח, תעשיה, חקלאות, תחבורה, בריתות־מסחר ושיטה כספית, אשר יכבּלו את יכולת הקליטה הכלכלית של האיזור היהודי, באופן שאפילו בשטח מצומצם זה לא יוכלו היהודים לקבוע את שיעור העליה היהודית; וגם לא יהיו מוסמכים לפתח את איזורם ברשות עצמם, למען תגדל יכולת הקליטה הכלכלית.

גם חוק הקרקע — אשר מחוץ לגירוש המעפילים הוא הכתם השחור ביותר בתולדות המדיניות האנגלית בארץ, ואולי בתולדות העולם התרבותי — נשאר בתקפו בתכנית מוריסון, מחוץ לשטח הקטן של האיזור היהודי. חוק זה סוגר את היהודים בתוך ״תחום המושב״, כבימי הצאר הרוסי, או בימי חוקת נירנברג; הוא מערער את העיקרון היסודי של התרבות הפוליטית האנגלו־סאַכּסית, עקרת השויון בפני החוק; הוא גוזר שממון על הארץ בשני שלישיה ויותר ומעכב את פיתוח הארץ והתקדמותה לרעת הערבים והיהודים גם יחד. החוק הזה, המעמיד בסכנה את הסטטוס האזרחי של היהודים בכל הארצות על־ידי דוגמא ממאירה ממעשיה של אחת המעצמות הגדולות בעולם — המעצמה הבריטית — נותן תואנה ופתחון־פה לכל האנטישמיים בעולם לקפח את זכויותיהם האזרחיות של היהודים. ממשלת האיזור הערבי רשאית, לפי תכנית מוריסון, לעשוק אפילו מהיהודים היושבים באיזור הנמסר לשלטונם את הזכות לרכוש קרקע, וכל הישובים היהודיים באיזור זה — שלא יהיו מועטים לפי התכנית המוצעת — נידונים לקפאון, לחיי־מחסור טריטוריאליים וכלכליים.

והדבר המתמיה ביותר הוא, שחוק זה יחול דוקא בשטחים ריקים ושוממים, בכל רחבי הארץ, כמו בעמק הירדן, בהרי שומרון ויהודה ובערבות הרחבות של הנגב הצפוני. אין זה מן הנמנע שהפליה גזעית זו תעמוד בתקפה אפילו במחוז ירושלים ובמחוז הנגב, שיעברו תחת שלטון אנגלי גמור.

קשה לתאר פשע גדול ומשווע מחוק זה, פשע בפני הטבע, ההיסטוריה, הצדק, המשפט, והעקרונות האלמנטריים של הגינות פוליטית בינלאומית. לסיים באופן זה את ההתחייבויות של הצהרת־בלפור, שחלה מעיקרה לא על איזור יהודי זעיר, ואף לא על ארץ־ישראל המערבית בלבד, אלא על כל הארץ בתחומיה ההיסטוריים השלמים, מזרחה ומערבה מהירדן, — זוהי פיסגת המעל וההתכחשות, ונדמה לי, גם בפני ה״פייר פליי״, שטובי אנגליה מתגאים בו, ולא לגמרי בלי יסוד.

נימוקים אלה בלבד היו מספיקים כדי לדחות תכנית זו לחלוטין, לא רק כפתרון הבעיה, אלא גם כיסוד לויכוח ולמשא־ומתן — וכך עשתה ההנהלה בישיבתה המלאה בפאריס. אולם אין אלו הפגימות היחידות. בלי שאנסה לדלות את בקורת התכנית עד תומה, אעמוד על כמה מליקוייה החשובים ביותר שבתכנית זאת.

אחד היתרונות המדומים של התכנית — השלטון העצמי באזורים — אינו אלא אחיזת־עינים. השלטון הממשי על פני כל הארץ, לרבות שני האזורים, נשאר בידי הפקידות הבריטית, אשר בראשה עומד הנציב העליון. ההבדל יהיה רק בזה, שהפקידות תהי עכשיו משוחררת מהתחייבויות המנדט, כל החוקים של בית־המחוקקים האזורי טעונים אישורו של הנציב. האכּסקוטיבה של האזורים ממונה על ידו, אם כי מתוך חברי בית־הנבחרים. כל הענינים החיוניים של הארץ (והאזורים), כגון: הגנה, מכס, אַקציז, משטרה, חוק ומשפט; וכל מה שמשותף לכל הארץ — כגון: תחבורה, מטבע, דרכים, נמלים וכדומה, נמסר מלכתחילה לסמכותו האכסקלוסיבית של הנציב אבל גם בענינים הנמסרים, כביכול, לשלטון האיזור, יוכל הנציב להתערב אם לדעתו אין ממשלת האיזור ממלאה את תפקידיה או יוצאת מגדרם. זהו אולי נוהג רצוי במתן שלטון עצמי לשבטים פרימיטיביים במרכז אפריקה או בארצות אחרות — אבל קשה להניח שהיהודים יסתפקו באחיזת־עינים או יוטעו על ידה.

מהדברים שלא נמסרו לסמכות האיזור יש לעמוד במיוחד על שני ענינים חיוניים ביותר: א. הגנה, ב. משק.

ממשלת המנדט מאז 1919 ועד היום הזה לא הוכיחה במעשיה, שהיהודים יכולים ורשאים לסמוך עליה בבטחון חייהם, כבודם ורכושם. אפילו ועדת פיל הוכרחה לציין, שממשלת המנדט נכשלה בחוסר הגנה מספיקה ליהודים. החזרתו של המופתי והפעולות האנטי־יהודיות של הליגה הערבית אינן מגדילות את בטחון היהודים בארצם; וחסות ממשלת המנדט לא עמדה להם. היהודים לא סמכו עד עכשיו על חסות זו — וקשה לראות מדוע יסמכו עליה בעתיד.

לא פחות חשוב בשביל קיומו ועתידו של הישוב הוא השלטון על המשק והכלכלה. ממשלת המנדט לא הצטיינה גם בתקופת משטר המנדט ברצון מיוחד לפתח את הארץ — לא בחקלאות ולא בחרושת, וכמעט שלא ראינו מצדה כל יזמה משקית ותיכנון־פיתוח, לא לשם הרחבת כושר הקליטה של הארץ ולא לשיפור רמת החיים הכלכליים של תושביה היהודים והערבים. מלאכה זו היתה עמוסה כמעט כולה על שכם היהודים.

מהי איפוא הממשות של עצמאות האיזור, אם שני הדברים החיוניים ביותר הם בידי פקידות זרה שרירותית ובלתי־תלויה בתושבים, אדישה במקרה הטוב ועוינת בכל שאר המקרים?

יש לעמוד גם על קביעת מחוז ירושלים. אין איש חולק על הצורך בפיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים של הנוצרים. מקומות כאלה יש בירושלים ובבית־לחם. אבל הצעת מוריסון אינה מכוונת להגנה על המקו­מות האלה, אלא לעקירת עיר־העולמים היהודית, לבה של ארץ־ישראל, המרכז הדתי והלאומי, הפוליטי והמדעי, מתוך המולדת היהודית. יתר על זה — התכנית עשויה לנשל את הרוב היהודי בירושלים מזכויותיו הממשיות הקיימות.

השרירות המקפחת, שבה נהגה ממשלת המנדט לגבי ירושלים היהו­דית כמעט כל השנים, אם בהשליטה על העיר היהודית ראש עיריה לא־יהודי, ואם בהעמידה בראש העיריה חבר פקידים בריטיים, מתוך שלילת זכויותיהם המוניציפליות גם של הרוב היהודי וגם של המיעוט הערבי, — שרירות זו נהפכה בתכנית זו לשיטה קונסטיטוציונית. לשתי הערים הנזכרות, ירושלים ובית־לחם, נקבע שלטון מוניציפלי משותף שבו יהפכו היהודים בירושלים למיעוט מלאכותי בשני דרכים: א. על־ידי צירוף בית־לחם וכפרים ערביים בסביבה; ב. על־ידי מינוי חברים למועצה המוניציפ­לית מטעם הנציב.

התמיהה הגדולה ביותר מעוררת אולי ההצעה להקים מחוז נגב, שיתנהל על־ידי הממשלה המרכזית. בתארו את חשיבות תכניתו, טוען הרברט מוריסון ש״זוהי תכנית, המנסה להביא לידי פשרה הוגנת והגיונית בין תביעות הערבים ובין תביעות היהודים — עד כמה שאפשר״. קשה להגיד, שנטילת שליש הארץ מהיהודים ומהערבים גם יחד, ומסירתה לאנגליה, הוא פרי הפשרה הזאת. ארץ־ישראל היא מולדת העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה. בעשרות השנים האחרונות התחילו גם הערבים לתבוע את ארץ־ישראל ולטעון שהיא ארץ ערבית. אולם איש לא שמע עדיין, שגם לאנגליה יש תביעות על הארץ, או על חלק מהארץ, וקשה להסביר את ״ההגינות וההגיון״ שיש בזה כשאנגליה נוטלת לעצמה — ״לפי שעה״, כמובן — את החלק השלישי של ארץ־ישראל המערבית. שטח זה, וכמו־כן הנגב הצפוני, לא יישבוהו הערבים מעולם, לא עיבדוהו ואינם רוצים ואינם מסוגלים לעבדו. זה מאות שנים שמחציתה זו של ארץ־ישראל המער­בית עומדת בשממותה ועזובתה. רק היהודים ניסו בשנים האחרונות להקים כאן ישובים חקלאיים. היהודים רוצים ומסוגלים לעבד ארץ שוממה וריקה זו. מסירת השטח הזה לאנגלים, גוזלת מהעם היהודי — העם מחוסר־המולדת־והאדמה היחיד בעולם — חלק גדול מאיזור העליה וההתישבות הפנוי לגמרי מאדם, ודנה את הנגב להישאר שממה ומדבר, ואת ישובי היהודים שנוסדו שם בעמל ובמסירות כה רבים — לבדידות וללא־התרחבות.

ועוד פרט אחד אָפייני. לפי התכנית ישא האיזור הערבי, אם כי מספר אוכלוסיו ושטחו יהיה גדול מאוכלוסין ושטחו של האיזור היהודי, גרעון ניכר בתקציב, ועל האיזור היהודי יוטל לכסות גרעון זה באמצעות הממשלה המרכזית. זוהי אמנם השיטה הנוהגת בארץ־ישראל בכל תקופת המנדט: עול המסים רובץ על היהודים; הם המספקים לכל הפחות 70% מהכנסות המדינה, בשעה שרוב השירותים של הממשלה — חינוך, בריאות ועוד — ניתנים לערבים. אולם כאן היה לכל הפחות צל של הצדקה: באשר חיינו אז יחד, וכל הארץ היתה פתוחה ליהודים, וכגורם מתישב היו היהודים מעונינים בעלית רמת החיים של שכניהם. אולם להטיל על היהודים לשאת בעול הגרעון של איזור ערבי, המתיחס ליהודים כאל זרים אויבים ואינו מרשה להם לא רכישת קרקעות ולא עליה ולא שיווי־זכויות בתחומיו — בדמה לנו שאין זה כל כך ״הוגן והגיוני״.

התכנית של מוריסון מניחה את עתיד הארץ בערפל. מלבד התחומים שבין האיזור היהודי והאיזור הערבי, שהם סופיים ואין לשנותם, בלי הסכמה הדדית — הרי עתיד הארץ בכללו לא נחרץ. לפי דברי מוריסון ״מניחה התכנית פתח להתקדמות שלמה והתפתחות קונסטיטוציונית, אם לחלוקה ואם לאחדות פדרלית״. האופטימיות הזאת של מוריסון אין לה הצדקה בתכנית, להיפך, משטר זה, שאומרים להקים, עלול להגביר את המתיחות והניגודים שבין תושבי הארץ ובין הממשלה הזרה מצד אחד, וביניהם לבין עצמם מצד שני.

עצם חוסר הבטחון בעתיד המדיני של הארץ יגביר את המתיחות ואת הפחדים והניגודים בין הגורמים השונים. היהודים יחששו, — לא בלי יסוד — שהממשלה המרכזית, המפחיתה מעכשיו באופן מלאכותי את איזור התישבותם ומגבילה את עליתם, תדון אותם להישאר מיעוט נצחי בארץ, אשר בעתיד תושם כולה תחת שלטון ערבי, שיקראו לו בשם ״אחדות פדרלית״; גם יצרפו את ארץ־ישראל, בלי לשאול את פי היהודים — ליחידה מדינית גדולה יותר, מחוץ לארץ־ישראל. לא דרוש כשרון מיוחד של ראית הנולד, כדי להבין, שזאת תהיה הדרישה הערבית — והיהודים יחששו שגם בעתיד יכנעו האנגלים לתביעות הערבים, ויתכחשו להבטחותיהם הקודמות ליהודים; ואין זה מן הנמנע, שאפילו האבטונומיה העלובה של האיזור תתבטל ללא זכר. ואם נכונה ההנחה שהערבים שרויים בפחד פן ישתלטו היהודים עליהם — הרי תכנית זו אינה עשויה לעקור את פחדם, אלא להיפך: הערבים עלולים לפחד, שעל־ידי ריבוי היהודים באזורים שלהם יהוו רוב בארץ כולה, ועל־ידי ״האחדות הפדרלית״ יושמו הערבים תחת שלטון היהודים.

בכל אופן יש לחשוש ברצינות, שהערבים יוסיפו לחתור תחת העליה וההתישבות היהודית, אפילו המוגבלת והמצומצמת שבאיזור היהודי הזעיר, כשם שקריעת עבר־הירדן ב־1922 והפקעתה מפעולת סעיפי המנדט, הנוגעים בבית־הלאומי, לא הפחיתו את התנגדות הערבים לעליה והתישבות יהודית במערב ארץ־ישראל. ואותו תהליך שהביא לירי ״הספר הלבן״ של 1939, שבו התכחשה אנגליה לכל הבטחותיה והתחייבויותיה הבינלאומיות, או כפי שקרא לזה מוריסון בזמנו: ״הפרת־אמון צינית״ — עלול לחזור בעתיד גם באיזור היהודי; ומי יודע, אם לא נעמוד בעתיד גם שם בפני ספר לבן חדש, אשר יתכחש גם לתכנית מוריסון, בפני ״הפרת־אמון צינית״ חדשה?

אלה הם הנימוקים שבגללם דחינו תכנית זו וגם סירבנו לקבל אותה כבסיס לדיונים, ואני מקוה שנסרב לזה גם בעתיד.

בישיבה המלאה של ההנהלה בפאריס באבגוסט שנה זו, — כשהובאה אלינו תכנית מוריסון ואנחנו הוזמנו להשתתף בועידה אנגלית־ערבית־יהודית, לברר תכנית זו — קיבלנו שתי החלטות:

א. הנהלת הסוכנות שוללת את הצעות הממשלה הבריטית, שנמסרו לפרלמנט על־ידי מר הרברט מורימון כבסיס לדיון.

ב. ההנהלה מוכנה לדון על הצעה ליסוד מדינה יהודית בת־קיימא בשטח מספיק של הארץ.

נדמה לי, שביררתי למדי את הנימוקים להחלטה א׳. אוסיף עוד דברים מעטים להחלטה ב׳. אני אעמוד פה רק על ענינים עקרוניים.

 

החלטת הקונגרס העשרים בעינה עומדת    🔗

כשהציעה הממשלה בשנת 1937, בעקבות הדין וחשבון של ועדת פיל, את הצעתה הידועה על חלוקת הארץ לשתי מדינות — יהודית וערבית, החליט הקונגרס, אחרי בירור ממצה, ״לייפות את כוחה של ההנהלה לנהל משא ומתן לשם בירור התוכן המסוים של הצעת הממשלה הבריטית ליסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל״.

החלטה זו לא בטלה מאז, כי העילה היסודית שיצרה אותה (התערערות המנדט), במקומה עומדת.

הקונגרס לא החליט אז החלטה סופית על עצם הרעיון — מדינת יהודית בחלק מן הארץ, במקום מנדט בריטי בארץ כולה; אלא ייפה את כוחה של ההנהלה לברר מהות ההצעה ותכנה הקונקרטי. היו מחייבים והיו שוללים, אבל גם המחייבים — והייתי אז אחד מהם — לא עשו את החלוקה לפרוגרמה ולעולם לא נעשה את החלוקה פרוגרמה.

שתי הנחות יסודיות הדריכו אז את הקונגרס. הנחה א׳ — זכותנו לארץ־ישראל, זכותנו לעליה, להתישבות ועצמאות, חלה על הארץ כולה, ותיתכן רק בארץ כולה. זכות זו מיוסדת על ההיסטוריה שלנו בארץ למעלה משלושת אלפים שנה, על התחייבויות והבטחות בינלאומיות שניתנו לנו בהצהרת־בלפור והמנדט, על אפשרויות הפיתוח הגנוזות בארץ ועל יכלתנו אנו לממש אפשרויות אלו, גם לטובת העם היהודי וגם לטובת התושבים הערבים. הנחה ב׳ — אנו מוכנים לדון גם על סידור של פשרה, אם תמורת צימצום השטח מרחיבים מיד את זכויותינו ומעניקים לנו עצמאות ממלכתית, ובתנאי ששטחה של המדינה היהודית אשר תוקם מיד, יהיה מספיק לעליה והתישבות בקנה־מידה רחב, כדי פתרון הבעיה היהודית.

שתי הנחות אלו נכונות גם היום, ממש כמו אז, אם לא יותר מזה. כל מה שקרה מאז 1937 הוסיף תוקף וכוח לשתי ההנחות גם יחד. לא נגרעה זכותנו, וודאי שלא נגרע מאז הצורך לעליה ולהתישבות ולעצמאות. וכאז אין לנו כל יסוד לסרב לדון על הצעת פשרה, אם הצעה כזו תוצע לנו על־ידי אלה שהכוח בידם לבצע אותה. אולם הצעה כזו איננה. וכאז כן היום לא עשינו ולא נעשה את רעיון החלוקה לפרוגרמה, ואין לנו אלא לעמוד על מלוא זכויותינו ותביעותינו. הויכוח שאנו עושים בינינו לבין עצמנו על ״חלוקה״ הוא ויכוח־סרק וטפל ומזיק.

 

נעמוד על זכויותינו בארץ    🔗

לא נדון עם הממשלה האנגלית על תכנית מוריסון ולא נציע לממשלה האנגלית תכנית של חלוקה. אם יהיה לנו דין־ודברים עם הממשלה האנגלית, עלינו לעמוד על זכויותינו המלאות בארץ כולה. ואם תציע לנו פשרה המת­קבלת על הדעת — יש להביא אותה לדיון ולהכרעה במוסדות המוסמכים של התנועה.

אין אנו באים לאנגליה כפושטי־יד ומבקשי חסדים. אנו תובעים את המגיע לנו. ארץ־ישראל אינה של אנגליה ואף לא חלק של האימפריה הברי­טית ואין לאנגליה זכות לעשות בה כרצונה, כאדם העושה בתוך שלו.

כשהמנדט על ארץ־ישראל נתן תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ ואישר את העילות המקנות לנו זכות לחדש את ביתנו הלאומי בארץ, הכיר שזכותנו בארץ קדמה למנדט.

גם עבודתנו ושיבתנו המחודשת קדמה למנדט. לעולם לא נשכח את העזרה וההכרה, שאנגליה הושיטה לנו הראשונה — בהצהרת בלפור, ביסוד הלגיון במלחמה הקודמת והבריגדה היהודית במלחמה הזאת, בעידוד שנתנה לנו כמתישבים בעבודתנו בארץ, אבל לא נשלים בשום תנאים ונסיבות עם גזילת זכויותינו, אפילו אם זו נעשית על ידי אותה אנגליה. וכאשר אמרתי בקונגרס האחרון — אנחנו נפעל כמו שהיו פועלים אנגלים, אילו היו רואים את כבודם, קיומם, עתידם, עמם ומולדתם בסכנה. ידעתי, שאין לנו הכוח שיש לאנגלים; אבל יש לנו הרצון והכשרון לחיות ולמות בעד אמונתנו זו!

אנו עומדים לא בפני בעיה יהודית, אלא בפני קטסטרופה יהודית. וחריפותה של קטסטרופה זו תדריך את מדיניותנו הציונית. אבדן ששת מיליוני היהודים לא היה אלא אפיזודה אחת, אם כי האיומה, האכזרית והמחרידה ביותר, אבל לא ראשית הקטסטרופה ולא סופה. אלה שהתעלמו בשעתם מרצח המיליונים, מתוך אדישות מטומטמת, וגם סגרו את הדרך להצלת עוללים ויונקים מחדרי הגאזים על ידי העברתם לארץ, — מוסיפים להתאכזר לסבל ולעינויים של שרידי הטבח במחנות העקורים בגרמניה, באבסטריה, באיטליה ועוד. הפרעות בטריפולי, הכבושה על־ידי הצבא הברי­טי, והללו שבבגדד של עיראק העצמאית וה״אצילה״, ושבפולין ובהונגריה המשוחררות, ומזימותיהם של פושעי המלחמה על העם היהודי — עומדים וקיימים. אלה שעזרו בשעת המלחמה לגייס בגרמניה שבויים ערבים נגד אנגליה, אמריקה, רוסיה ובעלות בריתם, אלה אשר עזרו לתליינים הנאציים בהשמדת יהודי אירופה — אלה הוחזרו עכשיו בכבוד רב למזרח הקרוב, ומי יודע אם אינם מועמדים, להיות שליטים עליונים ב״פלשתינה העצמ­אית״, — זו המוצעת בלונדון על־ידי הליגה הערבית.

כל אלה דוחקים את השעה — שעתו של פתרון בעייתנו הכפולה — בעיית עם ישראל וארץ־ישראל. וביתר תוקף מאשר עד היום נציג לפני העולם כולו, ובכל דיון שיהיה לנו עם הממשלה האנגלית את שלוש התבי­עות של העם היהודי בשלימותן:

א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית,

ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ.

ג. לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית.