מכתב ל״אשמרת׳׳ בעל־פה, תל־אביב״ 27 בפברואר 1948

חברים,

נדרשתי להשתתף בעתון בעל־פה, מבלי דעת למה אתם תפוסים בימים אלה. חוששני: או ״שאפול כ׳יוון׳ לתוך הסוכה״, או שאטיל עליכם הדבר האחד ויחיד, שאני חי בו בימים אלה. ומכיון שאני חושד בכם, שגם אתם חיים עכשיו בעיקר באותו דבר, הריני חושש להכניס תבן לעפריים. אבל מה אעשה, אם מצד אחד שליחיכם שתו עלי ואין מהם מנוס, ומצד שני — מחשבת התגוננותנו אינה מרפה ממני יום ולילה.

מהו איפוא הטיפוס הרצוי של המגן (אחרים יגידו: החייל), אשר תנועתנו צריכה לטפח, שיגלם בתוכו את היכולת המלאה ביותר של כוח, וגם הביטוי הנאמן ביותר של רוח — רוח תנועתנו? זוהי בעיה שכדאי להקדיש לה מחשבה בתוכנו, ביחוד: בתנועת־הנוער. והבעיה אינה קלה.

כי מצד אחד: כל עתידנו, כל חזוננו היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, כל קיומנו וחירותנו נתונים בסכנה חמורה; ורק הכוח שלנו, כוח המחץ הפיסי, כוח השרירים והנשק, כוח כלי־משחית יעילים ואכזריים ביותר — יעמדו לנו, ועלינו לאמץ כל יכולתנו למען יהיו כלי־משחית אלה ברשותנו ונדע לעשות בהם השימוש המכסימלי ביותר במקום ובזמן הדרוש.

מאידך גיסא — עלינו לשמור מכל משמר את דמותנו המוסרית, את המאור הפנימי הצפון בחזון הציוני שלנו כחזון של גאולה משחררת בעל תכנים אנושיים עמוקים, נבואיים, משיחיים (אל נתבייש בהגדרות אלה — שרק הן מביעות את תוכנה האמיתי של יעודנו היהודי), ואת המאור האוניברסלי הגנוז בחזון הסוציאליסטי שלנו — חזון אחוות מין האדם ושויונו וחירותו.

ובעמדנו במלחמה קשה — והיא תקשה ותתאכזר מחודש לחודש ואולי משבוע לשבוע — ובהיותנו נאלצים להגביר חילים במלאכה הנוראה והאיומה הזאת עד שננצח, ועד שננצח נצחון מלא, עלינו למצוא בתוכנו את העוז הפנימי לשמור על קלסתר פנינו המוסרי, שידע העם הערבי וידע כל העולם, והעיקר — שידע הנוער היהודי הלוחם, כי המלחמה היא לנו הכרח מר, כפוי עלינו מבחוץ, ולא תשוקת־קרבות, ושאנו רואים בערבים הלוחמים בנו קרבן הסתה ונרגנות ולא אויב היסטורי; ושאנו יודעים להיות גם לוחמים בלתי־נרתעים שאין לעמוד בפניהם וגם טהורי־רצון ומחשבה ושומרי צלם־האלהים בלבם גם בקרב.

איני מציע פתרון. והוא לא קל. אבל דרוש שתנועתנו תתחבט ותמצא הדרך איך להפוך את הנוער לכוח לוחם אדיר ללא־חת ומנצח — ולשמור כל הזמן על טוהר־נפשו וחזון השלום והאחוה האנושית המחיה אותו.

חזקו ואמצו —