לשלמה המלך מיוחסים שלושה מספרי המקרא: “שיר-השירים”, “משלי”, ו“קהלת”, ואליו התכוונו חז"ל, כשאמרו: "כשאדם נער – אומר דברי זמר [= ‘שיר השירים’]. הגדיל [=התבגר] – אומר דברי משלות [= ‘משלי’]. הזקין – אומר דברי הבלים [= ‘קהלת’: “הבל-הבלים”]. (שיר השירים רבה א).

בדומה לחכם באדם, גם אני בעוונותַי, כתבתי ואמרתי כל ימי, מילדותי ונעורַי, גם דברי זמר (ביניהם גם שירי אהבה וחשק, ברוח “שיר-השירים”), גם משלות (משלים ושירים של מוסר השכל); וכן, לפעמים גם דברי הבלים – או דברים המבקרים את מעשי ההבלים של אחרים. בכך קיימתי קצת ממה שאמר שלמה המלך בשלושת הפסוקים הרצופים בספרו השלישי: “עת לפרוץ – ועת לבנות. עת לבכות – ועת לשחוק. עת ספוד – ועת רקוד. עת להשליך אבנים – ועת כנוס אבנים” (קהלת ג, ג–ה).

נער הייתי גם “הגדלתי” (ולמזלי, גם רזיתי אחר כך); ועתה, בשנתי השבעים ושש, אחרי שנים רבות של בניית בתי-שיר מזה והשלכת אבנים מזה, החלטתי לקיים גם את סופו של הפסוק (“עת כנוס אבנים”) ולכנס ולהוציא לאור, סוף-סוף, את ספר פזמונַי הראשון, הכולל כשלוש מאות פזמונים – כחמישית מאלה שכתבתי בחיי.

אין זה שירון ל“שירה בציבור”. כשליש השירים בספר הזה אינם מוכרים לקהל הרחב, וחלקם אף לא הולחנו או לא הוקלטו מעולם (הנה, אתגר למלחינים פנויים!). לא בכל השירים שכללתי כאן אני גאה כיום; אבל בחרתי לערוך מעין ספר כינוס, המייצג את הצדדים השונים (והסותרים לא פעם) בכתיבתי.

כשעברתי על תיקי שירי הופתעתי לגלות ברבים מהם, מכל התקופות, את המילה “חלום” – חלומם של בן-יהודה, של הרצל, של אבי שלי, איש העלייה השלישית. וחלומו של הילד שהיה בן שלוש-עשרה בשנה שבה קמה המדינה שעליה חלם כל כך, שר לה בהתלהבות הרבה שירים “מגויסים” (שחלקם מעלים כיום סומק על לחייו); אך גם ראה מגיל צעיר את הידרדרותו של אותו חלום עתיק ויפה, וניסה להתריע ולעצור אותה ככל יכלתו, כמעט כמו הילד ההולנדי התמים, שחשב שיוכל לעצור באצבעו את חומת הסכר הנסדקת.

בסוף הספר באה רשימה ארוכה של המלחינים, הזמרות, הזמרים, הבמאים, המפיקים, התיאטרונים, התפאורנים, אנשי התאורה וכן עורכי העיתונים ותכניות הרדיו והטלוויזיה, שבזכותם זכו רבים מפזמונַי (ויותר ממאה המחזות וההצגות המוזיקליות שכתבתי, תירגמתי ועיבדתי לבמה העברית) להיראות ולהישמע ברבים. אני אסיר תודה לכולם.

תודה חמה ומיוחדת לבתנו, אלינוער אלמגור-עמית, שעיצבה את הספר באהבה, בחן – ובסבלנות אין קץ לכל היסוסי ושגיונותי. להוצאת כנרת-זמורה, שבזכותה זכיתי להגשים חלום משותף זה שלי ושל אוהד זמורה, “חברי לנשק” מימי שירותנו במערכת “במחנה גדנ”ע", שדחק בי במשך עשרות שנים להוציא את הספר הזה – ולא זכה לראותו. לתמי פרמונט, מפיקת הספר שליוותה אותו מהיום הראשון באופטימיות הבוטחת שלה; ולאשר בן-דוד ולילי פרזי ממחלקת העיצוב של ההוצאה, שתמכו בנו לאורך כל הדרך.

תודות מעומק הלב גם לכל האמנים, המאיירים, הקריקטוריסטים והצלמים שהרשו לנו (הם או בני משפחותיהם ונציגיהם נדיבי הלב) לכלול בספר את יצירותיהם. אני באמת נרגש מהעובדה שבספר פזמונַי משובצים ציורים וקריקטורות, שחלקם זכורים לי היטב עוד מימי ילדותי ונעורי – מעשה ידיהם של אמנים שאהבתי כבר אז ושליוו אותי במהלך דרכי: דוש, זאב, שמוליק כץ, אריה נבון, יוסי שטרן, פרידל שטרן; ולצדם חברַי, בני דורי שלי: יוסי אבולעפיה, גדי ומיכה אולמן, ג’קי ג’קסון, שלמה לוי, דני קרמן והצלמים ז’ראר אלון, דורון אקרמן, איתן הנדלמן, ניצה וולפנזון, מולא עשת, נועם טל. כן תודתי לבועז הראל, דורון עדות, דיויד סלע מאתר “נוסטלגיה”, למוזיאון “אוצרות בחומה” בעכו, לארכיון קק"ל, להלה זהבי וארכיון הקריקטורה והקומיקס בחולון, ולמזכירתי, ענת פוקס.

הקלטות וביצועים שונים של שירי הספר הזה ושירים אחרים שלי ניתן למצוא באינטרנט, ובקרוב גם באתר www.danalmagor.org.

הספר הזה מוקדש, כמובן, בראש וראשונה לבני משפחתי: לאבי (שממנו ירשתי לא רק את החלום, אלא גם את הדחף לבקר בכאב את הידרדרותו למול עינינו); לאמי, לאשתי ובנותי, נכדותי, נכדי, ואחותי, ש“הגל הקל” של יצירתי לא תמיד היה קל להם, ושעברו איתי גם את הימים הקשים, שבאו בעקבות פרסום כמה מהשירים המופיעים בעיקר בחלקו האחרון של הספר. פרק, הנקרא, ולא במקרה: “זה החלום?”

דן אלמגור.