על אבי

אבי, זאב אלבלינגר, שנולד בוורשה בשנת 1904, היה מראשוני תנועת “השומר הצעיר” שם. ובעצם היה אחד מ“שבעת המופלאים” – שבעת החברים של תנועת הנוער הקטנה והסודית שפעלה בתוך ה“קן” של “השומר הצעיר” שם: קראו לה “אריאל”, והיא היתה מורכבת משבעה תלמידים צעירים בני שבע-עשרה, וביניהם אבי, אחיו, דודו וצעירים אחרים, שהעריצו את המדריך האגדי שלהם, סשה, ועלו איתו ארצה בתחילת שנות העשרים כחלוצי העלייה השלישית, ואף השתתפו בסלילת כבישים בעמק בית שאן. אחר כך יצא אבי ללמוד חקלאות במכללה באלג’יר, סיים שם את לימודיו והשתלם כשנתיים בחוות חקלאיות במצרים,לפני שחזר ארצה עם אשתו הצעירה, אמי. את סיפורה המדהים של “תנועת הנוער הקטנה ביותר בעולם” ניתן למצוא ב“ספר גינס” הישראלי, בארכיון “השומר הצעיר” בגבעת חביבה (שבו נמצא העתק של הזיכרונות שהעלה אבי בהומור רב) ובשלוש הרשימות שכתבתי על פי הסיפורים ששמעתי מפיו (ר' הערה בעמ' 308).

בשעת בוקר מוקדמת מאוד היה דופק בדלת דירתנו ברחובות שלום מוגזח משעריים, שעבד עם אבי בפרדס במשך עשרות בשנים. יחד היו עולים על האוטובוס הראשון לכיוון תל-אביב, חולפים על פני נס ציונה, יורדים ליד בניין המשטרה שבפאתי המושבה והולכים ברגל בחול העמוק (ולפעמים בבוץ) יום-יום, בכל מזג אוויר, קילומטרים מספר, דרך כפר ערבי, עד שהגיעו לפרדס של הדודים של אבי. שם עבדו עם הפועלים האחרים עד שעות הערב, ואז היו חוזרים ברגל לתחנת האוטובוס ומגיעים הביתה. אבי היה מתקלח ומתיישב ליד השולחן העגול בסלון כדי לכתוב שיר חדש, סיפור לילדים או מערכון מחיי פועליו התימנים, או לעסוק באלפי הכרטיסים שבעזרתם רצה לערוך מילון עברי רב-לשוני למושגי החקלאות והמדע. ליד השולחן היה עובד עד שעת לילה מאוחרת, ואז שוכב לישון על הספה בסלון שהפכה למיטה ומתעורר לקראת הדפיקות בדלת של שלום מוגזח. הוא אהב את החקלאות, את העבודה בפרדס ובגינה, אך גם את השירה והלשון.

אני נוטה לחשוב שירשתי ממנו את הנטייה לחרוזים, את ההומור, את אהבתו לצדק ואת אמונתו הכנה שכל בני האדם, מכל עם, גזע וצבע, שווים הם.

שירו של אבי

מאת: זאב אלבלינגר

אָבִי לֹא הִכָּה אוֹתִי אַף פַּעַם,

וְלָכֵן גַּם לֹא אַכֶּךָ, בְּנִי.

לְעִתִּים הֵבֵאתִיו עֲדֵי זַעַם

וְרַבּוֹת אַף סָבַל בִּגְלָלִי.

הָיִיתִי שׁוֹבָב כָּמוֹךָ, בֵּן.

לֹא אַסְתִּיר זֹאת, בְּנִי, מִמְּךָ.

גַּם אֲנִי בִּקַּשְׁתִּיו תָּמִיד: "תֵּן

לִי זֹאת וָזֹאת, אַבָּא. אֲבַקֶּשְׁךָ!"

לְעִתִּים מֵאֵן לָתֵת הָאָב,

כִּי אֵיכָכָה זֶה יוּכַל לָתֵת

מָה שֶׁתָּבַע מִמֶּנוּ בֵּן שׁוֹבָב

כָּל שָׁעָה, כָּל רֶגַע, כָּל הָעֵת?

אוּלַי בְּמִקְצָת הָיִיתִי אָז עָצוּב.

אוּלַי בָּכִיתִי בְּפִנָּה נִסְתֶּרֶת;

אַךְ חָלִילָה לִי לִהְיוֹת חָצוּף

וְלַחְטֹא בְּלָשׁוֹן נִמְהֶרֶת.

לֹא מְשַׁכְתִּיו בְּשַׁרְווּלוֹ בְּכוֹחַ.

לֹא צָרַחְתִּי: “מֻכְרָח לָתֵת! מֻכְרָח!”

כִּי יָדַעְתִּי: אָב לִי טוֹב וְנוֹחַ.

כָּל הַבְטָחָה יִשְׁמֹר וְלֹא יִשְׁכַּח.

הוּא כָּל הַיּוֹם עָמֵל, טָרוּד, מֻדְאָג, עָסוּק,

וּבְשׁוּבוֹ בָעֶרֶב – עָיֵף, רָפֶה הִנֵּהוּ.

אֵיכָכָה זֶה, כְּשֶׁלִּמְנוּחָתוֹ הוּא זָקוּק,

בִּצְעָקוֹת פֶּרֶא אֲזַי אַטְרִידֵהוּ?

לָכֵן אָהַב אוֹתִי. גַּם לִי יֵשׁ בֵּן חָבִיב,

וְיוֹם יָבוֹא, יִהְיֶה הַבֵּן לְאָב.

יָבִין אוּלַי אֶת אַהֲבַת אָבִיו

וִימַהֵר לִמְחֹל לִבְנוֹ הַשּׁוֹבָב.

בין השירים שכתב לי אבי בהיותי ילד היה השיר “אבי לא הכה אותי אף פעם”. את המחברת המשובצת, שבה רשם את שיריו בכתב ידו, אני שומר עד היום.