לוגו
אִמִּי
מיקום ביצירה:
0%

קראתי בטקס מלאות 85 שנים לארגוון ויצ"ו (2006)


“אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה”,

כָּך פָּתַח בְּיָאלִיק אֶת שִׁירוֹ הַמֻּכָּר.

אִמִּי שֶׁלִּי, זֶהָבָה אֶלְבְּלִינְגֶר, הָיְתָה חֲבֵרַת וִיצ"ו מְסוּרָה.

לֹא יוֹשֶׁבֶת רֹאשׁ, לֹא סְגָנִית, אֶלָּא מִתְנַדֶּבֶת מִן הַשּׁוּרָה.


“צַדֶּקֶת גְּמוּרָה”? – הִיא עַצְמָה הָיְתָה בֶּטַח מִתְנַגֶּדֶת שֶׁיְּכַנּוּ אוֹתָהּ “צַדֶּקֶת”;

אֲבָל מִיַּלְדוּתִי אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מְנַצֶּלֶת כָּל רֶגַע פָּנוּי וְאוֹסֶפֶת בְּשֶׁקֶט

עִם חַבְרוֹתֶיהָ לִסְנִיף רְחוֹבוֹת בְּגָדִים מְשֻׁמָשִׁים לְנִזְקָקִים, תָּמִיד מְמַהֶרֶת

לְאַרְגֵּן “בָּזָאר” לָרְעֵבִים, לַחַלָּשִׁים, לַקְּשִׁישִׁים. וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לְ“יוֹם-סֶרֶט”

לֹא הָיָה זֶה לַקּוֹלְנוֹעַ, אֶלָּא לְאִסּוּף כְּסָפִים לְחוֹלֶה אוֹ לְיֶלֶד,

מֵרְחוֹב לִרְחוֹב וּמִדֶּלֶת לְדֶלֶת.

לֹא הֵבַנְתִּי מָה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה “וִיצ”ו";

אֲבָל יָדַעתִּי שֶׁזּוֹהִי תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה

לַשְּׁאֵלָה “אֵיפֹה אִמָּא?”, שֶׁשָּׁאֲלָה בִּדְאָגָה אֲחוֹתִי הַקְּטַנָה.


הִיא וְחַבְרוֹתֶיהָ הָיו תָּמִיד עֲסוּקוֹת: מְבַשְּׁלוֹת וְאוֹפוֹת עוּגוֹת,

גּוֹזרוֹת וְתוֹפְרוֹת וְרוֹקְמוֹת וְסוֹרְגוֹת

“בֶּגֶד לַפָּלִיט”, “אֲרוּחָה חַמָּה לְתוֹשָׁבֵי הַמַּעְבָּרָה”,

מְחַפְּשׂוֹת מָעוֹן לִילָדִים חַסְרֵי מִשְׁפָּחָה, מַדְרִיכוֹת יוֹלֶדֶת נְבוֹכָה וּצְעִירָה.

דִירָתֵנוּ הָיְתָה צְנוּעָה. גַּם הָאֹכֶל הָיָה צָנוּעַ, כִּבְכָל הַדִּירוֹת שֶׁהָיוּ אָז בַּסְּבִיבָה;

אֲבָל כְּשֶׁהָיָה מְדֻבָּר בְּהִתְנַדְּבוּת – תָּמִיד הָיְתָה יָדָה פְּתוּחָה וּנְדִיבָה.


אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה נִפְטְרָה בְּטֶרֶם מָלְאוּ לָהּ חֲמִשִּׁים.

לֹא מִיתַת נְשִׁיקָה, כָּרָאוּי לְצַדִיקוֹת; אֶלָּא אַחֲרֵי יִסּוּרִים מְמֻשָּׁכִים וְקָשִׁים.

גַּם בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים לְחַיֶּיהָ דָאֲגָה: “הַאִם יֵאָסְפוּ מַסְפִּיק בְּגָדִים לַ’בָּזָאר'?”

וַאֲנַחְנּוּ שָׁאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ: אִם בֶּאֱמֶת שָׁם, לְמַעְלָה, שׁוֹקְלִים עֹנֶשׁ וְשָׂכָר –

אֵיךְ זֶה לֹא עָמְדוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָרַבִּים, הַקְטַנִים אָמְנָם, שֶׁעָשְׂתָה

לִזְכוּתָה?


וְהָיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי קָשִׁישׁ בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה מִן הַגִּיל שֶׁבּוֹ הִיא נִפְטְרָה,

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אִמּוֹ שֶׁל בְּיָאלִיק הָיְתָה בֶּאֱמֶת צַדֶּקֶת גְּמוּרָה;

אֲבָל אֲנִי גֵּאֶה בְּכָךְ שֶׁאִמִּי שֶׁלִי הָיְתָה מִתְנַדֶּבֶת תָּמִיד לַעֲזֹר לַחַלָּשִׁים.

מִתְנַדֶּבֶת מְסוּרָה

מִן הַשּׁוּרָה.


 

אחי התאום – ואני

סיפור משעשע במיוחד, הקשור גם בחולשתי לכתיבה וגם באבי, הוא הסיפור על ה“תחרות לכתיבת הנובלה הבלשית”.


כאמור חיפשתי בילדותי ובנעורי כל הזדמנות לכתוב בכל עיתון,לילדים או למבוגרים, שהיה מוכן להדפיס את פרי עטי. ויום אחד נקלע לידי גם שבועון בשם “עולם הבלש”, שנערך בידי אליעזר כרמי (הוא המתרגם המופלא של סיפורי דיימון ראניון. לאחר שנים רבות כתבתי איתו את ההצגה “עיר הגברים”, שבה הושר גם השיר “פנקס הקטן”).

לקריאת חוברות ה“בלשים” התלוותה בימי ילדותי תחושה של טעימה מהפרי האסור, מעין “מים גנובים ימתקו”. המורים הענישו כל ילד שנמצא מעיין בסתר ב“בלש” כזה בשיעור הספרות או התנ"ך. אבל את תשומת לבי משכה אז בעיקר הכותרת שהופיעה בראש העמוד האחרון: “תחרות בחיבור נובלה בלשית”.

הייתי אז כבן שתים-עשרה, ובכל פעם שנתקלתי במילה “תחרות”, ניעור בי הרצון להשתתף בה. הידיעה בסוף החוברת הזמינה את הקוראים להשתתף בתחרות בחיבור נובלה בלשית. “לכל קורא מותר לשלוח רק נובלה אחת, שאורכה 700 מילים”, כתב העורך. “עשר הנובלות המוצלחות ביותר תידפסנה בגיליון מיוחד”.

נדלקתי. הנה נקרתה לפני עוד תחרות ספרותית אחת. פתחתי את המחברת, בחרתי עט נובע והייתי מוכן להתחיל לכתוב. היתה לי רק בעיה אחת: לא ידעתי מה זה בכלל “נובלה בלשית”.

שאלתי את אבי, שאהב לקרוא ספרות בלשית באנגלית ובצרפתית. “נובלה זה סיפור קצר, שבדרך כלל יש בסופו הפתעה, ‘פואנטה’,” אמר. “כמו למשל, הסיפורים של מופסאן, או' הנרי ואחרים.”

בלי היסוס התחלתי לכתוב נובלה כזאת. הרי קראתי כמה חוברות של “בלשים” וכמה מסיפורי שרלוק הולמס. הנובלה שלי סיפרה על בלש ב“סקוטלנד יארד”, החוקר פרשה מצמררת של רוצח סדרתי (אז עוד לא הכרנו, כמובן, את המושג הזה), השולח תחילה מכתבים לקורבנותיו ומודיע להם שסופם קרב. סוף מפתיע? בסוף הסיפור נתגלה הבלש עצמו דקור למוות, ובידיו פתק האומר: “אתה האיש!”

יופי של “פואנטה”! רק ברגע שסיימתי להעתיק לדף נקי את סיפור האימים הזה, נדלק בי רעיון אחר, מצמרר עוד יותר. ישבתי לכתוב 700 מילים נוספות. אבל כשסיימתי, נזכרתי ש“לכל קורא מותר לשלוח רק סיפור אחד”. איזה מהשניים אשלח?

וכאן צץ במוחו של הבלש הרחובותי בן השתים-עשרה רעיון נפלא: אשלח לעורך גם את הסיפור הזה, אבל אחתום עליו בשמי האמצעי (שמי היה אז דן-שמואל אלבלינגר). סיפור אחד שולח דן אלבלינגר, וסיפור אחד – שמואל. ממש לפי התקנות.

אבל הרי העורך, שהוא ודאי בלש מומחה וחד-עין, יבחין מיד ששני הסיפורים נכתבו בכתב יד אחד של ילד אחד (מכונת כתיבה עוד לא היתה לי). מה עושים? אל הסיפור שלי צירפתי בכתב ידי מכתב קצר בחתימת דן, האומר: “אני מצרף בזה סיפור שלי וכן סיפור של אחי התאום, שמואל.” אם העורך יבחין ששני הסיפורים כתובים באותו כתב יד, יש לזה הסבר הגיוני: לתאומים יש, כידוע, אותו כתב יד עצמו.

שלחתי את שני הסיפורים ובמשך שבועיים או שלושה המתנתי בדריכות לחוברת החדשה של “עולם הבלש”. וכשהגיעה לחנות של סחרוב, מיהרתי והצצתי קצר רוח במדור הערת המערכת למשתתפים ב“תחרות הספרותית”, שהופיע בעמוד האחרון.

בין עשרת הזוכים, שסיפוריהם אמורים להופיע בחוברת המיוחדת, מצאתי את ש' אלבלינגר (הוא אחי שמואל) וסיפורו “אתה האיש”. ליד שמו של שמואל רשם העורך: “שמואל היקר, סיפורך נמצא ראוי להיכלל בין עשר הנובלות הבלשיות הטובות ביותר שקיבלנו. ניכר שיש לך כישרון כתיבה. אנא, מסור לאחיך דן שהסיפור שלו אינו טוב מספיק, ומוטב שיחפש לו עיסוקים מסוג אחר.”

אבל ההפתעה המדהימה ביותר באותו עמוד היתה ההערה שהופנתה של ל“ז”א, רחובות", הוא אבי, זאב:

“חן-חן על העזרה, על הטרחה ועל תשומת הלב. סיפורך יודפס לאחר שינויים קלים. ודרישת שלום לשני הבנים.”

כך גיליתי אני שאבי שלח גם הוא בסתר ל“עולם הבלש” סיפור משלו (שהיה בין זוכי התחרות). וכך גילה אבי, המופתע עוד יותר, שיש לו לא בן אחד, אלא שניים.