לחן סשה ארגוב

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרך כלל” (1959)

עוֹד בִּ“גְדוּד נַהָגֵי-הַפְּרֵדוֹת”

הוּא צָעַד בִּפְסִיעוֹת מְדוּדוֹת,

וְהוֹבִיל אַחֲרָיו אֶת הַטּוּר

וְזָכָה לְצִיּוּן וְעִטּוּר.

נָהֲגוּ הַפְּרֵדוֹת אָז לִלְחֹשׁ:

“הוּא תָּמִיד קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁהֵקִימוּ “חוֹמָה וּמִגְדָּל” –

הוּא רִאשׁוֹן הֶעְפִּיל אָז אֶל-עָל,

וְהוֹבִיל עַל גַּבּוֹ הַחִוֵּר

עַמוּדִים וּסְלִילִים לַגָּדֵּר.

וְאָמַר אָז פַּטִּישׁ לַמַּכּוֹשׁ:

“שׁוּב, רַק הוּא קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁיָצְאָה הַבְּרִיגָדָה לֶחוֹל –

הוּא צָעַד בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל,

וְהוֹבִיל עַל גַּבּוֹ הַכָּחוּשׁ

מְכָלִים וּפְגָזִים כַּדָּרוּשׁ.

וְיָדְעוּ “הֲגָנָה” וְגַם “פוֹ”שׁ":

“הוּא תָמִיד קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁהִגִּיעוּ פְּלִיטִים אֶל הַחוֹף –

הוּא נָעַר בְּשִׂמְחָה עַד אֵין סוֹף,

וְכִמְעַט שֶׁהֵעִיר מִשְּׁנָתָם

אֶת שׁוֹמְרֵי הָרָדָאר עַל הַיָּם.

וְצָהַל אָז יַלְדוֹן בֶּן שָׁלוֹשׁ:

“אִמָּא, מִי קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ?”

כְּשֶׁפָּרְצָה פֹּה מִלְחֶמֶת שִׁחְרוּר,

שׁוּב נִרְתַּם לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַטּוּר,

וּבְהֵ"א בְּאִיָּר, בְּגָאוֹן –

הוּא נָעַר אָז אֶת כָּל הַהִמְנוֹן.

וְאָמַר “מוֹטִי-מוֹטִי” לְ“שׁוֹשׁ”:

“אוּף! הוּא שׁוּב קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כָּך עָבַד הַחֲמוֹר הָאָפֹר

וְנִרְתַּם לַּמְּשִׂימוֹת בְּכָל דּוֹר,

וּלְבַסּוֹף, שְׂבַע שָׁנִים וְלֵאוּת,

הִתְנַדֵּב כַּחֲבֵר-הֵאָחְזוּת!

שׁוּבּ, כְּמוֹ סוּס, הוּא עָבַד בֶּחָצֵר;

אַךְ כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ יוֹתֵר,

וּבְבֹקֶר קוֹדֵר וְאָפֹר

הוּא נִגְרַר לִקְבוּרָה אֶל הַבּוֹר.

וְאָמַר אָז נַחוּם לְיוֹאָב:

“תְּפֹס בָּרֹאשׁ, וַאֲנִי – בַּזָּנָב!”

עַל קִבְרוֹ נֶעֱרַךְ אָז מִסְדָּר,

וּמַזְכִּיר מִן הָעִיר כָּךְ אָמַר:

"בְּנֵי אָדָם כָּאן חַיִּים בִּמְנוּחָה

רַק בִּזְכוּת חֲמוֹרִים שֶׁכְּמוֹתְךָ!"

וְהָאֹרֶן שָׁאַל אֶת הַבְּרוֹשׁ:

“מִי כָּעֵת יִקְפֹּץ בָּרֹאשׁ?”