לוגו
חולשה של בת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לחן: י' קונסטנטין, מ' פרסאן (משירי “האחים ז’אק”)

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרך כלל” (1959)


בַּ-קִבּוּץ בַּ-בָּנוֹת בְּכַמּוּת,

אַךְ יֶשְׁנָה-נָה-נָה-נָה נַעֲרָה מְתוּקָה:

יֵשׁ לָהּ פַּר… יֵשׁ לָהּ פַּר…. לָהּ פַּרְצוּף דֵּי-חָמוּד,

וְגַם פִי, פִי-פִי-פִי, פִי-“פִיגוּרָה” דַּקָּה.

יֵשׁ לָהּ פֶּה, יֵשׁ לָהּ פֶּה, יֵשׁ לָהּ פֶּלֶא שֶׁל גּוּף

וְכָל שַׁד-שַׁד-שַׁדְכָן יִתְגָּאֶה בָּהּ נוֹרָא.

יֵשׁ לָהּ טַ-טַ-טַ-טַ-טַ-טַעַם רַב בְּסִפְרוּת

וְשִׁירָה.

מָה חֲבָל!

יֵשׁ לָהּ רַק חֻלְשָׁה אַחַת:

הִיא מְ-מְ-מְ… מְדַבֶּרֶת קְצָת לְאַט.


אִם הִיִא פִּי-פִּי, פִּי-פִּתְאוֹם תַּעֲבֹר,

כָּל רַוָּק מֵ-מֵ-מֵ-מֵעוֹרוֹ אָז יִקְפֹּץ.

מַצִּיגָה זוּג רַגְלַ – אוֹ-לָה-לַיִם – נָאוֹת,

וְשׁוֹק-, וְשׁוֹק-, וְשׁוֹקַעַת בַּבֹּץ.

וּכְשֶׁהִיא בְּשַׁבָּת בְּחֻלְצָה-צָה-צָה-צָה,

עִם מַחְשׂוֹף, סוֹף-סוֹף-סוֹף, אֵין לוֹ סוֹף, לַמַּחְשׂוֹׂף –

יֵשׁ לָהּ זוּג, יֵשׁ לָהּ זוּג,

זוּג הוֹרִים נֶחְמָדִים בְּתֵל נוֹף.


כֵּן, הִיא מַמָּשׁ חֲמוּדָה בְּלִי שִׁעוּר;

אַךְ תָּמִיד,בַּחֶבְרָה, כְּשֶׁפּוֹתְחִים בְּדִבוּר,

אָז גַּם לָהּ יֵשׁ פִּתְאוֹם, יֵשׁ פִּתְאוֹם בְּקִצּוּר

מָה לוֹמַר.

אָז הִיא פּוֹ-פּוֹ, פּוֹ-פּוֹתַחַת תַּ’פֶּה

זֶה לוֹקֵ- זֶה לוֹקֵ- זֶה לוֹקֵחַ הַרְבֵּה

לְהָבִין שֶׁאֶצְלָהּ בַּ-בַּ-בַּ-בַּ- בַּתֵּה אֵין סֻכָּר.


אָז פֶּה-פֶּה-פֶּפֶּה אֶחַד כָּאן הֻחְלַט,

שֶׁרַק “שׁוֹק”, הָגוּן יְרַפֵּא אֶת הַבַּת;

וְאָז בֶּנְצִי הִסְכִּים לְקַחְתָּהּ בְּלִי מִלָּה,

לְקַחְתָּהּ לַחוּ-חוּ, לַחֻפָּה כְּכַלָּה.

זֶה הָיָה “שׁוֹק” הָגוּן שֶׁהֵבִיא לָהּ מַרְפֵּא:

הִיא מֵאָז לֹא סָתְמָה אֶת הַפֶּה-פֶּה-פֶּה-פֶּה,

וְדִבְּרָה בִּצְרוֹרוֹת; אַךְ דַּוְקָא הֶחָתָן

הוּא סָפַג בַּחֻפָּה אֵיזֶה “שׁוֹק” לֹא קָטָן,

וְהִתְחִיל מִשּׁוּם כָּךְ לְמָחֳרָת

לְדַבֵּר כָּל כָּךְ לְאָט…


שיר של רביעיית “האחים ז’אק” – ששימשה מקור השראה וחיקוי ל“רביעיית מועדון התיאטרון” התל-אביבית – סיפר בהומור על השאח הפרסי המסכן, הממשיך לקדוח במדבר בחפשו מים, אך במקום מים מזנקים מהקרקע סילונים של נפט עכור. בצרפתית יש צלצול דומה למילים המשמשות ל“שאח” הפרסי ולחתולה. לבקשת נעמי פולני, שביימה אז את פזמוני להקת הנח“ל הצעירה, כתבתי שיר שרובו משחקי-לשון על מילים הקרובות בצלצולן ל”שאה" הצרפתי; היום אני חש לעתים מבוכה לשמע השיר (המופיע בעמוד ממול), שיש בו מעין לגלוג על קשיי הדיבור (או לפחות קצב הדיבור) של הנח"לאית הצעירה; אבל שובבות הנעורים של מבצעיו, קצב השה-שה-שה (צ’ה-צ’ה-צ’ה) המידבק והפואנטה שבסופו השכיחו אז נקודה זאת.