הלחין ושר: שמעון ישראל (1972)
אִם תִּשְׁאַל כָּל אֶחָד:
"זֹאת הָאָרֶץ שֶׁלְּךָ,
אַךְ אֱמֹר: מָה לְךָ הִיא אוֹמֶרֶת?" –
לֹא יוּכַל לַעֲנוֹת;
כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת
בְּעֵינֵי כָּל אֶחָד הִיא אַחֶרֶת.
אַךְ אִם בְּנִי אוֹ בִּתִּי
יִשְׁאֲלוּ גַּם אוֹתִי:
“מָה פֵּרוּשׁ אֶרֶץ זוֹ לְגַבֶּיךָ?” –
אָז אֹמַר לוֹ, לִבְנִי:
"כָּךְ סִפֵּר לִי אֲבִי,
וְאַתָּה תְּסַפֵּר לְבָנֶיךָ!"
כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת,
כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת
בִּשְׁבִילִי הִיא שִׂמְחָה
מְהוּלָה בִּדְמָעוֹת.
הִיא תְּפִלָּה חֲרִישִׁית.
הִיא חֲלוֹם שֶׁל דּוֹרוֹת.
הִיא הֶמְיַת שָׁרָשִׁים
שֶׁצִּמְּחוּ צַמָּרוֹת.
הִיא שָׂדֶה שֶׁל תִּלְתָּן.
הִיא כְּמוֹ יֶלֶד צוֹהֵל,
כְּמוֹ זָקֵן מִתְפַּלֵּל.
הִיא הַכֹּל בִּשְׁבִילִי.
הִיא הָאָרֶץ שֶׁלִּי.
כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת,
כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת
הִיא חַמְסִין וְקוֹצִים
וְחִיּוּךְ נְעָרוֹת.
הִיא מִלְמוּל עֲדָרִים.
הִיא גַּלִּים מַקְצִיפִים.
הִיא חֻרְשָׁה שֶׁל תְּמָרִים.
הִיא מַשַּׁק-הַשְּׁחָפִים.
הִיא חֲלוֹם מְטֹרָף
שֶׁפִּתְאוֹם הִתְגַּשֵּׁם.
הִיא מִין סֶלַע פְּרָאִי
עַקְשָׁנִי וְנוֹשֵׁם.
זֶה אוּלַי מְיֻשָּׁן.
זֶה נוֹרָא צִיּוֹנִי;
אֲבָל כָּכָה אֲנִי,
וְכָזוֹ בִּשְׁבִילִי
הִיא הָאָרֶץ שֶׁלִּי.
יֵשׁ גְּדוֹלוֹת מֵאַרְצִי.
יֵשׁ יָפוֹת… אֲבָל הִיא –
הִיא
הָאָרֶץ
שֶׁלִּי.