לחן: סשה ארגוב
הושר בהצגה" ירושלים שלי", (החאן", 1969 )
בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם –אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה,
וְהִיא תְּלוּיָה עַל תְּהוֹם בְּטַבּוּרוֹ-שֶׁל-הָעוֹלָם.
הִיא מֵאַבְנֵי גַּן-עֵדֶן, וְשֵׁם הַהֲוָיָה
טָבוּעַ בָּהּ בָּאֵשׁ, כִּי מִכִּסְּאוֹ לֻקְּחָה לְשָׁם.
מִכָּאן עָלָה מוּחָמַד בְּהַגִּיעַ שְׁעָתוֹ,
לְאֶבֶן זוֹ אָמַר: “שָׁלוֹם לְסֶלַע אֱלֹהִים!”
“שָׁלוֹם לִשְׁלִיחַ אַלְלָה!”, עָנְתָה הָאֶבֶן לוֹ,
וּבְמִסְגַּד הַסֶּלַע עוֹד אֶת לְשׁוֹנָה רוֹאִים.
אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
הֵן הָאֲבָנִים הַסּוֹבְבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת.
“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,” שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,1
“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת.”
הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם “אֶבֶן הַטּוֹעֵן”,
וְכָל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה – לְשָׁם פָּנָה.
וּכָל מִי שֶׁמָּצָא דְּבַר-מָה מִהֵר לְשָׁם גַּם כֵּן,
לְהַחְזִירָהּ לָזֶה אֲשֶׁר יִתֵּן אֶת סִימָנָהּ.
וְאֶבֶן-הַשִּלּוֹחַ בְּעֹמֶק הַנִקְבָּה:
לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים חָרַת בְּקִיר חוֹצֵב זָקֵן:
"עֶשְׂרִים שָׁנָה חָצַבְנוּ פֹּה מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָהָר.
הַיּוֹם נִפְגַּשְׁנוּ כָּאן. הִכָּה גַּרְזֶן לְמוּל גַּרְזֶן".
אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
יֵשׁ כַּמָּה מֵהֶן שֶׁעוֹד זוֹכְרוֹת אֶת הָאָבוֹת.
“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,
“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.
“קַחוּנִי עִם כָּל אֶבֶן”, שָׁר עוֹד מְשׁוֹרֵר.2
"שִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים, חַזְקוּנִי-נָא בְּמַקָּבוֹת,
וְאֶל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם כָּכָה אֶתְקַשֵּׁר,
וְיַחַד אָז נַמְתִּין לוֹ, לַמָּשִׁיחַ, עַד יָבוֹא!"
בֵּין כָּל אַבְנֵי הַכֹּתֶל – כָּךְ שָׂחָה אַגָּדָה –
יֵשׁ אֶבֶן שֶׁאוֹתָהּ הִנִּיחַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.
זוֹ הִיא הַמְּעַכֶּבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה.
הַמָּשִׁיחַ עוֹד לֹא בָּא בִּגְלַל הָאֶבֶן הָאַחַת.
אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,
וּבַלֵּילוֹת אַבְנֵי הַכֹּתֶל כָּךְ מְיַבְּבוֹת.
“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,
“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.
אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,
אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, אַבְנֵי גָּזִית, אַבְנֵי יְסוֹד.
אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,
אַבְנֵי הַסַּתָּתִים אֲשֶׁר הִמְשִׁיכּו לְקַוּוֹת.
אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,
אַבְנֵי הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר רֻצַּף בְּמַרְצָפוֹת.
אַבְנֵי הַבִּצּוּרִים אֲשֶׁר הָפְכוּ לַחֲרָבוֹת.
אַבְנֵי גַּל-עֵד קָטָן אֲשֶׁר נוֹתַר מִן הַקְּרָבוֹת
מוּל שַׁעַר רַחֲמִים, שֶׁרַחֲמָיו לֹא בָּאוּ עוֹד.
“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,
“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.