לוגו
זְבוּב הַזָּהָב וּמַסָּעָיו בַּמֶרְחַקִּים
תרגום: דוד פרישמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

צפֹּרֶת-משי היתה ביער-האיתנים בברזיליה, אשר כמוה לא ראתה עוד עין ליֹפי, ותהיינה לה כנפים גדולות ונוצצות, והכנפים מזהירות פעם כעין הירֹק ופעם כעין התכלת הצחורה, והיה בעופפה לנֹגה ברק השמש, ולא יָדע איש, אם פרח נפלא למראה ואם לַבַּת אור מתעה ואם עֱדי-זהב משֻבּץ אני יְקָר צבועות עם פנינים מרַחף בתוך הרוח.

וביער ההוא יָשבוּ גם קוֹלִיבְריס קטנים וצבועים וחַפּושוית גדולות ונהדרות ותֻכִּיים נחמדים, ויהיו כל אלה לחבורה גֵאָה מאד, אשר רֵעוּ יחדו רק איש עם אחיו ועם הָאוֹרְכִידִיות הנחמדות, ויהיו באים יום יום אליהן לשוחח איש באחיו ולשובב נפשם בממתקים נחמדים. וביניהם זבוב-זהב מבני העשירים, כֻלו מצֻפה את הזהב. ויהי זבוב-הזהב הזה רֵעַ מנֹער לצפרת-המשי, והיא עלמה מבנות האצילים, ויהיו השנַיִם אוהבים איש את אחיו מאד, ויהיו מעופפים יחדו לשוח, ויהיו מחוללים יחדו לנגה השמש, ויהיו לוקחים לב כל רואה יפי זהרם ובשלל צבעיהם. אז יָצא הקול ביער, כי זבוב-הזהב וצפרת-המשי מְאֹרָשִׂים יחד ועוד מעט והתחַתּנו איש באחיו, ויהיו כל יושבי היער שפה אחת, כי אין כמוהם דבק טוב.

בעת ההיא ואיש מאֵירופָה נגלה ביער, אשר בִּקש אורכידיות יקרות. ויהי בפשטו על היער ועיניו ראו גם את צפּרת-המשי, ולא הוסיף עוד למן הרגע ההוא לשים לב אל הפרחים היקרים, ויהיו כל מעיָנָיו רק עוד בצפּרת הנפלאה אשר אין ערוך ליפיה. אז ישב כל היום למארב ויצפון לנפשה כל היום ויתנכל לה בכל אשר עופפה. והקופים ראו את הדבר ויהי להם לשיחה, והתֻּכּיים שמעו גם הם ויניעו ראש, ויבינו כלם כי לא טובה האחרית אשר תהיה לכל זה. וְהקוֹלִיבְרִים ראו וימצאו לטוב להזהיר את צפרת-המשי. ואולם האריכו להתמהמה, ויהי היום ויראו כי אין הצפרת באה למועד שִׂיחָם כדבר יום ביומו, אז מהר זבוב-הזהב ויקם ויחרד אל התמר, אשר שם בית יפתו, ולא מְצָאָהּ בבית, ויהיו כל חיות היער עוזרות אחריו לבקשה וכל עמָלם לשוא, וצפרת-המשי נעלמה ולא נראתה עוד בכל הגבול.

וזבוב-הזהב נעצב מאד ולא ידע נחמה, ויתחבא בעץ נבוב ולא אכל ולא שתה ופני איש לא חפץ לראות. אז באו אליו הקוֹלִיבְרִים, למען הקל מעליו את יגונו, וגידו לו את כל דברי השמועות אשר יעבירו ביער, וכי יש אשר אומרים כי התמכרה צפרת-המשי למבקש האורכידיות האירופי לבעבור, יגנוב אותה עמו, ולכן רק טוב יעשה אם לא יוסיף עוד לשים לב לנערה פתיה זאת אשר עיניה רק אל מכלוליה.

והקוליברים חשבו את הדברים לטובה, כי אָמרו לנַחם בַּאֲמָרִים כאלה את המתעצב מיגונו, ולא יָדעו כי רק מגדילים הם את כאבו. “אך מפיחי כזב אתם!” קרא בחמתו. "צנועה כלָתי ושומרת אֵמון ככל אשר היא יָפָה. בוטח אני בה כי לא לרצונה עזָבַתני, רק רשע ערום לכד אותה ברשתו וימשכנה אחריו בחֹזק ידו ואולי גם הָרֹג הָרַג אותה,ואַתם רק שקר עניתם בה. לכו לכם מזה,חפץ אנכי להיות לבדי.

וזבוב-עֲנָק ישר לב וחסַר מליצות שמע את הדברים. “רק נער לא יצלח אתה”, אמר הענק הכבד אל זבוב-הזהב הענוג. “אם באמת אוהב אתה לכלתך ובוטח באמון לבה, כי עתה מה לך להתחבא בְחוֹרְךָ והתיַפֵּח כלטאה זקֵנה ומקוננת. קום ומוּש מזה,עֲשֵׂה דבר, בקש את צפרת המשי בחירתך אולי תּמצָאֶנה”.

והדברים לה עוררו את זבוב-הזהב מעט מעצבו, ובהיות מועד השיחה הקרוב לנכבדי היער ויהי גם הוא בין הבאים כמשפטו תמיד. ויהי הוא שומע דברים טובים ונחומים מפי כל העדה מסביב על הרעה אשר מצָאַתהו, אז יספּר לאַחד התכיים החכמים את אשר הגיד לו זבוב-הענק וישאלהו לדֵעו גם הוא.

“רק צדקו דברי היצור הגס הזה”, ענה התּכּי “כי באמת לא לחכמה יחָשב לךָ להיות יושב באין מעשה עזוּב ליגונך ונואש. צעיר אתה לימים וחייך לפניך, עשיר אתה מאין כמוך, ואם תְּבַצֵע את מעשיך לפי כל יתרונך כמשפט, אז עשׂה תעשה וראית שנית ברכה”.

“מה יועיל לי כל עשרי?” התאונן זבוב-הזהב, “ואני בעשרי טרם אוכל לקנות לי את צפרת-המשי אחרי אָבדה ממני”."לא, ענה התֻּכּי, “ואולם לא יבצר ממך להתהלך בארץ לארכה ולרחבה, לצאת בעקבי כלתך עד כי תמצאנה, ושבתם להתחבר יחדו. אכן דבר לי להגיד לך: הנה יש פה עמָנו תכי צבוע מן התכיים היפים אשר אין כמוהם, והוא נוסע באחד הימים הקרובים לאירופה, כי נִתּן לו משמרת כהונה נכבדה באחד מִגַנֵי החיות הראשונים אשר בעולם הישן, קום וקח נא דברים עם הצבוע הזה, אולי תוכל ונסעת עמו יחד, והיה אם רק עבֹר תעבור את הים, וראית כי יתר האותות בוא יבֹאו”.

התֻּכּי בעל השפתים רק גַזֵּם גִזֵּם הרבה, כמשפט כל האוהבים להרבות להג. אמנם לא משמרת כהונה נכבדה נִתּנה לתּכּי הצבוע אשר אמר, כי אם שָבֹה שָבו אותו וישימוהו בכלוב, למען מכרו לאחד מגַני-החיות אשר באירופה. והכלוב תלוי באולם הבית אשר לאחת מאחוזות השדה על שפת יער האיתנים, עד בוא מועד נכון לשלוח את העוף היקר לעיר-החוף הקרובה. וזבוב-הזהב מצא אותו על נקלה, ויהי זוחל בעד קני-הברזל אשר לְשִׂבְכַת הכלוב לבוא אליו, וישאלהו, אם יש עם לבו לקחת אותו עמו במסעו לאירופה להיות לו לְחָבֵר בדרך!

והתּכּי הצבוע שמח מאד על הדבר ויהי נכון לקראתו, כי על כן יסע עם בן-ארצו יחדו אשר יוכל לדַבֵּר אליו כל היום. ואולם את עצתו נתן לזבוב-הזהב, כי יתנכּר מדי נסעו, פן יראו את עשרו והיה לשלל בדרך. והעצה היתה טובה, ואולם התכי הצבוע נָתֹן נתַן אותה רק בסכלותו, כי יָרֵא לנפשו, פן יבוא זבוב-הזהב ביפיו הנפלא והחשיך את שלל כל הצבעים אשר לנפשו הוא. אכן זבוב-הזה לא שָׂם לב אל המראה, ויקם ויקן לו מאת עַכָּביש מעיל צחור, אשר יתחיל אותו מִקְצֵה קרניו ועד אחוריו, ולא נראה עוד מזהבו הנוצץ מאומה. ויהי זבוב-הזה בלבושו הדל הזה לאיש אשר לא יֻכַּר מראהו ואשר לא ימשוך אחריו עין איש. וכאשר הוּצא התכי הצבוע בכלובו להיות מוּבא אל החוף, לא הכיר איש כי יש עמו גם חָבֵר נוסע, וגם המלחים אשר לקחו את הכלוב עם העוף הצבוע המרבה להג, להביא אותו אל האניה ולשימו באחד מירכתי המכסה, לא ראו או לא שָמוּ לב אל הזבוב היושב עָנּו בפנת הכלוב.

וזבוב-הזהב לא ראה נחת בדרך. הַדְבֵּק הדביקה אותו מחלת הים, וזבוב חולה את מחלת-הים איננו תאוה לעינים, ולוּ גם יהיה זבוב-זהב. והאניה הָמְתָה מפרעושים רבים אשר חָדרו לתוך הכלוב ויפרעו בו פרָעות רבות, וגם עד זבוב-הזהב הגיעו, אשר נבדל לפִנָתו בגֵאוּת לבו, ויתגודדו עליו ברב קִרְבָתָם עד לזרא, כמו יהיה מהם ומהמונם. והוא נשא באֹרֶך רוח את תעלולי האספסוף הזה אשר לעדת הקטנים והשחורים והנמאסים האלה הנותנים ריח רע, ולבו הוגה רק בצפֹרת-המשי המאירה, אשר למענה ישא את כל התלאה הזאת.

ומסע בים אָרַך שלשה שבועות, ומקץ הימים האלה באה אנית-הקיטור אל החוף, והתכי הצבוע הוּצָא אל היבשה ויביאו אותו אל גן-החיות, ושם נתנו לו מעון בתוך טבעת מתכת גדולה וּמוֹרָטָה עם שרשרת ברזל עשת דקה ברגלו בקרב עדת תְּכּים בעלי-מצנפת ותכּים אַרכי-זנב ותכּים מַכֵּי-גַלים השואנים ורועשים בקול גדול. וכאשר הריצוהו מן הכלוב, אז אמר לזבוב-הזהב: “עתה אנחנו נפרדים איש מעל רעהו, כי עלי לעלות למשמרת כהונתי החדשה. ועתה הנה באירופה אתה ולא יפלא ממך לקום עתה ולבקש את בחירתך. הנני נותן לך את ברכתי לדרכך כי תעשה וגם תצליח, ואם יש כי תחפוץ עצה ממני או כל דבר אשר יהיה, ובאת אל הגן הזה ושאלת למעון המלאך הבְּרַזִילוֹנִי אשר בבית התּכּיים”.

וזבוב-הזהב עזב את בן-ארצו, למען אשר יעמול לנפשו לבדו, ויפן כה וכה וירא והנה הארץ אשר לפניו איננה רעה. בימי החֹרף עזב את יערו בברזיליה, ולבו חשב כי חֹרף יהיה גם באירופה, ולכן השתאה בראותו כי הקיץ שפוך פה על הארץ, והוא לא יָדע כי קיץ באירופה בהיות חֹרף בברזיליה, וכן להפך. אז התהלך רגע אחד תועה לנפשו בנאות הדשא הנעים אשר בגן-החיות, ויפגוש בזבוב מעדת הרצים.

“עֲמוֹד נא אָחִי!” קרא לו מרחוק. "היש פה במקום הזה זבובי-זהב

והזבוב הרץ נחפז כמשפטו תמיד, והוא לא נעצר ברוצו, כי אם קרא לו מאחריו: “לֵךְ ובֶקש בקרב שיחי השושנים. ואולם דע נא, כי היום לא יחַלקו בקרב העם”. כי חשב את הזר הלבוש את מעילו הצחור לעני עובר אֹרח הקובץ על יד בבתי העשירים.

וזבוב-הזהב הלך לריח אפו וימצא ויבׁא עד לשיחי השושנים, אז אמר לחדור אל בין הענפים העבֻתּים, והנה זבוב-צְבי לקראתו עם קְרָנַיִם פתוחות ומפיצות אימה והוא קורא אליו קשות: “עֲמוֹד! לאן אתה הולך?”

אומר אני לדבּר שלום לזבובי-הזהב והלתוַדע אליהם".

“האמנם!” ענה אותו זבוב-הצבי בלעגו. “אין זה כי אם תאמר בלבבך, אשר יכֹל יוּכל נער משולח כמוך לבוא באין אֹמר ודברים להתיצב לפני אדונינו זבובי-הזהב. מהר וּשְטֵה מזה ולך לדרכך!”

“אבל קרוב אני לאדוניכם זבובי-הזהב, קרוב מאד”, ענה זבוב-הזהב והוא נבוך כלו.

“כן”, הוסיף זבוב–הצבי בהתקלסו, “קרובי עשירים רבים תמיד. ואולם ראֵה אנכי אומר לך, מַהר ועֲבור מזה ולך, פן אברא לך רגלים”.

וכאשר התמהמה זבוב-הזהב עוד רגע אחד, ויתפוש בו זבוב-הצבי בקרניו באפס נחת ויאמר להשליכו החוצה, ואולם באחזו בו בחזקה נקרע מעליו מעילו הצחור, וּקְצֵה צִפּוי כנפי הזהב המזהירות נראה החוצה. אז נבהל זבוב-הצבי מאד וירף ממנו, ויעמוד ויבט בו בעיניו הגדולות והשחורות, חָרֵד כלו, ויניע את קרָניו ביראה ויאמר: " סלַח נא לי בחסדך – הן נבצרה ממני לדעת – אחושה נא ואבַשׂר כרגע את בוא הוד כבודך –" וימהר וילך.

וזבוב-הזהב ראה כי אין עתה לפניו דרך אחרת בלתי אם להתוַדע אל אנשי משפחתו, וימהר ויפשוט מעל בשרו את מעילו כלו העשוי קורי עכביש. אז באו אחדים מעדת זבובי-הזהב, אשר

קרא להם זבוב-הצבי, למען אשר יברכו בשלום את דודם הזר הבא ממרחקים, ובראותם אותו,וישתאו וישתוממו למראהו ויעמדו רגע אחד מרחוק, כי תפארת אשר כזאת לא ראו עוד עיניהם מעודם. אכן קטנים היו זבובי-הזהב האֵירופִּיים ולא היה להם בלתי אם נקודות-זהב אחדות ודקות ומעט חריצי זהב ומעט גלגלי זהב על גַבָּם ועל קצות כנפיהם, תחת אשר הקרוב הגואל הלזה, הבא מאמריקה הדרומית, גדול מהם במדתו פי ארבעה וגוו כלו מצֻפּה זהב נוצץ וטהור מכף רגליו ועד קדקדו. אמנם נחשבו באירופה תמיד בָּעֲשירים האדירים מן הגדולים, אבל לעֻמת בעל המִליונים האמריקני הזה הלא רק דלים הם ורֵקים. ואף אמנם עורר האֹרח הבא את קנאתם המסֻתּרה, ואולם לא הראו את רוחם החוצה, כי אם חרדו לקראתו באהבה גלויה וישמחו עליו מאד, ויבקשו אותו לסור אליהם, וישימו לפניו טל-שושנים וישאלו לכל המוצאות אותו.

וזבוב-הזהב סִפּר באזנם, כי מיער האיתנים הברַזילוני הוא בא לאירופה ואת כלתו הוא מבקש, אשר גָנַב אותה מעמו אירופי רשע ורע. אכן ראה כרגע כי קרוביו האירופיים אינם בלתי אם אנשים קטנים מאד מאד, אם הַשוה נַשוה אותם אליו, ולא חָפץ לסַפּר לָרָשים הרעבים האלה את כל רב עשרו אשר לו בארצו ואת דבַר ארמונותיו העשוים תמרים ואת דבַר כל רֵעיו מקרב האצילים ואת דבר הקוליברים והאורכידיות והתֻּכּיים וזבובי-הענק אשר לו, לבלתי הכלימם, ואולם את כבוד כלתו סִפּר להם בכל תפארתה הגדולה ואת כל זיוה הרב הנוצץ כעין התכלת וכעין הירֹק, וישאל את דודיו, אם ראו או אם שמעו דבר על אדותיה.

וזבובי-הזהב הביטו איש אל אחיו. אכן ראו עין בעין כי עשר רב מאד לדודם זה אשר מעבר לים, ואולם בדבר כלתו האמינו, כי רק מְגַזֵם הוא. והאדיר מכלם ענה ואמר: “אם באמת יפה ונפלאה הגבירה הצעירה ככל אשר אתה, דודנו ואדוננו, אומר, כי עתה בן ראה או יָדע אותה איש מאנשי המקום הזה, ואולם רְאֵה, אין איש ממנו יודֵע על אדותיה קטנה או גדולה. אבל ליתר עֹז וליתר תקף נשאלה נא גם את פי הפרפרים אשר בזה”.

וכל העדה קמה וַתְּתַפֵּשׂ ותעל בענפי הצמרת אשר לשיח-השושנים, אשר שם מתעופפים תמיד פרפרים אחדים בל הרף. הפרפרים האלה לא היו בלתי אם בני אספסוף פשוטים, פרפרי-לְכִיסִים ופרפרי-צִיטְרוֹנים ופרפרי-שוּעָלִים, ויהי להם הדבר לכבוד גדול, אשר השפילו זבובי-הזהב את נפשם לבוא עמהם בדברים. ואולם בראותם את הברזילוני הַמֻּזְהָב כלו, ויחרדו חרדה גדולה מאד ולא ערבו את לבם לגשת. אך זבוב-הזהב הגדול דִבּר אליהם נעימות וברוח נכאה, וישאל אותם, אם לא ראו צפּרת גדולה עד להפליא הלבושה צבעים נחמדים והיא נוצצת כעין פנינים ואבני יְקָר.

“כן, אדוני, ידעתי את מי חשבת”, ענה פַּרְפַר-לָכִיס מְהיר-דברים אם באולתו ואם מחֶפצו להתפאר.

“מה אתה אומר, עלם נחמד, האם ראית אותה, את חמדת-לבי אשר אנכי מבקש? איה היא? מהר ובא, למען נחיש אליה!” קרא זבוב-הזה מדי האיצו בו.

“רק עוד רגע, אדוני הנעלה”, ענה פרפר-הלכיס, “אמהר נא לפניך, למען אבַשׂר בואך”.

והפרפר נחפז ויעף ויבא דרך ישרה עד לסבך-הַתּוֹת הקרוב, אשר שם יושבת צִפֹּרֶת-עֵין-טַוָּס ומתרחצת בנֹגה השמש. כי אמר הפרפר בלבו, אשר דברי זבוב-הזהב מקבילים כלם אל הצפרת הזאת, באין יפה ממנה בכל הככר מסביב.

“עלמה, עלמה”, קרא פרפר-הלכיס בקֹצר-רוח ובחפזה, “הנה זה בא בן-מלך אמריקני, אשר שָמַע את שֵמַע יָפְיֵךְ, והוא חפץ להתחתן בך”.

“בן-מלך אמריקני?” שאלה עֵין-הַטַּוָּס מִשְתָּאָה וּמִתְגָּאָה ותָּחל להניע את כנפיה העשירות בשלל צבעיהן.

“כן, עלמה נחמדה, בן-מלך המצֻפּה כלו מכף רגליו ועד קדקדו זהב נוצץ, והוא גדול ורם ונכבד בכל תנועותיו, אשר לא ראיתי עוד יצור כמוהו מעודי בעיר ובשדה. האוכל להביאו אלַיך?”

“כן, הביאהו נא אלי, בן-חמד”, ענתה עין-הַטַּוָּס ותִּכּוֹן ותשב קוממיות, אשר יֵרָאה כרגע כל הדר צבעיה.

ופרפר-הלכיס שב בחפזון עד שיח השושנים, אשר שם חכה לו זבוב-הזהב בקֹצר-רוח, ויקרא לו מרחוק: “בֹא, אדוני הנעלה, בֹא, כי העלמה הכבודה שׂמֵחה לראות את פניך”.

והדברים הפליאו מעט את זבוב-הזהב, כי חשב, אשר בשמוע כלתו כי בא, אז תתעופף אליו כרגע, ואולם לא התמהמה ויעף אחרי פרפר-הלכיס המעופף לפניו. ועדת פרפרים ואחדים מזבובי-הזהב נלוו אליהם, והברַזילוני קָרַב אל סבך-התות בכבודה גדולה, ועין-הטוס ראתה אותו מרחוק בבואו. ויהי בבוא פרפר-הלכיס עד לפני הצפרת היפה ויתיצב שם, וזבוב-הזהב לא התבונן אליה ולא ראה אותה ויפן כה וכה כמבקש וישאל בקצר-רוח: איה היא? אַיֶּהָ?"

“הלא היה יושבת לפניך בזה, אדוני הנעלה, האם לא תראנה?” ענה פרפר-הלכיס ויפָּלא, ועין-הטוס עושָׂה כה וכה בכנפיה, למען מְשוך את עין הארח הנעלה אליה.

עתה ראה זבוב-הזהב את הצפרת, ויקרא נואש: “מה זה עלה על לבך, עלם נחמד, הלא זאת איננה!”

“חשבתי כי היה ע לבך להתיצב לפני ולהתודע אלי”, אמרה עין-הטוס נכלמה.

“סלחי לי, עלמה כבודה”, ענה זבוב-הזהב, “רק משגה היה. קויתי למצוא פה את כלתי, צפרת-משי בת מולדתי, והיא הבריאה היפה והנעימה מכל אשר ברא אלהים להזהיר תחת השמש”.

“אכן אל צפרת-המשי אשר לך לא אוכל לְהִדַּמות!” ענתה עין-הטוס בלעגי שפה.

“את הדבר הזה לא תוכלי באמת”, ענה זבוב-הזהב בתם לבו ולא שם לב אל הדברים אשר הוא מדבר.

“רק אין זאת כי אם בעלי חן טוב בני-המלכים הברזיליונים כלם!” קראה עין-הטוס בחמתה ותפן את ערפה לזבוב-הזהב ולכל הכבודה אשר עמו.

והפרפרים וזבובי-הזהב עזבו את האמריקני לבדו, והם מאשימים אותו בכל לב על דרכיו אשר אין בהן נחת. “גם הנכבדות בכל צִפֳּרוֹתינוּ קטנות לו!” “מה זה שַׂק-הזהב הזה חושב בלבו!” “אם כה ואם כה הן לא נבצרה ממנו לדַבּר את דבריו בנחת מעט!” – כאלה וכאלה היו הקריאות אשר עברו בקרב המחנה, ולא היה איש אשר יצדק נפשו או אשר ישים אל לב את אמון רוחו ואת אהבתו לכלתו האובדת.

ועין-הטוס, אשר הכלים אותה, נשבעה להִנָּקם ממנו. אז התעופפה אל בית-המשמר אשר לזבובים-הַבַּלִיסְטְרָנִים היושבים תחת אֵלָה זקֵנה ונבובה, ותגד להם, כי בא בעל-מליונים זר מארץ נכריה והוא יושב בשיח-השושנים אצל זבוב-הזהב ואין קצה לאוצרותיו, והיה אם ילכדו את זהב והעשירו כלם עשׁר רב.

וזבובי-הבליסטרנים כלם עדה רעה וחטאה ומרי נפש, והם יושבים כל היום למארב, ואין שערוריה גדולה או קטנה אשר אינם נכונים לעשותה. אז קמה כל העדה ותמהר אל שיח-השושנים ויקיפו אותו, ויביטו את זבוב-הזהב כרגע, כי תפארתו הָרַבּה משכה את עיניהם. וזבוב-הזהב יושב על ענף במר-רוחו ומבקש עצות בלבו מה עליו לעשות עתה, ופתאם והנה קול רעש וקול זוָעה מתחת לו ובליסטרות עפות מסביב לראשו. אז הביט בחרדה כה וכה, וירא והנה עדת זבובים בליסטרנים עומדים לרגל שיח-השושנים והם מורים בו. וזבוב-הזהב לא הבין את הנעשה, ורק ידע כי שואה באה וכי מבקשים את נפשו, וימהר וַיִּדֹד את כנפיו ויהי נחפז להמלט מן המקום הזה ומפני השודדים המתנכלים לו.

אבל אל מי יפנה עתה? הלא רק אל התּכי הצבוע, להתאונן לפניו על כל הרעה אשר מצָאַתּוּ. בבואו וימצא את בן-ארצו מתוכּח בקול גדול ובהמולה גדולה עם עדת תכיים רבים, תכיים בעלי-מצנפות ותכיים ארכי-זנב ועוד תכיים אחרים ורבים, כלם יושבים בטבעות מתכת גדולות ומתנודדים ומדברים בלהג גדול, והתכי הצבוע מדבר בהמולה גדולה עד בלתי ראותו את זבוב-הזהב בבואו, ואולם רָאֹה רָאָה אותו היטב שומר גן-החיות, כי בא ברגע ההוא אל בית-התכיים לבעבור האכיל אותם, ובראותו את זבוב-הזהב, הנפלא, וימהר ויַשלך עליו את השק אשר בידו, ויפגע בו ויפילהו לארץ, ואחרי כן תפש אותו בידו ויריע תרועת שמחה. וזבוב-הזהב משוֹמָם כלו מן המכָּה וּמִנִּפְלו ולא נע ולא נד בכף השומר. והשומר מִהר וירץ עם שללו עד לפני נשיא הגן ולא דִבּר דבר ויניחהו לפניו על השלחן אשר עליו הוא כותב.

הלא זה זבוב ברזיליוני יקר!" קרא הנשיא בשמחה וישתאה. “אין זה כי אם נלוה אל התכי-הצבוע אשר לנו ויבא עמו יחדו. אמנם כאלה וכאלה תקרינה אותנו לפעמים לרגל כל משלוח אשר יִשָּלֵחֵ אלינו מעבר לים. הבה נא ונושיב אותו אל צפּרת-המשי אשר לנו”.

וזבוב-הזהב בשמעו את שֵׁם צפרת-המשי, וַתָּשָׁב אליו רוחו ברגע. אז שכח את כל התלאה אש מצאַתּוּ ולא שָׂם אל לב כי שבוי הוא ואולי חייו תלוים לו מנגד, ורק חשב בשמחה את המחשבה האחת, כי עוד מעט וראה את פני צפּרת המשי אשר לו. והוא לא הניד אבר ולא הניע כנף ולא נדד קרן בֶּאֱחוז בו הנשיא בכף ידו, להביאו אל המוזיאום לתולדות הטבע אשר עם גן-החיות. והאיש הביא אותו אל אולם גדול, ויגש לארון-זכוכית ויפתח את דלתיו. וזבוב-הזהב הביט רגע אל תוך הארון – והנה שמחה, והנה גיל: יושבת שם צפּרת-המשי אשר לו חיה וְאַמִיצָה וכנפיה פרושות, ורק נפלא הדבר, כי אין לה תנועה. וזבוב-הזהב בראותו אותה התאמץ פתאם כה וכה בעודו בכף הנשיא, ובעוד רגע והוא עָף ונמלט בטרם עוד יסגור הנשיא את ידו עליו. אז החלו הנשיא והשומר לרדוף אחריו כרגע בקנאה גדולה להשיגו, וימהרו פעם בכה ופעם בכה, אחת הֵנה ואחת הנה, ואולם לא ערבו את לבם להשליך אחריו דבר, מיראתם את הארונות ואת החיות הַמָּעֳמָדוֹת חפשי, לבלתי חַבֵּל בהם. ויהי הם מנופפים מרגע לרגע את רשתות-הפרפרים אשר להם, וזבוב-הזהב מתמלט כפעם בפעם במעופו הקל ומתנשא בהמולה גדולה עד לתקרת האולם הגבוהה, אשר שם לא תשיגנו עוד יד, ויעף ויעש במעופו גלגלים גדולים סביב.

בין כה וכה וארון-הזכוכית עם צפרת-המשי נשאר פתוח; ואת צפרת-המשי לא הושיבו אל תוך ארון-הזכוכית מֻדְבָּקה במחט, לבלתי חַבּל לה,כי אם הדביקו אותה בְלַכָּא קלה, ויחשבוה למתה. ואולם צפרת-המשי לא מתה, וכמשפט זבוב-הזהב בשמעו את שֵׁם צפרת-המשי, כן היה גם משפטה: קול ההמולה אשר למעוף זבוב-הזהב, עורר אותה מִתִּמְהוֹנָהּ, כי היה הקול הזה ידוע לה היטב, ותָשב אליה רוחה מעט מעט, ותבט כה וכה ויהיו לה כל הדברים בראשונה כמו חלום, ואחרי כן הבינה מעט מעט את כל הנעשה מסביב ותשמע את רעש הרודפים, ותכּר פתאם על פני התקרה ממעל את זבוב-הזהב מחמד לבה, ותחל להתאמץ בכל כחה להוציא לחפשי את רגליה מתוך הַלַכָּא אשר אליה דֻבּקוּ. והנשיא והשומר לא ראו ולא שמעו דבר, כי היו מחשבותיהם רק בזבוב-הזהב, ולא ראו ולא התבוננו בהתאמץ צפרת-המשי וּבְחָרְגָהּ וּבְעָמְלָהּ עד כי הצליחה לחַלץ את רגליה. אמנם הותירה את הרגל האחת בתוך הַלַּכָּא, ואולם ברגע ההוא לא שָׂמָה לב למכאוב ופצע, כי אם התעופפה והתרוממה ותעל עד המקום אשר שם זבוב-הזהב, והאנשים השנַים העומדים מתחת משתוממים אל המראה לראות את הצמד הנחמד אשר מברזיליה בשובם להיות לאחדים, אחרי אשר נפרדו איש מעל אחיו זמן רב.

וזבוב-הזהב וצפּרת-המשי עפו כחץ פתאם בעד הדלת הפתוחה אל תוך הגן החוצה וישבו על ראש אחד העצים הגבוהים. וזבוב-הזהב לא יָדע את נפשו מרֹב גיל, והוא רק מתרפק ומחבק בלי הרף את צפּרת-המשי. ואולם צפרת-המשי ענתה ותאמר: “מָה רַע תארי עתה! אָבד מִכְנָפַי כל זיוָן ואת רגלי האַחת עזבתי אצל בני-האדם הרעים באין מפלט אחר! ראֵה הנה ככה רָעַת-מראה אנכי ואתה מה יפית!”

“אַל נא תֵעָצְבִי אל הדבר הזה”, ענה זבוב-הזהב. פצעֵך ירפא לך וכנפַיך תשובנה להיות מזהירות כבראשונה וגם הנה יָפִית מכל יצור אשר על פני האדמה". ומדי דַבּרו את הדברים האלה החל לטאטא בכח את הזהב מעל פני בשרו ויזרע אותו על כנפי בחירתו, ועוד מעט ושבה צפרת-המשי להיות מְצֻפָּה זהב כֻּלָה ולהיות מראיה כמראה עֱדי יקר, וזבוב-הזהב נשאר חָלָק ואין-תאר ואין-צבע כִּדְבַר היותו במסעו בדרך בְּהִסָּתְרוֹ במעיל קורי העכביש.

וזרזיר-כנפים אשר קִנן בעץ ההוא ראה את כל הנעשה וישמע את כל הדברים ויקרב אליהם ויֵּשב על ענף, וירגיע את רוחם על דבר המחשבות אשר הוא חושב עליהם, ויבקש אותם לסַפּר לו את כל הקורות אותם. המה עושים את שאלתו, והדברים באו אל לב הזרזיר ער למעמקיו, וימהר ויתעופף בגן בין כל עוף וכל חיה יספר להם את הדברים הנפלאים אשר מצאו את הברזיליונים, את דבר הּפָּרדם באכזריות גדולה ואת שובם להיות יחדו בּפְלָאות רבות, ויבֹאו מכל עבר צפרים וקרני-אלונים ופרפרים וחַפּושיות, ויביאו להם איש איש מיץ דבש ככל אשר מצאו בפרחי הסתָו הדלים אשר באירופה ויתנו להם עצה לחוג פה את חג חתונתם.

ואולם לא חפצו השנַים בדבר הזה, בטרם שובם אל מולדתם, כי קר היה להם בארץ הזאת ורוחם ערגה אל יער האיתנים ואל הקוליברים ואל האורכידיות ואל התכיים ואל הקופים. ורעיהם החדשים המתיקו סוד יחדו ויתיעצו מה לעשות לפרפרים היפים האלה, ויהי זרזיר-הכנפים נכון להביא את השנים עד החוף הקרוב ולהושיבם באניה ההולכת לאמריקה. ובהיותם באניה הסתתרו השנים בחדר-הסבל האָפל ואת נפשם הסגירו ביד הפרעושים אשר יהיו לזרא, ואולם אחרי התלאות הגדולות אשר מצאו אותם לא שָׂמו לב אל התלאות הקטנו האלה, ויתחזקו עליהן עד אשר באו בשלום למחוז מטרתם.

בין כה וכה וזבוב-הזהב צִפָה את בשרו זהב חדש וצפרת-המשי שבה ותמצא את כל תפארתה הראשונה, ויִיפו שבעתים בשובם אל יער-האיתנים. וכל העדה אשר ביער חָרְדָה לקראתם בבואם וישמחו עליהם שמחה גדולה, ויהיו השנים לאחדים עתה ולא התפרדו עוד איש מעל רעהו. ולמועד השיחות ולמשתה המטעמים דבר יום ביומו בקרב עדת התכיים, לא יָגְעו ולא עָיְפו אנשי העדה מִתֵת אותם לסַפּר ולשוב לסַפּר כפעם בפעם את כל מצואותיהם הנפלאות ואת דבר מסעם האכזרי לארץ אירופה ואת דבר שובם בשלום לארץ מולדתם.