נכתב להצגה “ירושלים שלי” ב“חאן” (1969. לא הולחן)

לִפְנֵי… לִפְנֵי מֵאָה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה,

הָיָה צָעִיר כְּבֶן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,

אֲשֶׁר הוֹצִיא לָאוֹר לָרִאשׁוֹנָה

“מַדְרִיךְ לִרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם”,

וְבוֹ תֵּאֵר כָּל בַּיִת, כָּל סִמְטָה,

כָּל אֶבֶן, כָּל פִּנָּה מִפִּנּוֹתֶיהָ,

וְכָל שׁוּרָה שׁוֹפַעַת אַהֲבָה

לָעִיר הַזֹּאת, שֶׁגָּר בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וְיוֹם אֶחָד הוֹדִיעוּ לוֹ רוֹפְאָיו

בְּשׂוֹרָה קָשָׁה, כְּרַעַם בַּשָּׁמַיִם:

“תּוֹךְ זְמַן קָצָר”, אָמְרוּ

יִכְבּוּ עֵינָיו,

וְיִשָּׁאֵר לְלֹא מְאוֹר-עֵינַיִם."

הָיָה יוֹצֵא כָּל עֶרֶב לַגַּגּוֹת,

יוֹשֵׁב שָׁעוֹת וּבְעֵינָיו בּוֹלֵעַ,

בּוֹלֵעַ וְסוֹפֵג אֶת הַמַּרְאוֹת –

מַרְאוֹת הָעִיר שֶׁגָּר בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וּכְשֶׁהִפְלִיג לְוִינָה, שָׁם נֻתַּח,

וּכְשֶׁגִּלָּה כִּי אֵין עוֹד, אֵין תּוֹחֶלֶת –

בְּעֶזְרָתָהּ שֶׁל הָאָחוֹת שָׁלַח

מִכְתָּב לְכָל קוֹרְאֵי “הַחֲבַצֶּלֶת”:

“עִוֵּר אֲנִי”. כָּתַב, "עִוֵּר מֻחְלָט.

עַל-לֹא-אָשָׁם עָנְשׁוּ בִּי הַשָּׁמַיִם;

אֲבָל לִקְרֹא וְגַם לִכְתֹּב אֶלְמַד,

וּבִמְהֵרָה אָשׁוּב לִירוּשָׁלַיִם."

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וְהוּא חָזַר וְחַי בָּהּ עַד שְׁמוֹנִים.

וְהוּא קָרָא, וְהוּא כָּתַב כִּפְלַיִם.

הוֹצִיא סְפָרִים, לוּחוֹת וְשִׁירוֹנִים,

וְתַיָּרִים הִדְרִיךְ בִּירוּשָׁלַיִם.

הוּא בִּמְהִירוּת צָעַד בַּסִּמְטָאוֹת,

עַל כָּל פִּנָּה לַתַּיָּרִים סִפֵּר הוּא.

הֵם לֹא הִבְחִינוּ, לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת

כִּי מַדְרִיכָם – כִּי מַדְרִיכָם עִוֵּר הוּא.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.