הלחין: אלדד שרים
הושר במחזמר “ילדי הכרך” בבית לסין (1982)
בְּכָל הַשָּׁנִים הַקָּשׁוֹת בְּתֵימָן,
מוּל כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר הָ“אִימָאם” –
גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, נוֹפְלוֹת כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם –
תִּקְוָה אַחַת הִצְמִיחָה שׁוּב וָשׁוּב כְּנָפַיִם:
"קָשֶׁה? קָשֶׁה!
אַךְ בְּקָרוֹב נִהְיֶה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"
הִגַּעְנוּ לְאֶרֶץ הֲדַס וְתָמָר.
סָבִיב לַתָּמָר – חוֹחַ, קוֹץ וְדַרְדַּר,
וְלֹא תָּמִיד נוֹתַר עוֹד כּוֹחַ בַּיָּדַיִם.
וְלִפְעָמִים צָרְבוּ דִּמְעַת עֶלְבּוֹן אוֹ שְׁתַּיִם;
אַךְ לָנוּ דַּי הָיָה בְּלֶחֶם וּבְמַיִם.
"קָשֶׁה? קָשֶׁה!
אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"
זָכִינוּ, בָּנִינוּ… לֹא עוֹד כְּחוֹלְמִים –
מוֹשָׁב לְתִפְאֶרֶת, בָּתִּים וּכְרָמִים.
שָׂדוֹת, פְּרָחִים וְיֶרֶק, פְּרִי עֲמַל כַּפַּיִם
גִדַּלְנוּ פֹּה בְּיֹשֶׁר וְזֵעַת אַפַּיִם.
כֵּן, הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלְמוּ דּוֹרוֹת אַלְפַּיִם
אוּלַי לֹא נִתְגַּשֵּׁם כֻּלוֹ; אַךְ בֵּינְתַיִם
"קָשֶׁה? קָשֶׁה!
אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם."