הלחין: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” בבית לסין (1982)

בְּכָל הַשָּׁנִים הַקָּשׁוֹת בְּתֵימָן,

מוּל כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר הָ“אִימָאם” –

גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, נוֹפְלוֹת כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם –

תִּקְוָה אַחַת הִצְמִיחָה שׁוּב וָשׁוּב כְּנָפַיִם:

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ בְּקָרוֹב נִהְיֶה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"

הִגַּעְנוּ לְאֶרֶץ הֲדַס וְתָמָר.

סָבִיב לַתָּמָר – חוֹחַ, קוֹץ וְדַרְדַּר,

וְלֹא תָּמִיד נוֹתַר עוֹד כּוֹחַ בַּיָּדַיִם.

וְלִפְעָמִים צָרְבוּ דִּמְעַת עֶלְבּוֹן אוֹ שְׁתַּיִם;

אַךְ לָנוּ דַּי הָיָה בְּלֶחֶם וּבְמַיִם.

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"

זָכִינוּ, בָּנִינוּ… לֹא עוֹד כְּחוֹלְמִים –

מוֹשָׁב לְתִפְאֶרֶת, בָּתִּים וּכְרָמִים.

שָׂדוֹת, פְּרָחִים וְיֶרֶק, פְּרִי עֲמַל כַּפַּיִם

גִדַּלְנוּ פֹּה בְּיֹשֶׁר וְזֵעַת אַפַּיִם.

כֵּן, הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלְמוּ דּוֹרוֹת אַלְפַּיִם

אוּלַי לֹא נִתְגַּשֵּׁם כֻּלוֹ; אַךְ בֵּינְתַיִם

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם."