הלחין ושר: יזהר כהן בתכנית הטלוויזיה “צעד תימני” (1983)

כן הקליטה: קרן הדר (2009)

כֻּלָּם מְדַבְּרִים עַל “הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת”;

אַךְ כָּל בֶּן-תֵּימָן בַּמּוֹשָׁבָה רְחוֹבוֹת

עוֹד זוֹכֵר מַעֲשֶׂה בָּאִכָּר יוֹנָתָן

שֶׁתָּפַס שְׁתֵּי נָשִׁים מִבְּנוֹת תֵּימָן

הַמְּלַקְּטוֹת בַּכֶּרֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לֹא עֲנָבִים, רַק זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת לְהָסִיק תַּנּוּרָן.

הוּא תָּפַס אֶת שְׁתֵּיהֶן, הָאִכָּר יוֹנָתָן,

וְהִצְלִיף אֲרֻכּוֹת עַל הַשְּׁתַּיִם בַּשּׁוֹט.

וְקָשׁוֹת הַמַּכּוֹת כִּזְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת,

כִּזְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

אָז קָשַׁר אֶת הַשְּׁתַּיִם בַּחֶבֶל הָעָב

אֶל חֲמוֹרוֹ, לִקְצֵה הַזָּנָב,

וְכָכָה, רוֹכֵב בְּגַאֲוָה,

נִכְנַס בִּרְכִיבָה אֶל הַמּוֹשָׁבָה.

בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי לְעֵינֵי כֻּלָּם:

אִכָּר עַל חֲמוֹר וְשׁוֹטוֹ מוּרָם,

וּשְׁתֵּי הַנָּשִׁים נִגְרָרוֹת מֵאָחוֹר,

קְשׁוּרוֹת בְּחֶבֶל לִזְנַב הַחֲמוֹר –

שְׁתֵּי נָשִׁים חַלָּשׁוֹת,

חוֹשְׁשׁוֹת, מִתְבַּיְּשׁוֹת,

שֶׁנִּסּוּ לְלַקֵּט

קְצָת זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

קְשׁוּרוֹת לְחֶבֶל, כְּמוּבָלוֹת לִתְלִיָּה.

וְכָל הַמּוֹשָׁבָה מַבִּיטָה בְּדוּמִיָּה.

וְיוֹדַעַת כָּל הַמּוֹשָׁבָה:

הָאִכָּר יוֹנָתָן מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה.

וְקוֹרֵא יוֹנָתָן: "זֶה דִּינוֹ שֶׁל גַּנָּב –

לְהִקָּשֵׁר בְּחֶבֶל לִקְצֵה הַזָּנָב!"

“מָה הֵן גָּנְבוּ?” נִלְחָשׁוֹת הַלְּחִישׁוֹת.

"הֵן בַּכֶּרֶם לִקְּטוּ זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

קְצָת זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת"

“זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת?!”

“זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת!”

בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה מְדַנְדֵּן פַּעֲמוֹן

וּבָרְחוֹב הָרָאשִׁי מִצְטוֹפֵף הֶהָמוֹן,

וְרוֹכֵב הָאִכָּר וּמְנַפְנֵף לְיָדִיד,

וְהָרְחוֹב הוּא אָרֹךְ וְהוֹמֶה מִתָּמִיד.

צוֹעֲדוֹת הַנָּשִׁים, מַשְׁפִּילוֹת מַבָּטָן,

אַךְ יוֹדְעוֹת שֶׁצּוֹפֶה בָּהֶן בְּנָן הַקָּטָן.

וּבָרְחוֹב הָרָאשִׁי, שָׁם בָּרְחוֹב הָרָחָב,

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הַקְּשׁוּרָה לַזָּנָב,

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הַקְּשׁוּרָה בַּצַּוָּאר

נִגְרֶרֶת, מֻשְׁפֶּלֶת בָּרְחוֹב עַד עָפָר.

הוּא רוֹאֶה אֲנָשִׁים מְגִיחִים מִבָּתִּים.

הוּא רוֹאֶה אֵיךְ כֻּלָּם בִּשְׁתִיקָה מַבִּיטִים.

הוּא רוֹאֶה חִיּוּכִים וְשׁוֹמֵעַ צְוָחָה:

“אִמָּא, בּוֹאִי, תִּרְאִי – תַּהֲלוּכָה!”

וְיוֹדְעִים כָּל בְּנֵי הַמּוֹשָׁבָה:

יוֹנָתָן מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה.

וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים: "טוֹב עָשָׂה,

כָּכָה טוֹב.

שֶׁיֵּדְעוּ, שֶׁיִּרְאוּ שֶׁאָסוּר לִגְנֹב."

וְהַבֵּן מִתְבּוֹנֵן. הוּא בַּ“חֶדֶר” לָמַד

עַל הַבֵּן הַתָּמִים שֶׁכִּמְעַט נֶעֱקַד –

וְהִנֵּה כָּאן בָּרְחוֹב, לְעֵינֵי הָעֵדָה,

מוּבֶלֶת אִמּוֹ לַעֲקֵדָה,

וּבִמְקוֹם מַאֲכֶלֶת – פּוֹלֵחַ הַשּׁוֹט.

וְעֵצִים לְעוֹלָה –

צְרוֹר זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת,

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת…

כֵּן מֵאָז כְּבָר חָלְפוּ הַשָּׁנִים

לְמַכְבִּיר,

וְהַבֵּן הוּא כְּבָר סָב. שְׂעָרוֹ הֶאֱפִיר,

וְהַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת כְּבָר חָלְפוּ וְדָהוּ;

אַךְ לָעַד לֹא יִשְׁכַּח

אֶת הָעֶרֶב הַהוּא…

אל עולי תימן, שהגיעו ארצה ביוזמתם-הם בתחילת ימי העלייה הראשונה, הצטרף בימי העלייה השנייה גל שני (“עליית יבנאלי”), שהומרץ לבוא ארצה בגלל הצורך ב“פועלים ערבים יהודים” חרוצים וזולים, שיסייעו בהגשמת הסיסמה “עבודה עברית”. חריצותם, הסתפקותם במועט ואופיים הנוח נוצלו לא מעט בידי אחיהם במושבות, בחוות כנרת ובערים, שבהן לא הורשו לגור, ולא פעם נאלצו לגור בסוכות מאולתרות מתחת לכיפת השמים או ברפתות. היו גם מקרים של השפלה והתעללות בפועלים (וגם בנשותיהם ובבנותיהם, שעבדו מגיל שתים-עשרה כ“משרתות” בבתים). בני תימן התלוננו על כך וכתבו למוסדות, אך לא תמיד זכו לאוזן קשבת, עד שהחלו להופיע כמעט מדי שבוע בשנת 1913 בעיתון “הפועל הצעיר” כתבות מזעזעות, שהראשונה בהן נשאה את הכותרת “המקרה מרחובות”, ועליה מבוסס השיר ממול, שנכתב שבעים שנה אחר כך, ועדיין אינו מושמע ברדיו ובטלביזיה.