לחן: נורית הירש

שרה: להקת “מגפים” (1981)

אֵיפֹה, אֵיפֹה כָּעֵת כֻּלָּם –

הָאֻמָּנִים, עַנְוֵי-עוֹלָם,

שֶׁאָהֲבוּ אֶת כְּלֵי מְלַאכְתָם

וְהִתְגָּאוּ בַּעֲמָלָם?

לְאָן זֶה נֶעֱלָם כַּיּוֹם

הַ“פּוֹלִיטוּרְשְׁצִ’יק” הַיָּשָׁן?

הַיּוֹם מִזְּמַן לֹא מַבְרִיקִים.

רָהִיט דּוֹהֶה? פָּשׁוּט זוֹרְקִים.

אֵיפֹה הֵם כָּל הָרַצְעָנִים

וּמַשְׁחִיזֵי הַסַּכִּינִים?

קָשֶׁה לִמְצֹא הַיּוֹם חַיָּט.

הַכֹּל עוֹבֵד עַל אוֹטוֹמָט.

כִּי כָּל צָעִיר מַחְלִיף הַיּוֹם

אֶת מִקְצוֹעוֹ מִדֵּי שָׁנָה.

אֵיפֹה, אֵיפֹה הַגַּאֲוָה

הַמִּקְצוֹעִית, הַיְּשָׁנָה?

אֵיפֹה כַּיּוֹם הָאֻמָּנִים

הַיְּשָׁנִים, הָעַקְשָׁנִים,

שֶׁלֹּא חָסְכוּ אָז בֶּעָמָל

עַד שֶׁתִּקְּנוּ אֶת הַמְּקֻלְקָל?

שֶׁפִּשְׁפְּשׁוּ בְּקֻפְסְאוֹת

הַמַּסְמְרִים וְהַבְּרָגִים

עַד שֶׁמָּצְאוּ, אַחֲרֵי שָׁעוֹת,

אֶת הַ“מַּחוּטְל” הַמַּתְאִים,

וְשֶׁיָּשְׁבוּ מוּל הָאִמּוּם

בְּ“לִיפְט” קָטָן, לֹא בַּחֲנוּת,

לְלֹא מִזּוּג, לְלֹא חִמּוּם,

אֲבָל עִם חֹם – וְסַבְלָנוּת?

הַיּוֹם יֵשׁ נֵאוֹן וּשְׁלָטִים,

וְיֵשׁ מַחְשֵׁב… אַךְ זֵכֶר אֵין

לַגַּאֲוָה הַמִּקְצוֹעִית

אֲשֶׁר עָבְרָה מֵאָב לְבֵן.

אֵיפֹה הַיּוֹם הַנַּפָּחִים

הַמְּפַרְזְלִים פַּרְסוֹת סוּסִים?

אֵיפֹה הֵם כָּל הַפַּחָחִים

הַמְּחַטְטִים בַּפְּרִימוּסִים?

מוֹכְרֵי הַסַּבְּרֶס הַקְּטַנִּים

פָּתְחוּ בּוּטִיק שֶׁל “פִּצּוּחִים”.

וְגַם מוֹכְרֵי הָעִתּוֹנִים

כְּבָר לֹא רָצִים וּמְצַוְּחִים:

“יְדִיעוֹת!” “מַעֲרִיב!”

יָפֶה וְטוֹב שֶׁהִתְקַדְּמוּ,

שֶׁיֵּשׁ מֵעַל רֹאשָׁם סְכָכָה;

אֲבָל אֵיפֹה הַדּוֹר הַהוּא

אֲשֶׁר כִּבֵּד אֶת הַמְּלָאכָה?

הָאֻמָּנִים הָאָמָּנִים

אֲשֶׁר עָבְדוּ עִם כָּל הַלֵּב –

הֵם הִתְגָּאוּ בָּהּ, בִּמְלַאכְתָּם.

לָכֵן עָשׂוּ אוֹתָהּ הֵיטֵב.