קראה נחמה הנדל בהופעותיה (לא הולחן)
“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ” –
כָּכָה שָׁרוּ פַּעַם.
"יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ
עֲדִינָה, רַכָּה, קַלָּה.
יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ."
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא – כְּמוֹ כָּל הַחֲלוּצוֹת –
סִתְּתָה אַבְנֵי כְּבִישִׁים
וְהוֹבִילָה מְרִיצוֹת.
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא הֵיטִיבָה לַעֲבֹד
וְהוֹבִילָה בַּשָּׂדוֹת
טַרְקְטוֹר, סוּס אוֹ זוּג פְּרֵדוֹת.
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא לִקְּטָה אֶת הַזְּרָדִים
וּבִשְּׁלָה בְּתוֹךְ טַבּוּן
אֲרוּחָה לַיְּלָדִים.
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא כִּבְּסָה בְּתוֹךְ הַדּוּד,
וּבְ“פַּיְלָה” עֲגוּלָה
הִיא עָשְׂתָה “כְּבִיסָה גְּדוֹלָה”.
“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ”…
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא הוֹבִילָה מִן הַבְּאֵר
שְׁנֵי דְּלָיִים כְּבֵדִים-כְּבֵדִים
לְאַמְבָּטְיָה לַיְּלָדִים.
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא אֶת הַיַּבְּלִית עָקְרָה
וְחָלְבָה אֶת הַפָּרָה.
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא תָפְרָה שִׂמְלָה לַבַּת,
קִרְצְפָה אֶת הָרְצָפוֹת
שֶׁיַּבְרִיקוּ לְשַׁבָּת,
וְתָפְרָה אֶת הַיְּרִיעוֹת
שֶׁל הָאֹהֶל שֶׁנִּקְרַע.
וּבַלַּיְלָה הִיא יָצְאָה
עִם רוֹבֶה אֶל הַשְּׁמִירָה.
וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה
הִיא אֶת רֹאשׁ הַבֵּן לִטְּפָה
וְנָגְעָה בְּבֶן זוּגָהּ
בְּרַכּוּת וְאַהֲבָה.
בְּיָדָיו הַמְּיֻבָּלוֹת
הוּא צִפָּה לָהּ בְּעֶרְגָּה,
וְאָהַב בְּצֵל לֵילוֹת
אֶת יָדָהּ הָעֲנֻגָּה.
“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ…”
וְהַיּוֹם – הַיּוֹם הַכֹּל
הוּא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט וְקַל:
הִיא לוֹחֶצֶת עַל כַּפְתּוֹר,
מַפְעִילָה אֶת הַחַשְׁמַל.
יֵשׁ כְּבָר מְכוֹנַת כְּבִיסָה,
“פוּד פְּרוֹסֵסוֹר” מְשֻׁכְלָל.
מִיקְסֶר, דְּרָאיֶר, מִיקְרוֹ-וֵּייב…
יֵשׁ חַשְׁמַל – אָז אֵין עָמָל!
אַךְ מוּזָר, דַּוְקָא עַכְשָׁו
הִיא אוֹהֶבֶת לְקַטֵּר,
שֶׁקָּשֶׁה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר:
“אֲנִי לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר.”
הָעוֹזֶרֶת שׁוּב חוֹלָה?
"אֵין לִי כּוֹחַ, אֵין לִי זְמַן.
"דַּי, נִשְׁבַּר לִי. מֻכְרָחָה
פִילִיפִּינִית, כְּמוֹ כֻּלָּן."
וְגַם הוּא כְּבָר לֹא עוֹלֶה
מַדְרֵגוֹת בְּלִי מַעֲלִית,
וְקָשֶׁה לוֹ בְּלִי אוֹטוֹמָט
לְהַפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנִית.
כָּל יוֹם בֵּית יֵשׁ לוֹ בִּקּוּר
בַּמָּכוֹן לְמָנִיקוּר.
כִּי חָשׁוּב שֶׁבְּגִילוֹ
יָד עֲנֻגָּה תִּהְיֶה לוֹ.
“יָד עֲנֻגָּה תִּהְיֶה לוֹ”.
וּבְעֶצֶם, לָמָּה לֹא?